אחרי שבמשך שבוע רק שמעתם מה אני חשבתי על השנה החולפת (טקס דג הזהב, חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי), הגיע העת שהעם יאמר את דברו. ולצורך זה מגיע סקר סרט השנה של עין הדג לשנת 2010.
אבל לפני שנגיע לגמר – שבו עשרה סרטים יתחרו בקרב לחיים ולמוות על כל קליק – צריך לברר לאיזה סרטים בכלל מגיע להגיע לשם. אתם מוזמנים לטופס ההצבעה [כבר לא. ההצבעה הסתיימה] כדי לדרג את כל הסרטים שראיתם השנה, ולבחור עד חמישה שאותם אהבתם במיוחד.
רשימת המועמדים כוללת את כל הסרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע באופן מסחרי השנה, מגדולים ועד זניחים, מבלוקבאסטרים ועד סרטי איכות מכורדיסטן – וגם קומץ מובחר של סרטים נוספים, שלא הוקרנו בארץ מסחרית אבל זכו למספיק באזז והמלצות בכתבה הזאת כדי לקבל התייחסות.
כרגיל, עשרת הסרטים שיקבלו את מירב הקולות במוקדמות יעלו לסקר הגמר, שיתפרסם ביום חמישי, 14.1. מיד אחריו יבוא גם סקר הופעת השנה.
סחתיין על שדרוג הטופס
במהלך ההצבעה נתקלתי יותר מפעם בסרטים ששמם היה נראה מוכר באופן חשוד אך לא הייתי בטוח אם צפיתי בהם או לא. הקישור לטריילר בהחלט סייע רבות, תודה.
לגבי הצבעותיי: כפי שאמרתי בכתבה אחרת לפני מספר ימים, השנה צפיתי בהרבה מאד סרטים. האמת, בהרבה יותר סרטים משחשבתי שצפיתי, במיוחד לאור העובדה שבמשך שלושה חודשים השנה לא צפיתי באף סרט.
עם זאת, מספר הסרטים מהרשימה שאהבתי מספיק כדי לכלול בחמישייה שלי קטן מחמישה. בסופו של דבר, בחרתי בסרטים: Kick-Ass (ובקלואי מורץ על הופעתה שם), Inception (ובג'וזף גורדון לוויט, שחקן החביב עליי מזה זמן רב, אך כאן בפרט על סצינת המסדרון והמעלית), Toy Story 3 ובסרט RED.
אילו היתה לי אפשרות לכלול גם סרטים שאינם מופיעים ברשימה, הייתי מוציא מהחמישייה את RED ומכניס שני סרטים אחרים: The Losers. Daybreakers.
ישנם עוד שלושה סרטים בהם לא צפיתי אך אני מקווה להשלים לפני הסקר (סביר שלא אספיק):
Animal Kingdom, The Secret in their Eyes, Prophet
קודם כל, הסקר באמת בנוי מצוין. אתה עובר על הרשימה, מתעכב על הסרטים שראית, מעלה זכרונות, כל השנה חולפת מול עיניך… ובסופו של דבר, אתה יוצא עם רשימת הסרטים שתיקח איתך הלאה.
הסיכום שלי:
ראיתי 28 סרטים מתוך הרשימה הנ"ל.
20 מתוכם אהבתי.
החמישייה:
1. התחלה – אין צורך להכביר במילים.
2. הרשת החברתית – כנ"ל.
3. קיק אס – הסרט המהנה ביותר.
4. תלוי באויר – סרט מבריק, תסריט אדיר.
5. אינויקטוס – לא מוערך במיוחד, אבל אני אהבתי מאוד. לדעתי, הכי טוב של קלינט מאז מיליון דולר בייבי.
על סף החמישייה: סקוט פילגרים, פרשס, גנב עירוני, איירון מן 2.
ההופעות הטובות:
1. ג'סי אייזנברג – הרשת החברתית
2. מורגן פרימן – אינויקטוס
3. מרק איוניר – שליחותו של הממונה על משאבי האנוש. ההופעה הכי מרשימה בסרט ישראלי בשנים האחרונות.
לסיום, יש לציין את העובדה המצערת שלא יצא לי לראות את צעצוע של סיפור 3. קצת מביך, אך זה המצב.
