-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
אמריקן ביוטי
American Beauty
איש משפחה מהפרברים האמריקאיים הסובל ממשבר אמצע החיים מתאהב בחברתה של בתו, ומחליט לשנות את חייו ולהגשים את חלומותיו מצעירותו – בעוד בני משפחתו עוברים משברים משל עצמם.
עמוד הסרט בחסות אור לופטה
תאריך הפצה בארה"ב: 01/10/1999
סרט ענק
העלילה על פני השטח נראית די בנאלית, כאילו עוד סרט דרמה משפחתי. אבל מה שמייחד את הסרט הזה ועושה אותו לכל כך טוב היא העובדה שהוא לא מרגיש צורך לתת לדמויות שלו עומק ומשמעות פאתוסית- הן לא ראויות לכך. הם באמת אנשים אפורים ושטחיים. כי לא כולם בעולם הם רובי שנינויות/פילוסופים דגולים וכו', יש גם כאלה שסתם רוצים שיהיה להם קצת יותר כיף בחיים.
חוץ מזה, קווין ספייסי נותנת שם תצוגת משחק מושלמת- בסרט דרמטי מאוד, הוא מצליח להיות ציני, משעשע, כיפי ואפילו בחור נחמד, ועדיין להישאר מרתק. סצנת הסיום ובמיוחד שיר הסיום שיושב בול במקום הופכים את הסרט הזה לסרט הדרמה האהוב עליי בכל הזמנים. (ואני אומר "דרמה" כי ראיתי אותו רק לפני חודש ואני עוד לא מרגיש בנוח לתת לו את ה-תואר).
אפורים כן, שטחיים לא
** לא יהיו פה ספויילרים, אבל עדיף לחוות את הסרט הזה בלי לקרוא לפני כן ניתוחים של אנשים **
קודם כל, אני מת על הסרט הזה. מקרה נדיר של סרט שאני מסוגל לדבר עליו שעות.
אני מסכים שהנקודה החזקה בסרט עם הדמויות, אבל… לומר שהן שטחיות? באמת?
במבט ראשון נראה כאילו באמת כל הדמויות מאוד שטחיות וסטריאוטיפיות. יש לנו את הגבר המזדקן והחרמן, את עקרת הבית הנואשת, הנער הפילוסוף, הנערה הפתיינית, ומעל כולם מרחפת התחושה של "מגיע לנו יותר מזה, כי אנחנו מיוחדים". אבל הם לא מיוחדים. נראה שהם מרגישים, בפנים, שהם לא יותר מקלישאה.
זאת הנקודה בה הסרט היה יכול להיכשל בגדול. רק שבזכות הכתיבה המדויקת והחדה זה לא המצב. הדמויות האלו לא באמת שטחיות.
גם ברגעים הכי פתטיים ועלובים שלהן, הן לא הופכות לגרוטסקה. בכל אחת מהן אני יכול לראות אנשים שאני מכיר מהסביבה הקרובה שלי. לכולן יש עולם פנימי עשיר, חלומות, רצונות, והן מוצאות את עצמן בעולם אפור שהופך גם אותן לכאלה. התקווה היחידה נמצאת בדמויות הצעירים, שמנסות להימנע מהגורל שהן רואות במבוגרים סביבן.
האם יש להן סיכוי? בהתחשב בכמות ההקבלות בין אנג'לה לקרוליין כנראה שלא, לפחות לא לכולן, אבל אני חושב שבכל זאת יש בו משהו אופטימי.
התכוונתי שבתור בני אדם
הם אנשים שטחיים. בתור דמויות, הן בהחלט דמויות עגולות.
האמת שאני די מסכים עם הרוב,
התסריט של הסרט הזה מאוד לוקה בחסר לדעתי, בהרבה מאוד מובנים. ולמרות זאת, אני חושב שבסרט הזה ה"איך" לגמרי מפצה על ה"מה". עבודת הבימוי של סאם מנדז היא מהמבריקות של העשור, ואני חושב שקווין ספייסי נותן פה הופעה שהיא בהחלט בין האהובות עליי אי פעם.
ולגבי האוף טופיק – מעולם לא חשבתי שככה יגיע הרפרנס הראשון באתר לגרביטי פולס…
מוסיפה בקטנה
אי אפשר להפריד את הסרט מהתקופה שבה הוא נוצר: הקבלה החברתית של גירושים זה עניין חדש, הסרט תפס את הקונספט של התפרקויות של נישואים ארוכים בצורה די נכונה. הרבה זוגות מדור ההורים שלי התגרשו אחרי 15-20 שנות נישואים, מתישהו בשנות האלפיים. אותם זוגות גידלו את הילדים שלהם על התפיסה שגירושים זה "הריסת המשפחה" ושאר דברים, בשנות ילדותי גירושים היו עניין מאוד לא מקובל ומלא כתמים חברתיים.
כשיש משפחה הצרכים הקרייריסטים משתנים ועושים הרבה פשרות וכך אפשר למצוא את עצמינו בעבודה משרדית יחסית משעממת. במקביל, אפשר לומר שגם לנהל את נאסה יכול להיות משעמם אם עושים כל יום כל יום את אותו הדבר. עבודה במקדונלדס היא סמל לעבודה זמנית שכל אחד יכול לעשות.
