הכינו את עצמכם להחלטות קשות, סקר השנה של עין הדג מגיע שוב. אבל קודם: המוקדמות.
אם אתם כבר מכירים את השיטה, אתם מוזמנים לגשת ישר לטופס ההצבעה כדי לבחור. אם אתם רוצים לדעת מה בדיוק קורה כאן, אז נסביר.
בשלב המוקדמות מועמדים המון סרטים. בעיקרון, כל סרט קולנוע שהוקרן בארץ מסחרית (כלומר, הקרנה סדירה בבית קולנוע למשך יותר משבוע) – נכנס לרשימה, יהיה קטן, גדול, ישראלי, זר, תיעודי, אנימציה, הכל. גם כמה סרטים שלא הוקרנו מסחרית – אלא רק הפציעו בהקרנות בודדות, בפסטיבלים או אפילו על מסכים קטנים יותר – כלולים ברשימה, אם הם קיבלו מספיק אהבה מהקהל בכתבה הזאת.
אתם מוזמנים לעבור על כל הרשימה, ולדרג כל סרט שראיתם, בסולם הכי פשוט שיש: האם אהבתם, לא אהבתם, או היה ככה-ככה. בנוסף, אתם מוזמנים לבחור מבין כולם עד חמישה סרטים שאותם אהבתם יותר מכולם. אין שום חובה לדרג כל סרט וסרט; אם אתם רוצים רק לציין את חמשת (או פחות) הנבחרים שלכם – גם זה בסדר.
בנוסף, בקצה הטופס מחכה לכם האפשרות לבחור את "הופעות השנה" שלכם: בחרו את השחקניות או השחקנים שעשו את העבודה הכי טובה, מבחינתכם, בסרט מסוים כלשהו. שימו לב שאתם מצביעים לא לשחקן, אלא להופעתו של שחקן בסרט מסוים אחד; אם אותה שחקנית הרשימה אתכם בשני סרטים שונים, אתם יכולים בהחלט להצביע לשניהם – אבל בנפרד, כשתי בחירות נפרדות.
אם אתם משתמשים רשומים באתר, אתם יכולים לחזור לסקר שוב ושוב, לשנות, להוסיף, להחסיר או להחליף דירוגים – עד למועד סגירת הסקר, ביום חמישי, 2.1, בחצות.
עשרת הסרטים שייבחרו על ידי הקהל במוקדמות יכללו בסקר הגמר, שיתפרסם כאן בשבוע הבא. שבוע אחר כך – עשרת השחקנים/ות הנבחרים בגמר "הופעת השנה" של 2013.
ההצבעה הסתיימה. תודה לכל המשתתפים!
הטופס לא נותן חיווי על שליחה
אני לא יודע אם שלחתי שני טפסים או אפס.
נלקח לתשומת לב.
(ל"ת)
יש פתרון
תמיד אפשר לשלוח "שלח" פעם שנייה,
ואז קופצת לך שאלה עוקצנית:
"מה הטעם לשלוח אם לא דירגת כלום?" או משהו כזה XD
מה עם הרועה האחרון?
דווקא ציינו אותו בכתבה על הסרטים שלא הוקרנו באופן סדיר, אז חשבתי שהוא יוכנס.
סוף סוף!
טוב, אז ככה. מתישהו באמצע השנה יצא לי לעבור על סקר סוף השנה של 2011, ומשהו בו, בדיעבד, צרם לי. העובדה ש"ברבור שחור" ניצח בו. זה לא שזה רע לדעתי, למעשה לא צפיתי בו. יכול להיות שזה סרט מדהים, אבל משהו בעובדה שהסרט ההוא זכה באותה שנה אמר ש-א. השיא של השנה היה בחודש הראשון שלה, ו-ב. זה אפילו לא היה סרט מהשנה שלה.
ולכן, הגעתי להחלטה מסויימת. אני תמיד עורך סיכומי שנה בקולנוע, ביני לבין עצמי וגם בבלוג שלי. בדרך כלל, הדברים האלה חופפים למה שאני מסכם בעין הדג, אבל לא מהשנה. החלטתי שפרנציפ, אני לא הולך להתייחס יותר, מלבד במקרים חריגים מאוד, לסרטים שהופצו פה בתחילת השנה על מנת להסתנכרן עם תקופת האוסקרים, אבל למעשה הופצו בשאר העולם בשנה שלפניה. במילים אחרות, אני לא הולך לסכם את השנה הזאת עם סרטים שיצאו בתכלס ב-2012, זה ירגיש לי לא בסדר. לפי ההיגיון, זה אומר שאני גם לא הולך לסכם את 2014 עם הסרטים האלה שמגיעים אלינו עכשיו. אני אראה מבחר סרטי אוסקר שמעניינים אותי, ורק אז ארגיש שלם עם פנייה לסיכומים.
אבל בכל זאת, הפורמט של האתר שונה מכך, וזה בסדר. את ה"פורמט" ההוא שאני "המצאתי" אני ממילא איישם רק בבלוג שלי ודברים כאלה. לכן, אני חושב שאני כן יכול להכין סיכומון על פי הפורמט העין דגי, רק פור דה רקורד. זה אומנם לא נחשב ממש הסיכום האמיתי שלי לשנה, אבל הוא בכל מקרה יהיה חופף בהרבה תחומים לזה שכן.
ועדיין, היחס שלי לסרטי תחילת השנה יהיה שונה. אפילו שאחד מהם, "כוננות עם שחר", הוא בהחלט סרט ברמת חמישייה, נתתי לו רק "אהבתי" ולא הכנסתיו לחמישייה שלי, כי נו טוב, הוא לא באמת 2013. גם "לינקולן" ו"ג'אנגו" קיבלו ממני אהבתי, בעוד ש"ארגו" ו"אופטימיות היא שם המשחק" קיבלו ככה-ככה.
אבל זהו, מספיק עם השטויות. הנה החלק על הסרטים שאין מחלוקת בדבר שנת יציאתם.
לא אהבתי:
קפטן פיליפס (רבאק, יש גבול לעד כמה קטן וחסר חשיבות הסיפור האמיתי שלך יכול להיות, והעובדה שאתה מספר אותו בדרך אפורה ומשעממת לא עזורת)
איש הפלדה (מהנה לעיתים, אבל טיפשי ומשעמם ברובו.)
ככה-ככה:
כנס העתידנים (החצי הראשון, האחד שמצולם, ראוי כמו לא יודע מה ל"אהבתי". השני, זה שמצוייר – ראוי כמו לא יודע מה ל"לא אהבתי". ולכן, נאלצתי למצוא את הפשרה ביניהם)
פלאות (עושה הרבה מאוד טעויות, אבל גם הרבה מאוד דברים טובים)
לצוד פילים (ברגעים שבהם הוא לא טיפשי ומביך, הוא דווקא ממש מוצלח. אבל זה עדיין לא מספיק ל"אהבתי")
יסמין הכחולה (מלבד קאסט פנטסטי ברמות בלתי ניתנות לתיאור, לא התחברתי. אולי זה כי זה הוודי אלן הראשון שלי)
דון ג'ון (עשוי טוב, אבל מעצבן ומתיימר בהרבה יותר מדי מובנים)
ארגו (מותח, כיפי, מהנה. אבל אין דמויות)
אופטימיות היא שם המשחק (שחקנים מצויינים וכתיבה קולחת, חצי ראשון מעולה, חצי שני סטנדרטי להגעיל)
איירון מן 3 (אקשן מדהים, עשייה טובה ואווירה כללית מעולה, אבל תסריט מאוד חצוי שחלקו נוראי וחלקו מעולה)
אהבתי:
אסירים (גם אם העלילה קצת דבילית לפעמים, הוא לפחות מצליח להקפיא את הציניות והביקורתיות כמו שהוא יודע להקפיא דם. אני מת על סרטים קרים, מנוכרים ואפלים, והסרט הזה לגמרי היה כזה בקטע הכי טוב. ג'ילנהול וג'קמן ענקיים)
בית ספר למפלצות (הוא קנה את ה"אהבתי" כבר בזכות הכיפיות של השעה הראשונה, אבל אז פיקסאר הפציצו עם מערכה שלישית מבריקה שהזכירה לי למה פעם זה נחשב אולפן האנימציה הכי טוב שיש. כל המוסיף, הרי זה משובח)
בית לחם (למרות שהחלק בו שמספר על היחסים בין השב"כניק והמשת"פ הרגיש לי מאולץ, יבש ולא אמין, החלק שהוא בעצם סרט גנגסטרים בכיכובם של גדודי אל אקצה במקום הפמיליה האיטלקית לגמרי פיצה על זה)
ג'אנגו ללא מעצורים (לא מהטובים ביותר של טרנטינו, אבל כשהוא טוב – הוא טוב בדיוק כמו שהיית מצפה מהבחור. וולץ, דיפקריו ובמיוחד סמואל ל. ג'קסון ענקיים. וסצינת לחיצת היד היא אגדה ברמה התיקו המקסיקני בכלבי אשמורת)
האשליה (הקטילה הלא מוצדקת של השנה, BY FAR. פחות מחמישים אחוז בעגבניומטר זאת השפלה רצינית שלא מגיעה לו. כיפי, חכם [כולל, כן, כולל העלילה] ומשוחק נהדר)
הסיפור של מאד (מקסים ובעל אווירה מדהימה עם פסקול מדהים)
כוננות עם שחר (יצירת מופת שהייתה בחמישייה שלי אם הוא באמת היה יוצא ב-2013)
לינקולן (הרשת החברתית – גרסת 1865. הסרט הכי לא ספילברגי שספילברג הוציא מזה… וואו, ממש הרבה זמן)
סוף. (מצחיק מאוד, הדמויות, העלילה, התסריט – meh. אבל זה מספיק)
סוף העולם (הדמויות, העלילה והתסריט – וואו. ההומור? meh. אבל זה מספיק)
פסיפיק רים (קחו את סרט האקשן הכי קלישאתי ומטופש שאתם מכירים – אבל תוסיפו לו מלא לב ונשמה)
סרטים שאני אשלים בימים הקרובים ואז אולי ייכנסו איפשהו כאן: "ההוביט 2", "משחקי הרעב 2", "תופעות לוואי", "המקום בתוך היער" (בעיקר בשביל מייק פאטון), "העכשיו המופלא", "הכל אבוד", "שש פעמים", "קפואה" ו"דיברנו מספיק".
ועכשיו, סוף סוף, החמישייה.
רווח וכאב
כן, אני פותח עם זה. האמת היא שהייתי רואה את עצמי שם כאן את "סוף העולם" או את "אסירים" במקומו, אבל אני לא חושב שהסרט הזה יקבל מספיק הצבעות ברמה הזאת בסקר, אז לפחות נעשה מה שאפשר כדי לתת לו את הכבוד שמגיע לו. כן, אולי מייקל ביי ביים את זה ועשה את זה בסגנון הקבוע שלו, אבל אולי בסופו של דבר הבעיה תמיד הייתה לא הבימוי של ביי כשלעצמו, אלא העובדה שהוא שירת סרטים מחורבנים. ובמקרה שלפנינו, זה לא המצב. לא רק שהבימוי כאן מתאים כמו כפפה לדרך שבה הדמויות שלו רואות את העולם, הוא גם נמצא פה בשירות של תסריט מעולה, מאוד אחימכהני כזה, עם דמויות נפלאות וטירוף שמתקבל בברכה וסאטירה שמפרקת לגזרים את כל הקונספט של חלום אמריקאי. הברקה. אומנם הברקה חד פעמית שלא תוכל לחזור על עצמה שוב, בטח שלא על ידי אותו במאי – אבל הברקה.
העולם על פי דנקן
ואם על רווח וכאב לפחות הייתה ביקורת, "החיים על פי דנקן" בכלל קיבל התעלמות כמעט מוחלטת פה באתר, אבל גם ברוב האינטרנט הישראלי – לא פלא שהוא ירד מאוד מהר מהאקרנים. וזה חבל, כי מדובר כנראה בסרט ההתבגרות/נעורים הכי טוב של השנים האחרונות, בטח שמתעלה על "פרח קיר" מהשנה שעברה. במקום להיות פסטיבל פנטזיות שלפעמים מנסה ליפות מדי את המציאות של הגיל הזה ולפעמים להעכיר אותה לשם האפקט הדרמטי, "דנקן" מביא לנו את אחד הסרטים הכי כנים, ריאליסטיים ובגובה העיניים שיצא לי לראות בנושא הזה, שפשוט תופס באופן מושלם את המהות של הגיל הזה והדור הזה. הדוגריות האולטימטיבית הזאת באה טוב בשילוב עם דרמה טובה וסוחפת, המון הומור וקטעים קומיים מבריקים, כתיבת דמויות משוייפת היטב ומעל הכל, קאסט כ"כ מדהים שזה כואב.
מי מפחד מהזאב הרע
טוב, יש משהו שאני יכול להוסיף עליו שלא נאמר כבר עשרות פעמים? מותח, מצחיק ועשוי כמו שאף סרט ישראלי לא היה עשוי אי פעם. הסוף בעייתי, אבל חוץ מזה זאת הייתה חוויה פסיכית ומהנה ברמות.
כוח משיכה
זהירות, המשפט הכי שחוק שאפשר לומר בעוד 3… 2… 1…
סרט שמזכיר את עוצמתו של המדיום הקולנועי. אז נכון, הסיפור והדמויות הם לא מופת כלשהו. אבל את הדרך שבה הסרט הזה מבצע את הדבר ההוא שקולנוע אמור להיות – לגרום להרגיש שאתה במקום אחר (או זמן אחר) ולהעביר בך רגש – יותר טוב מכל סרט אחר שיצא בשנים האחרונות, ובטח שהשנה. קולנוע טהור כזה רק קוארון יודע לעשות בימינו.
טינופת
אם הייתם אומרים לי לפני שנה שאני אבחר לחמישייה שלי סרט אינדי סקוטי שלא יצא בארץ ועוד ראיתי בלי כתוביות (זה קצת כמו לשמוע רמשטיין – לא תמיד ברור לך מה אומרים, אבל אתה עדיין נהנה), לא הייתי מאמין. ובכל זאת, זה מה שאני עושה. כהמשך רוחני לטריינספוטינג, הוא עושה בדיוק כל מה שהסרט ההוא הזה, ולפעמים גם יותר. מילא שיש לו אינספור הברקות עלילתיות וקולנועיות ואת אחת ההופעות הראשיות הכי טובות מאז תחילת המילניום, אבל עצם העובדה שסרט כזה מרושע, מטורף ברמה שטנית וחסר גבולות מצליח להיות גם מעורר מחשבה ו… לעזאזל, מרגש – מקנים לו מקום בחמישייה בלי שאלה אפילו.
ההופעות
ג'יימס מקאבוי – טינופת
קייט בלאנשט – יסמין הכחולה
סאם רוקוול – העולם על פי דנקן
עוד הופעות מעולה ששוות איזכור: רובין רייט – כנס העתידנים | יו ג'קמן – אסירים | צחי גראד – מי מפחד מהזאב הרע | היית'ם עומרי – בית לחם | סנדרה בולוק – כוח משיכה | דווין "דה רוק" ג'ונסון – רווח וכאב | סקרלט ג'והנסון – דון ג'ון
פרנציפ
אני לא מבין את הפרנציפ שלך, לגבי אי-הצבעה לסרטים שיצאו בתחילת השנה.
בסיכום השנה האישי שלך אתה, כמובן, יכול להגדיר את תחילת השנה ואת סופה כפי שנראה לך; אבל כאן אנחנו מסכמים שנה לפי הגדרה מסוימת אחרת. למה לא לבחור כפי הנראה לך מבין הסרטים המתחרים כאן? סרטים טובים עלולים להפסיד נקודות רק משום שהם לא מתאימים לכללים שכפית על עצמך, שהם – בהקשר של הסקר הזה – שרירותיים.
אגב, זה לגמרי לא נכון שהסרטים האלה יצאו "בשאר העולם" בשנה הקודמת. ברוב המקרים הם הוקרנו ב-2012 במדינה אחת בלבד, ולרוב העולם הגיעו ב-2013.
אם לומר את האמת, גם אני לא מבין את הפרנציפ הזה.
זה לא עניין רציונלי, אני מניח. ככה אני מרגיש שמתאים לי ואין לי מושג למה. לפעמים צריך לדעת לזרום עם תחושות גם אם אין שום דבר מאחוריהן – ועוד כשהן לא מזיקות בשום צורה לא לי ובטח שלא לאחרים כאן.
מזיקות לך, ברור שלא
לכל היותר זה עלול "להזיק" לסרטים שאתה אוהב, שהיו יכולים אולי לטפס גבוה יותר בסקר אלמלא היית פוסל אותם על סעיף התיישנות. וחשבתי שכולנו רוצים שהסרטים שאנחנו אוהבים ידורגו גבוה, זה פחות או יותר הרעיון בסקר.
צודק. שמתי את "כוננות עם שחר" במקום רווח וכאב.
וזה עדיין חבל, כי רווח וכאב הוא גם מהסרטים שיצטרכו עזרה בשביל להגיע למקום גבוה.
למה רק שלוש הופעות?!
זו השנה הראשונה שבה הרגשתי שיש יותר מדי הופעות מעולות בשביל שלוש בחירות בלבד.
אני יודע שדניס לבנט לא הולך להיכנס לסקר, אבל הוא היה מדהים לגמרי ב"מנועים קדושים". ג'סיקה צ'סטיין הייתה מעולה לגמרי ב"כוננות עם שחר", על צחי גראד וגליקמן נכתב מספיק, אן התאווי קיבלה אוסקר סופר-מוצדק, והתפקיד של יו ג'קמן ב"אסירים" הרגיש לי פשוט לא מוערך מספיק.
היו לנו גם את סיימון פג בהופעה מושלמת ב"סוף העולם", את שלישיית "לצוד פילים" שהראו עד כמה שחקן יכול להציל סרט (רע מאוד, לטעמי), ולא התחלתי לדבר על ההופעות בג'אנגו.
בחרתי בדניס לבנט, צחי גראד ואן האתווי. כנראה שמחר אשנה את זה.
אבוי! ההופעה האהובה עלי לא אופציונלית
ברחאד עבדי, הלא הוא מוסי מ'קפטן פיליפס', נתן תצוגה ענקית, שהופכת ענקית עוד יותר כשקוראים שזהו הסרט הראשון של נהג המונית הסומלי-אמריקאי החביב הזה.
למרות זאת, הוא לא הופיע ברשימות השחקנים האוטומטיות, לכן בחרתי במקומו את סטיב קארל ב-'העולם על פי דנקן'. עד הסרט הזה הייתי משוכנע שקארל הוא בן אדם חביב. עכשיו, אני מכין מראש סמחטה למקרה שאתקל בו ברחוב.
רגע, מה?
האוטו-קומפליט הוא לא הגדרת רשימת השחקנים האופציונלית! אתה מוזמן לבחור באיזה שחקן שאתה רוצה. השב לברחאד עבדי את כבודו!
וואו
א. סחתיין על הפורמט שמציב את כל הסרטים באותה אות לרוחב ולא לאורך. לקח לי זמן למצוא את 'אפסטרים קולור' ככה וכבר הייתי בדרך ליילל על העדרו מהטבלה. וכן, אכן אחרי שמילאתי האתר התאפס, אז ייתכן שלא מילאתי אחרי הכל.
ב. היה לי קשה ללקט סרטים לחמישייה. היו ממש מעט סרטים שראיתי השנה שבכלל נשארו איתי אחרי הצפייה. בסוף יצאה רביעייה, ('פרנסס הא', 'כח משיכה', 'שש פעמים' ו'אפסטרים קולור' שהוא היחיד שבאמת הטביע עליי את חותמו) וגם זה בקושי.
וואו, זה הרבה סרטים!
בזמן שאני השקעתי המון (המון) שעות בהשלמה של סרטים ישנים יותר, מסתבר שגם היה קולנוע עכשווי! איך אתם מעזים?? בגלל שראיתי איזה 10-12 סרטים שיצאו השנה, אני לא מרגיש בנוח ליצור חמישייה ולהצביע להופעות האהובות עליי,פשוט לא ראיתי מספיק…היחיד שכן קיבל "בחמישייה שלי" הוא כמובן "כוח משיכה". קשה לי להאמין שאמצא חמישה סרטים טובים ממנו מהשנה האחרונה. הופעות באמת מושלמות מהשנה האחרונה הן כמובן רוב הקאסט של "אופטימיות", ו…אין הרבה נוספות, בעצם.
אפשר לבחור לחמישיה פחות מחמש סרטים?
(ל"ת)
כן
בתיאורייה אתה יכול אפילו לסמן רק סרט אחד, אם אתה ממש רוצה
שאלה היפוטתית
האם ניתן לבחור מישהו מסרט תעודי להופעת השנה?
היי היו דווקא סרטים טובים השנה..
כל השנה התמרמרתי על הסרטים הבינוניים, אבל כששים אותם ברשימה אחת ארוכה, מגלים שרובם טובים מהממוצע, חלקם אפילו מעולים.
ההופעות הטובות השנה כל כך רבות!
*כמעט כל שחקני ג'אנגו
*ג'ניפר לורנס גם באופטימיות היא שם המשחק וגם ב'התלקחות'
*לאן התאוו(עלובי החיים) אכן הגיע האוסקר כך גם לדניאל דיי לואיס (בלינקולן המעולה)
והרשימה עוד ארוכה..
אצלי זה דווקא הפוך
הזכרת בבחירות שלך בעיקר סרטים מהשנה שעברה שפשוט הוקרנו מאוחר בארץ, אני העדפתי לא להחשיב אותם. לגביי שאר הסרטים זה נכון שהיו כמה טובים אבל הרשימה הזו גרמה לי באמת להאמין שלא מספיק. לפחות לא כאלה שאני ראיתי.
הבחירה שלי להופעת השנה הייתה כזו:
ג'ורג' קלוני על כוח המשיכה
בנדיקט קמברבץ' על ההוביט.
באמת שהיה לי קשה לבחור את השלישי בגלל שהיו הרבה מועמדים, ואף אחד מהם לא היה ממש מדהים. בסוף בחרתי את פיליפ סימור הופמן על משחקי הרעב.
חבל. במהלך השנה הייתה לי הרגשה ממש טובה לגבייה, עכשיו זה נעלם
מה הקטע של "סרטים מהשנה שעברה"?
רבותי, אנחנו בוחרים כאן את הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בארץ ב-2013. אין שום הגיון בהפחתת נקודות לסרטים כעונש על כך שהם יצאו בארה"ב, או בצרפת, או בפפואה, בשנה אחרת. בחרו את הסרטים שאתם אוהבים מתוך הרשימה. תאריך היציאה לא צריך להיות פקטור באהבה שלכם.
למה רק 3 אפשרויות להופעת השנה??
צריך לפחות 5
הבחירות שלי
לצערי לא ראיתי כל כך הרבה סרטים כמו שרציתי (רק 23), וחלק נכבד מהם בכלל מסוף שנה שעברה.
נתחיל מהגרועים:
קוטלי המכשפות (נורא ואיום, לא ברור מי קהל היעד של הסרט הנוראי הזה), ג'ק ריצ'ר (עם כל חיבתי לטום קרוז ולוורנר הרצוג, עם תסריט ובימוי גרוע ומשחק בינוני קשה להיות מרוצה), נוכלת בהזמנה (ביזבוז של שחקנים מעולים, ביזבוז של תסריט של האחים כהן ובעיקר בזבוז של הזמן שלי).
ככה-ככה:
ג'אנגו (ארוך מדי, נוסחתי מדי, כריסטוף וולץ אלוהים), האבנים הכחולות, האשליה (חביב מינוס, בעיקר המון שואו ובאזז חסר טעם או היגיון), המשחק של אנדר (טבחו בספר האהוב עליי, אבל זה לא בגרועים כי כסרט כשלעצמו הוא סביר), טראנס (לפעמים במאי ושחקנים מעולים מפצים על תסריט גרוע. לא הפעם), ארץ אוז (נחמד מאוד, יפה מאוד, ביזבוז שחקנים משווע).
הטובים:
דון ג'ון(זכור לי לטובה מכל כך הרבה בחינות), אקדח כפול (שילוב שחקנים מעולה, מצחיק ומהנה), אופטימיות היא שם המשחק, משחקי הרעב2 – (סרט פשוט מעולה, מאוד חזק ואפקטיבי, ואפילו ביקורתי ועם מסר, מי היה מאמין), אנחנו המילרים (בוטה, קורע מצחוק ובעיקר הפתיע אותי), ת'ור 2 (פשוט סרט מהנה ומצחיק לכל אורכו), מת עליה (אחרי דימדומים מגיע סרט דבילי, אידיוטי, הזוי וכל כך מודע לעצמו שהיה לי קשה לא להנות), קיק אס 2 (כסרט המשך לאחד הסרטים האהובים עליי אי פעם הוא היה די מאכזב. אבל כשלעצמו היה לא רע), אנה קארנינה (סרט חוויתי ביותר. התסריט/שחקנים לא מעניינים, פשוט כיף להישאב לחוויה).
החמישייה שלי:
ענן אטלס– בהחלט אחד הסרטים שיותר השפיעו עליי. עד עכשיו לא הצלחתי להבין איך לא קיבל מועמדות כלשהי לאוסקר.
לפני חצות – סוף טרילוגיית "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה". כמו הקודמים, גם זו יצירת מופת עם שחקנים נפלאים ועולם כל כך ריאליסטי עד כאב. לצערי התפספס באתר וחבל.
העולם על פי דנקן– לדעתי הפתעת השנה. סרט קטן ויפהפה.
ההוביט2 – תגידו מה שתגידו, יש הוביט, גמדים, גנדלף ודרקון ועוד תוספות משר הטבעות. מה עוד צריך בסרט?
ארגו– מעולה, לא סתם זכה באוסקר.
והופעות השנה שהושמטו בטעות->
כריסטוף וולץ בג'אנגו– קשה לתאר כמה אדיר השחקן הזה. פשוט מחזיק את כל הסרט הארוך והמייגע הזה על הכתפיים שלו וגונב את כל ההצגה, אפילו משחקנים כמו ליאונרדו דיקפריו וסמואל לי ג'קסון שהיו מעולים בסרט הזה. מדהים איך הוא פחות או יותר שיחק את אותה דמות חביבה מ"ממזרים חסרי כבוד" ובכל זאת זה לא הרגיש כמו מיחזור.
סאם רוקוול ב"העולם על פי דנקן"- אחד השחקנים האהובים עליי. פה הוא בסרט קטן ואנושי עם תסריט מעולה וקשה לא להתאהב בדמות הכל כך מלאת חן והומור שיורה שורות מחץ לכל עבר.
ג'ולי דלפי ב"לפני חצות" – התלבטתי קשות בינה לבין איתן הוק. מבחינתי הם חולקים את הופעת השנה יחד. המשחק הכי אמיתי וריאליסטי שיצא לי לראות בסרט אי פעם.
FYC
מתקשים למלא את ההופעות שלכם? משוכנעים שרק גברים נתנו השנה הופעות נהדרות? להלן רשימה קצרה של נשים שנתנו תפקידים נהדרים השנה על מנת למלא לכם את הרשימה!
ג'סיקה צ'סטיין ב"כוננות עם שחר"
קייט בלשנט ב"יסמין הכחולה"
ג'ניפר לורנס ב"אופטימיות היא שם המשחק"
ג'ניפר לורנס ב"משחקי הרעב: התלקחות"
אליזבת' בנקס ב"משחקי הרעב:התלקחות"
שיילין וודי ב"ההווה הנהדר"
רוני מארה ב"תופעות לוואי"
עמנואל ריבה ב"אהבה"
הלן האנט ב"מפגשים"
ז'ולי דלפי ב"לפני חצות"
ג'וליאן מור ב"דון ג'ון"
רובין רייט ב"כנס העתידנים"
סיון לוי ב"שש פעמים"
ואני בטוח שיש עוד הרבה שפיספסתי
בנוסף, אם תהיתם ההופעה האובייקטיבית הכי טובה של השנה הייתה ג'יימס פרנקו ב"ספרינג ברייקרס" כך שכל הצבעה אחרת תהיה טעות. אז אתם יכולים להצביע למישהו אחר, אבל אתם תהיו טועים. רק תיקחו את זה בחשבון![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
בכל מקרה, אם לעוד מישהו יש הופעות שהוא רוצה לקדם – להלן פלטרפורמה נוחה בהחלט
אחלה רשימה
רק רוצה לציין גם את בריי לארסון ב "Short Term 12". מומלץ, אם טרם ראיתם. עוד לא בחרתי את החמישייה שלי (יש סרטים שאני צריך להשלים / לראות שוב) אבל היא בהחלט נכנסת לרשימת ההופעות.
Short Term 12 אפילו לא ברשימת המועמדים
כנראה כי כמעט אף אחד לא ראה אותו. הסרט הזה מאוד מסקרן אותי, אני מניח (ומקווה) שהוא יגיע לארץ בפורמט כלשהו (קולנוע, יס) ב-2014.
חבל שראיתי רק 3 סרטים מאלו שציינת
ואני מסכים רק עם אחת מההופעות שציינת (ג'ניפר לורנס במשחקי הרעב). בכל מקרה, ההופעה הנשית הכי טובה של 2013 לדעתי היא של קריסטין סקוט תומאס ב"רק אלוהים סולח".
מה? בלי סנדרה בולוק?
(ל"ת)
מה? בלי אדל אקסרקופולוס?
(ל"ת)
בהתאמה:
לא התלהבתי ולא ראיתי ולכן רשמתי שעוד אנשים מוזמים לרשום את שלהם.
האם ניתן להצביע להופעה בסרט דוקומנטרי?
כי טיליקום כבש ושבר את לבי ב"בלאקפיש".
אם הוא *רק* שבר את ליבך, יצאת בזול.
(ל"ת)
וואו זה לקח הרבה זמן
רוב הסיכויים שגם פיספסתי/שכחתי משהו.
הצבעתי ואז גילתי שאני לא מחובר
יש דרך לגלות אם הצבעתי נקלטה?
באיזה שם השתמשת כשהצבעת?
(ל"ת)
יראל נמני
כן, ההצבעה שלך נרשמה.
(ל"ת)
שנה מאוד חלשה לקולנוע לטעמי
כמות פשוט היסטרית של סרטים שהבטיחו הרבה ויצאו מאכזבים. רוב הרשימה שלי מורכבת מסרטי סוף 2012, מה שקצת מבאס, אבל זה עדיף על רשימה ריקה לחלוטין. החמישייה שלי (וכשאני חושב על זה אין בה סרט לועזי אחד מ2013) היא אופטימיות, ג'אנגו, בית לחם, מי מפחד מהזאב הרע ושבעה פסיכופטים.
טוב
אז אחרי לא הרבה התלבטויות בחרתי את החמישייה שלי. באופן מפתיע אף סרט בחמישייה (מלבד אחד, אפרט בהמשך) לא השאיר עלי רושם יוצא דופן או שינה את צורת ההסתכלות שלי על התחום, הם פשוט סרטים שמאוד נהניתי מהם השנה.
אז הראשון הוא באופן מאוד לא מפתיע, סוף העולם. ככה זה כשאתה מחכה המון המון זמן לסרט, מפתח אליו ציפיות בלתי אפשריות ובסוף הוא גם מועיל בטובו לעמוד בהם. ראיתי אותו השנה פעמיים על מסך גדול, נתון דיי משונה לאור העובדה שהוא בכלל לא הוקרן באופן סדיר בקולנועים בארץ (וחבל), ואומנם הוא פחות הצחיק אותי בפעם השנייה אבל בכל זאת היה מאוד מבדר.
הסרט השני, פרנסס אה. זה יהיה שקר להגיד שלא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי לראות אותו, ציפיתי לסרט חמוד, שמח, כיפי, משוחק ומבויים טוב ושהסיפור בו הוא רק שחקן משנה, וזה מה שקיבלתי. אחרי שעה כבר הייתי מאוהב בדמות של פרנסס (שאחרים מצאו מאוד מעצבנת משום מה), ומזדהה איתה לחלוטין, למרות שמעולם לא נאלצתי למצוא דירה או משהו בסגנון (רוב תלמידי התיכון גרים עם ההורים). הדיאלוגים היו מצויינים, הצילום מוצלח, גם כל השאר טוב.
הסרט השלישי, שבעה פסיכופתים. תגידו שהוא מוגזם, היפרקטיבי, אלים מידי, לא ממוקד, אבל זה לא באמת משנה, כי נהניתי בסרט הזה כמו ילד קטן. אחרי שמאוד אהבתי את הסרט הקודם של הבמאי, "ברוז'", ידעתי שאני מחכה לסרט הבא שלו, לא ידעתי שהוא יהיה כל כך שונה מברוז', ולא לרעה. אז אם ברוז' הוא איטי ומהורהר, אז שבעה פסיכופטים הוא (וסליחה על הדימוי השחוק) ברוז' על ספידים, הוא שומר על ההומור המצויין אבל יש בו הרבה יותר סיפור, והסיפור מתקדם הרבה יותר מהר. וזה מאוד אלים, חכם, שנון ומהנה.
מי מפחד מהזאב הרע. מה שנראה בתחילה כשילוב של מתח וקומדיה התברר לבסוף כשילוב של קומדיה והרבה דם, וזה לא דבר רע, כי צחקתי בו המון, ורגע אחרי שצחקתי השתדלתי לא לעצום את העיניים כשעקרו למישהו ציפורן. התסריט, המשחק והבימוי כולם טובים, ונחמד לראות סרט כזה בעברית.
וסרט השנה שלי הוא "it's such a beautiful day" של דון הרצפלד. יהיה לי קשה להסביר למה כל כך אהבתי את הסרט הזה, או כמה הוא השפיע עלי, או איך התרגשתי בו, או איך בזכותו גיליתי את פועלו של דון הרצפלד ונחשפתי לכל היצירות הנפלאות שלו. אז אני רק אומר שמדובר בסרט אנימציה באורך שעה וקצת, חיבור של שלושה סרטים קצרים שכולם עוסקים בחייו של ביל, אדם שנאלץ להתמודד עם מחלת נפש ועם מותו הקרב והבלתי נמנע. זה נשמע קצת יומרני, וזה באמת אולי קצת יומרני לעיתים, אז זה כל כך מוצלח שחבל לפספס אותו בגלל זה. הסרט כולו מסופר דרך הקריינות של דון הרצפלד שכתובה נפלא, וכל הסרט צוייר ביד, פריים אחד פריים, על ידי דון, בתופסת צילומים שונים. אני מרגיש שאני עושה עוול לסרט ככל שאני ממשיך לדבר עליו, אז פשוט תורידו אותו בטורנט הקרוב למקום מגורכם ותראו אותו, הוא קצר ומיוחד.