מתופעות הלוואי של שנה בלי עין הדג:
השנה ראיתי רק שני סרטים בקולנוע (ואת אווטאר, בשנה הלא נכונה מבחינת הסקר). בשביל מה לראות סרטים אם אין עם מי לדבר עליהם?
מש"א
אני בטוח שפספסתי סרטים טובים. ראיתי רק 11 סרטים, ומתוכם רק תמרה דרו יכולה להיות ב"חמישיה" שלי.
מי ייתן וזה לא יקרה בשנה הזו.![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
עד מתי ניתן להצביע?
(ל"ת)
רביעי, 13.1, בצהרים.
(ל"ת)
רביעי זה 12.1
(ל"ת)
נכון. סליחה, אני בשעון קיץ.
(ל"ת)
אחלה. תודה לשניכם :-)
(ל"ת)
מגניב
מצטרף למבכים את מספר הסרטים הנמוך, אם כי במקרה שלי זה 20 שזה מספר לא נמוך בהרבה מהממוצע שלי, לצערי.
אם כבר שדרוגים לטופס (הטריילר מוסיף המון) היה נחמד מאוד אם אפשר היה לראות את שם הסרט באנגלית (או בעברית בתצוגה ההפוכה) כשעומדים עם העכבר על השם שלו (או על ידי לחיצה או משהו). ללחוץ על פרטים ולראות שם לוקח הרבה זמן.
כמו כן, היה נחמד אם הייתה תצוגה מקדימה לבחירות שלי ואז כפתור אישור.
סקר 2010 מהנה לכולנו!
הסרט הכי טוב שראיתי ב-2010
היה "כוכב זוהר", שיצא בישראל ב-2009. הוא גם היה הסרט הראשון שראיתי ב-2010, כך שאפשר לומר שכל השנה היתה בסימן אכזבה. לעומת זאת יש הרבה סרטים שרציתי לראות ולא הספקתי: באה בקלות, סרט לבן, אני אהבה, תמרה דרו, העצמות המקסימות, פלונטר (לזה יש עדיין סיכוי).
השדרוג לסקר מעולה, במיוחד היכולת להחליף לאנגלית
כמו כן, מסתבר שהשנה הייתה חלשה, בדרך כלל אני צריך להתלבט את מי לשים בחמישיה.
הבחירות שלי.
1. וול סטריט 2
2. צעצוע של סיפור 3
3. הארי פוטר ואוצרות המוות
4. סופר הצללים
5. איזה מין שיוויון
הרשת החברתית נאלץ להידחק לסף החמישייה.
הופעות השנה: נעמי ווטס בכשתפגשי זר גבוה ומסתורי ורוסמנד פייק ומירנדה ריצ'ארדסון, שתיהן באיזה מין שיויון.
הבחירות שלי להופעות השנה
קירן קאלקין בסקוט פילגרים: הופעה שהצליחה להתבלט בסרט עמוס לעייפה במגניבות.
ג'ורג' קלוני בגברים שבוהים בעיזים: אולי הופעה ממוחזרת קצת, אבל משתלבת היטב באוירת הסרט: מצחיקה ותמהונית.
ג'וזף גודרון לויט בהתחלה: אולי זה נאיבי, אבל אני מאוד מעריך הופעות משחק שגורמות לי לשכוח מי השחקן. הוא מצליח להיות מגניב בצורה שונה לחלוטין מבריק.
איזה יופי של סקר
כל הכבוד על הבניה של עמוד הסקר. הוא אמנם גרם לי לנקיפות מצפון על מתי מעט הסרטים שראיתי, ומבוכה קלה על העדר סרטי "הו, הממ, כן, עמוק ומרשים!", אבל היה נחמד לראות את כל 2010 פרושה בפניי ולסכם אותה בלקוניות כזו.
החמישיה האסקפיסטית שלי היא:
סקוט פילגרים
הדרקון הראשון שלי
פלונטר
צעצוע של סיפור 3
שרלוק הולמס
ואני מסכימה עם שוקו על קיירן קאלקין וג'וזף גורדון לוויט, ובטח גם על ג'ורג' קלוני, על אף שעדיין לא ראיתי אותו בוהה בעזים.