העלילה ברוב סרטי הקולנוע צריכה מקרה לא סביר כלשהו, אחרת אין שום דרך לקדם את העלילה למשהו יותר מעניין ממה שקורה בחיים הרגילים של כולנו. אפילו בסרטים שמבוססים על סיפור אמיתי יש נטיה לדחוף איזו דמות שתוסיף נפח, תעזור להאיץ את העלילה, או תחסוך את הבלבול שב10 דמויות שונות שמעורבות בסיפור (מה שהופך אותה בהכרח לצבעונית למדי).
הייתי צריכה לסמן ספוילר?
עד כמה שאני זוכרת המעט פרטים שנוגעים לסרט והזכרתי מתרחשים ב10 דקות הראשונות. מקווה שאני לא טועה.
מסכים עם מה שכתבת, אבל המסקנה שלי הפוכה. דווקא בגלל שהפרברים מייצגים את החלום האמריקאי (בלשונך – אלה שלא חסר להם כלום), הסרט מדגיש את הריקנות והצביעות שיש בהגשמת החלום הזה. בעיני הוא עושה את זה טוב.
למה לחשוב במונחים של הגיוני לא הגיוני?
אני ראיתי את הסרט דרך ההתאהבות של לסטר באנג'לה. התאהבות הזאת היא ילדותית, ומבוססת רק על פנטזיה של "יופי אמריקאי". אבל דווקא התאהבות כזאת מחזירה ללסטר את תשוקת החיים שלו. לסטר מספר לנו בסיקוונס הפתיחה של הסרט, כמה החיים שלו מונוטוניים ואפרוריים. הוא מתאר סוג של אומללות שהסבל בה הוא דווקא בגלל שאין צרה קונקרטית שצריך לפתור, או איזה עניין הישרדותי. הסבל שלו הוא סבל של קבורה בחיים, לסטר וויתר על כול מי שהוא הרגיש שהוא ייכל להיות לטובת חיים בורגניים בינוניים ולא מספקים. בתחילת הסרט הוא אפילו אומר לנו שהוא לא רוצה לחיות.
ההתאהבות בבת נוער כאילו מחזירה אותו בעצמו להיות בן נוער, ולחלומות הנעורים שלו שהוא לא הספיק להגשים. הוא קונה את המכונית שהוא תמיד רצה, והוא גם חוזר לעבודה הישנה שלו בתור נער. המטרה שלו היא לאוו דווקא להשיג את אנג'לה. אנג'לה היא רק סמל, מה שלסטר באמת רוצה זה להחזיר לעצמו את הערך העצמי שלו, ואת התחושה שהוא חיי בשביל עצמו ולא בשביל איזה מודל ריק מתוכן של איך החיים שלו אמורים להראות.
העבודה בבורגריה אמורה פשוט להסיר ממנו אחריות. כבר אין לו עבודת משרד מחייבת, אלה רק עבודת קיץ כמו של בן נוער. בכול הדברים האלה לסטר מורד במודל של החיים הקודמים שלו, ומעדיף להתרכז בחלומות האותנטיים שלו שאיכשהו נתקעו בתקופה שהוא היה נער ולא התפתחו מאז.
אהבתי את אמריקן ביוטי. אבל בכול זאת חשבתי שמדובר בסרט שטוח שאומר את המובן מאליו בצורה קצת מתריסה. כמו איזה טינאייג'ר שכרגע גילה את עובדות החיים (כלומר שרובנו נגדל ונהפוך לאנשים בינוניים פחות או יותר) ובגלל זה הוא מתריס נגד כול העולם, בלי טיפת בגרות רגשית או רחמים. הרגשתי שהסרט לוקה בהתרסה הילדותית הזאת. וגם שהוא קצת שטחי. בגדול יש סרטים שמדברים על הנושאים האלה בצורה טובה יותר.
תראה אני חלקית מסכימה איתך
ואני בעצמי אמרתי שהסרט קצת שטחי וילדותי. אבל עדיין אני לא רואה את ההתנהגות של הגיבורים כמטופשת או כלא אמינה. (כלומר רוב הסרטים הם לא בדיוק אמינים ויכולתי לסספנד את הסרט הזה) למרות השטחיות וההתרסה עדיין היו לסרט עוצמות רגשיות, ואני בכול זאת אוהבת אותו. וחוץ מזה הלוואי שכולנו יכולנו להתנהג תמיד בצורה הגיונית, אבל מה לעשות שזה לרוב לא קורה. למה לחפש הגיון ביצורים לא הגיוניים כמונו ? הרגש הגיוני תמיד כי הוא תמיד משרת צורך מסוים, אבל זה לא אותו הגיון של רווח והפסד, או ניהול משאבים.
גם אני התאכזבתי ממנו
ואתה צודק הסרט באמת סנסציוני מידי. אבל לא התאכזבתי ממנו ובגלל שהוא לא אומר כלום, התאכזבתי בגלל שמה שהוא אומר כבר מוכר לי מזמן. ומדברים הרבה יותר טובים ממנו.
סרט מדהים
קווין ספייסי מדהים אותי באיכות המשחק שלו כל פעם מחדש, הציניות שלו אותנטית בצורה מפחידה.
הסרט נוגע באינסוף נקודות שקשורות לכל אחד ואחד בעולם הזה. הוא נוטה לבלבל מאוד, לפחות אותי, בגלל ההשקפה המאוד כללית שלו על התמודדות האדם עם קשיים. במהלך הצפייה ניסיתי לגבש הבנה אחת, וכמו בחיים, אין שום הבנה מגובשת, יש רק אותך ומה שאתה מרגיש.
"I'm great"