חייבים לבחור הופעות שנה?
אם לא ממלאים שם כלום מקבלים הודעה נחמדה שגורמת לחשוב ששום דבר לא נקלט. אבל זה כן. כנראה. ליתר בטחון שמתי נקודות בכל שדה ריק.
סיכום השנה שלי
סך הכל שנה קולנועית טובה למדי, עם מגוון סרטים שהפתיעו לטובה וכמה שאכזבו. הצלחתי לצפות בשנה זו ב-43 סרטים במדיומים שונים וזוהי החמישייה הראשונה שלי:
1)לפני חצות – תשע שנים שוב עברו מאז הסרט הקודם והציפייה הוכיחה את עצמה. ג'סי וסלין בשלב הזה הם כבר לא הזוג הצעיר והמאוהב שהיה פעם, אבל תהליך ההתפרקות והאיחוד של הזוגיות שלהם יוצר את אחד הסיומים והמרגשים לטרילוגיה המצוינת של ריצ'רד לינקלייטר.
2)כוח משיכה – כמו בסרט הראשון ברשימה, גם פה ניצב סרט שבליבו שני שחקנים מרכזיים בלבד וחלל (תרתי משמע) מוגבל. האפקטים המרהיבים אכן עוצרי נשימה, אבל סיפור ההישרדות הבסיסי שעומד בלב הסרט ותצוגת המשחק של סנדרה בולוק הופכים אותו לחוויה קולנועית יוצאת דופן.
3)ג'אנגו ללא מעצורים – גם כשהוא לא בשיאו טרנטינו עדיין בליגה אחת מעל רוב הבמאים. מערבון הספגטי המדמם, לוקח את הזמן שלו, עמוס בדיאלוגים מושחזים, כולל תצוגת משחק מאלפת נוספת של כריסטופר וואלץ ומקנח באחד מהסיומים האלימים שנראו השנה בקולנוע, אפילו יחסית לסרטיו של טרנטינו.
4)בלאקפיש – דוקו כמו שצריך להיות. סרט שמציג נושא שלא היה מוכר עד כה, מלווה אותו בתחקיר מעמיק ובמבנה קולנועי מרתק, ומוביל לשינוי חברתי ותודעתי בקרב הצופים בו.
5)יסמין הכחולה – הסרט הטוב ביותר של וודי אלן מזה שנים, בניצוחה של קייט בלאנשט, מוכיח שכשאלן רוצה הוא יודע לספר סיפור שנון, מריר ומשעשע ולשבות את הקהל למרות הדמויות הפגומות שבמרכזו.
המשך עשרים הראשונים:
6)הסיפור של מאד
7)קפטן פיליפס
8)ארגו
9)כוננות עם שחר
10)ענן אטלס
11)אסירים
12)המקום בתוך היער
13)בית ספר למפלצות
14)Rush
15)מלחמת העולם Z
16)מי מפחד מהזאב הרע
17)צעירה ויפה
18)הכל יחסים
19)הכל אבוד
20)שרקייה
הופעות השנה:
1) קייט בלאנשט – יסמין הכחולה
2) טום הנקס – קפטן פיליפס
3) כריסטופר ואלץ – ג'אנגו ללא מעצורים
4) רוברט רדפורד – הכל אבוד
5) מתיו מקונוהי – הסיפור של מאד
שאלה:
מה אכפת לי מבחינת התחרות איזה חמשת סרטים הכי אהבתי?,הכוונה שלי מה זה נותן לסרטים שהם נכנסים לחמישה שלי?
אני חושב שיחד עם כמות הסרטים שראיתי השנה שלא נכנסו למוקדמות
(חלום אמריקאי, בתוך לואין דיוויס, The To Do List) יש לי הספק יפה – כמעט שלושים. יש לא מעט סרטים שלא הספקתי לראות ורציתי להשלים במהלך החודש האחרון, שהיה יחסית עמוס מדי כדי שאספיק לראות בו גם סרטים – "הכל אבוד", "פרנסס הא", "לאבלייס" או "כחול הוא הצבע החם ביותר" ייאלצו לחכות, ל-2014 מבחינתי, לצערי. כמה מהסרטים האהובים עלי מ-2012 גם נפלו בין הכיסאות – "ג'נגו ללא מעצורים", "אופטימיות היא שם המשחק", "כוננות עם שחר" (שלא לגמרי הפיל אותי מהכיסא, אבל אני חושב שהשוט האחרון שלו הוא אחד מההישגים הכי גדולים של ינואר 13' בקולנוע, והוא לבדו היה שווה כמעט 40 שקל) ו"עלובי החיים" היו סרטים שאת כולם מאוד אהבתי, אבל אני לא חושב שהם הסרטים הכי טובים של 2013.
1. כח משיכה (אלפונסו קוארון) – באיזשהו מקום, הסרט הכי טוב שיצא מאז "האזרח קיין". סופרלטיב קצת יותר מדי מופרך, נכון, ובינו ובין הסרט ההוא מ-41' אין הרבה נקודות להשוואה (חוץ מהאפקט הזהה של חדירת המצלמה דרך זכוכית), אבל לרגעים מסוימים ב"כח משיכה" ככה הרגשתי – כאילו אני עד עכשיו לנקודת קיצון של מצוינות. העניין עם הסרט הזה (ומה שגורם לדעתי ליותר מדי אנשים לחשוב שהתסריט שלו "דל") שהוא פשוט מאוד צנוע. זה סיפור פשוט עם שחקנית וחצי, התחלה-אמצע-סוף. מינימום התחכמויות, אחידות זמן-מקום שאורך פחות משעה וחצי. בקנה מידה הוליוודי, מדובר ב-Vine.
אלפונסו קוארון, בניגוד לבמאים מוכשרים אחרים, מביים את הסרט הזה בוירטואוזיות צנועה – תנועות המצלמה באמת לא אפשריות, אבל אתה לא מרגיש כאילו הוא עומד מול המצלמה ואומר "וויפי!!! אני סופר-דופר-אולטרה-מגה מוכשר, תראו איזה שוט ארוך!!!1", אלא כאילו כל השוטים הארוכים האלה באמת כאן כדי לקדם מטרה כלשהי. וזאת הגאונות בסרט הזה – בימוי, עריכה וצילום אלוהיים שמשרתים את ורק את הסיפור. הסיבה שהסרט כל כך אפקטיבי ברמה הצורנית היא בגלל שהוא משרת סיפור הישרדות נהדר. אישה שכולה שנמצאת במצב הכי בודד שמישהו אי פעם היה בו שמנסה להגיע הביתה. אפוס אינטימי וגדול מהחיים שמתרחש על גבי פחות מיממה. הסרט הכי טוב של 2013, ואחד הטובים שראיתי.
2. מי מפחד מהזאב הרע (נבות פפושדו ואהרון קשלס)- הפעם הראשונה מאז כיתה ח' ("ממזרים חסרי כבוד", אם תהיתם) שראיתי סרט בין האצבעות. מצחיק, מפחיד, מטורף, שנון, ולמען השם חשיפת ההופעה של דוב'לה גליקמן בפוסטר, טריילר וכתוביות הפתיחה היא אולי אחד הכשלים השיווקיים הכי גדולים שנתקלתי בהם בחיים שלי, דמות כזאת אדירה צריכה להיות הפתעה בשביל כל אחד שרואה את הסרט הזה. צחי גראד באחת מההופעות הכי טובות שראיתי בסרט ישראלי, וכמה מהסצנות הכי טובות שראיתי השנה בקולנוע, בכל שפה (פתיחה, תחתונים, כף רגל, מבער, מסור, ערבי). מעולה.
3. יסמין הכחולה (וודי אלן) – קייט. פאקינג. בלאנשט. יש בדיוק בעיה אחת עם ההופעה שלה, והיא שהיא לא סתם טובה – היא יותר טובה. איך היה התסריט? איך הצילום? ומה עם סאלי הוקינס, היא הייתה טובה? סבבה לגמרי, אבל לא מתעלה על קייט בלאנשט. לא שזה המצב – התסריט באמת קצת יותר מפוזר ממה שהייתי רגיל ככל הנוגע לוודי אלן, וסאלי הוקינס (כמו גם כל שאר האנסמבל – אנדרו דייס קליי, אלק בולדווין וכו' היו נהדרים) הייתה נפלאה, ואף אחד לא משבח את הסרטים של וודי אלן בגלל הצילום (לפחות לא מאז שגורדון וויליס פרש), אבל הסרט הוא כולו תצוגת תכלית של קייט בלאנשט – הופעת ענק של שחקנית בשיאה (האישה הזאת בשיאה בערך מאז 2001, אבל כאן אתה מרגיש שהיא באמת בשיא יכולותיה). אישה שכל כולה התפוצצות של רטט ודמעות, התמוטטות עצבים שנמשכת שעה וחצי. פחד אלוהים כל פעם כשהיא מול המצלמה. הסרט הוא היא והיא הסרט. וודי אלן שוב מוכיח שהוא אחד מבמאי השחקנים הכי טובים בעולם. מעולה.
4. כנס העתידנים (ארי פולמן) – גם כאן יש עוד הופעה נשית נהדרת. אני לא חושב שאפשר לקרוא למה שרובין רייט עושה ב"כנס העתידנים" משחק, לפחות לא כמו מה שצחי גראד או קייט בלאנשט עושים בסרטים שלהם בחמישייה, אבל הנוכחות של רייט מול המצלמה פשוט מחשמלת, בין אם היא מצוירת או מצולמת. מתחיל בתור גרסה מד"בית ומגניבה של "שדרות סאנסט", באמצע אחת מהסצנות הכי טובות שראיתי בשנים האחרונות (הסריקה), ובחציו השני: פסיכדליה טריפית שלא עושים כמוה היום יותר.
5. בננות (איתן פוקס) – אני אפילו לא יודע אם אני שלם עם הבחירה הזאת. במשך רוב רובו של הסרט בכלל לא כל כך אהבתי אותו, ובעיקר מאוד התרשמתי מההופעה של עפר שכטר (המצוין מצוין מצוין – אולי דמות ההומו הכי טובה שראיתי בקולנוע הישראלי. כתובה ומשוחקת מצוין. גלינה פור דה-ברה לגיל הרך, מי למען השם חשב על זה?), אבל סצנת הסיום, שעליה הרחבתי בביקורת עצמה הייתה כל כך טובה שהיא קנתה לסרט מקום בחמישייה על חשבון 'דון ג'ון'. סרט שמעלה על פניך חיוך בשעה שהוא מדבר על חשיבותו של חיוך. פאן פאן פאן.
הופעות השנה שלי (ללא חשיבות לסדר):
1. צחי גראד, מי מפחד מהזאב הרע – הקולנוע הישראלי מצא את האנתוני הופקינס שלו. מצוין.
2. קייט בלאנשט, יסמין הכחולה – (ע"ע)
3. ג'ניפר לורנס, אופטימיות היא שם המשחק – אחת מאנשי השנה שלי. דבר ראשון, אחד האוסקרים היותר מוצדקים של השנים האחרונות (לא יודע אם לעמנואל ריבה הגיע בשנה שעברה או לא – על "אהבה" התעקשתי לוותר. אני לא צריך לראות סרט כזה, לא משנה כמה הוא טוב). טיפאני מקסוול לא בהכרח הייתה דמות כתובה היטב, ובאשר לקידום מעמד האישה בקולנוע היא אפילו הייתה די בעייתית (השוט הרביעי של ג'ניפר לורנס בסרט הזה הוא קלוז-אפ על החזה שלה), אבל לורנס עושה ממנה מטעמים.
המון שחקניות, כשהן מקבלות דמות כמו טיפאני פשוט הופכות אותה לדמות סיטקומית שצועקת הרבה ומדברת בקול מצחיק, או סתם מנסות למקסם את כמות הסקס אפיל שלה, אבל לורנס מצליחה לשלב במומחיות בין היסטריה משעשעת לבין עלבון מעורר רחמים לבין בדאסיות שגורמת לקטניס אברדין להיראות כמו בלה סוואן. אפשר ממש להבין את טיפאני בכל החלטה מטופשת שהיא עושה, בכל פעם שהיא נעלבת משטויות, בכל פעם שהיא כועסת על פאט. לורנס לקחה דמות שכתובה לא משהו בכלל ועשתה איתה ניסים. ההופעה הנשית הכי טובה של השנה שעברה.
זאת ועוד: סם רוקוול ואליסון ג'אני, "העולם על פי דנקן", הארווי קייטל ורובין רייט, "כנס העתידנים", אוברי פלאזה, "The To Do list", איימי אדמס וג'ניפר לורנס, "חלום אמריקאי" (ואני חושב שאפשר גם לומר שההופעה שלה באוסקר 2013 הייתה ראויה לציון לשבח), קארי מאליגן, "בתוך לואין דיוויס", טומי לי ג'ונס, "לינקולן", אודרי טוטו, "צל הימים", דוב'לה גליקמן, "מי מפחד מהזאב הרע", היית'אם עומרי, "בית לחם", סנדרה בולוק, "כח משיכה", הלן מירן, "בית ספר למפלצות", אמנדה סייפריד ואן הת'וואי, "עלובי החיים", כריסטוף וולץ, ג'יימי פוקס וסמואל ל. ג'קסון, "ג'נגו ללא מעצורים" וג'סיקה צ'סטיין, "כוננות עם שחר"
אוף, הטופס כועס עלי.
השקעתי הרבה זמן ומחשבה במילוי אבל כשאני לוחצת שלח קופצת הודעת שגיאה "מה הטעם לשלוח אם לא בחרתם שום דבר?".
בינתיים כבר ניסיתי לצאת ולהכנס שוב. הוא זוכר את הסימונים שלי, אבל לא מקבל אותם. מה עושים?
אל תדאג, הם התקבלו.
(ל"ת)
באמת?
בפעמים הקודמות היה מגיע גם מייל עם הבחירות. הפעם הוא לא הגיע אז הייתי עוד יותר בטוחה שיש בעיה.
באמת.
(ל"ת)
כרגיל, לא ראיתי יותר מדי סרטים רעים השנה
בדרך כלל, כשלסרט יש באז גרוע מסביבו, אני פשוט לא הולך לראות אותו. היו סרטים שהיו לי בעיות איתם, אבל כשאני מנסה להיזכר בסרט שממש שנאתי עד עומקי נשמתי, יש רק סרט אחד שקיבל את הצבעת ה-"לא אהבתי" שלי השנה.
האשליה
תסריט שאם היו משקיעים בו עוד קצת אולי היה מתעלה לדרגת ה-"קשקוש", בזבוז פושע של שחקנים טובים, וכל העסק פשוט משעמם פחד.
חוץ ממנו, היו עוד כמה סרטים שבכלל לא התלהבתי מהם והם מקבלים ממני את דירוג ה-"ככה ככה" למרות שרובם היו עשויים טוב:
איירון מן 3
יום אחד אני אצליח להבין את ההתלהבות מסדרת הסרטים הזאת, שכל סרט בה אפשר למצוא שתיים-שלוש סצנות אקשן עשויות נהדר שטובעות בתוך מלל מתחסד ובלתי-נסבל שמתחזה לסוג של עומק. בונוס: רוברט דאוני ג'וניור לא יכול לשחק דמות עם טראומה פסיכולוגית. לא, בכל אופן, תחת שרביטם של האנשים שאחראים לסרטי "איירון מן".
תור: העולם האפל
אהבתי נורא את הסרט הזה בפעם הקודמת שראיתי אותו, כשהיו לו במאי וכוכב עם חוש הומור. ולא, לא קראו לו אז "הנוקמים", אלא דווקא "הלבוי 2".
שומרי הסף
סרט מרתק שפשוט מרגיז ביומרה החינוכית שלו לשכנע את הצופים שמלחמה בטרור זה אחלה, ושהאנשים שעוסקים בה תמיד יודעים מה הם עושים ותמיד פוגעים רק באנשים שמגיע להם.
המזרח (נדמה לי שהוא בכלל לא נכנס לטופס, אבל שוין)
סרט מרתק שפשוט מרגיז ביומרה החינוכית שלו לשכנע את הצופים שטרור זה אחלה, ושהאנשים שעוסקים בו תמיד יודעים מה הם עושים ותמיד פוגעים רק באנשים שמגיע להם.
המנעד של הצבעות "אהבתי" שלי תמיד היה רחב מאוד – למעשה, תמיד היה חסר לי איזה ציון ביניים מתחתיו ומעל "ככה-ככה". יש כאן סרטים שאהבתי עם הסתייגויות גדולות, יש כאלה עם הסתייגויות קטנות, ויש אפילו אחד שהיה מוצא את דרכו לחמישיה שלי אם היה מקום.
אבדון
מתח ואקשן פוסט-אפוקליפטיים יעילים מאוד, נראים מצוין. אחד מסרטי הקיץ הטובים של השנה, אפילו אם הוא הקדים קצת את העונה שלו.
ארגו
מתח גבוה, עשוי טוב, מרתק. לא יודע אם האוסקר מוצדק, אבל קשה להוריד את העיניים מהמסך.
איש הפלדה
הסרט שכולם התבאסו ממנו, ואני מתקשה להבין למה. היה אחלה (ובאמת שבאתי לקולנוע עם כל הרצון הרע להכנס באבי-אביו של הבמאי. לא קרה).
אליסיום
הסרט שכולם התבאסו ממנו, והפעם אני קצת יותר מבין למה (בכל זאת, תסריט מחונטרש), אבל עדיין מצליח לשמור על עניין ולהציג תמונת-עולם עתידנית מרשימה מאוד. סיד מיד המעצב עדיין מלך.
ג'אנגו ללא מעצורים
טרנטינו מצליח כאן הרבה יותר מ-"ממזרים" להגיד משהו בעל משמעות על התקופה ההיסטורית שהוא עוסק בה, ומביא סרט מצוין על הדרך. אלמלא סצנה אחת שממש לא אהבתי (מגניב! עינויים! עם מוזיקה!) יכול להיות שהיה מוצא מקום בחמישיה שלי.
דון ג'ון
מבדר מאוד, מצחיק ועצוב בכל המקומות הנכונים. כמו שהדג אמר, קצת מעצבן להיווכח כמה שגג"ל יכול להיות טוב בכל-כך הרבה דברים.
הלקחנים
עוד פרק בסדרה "אנימטורים בסטודיו ג'יבלי מנסים להיות מיאזאקי ולא ממש הולך להם". אבל הסרט עדיין סימפטי.
חיי עם ליבראצ'ה
לפרקים זה באמת נראה יותר כמו סרט-טלוויזיה שמנסה לעסוק בנושא חשוב בכוח, אבל השחקנים המצוינים (ומייקל דאגלס מתברר כהברקת ליהוק אמיתית) מעלים את הסרט הזה ליגה.
כל הזמן שבעולם
כמעט, כמעט נכנס לחמישיה שלי. הפתיע אותי איך האיש שבעבר התמחה בקומדיות רומנטיות מז'אנר הנבעכים-בריטים-משפילים-את-עצמם הביא כאן סרט רגיש מאוד, שכמו הסרט הבריטי שכן הגיע אלי לחמישיה מצליח לעסוק בעזרת נגיעות מד"ביות עדינות בהתבגרות והזדקנות.
לצוד פילים
הביקורות אמרו "בורקס". אני אומר "אז מה?" בורקס זה ז'אנר לגיטימי כמו כל ז'אנר אחר, ואם עושים אותו כמו שצריך, אפשר להוציא סרטים ראויים. קומדיית-שוד מהוקצעת, מבדרת, בלי יותר מדי יומרה. לא יזיקו עוד סרטים כאלה בקולנוע הישראלי.
מהומה רבה על לא דבר
ווידון פוגש את שייקספיר. הסרט סובל מהשוואה לא מחמיאה לגרסה המופתית של קנת בראנה ומכמה החלטות ליהוק לא ממש מוצלחות (איימי אקר במיוחד), אבל הפרשנות המודרנית מוצלחת מאוד.
מי מפחד מהזאב הרע
שנה מצוינת לקולנוע הישראלי. למרות שמ-"כלבת" לא התלהבתי, כאן צמד הבמאים כברלמד איך לכתוב תסריט חכם, מותח ובניגוד לביקורות שהועלו כאן בתגובות אני מצאתי אותו דווקא מאוד מחובר למציאות המקומית. והוא גם מצולם ומשוחק נהדר. בראבו. עוד סרט שכמעט הצליח להכנס לחמישיה שלי.
מלכת השלג
קצת פחות מוצלח מהסרטים הקודמים ברנסאנס הנוכחי של דיסני ("בולט", "פלונטר" ו-"ראלף ההורס") אבל השירים מצוינים, האנימציה מרהיבה והילדים בטח יחרשו על הסרט הזה למאה השנים הקרובות (וכמו שציין הדג, בהתחשב במסרים החינוכיים שהוא מנסה להעביר, זה ממש לא דבר רע).
משחקי הרעב: התלקחות
ה-ר-ב-ה יותר טוב מאווירת החלטורה שאפפה את הסרט הקודם, בהחלט שומר על עניין, אבל עדיין יש תחושה שסדרת הסרטים האלה בעיקר יושבת על הכתפיים הצנומות של ג'ניפר לורנס. חוץ מזה: בשביל הסרט *הזה* מוציאים את "כוח משיכה" מאולם האיימקס? וואלה? באמת?
פסיפיק רים
האקשן באמת אחלה, אבל הסרט הרגיש יותר כמו פרק אחרון בטרילוגיה שאת שני הסרטים הקודמים שלה מישהו שכח להפיק.
רוק בקסבה
כמו "לצוד פילים" זה עוד סרט ישראלי שמנגן חזק על הקלישאות של הקולנוע המקומי, אבל עושה את זה ביעילות יתרה. אם מישהו בהוליווד יראה את הסרט הזה, אני חושד שהוא יחטוף את הבמאי כדי לביים את סרט האקשן הגדול הבא.
וחמשת הסרטים האהובים עלי השנה:
כנס העתידנים – התקשיתי מאוד לראות את הסרט הזה שלא מבעד למשקפיים שלי כחוקר אנימציה, ובתור שכזה, מדובר בתרגיל מרתק של מעברים בין מציאות לקולנוע לחלום להזיה. ארי פולמן הוא רשמית אחד הבמאים האהובים עלי.
לינקולן – האפוס ההיסטורי האחרון של ספילברג הוא לא רק דרמה פוליטית מצוינת, אלא גם שיר הלל לדמוקרטיה ותזכורת שלמרות כל החסרונות שלה – זו עדיין השיטה הטובה ביותר. הסרט החשוב של השנה.
רובוט ופרנק – יש לי חולשה לסרטי מד"ב עצמאיים, וכמו "סיפורי רובוטים" של גרג פאק (אחד הסרטים האהובים עלי מהעשור הקודם), גם הסרט הזה משתמש ברובוטים כדי להציג דרמה אנושית שקשה לא להתאהב בה.
סוף העולם – ממש לא הייתי שותף להתלהבות הרבתית מההרפתקה ההוליוודית של אדגר רייט ב-"סקוט פילגרים" (שמצאתי אותו מבדר אבל גם נורא מבולגן ויותר אוסף מערכונים מסרט של ממש), אבל ב-"סוף העולם" הוא חוזר לשורשים הבריטיים שלו עם הומור חסר רחמים, תיאבון בלתי-נשלט להרס המוני וקורנטו, ואוי כמה שהוא עושה את זה טוב. והוא מצליח גם, כפי שציינתי קודם, לתת לסרט שלו משמעות עמוקה יותר כשהוא מתאר את תהליך (חוסר) ההתבגרות של הגיבור.
כוח משיכה – הסרט המדהים של השנה – גם תרגיל קולנועי כמעט-מופשט על מאבק להשרדות, גם אחלה שובר קופות על אותו נושא בדיוק.
אפשר פירוט שלך על שומרי הסף?
לא ראיתי את הסרט, אבל מה שאתה מתאר נשמע לי ההיפך הטוטאלי מכל מה שקראתי עליו. ממש מעניין אותי לדעת למה אתה חושב ככה.
הוא כתב עליו בהרחבה
בדף הסרט.
סרטי השנה שלי:
1. כח משיכה – מבחינה טכנית, מדהים. אם לא משום בחינה אחרת אנשים ידברו על הסרט הזה שנים מהיום וילמדו עליו בגלל ההישגים הטכניים שלו. בית ספר לקולנוע. מכל שאר הבחינות, גם לא רע. הסרט מותח, מלחיץ, וברגעים מסוימים כמעט ולא נשמתי מרוב האינטנסיביות שלו. סנדרה בולוק מדהימה. הסרט לא היה עובד אם היא לא היתה מצליחה לסחוב אותו על הגב שלה והיא עושה עבודה מרשימה. ואני מדבר בתור אחד שפעם לא סבל אותה.
ואלפונסו קוארון הוא במאי שצריך לביים סרטים בקצב מהיר יותר, אני לא רוצה לחכות עוד 7 שנים לסרט הבא שלו.
2. מי מפחד מהזאב הרע – פפושדו וקשלס האלה, לא יאמן איך צמחו לנו כאן שני במאי ז'אנר מוצלחים כל כך, אולי מהטובים בעולם. וזה אחרי שני סרטים בלבד! סרט מלחיץ, אלים, מורט עצבים וקורע מצחוק. עם הופעות מעולות מצד כל קאסט השחקנים. אחד המותחנים הטובים שראיתי, ישראלי או לא.
3. כנס העתידנים – לא טוב כמו "ואלס עם באשיר", אבל עדיין פרויקט מעניין. שוב פולמן משחק על הקו הדק שבין מציאות וקולנוע, ושוב הוא עושה את זה בצורה ייחודית ומרתקת (ומוזרה). הסרט מדהים ויזואלית, ורובין רייט נותנת הופעה מדהימה. אני לא יודע אם באמת חשבתי שהוא סרט "טוב" אבל הוא בהחלט סרט שתפס את תשומת ליבי והיה קשה לי להוציא אותו מהראש. על המאמץ לבדו והעובדה שהוא הצליח (נדמה לי) להשיג די בהצלחה את מה שניסה, מגיע לו מקום ברשימה.
4. לשבור את הקרח – סרט האנימציה של השנה מבחינתי! סרט כמעט מושלם. שירים נפלאים, אנימציה מרהיבה, דמויות שקל להתחבר אליהן ושמעניינות אותך (אלסה היא אחת מדמויות השנה שלי, ואחת הדמויות הטראגיות והעמקות ביותר בקאנון של דיסני). דיבוב מעולה. סרט שהוא פשוט תענוג וחוויה. קצת חבל לי שהיו צריכים לשבש את "מלכת השלג" בגלל זה, אבל התוצאה הסופית עדיין יצאה כל כך טובה… לא נורא.
5. פסיפיק רים – לא הסרט המתוחכם של השנה, אבל הסרט הכי כיפי שראיתי השנה.
רובוטים ענקיים! נגד מפלצות ענקיות! באפקטים מדהימים ובתלת-מימד עשוי טוב! סרט גיקי מושלם. שבניגוד למשהו כמו "רובוטריקים" גם מטופל בידיו של במאי שיודע מה הוא עושה (גיירמו דל טורו), ויודע איך לספק אקשן ענק כמו שצריך, עם תזמון קומי טוב, ואפילו דמויות שאכפת לך מהן. הסרט מלא בקטעים שגרמו לי להרגיש שוב כמו ילד קטן. כשיצאתי ממנו לא הצלחתי למחוק את החיוך שהיה לי על הפנים. פשוט סרט ענק! (במלוא מובן המילה).
הופעות השנה שלי:
1 (א'). אידינה מנזל, "לשבור את הקרח" – הופעת השנה ודמות השנה מבחינתי. אלסה היא בחורה יפהפייה, סימפטית ומתוקה, שהחיים היו פשוט לא הוגנים כלפיה. היא נאלצה להסתתר כל חייה, להרחיק מעליה את כל מי שאהבה. דמות טראגית ושוברת לב. אידינה מנזל מצליחה בקול שלה, ובעיקר במהלך השיר שלה "Let It Go", לתפוס את כל הרגשות האלה, לעורר הזדהות, לרחם עליה ולעודד אותה.
1 (ב'). קייט בלנשאט, "יסמין הכחולה" – כבר נאמר יותר מדי.
2. סנדרה בולוק, "כח משיכה" – כבר פירטתי על ההופעה שלה למעלה. אבל אני רק אגיד שוב כמה היא הפתיעה אותי לטובה, והצליחה לסחוב סרט שלם על גבה ולהיות מעוררת הזדהות ולהצליח לא לעצבן למרות שרוב התפקיד שלה היה להיות נסערת מתנשפת ולחוצה רוב הזמן.
3. ג'ניפר לורנס, "אופטימיות היא שם המשחק"\"משחקי הרעב – התלקחות" – אחחח, לורנס אהובתי. קולית, חזקה, קשוחה, שנונה, פגיעה, רגישה. לבחורה יש מנעד רחב ונראה שאין דבר שהיא לא יכולה לעשות. אומנם היו השנה כאלה שחשבתי שנתנו הופעות יותר טובות ממנה, אבל היא עדיין השחקנית האהובה עליי שעובדת היום בהוליווד. תמשיכי ככה, לורנס!
החמישייה ההזויה שלי
סיכומי שנה הם אחלה זמן כדי ללמוד דברים חדשים על הטעם וההעדפות שלך בקולנוע. אני גיליתי שאני אוהב את הקולנוע שלי מטורף, אלים, ציבעוני, מטריד, וירטואזי, הזוי ויפייפה.
אז החמישייה (ההזויה) שלי:
צל הימים
היצירה המדהימה של מישל גונדרי, סיפור פשוט – בחור פוגש בחורה מתאהבים וכו' וכ'. אבל כשזה מגיע לידיים של גונדרי הסיפור הופך לסיפור סוריאליסטי ומטאפורי הזוי וצבעוני. כל פרט קטן בחייהם של הגיבורים מקבל פרשנות הזויה ומקסימה וכל רגש מובע על המסך וחדר ללב. מישל גונדרי שפך את כל הכישרון שלו למזקקה ויצא לו קולנוע מזוקק ומדהים.
סוף העולם
בדר"כ טרלוגייה של סרטים לא שומרת על אחידות והרמה עלולה להשתנות בין הסרטים. אז לאדגר רייט זה לא קרה. בעיניי כל סרט מהטרילוגיה מצויין במידה שווה וכך גם סוף העולם. אדיר, פסיכי, מצחיק והכל בקצב רצחני. בהחלט סוף מושלם לטרילוגיה נהדרת.
שש פעמים
ללא ספק הסרט הכי חזק, מטלטל וריאליסטי שראיתי השנה. כל זה יוצר חוויה חזקה במיוחד ומיוחדת שכמעט ואי אפשר לחוות בשום מקום אחר חוץ מבקולנוע, ותאמינו לי, אתם לא רוצים לחוות את החוויה הזאת במקום אחר חוץ מהקולנוע. אז מעבר לבימוי המושלם, לצילום המדויק, לסיוון לוי המדהימה ולשחקנים המדהים ונבל השנה הלוא הוא ללא ספק – עומרי יש את התסריט. לרונה סגל מגיע שאפו ענק על כזה תסריט אדיר ומדויק. ריספקט. באמת.
כנס העתידנים
למרות אין סוף הקטילות בעיניי פולמן סיפק לנו השנה יצירת מופת מופלאה והזויה שלוקחת את המדיום הקולנועי למקומות כ"כ שונים שאני לא מתפלא שהרבה אנשים נבהלו וברחו. רובין רייט אדירה, סצינת הסריקה, האנימציה,העלילה המיוחדת , המחשבה – כי אני לא בא לקולנוע כדי שיאכילו אותי בכפית. אין צורך לזלזל באינטלגנציה שלי, אני מסוגל לחשוב והבין לבד גם אם מה שהולך על המסך מסובך. אז תודה פולמן שהבאת לנו את כנס העתידנים.
רק אלוהים סולח
רפן וגוסלינג הביאו לנו יצירת מופת סוריאליסטית שתאמת שאף אחד לא ראה את זה בא. סרט מהפנט ומיוחד ואולי גם אחד הסרטים האלימים שנראו השנה על המסכים (לא במסגרת ז'אנר האימה).
אז מה אני אגיד, הייתה שנה אדירה. ומה שעוד יותר אדיר שדווקא הסרטים הכי טובים מבאו מהשוליים ולא מהמיינסטרים.
ואחרון חביב:
כמעט נכנסו:
ההוביט: מפלתו של סמאוג (שהיה מהנה ומופתח לפרקים ובעיקר הוכיח לי שג'קסון הוא במאי אדיר אבל תסריטאי ממוצע), כח משיכה (אההההההההההההה), מי מפחד מהזאב הרע (מצוין, מראה שלא צריך לתת לסרטים הנחות, בארץ יודעים לעשות את זה טוב ויודעים לעשות את זה טוב מאוד), ענן אטלס (לא נטול פגמים אבל עדין מפעים וסוחף).
אהבתי את "סוף העולם", אבל האמת? התאכזבתי ממנו
לא חשבתי שהוא היה טוב כמו הסרטים הקודמים בטרילוגיה, או "סקוט פילגרים".
לסקוט פילגרם
אין מה להשוות, אף אחד מהסרטים בטרילוגיה לא טוב כמוהו.
סוף העולם היה טוב בדרכו, נכון שהוא לא היה כ"כ מצחיק אבל לי זה לא כ"כ הפריע. עוד משהו שחשבתי עליו הוא שלאנשים שעקבו אחרי הטרילוגיה בזמן אמת או לפחות מהסרט השני נוצרו ציפיות גדולות מידי מ"סוף העולם". בתור מי שראה את כל הטרילוגיה כמעט במרתון סוף העולם משתווה לשאר. אולי את שון אוף דהדד אהבתי קצת יותר אבל מילא.
ועוד משהו, איזה כיף זה לראות טרילוגיה נסגרת בצורה כ"כ טובה, כמו שר הטבעות ולא כמו מטריקס.
התכוונת להגיד שלושתם יותר טובים ממנו אולי.
וממש אהבתי את סקוט פילגרים, אבל טרילוגיית הקורנטו זה ליגה אחרת.
התכוונת להגיד שהוא יותר טוב משלושתם
ממש אהבתי את קורנטו אבל אין סקוט פילגרם. אולי העלילה השלו לא הכי חזקה אבל העשייה שלו מדהימה, ההומור משעשע והסרט פשוט שופע מגניבות.