ראיתי 49 סרטים מהרשימה
זו ירידה אצלי ביחס לשנים קודמות, אבל יצאו השנה מספיק סרטים טובים בכדי שאתקשה לבחור רק חמישה. כתבתי קצת יותר בפרוט על חמשת המועמדים בבלוג שלי, מאחר והם גם חמשת המועמדים לפינגווין הזהב (כן, אני עדיין עושה את זה). מי שרוצה לקרוא, הקישור נמצא בניק שלי, כדי לא להרגיז דגים ואין אורים מסוימים שלא אוהבים קופי+פייסט.
החמישיה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם, הדקדוק הפנימי, התחלה, מר שועל המהולל, צעצוע של סיפור 3
שישיה שניה, של סרטים שאהבתי, אבל לא נכנסו לחמשת הגדולים: הרשת החברתית, מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס, תלוי באוויר, קיק אס, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 1, מאצ'טה
מטען הכאב היה בחמישיה שלי בשנה שעברה, אבל לא נכלל בסקר כי לא יצא עדיין בישראל. השנה, הוא בסקר, אבל נתתי לו רק ציון "אהבתי", כי העדפתי לשמור מקום בחמישיה לסרטים שבאמת יצאו ב-2010.
לא הבנתי מה שאמרת על מטען הכאב
הוא שודר בארץ לראשונה כידוע בטלוויזיה בערב האוסקר בפברואר, אבל אחרי זה היו לו גם הקרנות מסחריות ברשת לב. אז למה אתה אומר שהוא לא יצא ב2010?
האם ה"אחת-עשריה" שלך באמת יותר טובה ממטען הכאב בעיניך, או שזה רק בגלל הסיבה הטכנית (והמוטעית)?
אגב – באותה מידה יכולת להחשיב את "תלוי באוויר" כסרט שלא יצא השנה…
אנסח שנית
את מטען הכאב ראיתי בקיץ 2009, ב-DVD. בסוף השנה, הוא היה בין חמשת המועמדים לפינגווין הזהב והיה נכנס לחמישיה שלי בסקר של עין הדג, אם היה יוצא בישראל באותה שנה. הוא אכן יצא בארץ ב-2010, אבל בשבילי, הוא סרט של 2009 ואני מעדיף לשמור את החמישיה לסרטים שראיתי במהלך השנה החולפת, או לפחות לקראת סוף השנה הקודמת. זה לא ש-11 הסרטים שציינתי טובים ממטען הכאב, הם פשוט משתלבים לי יותר טוב בסיכום השנתי.
אז אתה מסנכרן בין הבלוג שלך להצבעה בעין הדג
חבל, כי אני לא חושב שחובה שיהיה קשר ביניהם.
אם בעיניך הסרט טוב יותר מאחד הסרטים מהחמישיה "שראית השנה", נראה לי ששווה לחרוג.
מה אתה רוצה?
אתה תצביע לפי השיקולים שלך ואני אצביע לפי השיקולים שלי. לא צריך לנתח את זה למוות.
"לנתח למוות"?
בסה"כ הצעתי שתצביע לחמישה סרטים הכי טובים בעיניך ברשימה שמופיעה באתר הזה. זה הניתוח הכי פשוט בעולם. בטח בהשוואה להרבה ניתוחים שונים שלך באתר. בעצם, לא הבנתי למה התעצבנת.
אז אני רציתי לדעת אם מטען הכאב הוא מהסרטים הטובים ביותר ברשימה הזאת לדעתך, בלי קשר להצבעתך השנה לפי אי-אילו שיקולים.
הוא אחד הסרטים הטובים של השנתיים האחרונות
אני בוחר שלא להצביע בסקר של 2010 לסרט שראיתי באמצע 2009. בטח בהתחשב בכך שמטען הכאב היה נכנס לסקר של שנה שעברה אם גם אז הייתה אפשרות להציע סרטים שלא הופצו בארץ. הוא סרט טוב, אבל אני לא מרגיש שהוא מתאים לי בסיכום של 2010.
החמישיה שלי (+הופעות השנה מבחינתי):
החמישיה: התחלה, סקוט פילגרים, צעצוע של סיפור 3, הדרקון הראשון שלי, הרשת החברתית.
אהבתי: ג'קאס 3D, איפה אליס?, אני אוהב אותך פיליפ מוריס.
הופעות השנה: ג'מה ארטרטון על "איפה אליס?", ג'סי אייזנברג על "הרשת החברתית", אמה סטון (אהובתי) על "באה בקלות"![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
.
עצוב, ראיתי רק 8 סרטים השנה
ככה זה כשאין הדג סגור ואין לי המלצות טובות לסרטים :-(
מקווה לראות בזמן הקרוב את קיק-אס ומופע הקסמים של ד"ר פרנסוס כדי להציל קצת מהכבוד העצמי שלי…
בבחירת סרט השנה שלי התלבטתי בין שני מועמדים: התחלה ופלונטר. פלונטר הוא סרט מקסים וראיתי אותו יותר מפעם אחת, אבל בסופו של דבר בחרתי (כמו כולם, אני מניח) בהתחלה, כי הוא היה חדשני ומקורי.
למלא את הסקר הזה גרם לי להבין כמה סרטים שרציתי לא יצא לי לראות השנה.
אני מובטל שישה חודשים ואני עדיין לא מספיק לעשות את כל מה שאני רוצה! חיים אבסורד!
החמישיה שלי
אונדין – הסרט שהכי אהבתי השנה, וציינתי אותו גם בפוסט על הסרטים שרבים החמיצו.
מר שועל המהולל – והפעם ברשימת הלא-מופצים שלי.
9.99$ – אני לא משוגע על הסיפורים של אתגר קרת, אבל הסרט סחף אותי, לא מעט בזכות העיצוב המקסים, השילוב בין המקומי לקוסמופוליטי, והשזירה של הסיפורים השונים לקו-עלילה אחד מתמשך.
פלונטר – דיסני סוף-סוף מביאים את הנוסחה הישנה שלהם לזמנים המודרניים, וזה יוצא מצוין.
קיק-אס – האקשן של השנה.
אבל במקרה שלי, האמת, הסיפורים הגדולים מתחבאים מאחורי הסרטים שמחוץ לחמישיה. רובם ברשימת ה-"אהבתי", שמתבררת כמנעד רחב מאוד לסרטים שהיו לי תגובות שונות מאוד כלפיהם. יש ברשימה הזאת סרטים שהיו מצוינים וזהו – "צעצוע של סיפור 3" ו-"הדרקון הראשון שלי" (כל אחד מהם הוא הפגנה מלוטשת עד הפרט האחרון של יכולות האולפן שלו), אבל לא היתה בהם אותה חדשנות שמצאתי בוול-אי או למעלה, או אפילו "שרק" לפני עשור. יש בה סרטים טובים בהחלט, שההתלהבות מהם נראתה לי חסרת פרופורציה – "התחלה" (מקרה של שלם ששווה יותר מסכום חלקיו), "סקוט פילגרים" (הופך מהר מאוד מסרט לאוסף מערכונים. אוסף מאוד משעשע של מערכונים, אבל לא הרבה יותר מזה) ו-"הרשת החברתית" (דרמה יעילה ומרתקת, אבל לא יצירת-מופת שתיזכר לדורות). יש בה סרטים שלא היו סרטים גדולים, אפילו לסוגם, אבל אני מאוד נהניתי מהם – "אסטרו-בוי" (הפעם הראשונה שבארה"ב הצליחו לעשות גרסה ראויה לסדרת אנימה יפנית, פלוס האקשן המונפש הטוב של השנה – כן, יותר מבכל אחד מהסרטים של האולפנים הגדולים השנה) ו-"סולומון קיין". והיו שם סרטים אחרים שהיו פשוט טובים – "פעם הייתי", "הדקדוק הפנימי ו-"סופר צללים". אה, ונהניתי גם ב-"אליס". הנה, אמרתי את זה.
רשימת ה-"ככה-ככה" שלי מצומצמת למדי. לא התלהבתי מ-RED (הרעיון נחמד, הסרט נסחב), "גנוב על הירח" ו-"מגה-מח" היו סרטי פול-גז בניוטרל, "הנסיכה והצפרדע" היה הנפילה ש-"פלונטר" פיצה עליה, ול-"כלבת" מגיעות נקודות בעיקר על המאמץ. היה בדיוק סרט אחד שקיבל את ה-"לא אהבתי" שלי השנה – "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי". והוא אפילו לא היה כזה רע, סתם עוד תזכורת שאני צריך מדי פעם ללמה אני לא סובל את וודי אלן.