*אין על סקוט פילגרם.
(ל"ת)
צריך להוסיף בחירה "נראה לי שראיתי, אבל באמת שאני לא זוכר"
(ל"ת)
תוספת קטנה
רק רוצה לציין אותו פה, כי אני לא מאמין שהוא יגיע לסיכום הכללי:
מבחינתי הופעת השנה שלי היא מייקל שאנון ב"אייסמן". המשחק הכי מפחיד ומקפיא דם שראיתי אי פעם, וכל השינויים, הלבטים והקשיים שעוברים על הדמות ממש ניכרים בפניו. לעיתים דמויות כאלו נופלות למלכודת האדיש/אנמי, אבל לא במקרה הזה. ממליץ מאוד לצפות בסרט, אגב.
טופס בחירה
שלחתי את הבחירה שלי אבל לא קיבלתי שום פידבק האם הבחירה נקלטה או לא
נקלטה.
אני מבין שהחוסר בחיווי הוא בעיה, אבל בגדול: לחצת "שלח", העמוד נטען מחדש – ההצבעה שלך נקלטה.
הערות וציונים
הערות:
א. כמו רבים קודמים פה, לא קיבלתי פידבק (או מייל) ששלחתי את הבחירות שלי.
ב. וכאן כבר לטופיק, חשבתי ש 2013 היתה שנה מצוינת, אבל האמת היא שחלק גדול מהסרטים שעשו את השנה (בעיקר 12 שנים של עבדות, אבל גם "American Hustle" וגם הזאב מוול סטריט. שלושה סרטים מצוינים (במיוחד, 12 שנים). יהיו רק בסקר הבא. בלעדיהם זאת שנה טובה, אבל קצת פחות מצוינת.
אגיד זאת כך, 2013 בקולנוע האמריקאי, היא אחת השנים האדירות שאני זוכר.
ג. הערה נוספת – GRAVITY מבחינתי הוא אחד מ 5-6 הסרטים הטובים, אבל אני מאד בטוח שאנשים אחרים יכניסו אותו. למעשה, אם להיות הוגן, אני גם חושב שברור לחלוטין שהוא יזכה בתואר סרט השנה. (ויכול להיות שגם אני אצביע לו בסקר הסופי, תלוי מי יהיה מולו).
ראיתי בסך הכל 73 סרטים מהרשימה (אם כי סביר להניח שאראה עוד אחד או שניים בימים הקרובים). והבחירות שלי הן:
5. כותבים – סיפור אהבה: כן, אני מבין שזה הסרט האלמוני יותר כאן, אבל מדובר בסרט עם סיפור פשוט מאד, שעשוי פשוט נפלא, ומשוחק עוד יותר נפלא. לא יודע איך בסרט כל כך קצר, הבמאי האלמוני (ג'וש בון) הצליח לייצר, לפחות אצלי, הזדהות כל כך עמוקה עם כל אחת מהדמויות, ומדובר באיזה 6 כאלה. אף אחד מהם הוא לא קלישאה, וכולם עובדים גם כפרט, וגם כחלק מתוך השלם המשפחתי והמעורער הזה. סרט אופטימי ונפלא.
4. משחקי הרעב – אהבתי את הראשון, אהבתי עוד יותר את השני. גם בגלל ג'ניפר לורנס, וגם בגלל שהכל חדור בכל כך הרבה מוטיבציה ו.. SENSE OF PURPOSE. סרט אינטנסיבי ומצוין, ולמעשה אני ממש מחכה לחלק האחרון.
3. לינקולן – ראיתי אותו רק השבוע למעשה, כך שהוא עדיין חקוק אצלי די עמוק בזיכרון. כתבתי עליו במקום אחר, אבל בעיניי הסרט הזה, וגם הסרט שימוקם במקום הראשון, הם סרטים שמדברים על נושאים די דומים ועושים את זה מאד מאד חכם. לינקולן, הוא סרט על המתח שבין החזון לביצוע, ואין דמות טובה יותר מאשר איש החזון הכי גדול בתולדות ארצות הברית בשביל לסמן את ההבדלים בין החזון לביצוע, ובין המאקרו למיקרו. אותי הסרט לא שיעמם לדקה, למרות שאציין שאחרי כל הביקורות שקראתי בעין הדג ובמקומות אחרים, הייתי בטוח שהוא ישעמם אותי למוות. התצוגות של טומי לי ג'ונס ודניאל דיי לואיס גדולות, אם כי לא גדולות מספיק בעיניי בשביל להיות בטופ 3.
2. ענן אטלס – ראיתי אותו בינואר לפני כמעט שנה, והאמת היא שאולי בגלל זה הזיכרון המרכזי ממנו הוא שהוא גדול ומרהיב ונפלא ואפי ושאפתני, ומשהו שלא ראיתי כבר המון זמן. אז עכשיו, אני לא לגמרי זוכר מי היה נגד מי ולמה, ומי היתה כל דמות בכל סטורי-ליין. אבל זה לא משנה. אני זוכר מספיק בשביל לדעת שזה היה מפואר וגדול מהחיים, וככזה מגיע לו מקום גבוה.
1. קפטן פיליפס – בעיניי, יצירת המופת המרכזית של השנה. גם כאן, כמו ב "לינקולן" זה סרט שלם שמשחק עם מטאפורות, חצאי מטאפורות ודימויים על המתח שבין הגדול לקטן. שם זה היה בין החזון לביצוע. כאן זה בין הגדול לקטן, ובין החזק לחלש. הסרט הזה כל כך מדויק, שאת רבדי המטאפורה שלו הוא אפילו הכניס לגודל הממשי של החוטפים (עם האימפולסיביות של הפיראט הבריון והגדול, מול הפיראט המנהיג והצנום). החל מסיקוונס הפתיחה והשיחה של פיליפס ואשתו על בנם והחלום לחיות בעולם הגדולים, ועד הסוף הבלתי נמנע, מדובר ביצירה מורכבת מאין כמוה. יצירת מופת.
תצוגות השנה:
3. לקח לי קצת זמן לחשוב, אבל ג'ניפר לורנס של משחקי הרעב, עם האידיאלים והמלחמה והייאוש, ראויה למקום הזה. ובכלל ג'ניפר לורנס נתנה שנה מצוינת, כולל ב American Hustle (שם היא לא גונבת את ההצגה, אבל זה בעיקר בגלל שמדובר בסרט עם תצוגות ענק, אחד אחד). שחקנית אדירה.
2. קריסטן בל – Frozen – כן, כן. קודם כל הסרט הזה הוא גם אחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה בעיניי, וללא ספק, וגם הוא לא נכנס בעיקר בגלל שאני בטוח שאחרים יכניסו אותו. (הוא בערך ברמה של Stuck in Love ו Gravity בעיניי). אבל קריסטן בל עושה פה משהו מדהים. לא ידעתי שזאת היא כשצפיתי בסרט, ורק אחרי זה בדקתי בימד"ב לבדוק למה הנסיכה עושה עבודה כל כך הרבה יותר טובה מאשר כל אחד אחר בסרט, ולמה היא פשוט דמות אנימציה מושלמת. ואז קלטתי שזאת וורוניקה מארס וזה הסביר לי הכל.
1. ג'ייק ג'ילנהול – אסירים. לדעתי זה יהיה עוול רציני, אם האיש הזה לא ייכנס לפחות לסקר הסופי. אף פעם הוא לא היה אחד השחקנים האהובים עליי, אבל מדובר בתצוגת המשחק הטובה ביותר שלו עד היום. יותר מאשר "דוני דארקו", ויותר מאשר "הר ברוקבק" ויותר מכל סרט אחר. מהטיקים והמניירות ועד הסקרנות שלו, זאת הופעת השנה.
73 סרטים???
זה מטורף…
מאיזה אחוז מהם נהנית?
ראיתי הרבה יותר
אבל חלק הם סרטים ישנים, חלק בכלל 2014 (12 שנים של עבדות, חלום אמריקאי, הזאב מוול סטריט, גנבת הספרים, בתוך לואין דייויס), וחלק סתם לא הוקרנו וכאלה (מצ'טה 2 למשל הנוראי).
בעיקרון עם השנים גיליתי את הסטטיסטיקה הדי פשוטה, שאני מחבב כשליש מהסרטים שאני רואה. וכ-60 אחוז מהסרטים שאני מחבב – אני מצפה מראש שאני אחבב. אני צופה בכל השאר, כדי להגיע לאותם 40 אחוז אחרים (וכך גם ראיתי לא מעט יצירות מופת של ממש. למשל "HIDDEN FACE" הספרדי, NEVER LET ME GO המלנכולי, ו CONFESSIONS היפני. שלושה מחמשת הסרטים הטובים שראיתי בשלוש השנים האחרונות, אבל יש גם עוד דוגמאות רבות ).
אגב, אחד לחמישים סרטים בערך, הוא בעיניי יצירת מופת, ויש יותר סרטים מבחינתי שהם ככה ככה מאשר סרטים גרועים (אני בדרך כלל חושב שרק כ 20 או 25 אחוז מהסרטים שאני רואה, לא היו שווים צפייה כלל).
ברשימה הזאת, בכל מקרה. יש 26 סרטים שסימנתי בירוק או בירוק בוהק (כלומר בחמישייה). 28 סרטים שהיו ככה ככה, ואני מניח שהשאר היו גרועים.
שלום,
בלי קשר – יש לך טעם מעניין (לא ראיתי את שני הסרטים הזרים, אבל את "לעולם.." ממש לא אהבתי.
זו הביקורת שלי (לעצמי):
עשוי בצורה נוגעת וריאליסטית מאוד. נושא הסרט מטריד במיוחד. למה הם ככה משלימים עם גורלם. למה כולם עצובים כל הזמן. סיפור האהבה בעייתי. נושא מעניין, מטריד, ואולי קצת מוחמץ.
ולגבי השאלה ששאלתי, אתה רואה סרטים ברצף, בזה אחר זה?
איך יוצא שאתה "מפספס" עם שליש מהסרטים? זה לא מעט, לא כך?
לפעמים
יש ימים בהם אני רואה שלושה סרטים, יש כאלה בהם אני לא רואה אף סרט. אני חושב שהממוצע שלי בשנים האחרונות הוא סרט ביומיים בערך. וזה בסדר גמור לדעתי
בלי הפספוסים, לא הייתי רואה הרבה סרטים מצוינים ממש. ובלי קשר לפעמים אני רואה סרטים טיפשיים במכוון סתם כי בא לי להעביר שעתיים בלי לחשוב יותר מדי. ג׳ייסון סטת׳האם למשל, ממלא את הפונקציה הזאת מצוין
יוצא לי לפעמים לתכנן לראות כמה סרטים ברצף. אבל לפעמים הסרט הראשון שאני רואה כל כך יפה בעיני שאני נוטש את הכוונה הזו ולא רואה את השאר מייד אחריו. אני מנסה לתת לסרט הראשון שראיתי את מלוא הכבוד , ויותר מכך, נותן לעצמי למקסם את ההנאה מהסרט (לחשוב עליו, לעבד את החויה שהייתה לי, לקרוא עליו וכדומה).
וג'ייסון סטאטם הוא בהחלט שחקן guilty pleasure מובהק. אפילו שסרטיו הראשונים (לוק סטוק וסנאץ' ) מדורגים בעיני כסרטי מופת (הטובים מסוגם)
אתה צודק בכך שעדיף לחכות קצת זמן בין סרט לסרט
בשביל להספיק לספוג ולעכל את חוויית הצפייה בסרט הראשון במלואה (וקורה שאני רואה יותר משני סרטים בזה אחר זה ועד שנגמר השלישי אני באמת מתקשה להיזכר איך קראו לראשון). אבל כמה סרטים כאלה באמת דורשים יום שלם בשביל זה? ברוב המקרים אני כבר מפסיק לחשוב על הסרט ולהתנער מהאווירה שלו חצי שעה אחרי תחילת הקרדיטים. ואם זה סרט ממש טוב אז זה יכול להגיע לכמה שעות (במקרים נדירים ביותר – יום שלם, ואולי אפילו יותר. אבל זה באמת ממש נדיר). אז צפייה ביותר מסרט אחד ליום זה לא כזה קשה (אם יש לך זמן, כמובן).
אני, לעומתך, לא מבין איך אפשר לראות רק סרט אחד בשבוע (שמתגובה אחרת שלך הבנתי שזה מה שאתה עושה). אבל כל אחד ואיך שנוח לו :)
אז אני יודע שכבר מאוחר מדי
ושאי אפשר להצביע וכאלה, אבל אם בכל זאת, רד, אתה מוצא את אדל אקסרקופולוס מחוץ לעשירייה של הגמר, אז אולי תתחשב בזה שאחרי שראיתי את "כחול", היא מבחינתי מחליפה את ג'ניפר לורנס, וחולפת בקלות בדרכה אל המקום הראשון שלי ללא תחרות בכלל עם תצוגת המשחק הגדולה ביותר של המילניום עד היום (למעשה מבחינתי תצוגת המשחק הכי גדולה מאז שנת 1973).
אם היא בכל מקרה בגמר, אז בקטנה.
סרט נשכח - The Best Offer
נזכרתי שראיתי ואהבתי את הסרט הזה, בעקבות המלצת עין הדג, ולא ראיתי אותו ברשימה.
הוא ברשימה, קוראים לו בעברית "ההצעה הטובה ביותר".
(ל"ת)
ביצעתי את ההצבעות דרך הגרסה הלועזית
והוא לא שם, עשיתי עכשיו בדיקה חוזרת.
ובבדיקה שלישית
הוא נמצא, אבל בשם הצרפתי שלו… (ולכן לא זיהיתי אותו).
איטלקי.
(ל"ת)
הורי! שיפור! :)
בצעדי תינוק אבל לאט לאט מספיקים יותר כל השנה, הפעם 41 סרטים.
רובם באהבתי, אני לא יודעת להגיד אם נהייתי סנובית ואני הולכת בעיקר לסרטים שאני שומעת עליהם דברים טובים / נראה שאני אהנה מהם או שהטעם שלי התדרדר עד כדי כך שאני אוהבת גם סרטים שנחשבים גרועים.
הסרטים:
אופטימיות היא שם המשחק, אסירים, איירון מן 3, כח משיכה ומשחקי הרעב: התקלחות
הופעות השנה:
ג'ניפר לורנס באופטימיות היא שם המשחק
רוני מארה בתופעות לאווי
יו ג'קמן בעלובי החיים*
חשבתי שיהיה לי יותר קשה להבחור חמישיה והופעות אבל נראה שזה הסתדר לי בצורה מאוד טובה, 2013 הייתה אחלה של שנה לקולנוע למרות כל התלונות שנשמעו עליה :)
*לא שחכתי את אן האת'ווי אבל לדעתי היא תקבל מספיק קולות ומעדיפה לתרום את תרומתי ליו ג'קמן שהיה נהדר
אני ממש מתעצבן על עצמי שלא ראיתי מספיק סרטים השנה
השנה ראיתי רק 30 מסרטי 2013, אך למזלי חיפיתי על זה בהשלמה של סרטים ישנים יותר והשלמת פילמוגרפיות שלמות (ותודה למורי הקודם לקולנוע שלי שדחק בי לנסות עוד פעם את קובריק אחרי החוויה השלילית שיצאתי ממנה מ2001).
קודם שחקני השנה: סטיב קארל ב"העולם על פי דנקן" הסרט הכי אנדררייטד שיצא השנה אבל גם אם הסרט לא היה טוב (והוא מצוין) לראות את סטיב קארל בתפקיד שונה מהטייפקאסט שלו פשוט שינה לי את המחשבות עליו משחקו קומי סביר לכישרון שרק מחכה לפריצה האמיתית.
דבלה גליקמן ב"מי מפחד מהזאב הרע" את כל מה שצריך לומר כבר אמרו לפני.
וג'ניפר לורנס על עצם היותה ג'ניפר לורנס (אי אפשר שלא להתמוגג כאשר שמה מוזכר).
לא אהבתי:
יצורים יפהפיים- אני לא זוכר הרבה מהסרט אני רק זוכר שזאת אחת ההקרנות הכי גרועות שהייתי בה.
לינקולן-סרט שחיכיתי לו כל כך אבל בסוף התברר כאחד הסרטים הכי משעממים שראיתי (אבל ספילברג עדייין מלך).
האשליה- כנראה הסרט השנוא עליי של השנה, וגם הסרט שגרם לי להבין שאני כנראה מטומטם שלא מבין כמה הסרט הזה גאוני ומהמם (ציטוט של פרחה שלא נעים להזכיר את שמה). הגעתי לסרט הזה עם ציפיות בשמיים וכל המערכה הראשונה הם רק עלו, ואז התחילו לנסות להסביר מה הולך. בחיים לא הייתי כל כך מעוצבן מסוף של סרט שפשוט הרס את כל מה שהוא בנה לפני והרגיש לי כאילו הסרט הוא התערבות גרועה של התסריטאי עם מישהו על האם באמת טוויסטים מיותרים משום מקום הורסים את הסרט (התשובה היא כן).
ככה ככה:
ארץ עוז- יפה ויזואלית אבל שובינסטי ברמה שפשוט פגעה בי (למרות שאני לא חלק מן המין הנשי).
מת לצעוק 5- סביר מאוד
אהבתי:
RED 2, אופטימיות היא שם המשחק, איירון מן 3, ארגו, בננות (כן ירבו), ג'אנגו (ציפיתי ליותר), גטסבי הגדול, הנגאובר 3, הפרש הבודד,כנס העתידנים (למרות שבסוף מתפזר, סרט כזה עוד לא ראיתי), כוננות עם שחר (הפייבוריט שלי באוסקר), לצוד פילים, לעוף מהתרגשות, מחפשים את שוגר מן, מנועים קדושים (הפתעת השנה שלי), סרט 43 (תהרגו אותי אבל אני לא מבין את השנאה היוקדת סביב הסרט, נהניתי מאוד), קיק אס 2, שבעה פסיכופתים, שומרי הסף.
החמישייה:
5.עלובי החיים- אני סאקר של מיוזיקלס ולמרות כל הביקורות הפושרות כל מה שרציתי במהלך ההקרנה זה לקום ולשיר באמצע האולם
4. פסיפיק רים- תשובה מתוחכמת: כי הוא הצליח לעבוד בציפיות האסטרונומיות שלי. תשובה לא מתוחכמת: כי ממש אבל ממש אדיר!
3. שש פעמים- קשה לי לתאר כמה אמיתי הסרט הזה.
2. מי מפחד מהזאב הרע- אחרי שראיתי אותו הרגשתי כאילו צפיתי ברגע מכונן בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. בזמן הצפייה נעתי בין צחוק מטורף לאחיזת איברים בגופי ועשיית תנועות מוזרות.
1.העולם על פי דנקן- סרט שהרגיש לי כאילו הוא נוצר בשבילי ויוצר דמויות כל כך אמינות שזה כואב
Go, Go "לפני חצות" (ועוד כמה שחמקו מתחת לרדאר)
ודאי, יש עוד הרבה סרטים טובים השנה ועוד הרבה טובים ומהנים, אבל הם היו סרטים בפרופיל גבוה ולכן אני לא מוצאת טעם להרחיב עליהם את הדיבור. עם זאת, יש שלושה שהייתי רוצה להסב אליהם את תשומת הלב. סביר שפספסתם אותם בקולנוע, ולא בטוח שמישהו מכם ירצה להשלים אותם טרם סיום ההצבעה. לא נורא.
(לא לפי סדר כלשהו, ולא כולם בהכרח בחמישיה שלי).
1. לפני חצות – טרם הצפיה בו השלמתי את השניים הראשונים, "לפני הזריחה", ו"לפני השקיעה". אויש, הם מקסימים. כולם. ההזדהות שלי עם הדמויות היתה מיידית והזמן שעובר בין סרט לסרט רק הופך אותם לריאליסטיים הרבה יותר. זו מערכת יחסים אמיתית: מתוקה ומקסימה, אבל חלקם של הכאב והדרעק לא נשכח. ההתבגרות היא התבגרות, הלבטים אינם מצועצעים והסיום של הסיפור אמנם היה קצת פתאומי בעיני וניתן היה להמנע ממנו, אך עם זאת, כמו במערכות יחסים אמיתיות אצל אנשים אמיתיים, אנחנו חכמים מבחוץ ונופלים למלכודות כשמדובר בסיפור שלנו.
מה שאני מנסה לומר בהרבה יותר מדי מילים, הוא ש"לפני חצות" כתוב בכל כך הרבה עדינות ורגישות, שאותי הוא המיס לחלוטין. לא ראיתי בו סתם עוד סרט שיצא מפס הייצור ההוליוודי, אלא סרט שהושקעו בו המון רגש ומחשבה. זה סרט שהיה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו – ובאמת לקרות, לא גרסת הסוכריה העטופה שבד"כ מנסים למכור לנו.
ועדיין לא הצלחתי להסביר למה הוא כל כך עשה לי את זה.
2. הקרודים – חמוד, צבעוני, מהנה, קופצני, מצחיק. הדמויות שבו הן פראי אדם, הן בהליכה/ריצה על ארבע והן בהתנהגות (ובכן, כן. זו משפחה של אנשי מערות), והנערה שמנמנה כיאה וכיאות (אם כי כפות הרגליים שלה קטנטנות להכעיס). היו חלקים בסרט שגרמו לי לזעום או לחשוב שהם מחרידים, ובכל זאת הוא סומן אצלי כסרט שארצה לראות שוב.
3. בננות – מתוק, מתוק, מתוק. יש בי חיבה יתרה לצבעים ו"בננות" סיפק צבעוניות מהנה עם מנת סכרין במידה. סרט feel good נהדר שכל השחקנים שבו משחקים מעולה.
פאק איט
תכננתי לראות עוד כמה סרטים לפני הבחירה הסופית שלי, אבל שיהיה. הם לא נשמעים כמו משהו שיגרמו לי לשנות את דעתי בסוף. (בנוסף, הכותרת הזאת – בנאלית ככל שתשמע – היא אחד הציטוטים הטובים של השנה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
). טוב, אז ככה, *אהמ אהמ*:
מתוך רשימה של 279 סרטים (אם הספירה שלי נכונה) ראיתי 71, 57 מתוכם בקולנוע. האות המקופחת של השנה היא נ'. לא ראיתי אף סרט שמתחיל בנ' (טוב, גם לא בצ' אבל יש רק שתי אפשרויות..). כמו כן, לא ראיתי אף סרט אנימציה השנה. וכעת לדירוגים. (אם בא לכם, אפשר לדלג ישר לטופ 5 ו 3 למטה. אני לא אעלב. באמת).
לא אהבתי
RED 2, לדפוק התמחות, סרט 43 – שלושת הסרטים האלה היו כואבים ומביכים לצפייה, ויותר מזאת – היו מביכים בשביל הכוכבים שלהם. אני לא יודע מה הם חשבו כשהסכימו להשתתף בהם. בכל אחד הרגשתי כאילו אני מכריח את עצמי לראות את הסרט. החלקים הטובים ביותר שלהם היו כתוביות הסיום.
ארץ אוז – כן, הוא די יפה ויזואלית ויש בדיחה טובה אחד (צ'יינה טאון) אבל כל השאר לא עובד.
סוף. – סרט שממש ציפיתי לו ובסוף (חה חה!) ממש אכזב.
ספרינג ברייקרס – וואו, ג'יימס פרנקו היה ממש מבאס השנה. בעצם, עדיין לא החלטתי אם ההופעה שלו בסרט הזה הייתה גאונית או זוועתית. אפשר בכלל לקרוא לזה סרט? זה פשוט קליפ של בנות בביקיני ומסיבות עם אותן 10 שורות שוב ושוב שמנוגן בלופים.
בלינג רינג, ההימור, חשבון משותף, יחידת גנגסטרים, מת לצעוק 5 – סרטים סתמיים ומיותרים.
הפרש הבודד – אכזבת השנה שלי. נראה ממש כיפי, והיה ארוך, משעמם ומתיש.
פרסי ג'קסון – נו, שוב שחטו את הספר, מה עוד חדש?
קארי ושבעה צעדים – רימייקים מיותרים ולא מחדשים.
ככה ככה
אסירים, אליסיום, ארגו, בי"ס למפלצות, ג'ק ריצ'ר, ג'י איי ג'ו, סטאר טרק, האשה מאחורי הנקמה, ההוביט, היועץ, המטרה: הבית הלבן, המשחק של אנדר, המקום בתוך היער, הנגאובר 3, הקריאה, וולברין, כח משיכה (כן, כן), כנס העתידנים, לצוד פילים, מת עליה, עומד אחרון, עיר שבורה, עלובי החיים, פאנץ' 119, פלאות, קוטלי המכשפות, רווח וכאב.
אהבתי
אבדון – סלט מד"בי נחמד ומהנה.
אייסמן – הופעה מעולה של מייקל שאנון.
איירון מן 3 – סרט קומיקס קיצי כיפי.
איש הפלדה – כנראה הסרט הזה שאני אהבתי וכולם שנאו.
אקדח כפול – כיף כפול!
גטסבי הגדול – כנראה הסרט הכי יפה ויזואלית שראיתי השנה. מרהיב וססגוני עם אחלה פסקול והופעה טובה ביותר של דיקפריו.
האשליה – כן, הסוף היה גרוע, אבל עדיין נהניתי.
ההווה הנהדר – נחמד ומרגש, עם הופעות נהדרות.
הטיסה – חצי השעה הראשונה לבדה מצדיקה את מחיר הכרטיס.
העולם ע"פ דנקן – נחמד מאוד, כנה, וסאם רוקוול בהופעה הכי טובה שלו עד כה לדעתי. נראה כמו שילוב של אוון ווילסון ו-וודי הארלסון.
וושינגטון על הכוונת – סרט הבית הלבן היותר מוצלח.
טראנס – הסטייל והמשחק מפצים על התסריט המפותל מדי.
כוננות עם שחר – סצינה ראשונה שמכניסה אגרוף לבטן ומאז לא מפסיק להיות מעניין ומותח. לא זכורה לי הפעם האחרונה שהאצבעות שלי היו דחופות כל-כך עמוק בידיות הכסא כמו בסצינת מחנה צ'פמן. וג'סיקה צ'סטיין אדירה.
מאמה – בין הפעילויות העל טבעיות המשעממות ופארודיות האימה למיניהן, נחמד שיוצא מדי פעם סרט שעדיין מצליח להפחיד ולהקפיץ.
מהיר ועצבני 6 – סרט פופקורן נטו, עם אקשן לא מחוכם אבל כיפי.
מלחמת העולם Z – Zה טוב, Zה Zומבים.
משחקי הרעב: התלקחות – שיפור ניכר מהראשון בכל תחום, והופעה נהדרת של אליזבת' בנקס. אה וגם זאתי, נו, איך קוראים לה…נו, הכוכבת, אתם יודעים.
פסיפיק רים – ממש הייתי רוצה שהיו מקדישים יותר זמן לקרבות רובוטים VS מפלצות מאשר לקלישאות המהלכות.
קיק אס 2 – פחות טוב מקודמו, אבל עדיין כיפי. (רק עדיין חבל לי על הסצינה הוולגרית והלא נחוצה בקפיטריה, שלצערי גרמה לי להזכר ב"מסיבת רווקות").
קפטן פיליפס – סיפור קטן אבל מותח, ומפקד הפיראטים הוא סוג של תגלית.
שבעה פסיכופטים – כיפי.
תור 2 – יותר קומיקסי, פחות "שייקספיר בפארק".
תופעות לוואי – מותח ונחמד עם סוף לא צפוי.
AND THEN….IT WAS TIME….הטופ 5 שלי לשנת 2013:
5. מי מפחד מהזאב הרע – על איכותם של הסרטים הישראלים שיצאו השנה אפשר להתווכח, אבל אי אפשר שלא להרגיש שמתחיל שינוי בנוף הישראלי, שינוי לטובה. יש אנשים שהבינו שלקהל פה נמאס קצת מזה שרוב התוצרים המקומיים עוסקים בסכסוך או באחת המלחמות או באיזו משפחה לא מתפקדת. אז השנה קיבלנו דברים שונים ומגוונים – "שש פעמים", "בננות" (את שניהם לא ראיתי אבל למיטב הבנתי לא עוסקים בנושאים הנ'ל), "פלאות", "לצוד פילים" וגם הסרט הזה. הסרט הזה הוא הוכחה שגם במדינתו הקטנה כשרוצים אפשר ליצור סרטי ז'אנר לא פחות טובים משאר העולם.
אז מאיפה להתחיל לשבח? אפשר להתחיל ליטרלי בהתחלה. "הזאב" נפתח עם צילום ומנגינה נהדרים, שמשרוים אווירה קריפית ביותר על ההתחלה. גם לאורך שאר הסרט הצילום והמנגינה נשארים מעולים, בין אם זה ביחד או לחוד. ליאור אשכנזי נחמד ודבל'ה גליקמן עם מבער זה טוב ויפה, אבל הכוכב האמיתי פה הוא צחי גראד, שבקלות יכל לגלם נבל ראשי באחת העונות של "דקטסר" (לו הייתה ממשיכה). השיחות שלו עם אביו משעשעות, ה"תזרום איתי" היה מעולה והקטע בו הוא מקריא את ה"אגדת ילדים" פשוט נהדר. כמובן שהוא לא חף מבעיות אבל מפצה עליהן ביג-טיים בכל התחומים שהוזכרו. לפני שראיתי אותו לא ידעתי מי אלה אהרון קשלס ונבות פפושדו. עכשיו אני מחכה בכליון עיניים לסרט הבא שלהם.
4. אופטימיות היא שם המשחק – במבט לאחור, העלילה של הסרט הזה נראית קצת נוסחתית, אבל מה שמבדיל אותו מכל שאר זה ההופעות הנהדרות של בראדלי קופר וג'ניפר לורנס ה*הכניסו סופרלטיב כאן*. וכן, גם הבימוי של או. ראסל נהדר, שחקני המשנה טובים והפסקול נחמד. אבל באמת שהשניים האלה הם מה שעשו את הסרט בשבילי. בסצינת הדיינר התאהבתי בסרט הזה לחלוטין, ואני שוקל לשלוח מכתב לערוץ של Improv Everywhere שישחזרו אותה בעוד כמה דיינרים.
3. דון ג'ון – אני אוהב את ג'וזף גורדון-לוויט. אני אוהב סרטים עם שגרה חוזרת / משתנה. אז כשמשלבים ביניהם, ובנוסף גורדון-לוויט משני צידי המצלמה, סקרלט ג'והנסון שם *ו*יש גם פורנו? פאק יה (טיהי). אם עד עכשיו נראה היה שפורנו ועירום זה משהו שיותר נפוץ בסרטים זרים, פתאום זה גם נכנס אל תוך המיינסטרים. אבל "דון ג'ון" ניגש לעניין בצורה משעשעת. זה לא סרט על מערכת יחסים רגילה, אלא על מערכת יחסים בהשוואה לאידיאלים הגבריים והנשיים.
למרות שהוא מתמקד יותר בצד הגברי בהשוואה הזאת מאשר הנשי, ולמרות שהסוף לא בנוי בצורה הכי טובה, בשביל סרט ראשון, לדעתי ג'ג"ל הצליח בגדול. הוא מוביל צוות של שחקנים טובים (וגם שובר את התדמית הקולנועית שלו קצת), הוא מבויים נהדר, עוקץ את הסרטים הרומנטיים הרגילים ובשביל סרט על פורנו הוא מצחיק ביותר (היה משעשע ביותר שבהקרנה בה נכחתי בקטע בו הוא גונב לחברו את הבחורה במועדון הרבה אנשים בקהל צעקו דברים כמו "אוי, זה פשוט לא קול!"). בקיצור, כיפי.
2. ג'אנגו ללא מעצורים – אחחחח, טרנטינו, טרנטינו, מה יש להגיד שכבר לא נאמר. כל סרט שלו הוא סיבה למסיבה. חגיגה פרועה של אלימות, דם, דמויות אקצנטריות וציטוטים אל-מותיים. גם "ג'אנגו" נכנס היטב לכל הקטגוריות האלה. כל דבר בסרט הזה פשוט עובד בצורה מעולה. הצילום נהדר, עם כמה שוטים יפהפיים (לדוגמה צמחי הכותנה המוכתמים בדם), כל שיר מהפסקול הרגיש מתאים ויש לי בערך את כולם על האייפוד, ויש לא מעט ציטוטים זכירים ("זו אגדה גרמנית, חייב להיות הר איפה שהוא", "I'm positive he dead", ועוד הרבה).
למרות שכמו שנאמר פה לא אחת החיסרון הכי גדול של "ג'אנגו" הוא ג'אנגו, שאר הסרט כל-כך מעניין ויפה ועשוי טוב שזה לא ממש משנה לי. וכן, אולי ה 40 דקות האחרונות לא כאלה נחוצות, אבל עד שהגיעו אליהן כל-כך נהיתי (בקרב היריות ישבתי עם חיוך מאוזן לאוזן) שלא היה לי אכפת. טרנטינו לקח את העבדות – נושא רגיש ביותר בארה"ב – ופשוט אמר "פאק איט" ועשה ממנו חגיגה כמו שרק הוא יודע. ועובדה שזה עבד – הוא עצבן לא מעט אנשים. אבל שימח הרבה יותר. וזה בקלות יכול היה להיות סרט השנה שלי……
1. סוף העולם – If it weren't for those meddling Brits and their stupid pubs. אדגר רייט הוא לדעתי הקולנוען הכי טוב שפועל כיום. כל סרט שלו הוא אירוע קולנועי בפני עצמו, וכמו טרנטינו, יש לו סגנון ייחודי רק לו. הצילום והעריכה התזיזתיים, ה running gags, ה foreshadowing. הבן-אדם הוא כמו פיצה – גם כשהוא פחות טוב, הוא עדיין פאקינג מעולה. "הוט פאז" – הסרט שלו שהכי פחות אהבתי מהארבעה שראיתי – נמצא הרבה מעל למה שבמאים אחרים עושים בימים הכי טובים שלהם. פשוט רואים שכל סרט שלו נעשה עם אהבה לקולנוע ואי אפשר שלא לאהוב אותו בחזרה.