הופעות:
טוטורו ב-"צעצוע של סיפור 3" – אני יודע, לא ממש תפקיד מרכזי, אבל בשבילי הוא פשוט גנב את ההצגה.
ג'וד לאו ב-"שרלוק הולמס" – הצבעה נוסטלגית בעיקרה, כי לאו הוא עדיין אחד השחקנים האהובים עלי בזכות תפקידים משמעותיים יותר. אבל גם בתור הסיידקיק הוא סימפטי מאוד.
אליז'ה בצ'לדה (איך כותבים את השם שלה?) ב-"אונדין" – הופעה שבשבילה נוצר התואר "מכשפת".
ההימורים שלי לטופ 10
– התחלה (בצדק)
– הרשת החברתית (בצדק)
– צעצוע של סיפור 3 (בצדק)
– סקוט פילגרים נגד העולם (בצדק)
– הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק ראשון (בצדק)
– שאטר איילנד (חצי בצדק)
– קיק אס (חצי בצדק)
– הדרקון הראשון שלי (חצי בצדק)
– מטען הכאב (לא ראיתי)
– תלוי באוויר (לא ראיתי)
ובחירותיי:
החמישייה שלי:
1. התחלה- פשוט תענוג. לעיניים, למוח, ללב (כן, התרגשתי באחד הקטעים בסרט, בעיקר מהזעזוע. אתם יכולים לנחש איזה)
2. הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק ראשון- עיבוד מעולה, הסרט הטוב בסדרה. לדעתי זה סרט שעומד בפני עצמו, עם כמה סצנות מופתיות והכי חשוב- יש ביניהן חיבור נורמלי והעלילה רציפה.
3. סקוט פילגרים נגד העולם- יותר משהוא מגניב, הוא מצחיק. הקטעים של הקרבות טיפה התישו אותי, אבל שאר הסרט היה קורע מצחוק, ובעיקר- מיוחד.
4. צעצוע של סיפור 3- אף פעם לא הייתי חובב גדול של צעצוע של סיפור. יחד עם זאת- נהניתי, התרגשתי ובעיקר צחקתי. אם כן הייתי חובב של הסדרה עוד מגיל קטן, הסרט הזה כנראה היה מגיע למקום יותר גבוה.
5. הרשת החברתית- כשהסרט מתחיל אתה אומר לעצמך "אוי הם מדברים מהר מדי" ו"אוי , אני לא מבין כלום". אתה מתחיל להתעניין יותר ויותר ובלי לשים לב בכלל, פתאום אתה קולט שאתה דבוק לכיסא. תסריט מבריק.
אהבתי:
אני אוהב אותך פיליפ מוריס
זוהי סדום
שאטר איילנד
אם לא ראית איך אתה יודע?
(ל"ת)
ניחוש, עפ"י הלך הרוחות
תסכים איתי שגם אם לא היית רואה את אינספשן, אחרי כל ההשתפכויות על הסרט הזה, היית יכול לנחש שהוא יגיע לטופ 10.
חמשת הגדולים שלי, בסדר אקראי:
1. הרשת החברתית (לא הפסקתי לראות עד הסוף, אבל אהבתי את מה שכן ראיתי)
2. התחלה
3. צעצוע של סיפור 3
4. הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 1
5. שרלוק הולמס (לא, זה לא בגלל השפעת. זה באמת סרט מצוין!)
סרטים תחת הדירוג "אהבתי": הילדים בסדר, שאטר איילנד, ו… וואו, עברו רק חמש דקות וכבר אני לא זוכר?)
ככה-ככה: יומנו של חנון, פרסי ג'קסון, האצ'יקו וכו'
שנאתי: "נרניה" ו"איירבנדר".
השנה שלי
היתה שנה לא משהו בכלל. כמו בשנה שעברה, לא היה אף סרט שהפיל אותי לרצפה, אלא רק הרבה סרטים שהם בסדר כזה, טובים לסוגם, ונשכחים כמעט מיד.
החמישיה שלי היא רביעיה: סופר הצללים, הרשת החברתית, התחלה וקיק אס, שמבחינתי הוא סרט השנה. יש בו כל כך הרבה יותר מאשר אקשן קומיקס מגניב, ואני מאד מקווה שלא יהפכו אותו לסדרה ויהרסו אותו לגמרי, למרות שכמו שאני מכיר את החבר'ה מהוליווד, התסריט כבר כתוב והליהוק כבר בעיצומו.