"סוף העולם" הוא לא רק סוף נהדר לטרילוגיה, אלא גם סרט מעולה בפני עצמו. ההומור של רייט ופג בהחלט בולט, הכוריאוגרפיה של האקשן אדירה והבימוי מהיר וקצבי, אפילו יותר מהשניים הראשונים (כנראה שרייט הכניס כמה טריקים שלמד ב"סקוט"). אבל יותר מכל, זה כנראה הסרט עם הכי הרבה לב בטרילוגיה. במה שהסרט לוקה בחסר מבחינת פארודיה לעומת שני ה"קורנטו" הקודמים הוא מפצה עם דמויות פשוט טובות. פג מגלם בצורה נהדרת דמות ממש עצובה, כמו הקוורטרבק שהשיא שלו היה בתיכון ומאז החיים לא הלכו כפי שתכנן, אך הוא עדיין מעורר הזדהות. בעוד חבריו מסמלים את ההתמסדות וההתקדמות בחיים, גארי של פג מסמל את החירות, את הנוסטלגיה הזאת שכנראה יש לכולם לתקופה שבה היו חופשיים לעשות מה שבראש שלהם. הסרט לא אומר שיש גישה "טובה" ו"לא טובה", אלא מראה את שני הצדדים של כל אחת, כשכל צופה כנראה יזדהה יותר עם אחת מהן. בקיצור, זו קומדיית פלישה עם אקשן שמצליחה גם לרגש. על כמה סרטים אפשר להגיד את זה?
אני יכול למלא את רגעי השנה רק עם קטעים מהסרט הזה. הוא כיפי, הוא מצחיק, הוא מרגש ואם לסכם אותו בשלוש מילים – ממש, ממש טוב. ללא ספק סרט השנה שלי ל 2013.
הופעות השנה:
1. ג'ניפר לורנס, "אופטימיות" – שוב, סצינת הדיינר לבד מספיקה להצדיק את זה. אבל גם בשאר הסרט היא אדירה.
2. לאונדרו דיקפריו, "ג'אנגו" / "גטסבי הגדול" – בשנים האחרונות דיקפריו היה ממש רציני. לפחות בסרטים שראיתי: ב"ג'יי. אדגר" הוא רציני, ב"התחלה" הוא רציני, ב"שאטר איילנד" הוא רציני, ב"שתולים" הוא רציני. נראה שמאז "תפוס אותי אם תוכל" הוא שכח מה זה להנות קצת. ואז הגיעה 2013 (טוב, טכנית סוף 2012) והביאה לו את ניעור הרענון הזה שהוא היה כה צריך. בשני הסרטים הנ"ל הוא מראה שהוא עדיין רציני כשצריך, אבל גם יודע להנות, בין אם מנסיעה במכונית הצהובה שלו או צפייה בשני עבדים נלחמים למוות או פיזור בגדים באוויר לצלילי לאנה דל-ריי. הוא הזכיר לנו שיש לו עוד מצבים חוץ מאינטנסיבי ועוד הבעות פנים חוץ מהרצינית והמהורהרת הזאת עם הקמט במצח. לפעמים זה היה מצחיק, לפעמים זה היה מרגש וקצת עצוב, אבל הכל היה ממש, ממש טוב.
3. בריי לארסון, "Short Term 12" – אני יודע שהסרט לא נכלל בסקר, אבל מכיוון שאי אפשר לדעת בודאות אם הוא יכלל בשנה הבאה, אני אציין זאת כבר כאן. אני מניח שלא הרבה ראו את הסרט, אז רק אומר שהיא מגלמת אחראית בבית לנוער בסיכון, ועושה עובדה פנטסטית. אם צריך בכל זאת לבחור משהו שכן ברשימה, אז הקול שלי הולך לשיילין וודלי ב"ההווה הנהדר". אם ב"יורשים" היא הייתה טובה במינון בינוני, כאן היא מעולה במינון גדול.
אני יודע שיש אנשים שחושבים שמפלצות קיימות במציאות,
אבל אם ראית את בית ספר למפלצות אז כן ראית השנה סרט אנימציה. מצטער להרוס לך את הסטטיסטיקה.
"בקולנוע" הלך לאיבוד שם. אולי ראה מפלצת.
וחלאס כבר לנטפק לי תגובות! במיוחד כאלה שאני כותב באמצע הלילה.
שמע,
אתה מטורף במובן החיובי!
71 סרטים זה מטורף. מכמה מתוכם באמת נהנית?
והאורך של הפוסט שלך, מטורף כמעט באותה מידה. מעבר לעובדה שההסכמה שלי איתך חלקית ביותר.
זה מה שחיכיתי לו כל השנה!
אני משתתף בסקר מאז שנת 2010, ואני עושה את זה בגלל שאני אוהב לבדוק את עצמי בסוף כל שנה מבחינת כמות הסרטים שראיתי. אבל השנה הייתה שנה מיוחדת.
בשנת 2011 ראיתי 32 סרטים אבל הרגשתי שהייתי מקובע מדי לז'אנרים מסוימים, אז החלטתי שב-2012 אני הולך לנסות גם דברים חדשים.
מבחינת ההרגשה באמת הרגשתי שב-2012 ראיתי הרבה יותר סרטים מבשנת 2011, אבל בסוף זה הסתכם ב-30 סרטים. כעסתי על עצמי. איך זה ייתכן שהרגשתי שראיתי ה-ר-ב-ה יותר סרטים משנה קודם ,שנתתי לעצמי ללכת גם לסרטים שלפני כן לא הייתי הולך אליהם ובסוף יצא שראיתי פחות?!
2013 התחילה וכבר בימיה הראשונים הבטחתי לעצמי שאין סיכוי שאני נותן למה שקרה לחזור על עצמו – לא רק שאני עובר את השיא של 2011, אני הולך להאכיל אותו באבק!
וכך יצא שכל השנה דף המוקדמות של הסקר יושב לי בצד של המוח. אם תשאלו את מי שראה איתי סרטים, התשובה לשאלה "למה לעזאזל ראינו את זה?" היא "כי השנה הזו אני רואה כמה שיותר סרטים, לא משנה כמה טובים או רעים הם".
אני מודה שהייתי אובססיבי מדי, כן, אבל אני גם חושב שזו הייתה החלטה חכמה, כי נחשפתי השנה להמון סרטים וז'אנרים שלא הייתי מתקרב אליהם אף פעם, ובסוף גיליתי שאני דווקא לגמרי נהנה מהם.
גם היו קשיים כמובן, כספיים לפעמים (התעקשתי לראות את הרוב בקולנוע) ובעיקר הגיוס לצה"ל שישב לו בצד השני של המוח ואיים על הצד השני, זה עם דף המוקדמות.
אז את שנת 2013 הקולנועית סיימתי עם 61 סרטים. וואו! שישים ופאקינג אחת סרטים! זה מטורף מבחינתי! אני כל כך גאה בעצמי! איך לעזאזל הצלחתי לעשות את זה?! הצלחתי.
מתוך 61 הסרטים האלו לא אהבתי 12, ואני חושב שזה נתון מעניין מאוד – גם בשנת 2010, גם בשנת 2011 וגם בשנת 2012 הגעתי לרשימות הסרטים עם הרגשה כללית שלא היו כמעט סרטים שלא אהבתי, וניסיתי לחפש אותם בכוח (שנת 2010 – 2 סרטים, 2011 – 5 סרטים, 2012 – 3 סרטים), אבל השנה הגעתי לרשימה ישר כשאני יודע בדיוק מי הסרטים ששנאתי, ו-וואו, היו הרבה כאלו. החל מג'ובס, דרך ספרינג ברייקרס ועד מגודלים 2.
אני לא יודע אם זה אומר משהו על השנה עצמה, למעשה, אני די משייך את זה להתבגרות האישית שלי.
21 סרטים שחשבתי שהם ככה-ככה, 23 סרטים שרק אהבתי.
וחמישיה. הו, החמישיה.
סוף העולם
את "סוף העולם" ראיתי באוטופיה. 3 פעמים. כן, 3 פעמים ראיתי אותו באוטופיה. בבית ראיתי אותו עוד פעמיים. כל פעם אני נדהם מחדש מכמה נהדר הוא, אני כל כך אוהב את אדגר רייט ואני לגמרי חושב ש"סוף העולם" הוא המוצלח ביותר בטרילוגיה.
כוח משיכה
"כוח משיכה", או כמו שהרבה נוהגים לקרוא לו – "גרביטי" (אני בכלל מקפיד על "גרביטי" ולא "גרוויטי") הוא החוויה הקולנועית הכי מטורפת שהייתה לי אי פעם. הנשימה שלי אשכרה נעצרה כמה פעמים, רעדתי על הכיסא ממתח. אני חושב אבל שהחוויה המטורפת הזו הייתה לי בגלל ההפתעה המוחלטת שבה הסרט פגע בי כשצפיתי בו בפסטיבל חיפה. אם הייתי מחכה ורואה אותו בבית הקולנוע כנראה הוא היה משפיע עלי פחות, בגלל כל הדיבורים המטורפים עליו.
מי מפחד מהזאב הרע
"מי מפחד" הוא עוד סרט שהעביר אותי חוויה קולנועית מטורפת שאני לא חושב שהייתה עוברת לי אם הייתי צופה בו בזמן ההקרנה שלו בקולנוע. אז תודה עין הדג על ההקרנה שלו בסינמטק חולון.
העולם על פי דנקן
הגעתי אליו בגלל הכותבים והבמאים שלו – ג'ים ראש שאני מאוד אוהב מ"קומיוניטי" ונאט פקסון שנורא אהבתי בתוכנית "בן וקייט" שנגמרה מוקדם הרבה יותר מדי – וקיבלתי סרט התבגרות מעולה ואנושי במיוחד.
בית ספר למפלצות
כבר הספקתי לשכוח למה כל כך אהבתי אותו, רק זכור לי שהוא היה כל כך כל כך נהדר. פיקסאר במיטבם, גם אם הרבה אנשים חושבים שזה לא ככה.
עוד משהו שאני נורא אוהב להסתכל עליו ברשימות שלי זה כמות הסרטים שראיתי בכל אות.
ה' היא אות נורא חזקה אצל המפיצים כפי שאפשר לראות, ובכל זאת האות שראיתי בה הכי הרבה סרטים היא מ' – 9. שני סרטים מתחילים עם המילה "מת" ושני סרטים עם המילה "משחקי".
ה', כנראה בגלל הגודל שלה, נתנה פייט רציני ל-מ' והגיעה ל-8 סרטים, ביחד עם האות א'.
ב-ד', ו', ח', ט', צ', ר', ת' ובסרטים שמתחילים במספר ראיתי רק סרט אחד מכל אות וב-ז', י', נ', ש' ובסרטים שמתחילים באותיות לועזיות לא ראיתי אף סרט.
אפרופו אותיות, העובדה שרק סרט אחד הופץ באות ז' והוא דווקא "זרים על שפת האגם" מצחיקה אותי ממש.
משחק טוב הוא משהו שאני בדרך כלל לא שם לב אליו. אני נוהג לומר שאם משחק בסרט הוא באמת טוב, אני פשוט לא אתייחס אליו. בערך כמו מוזיקה בסרט.
אבל בכל זאת יש גם כמה יוצאי דופן, כאלו שהיו כ-ל כ-ך טובים מבחינתי שלא רק ששמתי לב אליהם, גם אמרתי לעצמי "וואו" בזמן הסרט. ג'ניפר לורנס (על אופטימיות), צחי גראד וסיימון פג היו כאלה השנה. כל הכבוד.
היה אחלה ב-2013
מבין הסרטים ברשימה ראיתי 67 סרטים (ואם מוספים עוד 4 סרטים שהוקרנו במסגרת "סרטים מחוץ לזרם", אני חוצה את ה-70), כ-80% מהם מהמחצית השנייה של השנה, כ-90% מהם בקולנוע. הספק נאה בהתחשב בכמות הזמן שנאלצים להקריב אנשים שגרים ב(סמי)פריפריה בשביל לראות סרט בקולנוע.
לא אהבתי:
"טראנס". הגרסה הקולנועית של "יאיר לפיד 2013". במקום להודות שהוא פשוט כמו עוד הרבה סרטים אחרים מסביב ולספק לנו את מה שבאנו בשבילו, הוא מתעקש באופן נחרץ ועקבי, תוך כדי שהוא כורה לעצמו עוד ועוד בורות בעזרת שקרים ולהטוטי קולנוע, להגיד שהוא אחר ומיוחד (למרות שהוא לא)… עד הסוף המר. נקווה רק שהנפילה בסוף של לפיד ושל הציבור הישראלי תהייה הרבה יותר רכה מהנפילה שהיא "טראנס".
ככה-ככה:
"3069 ימים", "RED 2", "אחים בדם", "אנה ערבייה", "בלאקפיש", "בלינג רינג", "גנוב על המיניונים" (לא רע ואפילו טוב אבל הוא זוכה למינוס 597 נקודות על כך שהדמות הנשית הראשית ההו-כה מרשימה בסרט עוברת בתוך פחות ממחצית השעה את אותו תהליך היטפשות שעברה דמותה של מרי לואיז פרקר במעבר שבין שני ה"רד"-ים) , "האשליה", "ההווה הנהדר", "החבר'ה הרעים", "הכל אבוד", "המשחק של אנדר", "הנוער", "יללת הזאבים", "כידון", "כנס העתידנים", "לאבלייס", "מהיר ועצבני 6", "סוף.", "סטארבק", "עד סוף הקיץ", "פארקלנד", "פלאות", "פנתר לבן", "פרדייז", "פרנסס הא", "שבעה צעדים" (הדבר הכי מיותר שראיתי ב-2013 ועדיין, הוא עשוי בקפידה טכנית יחסית לרימייק אמריקאי שלא מוסיף שום דבר חדש למקור).
אהבתי:
"אופטימיות היא שם המשחק", "אייסמן" (מייקל שאנון מבסס את מעמדו כאחד משחקני הדור. או הרגע), "אנחנו המילרים", "אסירים", "אקדח כפול", "בית לחם", "בננות" (חמוד ביותר. איתן פוקס הוא כנראה הבמאי הכי אמריקאי בארץ. הוא יכול להיות מביך כשהוא מתעקש לעשות "סרטים ישראליים"/אקטואליים, אבל הוא לא רע וסבבי כשהוא מתעסק בחומרים הוליוודיים וקלילים [ע"ע "בעל בעל לב"]), "ג'אנגו ללא מעצורים", "דון ג'ון" (מי היה מאמין שחבוי בג'ג"ל גם כזה כשרון בימוי? מי היה מאמין שהילד המעצבן מ"מפגשים מהסוג האישי" יצמח להיות שחקן כה מעניין? מי בכלל האמין שנשמע ממנו אחרי רדת "מפגשים מהסוג האישי"? לא אני בכל אופן), "דיברנו מספיק" (ניקול הולופסנר בסך הכל הייתה צריכה את השחקנית הנכונה בשביל להשתדרג מהשרבוטי-סרטים הקודמים שלה לממתק שהוא "דיברנו מספיק". התסריט סביר אבל הסרט הזה עובד בעיקר בגלל ג'וליה לואי-דרייפוס. וגם הנוכחות של גנדולפיני זצ"ל בטח לא יכולה הייתה להזיק. תסריטאים בהוליווד צריכים להתרכז יותר בכתיבת תפקידים קולנועיים לג'ל"ד), "הכל יחסים", "המשרת", "הקריאה", "וואג'דה", "חיי עם ליברצ'ה", "יחי ההבדל הקטן", "יסמין הכחולה" (סרטים טובים של אלן משתדרגים ככל שגדלה כמות ה"סרטו הטוב של אלן מאז" שאתה מצליח לסנן מלשמוע עד לצפייה בסרט), "כוח משיכה", "לפני חצות", "לצוד פילים", "מי מפחד מהזאב הרע" (גורם ל"כלבת" להיראות כמו סרט הגמר הסטודנטיאלי של הצמד) "עצבניות אש", "צל הימים", "קפטן פיליפס", "רווח וכאב" (השם שחתום על בימוי הסרט, מייקל ביי, הוא עוד פסבדונים של האחים כהן, נכון?) ,"שרקייה" (רוב הזמן מדובר בסרט סטנדרטי לסוגו אבל שוט הסיום הלכאורה סתמי משדרג אותו).
החמישייה (בסדר עולה):
5. "חופשה נעימה". לא זוכר ממנו יותר מדי אבל הוא היה פרוע ומעולה ברמות פסיכיות.
4. "ספרינג ברייקרס". סרט שלא מתנצל לרגע, לא מטיף לרגע ופשוט חוגג (לרע ולטוב) את/עם ההתדרדרות של ה… מה שזה לא יהיה. פאן פאן פאן.
3. "שש פעמים". ההשואות ל"בלינג רינג" ו"ספרינג ברייקרס" עושות לסרט הרבה עוול. "שש פעמים" הוא סרט חשוב כי הוא נוגע בצורה מטרידה וסופר ריאליסטית בסוגיה בעייתית שהיא לאו דווקא תלוית גיל או מגדר.
2. "כחול הוא הצבע החם ביותר". סיפור ואמירה די בנאליים אבל מדובר בפאקינג קולנוע סוחף, סוחט, עוצמתי ומרגש ברמות שקשה להאמין שסרט יכול להוציא ממך כאלה אמוציות ב-2013.
סרט השנה:
1. "אהבה". רגע לפני שמיכאל הנקה הופך לקלישאה של עצמו הוא ממציא את עצמו מחדש ב"אהבה" (טוב, לפני כן הוא גם עשה את "סרט לבן" אך למרבה הבושה טרם צפיתי). "אהבה" הוא בדיוק כל מה שלהנקה הישן היה להציע רק שהוא עטוף כל כך טוב בסרט הוליוודי (פאק, אפילו כותרת הסרט היא תמצית הקיטש) שקצת קשה לזהות. מאסטרפיס.
הופעות:
3. בר מינאלי על "עד סוף הקיץ". סרט זניח יחסית שהיה עובד טוב יותר על מסך קטן או אם היה יוצא עשור קודם לכן כשדרמות משפחתיות שלוחצות חזק על בלוטות הרגש היו בשיאן, אבל המשחק של הילדה מרשים מאוד ביחס להופעות של ילדים-שחקנים בקולנוע הישראלי שכמעט תמיד לוקות בחסר. עדיין. בניגוד לרושם מהטריילר היא מצליחה להחזיק סרט שלם על הכתפיים שלה בצורה שלא נראתה פה מאז הילדה ב"הקיץ של אביה" שאיתו, במקרה, "עד סוף הקיץ" גם מתכתב.
2. ג'יימס פרנקו על "ספרינג ברייקרס". ביקום מקביל שבו רד פיש לא מתעב עמוקות את הסרט, רשימת 20 הדקות הקולנועיות הגדולות של האגודה למבקרי קולנוע מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים לשנת 2013 הייתה מורכבת מקטעים מתוך "ספרינג ברייקרס" בלבד.
1. אדל אקסרקופולוס על "כחול הוא הצבע החם ביותר". אני לא בטוח שהיא שחקנית כזאת טובה כפי שמתקבל הרושם על סמך סרט אחד בלבד אבל זאת הייתה חתיכת היטמעות כל כך מושלמת של שחקנית שקשה שלא להתרשם ולצפות לבאות. ההופעה של אדל ב"כחול" היא ההבדל בין סתם לראות עוד הופעה מעולה של שחקנית מעולה (נגיד בלאנשט ב"יסמין הכחולה") לבין להציץ מקרוב לחיים של מישהי שחווה אהבה ראשונה וכל השיט הזה ולהיסחף אתה ממש. והפרחים לקשיש.
הבחירות שלי
השנה ראיתי קצת פחות סרטים מכרגיל, אבל עדיין צפיתי בכמות נאה למדי, אז הנה החמישיה:
ארגו
ג'אנגו ללא מעצורים
כח משיכה
מי מפחד מהזאב הרע
שומרי הסף
ונדמה לי שזו הפעם הראשונה בתולדות הסקר שאני מכניס אליו סרט ישראלי. ולא אחד, אלא שניים.
ההופעות הטובות ביותר לטעמי היו:
סנדרה בולוק בכח משיכה
ליאם ג'יימס בהעולם על פי דנקן
אלן ארקין בארגו
וסרטים נוספים שהיו נכנסים לחמישיה אם היא היתה יותר מחמישיה:
העולם על פי דנקן
פרנסס הא
פסיפיק רים
האשליה
ראיתי 129 סרטים מהרשימה, בינתיים
ועוד רבים אחרים שיצאו השנה בארה"ב ולא כלולים פה.
בסופשבוע אשלים את The Family, Prisoners, Planes, Frances Ha, Paranoia, Elysium, The Sweeney, Lone Survivor, כולם מונחים על השולחן בסלון, ואחזור לטופס לעדכן.
איך יש לך עותק של Lone Survivor?
אם יורשה לי לשאול
יורשה
סקרינר שהשאלתי מידיד, חבר גילדה.
סרט מעולה, כרגע סיימתי לצפות בו. מטובי השנה. ברוטאלי ולא צפוי למעט שמו האידיוטי שמספיילר את הסוף.
אני לא מת על סקרינרים. אמנם זה נחמד לראות סרטים מדוברים לפני שהם יוצאים רשמית אבל הם תמיד מגיעים בפורמט DVD ועדיף לרוב לחכות לבלו ריי. בערימה מונחים גם
the book thief, short term12, fruitvale station, אבל נראה לי שאחזיר את רובם בלי לראות כי הם גם ככה יהיו זמינים בבלו ריי תוך כמה שבועות.
כבר הגבתי כאן לכמה משתתתפים לגבי כמות הסרטים שראו (סביבות ה- 70)
אצלך זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב, לדעתי הבלתי קובעת.
מה ש"הדליק" אותי היא רשימת הסרטים שתראה בסופ"ש – 8 סרטים. בשלושה ימים. ממוצע של 3 סרטים ליום בערך. בתור חובב קולנוע מזה הרבה שנים, קשה לי לראות איך נהנים מכזו כמות של סרטים. לעיתים ויצא שבלילה אחד אני רואה שני סרטים. לעיתים אני מתכנן לראות שניים, אבל הראשון היה כל כך טוב, שאני פשוט לא יכול להמשיך לסרט השני ולהרוס את החוויה שהרגע הייתה לי.
כבר שיפרתי ל- 142 מתוך הרשימה...
אבל יש עוד עשרות שראיתי שלא הופצו בארץ או שנחשבים ל-2014 (בארץ, לא אצלי)
אני לא אוהב לטחון סרט אחרי סרט אבל לפעמים מצטברת ערימה ואני עושה מיני-מרתון. עוזר שאני לא הולך לישון עד 2-3 בלילה. אני קונה המון בלי לראות קודם ואז מוכר את אלו שלא אהבתי ובערימה קרוב למאה סרטים חלקם משנות ה-60, ה-80 וכן הלאה שכנראה לעולם לא אמצא זמן לראות מכיוון שניו-רליסס תמיד בעדיפות.
שלום
תודה על התגובה..
והמילה "שיפרתי" שהכנסת כאן, פשוט מקלקלת לי בשבילך..
זו תחרות שאתה משפר את מקומך? עם מי?
לא יכול להבין ו/או להזדהות עם מה שאתה עושה.
בשנים האחרונות (נאמר 10 שנים) ראיתי סביב 600 סרטים. לכל אחד מהם, ובעיקר אלו שנהניתי מהם, נתתי את הכבוד הראוי. חשבתי עליהם, קראתי ביקורות עליהם, הגבתי עליהם. וזה עדיין ממוצע של 1 בשבוע בערך.
אצלך הממוצע הוא אחד ליומיים שלושה.
התמכרות? אובססיה? הנאה קיצונית מסרטים?
אולי תעבוד בזה :)
אני לא צופה או קונה סרטים בשביל לסמן "וי" בטופס...
הרבה מהסרטים בהם צפיתי כמו Lone Survivor, The Book Thief או One Chance בכלל לא רשומים בטופס. אני רק אומר שיש ערימה על השולחן של סרטים שקניתי/השאלתי/קיבלתי מנטפליקס שאני צריך למצוא זמן לשבת לראות ומכיוון שרבים כן רשומים בטופס אז שיפרתי מ-119 ל-142 ואני לא בדיוק מצפה לחולצה ותקליט…
בערימה הפרטית מונחים גם Dallas Buyers Club, Short Term 12, Liberty Day, Freelancers, The Wolverine, Stories We Tell, The Big Wedding, The Imposter Scary Movie 5, The World's End. חלקם בטופס ואם אמצא זמן לצפות הערב או מחר, המספר הסופי יעלה…
לא הצלחתי להסביר את עצמי כנראה.
בכל מקרה, תמשיך להנות מהאומנות השביעית..שנה טובה
הספק סרטי 2013 לא מרשים במיוחד-29 סרטים
אני מניח שעובדה זו נובעת מכך שכשאתה בן 14 אין לך יכולת להגיע בקלות לבתי קולנוע ולא ירשו לך "לבזבז" כל שבוע כסף על סרט. אבל מן המעט שהספקתי לראות בקולנוע ובV.O.D-
לא אהבתי: איש הפלדה, ג'ובס המטרה: הבית הלבן, הנגאובר 3: חוזרים לוגאס, קוטלי המכשפות, קיק-אס 2.
ככה-ככה: RED 2, ארץ אוז, ג'ק וצייד הענקים, האשליה, לצוד פילים, פלאות.
אהבתי: אופטימיות היא שם המשחק, איירון מן 3, ארגו, העולם על פי דנקן, היצ'קוק, הקריאה, וולברין, כוננות עם שחר, לינקולן מהומה רבה על לא דבר, משחקי הרעב: התלקחות, עצבניות אש.
החמישייה: אסירים-הסרט מתחיל בסיטאוציה המוכרת לנו מסרטים אחרים כמו חטופה, מי מפחד מהזאב הרע (שלא ראיתי אבל שמעתי שגם שם הסיאוציה הזו ישנה) אך לוקח אותה לכיוון אחר-קודר, מהורהר ואיטי יותר. אסירים הוא הרבה יותר ממותחן אפקטיבי המקפיא את הדם (הקריאה שיצא השנה, לדוגמה) אלא הוא מהרהר בשאלות מוסר, בכפרה על חטאים, לקיחת החוק לידיים, אמונה באל וכו'. אסירים מביא לנו קולנוע מרתק ויוצא דופן בנוף הקולנועי של 2013.
ג'אנגו ללא מעצורים- כראוי לסרט של טרנטינו גם ג'אנגו סרט נהדר. אלים, שנון, חד ואפילו מביא איזושהי תמונה אמיתית על התקופה בה הוא עוסק בניגוד לממזרים (שההגדרה הנכונה שלו פנטזיית מלחמת העולם השנייה). אמנם זה לא "ספרות זולה" ו"כלבי אשמורת" הבאים אבל זהו אחד הסרטים היות ראויים שיצר טרנטינו במהלך המילניום הנוכחי.
גטסבי הגדול-באתי אל גטסבי הגדול עם מעט חששות, הייתה לי תחושה שכל הסרט יהיה מורכב מתצוגות מרהיבות/מעוררות אפילפסיה ותו לא. אמנם לא טעיתי לגמרי, הסרט אכן היה מלא באלה, אך מאחורי כל אלה גם היה סיפור, סיפור מעניין למדי. בסופו של דבר אף על פי הצגת הסיפור המוזרה, הקצב המוזר והאווירה המוזרה של הסרט משהו התחבר לי לסיפור אהבה נוגע ללב.
ענן אטלס-סרט המיינד פאק השנתי, תוצרת המטריקסים, אנדי ולאנה (לארי לשעבר) וושאובסקי. יש משהו מאד יוצא דופן בסרט הזה, בזגזוג בין התקופות והמרחבים והקשרים המוזרים שנוצרים בין הסיפורים. הסרט הזה יכול להיות חומר למלגה לפילוספיה לשנה שלמה. בסופו של דבר יצא סרט עם הרבה רעיונות, חלק עובדים, שאני כבר מצפה לצפייה שנייה, כך שאני לא יעבור את אותו הלם מיינד פאק הראשוני ואני אוכל לראות את הסרט הזה ביותר בהירות.
שבעה פסיכופטים-מרטין מקדונה הוכיח עם ברוז' שהוא יוצר ששוה לעקוב אחריו. הוא אכן קיים את הבטחתו בשבעה פסיכופטים. סרט קצבי (בניגוד לברוז' שהיה יותר איטי), קאמפי, מעט ברוטאלי, כיפי, מסוגנן וטום וויט אחד בתור פסיכופט חובב ארנבים. הסרט אפילו גרם לי לאהוב את קלישאת התסריטאי הממורמר!
מסכים שהיתה שנה טובה.
החמישיה שלי:
5) To the Wonder– אולי הסרט הכי טוב של טרנס מאליק עד היום. כמו "עץ החיים", רק מפוקס יותר ובלי שטויות מיותרת. אם להיות פייר, ממש התרגשתי. צילום מדהים ועדין וסיפור טוב (ודי שגרתי) שמועבר בצורה מאד לא שגרתית. אולגה קורילנקו ורייצ'ל מק'אדמס היו מדהימות.
4) מי מפחד מהזאב הרע– כאמור, לא רק סרט ישראלי טוב אלא סרט טוב בכל קנה מידה. לצורך השוואה ניתן לצפות ב"אסירים" ולהבין כמה אפשר להתדרדר כשמתעסקים בדיוק באותם מרכיבים. הזאב הוא פשוט סרט מותח, מצחיק, משוחק היטב, כתוב היטב ומצולם בקפידה. והוא כיף אחד גדול, גם אם מפוקפק![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
3) סטוקר– מותחן אלגנטי שפשוט לא הרפה ממני מהדקות הראשונות. הבימוי של צ'אן ווק פארק הופך את הסרט הזה לחוויה שלא יוצאת לי מהראש גם חודשים לאחר הצפייה. קשה לי להסביר למה כל כך נהנתי כי על פני השטח אין בסרט משהו מורכב מדי, אבל הכל עשוי היטב ומתקתק ביחד בקצב טוב ולפעמים לא צריך יותר מזה.
2) המקום בתוך היער– וואו. זה היה סרט טוב במיוחד. אי אפשר להסביר למה הוא כל כך טוב בלי לספיילר אותו למוות, אז אני רק אומר שמדובר בסאגה של כמה משפחות נוסח "קדמת עדן" של סטיינבק, רק על המסך ואפילו עשוי טוב יותר מכל העיבודים לסאגות כאלה שיצאו עד עכשיו. סרט כל כך טוב וסוחף שבאמת לא שמתי לב שעברו להן שעתיים וחצי מחיי.
1) רק אלוהים סולח– כחסיד של "דרייב", התמוגגתי מהסרט הזה. ככה עושים סרט ארט-האוס. ברוטאלי, ויזואלי, קונספטואלי ועם סאונדטראק לפנים. סרט אפל וחסר מעצורים עם לא מעט רגעי WTF. מה יש לא לאהוב?
ולגבי הופעות השנה:
כמעט נכנסה– רייצ'ל מק'אדמס שהיתה מטלטלת ב- To the Wonder. אם היה לה יותר זמן מסך, הייתי מכניס אותה לרשימה בוודאות.
3) בנדיקט קאמברבאץ' בתור סמאוג– הסרט היה על הפנים. מזל שסמאוג היה פלא עולם תשיעי. או עשירי, כי נראה לי שכבר יש תשיעי.
2) מתיו גודי– אחת הסיבות לצפות ב"סטוקר". גודי נכנס בצורה מושלמת לתפקיד דמות הזר המסתורי עם השלדים בארון.
1) בראדלי קופר– ב"המקום בתוך היער" קופר הוכיח את עצמו סופית כשחקן משובח. הוא משחק דמות לא קלה ומאד מורכבת ועושה זאת היטב בכל שלב ושלב. כולי הערכה כלפיו.
אני חושב שהצבעתי פעמיים.
סליחה.
יש משמעות לבחירות שמעבר לחמישיה?
אם סימנתי סרט כ"לא אהבתי" או "ככה-ככה" , זה משנה משהו?
ואגב הצבעתי בטעות מבלי להתחבר עם שם המשתמש(עם אותה כתובת מייל). האם זה בסדר להצביע שנית כשאני מחובר עם המשתמש?
יש משמעות
אני לא יודעת בדיוק את החלוקה אבל בוא נניח שאהבתי נותן 5 נקודות ולא אהבתי נותן נקודה אחת לסרט ככה שיכול להיות שסרט יקבל קצת דירוגי אהבתי וסרט אחר יקבל הרבה דירוגי ככה ככה ובסכימה הכללית הסרט השני יהיה יותר גבוהה ברשימה
קודם שאלו אם יש משמעות ל"בחמישיה"
עכשיו שואלים אם יש משמעות להצבעות שאינן "בחמישיה". התשובה אותה תשובה: כן, יש משמעות. לא קריטית, כמובן, סביר שהצבעת "ככה-ככה" לעומת "לא אהבתי" אחת לא תחרוץ את גורלו של סרט, אבל אי אפשר לדעת.
ולא, זה לא בסדר להצביע פעמיים.
לתקן טופס של משתמש רשום?
נראה לי שעדכנתי את הטופס כבר פעמיים ועדיין לא הזנתי את כל הסרטים שצפיתי בהם השנה. כמשתמש רשום, זה בסדר לעדכן את הטופס כמה פעמים?
אם אפשר לענות אפילו שאני לא רד
בתור משתמש רשום את יכולה לשלוח כמה פעמים שאת רוצה וזה רק יעדכן את הטופס. אם את לא רשומה ומחוברת המנגנון הזה לא בטוח יעבוד, ויש מצב שיגרום להצבעות כפולות. בקיצור, עדיף להירשם
זו הייתה השנה שהייתה
ראיתי די הרבה סרטים השנה, לא הרבה ביחס לכמה מהמגיבים פה אבל בהחלט הרבה ביחס לכמות הסטנדרטית שלי.
בכל אופן- הקלטתי את פודקאסט סיכום השנה *פרסומת סמויה* שלי עם אביעד שמיר (http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=452102&cid=462120) שבוע שעבר ככה שבחירת הכי טובים הייתה די זריזה:
5. ענן אטלס: סרט מלא פגמים – האיפור נע בין המדהים לחובבני (וגם המשחק), יש עומס עצום (של עלילה, של דמויות, של נאומים) והמסר הכללי הוא די פשוט (או שמא פשטני?). אבל מצד שני…. ענן אטלס הוא סרט עצום. מה זה עצום? אדיר וכביר – סרט ללא טיפת בושה במה שהוא ובמה שהוא רוצה להיות, סרט שהוא שישה סרטים בו זמנית, סרט שהולך עם אמת שלו עד הקצה וקצת מעבר לו וסרט שבו טום הנקס נאבק בשטן מגונדרן במגבעת. בקיצור – סרט שכל הפגמים שלו לא יעצרו אותו מלהכנס לרשימה.
4. ג'ון מת בסוף: הדבר הזה של הקיקסטארטר שרץ עכשיו בעמוד הראשי (Kung Fury) הוא שנות השמונים בטמטומם, ג'ון מת בסוף הוא כמו שנות השמונים בשיאן – זה הסרט הכי טוב שג'ון קרפנטר לא ביים: מיקס של ימה, אקשן, קומדיה שחורה ועוד הרבה דברים טובים. כיף. כיף מוזר ומעוות.
3. לינקולן: מהי דמוקרטיה? למה היא טובה? מה הגבולות שלה? כל מי שמבקרים את שפילברג על העומק הרעיוני שלו צריכים להעלם דום מול הסרט הזה שבו הסמל של החירות והצדק באמריקה מוצג כ… פוליטיקאי, כעורך דין, כרמאי, כמציע שוחד. אבל הסרט לא משתמש בדברים הללו כדי לתקוף את לינקולן על כדי להעלות שאלות מוסריות אמיתיות לגבי מטרה ואמצעים. המשחק הנהדר (נו – דניאל די לואיס) והדיאלוגים המושחזים (השורה על תמונת ג'ורג' וושינגטון בשירותים נכנסת לרגעי השנה בקלות) הם (כמעט) רק בונוס
2. אפסטרים קולור: סרט שהוא חידה וחויה – יש עלילה, ונראה שהבמאי / כותב יודע בדיוק מה קורה – הוא פשוט מסרב להגיד לצופה. ובדר"כ כלל דברים כאלו היו מפריעים לי רק שהייתי עסוק מידי להבלי במשחק של איימי סיימיץ שהפך אותה (בעיני) מ"מי זו?" ל"אני רוצה לראות כל דבר שהיא שחקה בו, כולל סרטים ביתיים". שיין קארות' מוכיח שוב שלא צריך תקציב כדי לגרום לסרט להראות טוב ומעניין ושונה – צריך רק כשרון.
1. סוף העולם: למות זה קל, להצחיק זה קשה. ואם בהיותו מצחיק (אבל ממש ממש מצחיק) היה סוף העולם מתמצא היה די בכך. אבל כדי להכעיס הוא מוסיף על כך את סנות האקשון הכי מעניינות ומלאות קצב שתראו כל השנה (מי צריך רובוטים ענקיים כשניק פרוסט מחליט להתפרע? אחרי הסרט הזה אני מאמין שהוא מסוגל לקרוא ייגר לשניים ולנגב איתו את התחת). ואם לא די בשני אלו, הסרט עוד מאז להגניב פנימה ויכוח מרתק בשאלות של חופש היחיד מול טובת הכלל ברמה שלא ראיתי מאז Infinite Jest.
אחרי ארבעה סרטים אני די בטוח אדגר רייט הוא הבמאי הכי טוב שפועל היום.
5 המחורבנים:
5. קיק אס 2 – הדרך הכי קלה להרוס סרט המשך? פשוט להגדיל את המינונים של כל הדברים שהיו פחות טובים בסרט הראשון, להפוך את כל הדמויות לטיפשות, לזגזג בלי הצלחה בין קומדיה לדרמה ולא לתת מקום לדמויות המעניינות בשביל שעה עם כמה חנונים מעצבנים. פיכסה.
4. מת לחיות 5: האקשן מצולם גרוע, המרדפים מצולמים גרוע, אין טיפה של שנינות ואין לא באמת זוכר מה קרה שם. אין שום קשר בין הסרט הזה לאחת מסדרות האקשן הגדולות שהיו – באותה מידה יכלו לקרוא לו האזרח קיין 2.
3. RED 2 – שלבו את התלונות שלי על קיק אס 2 עם התלונות על מת לחיות 5 ותוסיפו אלף ואחד טויסטים מיותרים.
2. סוף – קומדיה צריכה להצחיק, בביל להצחיק צריכות להיות בדיחות. בדיחות – ברבים. לסוף יש בדיחה אחת (שגם ככה היא מיושנת ולא מצחיקה) שהוא חוזר עליה שוב ושוב.
1. עלובי החיים: שלוש שעות של שירה בלתי נסבלת, דמויות בלתי נסבלות, עלילה שיש ממנה (בו בזמן) יותר מידי ומעט מידי…. חמישה או שישה שירים טובים לא מצילים את השממון הקולנועי הזה מלהיות שלוש השעות הכי אומללות שביליתי בקולנוע ב-2013. שומר נפשו ירחק.
מש"א על 'סוף העולם'.
אירע וסרט המד"ב הכי חכם, יצירתי ומרגש של השנים האחרונות הוא -בעוונתיו, מה לעשות- גם מאוד מצחיק. אולי הסרט הכי טוב של רייט, נכון לעכשיו, ולגמרי סרט השנה שלי.
For Your Consideration
זה שהם לא קיבלו ביקורת ב״עין הדג״ או התייחסות רחבה מעבר לביקורת, לא צריך להפריע לכם – ״אהבה״ של מיכאל הנקה, ו״מנועים קדושים״ הצרפתי גם הוא – שניהם סרטים ברמה של ״החמישייה שלי״. אתם חייבים לראות. קולנוע במיטבו.
זה שהסרט בכיכובה הוא בינוני וארוך (לטעמי) וכנראה לא עולה על הציפיות שאפשר לצפות מסרט זוכה פסטיבל קאן, לא אומר שאדל אקסרקופולוס לא מאכילה באבק כמעט כל שחקנית ו/או שחקן בשנה הקולנועית הנפלאה הזו, ששמו/ה לא קייט בלאנשט. בכלל שנה גדולה לשחקניות ותפקידי נשים. קייט ואדל הן הבחירות האוטומטיות שלי, אבל מי במקום השלישי? רציתי לתת לאנדרדוג שמגיע לו קצת יותר הכרה. אולי עמנואל ריבה ב״אהבה״? ואולי ייצוג גברי בדמות של בארקד אבדי ב״קפטן פיליפס״? ואולי בכלל ייצוג גברי-ישראלי?.. איך מצביעים בכלל לאחים הנפלאים מ״הנוער״?! הם שווים קול אחד? כי אני באמת לא יכול להפריד ביניהם. אותה הבעיה עם איתן הוק וג׳ולי דלפי ב״לפני החצות״, קשה להפריד או לתת שני קולות לאותו הסרט.
אל תשמיץ!
מנועים קדושים.
לא השמצתי, דורון!
כתבתי "לא קיבלו ביקורת *או* התייחסות רחבה *מעבר* לביקורת". נו טוב, כנראה בגלל ש"מנועים קדושים" ספציפית היה בבתי קולנוע מסחריים (להוציא מוזיאון תל אביב) בדיוק שבוע אחד.
מה בקשר לאחים איתן ודוד קוניו, רד? בא לי להצביע להם, אבל לא לבזבז שני קולות מתוך שלוש על סרט אחד..
באמת לא להשמיץ
מנועים קדושים אמנם לא נכנס לחמישיה (או אפילו לעשיריה שלי), יותר מידי רגעים מתים לעומת רגעים מבריקים, אבל דניאל לבאנט נכנס בהחלט להופעת השנה – אם לא מסיבות של איכות אז מסיבות כמותיות גרידא, אפילו פיטר סלרס מסתכל על הסרט הזה (מגן עדן) ואומר – "אחי, תרגיע".
שני אחים - שני קולות.
בגלל התלבטות דומה הכנסתי הן את ג'ולי דלפי והן את אית'ן הוק על "לפני חצות".
באמת? אבל זה אחים תאומים זהים.
זה כמו לכתוב את האחיות אולסן התאומות כשני קולות. ביזארי קצת..
טוב, אז אנסח אחרת: שני מוחות - שני קולות
גם האולסניות עושות לפעמים דברים בנפרד. :)
מה ביזארי בלהתייחס לשני אנשים כשני אנשים?
(ל"ת)
כי לא מדובר בשני אנשים רגילים
שלא כמו למשל בדוגמה הרעה שנתתי לאיתן הוק וג'ולי דלפי. אלה הם כן שני אנשים ששווים שני קולות. אבל האחים איתן ודוד קוניו הם *תאומים* *זהים*, שאם הם עוברים ברחוב אתה לא תזהה אותם מי זה מי! כנ"ל בסרט, אין לי מושג אם איתן היה זה ששיחק את האח החייל ודוד את הצעיר יותר, או להיפך.
התאומות הזהות אולסן עשו כמעט כל עבודה שלהן ביחד, וגם אותן כמעט שאי אפשר להבדיל אחת מהשנייה. יש אחות אולסן אחרת *לא זהה* (ומוצלחת יותר) שעושה עבודה בנפרד משתי אחיותיה ואכן אפשר להפריד אותה משאר האולסניות, אבל זה כבר סיפור אחר.
ולמרות הכל הם לא אותו בן-אדם.
אתה לא זוכר מי מהאחים שיחק איזו דמות בסרט? גם אני לא. אבל אלה היו שתי דמויות שונות, שגולמו על ידי שני אנשים שונים. אף אחד מהם הוא לא חצי בנאדם, כל אחד מהם עשה תפקיד שונה עם שורות שונות ומעשים שונים ואופי שונה. אין סיבה להתייחס לשניהם כאל אותו אדם, אפילו אם הם מאוד דומים זה לזה.
ראיתי 56 סרטים
מקווה שההצבעה שלי התקבלה, לחצתי על "שלח" פעם אחת ואז רציתי להיות בטוח שזה נשלח אז לחצתי שוב וזה אמר :"למה לשלוח אם לא בחרת בכלום?".
בכל אופן, הנה הסרטים שראיתי ומה שחשבתי עליהם:
לא אהבתי
אנחנו המילרים (היה קרוב מאוד ל"ככה-ככה" בסוף נתתי לו "לא אהבתי" כי היו בו הרבה רגעים שהיו אמורים להיות מצחיקים אבל לא הצחיקו אותי)
ארץ אוז (יפה מאוד וויזואלית, אבל משעמם ולא מעניין בסופו של דבר)
ג'ק ריצ'ר (מותחן סביר, לא מרגש או מלהיב במיוחד)
העולם אחרי (מכוער, לא מעניין וטיפשי. אבל עדיין הסרט היחיד של שמלאן שראיתי ולא אהבתי)
כנס העתידנים (מבולגן ומתיש)
לדפוק התמחות (זו אמורה להיות קומדיה?)
מגודלים 2 (הסרט הגרוע ביותר של השנה, ילדותי ומפגר)
מת לחיות ביום טוב (לא איום ונורא, אבל גם לא טוב במיוחד. היה קרוב מאוד לקבל ככה-ככה)
סרט 43 (וואו, כל הקומדיות השנה גרועות)
עומד אחרון ("ראיתי את השטן"! "ראיתי את השטן"! איך מסרט כזה טוב הבמאי הידרדר לסרט ברמה של "עומד אחרון"?!")
עף על הקרנף (אנימציה נוראה שאין סיפור טוב שמחפה עליה)
קיסר חייב למות (השתעממתי)
אז 12 סרטים לא אהבתי בסך הכל
ככה-ככה
RED 2 (משעשע ומגניב, אבל קצת נמרח ומתיש)
אבדון (מעולה מהבחינה הטכנית, מבחינת סיפור לא משהו)
אליסיום (סתם סרט אקשן, הרבה פחות טוב ממחוז 9)
אקדח כפול (מהנה, אבל לא מיוחד או מחדש משהו)
בית לחם (בזבוז ששלחו את הסרט הזה לאוסקר)
בלינג רינג (חוזר על עצמו ולא מלהיב או מרגש, ראיתי הכל למרות שאחרי 50 דקות כבר אפשר לומר שראיתם הכל)
גנוב על המיניונים (משעשע וחמוד אבל לא יותר מזה)
דון ג'ון (לא התלהבתי, מהנה לעיתים אבל לרוב חוזר על עצמו וחסר עלילה מעניינת)
ההוביט: מפלתו של סמאוג (ארוך מדי אבל בכל זאת טוב בקטעים מסויימים)
היצ'קוק (סתם עובדות על סרט שהפכו אותן לסרט, חסר תחכום)
הלקחנים (ממיאזקי ציפיתי ליותר מסתם סרט ילדים)
המטרה: הבית הלבן (שחקנים טובים והשאר גרוע)
הקרודים (רואים, נהנים פחות או יותר ושוכחים 2 דקות אחרי שמסיימים לצפות)
וולברין (אחלה סרט אקשן אבל לא מיוחד)
וושינגטון על הכוונת (היה קרוב לקבל "לא אהבתי", אקשן טוב והשאר לא משהו)
לצוד פילים (היה קרוב לקבל "אהבתי", מה שהפריע לי זה כנראה שהוא לא ממש נחרט בזכרון, סתם מבדר)
מהיר ועצבני 6 (6 מטומטם 6 מהנה)
מלחמת העולם Z (אותו דבר שאמרתי על וולברין "אחלה סרט אקשן אבל לא מיוחד")
פאנץ' 119 (מעולה מבחינת הצד הטכני אבל לא מעניין או סוחף)
רידיק (יותר טוב מ"המסע מתחיל", פחות טוב מ"פיץ' בלאק")
שבעה צעדים (רציתי לתת לו "לא אהבתי", אבל בתכלס כסרט שעומד בפני עצמו הוא בסדר)
ת'ור העולם האפל (דבילי ומשעמם עד שלוקי מופיע, משם הוא נעשה מצחיק ולא לוקח את עצמו ברצינות רבה)
תוכנית בריחה (משחק טוב מאוד, אבל די שגרתי ולא מלהיב)
בסך הכל 24 סרטים
אהבתי
איירון מן 3 (מאכזב מבחינת המנדרין, אבל אחלה סרט בתכלס)
איש הפלדה (תגידו מה שתגידו, אני אהבתי)
ארגו (מותחן טוב מאוד)
בית ספר למפלצות (נוסטלגי, מצחיק ומרגש- מסתמן שפיקסאר חוזרים לעשות סרטים טובים)
האויב בתוכנו- סטארטרק (מרשים וסוחף, בנדיקט קאמברבץ' מלך)
האשליה (מעורר מחשבה ומבדר)
הנוער (משהו טוב עובר על הקולנוע הישראלי)
העולם על פי דנקן (סיפור התבגרות משעשע שממש ריגש אותי, סם רוקוול מעולה!)
הפרש הבודד (כיפי אבל ארוך מדי, היה קרוב ל"ככה-ככה")
כח משיכה (אוברייטד לגמרי, אבל עדיין טוב)
משחקי הרעב: התלקחות (מפתיע לטובה, שיפור רציני מהסרט הקודם. אינטנסבי, מעניין וג'ניפר לורנס שולטת!)
סוף העולם (סיום אדיר לטרילוגיית הקורנטו, קורע מצחוק וגם מגניב אחושרמוטה)
פסיפיק רים (ליד המילה "awesome" במילון צריך לשים תמונה מהסרט הזה)
קיק אס 2 (מצחיק, מודע לעצמו ומכיל אקשן טוב. אפילו סצינת הקפיטריה הצחיקה אותי)
קפטן פיליפס (מותח וסוחף, אחד הסרטים הטובים של השנה. טום הנקס מעולה וגם הפיראטים משחקים טוב מאוד, רואים שהשקיעו מאמץ בליהוק שלהם.)
רק אלוהים סולח (בהתחלה הייתי מזועזע ממנו קצת ואמרתי שהוא "ככה-ככה" אבל אחרי מחשבה מעמיקה עליו וצפייה נוספת החלטתי לתת לו "אהבתי")
בסך הכל 16 סרטים.
ועכשיו, אחרי שנה שלמה של מחשבה, לבטים וצפייה בסרטים: החלטתי מהם 5 הסרטים הכי טובים שראיתי השנה.
5. רווח וכאב
מי היה מאמין שמייקל ביי יעשה סרט כל כך טוב? מארק וולברג אדיר (אחת מהופעות השנה שלי) והסרט הוא פשוט פצצת צחוק שמתקדמת בקצב של טיל. צפיתי בסרט פעמיים ויש רגעים רבים שעדיין הצחיקו אותי. עריכה מעולה, פסקול טוב מאוד וכל השטויות שלא אהבתי בסרטי הרובוטריקים עובדות כאן מעולה.
4. אסירים
מותחן קודר וקשה לצפייה אבל בסופו של דבר מדהים. סרט סוחף מאוד בזכות ההופעות הטובות של השחקנים שמשתתפים בו והצילום המשובח. הפסקול כמעט ולא מורגש וזה עובד לטובת הסרט ולתחושת המתח בו.
3.טראנס
אני מת על סרטים כאלה, מותחן פסיכולוגי מצומצם שמצריך חשיבה רבה גם אחרי הסרט. מבחינת משחק הוא הכי חלש בחמישייה הזאת, אבל הוא עדיין טוב מאוד.
2. מי מפחד מהזאב הרע
סרט ישראלי במקום השני? אם הייתם אומרים לי את זה בינואר הייתי מתפוצץ מצחוק. אבל "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט אדיר שיצא לי לראות 3 פעמים בקולנוע ואני מתכנן לקנות בDVD כשיצא. מושלם כמעט בכל קריטריון: צילום, פסקול, משחק ועלילה. בנוסף יש בו את אחד הטוויסטים האדירים ביותר של השנה, מרגיש כמו אגרוף בבטן.
and the winner is…
ג'אנגו ללא מעצורים
טרנטינו, אם לא היית עושה את הסרט הזה, הייתי מסכים איתך ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט השנה. מה שאני אוהב בטרנטינו זה שיש לו סגנון קבוע שכל פעם משנה מקום (סרט גנגסטרים, סרט מלחמה, מערבון, B מובי מהאייטיז). גם כאן יש דיאלוגים שנונים, פסקול מדהים שחרשתי עליו אחרי הצפייה ומשחק מעולה. יש אנשים שיאמרו שהסרט ארוך מדי, אבל 165 הדקות שלו חלפו כמו חצי שעה עבורי. כל כך נהנתי מהסרט הזה שצפיתי בו 3 פעמים בקולנוע (כמו מי מפחד מהזאב הרע ואיש הפלדה).
ושכחתי את הופעות השנה
כריסטוף וואלץ בג'אנגו
צחי גראד ב"מי מפחד מהזאב הרע"
ומארק וולברג ברווח וכאב
הסיכום שלי
רציתי אבל עוד לא הספקתי לראות
RUSH, אפסטרים קולור, בית ספר למפלצות, דיברנו מספיק, ההווה הנהדר, לפני חצות, עלובי החיים, לשבור את הקרח, תור 2
לא היו סרטים שממש לא אהבתי
ככה-ככה
איש הפלדה
בני הנפילים: עיר של עצמות (ציפיתי למשהו טיפשי מאוד ומהנה כמו ביסטלי, קיבלתי משהו טיפשי מאוד, מלוהק גרוע ולא מהנה בכלל)
המשחק של אנדר
לינקולן
פסיפיק רים (שבזכות צ'רלי האנם הוא כאן ולא ב"לא אהבתי")
קפטן פיליפס
שומרי הסף
אהבתי
אל הפלא
בננות (פשוט יומית מהנה בלי יותר מידי יומרות שעושה טוב על הלב)
ההוביט 2
סאטר-טרק 2
האשליה (בזכות הדרך, למרות הסוף)
כוננות עם שחר
כח משיכה
מחפשים את שוגרמן
החמישיה
איירון מן 3
סרט אקשן קיץ מעולה- האקשן, ההומור, המודעות, הסאבטקס-אבל-לא-יותר-מידי, וסיום הולם לטרילוגיה. כל כך הרבה יותר מוצלח מכל הסטאר-טרקים והסופרמנים למינהם, שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות.
מהומה רבה על לא דבר
לא מאוד חיבבתי את המחזה קודם, אבל אהבתי את הפרשנות המודרנית לטקסט המקורי ואת חדוות היצירה של כל המעורבים. פשוט סרט קטן ומצחיק מאוד.
משחקי הרעב: התלקחות
אומנם קראתי את הטרילוגיה אבל לא מאוד התלהבתי. גם הסרט הקודם היה בסדר גמור, פשוט לא נרשמה אצלי התלהבות מיוחדת. אבל הסרט הזה הצליח לעורר בי משהו: הוא גם נתן פרשנות מתקבלת על הדעת לאחת הנקודות שהכי לא אהבתי בספר, הוא גם הכניס קאסט חדש ומוצלח לתפקידים חדשים ומוצלחים: ג'נה מאלון, סאם קלפין ופיליפ סימור הופמן. ובכלל הוא גרם לי לרצות לקרוא את הספרים שוב (הסרט האחרון שעשה לי את זה היה שר הטבעות 3). הוא פשוט הצליח מאוד איפה שעיבודים לספרים בד"כ נכשלים: למצות את הטוב בספר, להדק את הסיפור.
ארגו
סרט יעיל מאוד, חכם, אמריקאי ומהנה מאוד. ציפיתי בו מספר פעמים השנה ולמרות שידעתי מה הולך לקרות, הוא עדיין היה מצחיק ומותח בכל פעם. אוסקר מוצדק בהחלט.
אופטימיות היא שם המשחק
סרט שלא רק גרם לי לאהוב את בראדלי קופר, אלא גם לאהוב את פייטר בדיעבד. מאוד מאוד נהנתי ממנו, הוא היה מצחיק ומרגש ומדוייק ונוגע ללב והוא סרט השנה שלי.
הופעות
רק שתי הופעות הרשימו אותי בצורה יוצאת מן הכלל השנה
ג'נה מלון במשחקי הרעב: התלקחות
גם על היציאה מהטייפ קאסט, גם שהפכה דמות שלא זכרתי בכלל מהספר לדמות בלתי נשכחת. כי זו דמות באד-אס שנחשפת במהלך הסרט לדמות מורכבת ומאתגרת בתהליך אמין למדי, ובעיקר על המערכת היחסים המורכבת עם קטניס. כן ירבו.
בראדלי קופר באופטימיות
כי ואו, פשוט ואו. כל הסרט צפיתי בו והתמוגגתי מאיך אפשר להיות חתיך והורס כל כך כשאתה מבלה את כל הסרט לבוש בחולצות פוטבול עצומות וטרנינגים אפורים שמעליהם שקית זבל שחורה. וגם עם שריטה נצחית על גשר האף. וגם איך אפשר לרחם עליו על חוסר המודעות העצמית המוחלטת (אני רק אקרא את כל הספרים האלה ואשתי תחזור אליי!!!) ובו זמנית לעודד אותו, לרצות שהוא יתגבר על זה כבר (פאקינג צו הרחקה היא הוציאה נגדו) ופשוט לצחוק בלב שלם ובחוסר נוחות קל מעורבבים ביחד (כששומעים את מיי שרי אמור לראשונה, עם ארנסט המינגווי ועוד). ואז, כשנגמר הסרט, ללכת לימד"ב ולגלות השחקן הזה הוא לא אחר ממי שגילם את הדושבאג מ"הוא פשוט לא בקטע שלך", ואת הדושבאג מ"הנגאובר". ואני לא ידעתי שהוא יודע לשחק משהו אחר בכלל! ועוד לעשות את זה ממש טוב! ואו, לא רק הופעת השנה, אלא גם תגלית השנה.
חבל שלא רשמתם את שמות הסרטים באנגלית
למרות יכולות התרגום המופלאות בארצנו, אני לא מקשר בין חלק מהשמות לסרטים…
:/
לסרטים שלהם יש שם לועזי
(קרי: סרטים שמקורם בחו"ל), השם מופיע כשמשהים את העכבר על שם הסרט.
לחילופין, תמיד ניתן לעבור לתצוגה לועזית בעזרת הכפתור "עבור לתצוגה לועזית" שבראש הטופס.
זאת היתה שנה ממש טובה.
מזמן לא קרה שהתלבטתי את מה להשאיר החוצה מהחמישיה.
(חמישיה: אופטימיות; בית ספר למפלצות; דון ג'ון; דיברנו מספיק; כח משיכה. מה שנשאר מחוץ לחמישיה: פסיפיק רים; תופעות לוואי)
ואני רוצה לשבח את ההשלמה האוטומטית. איזה רעיון יפה!
ההשלמה האוטומטית בהחלט מועילה!
רק הצעה קטנטונת לשיפור-היא תהיה *הרבה* יותר מועילה אם כשתכתוב את שם השחקן זה ישלים לך גם את שמות הסרטים שהוא שיחק בהם השנה שאפשר לבחור.
לי זה השלים גם את הסרטים
(ל"ת)
הימורי גמר
על בסיס קו התגובות עד כה, אני חושב שאפשר להמר על עשיריית הגמר כבר עכשיו:
כח משיכה
ג'אנגו ללא מעצורים
ארגו
מי מפחד מהזאב הרע
אופטימיות זה שם המשחק
דון ג'ון
לפני הזריחה
סוף העולם
משחקי הרעב: התלקחות
והאחרון זה תמיד ג'וקר… אני אהמר על פסיפיק רים, למרות שבתגובות הוא כמעט לא נוכח.
בינתיים רק רד פיש יודע אם אני קרוב או רחוק מהתוצאה (הנוכחית). היי רד, תמצמץ פעם אחת אם אני קרוב, ושבע פעמים אם אני רחוק!
לא חושב שפסיפיק רים
מה שכן – העולם על פי דנקן.
בנוסף אני פסימי לגבי הכניסה של לפני הזריחה ורוצה להאמין שדון ג'ון לא ייכנס – איירון מן 3 ואסירים נראים כמו אופציות יותר סבירות. וגם כנס העתידנים מקבל, לפחות בתגובות, אזכורים חיוביים.
קל להיות פסימי לגבי סרט מ-1995 :)
(ל"ת)
נראה אותך מנחש את העשיריה השניה.
(ל"ת)
אאאעעעאעהה
פה זה נהיה הרבה יותר קשה…
ההוביט 2
העולם על פי דאנקן
איירון מן 3
כנס העתידנים
לינקולן
סוף.
ענן אטלס
עלובי החיים
בלאקפיש
שומרי הסף
אבל תכל'ס, אני די מאלתר פה.
קצת חבל לי על שוגרמן.
הוא בהחלט נכנס לחמישיה שלי אבל נראה שרק לשלי.
אוף אחד גדול.
כל שנה אני אומרת לעצמי שאני אשתפר וכל שנה אני רואה פחות ופחות סרטים. אני אפילו לא האמנתי שאני יכולה להיות כל כך גרועה- חמישה או שישה סרטים. והיו כל כך הרבה שרציתי לראות ואני בטוחה שהייתי אוהבת. FML.
ניו ייר'ז רזולושנס- לראות סרט פעם בשבועיים, מינימום פעם בחודש. אנחנו לא נחזור על המחדל הזה.
אפסטרים קולור
ראיתי סוף סוף. הסרט הראשון שלו, פריימיר, היה מהמם.
מאפסטרים קולור לא לגעת במקל. זה תסמונת הסרט-השני-של-הבמאי-המתוחכם-מדי: "בואו נעשה סרט כל כך מתוחכם שלא נספר לצופים מה קורה בו בכלל וניתן להם לנסות לנחש את כל העלילה". בפריימר עוד היה ברור שהייתה עלילה קוהרנטית, שסופרה בצורה מבלבלת (אך באופן מוצלח). כאן זה כבר נראה כאילו הוא כבר לא מנסה.
אז לסיכום
ראיתי 29 סרטים.
אהבתי 10 (15 עם החמישייה)
לא אהבתי 3
ו11 ככה ככה.
החמישייה שלי (אין סדר עדיפויות)
"איירון מן 3":סרט שלוקח את 2 הסרטים האהובים עלי משנה שעברה ומשלב אותם
"ג'אנגו":מה אני יגיד?מוזיקה?משחק?אקשן?עוד דברים שכבר אמרו לפני?
"האשליה":על זה אני חושב שהצביעו פחות.למה אהבתי?כי אני חולה על קסמים והונאות,כי יש שם את הזוג-מזומבילנד ואת המנטורים-מבאטמן (ומארק ראפלו ועוד כמה),וכי כל הבעיות בסוף-לדעתי היו מעלות.
"הפרש הבודד":מילה אחת-רכבות.שתי מילים-שודדי הקריביים
"סוף העולם":
פעם ראשונה-מצחיקמהירחכםמרגש,מגניבעודיותרמהירואפי,והתצוגותמשחקועודיותרהיפארקטיביוהי!זהאותוגדר!.פעם שניה-כי הוא הניגוד של הסרט שאני הכי שונא השנה:"סוף".פעם שלישית-גלידה.
"מנותקים" לא שווה כניסה למוקדמות?
מוזר.
אחד החביבים שלי השנה.
הוא יוקרן בארץ בשנה הבאה.
(ל"ת)
אוי איזה סרט נוראי
ממש סבלתי בהקרנה שלו. מישהו הצליח לקחת קונספט של סרטי '21 גרם' למיניהם, להוסיף מוטיב של סכנות האינטרנט שקרא באיזה כתבת מגזין ולערוך אותו בצורה הכי פומפוזית וקלישאתית שיש (כולל מוסיקה אובר דרמטית).
כמאמר עלמה זק: לא, מוות.
הגעת לקרדיטים בסוף?
(הפעם במקום הנכון)
המוטו שלי אומר
"ראיתי עד הסוף – שווה כניסה למוקדמות".
בטח אם ספרינג ברייקרס נמצא שם :)
נתראה במוקדמות 2014 על אפך וחמתך!
נראה לי שכן
היה משהו מיוחד בהם?
חוץ מסצינת הסלואו מואו בסוף, שום דבר לא ממש נחרט לי בזכרון מהסרט הזה.
אגב, אם הייתי רואה את הסרט בבית ולא בהקרנה, הייתי עוצר הרבה לפני.
אני בטח כותב את זה כל שנה
אבל השנה באמת נראה ששברתי שיא בכמות הסרטים המועטה שראיתי, עד כדי כך שאין לי חמישיה של ממש להרכיב. כלומר יש יותר מחמישה סרטים שאהבתי, אבל אני לא רואה לנכון להכניס יותר משלושה לחמישייה.
אני אתחיל דווקא ממה שיש:
ג'אנגו, כי מי שיש לו את המשאבים לעשות את זה לא מרשה לעצמו לומר את מה שטרנטינו אומר, ומי שאומר את מה שטרנטינו אומר לא עושה את זה בוירטואוזיות שלו, וכי כריסטוף וולץ.
רובוט ופרנק. כיאה לסרט הזה, אני כבר לא באמת זוכר אותו. אבל הסנטימנט הכללי שלו לוקח את כל הסרטים שכן ראיתי בסיבוב. לא הוגן, אבל מה כן בחיים.
איירון מן 3, כי למה לא. אני צריך סרטי פופקורן בחיים שלי, וזה היה הכי טוב מבינהם שראיתי השנה, גם אם ראיתי כבר טובים ממנו וגם אם הוא לוקח חלק מהאחרים השנה בנקודות.
אהבתי:
סטארטרק 2. מטומטם למדי, אבל בסה"כ רובוט רע ביום טוב. אני מסוגל להבין מדוע הקריצות מפריעות לאנשים, אבל הגיק הפנימי שבי גם נמשך אליהן (והנה, הוא אפילו כתב משהו עליהן ועל אבודים, עם ספויילרים: http://www.tve.co.il/forum/?id=65090#1375632154 )
מהומה רבה על לא דבר: הסרט הכי טוב שג'וס ווידון ביים עד היום (כלומר, מבין השניים), ורחוק מאוד מלהיות הדבר הכי טוב שעשה. זה השלב שבו הוא עושה דברים מתוך הגחמות הגיקיות הפרטיות שלו, וזה לכל הפחות שלב מאוד מהנה.
ארגו: מצד אחד באמת הצליח לעורר עניין בחלק בהיסטוריה שלא הכרתי מקרוב. אבל אני זוכר לו גם את החיפופים.
אנדר: מוצר נלווה נהדר לספר, קצת חסר ערך מכל בחינה אחרת.
הפרש הבודד: חוויית הבעיטות בתחת של השנה. כלומר, אם לא הייתי רואה את אוואטאר 4D באותה השנה.
מי מפחד מהזאב הרע: סרט ישראלי טוב. וזהו.
קיק אס 2: אני משריין לו "אהבתי", בגלל הטיה: הוא סובל קשות מההשוואה לראשון שהוקרן לפניו במרתון של האתר. בראשון יש כמה הברקות ויזואליות שהשני פשוט לא יכול להן.
ככה ככה:
ת'ור: פה ושם יש בדיחה משעשעת או קריצה לקומיקס שהרגשתי טוב עם עצמי שאני מבין. וזהו, בערך. אהבתי את הראשון יותר.
וולברין: אקשן לא רע, אבל כל סרט נוסף עם הגרסא הזו של הדמות הוא פשוט פוטנציאל מבוזבז. למרבה הצער יהיה עוד אחד לפחות.
שומרי הסף: קשה לי להתייחס אליו בתור "ככה-ככה", יותר כמו "אהבתי ולא אהבתי". הוא סרט טוב וחשוב, אבל מניפולטיבי מאוד.
לא אהבתי:
איש הפלדה, פסיפיק רים: אין עם מי להזדהות בסרטים האלה.
הטיסה, פלאות: כיאה לסרטים האלה, אני כבר לא באמת זוכר אותם, ואני רוצה שזה יישאר ככה.
גוס וודון ביים שלושה סרטים
(ל"ת)
נכון! שכחתי את סרניטי.
ועכשיו אני קצת בקונפליקט לגבי האמירה ההיא.
באיזה מובן "שומרי הסף" היה מניפולטיבי (ותתייחס לצד הקולנועי יותר מלפוליטי)?
אקבל ניקוד מלא רק אם אתייחס לצד הקולנועי? :)
לפחות לגבי חלק מהראיונות תחושתי הייתה שהם ערוכים בצורה מגמתית כך שאינם משקפים את מה שהמרואיין חושב, אלא את מה שיוצר הסרט מעוניין לומר. לצערי עבר זמן רב מדי מאז שראיתי את הסרט כדי להיזכר בדוגמא ספציפית.
גם השיחזור של קו 300 הציק לי – מהבחינה הטכנית. הוא פשוט היה מפורט מדי מכדי שלא ארגיש שיש כאן מניפולציה (מה שלא הופך אותו לפחות מרשים).
הבעיה המרכזית עם הסקרים הללו
היא שהם רק מזכירים לי כמה סרטים שנורא רציתי לראות לא הספקתי לראות השנה… :-(
*כותרת מתחכמת כלשהי עם הקשר לסיכום שנה*
ראיתי 24 סרטים השנה :
לא אהבתי : 21+ (למה לעזאזל חשבתי ללכת לזה ?!), ארץ אוז (למה לעזאזל סמכתי על סם ריימי ?!)
ככה-ככה : באולינג (נוסחתי, נחמד לא יותר מזה.)
בננות (השירים והצבעוניות מוקצנים מגוחכים וחמודים לאללה אבל חוץ מזה פשוט מיותר.)
בית ספר למפלצות (דירוג זמני. ראיתי בקולנוע עם אחותי הקטנה, בדיבוב לעברית שהיה נוראי ועם משפחה רעשנית מעלינו. אני צריך לראות בשקט עם עצמי את הגרסה המקורית באנגלית כדי לשפוט סופית, אבל נכון לעכשיו זאת הייתה פשוט אכזבה.)
המשחק של אנדר (לגמרי הרס לי רגעים מהספר, אבל היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע, וגם דווקא ברגעים שלא נכתבו תוך כדי דפדוף אקראי בספר הם כן הצליחו לקלוע בול.)
אהבתי: אנחנו המילרים (היוצרים של "21+" צריכים לקחת שיעור מהסרט הזה איך עושים קומדיה שהיא גם בוטה וגם מצחיקה בעת ובעונה אחת.)
האשליה (כן, הטוויסט דבילי, אבל לי הוא לא הרס לי את ההנאה מהסרט, כיפי לגמרי.) הפרש הבודד (הסרט שהביא לי תקוות שאולי יהיה קיץ טוב.)
הקרודים (אקשן האנימציה הכי כיפי שראיתי מאז משפחת סופר על.)
וולברין (סוף כל סוף צדק לוולבי, למרות ההגיון הקומיקסי.)
לצוד פילים (פטריק סטיוארט, ששון גבאי, מוני מושונוב, וזה מספיק לנטפוק ארוך במיוחד. אפילו הילד המביך הזה לא הפריע לי להנות מהם ומהסרט.)
לשבור את הקרח (סרט האנימציה הטוב של השנה, וסרט דיסני הטוב אחרי הרבה שנים של בצורת. הקיטשיות שלו לעיתים ובעיקר בסוף מונעת ממני להכניס אותו לחמישייה.)
מטאליקה (כי זאת הייתה הפעם הראשונה שאני בסרט שהוא הופעה של להקה, והיה בלאדי כיף !)
מי מפחד מהזאב הרע (מותח,מצחיק,מטריד, ברוטאלי, הסרט הישראלי הטוב של השנה.)
משחקי הרעב : התלקחות (כבר הרבה זמן שסרט לא הצליח להתעלות על המקור שלו, הפתעת השנה מבחינתי.)
סוף העולם. (סיום מושלם לטרילוגיה מושלמת. אדגר רייט ממשיך להחזיק במאזן מושלם.)
עצבניות אש (הסרט שהכי הצחיק אותי השנה, מליסה מקארתי שולתת !11)
קוטלי המכשפות (כמו שכבר נאמר פה, צריך קטגוריה בין ככה-ככה לאהבתי. בכל מקרה, טראשי בטירוף וממלא את התפקיד הזה מצוין.)
החמישייה שלי :
אופטימיות היא שם המשחק – ככה עושים קולנוע. עשוי על הצד הטוב ביותר, משחק מעולה של כל הצוות, והבימוי הטוב של השנה. עוד הוכחה למה אני צריך להזיז את התחת וללכת לראות כבר את "חלום אמריקאי".
ארגו- מותח, מדויק, שנון כשצריך, ואוסקר מוצדק בהחלט.
כנס העתידנים- מדהים. כולם כל כך ציפו לאנימציה ההזויה מהטריילר שאף אחד לא חשב על החצי הלייב אקשני שבא לפני, והוא היה מצוין. משחק מעולה של רובין רייט והארווי קייטל, שסיפקו לי את אחד מהרגעים הגדולים של השנה. אבל בניגוד לקונצנזוס על כך שהחלק של האנימציה היה גרוע, אני חושב שהוא היה לא פחות טוב מהלייב אקשן. זאת האנימציה הכי הזויה שראיתי אי פעם, ורובין רייט נכנסת אליה בדיוק כמונו, בבת אחת. רגע אחד היא נוסעת במכונית, וברגע השני, לוייתן מעופף. כן החלק הזה לא קוהרנטי בשיט, אבל הוא מרהיב, הוא עמוס ברעיונות מעניינים, והסוף עצמו דווקא היה די ברור לי ולא דרש ממני חשיבה מאומצת.
ג'אנגו ללא מעצורים – אני מעריץ ענק של טרנטינו. ראיתי כמעט כל דבר שהוא היה מעורב בו, ורמות ההתרגשות שלי משתוללות בכל פעם שמזכירים "ספרות זולה" לידי. לכן אני משוחד בכל פעם שיוצא סרט חדש שלו, וקל לי יותר להתעלם מפגמים כמו אורך מהסיבה שלטרנטינו קל לי לסלוח. ולכן בכל השנה הזאת לא היה שום סרט שגרם לי להתרגש, לצחוק, להתלהב ולהנות כמו הסרט הזה.
כח משיכה – הסרט הכי אפקטיבי שנעשה אי פעם. מותח במידה שגרמה לי להתפתל במקום ולרצות לתת לסנדרה בולוק פוש לתוך החללית, או פשוט לצעוק לה שתירגע כבר ותעשה מה שאומרים לה, לעזאזל ! מורכב מעוד הרבה דברים שהם הכי טובים השנה אבל בעיקר :
1. צילום – אחחחח השוטים הארוכים של קוארון. לא משעממים לרגע, מושלמים.
2. סאונד- הסרט הראשון שאשכרה גרם לי להבין למה יש פרס על עריכת סאונד באוסקר. הסאונד של הרעש הלבן המתגבר לאט לאט עד שהוא נהיה קצת רועש מדי רגע לפני הפגיעה ואז משתתק בבת אחת ויוצר את הבום השקט הכי רועש ? גאוני.
3. תלת ממד- התלת ממד הכי טוב שלא נעשה על ידי ג'יימס קמרון. פעם ראשונה שתלת ממד גורם לי לבחילה.
משחק:
לאונרדו דה קפריו – ג'אנגו. – הסיבה היחידה לא לתת לו אוסקר כדי שימשיך להוציא מעצמו את הכי טוב כמו כאן.
ג'ניפר לורנס – אופטימיות זה שם המשחק
כריסטוף וואלץ – ג'אנגו. – מלךך 11!
למה לעזאזל סמכת על סם ריימי?
בגלל המהירים והמתים( עם הופעה של ליאונרדו דיקפריו כתור תינוק) , מוות אכזרי 2 ו3 ( אם 1 איטי מדי בשבילך, למרות שגם הוא נהדר) וקחי אותי לגיהנום (הסרט הכי טוב על הפרעות אכילה אי פעם). [ וזאת רשימה חלקית ביותר כי עוד לא ראיתי את כל הסרטים שלו]
( ואישית, ספיידרמן 3 היה נוראי אבל הוא ענד את הנוראיות שלנו בכבוד והראה אותה לכולם. זה אולי הורס את הדמות של ספיידרמן לראות אותו רוקד ברחוב ואוכל עוגיות בצורה מרושעת אבל אני עדיין טוען שאלו חלק מהסצנות הכי מצחיקות של שנות ה2000. אבל זה אני.)
אישית כמעט נהנתי מאוז אבל אני אשמח מאוד כשריימי ינטוש את ההרפתקה ההוליוודית הגנרית שלו ויחזור לעשות סרטים עצמאיים ומטורפים כמו שרק הוא יודע לעשות.
( אה, ולמתקדמים – גל פשע. סרט שלא בטוח אם הוא אימה, סלספטיק או סאטירה אבל מרתק ואמיץ בכל בחירה שלו ואשתי מוכנה להצהיר שהוא אחד מהסרטים הכי גרועים שהיא ראתה אי פעם.)
קחי אותי לגיהנום שנאתי
מוות אכזרי הם הסרטים היחידים של ריימי שאני אוהב (הטרילוגיה של ספיידרמן נחמדה, לא יותר מזה.) והמהירים והמתים לא ראיתי, אבל הוא נמצא אי שם ברשימת הסרטים שאני צריך לראות.
קחי אותי לגיהנום
מלבד שהוא אחד מהסרטים שהסאבטקסט שלו מוסתר בצורה כל כך טובה אבל מצד שני כל כך גלוי כולל עז שמקללת אבל כן – הדמות הראשית אנמית לחלוטין והעלילה זזה בקצב איטי להחריד. אני, כאמור, נהניתי – אבל אני מבין את החוסר אהבה לסרט.
רגע, מה?
קחי אותי לגיהנום הוא סרט "על הפרעות אכילה"?
זה לא משהו שאושר על ידי היוצרים
אבל כתור תיאוריה על סרטים היא הרבה יותר משכנעת מרוב האחרות שנתקלתי בהן.
המקור
והכתבה הערוכה בצורה יותר קריאה בכתבה של קראקד ( מקום ראשון)
אם הסוף של כנס העתידנים
היה כל כך ברור לך, תוכל בבקשה להסביר גם להדיוטות? (התכוונתי אליי)
איזה כיף!
אם הגעתם עד לפה, אתם טוקבקיסטים חרוצים ולכן אני מניח שכבר קראתם מספיק דירוגים מפורטים,
ואגמול לכם בסקירה מקוצרת של ציונים לשבח ו-TOP 5. נתחיל!
ציונים לשבח:
– "בננות" – אלי ביז'אווי ואיתן פוקס רקחו את סרט הפיל-גוד הישראלי הכי פיל-גודי שראיתי כבר שנים. ואיתן "שכול ועצב" פוקס הוא אשכרה אחד מהם! (לא שאני לא משוגע על מרקחתו הדרמטית של פוקס, אבל פאק, זה מפתיע!)
– "חופשה נעימה" – בעיטה מופלאה לביצים של מיטב סיפורי הויג'לאנטיז של השנים האחרונות. ההקרנה האפלולית ב"לב" בה כל הקהל צחק והזדעזע לסירוגין מהקומדיה השחורה הזו לא תישכח במהרה.
– "אופטימיות היא שם המשחק" – אלמלא 20 הדקות האחרונות, לגמרי היה נכנס לחמישייה. ובכל זאת, משחק נהדר ופסקול מופלא, וסצנת הויכוח המשפחתי עם הצילום הפול-גרינגראסי לחלוטין ראויה להיכנס ל-20 הדקות.
–"אנחנו המילרים" – השלמתי אתמול, וזה אכן מצחיק מאד! האחים וורנר וניו-ליין כבר שנה שנייה ("איך להיפטר מהבוס" בפעם הקודמת) מנפיקים קומדיית R ראויה מאד עם ג'ייסון סודקיס וג'ניפר אניסטון. חבל שהבאה מסתמנת כ"איך להיפטר מהבוס 2" (תסמונת הנגאובר, מישהו?).
–"לרדת מהעץ" – הסרט הישראלי המפוספס של השנה. גור בנטביץ' הפך את סוגיות המחאה החברתית לדרמה קומית נהדרת, שכל מרכיביה הטכניים והתוכניים עשויים לעילא ולעילא. לא נכנס לחמישייה מטעמים פרקטיים בלבד.
הערה חשובה לפני החמישייה:
בימים הקרובים אשתדל להרחיב את 41 הסרטים שראיתי לטווח של 44-46, בהתאם להספקים. לא נצפו עדיין ובתקווה ייצפו עד ה-2/1: "שומרי הסף", "כחול הוא הצבע החם ביותר", "לינקולן", "עלובי החיים", "לשבור את הקרח".
TOP 5
5. "סוף העולם" – אדגר רייט מסיים את הטרילוגיה בכבוד. חמישי אך ורק היות שהארבעה מעליו נראים לי חשובים יותר, אך הוא באמת היה כיפי בטירוף ומעורר צימאון היסטרי לבירה.
לשבור את הקרח לגמרי נכנס לחמישיה שלי.
סרט פשוט קסום, מהנה מכל הבחינות. ועוד ראיתי אותו בדיבוב לעברית – שהיה אחלה דיבוב.
מתלבטת לגבי הופעת האורח בין דניאל דיי לואיס לאליזבת' בנקס (שתי האפשרויות האחרות סגורות) –
תובנות, מישהו?
לא יודע לגבי תובנות
אבל אליזבת' בנקס ( במשחקי הרעב, כן?) הייתה נהדרת והצליחה לצאת מהשבלוניות שהיא נתקעה בה בפעם הקודמת וליצור דמות אמיתית מתוך הקריקטורה הזאת.
דניאל דיי לואיס, לדעתי, היה משמים לחלוטין.
הטובים של 2013 עבורי
מבין הסרטים שיצאו בארץ ב-2013 ראיתי 44 מהם. אין לי חמישייה אבל במקום זה יש לי רביעייה (אני לא סגור על המקום החמישי). ארבעת הסרטים הכי טובים של 2013 לדעתי הם:
סוף העולם
אדגר רייט, הבמאי השני האהוב עליי, הפציץ שוב עם עוד סרט אדיר תחת שרביטו. בדיחות שנונות ומצחיקות, משחק אדיר מצד כולם, מסרים מעניינים וסגירה מושלמת לטרילוגית 'הדם והגלידה' האדירה. ההקרנה של הסרט באוטופיה היא גם ההקרנה הכי כיפית שנוכחתי בה השנה. הסרט אומנם היה בלי תרגום, אבל האולם היה מלא עד אפס מקום ומדי פעם הוא רעד מצחוקים ומחיאות כפיים. היה אדיר.
מי מפחד מהזאב הרע
רבותיי, יש לנו 2 סמאחים ישראליים! אהרון קשלס ונבות פפושדו הם ללא ספק צמד הבמאים הכי מוכשר שעובד כרגע בקולנוע הישראלי. 'מי מפחד מהזאב הרע' הוא מותחן קומי מעולה עם רגעים מקפיאי דם, צילום מרהיב, מוזיקה משובחת ועלילה מעולה. ההופעה של צחי גראד בסרט היא אולי ההופעה הכי טובה שראיתי בסרט ישראלי כלשהוא והיא גם ההופעה הכי טובה של השנה. אכזרי, ציני ומרשים ברמה שעושה עור ברווז.
ג'אנגו ללא מעצורים
'ג'אנגו ללא מעצורים' נופל בין הכיסאות. בארה"ב הוא יצא ב-2012 אבל בארץ הוא יצא ב-2013. אבל פה הוא נחשב 2013 אז גם אני אחשיב אותו כך. בכול מקרה, טרנטינו לא מאכזב. סרט אדיר וכיפי בטירוף שמכיל גם משחק משובח של כריסטוף וואלץ בין השאר, אקשן מעולה, דמויות מגניבות, בדיחות מצחיקות וסך הכול זה סרט מהנה ביותר. דמות ראשית עגולה יותר וקיצוץ מאסיבי באורך הסרט (אין סיבה שהסרט יימשך כמעט 3 שעות) היה הופך את ג'אנגו לסרט הכי טוב של השנה ואולי למיקום בטופ הכי עליון של יצירותיו של טרנטינו.
כוח משיכה
סרט השנה שלי. לא ממש חזיתי את זה מראש. אני לא מעריץ גדול של אלפונסו קוארון, את 'הארי פוטר והאסיר מאזקאבן' אני בקושי זוכר ואת 'הילדים של מחר' אהבתי אבל הוא לא נחקק בראשי. 'כוח משיכה' לעומת זאת הדהים אותי לחלוטין. סרט שמראה מה המקסימום שאפשר לעשות עם קולנוע כיום. ליצור חוויה ענקית ומרהיבה שאי אפשר לשכוח. הייתי כול הסרט עם פה פעור. ללא ספק זה גם הסרט הכי מהמם שראיתי השנה. אני גם לא מעריץ גדול של סנדרה בולוק אבל היא עמדה באתגר בכבוד והצליחה לסחוב את (כמעט) כול הסרט על כתפייה, שזה מרשים. סך הכול, וואו ענק.
הופעות השנה שלי הם צחי גראד ב'מי מפחד מהזאב הרע', סיימון פג ב'סוף העולם' וכריסטוף וואלץ ב'ג'אנגו ללא מעצורים'.
נתראה ב-2014!
זהה לחלוטין לבחירה שלי
למעט כריסטוף וולץ אותו החלפתי בלאונרדו דיקפריו.
הבחירות שלי, בסדר אלפביתי
החמישייה:
1. בלאקפיש
סרט דוקומנטרי מושלם. דחיתי את הצפייה בו למרות כל הביקורות המהללות, פשוט כי הוא לא נשמע לטעמי. בסוף הן הכניעו אותי, והתברר לי שהן היו מוצדקות לחלוטין.
דוגמא מעולה לסרט שבא להביא שינוי, עושה את זה עם לא מעט ראיונות וקטעי "ראשים מדברים", אבל ה"חשיבות" שלו לא פוגעת בו לרגע כמותחן אפקטיבי ומרגש, ולהיפך.
2. המתחזה
זו שנה ממש מוצלחת למותחנים דוקומנטריים. את מה שיש לי להגיד עליו כתבתי בדף הסרט שלו
3. כנס העתידנים
אפשר למצוא המון ביקורות של אנשים שאהבו מאוד את החלק הראשון, המצולם, של "כנס העתידנים". הוא מרגש, מעניין, יוצא דופן. הבעיה שלהם איתו התחילה בחלק השני, המצויר, שבו הרגש פינה את מקומו לצבעוניות משוגעת ובלאגן אטומי.
אפשר למצוא גם ביקורות של אנשים שאהבו מאוד את החלק השני שלו. כאלה שנהנו נורא מהדמיון והרעיונות האינסופיים שיוצאים ממנו, אבל התלוננו על מלאכותיות ודרמטיות מעייפת בחלק הראשון.
לשמחתי, נהניתי משניהם.
רובין רייט הייתה ממש מעולה ומרגשת בחלק הראשון, הוא מלא בסצינות אפקטיביות ואחרי "שדרות סנסט" כל סרט שמתעסק בצורה מקורית ומוצלחת בנושא הכוכבות והוליווד קונה אותי.
ברגע שהסרט עבר לאנימציה הוא רק השתפר מבחינתי. כמות הרעיונות שנזרקים בכל סצינה מדהימה לגמרי, ומי שבא בראש פתוח ולא בציפייה להבין הכל ברגע הראשון – מתוגמל.
אין ספק שהוא לא עובד על כולם, אבל על מי שהוא כן עובד – הוא בלתי נשכח וmind fuck רציני.
4. מי מפחד מהזאב הרע
סרטים שמתבססים על הפתעות וshock value יכולים להיות מעולים בצפייה ראשונה ובעייתיים מאוד בצפייה שנייה.
מהקרנת טרום הבכורה של "מי מפחד" שארגנו כאן באתר יצאתי מרוצה מאוד. איך אפשר שלא, הסרט כל כך יוצא דופן, אלים, מצחיק, עשוי נפלא כ"כ. זה לא סתם שהמחשבה הראשונה שעלתה לטרנטינו לראש (אולי…) היא שזה הסרט הכי טוב שהוא ראה השנה. הוא אפקטיבי לחלוטין.
התהייה היחידה שלי הייתה האם הוא יעבוד גם בצפייה שנייה. אחרי שאנחנו יודעים לאן הכל מוביל ואיך זה נגמר, ואחרי שכבר יודעים מה הטון המיוחד של הסרט. זו הבעיה בלא מעט מותחנים.
הפתעה: גם בצפייה שנייה הוא אדיר, וזה לא רק בגלל שאפשר להסתכל על הקהל ולהשתעשע מהתגובות הפיזיות שלו. הוא ממשיך להיות מותח כמו בפעם הראשונה, ותענוג כמה שהצילום יפה, והמוזיקה מוצלחת, והדיאלוגים שנונים. זה היה התסריט הכי מהודק ומוצלח שראיתי השנה, אלמלא ראיתי את…
5. סוף העולם
וואו. הציפיות שלי מהסרט הזה היו עצומות, בעיקר כשהוא בא אחרי צפייה רצופה בכל הטרילוגיה (תודה לכם, פסטיבל אוטופיה!). היה כיף גדול, אבל הוא לא התעלה על Hot Fuzz המבריק.
אחר כך ראיתי את הסרט שוב. ושוב. ושוב. ושוב. אחד הדברים המדהימים בטרילוגיית הקורנטו, וזה רלוונטי לחלוטין גם במקרה הזה, הוא שאת הסרטים האלה מעריכים במיוחד בצפיות חוזרות.
בכל פעם שאני יושב עם חבר ובא לנו לראות סרט, אני מציע לראות אותו. הוא ממשיך להיות מצחיק, מפתיע, שנון. כמות הבדיחות והforeshading בסרט הזה לא מספיקה לצפייה אחת, ולא בטוח שגם לשתיים. לכל שורה שנשמעת "סתם" שנונה בצפייה הראשונה מתגלות משמעויות נוספות בצפיות החוזרות, ומעל הכל – הדמויות שלו פשוט מדהימות.
הייחוד הגדול והידוע של שני הסרטים הראשונים הוא שהם לוקחים ז'אנרים אמריקאיים, צוחקים עליהם באהבה גדולה, ובלי ששמים לב – הם פשוט הופכים לסרט מאוד מוצלח מאותו ז'אנר. ובריטי. ב"סוף העולם" זה לא קורה, אבל הייחוד שלו נמצא במקום אחר. הוא נמצא בזה שהדמויות שלו עגולות, כתובות למופת ומשוחקות נהדר. מרטין פרימן הוא חתיכת תוספת מבורכת לצוות רייט-פג-פרוסט, וחבל שהוא הופיע בסרטים הקודמים לכל כך מעט זמן.
סרטים אחרים ראויים לציון, מינוס אלה שכבר דיברו עליהם מספיק: המקום בתוך היער (תסריט מהודק יותר היה הופך אותו ליצירת מופת. השליש הראשון שלו פשוט טוב מדי), כחול הוא הצבע החם ביותר (עוד אתייחס אליו), לפני חצות (ריאליסטי וכואב), מנועים קדושים (משוגע על כל הראש וחובה לכל מי שרוצה שעתיים של קולנוע שונה), רק אלוהים סולח (לא טוב כמו "דרייב", אבל עדיין מהפנט), שומרי הסף (מרתק ומטלטל. עוד מותחן תיעודי סופר אפקטיבי לרשימה)
ההופעות:
1. אדל אקסרקופולוס, "כחול הוא הצבע החם ביותר"
סרט שנובר בנפש של הגיבורה שלו, ושהמצב הנפשי שלה מעניין את הבמאי הרבה יותר מהסיפור שהוא מספר, מחייב משחק מושלם.
הסרט הזה מלא ברגעים שהיו יכולים לרסק אותו. רגעים שהם משעממים במקרה הטוב, ודוחים במקרה הרע. שלל קלוז-אפים על הגיבורה ישנה ומריירת, לועסת בפה פתוח ומלא ברוק, מנגבת נזלת, וכן, גם שוכבת עם גברים ונשים.
המזל שלו הוא שאדל הזאת, שפשוט באה לי משום מקום, נתנה הופעה טוטאלית ו… כן, מושלמת. האמנתי לכל תנועה שלה, לכל מילה שיצאה לה מהפה, ובזכותה הסרט כל כך עבד עליי.
ידוע ששחקנים של דמויות קיצוניות וייחודיות הרבה יותר זכירים, והרבה יותר קל להם להרשים בתפקידים שלהם, וזה באמת המצב עם שתי ההופעות הבאות שבחרתי. זו עוד סיבה שההופעה של אדל כל כך ראויה לציון. היא דמות רגילה לגמרי.
2. דניס לבנט, "מנועים קדושים"
לשחק מעולה דמות מופרעת אחת זה ראוי לציון, אבל גורם לך לפקפק באיכויות השחקן ברגע שיעבור לתפקידים אחרים. דניס לבנט לא סתם משחק דמות קיצונית אחת. הוא משחק עשר דמויות שונות, שלרובן אין שום קשר אחת לשנייה. הן בגילאים שונים, במינים שונים, שפת הגוף שלהם שונה לחלוטין. כל דמות כזו כל כך מוצלחת ואמינה, עם דרישות פיזיות כל כך קיצוניות, שאני עדיין חושד שמדובר בכמה שחקנים.
3. צחי גראד, "מי מפחד מהזאב הרע"
בביקורת על הסרט באתר רד ציין את האומץ העצום שנדרש מקשלס ופפושדו לכתוב ולביים מונולוג שמצליח להיות מזעזע וקורע מצחוק בו זמנית. אין ספק שהכישרון שלהם קשור לאפקטיביות של הסצינה, אבל גם אין ספק שצחי גראד קשור אליה. זה אמנם תפקיד צחי גראד-י טיפוסי, אבל עדיין תפקיד זכיר ומאיים שקשה להוציא מהראש. לראייה – אחותי הקטנה הכירה אותו לפני הצפייה בסרט, אבל ברגע שהיא ראתה אותו בפרסומת קלילה כמה חודשים אחרי היא יבבה מול הטלוויזיה שלא ינסר למישהו את הראש.
שחקנים נוספים שראויים לציון היו פשוט יותר מדי השנה. "פרנסס הא", "עלובי החיים", "אסירים", "כוננות עם שחר", "הטיסה", "ג'אנגו", "סוף העולם", "כח משיכה", "דון ג'ון", בכולם היו תצוגות משחק מעולות והרשימה פשוט ארוכה מדי להודעה אחת.
ואחרי ששאלתי כמה שאלות - הנה תורי
שלום לכולם,
באופן מפתיע ולמרות שנולד לי ילד ראשון השנה (מה שמפחית מיידית את כמות הסרטים שניתן לראות) וחרף העובדה שהשלמתי השנה כמה וכמה סרטים ישנים (ומי שלא ראה את קזבלנקה, למהר) – ראיתי לא מעט סרטים עכשויים – 16. לא לצחוק, בשבילי זה דיי הרבה.
כמה סרטים שאם הייתי רואה היו עשויים לשנות את דעתי הקרובה:
הכול אבוד
קפטן פיליפס (יש לי ציפיות גבוהות מהסרט)
יסמין הכחולה (לוודי אלן יש סרט נהדר סרט בינוני, עכשיו התור של הנהדר)
אהבה (אני פשוט מפחד מהעצב..זה יגיע)
לפני חצות (מהטרילוגיות היפות שיש. הסרט הראשון בטופ 10 שלי בכל הזמנים. והשנה אזרתי אומץ לראות את השני. יפה כמעט כמו הראשון)
ההוביט (כי אני פשוט אוהב נורא את הסרטים האלה)
דון ג'ון (אין כמו גג"ל…)
שאלתי כמה אנשים כאן קודם לכן כמה מתוך העשרות הרבות של הסרטים שהם ראו השנה הם אהבו.
אז מבחינתי, מתוך 16 סרטים שראיתי, לא אהבתי בערך שניים
האשליה – מטופש, לא אמין (הטוויסט בסוף הסרט הוא פשוט המשך לשטויות שהיו לפניו), פספוס גדול בעיני
איליסיום – לא ציפיתי (כ לא ידעתי שניל בלוקאמפ עשה את מחוז 9 – מהטופ 20 שלי בכל הזמנים) ובכל זאת התאכזבתי. צפוי להחריד, לא מותח , לא מעניין. משעמם.
ככה ככה
סטאר טרק- האויב בתוכינו. לא התחברתי… פשוט כך
כלומר אהבתי מעל ל- 80% מהסרטים שראיתי השנה. כל הכבוד לי על הבחירה (צריך לשים לב לכל סרט, כשיש לך ככ מעט זמן פנוי).
אהבתי
הקריאה – מתח רציני ביותר מחפה על פגמים במקומות אחרים
תופעות לוואי
רובוט ופרנק – נשמע כמו סרט מתח, אבל בעיקר סרט קטן עדין ורגיש אודות זקנה. יפה מאוד
פלאות – ירושלים לא יכולה להיראות טוב יותר. אחלה משחק של אדיר מילר
כוננות עם שחר – קצת מוזר להתחיל ולראות סרט שסופו ידוע מראש. הסרט מצליח, במחצית הראשונה שלו, להעביר בצורה טובה את הסיזיפיות והנבירה בפרטים הקטנים בניסיון למצוא את בן לאדן. עוד פרט ועוד פרט וכמובן גם עינויים (הסרט זכה להתייחסות מעורבת וצבועה לטעמי בנוגע לעינויים). הסצינה הארוכה של כיבוש הבית של בן לאדן מדוייקת ומפורטת אף היא עד לפרטים הקטנים. אני אהבתי. אני יכול לראות הרבה שזה יהיה להם עמוס מדי ואולי גם קצת לא מספיק אקשן
גאנגו ללא מעצורים – סרט טרנטינואי קלאסי. דיאלוגים משעשעים, סצינות מדוייקות ובעיקר כריסטוף וולץ (המדהים ממזרים חסרי כבוד) וליאונרדו דיקפריו (בתפקיד שונה מהסטנדרט שלו לאורך הקריירה). דווקא ג'אנגו הוא החוליה החלשה בסרט. כריסטופר וואלץ כמעט נכנס להופעת השנה שלי (ההופעה שלו ב"ממזרים" היא מתצוגות המשחק הטובות מעולם)
הסיפור של מאד – זאנר שאני אוהב במיוחד. הכוכבים המרכזיים של הסרט הם ילד רגיש וחברו המציאותי המלווים את שני הנאהבים. צילום ונוף נהדר (שעושה חסד עם נוף הדרום, בניגוד לחיות הדרום הפראי). סיפור מעניין ודמויות עגולות.
סיני בטייק אווי – סרט "גאולה"ארגנטינאי קטן.סרט קטן, שמצליח מצויין לא להיגרר לקיטש שכל כך מצופה ממנו. שחקנית משנה חמודה נורא. היחסים בין שני הגברים מצליחים להיות תמימים, אנושיים ומשעשעים בלי להיגרר לוולגריות. סצינת סיום מקסימה. סרט כיף
והנה החמישיה שלי…. (אם זה עדיין מעניין מישהו)
5. ארגו – מותח בצורה קיצונית – יש תחושת לחץ מרוב מתח. הסצינה הראשונה פשוט נותנת אגרוף בבטן שלא עוזב עד לסיומה. לא הייתה לי בעיה עם ההבעה היחידה של בן אפלק. סרט מתח מצויין
4. אופטימיות היא שם המשחק – בראדלי קופר משחק בצורה נפלאה, אמין, אלגנטי, מרגש ומעורר הזדהות. לורנס מצויינת כתמיד. צוות מסייע מצויין (דה נירו בתפקיד סביר לראשונה מזה זמן).
3. העולם על פי דאנקן – מסתבר שזאנר סרטי ההתבגרות חביב עלי, אעפ"י שאני בעצמי כבר אחרי. ועוד יותר מפתיע הוא שסרט שחשבתי שאף אחד כמעט לא ראה זוכה לאהבה כל כך גדולה כאן באתר. העלילה אמנם קצת צפויה, אבל הדמויות, כולן, אמינות, מרגשות ונוגעות ללב. החל מהילד, שמצליח לא לעצבן ומעורר הזדהות, חברתו המקסימה ובעיקר מנהל הפארק סם רוקוול הנהדר והמצחיק (i need a hero). הסרט נותן נקודת מבט ריאליסטית על עולם הנישואים/גירושין של אמריקה. יצאתי מהסרט עם מצב רוח מצויין.
2. ענן אטלס – שלל שחקנים מצויינים מחליפים תפקידים בצורה מרהיבה. העולמות שנבראו למען הסרט פשוט נהדרים. הקשר בין חלק מהסיפורים לעיתים רופף עד לא קיים, וגם הסיפורים עצמם לא באותה רמה. אבל בשורה התחתונה – אפוס מרהיב ויומרני, שבניגוד לכל הציפיות – מצליח לעמוד בהן.
1. כוח משיכה – ואוו איזה סרט. כמו שאמרו לפני – אין סרט שהצליח להעביר תחושת השהייה בחלל כמו הסרט הזה. התלת מימד (ראינו בקולנוע!!) משרת את הסרט ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. סצינת הפתיחה מצמידה לכסא, ולא זזים משם עד לסוף הסרט. קלוני טוב כהרגלו וסנדרה בולוק בתפקיד חייה. טיפה חסרונות: כי הסרט היה אמריקאי מדי. עוד אסון ועוד קטסטרופה ועוד ועוד.. היה אפשר למתן את זה קצת. מעבר לעובדה שחלק מהדברים שמתרחשים בסרט קצת לא הגיוניים. אבל בשורה התחתונה מהסרטים המרשימים ביותר שראיתי. חווית קולנוע אמיתית. משעשע איך באתר אוהבים את הסרט נורא, ובתארים "רגילים" יש כל כך הרבה מקטרגים לסרט (ועוד בסגנון – משעמם, נסחב, איטי). בחיאת.
לתיעוד בשביל הדורות הבאים
לא אהבתי:
הטיסה- חצי השעה הראשונה מעניינת, אחרי זה הסרט מתרסק. חוץ מזה שסרטי גאולה נוצריים, יש כאלה פחות גרועים.
המוצא האחרון – הסרט הכי גרוע שראיתי השנה, כל כך גרוע שאני לא יכול לראות את "הכל אבוד" כי רוברט רדפורד מופיע בו. החלק העצוב הוא שיש לסרט הזה סצנת פתיחה מופלאה.
יחידת גנגסטרים – מה, לעזאזל? למה הם מתאגרפים? בשביל מה יש להם רובים?
פלאות – אולי הוא לא כזה רע, אבל כגודל הציפיות גודל האכזבה
רוק בקסבה – יורים בוכים הכי קלאסי, בנוסף אלמנט של גזענות עדתית.
ככה-ככה
אנחנו המילרים – כמו שנכנס ככה יצא
האשליה – איך לוקחים סרט טוב והורסים אותו בגלל שהתסריטאי מתעצל
העולם על פי דנקן- חווית הצפייה בו הייתה בסדר, אבל בחשיבה עליו אחרי הוא נחלש מהשנייה שבה יצאתי מהקולנוע
טראנס – פשוט סרט בינוני
לינקולן – שיעור בהיסטוריה עם תאורה מרשימה
סוף – סרט נחמד, אבל כל כך חד גוני
קפטן פיליפס- הסרט עובר, ואז את מבין שאתה בסרט תעמולה אמריקאי. מה שכן, טום הנקס בהופעה מדהימה
אהבתי:
אדמה מובטחת – מאט דיימון (3>) עושה תפקיד אדיר, עם פרנסיס מקדרמונד המלכה.
אהבה – וואו
אופטימיות היא שם המשחק – קומדיה רומנטית שלא מזלזלת בדמויות שלה
אפסטרים קולור – המתקפה הכי מעניינת על מערכת העצבים שראיתי השנה
ארגו – קלישאתי, הוליוודי, אבל סצנת העלייה למטוס היא מאסטרפיס
בית לחם – משחק מדהים, תסריט מצויין, לא מאכיל בכפית.
בלאקפיש – טיליקום :(
ג'אנגו ללא מעצורים – ממש שנאתי את ממזרים, אז באתי בלי ציפיות, והתוצאה נהדרת.
המקום בתוך היער – בראדלי קופר מוכיח סופית שהוא שחקן מצויין.
המתחזה – בית ספר ללימודי נראטולוגיה
הסייפור של מאד – ספינה על עץ, והילדים הכי מרשימים השנה בקולנוע.
יסמין הכחולה – נבירה בתוך נפש מתוסבכת
כנס העתידנים – אני לא בטוח שהבנתי, אבל אני חושב שזה סרט נהדר
לצוד פילים – מוני מושונוב בתפקיד שכל משפט הוא פרייסלס
מחפשים את שוגרמן – פשוט סיפור מקסים, והייתי שמח לשתות בירה עם רודריגז
מי מפחד מהזאב הרע – מרתפים ומבערים, איזה סרט ענק
מלחמת העולם Z – הזומבי ששמר על חדר התרופות שינה לי את החיים לנצח
משחקי הרעב – ג'ניפר פאקינג לורנס, והסרט עצמו הוא שיפור ענק לראשון
סוף העולם – ממשיך את הטרילוגיה באופן נהדר
עלובי החיים – כן, היו לו הרבה בעיות, ועדיין סרט שמצליח להעלות דמעה בעיני, הוא משהו מיוחד.
קיסר חייב למות – מציאות, קולנוע, תיאטרון, לך תדביל
שבעה פסיכופטים – הרבה פחות טוב מ'ברוז', אבל סצנת הפתיחה מהמדהימות
שומרי הסף – היו יכולים לקרוא לסרט גם חמישה פסיכופטים ודיסקין
תופעות לוואי – רוני מארה מדהימה, הסרט מותח ומעלה נקודות מעניינות לדיון בנוגע לתרבות התרופות בארה"ב
החמשייה:
5. הנוער – תום שובל הצליח לבנות דמויות אמינות בעזרת תצוגת משחק נהדרת של התאומים ואיבגי. הבימוי והצילום עוקב מאחור אחרי הדמויות נותנת תחושה של ריאליזם, ומקרבת אותנו לדמויות.
4. ענן אטלס – אפוס משוגע לחלוטין, ולמרות שחלקים בו אינם טובים כמו אחרים, אבל היצירה כמקשה אחת היא מדהימה. הדיון על גורל ונשמה מרתק ולא נופל לנישות שקל לפול אליהן.
3. לפני חצות – סרט נהדר נוסף בסדרה המדהימה הזאת. היכולת לבנות דמויות לאורך 18 שנה היא יוצאת דופן והסרט עצמו שומר על הבימוי הריאליסטי הנהדר שהיה גם בסרטים הקודמים. היכולת לשלב בסרט הזה גם דמויות נוספות מלבד סלין וג'סי, היא מרשימה, והצילום גורם לרצות לעלות על מטוס ולהמריא ליוון.
2. כח משיכה – אני עדיין לא בטוח שמילים יכולות לתאר את הדבר הזה, אבל זו חווית הצפייה הכי ייחודית שהייתה לי השנה, והסרט הכי מושלם ויזואלית שראיתי בכלל. אבל זה לא רק סרט יפה, זה גם טור דה פורס של סנדרה בולוק.
1. שש פעמים – שנת מופת לקולנוע הישראלי, והסרט שטילטל אותי בצורה החריפה ביותר. משחק יותר דופן של כולם, אבל סיוון לוי נותנת תצוגת משחק שהרבה שנים לא ראינו בסרט ישראלי, בתפקיד קשה באופן יוצא מגדר הרגיל. הבימוי המופלא של יונתן גורפינקל והתסריט הנהדר של רונה סגל חוברים יחד ליצירת מופת שהיא הרבה מעבר לתיעוד של תופעה סוציולוגית.
תצוגות משחק על טהרת המין היפה:
ג'ניפר לורנס על אופטימיות היא שם המשחק – סצנת הדיינר מושלמת
סיוון לוי על שש פעמים – אין דברים כאלה
רוני מארה על תופעות לוואי – מדהימה, עיניים עצומות לרווחה
החמישיה שלי (ללא סדר מסוים)
ג'אנגו ללא מעצורים – טרנטינו אלים ומצחיק כמו שהוא יודע וצריך להיות. הרגשתי אחרי הצפיה בקולנוע שהסרט ארוך מדי, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום קטע שהייתי מוותר עליו. סרט שאינו נטול פגמים, אבל יודע להפוך אותם לחלק מהקסם שלו.
כוננות עם שחר – קתרין ביגלו באחת מתצוגות הבימוי המרשימות של השנה. המערכה האחרונה מדהימה ולמרות שסופו של הסיפור ידוע מראש, הדרך אליו היא מותחת ומרתקת. משחק טוב של ג'סיקה צ'סטיין מציג את המעבר בין דמות קרה וטכנית למעורבות רגשית על סף האובססיה.
הסיפור של מאד – סרט שלוקח סטראוטיפים ומשחק איתם. אף דמות כמעט אינה מה שנדמה מהתחלה וכולן מתגלות כיותר מורכבות ומעניינות מהמצופה מחבורה של רדנקס על המיסיסיפי. סיפור שבוחן צורות שונות של אהבה ומעמת אותן מול המציאות.
מי מפחד מהזאב הרע – סרט ישראלי שכתוב כמו אמריקאי ועובד בצורה מופלאה. היצירתיות וההומור בתסריט מאזנים את המתח והחרדה שהבימוי מספק. ארבע דמויות שונות זו מזו שכל אחת זוכה לבטא את הצדדים השונים שלה, תוך שלא שוכחים להישאר ממוקדים בשאלה הגדולה שבמרכז הסיפור.
קפטן פיליפס – הסרט נמנע מלשפוט האם ההתנהלות של הדמות הראשית חכמה, או מזמינה הסתבכות מיותרת. הוא גם נמנע מלהתייחס לפיראטים כאל אנשים רעים או טובים. דוגמה למה שאני אוהב בבימוי של פול גרינגראס, שלא מחפש לקחת צדדים, אלא מעדיף את האשליה של צופה ניטרלי שעד לארועים מורטי עצבים.
הופעות השנה שלי:
טום הנקס – קפטן פיליפס
קייט בלנשט – יסמין הכחולה
הייתאם עומרי – בית לחם
2013 כבר מאחורינו. ובלי קשר לקולנוע, מדובר בשנה נוראית. עוד פרק אומלל בחיי האומללים. ולכן, בזמנים אפלים כאלה אני פונה אל תעשיות הקולנוע של העולם בתקווה שייצרו עבורי את מיטב הסרטים ויזכירו לי שהחיים, למרות הכל, לא כאלה נוראיים. רק שגם בעולם הסרטים 2013 הייתה לא משהו.
הצבתי לעצמי שתי מטרות עד לסוף השנה. אחת, לראות יותר מ-200 סרטים חדשים (ללא קשר לשנת ייצורם) ושתיים, להגיע לאלף סרטים ברשימת הפליקצ'ארט שלי (שזה כל הסרטים שראיתי מינוס איזה עשרים שלא מצאתי שם). בשתיהן נכשלתי, אך הייתי כל כך קרוב.
במהלך השנה צפיתי ב-186 סרטים. זה לא מספר הסרטים אליו רציתי להגיע וזה גם פחות משנה שעברה (188, כמעט אותו מספר) ולמרות זאת רשמתי לעצמי שיא אישי או שניים. למשל, השנה בה הלכתי הכי הרבה לקולנוע (33 פעמים בהן ראיתי 30 סרטים שונים) גם את שיא 'הכי הרבה סרטים ביום אחד' (היה לי את מרתון 'סטאר וורז') אבל גם את השיא השלילי של 'החודש בו ראיתי הכי מעט סרטים' (במהלך אוגוסט כולו ראיתי אפס סרטים).
ובפליקצ'ארט הגעתי עם הרשימה שלי ל-994. יש רק חמישה מספרים מתסכלים יותר.
אוקיי, ועשכיו לעניין לשמו התכנסנו. ובכן, ראיתי 51 סרטים מתוך הרשימה של הסרטים שהופצו בארץ במהלך השנה (50 כשפורסם הסקר המקדים, השלמתי את 'ארץ אוז' מאז). האמת שקצת פחות משחשבתי, אבל מתברר שראיתי הרבה סרטים מהשנה שפשוט לא יצאו פה עדיין (או שלא ייצאו פה בכלל). אבל גם 51 זה מאוד יפה.
ומאחר ואני מניח שאין לאף אחד כוח לקרוא עוד הודעה מאוד ארוכה, אני אקצר.
אציין קודם שגם לי חסר דירוג בין ה'ככה-ככה' ל'אהבתי'. ולכן בהעדרו, סרטים שחשבתי שהם 'ככה-ככה' הכנסתי ל'לא אהבתי'. היו חמישה כאלה :
"אהבה" – אני לא מצליח להבין איך האנקה לקח נושא מעניין וכואב כל כך והפך אותו לסרט כל כך משעמם. יש בו רגעים טובים, אבל רוב הזמן לא התחברתי, ואת הסוף ממש שנאתי.
העולם על פי דנקן – אני כל כך שונא את זה שאנשים ממש אוהבים את הסרט הזה, ועוד אומרים שהוא ריאליסטי ואמיתי. כי כל מה שראיתי זה דמויות קלישאתיות לחלוטין, סיטואציות מטומטמות לגמרי (סצינת הריקוד, למשל. מה זה היה?) והכי גרוע, הדמות הראשית הכי מעצבנת ונודניקית שראיתי אי פעם. אני מכיר אנשים בגיל הזה והם אף פעם לא כאלה מעצבנים. אני כל כך הייתי בצד של סטיב קארל לאורך הסרט. נקודת אור חיובית אחת, סאם רוקוול היה אדיר. ומאוד מאוד מצחיק (סצינת I Need A Hero היא ללא ספק אחת הכי טובות של השנה).
איש הפלדה – התחיל עם סצינת אקספוזיציה ארוכה וגרועה, משם השתפר קצת אך עדיין לא סיפק אותי. וכל האקשן בסוף? לא משהו. כגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה.
מהיר ועצבני 6 – יכול להיות שזה היה בגלל שראיתי את הסרט עם חבורת תלמידי תיכון מעצבנים שלא הפסיקו לפנות אליי בשאלות ובהערות מטופשות במהלך ההקרנה, אבל ממש לא נהניתי. אני עדיין מתכוון לתת לסרט עוד צ'אנס. מצד שני, גם בקטעים בהן אף אחד לא הפריע לי לא זכור לי שהיה משהו טוב או כיפי במיוחד (כיאה לסרט מהסדרה).
פספיק רים – שתי סצינות אקשן מעולות בתוך ים של דיבורים ודמויות וסיפורי רקע משעמים ולא מעניינים בכלל. עדיין, הסרט לא היה רע כל כך.
החמישייה :
בלאקפיש – אף פעם לא הייתי חובב גדול של סרטים דוקמנטריים שהם לא סרטי טבע. עד שראיתי בשנה שעברה את "מחפשים את שוגרמן" ו-"5 מצלמות שבורות". ל'בלאקפיש' הייתה עליי השפעה חזקה הרבה משני הסרטים האלו ביחד. וגם יותר משל כל סרט אחר השנה, בעצם. רק עשרים דקות לתוכו וכבר ניגבתי דמעות. חזק, מותח, מאוד מרגש ומאוד מעורר מחשבה. יש בו שפע של פוטאג' מהמקרים עליהם הוא מדבר, אך גם קטעי הראשים המדברים היו מרתקים ומרגשים באותה מידה, מה שאי אפשר להגיד על רוב סרטי הדוקו. הסרט הטוב ביותר של השנה (עד כה).
שבעה פסיכופטים – אולי זה בגלל בורותי, אבל לא ממש הבחנתי בדימיון רב בין הסרט הזה ל"אדפטיישן". 'פסיכופטים' הוא עוד סרט מבריק של מקדונה. דיאלוגים מבריקים, דמויות קיצוניות וכל כך כיפיות (ושוחקות כל כך טוב!) ועלילה מאוד לא צפויה ומאוד לא שגרתית. בנוסף לכל זה הסרט לא שוכח להיות מאוד מצחיק כשצריך. אול לא "ברוז'" אבל איזה סרט כן? אני, אגב, גם מאוד ממליץ על Six Shooters הקצר וזוכה האוסקר של מקדונה (וגם הראשון שלו).
ג'אנגו ללא מעצורים – שלושה פעמים ראיתי את הדבר הזה בקולנוע. יותר מכל סרט אחר. ומה שכל כך נפלא בסרט הזה הוא שבצפייה השלישית נהניתי יותר מבשתיים הקודמות. כי הוא כל כך מהנה וכיפי שלא משנה שכבר יודעים בדיוק מה הולך לקרות, לא נמאס לראות את זה קורה שוב ושוב. הדיאלוגים אולי לא ברמה הרגילה של טרנטינו אבל בהשוואה לכל סרט אחר..טוב, אין מה להשוות. וואלץ ענק, דיקפריו ענק ואפילו סאם היה ענק. הוא כל כך ארוך ומרגיש כל כך קצר, ואומנם צדק מי שאומר שג'אנגו הוא הדמות הכי חלשה בסרט, אבל זה לא אומר שהיא לא מעניינת מספיק. הבנתי את המניעים של הדמות, הצלחתי להתחבר אליהם ואף מאוד נהניתי מההופעה של פוקס.
לפני חצות – אחת הטרילוגיות הכי גדולות של כל הזמנים. אולי הסרט שהכי הייתי רוצה שיגיע לעשירייה של הסקר. לינקלייטר (ואיתן וג'ולי) הוא אולי התסריטאי היחידי שיכול להתחרות בטרנטינו על תואר כותב הדיאלוגים הטוב ביותר. ואני כל כך רוצה שהוא יקבל מועמדויות על הסרט והתסריט באוסקר. כי באמת מגיע לו.
מנועים קדושים – אם הייתי מחשיב את הסרט לשייך ל-2012 הוא לא היה נכנס לחמישייה. הוא היה מגיע למקום העשירי, אולי. וזה רק מוכיח איזו שנה לא משהו 2013 הייתה. אבל מקום חמישי ב-2013 או עשירי ב-2012 זה עדיין פאקינג נפלא. אחת ההפתעות הכי גדולות של השנה. כל כך הרבה הברקות אחת אח השנייה, ויזואלית מדהים, משחק מהפנט ואוכל את 'כנס העתידנים' בלי מלח עם הסוריאליסטיות שלו. פשוט גאוני שקמתי למחוא כפיים בסופו (אז מה אם הייתי בחדרי ולבד?). גם כתבתי עליו קצת יותר בהרחבה בדף הסרט שלו (כי לא פספסתי את זה שהייתה ביקורת). אני מניח שלא מספיק אנשים ראו אותו ולכן הוא לא ייכנס לעשירייה. חבל.
עוד שניים שכמעט made it : "גטסבי הגדול" (כל כך הרבה צבעוניות מתפוצצת מהמסך אפשר למצוא רק אצל באז לורמן) ו"כח משיכה" (שלמרות שאני מחשיב אותו לאחד מסרטי השנה שלי עדיין היה סוג של אכזבה לאור הציפיות הלא ריאליסטיות שהצמדתי לו).
אוי, יצא נורא ארוך למרות הכל. מזל שלא הכנסתי גם את הסרטים שדירגתי 'ככה ככה' ו-'אהבתי'.
וסוף סוף אפשר לומר ש-2013 מאחרינו.
אולי אתה מכיר אנשים בגיל הזה
אני אני מישהו בגילו של דאנקן והסרט היה אחד הסרטים שהכי הרגישו לי אמיתיים ברמה שהם פשוט השתמשו בחלקים מהחיים
אתה עושה צחוק?
הסצינה *הראשונה* של הסרט היא של דיאלוג בין דנקן לבין סטיב קארל. דיאלוג, כלומר, ששתי הדמויות בו מדברות. על איזה "אומר את המילה הראשונה שלו חצי שעה לתוך הסרט" אתה לעזאזל מדבר?
לגבי סצינת ההריקוד, כן, זאת הייתה הסצינה היחידה שהפריעה לי מבחינת האמינות והדביליות. בזה אני אודה.
אוקיי, לא צריך לכעוס.
אבל לא זכור לי שבסצינת הפתיחה היה דיאלוג של ממש. סטיב קארל המשיך לשאול את דאנקן כל מני שאלות ("מ-1 עד 10 איך אתה רואה את עצמך?") ודאנקן סירב לענות עד שהוא זרק איזה מספר (7 זה היה?) כדי להשתיק את סטיב.
אבל גם אם הוא כן מדבר בחצי שעה הראשונה הוא עדיין היה שתקן באופן מרגיז נורא.
בכל מקרה, אני אנסה לראות את סצינת הפתיחה עוד פעם בכדי לנסות להיזכר מה בדיוק הלך שם.
הסרט אולי לא חף מקלישאות
אבל אני רואה את החיים שלי קלישאתיים לא פחות
האות כ' נתנה בראש!
1. כוננות עם שחר, כנס העתידנים וכוח משיכה – השלישיה הפותחת בחמישיה שלי וכולם מתחילים ב-כ'.
2. רוצה גם לחזק את דברי קרקר כפול – השנה הייתה בעיניי מפגן כוח מרשים של משחק נשי. שלוש ההופעות המנצחות מבחינתי הן של ג'סיקה צ'סטיין בכוננות עם שחר, שכל כך הגיע לה האוסקר עליה, רובין רייט בכנס העתידנים ובריט מרלינג ב"חיים כפולים" (מזל שבדקתי את שמו באנגלית אחרת לא הייתי מקשרת ל-"The East", ובלב נתתי לה כמה נקודות בונוס גם על "Another earth" שראיתי השבוע למרות שמדובר בסרט ותיק יותר)
בצער מסוים הותרתי מחוץ לרשימה את שתי ההופעות המפתיעות של השנה: סנדרה בולוק שציפיתי לשנוא והצליחה להפתיע אותי לטובה ו-Buzz lightyear שפשוט הפתיע אותי כשהוא בשר ודם.
3. הגיג לסיום: כשמילאתי את הסקר והבחנתי בריבוי תפקידים ראויים לנשים, שיערתי שזה לא בלתי תלוי בעובדה שיותר נשים מעורבות לאחרונה בתעשייה. בריט מרלינג שמככבת ב-"The East" הייתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקת הסרט (סיפור החיים שלה מעניין בפני עצמו), וקתרין ביגלו אמנם חתומה כבמאית על "כוננות עם שחר" אבל הייתה מעורבת בבחירה להציג את סיפור חיסול בן-לאדן דווקא מנקודת מבטה של סוכנת המודיעין שמאחוריו. מזל שהאינטרנט ועינהדג סיפקו לי הוכחות חותכות.
9 (בערך) סרטי השנה שלי
השנה ראיתי (בערך) 100 סרטים מהשנה החולפת/סרטים ללא הפצה מהשנתיים האחרונות ומהרשימה קצת פחות.
בכלליות החוק שלי שעל מנת שלתואר "הטוב ביותר" תהיה משמעות הוא צריך להיות בעשירון העליון. ( כן, יש יוצאים מן הכלל) אז להלן 9 סרטי השנה שלי ( שהופיעו בסקר)
הסרט הכי טוב שהוקרן השנה: כוננות עם שחר. מופת של בימוי, משחק ותסריט על נושא מרתק. לא נופל למלכודת של רגשנות ומעביר את הצופה את התסכול המתמשך במתרחש בסרט. הקתרזיס הכי גדול שבו זמנית כל כך מספק אבל גם מסרב להיות קטרזיס בכל צורה. הסרט הכי טוב שהיה מועמד לאוסקר שנה שעברה. לא פלא שהפסיד.
הסרט הכי טוב שלא הוקרן השנה: ג'ון מת בסוף. אני לא הולך לחפור עליו עוד פעם, כי אז יבואו אנשים ויקחו אותי. את מחשבותיי הלא מרוכזות אפשר למצוא כאן
הסרט הכי טוב שלא שמעתם עליו: חופשה נעימה. רגע, לא אמרנו שקומדיות שחורות על אנשים שרוצחים אנשים הם כוס התה הכללי שלנו? איך הסרט הזה עבר כל כך מתחת לראדר של כולם? לא רק שהוא קומדיה שחורה, שבבסיסה מערערת על המוסר הכללי של כולנו, היא גם חותרת מתחת המוסר של סרטי רוצחים-מוסריים למיניהם (התרס', גוד בלס אמריקה). פנינה. איך עדיין לא השלמתי את הסרטים האחרים של הבמאי הזה? מה נסגר איתי? [ מקום שני צמוד: רגע, למה כולם שותקים לגבי הטיסה שוב פעם? יש משחק השקט ולא אמרו לי? ]
הסרט הכי טוב שלא מצאתי לו קטגוריה מוחלטת אבל הוא עדיין אחלה: שבעה פסיכופטים. הופעות נהדרות, תסריט שנון שמתעסק במטא ולא מצליח להיגרר למחוזות עינוג עצמי, בימוי קצבי והומור. לא יודע מה איתכם אבל בשבילי זה מספיק. רגע, ויש בו גם את סאם רוקוול וגם את טום וייטס? וגם ארנבים? נהדר. מושלם. ( ולגבי ההשוואות לברוז' וזה שהסרט הזה הוא לא ברוז', ניזכר במילותיו של גוז'ף הלר : אולי הוא לא הצליח לשחזר את ברוז', אבל גם אף סרט אחר לא הצליח מאז.)
הבלוקבאסטר הטוב ביותר ( קרי: שהכי נהנתי ממנו) של השנה: הפרש הבודד. ולהלן הסיבות. לא ברצינות, אתם יכולים להוסיף גם סצנות פעולה מדהימות והומור ועלילה אבל באמת שקניתם אותי רק מעצם העובדה שיש את המנגינה הזאת בסרט. ועוד בצורה כל כך טובה.
הבמאי הטוב של השנה: סטיבן סודברג על תופעות לוואי וחיי עם ליברצ'ה. שלא הביא רק סרט אחד נהדר, אלא שניים. ולא רק שניים, אלא ששונים אחד מהשני בהרבה אבל גם דומים אחד לשני בצורה מעניינת. שכמעט כל הופעה בסרטים שלו השנה הייתה פנינה ( חוץ מצ'נינג טאטום וקטרין זיטה ג'ונס, אבל , אי אפשר לעשות הכל) על ההתמדה לנסות לעשות דברים חדשים ומעניינים ואף פעם לא לעצור. על זה שבבקשה אל תפסיק ליצור סרטים סודברג אנחנו נהיה צופי קולנוע נחמדים, אני מבטיח.
הסרט הזר הטוב של השנה [ לפני שראיתי את כחול הוא הצבע החם ביותר]: זרים על שפת האגם. משתבח במחשבה. חכם, קטן, מעניין, נועז, עם דמויות שהוא בונה בהינד עפעף ונקשרות לך בלב. מצחיק,מפחיד,מותח וגורם למחשבה.
הסרט הדוקומנטרי הטוב של השנה [ לפני שראיתי את המתחזה]: בלאקפיש. כתבתי עליו עוד כאן, אז אני רק אוסיף שלמרות שזה חסר סיכוי גם (?) אני שמתי את טיליקום כתור הופעת השנה כי מי לעזאזל ידע שלוויתן קטלן יודע לבטא כל כך הרבה רגשות.
הסרט הישראלי הטוב של השנה[לפני שראיתי את הנוער ולצוד פילים]: שש פעמים. עם האווירה הייתה שמי מפחד מהזאב הרע הוא פטיש בראש, אז שש פעמים הוא מסמר. אתה לא ממש שם לב שהוא נכנס, הוא מציק אבל אז הוא מפיץ את עצמו בראש שלך ( אולי ההשוואה המתבקשת הייתה אחרת. לא משנה). מעבר לזה שקשה להפסיק לחשוב עליו – סרט אמיץ בעשייה שלו, שחותר נגד מוסכמות קולנועיות ומשתמש באחרות לטובתו שהתגובה הטובה אליו ביותר היא השתיקה שמסיימת את הסרט.
ועוד חמישה שלא הופצו בארץ אבל היו נהדרים בכל קנה מידה:
מחוקים (Smashed), אני מכריז מלחמה, ממושמעת, קילר ג'ו וארנסט סלסטין ( הזוכה ב" סרט האנימציה הכי טוב [ לפני שראיתי את לשבור את הקרח]"). רגע, אמרתי חמש? פאק איט, הנה עוד שלושה: כנופיית החוטאס, פסטיבל אחרית הימים וטאי צ'י זירו.
היי, הייתה דווקא אחלה שנה בקולנוע.
פישלייק,
במיוחד על הלינק למוזיקה מהפרש הבודד. שכחתי מזה לגמרי. בהחלט אחד הדברים שעשו את הסרט.
בראדלי קופר > ג'ניפר לורנס
ההופעה השברירית שלו ב"אופטימיות" היא ללא ספק הופעת השנה. עם קייט בלאנשט כסגנית ב"יסמין הכחולה" שהיה סרט בינוני ממש בלעדיה, והייתאם עומארי שהתפקיד הקטן שלו מספיק למקום השלישי בלבד.
מלבד חשודים מידיים (מי מפחד, כח משיכה, אופטימיות וג'אנגו), התוספת החמישית שלי לסרט השנה הוא "המתחזה", עם הסיפור הבאמת בלתי יאמן שלו.
קצת סטטיסטיקה
בזמן שמשעמם לי ואני מחכה שיצא כבר הטורנט של "שרלוק", החלטתי לאסוף את הנתונים מהתגובות כאן. רק לפני זה שני דברים: א. למרות שעברתי על הכל בסוף שוב כדי לודא, יש מצב שטעיתי בקול פה ושם. ב. את הסרטים ספרתי כמובן רק מהחמישיות של כל אחד ורק בחירות ספציפיות (התעלמתי מדברים כמו "כל הקאסט של אופטימיות").
אז ככה:
אנשים כללו בחמישיות שלהם 57(!) סרטים שונים ו 38 שחקנים בהופעות השנה (גם ג'ניפר לורנס וגם בראדלי קופר נבחרו על "אופטימיות", אבל היא נבחרה גם על "משחקי הרעב" והוא גם על "המקום בתוך היער").
4 סרטים קיבלו 10+ קולות – "סוף העולם" (10), "ג'אנגו" (13), "מי מפחד מהזאב הרע" (16) ו"כח משיכה" (17). במקום החמישי המכובד נמצא "אופטימיות" עם 8 קולות, כש"ענן אטלס" ממש מאחוריו עם 7.
בשחקנים: איחוד הקולות של ג'ניפר לורנס על "אופטימיות" (7) ו"משחקי הרעב" (3) שם אותה במקום הראשון (למישהו היה ספק?) עם 10 קולות. מתחתיה נמצאים קייט בלנשט וצחי גראד, כל אחד עם 6 קולות. וממש צמוד אליהם עם 5 קולות נמצא כריסטוף וולץ. הסרט הפופולרי בתחום המשחק הוא "אופטימיות", עם 9 קולות סה"כ (7 לג'ניפר לורנס ו 2 לבראדלי קופר). אחריו נמצא "הזאב הרע", שאחרי איחוד הקולות קיבל 8 (6 לצחי גראד, 1 לדבל'ה גליקמן ו 1 לרותם קינן).
כן, אז…זהו. להזכירכם זה לא אומר כלום, זו רק סטטיסטיקה מהתגובות. הכל יכול לקרות. מי ינצח? מי ילך הביתה מאוכזב? התשובות בקרוב. 221B פרסומות וחזרנו.
עוד רשימה...בערך...
דבר ראשון – נראה לי שהצבעתי פעמיים – פעם ראשונה לא שמתי לב שאני לא מחוברת.
ואני לא אעשה ממש עוד רשימה כי יש מספיק רק אציין סרטים יוצאי דופן
הגרועים:
ג'אנגו – גם לא "ממזרים" המבקרים קיטרו, וממנו די נהניתי. אבל ג'אנגו? משעמם, חסר רגש, חסר היגיון ולא כיפי בעליל. סתם. יצאתי בהרגשה של עצבים ובזבוז זמן.
אהבה – דיסקליימר: ראיתי חצי סרט, אתמול, כי הקובץ היה דפוק, אמשיך לראות רק כדי לקוות לשיפור. אז זה ביקורת על חצי סרט – אבל לא ברור איך אפשר לביים סרט על נושא ככ טעון שיהיה ככ חסר רגש. הסצנה שיצרה שבר ביני לבין הסרט היא הסצינה בה ז'ורז' שהוא כנראה פסיכולוג מדבר עם מטופלת…רגע…אולי מכרה? ידידה? …היא הבת שלהם?!?!?!? ככה מדברים עם בת?!? ועוד לא מחלתה של האם? "'קייס סטאדי" בבתי ספר לרפואה מועברים עם יותר חמלה.
קפטן פיליפס – משעמם. מאד. הרבה יותר מ"אהבה" לדוגמא. הדבר היחיד שמציל את הסרט זה תצוגת המשחק של מוסי הפיראט, שלכל אורך הסרט שהנה טום הנקס שמשחק קפטן מפוחד מדבר עם פיראט סומלי מפוחד אמיתי לחלוטין.
הטובים:
כמה חשודים מיידיים – זאבים, משיכה, כוננות ואפילו ענן אטלס – אבל הסרט שבאמת תפס אותי – ולא הופיע באף רשימה בתגובות בינתיים: 'נאהבים מחוץ לחוק'
פשוט פנטסטי – כמו אגדה קסומה, מצד אחד מרחף ומרוחק, ומצד שני לרגעים מתקרב, ואז נותן פוקוס מושלם על הדמויות ומה שעובר עליהן. הבזקים של סיפור מצליחים ליצור תמונה מאד שלמה. איטי אבל לא משעמם לרגע. פשוט התאהבתי בסרט הזה.
מי זה חגי ולמה הוא הצביע במקומי??!
באתי להצביע אבל הכל כבר מסומן ועל הכל חתום
חגי, התאום המרושע שלי-אה סליחה התכוונתי מישהו שאני
לא מכיר ו(כנראה) מעולם לא נגע במחשב שלי.
נראה לי שאפשר להגדיר את זה כתקלה.
צפיתי ב80 סרטים מהרשימה, יחסית מעט לשנים קודמות.
סה"כ היתה שנה טובה – התלבטתי בין 9 סרטים לחמישיה: כח המשיכה, שוגר-מן, עלובי החיים, רובוט ופרנק, אבדון, אופטימיות, משחקי הרעב 2, ענן אטלס ופסיפיק רים. וזה שעדיין לא ראיתי כמה שמות גדולים כמו צל הימים, כנס העתידנים, מי מפחד מהזאב הרע, הוביט 2 והמשחק של אנדר.
סרטי האנימציה, למרות שרובם היו חמודים, ירדו באיכותם. כמו כן הרבה סרטי אקשן/מד"ב גרנדיוזים לא נתנו הרבה מעבר לאפקטים והשאירו טעם רע.
אבל היו הרבה סרטים קטנים שעשו טוב בלב.
בהצלחה לקולנוע ב2014
טופ 5: אהבה, הכל אבוד, כח משיכה, פרנסס הא, רווח וכאב
בהופעות נתתי לרדפורד, דאגלס ודניס לבנט (מנועים קדושים). סה"כ שנה קולנועית לא טובה לטעמי, מעט מאוד סרטים טובים.
סיקור כל הסרטים שראיתי השנה
הספקתי לראות 30 סרטים שיצאו השנה בלבד, מספר לא מרשים בכלל, אבל לא אשמתי שלא הייתה לי דרך לראות סרטים בקולנוע. בכל מקרה, לכן הרשיתי לעצמי לכתוב פסקה קצרה על כל סרט. כתבתי כבר הודעה בה כתבתי איזה סרטים שיבצתי בכל אה..קטגוריה..דירוג..לא יודע איך לנסח את זה. הסיבה שפרסמתי הודעה שלא מקושרת להודעה הקודמת היא שיצא לי סיקור ארוך משחשבתי (לא חשבתי על זה עד הסוף כשהחלטתי לסקר 30 סרטים) וכדי שאנשים שרוצים לקרוא את המשך הדיון לא יצטרכו לעלות הרבה למעלה אז חסכתי את המאמץ והוספתי בסוף הדיון, אחרי שהוא כבר נרגע.
לא אהבתי-
איש הפלדה- האשם העיקרי פה הוא זאק סניידר. נולאן מורגש בעבודת התסריט ונתן הרבה חומר לעבוד עליו, חבל שסניידר לא ניצל את הפונטציאל שבדמותו של סופרמן, והחליט במקום זה להראות חצי שעה בניינים נופלים. הזמן שהוקדש לפלאשבקים של קלארק/קאל אל תוך כדי המסע שלו בארה"ב היו נקודת האור של הסרט, אבל נעשו באופן משעמם מדי, במאי אחר היה עושה ממסע הנדידה מטעמים.
ג'ובס- סרט אפרורי, יבש ומשעמם, שמכיל את קלישאת ה"איש שכנגד כל הסיכויים הצליח וניצל את המערכת" המאפיינת ביוגרפיות, רק שישנם ביוגרפיות שעושות זאת היטב (כמו לינקולן, השנה) אך זאת אך הסרט הזה סתם עושה את זה בצורה משעממת. כמעט אירוני שהסר שנעשה על אחד מאנשי החזון של המאה ה-21 נעשה ללא חזון בכלל.
המטרה: הבית הלבן – ג'ון מקליין בבית הלבן, הרבה מכות, דם ואקשן. הדבר הכי קרוב ל"הפשיטה" האמריקאית (לא מדויק, יש את השופט דראד). חובבי המכות יאהבו-לא ממש בשבילי.
הנגאובר 3: חוזרים לווגאס – סרט לוואי שהותיר סרט הקומדיה המצליח של 2009 שהיה סביר במקרה הטוב. הומור וולגרי ורדוד ואיזו עלילה מופרכת. חייב להודות שאני כותב שורות אלו על סמך צפייה בחצי סרט כי הייתי עייף, שעה מאוחרת בלילה, ולא היה לי מוטיבציה להקדיש מאמץ לצפייה בסרט הנוראי הזה. הסרט הכי גרוע שראיתי מסרטי 2013 עד כה (והיחיד שלא היה לי כוח לסיים).
קוטלי המכשפות- לא ציפיתי לדיוק היסטורי בסרט, לא להיגיון, לא לאיזה סרט מבריק אלא פשוט לסרט שיהיה באד אס. דווקא הדליק אותי הרעיון של הנזל וגרטל צדים מכשפות עם משין גאן, יש פה חומר לסרט קאלט. חבל שאפילו באדאסיות אין בסרט.
קיק אס 2-זה מה שקורה שאת ההמשך של אחד מסרטי הקומיקס המבריקים של השנים האחרונות שביים הבמאי המוכשר מתיו ווה'ן החליפו באיזה ג'ף וודלו שביים סרט התאבקות לטיינאייג'רים. מה שעשו בסרט הוא להוציא את כל העיסוק המתוחכם והמודע לעצמו בקומיקס, לאנוס את דמותה של היט גירל ולשנות אותה עד היסוד באופן מגוחך, כנ"ל לכריס דאמיקו, להשטיח את העלילה ולחפות על הכול בקטעי קרב אלימים מקודמו עם כיאוגרפיה מרשימה.
ככה-ככה:
RED 2 – בימינו יש איזה שיוך המקובל על ידי הרבה אנשים (לא אני) שקוראים לו "סרט קיץ". אף פעם לא כל כך חיבבתי והבנתי את המונח הזה אבל אחרי שראיתי את הסרט הזה הבנתי למה אותם אנשים מתכוונים. יותר מזה לא צריך להגיד.
ארץ אוז-דווקא סרט לא רע. אמנם העלילה מעפנה ולא מעניינת במיוחד ואמנם הקוסם והמכשפה מהמערב מעט מעצבנים אבל דמויות המשנה חביבות (ילדת החרסינה ממש גנבה את ההצגה), העיצוב הויזאולי של העולם הצבעוני של אוז מרהיב ובעל אווירה של דמיון ילדותי (מבחינה טובה) וכמובן ישנו הפסקול הקרקסי של דני אלפמן. בסופו של דבר יצא סרט חביב בעל כבוד למקור, עם כי מעוד מקומם היחס לנשים בסרט, צריך לקרוא לסרט "ארץ האשליות השוביניסטיות של אוז".
ג'ק וצייד הענקים-מה יש לי להגיד, סינגר אכזבת. סרט זה הוא צעד נוסף במפולת שאליה סינגר נסחף ואני מקווה שייחלץ ממנה שנה הבאה עם עבר עתידי. בניגוד לארץ אוז בסרט הזה אין אפילו קצת דמיון והנאה ילדותית וקסומה, אבל הסרט גם לא מביא פנטזיה אפית, יוצא מיש מש לא ברור שלא עובד עם אפקטים שנראו כאילו יצאו מתחילת שנות ה-2000 יותר מאשר 2013.
האשליה- סרט בעייתי. מצד אחד במהלך הצפייה הייתי בטוח שזה אחד הסרטים הטובים והמבריקים שיצאו בקיץ. כשמגיע הסוף מסתבר שגם את הצופים הפיל הסרט בפח, מדובר בסרט שמוסווה כאינטליגנטי אבל בסך הכול הוא סתם סרט סביר. בקושי החזיק צפייה שנייה כי אז כבר ידעתי באיזה סרט מדובר.
היצ'קוק-מסקרן לדעת על מאחורי הקלעים של עשיית פסיכו, אחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע, והסרט הקשר בין היצ'קוק לדמות של נורמן בייטס נחמד. הבעיה הגדולה של הסרט היא שכל מה שטוב בו הוא שכשאנשים רואים את הסרט הזה הם נזכרים בסרט שעליו הסרט מדבר מהרהרים בו והזיכרונות האלו תופסים את רוב נפח חווית הצפייה. אבל בסופו של דבר היצ'קוק בפני עצמו הוא סרט זניח, בינוני ובלתי זכיר.
לצוד פילים-לסרט הזה חיכיתי בגלל סרט פטריק סטיוארט. מסתבר שהוא לא אכזב וגם שתי הצלעות האחרות של המשולש. אבל חוץ מכמה זקנים עושים דאחקות אין לסרט הרבה מה להציע. לפחות החן של שלושת השחקנים הוותיקים מצליח להחזיק את הסרט, בקושי.
עצבניות אש-הסרט הצליח לעשות את מה שבא לעשות ובגדול, לגרום להתקפי צחוק. ייאמר לטובת הסרט שהיו לי כאלה אפילו שראיתי אותו לבד. את ההופעה גנבה מליסה מקארתי שיש לה תזמון קומי נהדר והומור וולגרי ייחודי שהיא מצליחה לתת לו חן. הסרט הוא ככה-ככה בגלל שאילו שאין לי דבר רע להגיד עליו מלבד זה שהוא מצחיק גם אין לי דבר טוב להגיד עליו.
פלאות-אותו קצת יותר חיבבתי, כנראה בגלל הניחוח האירופאי-ירושלמי המיוחד שלו, אבל גם בסרט הזה אין לי רצון לצפות שנית. קצת חסר פואנטה, שיעור תנ"ך יותר מותח ממנו ואורי חזקיה עצבן רוב הסרט. נקודת האור מכיוון המשחק הייתה אדיר מילר.
אהבתי-
אופטימיות היא שם המשחק-פעם שנייה שאו ראסל מוכיח שלא משנה עד כמה הנוסחה שחוקה, אם היא עובדת כמו שצריך העסק עובד. הדמויות הפגומות, הדיאלוגים הנהדרים, המשחק המצוין והסיטואציות המעט ביזאריות. עד כמה שאהבתי את הסרט בכל זאת יש לי מספק טענות לחלקו השני שהמתיקות בו באה בכמויות יותר גדולות, למרות שגם הוא היה בדרכו נהדר.
איירון מן 3- כשמארוול רוצים הם מצליחים (טוב זה לא חוכמה להגיד אחרי הנוקמים). נראה שבשנתיים האחרונות מארוול הבינו שאם הם יבחרו יוצרים מוכשרים לסרטים שלהם וייתנו להם מרחב יצירתי אז הם רק ירוויחו מזה. כמו ג'וס ווידון ב2012 השנה קיבלנו סרט מארוול בבימויו של שיין בלאק. התוצאה היא סיום מעולה לסדרה וגם הסרט הכי טוב בה (סדרת איירון מן, לא הנוקמים). קיבלנו סרט איירון מן חכם, מודע לעצמו, שאוהב להפתיע ויש בו יותר הברקות תסריטאיות ממוקשים בשדה מוקשים. תענוג.
ארגו- למעשה ראיתי בתחילת השנה וצפייה נוספת עדיין לא הזדמנה אז הזיכרון שלי ממנו הוא מעט מעורפל. מה שאני זוכר הוא שזה היה מותחן מהנה, בעל סיפור מהודק והופעות נהדרות של ג'ון גודמן ואלן ארקין. בסופו של דבר אני זוכר שאהבתי אבל לא התלהבתי באופן טוטאלי. בכל זאת הסרט מספיק טוב בשביל לא ליפול ל"ככה-ככה".
העולם על פי דנקן-בתור נער בתחילת גיל ההתבגרות לסרט היה דרך קצרה לגעת לי בלב. הסרט הזה יכול לדבר אלי יותר מכל סרט אחר. הסרט הזה הוא מאפשר לראות את מציאות גיל ההתבגרות בדרך הכי ישירה. הסרט מעביר את הניכור, הבדידות, הביישנות והרצון להשתייך באופן נפלא. דנקן הוא לא נער דחוי כי הוא מוזר או חריג במיוחד אלא כי זה בדיוק הגיל בו יש כל כך הרבה ניכור ובדידות, דבר שהעצים את ההזדהות שלי עם הסרט כי אני בעצמי נער מעט מופנם.
הקריאה- סרט שממלא את מטרתו, להקפיא לצופים את הדם ולגרום להם לכסוס ציפורניים. אין בו הרבה מעבר לזה, אבל ה"זה" שלו כל כך טוב שלא צריך יותר.
וולברין-אמנם ציפיתי להתעסקות קצת יותר עמוקה בוולברין עצמו ובסוגיית האלמוות אבל אין ספק שעדיין וולברין הוכיח שאפשר לעשות סרט קומיקס מהנה כשהוא…איך לומר…מעט יותר אישי ופחות גרנדיוזי מסרטי הקומיקס של השנים האחרונות. זה לא שכל הסרט וולברין שותק ומהרהר הוא כן נלחם עם סמוראים ושולף טפרים אבל תאמינו או לא, סרט קומיקס יכול להיות מהנה גם בלי שמנהטן תחרב.
כוננות עם שחר-אחד הסרטים המרשימים של השנה. הסרט ניחן בדרך האובייקטיבי בו הוא מציג את המצוד. האופן הדיווחי של הסרט מצליח במיומנות לערב את הצופה בסרט ולנקוט עמדות מוסריות ומעשיות במהלכו. אף על פי קור הרוח המאפיין את הסרט הוא לא חסר רגש, האיפוק הרגשי של הדמויות וההתפרצויות שלהם הם אלו שמעניקים לו רגש ורבות מכך נלקח לזכותה של השחקנית הנפלאה ג'סיקה צ'סטיין שפרחה על מסכנו בשנים האחרונות. זאת ועוד שהעשייה הקולנועית בסרט הזה מצוינת ו"הקנריות" בקלות נכנס לרגעים (במקרה הזה רגע שאורכו חצי שעה) הגדולים של 2013.
לינקולן- סטיבן ספילברג אף פעם לא איבד את קסמו מבחינתי והוא הוכיח לי זאת פעמים רבות במהלך העשור החדש, למעשה בשבילי הוא רק משתבח עם השנים. אבל בלינקולן הוא לא רק משתבח, לא גם ממציא את עצמו מחדש. כששמעתי שספילברג ייעשה סרט ביוגרפי על לינקולן תיארתי לעצמי שהוא יכיל שוטים ארוכים ועוצרי נשימה של עבדים וצבאות הצפון נלחמים במעבידים הדרומיים. אכן היה שוט כזה, בתחילת הסרט, אבל הוא היה קצרצר והיחיד בסרט. כל שאר הסרט מתרחש בחדרי חדרים, במאחורי הקלעים של הפוליטיקה האמריקנית. ספילברג בחר להראות לנו תקופה קצרה, החודש-חודשיים האחרונים בחייו של לינקולן, וגרם לנו להבין מי זה לינקולן בדרך טובה יותר מסרט אשר היה מתעכב על כל חייו. הסרט מציג לינקולן שטנה מהמיתוס שאנו מכירים, לינקולן מניפולטיבי, מאיים, מרתיע אך עם זאת רך ואוהד חירות, שווין ודמוקרטיה. לצד הדמות האמביוולנטית של לינקולן אנו זוכים לקבל הצצה על הפוליטיקה האמריקנית של הימים ההם, להבין עד כמה הדמוקרטיה חשובה ולצד כל אלו להציץ לחייו הפרטיים של לינקולן, החלק החלש של הסרט אבל לא רע. ספילברג ממשיך להפתיע.
מהומה רבה על לא דבר- ווידון עבר מהסרט הגדול של שנה שעברה, איחוד בין כל גיבורי העל, לסרט קטן שמתרחש רובו באחוזה הייטקיסטית בלוס אנג'לס שהתסריט שלו הוא אחד מהמחזות הקומיים הנודעים של שייקספיר. פעם ראשונה שאני התמודדתי עם הטקסט השייקספירי הזה (פעם הראשונה שהתמודדתי עם טקסט שכתב שייקספיר בכללי) ואכן נוצרה לי חיבה אל המחזה ואל שייקספיר בכללי. בתחילת הסרט לא הבנתי מי נגד מי, והטקסט הזה היה מוזר לי, במיוחד מכיוון שהשחקנים שביטאו אותו עשו זאת באופן פחות פתוסי ויותר יומיומי. בערך אחרי הרבע-עשרים דקות הראשונות של הסרט השתחרר לי פקק מהאוזניים והתחלתי להבין מה קורה. אפילו פתאום הבנתי בדיעבד על מה דיברו בסצנות שראיתי בהתחלה שהיו מוזרות לי. כהשתחרר המחסור נכנסתי אל הסרט ובסופו זכרתי אותו לחיוב. משעשע לראות אנשים מודרניים מדברים בערכי המאה ה-17 וחידודי הלשון בין בנדיק ובאטריצ'ה מתעבי מוסד הנישואין היו תענוג.
משחקי הרעב 2: ההתלקחות- את שני הספרים הראשונים של הסדרה קראתי ואהבתי ואת הסרט הראשון חיבבתי, כך שהציפיות מהסרט הזה היו באמצע. הסרט עלה על הציפיות ואני אוהב אותו יותר מאת שני הספרים הראשונים (את השלישי עדיין לא קראתי). הסרט הכיל מסרים חברתיים שבכלל לא היו קיימים בספר או חידד כאלו שכן, חסך ממנו את קטניס נקרעת בין פיטה לגייל אלא במקום זאת הציג קטניס חזקה שאותה מגלמת השחקנית הכי מוערכת בשנים האחרונות ( וזו עובדה, אתם יכולים לא לאהוב אותה אבל אין ספק שהיא מוערכת) ובנוסף לכל הפך דמויות לא מעניינות בספר לדמויות עגולות שקל יותר ליצור איתם קשר רגשי. איזה סרט נהדר!
עלובי החיים- אל הסרט הזה חיכיתי כבר זמן רב. אחת הסיבות הם שאת הספר קראתי לפני שנה וחצי והוא סחף אותי. הדמויות הנהדרות (אך העלובות), העיסוק בטבע האדם, רגעי החסד, החמלה והתקווה, ביקורות חברתיות שחלקן רלוונטיות גם להיום ובמיוחד הספר הרגיש לי גדול מהחיים. כששמעתי שהבמאי הוא טום הופר התקווה שהתעוררה גדלה משום שהוא אותו הבמאי שביים את הסרט הנהדר "נאום המלך". מה שלא ידעת הוא שהסרט הוא מחזמר. לצורך העניין, אני לא חובב מחזות זמר (למעשה לא זכור לי שראיתי בימתי וסרטי מחזות זמר ראיתי מעט). כך שהסרט התחיל הפתיע אותי שהוא התחיל בשיר (תמים מצדי). מה שעוד יותר הפתיע הוא שבכל הסרט שרים. מה שהכי הפתיע אותי שבסופו של דבר אהבתי את זה למרות (ובזכות) השירה. כמו במהומה רבה גם פה לקח זמן להתרגל, אך פה לקח הרבה פחות, בסצנת המסרגה כבר התאהבתי. אני חושב שהשירה פה היא שפה קולנועית שונה אך יעילה לעיבוד. מלבד זה שהשירים היו נפלאים, באמצעות השירה הדמויות הביעו את מחשבותיהם, רגשותיהם ואת השקפות העולם שלהם. בשאר הסרטים דברים אלו לא מובעים ישירות אלא צפים בסאב-טקסט אבל בסרט הזה הצופה פחות צריך להתאמץ ולהבין לבד אלא הסרט אומר דברים אלו לצופה בעצמו. בדרך כלל זה לא דבר טוב כי אני אוהב לחפור בסרט ולהבין דברים בלי שהסרט מאכיל בכפית, אבל פה זה עבד נפלא. וכמובן אי אפשר לכתוב על הסרט מבלי להזכיר את המשחק המופתי של אן הת'וואי, אבל היא ממש לא היחידה שמשחקת פה בצורה מופלאה. יו ג'קמן הוא ז'אן ולז'אן ראוי ובהחלט יודע לשיר, אדי רדמיין נראה בדיוק כמו מריוס שדמיינתי כשקראתי את הספר, סמנת'ה בארקס האלמונית בתור אפונין גנבה לסייפריד בתור קוזט את ההצגה, השחקנים הילדים שמשחקים את קוזט הצעירה וגברוש וכמובן הלנה בונהם קרטר וסשה ברון כהן משעשעים ביותר בתור זוג הנוכלים טנדרייה. כשקראתי את הספר תמיד דמיינתי שז'אבר נראה פחות או יותר כמו ראסל קרואו, חבל שהשירה שלו קצת חלשה. אסיים בכך שאגיד שעלובי החיים לא אכזב, התעלה על הציפיות והוא עיבוד ראוי.
אסירים-הסרט הזה תפס אותי לא מוכן. כל עניין האב שמנסה למצוא את בתו שנחטפה נראה לי ייגמר במקסימום סביר, לא הסרט הזה. אסירים הוא חוויה קולנועית מהפנטת ואינטנסיבית. האווירה בו מטרדיה וקודרת ואלו הכיוונים שהסרט הולך אליו. לא מכות ברחבי פריז עם ליאם ניסן (שמעתי שגם "מי מפחד מהזאב הרע" מבוסס על אותו סיטואציה אף על פי שגם הוא שונה לגמרי מאסירים, לא ראיתי אז אין לי אפשרות להגיד דבר בנושא) אלא סרט שהולך לכיוונים לא צפויים ונועזים. מי האמין שסרט שהופץ "בבית הקברות לקולנוע" ספטמבר-אוקטובר, ייצא סרט כה חזק. כפרה על חטאים, לקיחת החוק לידיים, אמונה באל וטבע האדם הם חלק מהדברים שהסרט מהרהר באופן מבריק ואיטליגנטי. הפתעת השנה בשבילי, ללא ספק.
ג'אנגו ללא מעצורים- עוד סרט נהדר מבית טרנטינו. סרט העבדות השני שיצא השנה שראיתי (הראשון הוא לינקולן כמובן). אך לינקולן עסק בעבדות באופן מרוחק והעדיף להראות אנשים מדברים על עבדות, בעוד בג'אנגו אנו עדים לעבדות, חווים אותה ומזדעזעים ממנה. וג'אנגו עושה את זה בצורה נפלאה, דיאולוגים שנונים, סצנות מדהימות, סיפור נהדר ודמויות אדירות. וולץ נותן חתיכת הופעה בתור צייד הראשים הגרמני, דקפריו נבל נהדר, ג'יימי פוקס באד אס וכמובן סמואל מאדרפאקר ג'קסון בהופעה מהפנטת.
גטסבי הגדול-היה היה באז לורמן חובב חיי הראווה והתקפי האפילפסיה שחבר אל לאונרדו דיקפריו שפשוט אוהב לחיות את החיים הטובים. להפתעתי יש בסרט המבוסס על אחד הספרים האהובים בעולם (שמעולם לא קראתי אבל הסרט עשה לי חשק) יותר מזה. מאחורי כל אלו מסתתרים סיפורים אנושיים נפלאים על אהבה כוזבת ועל אנשים שהיה להם קצת מזל ושכל בחיים. אמנם בביקורת המעמדות של אמריקה של שנות ה-20 קצת פקשש אבל אף על פי זאת הסרט מצליח לרגש ועשוי נהדר.
ענן אטלס-סרט מיינד פאק תוצרת המטריקסים אנדי ולאנה (לארי לשעבר) וושאובסקי. את הסרט הזה ראיתי פעם אחת ואני מחכה לצפייה שנייה להבין מה הלך שם בעצם. כלומר, הבנתי את העלילה של כל אחד מהסיפורים ואיך הם קשורים אחד לשני אבל הסרט בא אומר עוד כל כך הרבה דברים שבטח שאי אפשר לזכור, לקלוט ולהבין אותם אחרי צפייה אחת בלבד. את הסרט ראיתי לפני חצי שנה אז אני לא זוכר אותו באופן מפורט אבל אני כן זוכר שזה היה סרט בעל תחושה שהוא גדול מהחיים, שטייל לו במרחב ובזמן של כוכבנו, שבכל סצנה האווירה השתנתה באופן קיצוני ומשאיר את הצופה פעור פה לכל אורכו.
שבעה פסיכופטים-ב-2008 יצא הסרט ברוז', הסרט היה כל כך ייחודי ומוצלח אבל הוא לא גרם לי לשים עין על מקדונה אלא דווקא סרט החדש והראשון של מקודה שראיתי, שבעה פסיכופטים. שבעה פסיכופטים פחות אוהב לקחת את הזמן, הוא יותר אנרגטי, שובב, קאמפי וברוטאלי, בניגוד לברוז'. אף על פי השוני, בשני הסרטים מקודנה הצליח ליצור אווירה ייחודית ומעניינת. חלק רב מזה בזכות "הפסיכופטים" אותם אנו פוגשים, וודי הארלסון, סאם רוקוול, קולין פארל, כריסטפר ווטום וייטס הם חמישה פסיכופטים נהדרים שמספקים שורות דיאלוג שנונות בקצב אדיר. בסופו של דבר ברוז' סרט יותר טוב. משהו בסרט הזה מעט מפוזר, אבל בכל זאת התחברתי אליו.
ובכן, זו היתה שנה לא רעה.
בסך הכל, נכון לרגע שליחת הטופס, ראיתי 55 סרטים, ש-6 מהם השלמתי מהר-מהר לפני שהסקר הסתיים.
אתמול ראיתי את All is Lost, אז למרות שהדירוג שלו לא נכנס לסרט וחסך ממני את המחשבה של האם אהבתי אותו או ככה-ככה, מתוך הרשימה הזו ראיתי 56 סרטים.
56 הסרטים האלו לא כוללים כמובן סרטים אחרים שראיתי ולא היו ברשימה (כי לא הגיעו לארץ בהפצה מסחרית, לא הגיעו בכלל לארץ אן כי הם ישנים יותר).
החמישיה שלי, לפי סדר הא"ב, היא:
איירון מן 3
כח משיכה
לשבור את הקרח
משחקי הרעב: התלקחות
סוף.
אני לא יכולה להגיד שאני שלמה עם כולה, אבל בסופו של דבר כולה מורכבת מסרטים שאהבתי. הסרטים היחידים שמבחינתי נכנסו לרשימה בצורה ודאית הם כח משיכה ולשבור את הקרח. אין הרבה מה להרחיב על כח משיכה, אבל מלשבור את הקרח נורא נהנתי ואני מקשיבה לפסקול שלו בתדירות די גבוהה. הוא היה די הפתעה. בעקבותיו השלמתי את פלונטר שלא הגיע לקרסוליים של לא"ק, אז אולי טוב שלא ראיתי אותו קודם, אחרת יש מצב שהייתי מוותרת עליו.
את משחקי הרעב: התלקחות ראיתי יחסית מאוחר, אחרי שכולם אמרו לי שהוא מדהים, והייתי סקפטית לגבי האם אני אהיה כל כך מרוצה ממנו, בסך הכל שמעתי דברים לא ממש טובים על המשך הסידרה (קראתי את הספר הראשון אחרי שצפיתי בסרט ולא יכולה להגיד שהיה שם משהו שמשך אותי להמשיך לקרוא). להפתעתי ממש נהנתי. הופתעתי לטובה מהאיכות של הסרט ומהמשחק.
את איירון מן 3 אהבתי, כי איך אפשר שלא להינות מרד"ג? מבין הטרילוגיה, הוא נמצא מעל הסרט השני אבל מתחת לראשון, וזה בסדר. בסך הכל היה מהנה.
לבסוף, התלבטתי איזה סרט להכניס, וסוף נכנס פשוט כי ממזמן לא צחקתי בקול רם בקולנוע, בטח שלא כל כך הרבה. הוא היה מה שציפיתי שיהיה. יש בו פגמים ורגעים שאפשר היה להוריד בעריכה, אבל בגדול הוא הסרט המצחיק ביותר שיצא לי לראות השנה, ובכלל בשנים האחרונות.
כתבתי טיפה על שאר הסרטים שראיתי השנהף למקרה שזה מעניין מישהו, אבל אפשר פשוט סתם לקרוא את שמות הסרטים למקרה שזה לא.
סרטים שאהבתי:
RED 2 – פחות טוב מהראשון, אבל הלן פאקינג מירן עדיין מדהימה.
Rush – התלפלאתי כמה שהסרט הזה התחבב עליי. ממש לא התחשק לי לראות אותו אבל הוא היה טוב יותר משציפיתי ודניאל ברול היה מצויין.
אופטימיות היא שם המשחק – עוד מקרה של סרט שכולם אוהבים ונראה לי בינוני. אז כן, הוא לא מדהים בעיני, אבל נהנתי, וג'ניפר לורנס נתנה הופעה מעולה. בכלל, כולם היו שם מצויינים.
ארגו – בן אפלק במאי מוצלח, ואפילו שהוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי, זה עדיין סרט מותח ומעניין.
בית ספר למפלצות – זה היה יכול להיות נפילה אבל הסרט היה מצחיק וחביב. הוא לא יהיה קלאסיקה כמו מפלצות בע"מ, אבל הוא סיקוול לא רע.
בלינג רינג – התנדנד בין "אהבתי" ל"ככה-ככה". הוא לא אמר הרבה, והוא לא סרט סופר מוצלח, אבל בסופו של דבר נהנתי ממנו, אז הוא נכנס לאהבתי.
ג'אנגו ללא מעצורים – עוד סרט שקצת התנדנד אצלי, כנראה בעיקר כי ראיתי אותו לפני המון זמן ואני לא זוכרת אותו כל כך טוב. הוא נכנס ל"אהבתי" בכלל שבסך הכל יש לי זכרונות חיובים ממנו, למרות שהוא נופל מ"ממזרים" בכל תחום.
דון ג'ון – גג"ל עשה עבודה טובה. קצת הפריע לי ריבוי הפורנו, והשינוי הלא טבעי שהדמות של ג'ון עוברת בין כל הסרט לבין הפגישה בבית הקפה, בסוף. זה כאילו שגג"ל הפסיק לשחק את הדמות ושיחק את עצמו. וג'וליאן מור. אין דבר רע בג'וליאן מור.
הכל יחסים – עצוב, מתסכל ומאוד אמיתי. לא סרט נוח, לא סרט שאצפה בו שוב ככל הנראה, אבל הוא עשה את העבודה.
המטרה: הבית הלבן – צחקתי המון. באמת, הוא דמות של ג'רי היתה נהדרת. היו גם פיצוצים ושחקנים גרועים וכאלה, אבל למי אכפת. באתי לראות זבל וקיבלתי אקשן מצחיק. למה לא.
הקרודים – נורא נורא חמוד ואמה סטון.
טראנס – סוף מוזר, אבל זכור לי שנהנתי בסך הכל. די התנדנד.
כוננות עם שחר – קצת ארוך אבל מותח ומוצלח. ג'סיקה צ'אסטיין היתה מצויינת ואיתה גם רוב הקאסט.
לאבלייס – היה לי נורא עצוב לראות את הסרט הזה, בהתחשב שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. הוא הזכיר לי כמה העולם שלנו מסריח. אבל הוא היה עשוי טוב, השחקנים היו מצויינים, ובסך הכל הוא סרט ממש טוב.
מהומה רבה על לא דבר – סרט חדש של ג'וס! בסך הכל נהנתי, כי אני גם אוהבת את המחזה, אבל פחות נהנתי מלראות אותו לייב. היו הרבה טייקים מעניינים על הטקסט המקורי, מה שמחזק אצלי את הרעיון שווידון עובד טוב יותר איפה שיש לו הכי הרבה חופש ואיפה שהוא יכול לקבל חירות אומנותית – גם בטקסט.
סוף העולם – החלק השלישי של טרילוגית הקורנטו היה מצויין, אבל לא טוב כמו הוט פאז.
עלובי החיים – עיבוד לא רע, אבל יותר מידי קלואזאפים וליהוקים מוזרים (ראסל קרואו?).
ענן אטלס – מוזר ויפה, קאסט נהדר.
עצבניות אש – ניגשתי אליו בחשש קל, אבל למרות הקלישאתיות והטייפ קאסט החדש והבעייתי של מליסה מקקארת'י, היה מאוד מוצלח. צחקתי בקול, אפילו אם זה היה בבית.
קפטן פיליפס – ככל, הסרט לא מדהים, אבל הסוף שלו שווה הכל. אני מחובבי טום הנקס ושמחתי לראות אותו עושה שוב תפקיד מאתגר. השחקנים הסומליים היו נהדרים, במיוחד הקפטן שלהם.
ככה-ככה:
אבדון
אהבה – היה לי נורא קשה להתרכז בו בהתחלה, אבל אז כשכבר נכנסתי ממש לא רציתי להמשיך לראות אותו. זה הזכיר לי יותר מידי את הסיפור של סבא שלי וזו לא היתה חוויה נעימה לצפייה. המשחק היה מצויין.
איש הפלדה – כל הסרט ניסיתי להבין אם אני אוהבת אותו או לא, כי כל פעם שהיה משהו טוב, היה משהו לחלוטין טיפשי שבא אחריו.
אליסיום – meh. אכזבה מהבמאי של דיסטריקט 9.
אסירים – היה עובד טוב יותר כמיני סידרה. סיפור גדול מידי נדחף לתוך סרט אחד.
בדרכים – אני לא אוהבת כל כך סיפורים קלאסיים אמריקאים (גטסבי הגדול, התפסן בשדה השיפון, מותו של סוכן), והסרט הזה, שמבוסס על סיפור אמריקאי קלאסי, לא היה יוצא דופן.
ג'י. איי. ג'ו: סוגרים חשבון – יותר מידי טמטום, פחות מידי כיף.
גטסבי הגדול – ראו הסבר ל"בדרכים".
גנוב על המיניונים – סיקוול טיפשי, מיותר אבל חביב לסרט חמוד ומפתיע.
האשליה – כל כך הרבה עצבים על סרט אחד. נהנתי מרובו אבל בחיי, יש שם דברים שאני לא מבינה איך מישהו יכול לכתוב בלי שמישהו אחר בסט יגיד לו שהוא דביל. הדמות של מלאני לורן במיוחד, וכמובן גם הסוף הטיפשי. הקאסט מציל את הסרט הזה משנאה תהומית.
ההוביט: מפלתו של סמאוג – אני מודה, נרדמתי קצת מתישהו כשהדרקון רדף אחרי הגמדים. זה בסדר, הבנתי שלא פספסתי כלום. סרט כל כך ארוך, כל כך מיותר. למה אין עורכים לסרטים כאלו? אני שונאת הפסקות בסרטים, אבל בסרט הזה הרגשתי שהייתי חייבת אחת ודחוף.
הטיסה – לא מדהים, לא גרוע.
המשחק של אנדר – זה לא אשמת הסרט, אני גם לא אוהבת את הספר. כל כך דבילי.
הסיפור של מאד – ראיתי בטיסה, לא היה מרשים או מדהים וכמות השוביניזם נשפכה בסרט חופשי.
העולם על פי דנקן – נורא רציתי לאהוב, אבל משהו בסרט לא ממש עבד לי. אני עדיין זוכרת אותו לחיוב.
הרשות החמישית – איזה קאסט נפלא וסיפור בינוני. בנדיקט קאמברבץ' בהופעה נהדרת, דניאל ברול בהופעה נהדרת, רק התסריט לוקה בחסר.
וולברין – יותר טוב מהראשון, עדיין מפגר, אבל היי, נינג'ות!
יצורים יפיפיים – סתמי, אבל אמה ת'ומפסון וזוג לא מפגר כמו בדמדומים.
לינקולן – אני יודעת שהייתי צריכה לאהוב אותו, אבל הוא היה כל כך ארוך.
מי מפחד מהזאב הרע – אני יודעת שהייתי צריכה לאהוב אותו, אבל יש בו משהו שפשוט לא עבד לי. המשחק היה ברובו טוב, הצילום היה מדהים, הסיפור היה מצויין אבל איכשהו משהו לא עבד עבורי. נורא נורא רציתי להצטרף לשבחים, אבל אני לא יכולה.
מלחמת העולם Z – באופן מפתיע לא היה מחריד. לא מתקרב לספר באיכות או בסיפור, אבל גם לא מזוויע.
סטוקר – מה ניסיתם להגיד לי פה?
פסיפיק רים – נורא רציתי לאהוב אותו, באמת. מפלצות (!) ענקיות (!!) נגד רובוטים (!!!). לא עבד. הדמויות היו קלישאתיות להחריד, חצי מהן מעצבנות, עלילה צפויה ושמאלצ בשקל, וכל זה לא היה רלוונטי אם מדד הטיפשות-כיף היה לטובתו. אבל המדד לא היה לטובתו. הוא היה יותר טיפשי מכיף. חבל.
קיק-אס 2 – meh, אני בקושי זוכרת מה הלך שם, אבל שיהיה.
רובוט ופרנק – חמוד, טוויסט נחמד בסוף, סתמי.
רווח וכאב – אלוהים, למה לסרט הזה אין עורך? זה היה כל כך ארוך. חביב, נחמד, טיפשי אבל ארוך מידי.
שבעה פסיכופטים – בגדול נחמד, אבל מסובך מידי עם עצמו.
ת'ור: העולם האפל – AKA לוקי 3. טום הידלסטון היה מעולה, נטלי פורטמן היתה מעצבנת אפילו יותר מבסטאר וורז, הקמיאוז היו מצחיקים, כריסטור אקלסטון בקושי היה שם.
לא אהבתי:
השנה יש רק שני סרטים שבאמת לא אהבתי השנה. זה נובע כי אני מכניסה לפה סרטים שבאמת באמת סבלתי מכל רגע שלהם, וגם בגלל שאני חושבת שזה בגלל שהייתי הרבה יותר סלקטיבית בסרטים שבחרתי לצפות בהם, גם אם ללכת אליהם לא עולה לי כלום.
בסופו של דבר, שני הסרטים אלו סרטים שממש רציתי לראות וחיכיתי להם, ופשוט היו מבוצעים בצורה נוראית.
האויב בתוכנו – סטארטרק – מה הלך פה? הרס דמויות, שוט ביקיני זול, כאילו מתח, הריסת כל מה שנבנה בסרט הראשון רק כדי להחזיר את המצב שוב לבסדר מבלי שום סיבה הגיונית, עוד הריסת דמות, לנס פלייר, מלא פלייר של לנס פלייר, דמות משעממת ומעצבן שנכנסה כי היא נעימה לעין, עוד הריסה של דמות, מה?!?, וגם גרמתם לי לא לאהוב הופעה של בנדיקט קאמברבץ' כי כנראה שהבימוי לא משהו. שיים און יוּ. שיים. און. יוּ.
נוכלת בהזמנה – כל כך טיפשי, כזה קאסט מבוזבז, סיפור שהיה יכול להיות מגניב וסתם היה מעפן. למה זה היה טוב?