הפתעה לטובה היתה "שלושת הימים הבאים", בעיקר בזכות ראסל קרואו, שמוכיח שוב שכשהוא נדרש לגלם את האנדרדוג השמנמן הוא שחקן מצוין ("המקור", "נפלאות התבונה", "סודות אל.איי.") וכשהוא בסרטים של רידלי סקוט הוא סתם מעפן.
שנת סרטים נהדרת, שנת צפייה בינונית
אין ספק שמבחינת איכות עלתה שנת 2010 על 2009. מבין כל סרטי 2009 היה רק סרט אחד אותו החשבתי ליצירת מופת ('ממזרים', כמובן) ומלבדו היו עוד סרטים טובים, אבל לא מעבר לזה. השנה מצאתי שלא פחות משלוש יצירות מופת נגלו לנגד עינינו. אני מתאפק שלא להרחיב עד הופעת הסקר, אבל זהו יבול מרשים ביותר. ואני עוד הצלחתי לפספס בעקביות סרטים מדוברים כמו 'סרט לבן', 'עיר של חיים ומוות' ו-הדקדוק הפנימי'. לא חושב שפספתי אי פעם כל כך בעקביות. אך אני לא מתלונן. אכן הייתה שנה מצוינת. וההרחבה – בוא תבוא בסקר.
אך חוץ מזה, בעודי מסתכל על רשימת הסרטים הבנתי, שהופעות מונומנטליות באמת, כאלה שעושות סרטים, לא ממש נראו השנה. הרבה סרטים טובים – אך כמעט שאף אחד מהם באמת נשען על הופעה של שחקן או שחקנים, כפי שכבר ראינו בשנים קודמות. בסופו של דבר בחרתי באמה סטון, שהופעתה המקסימה ב'באה בקלות' שדרגה את הסרט מעוד קומדיה רומנטית לפאן מפנק, ובג'סי אייזנברג, שהופעתו הפסיבית והמדויקת כמארק צוקרברג כמעט ומייצגת את הסרט כולו (ובסופו של דבר, גם את החולשות הברורות שלו). על מנת להשלים שלישיה הוספתי את רייצ'ל וייז, כי למרות העובדה שאת 'אגורה' ראיתי בשנה שעברה (בדי.וי.די אמנם), הוא עדיין נרשם לפני כסרט מצוין, והופעתה של וייז – כאחת ההופעות הנשיות הטובות ביותר של השנים האחרונות.
"עיר של חיים ומוות" סרט מדובר?
(ל"ת)
האמת שכן
המבקרים כמדומני השתפכו ממנו, ושמעתי מרבים שהוא סרט מאוד מוצלח. אני לא יודע אם הוא הצליח בקופות (כנראה שלא. בכל זאת, סרט סיני תקופתי בלי אמנויות לחימה? מן הסתם לא הכי אטרקטיבי). אבל הוא מוזכר אצל רבים ממבקרינו כאחד מגדולי הסרטים שיצאו השנה. חבל שלא יצא לי לראות אותו ולבדוק זאת בעצמי.
מוספיה לברכות של שדרוג הסקר :)
ולסטטיסטיקיות האישיות, שנה יחסית חלשה (רואים שלא היה עין הדג), ראיתי 32 סרטים,
מתוכם אהבתי 10 + החמישיה (בסדר אקראי):
צעצוע של סיפור 3
התחלה
הרשת החברתית
הדרקון הראשון שלי
סקוט פילגרם נגד העולם
מבחינת הופעות, מוזר אבל רק הופעה אחת זכורה לי ממש לטובה והיא של קיירן קאלקין בסקוט פילגרם.
ושנתראה בשנה הבאה (שאני די מצפה לה מבחינה קולנעית האמת. החלטות לשנה החדשה זה לפחות להגדיל את מספר הסרטים שאני אראה השנה :))
איזה כייף!
שניים מההצעות שלי נכנסו לסקר :-) מר שוער המהולל ו-9.99, (גם מיסטר נובודי וספלייס, אבל אמרו אותם קודם, לפני, זה לא משנה).
השניים הראשונים שידעתי בוודאות שיכנסו לחמישייה, היו צעצוע 3 וההתחלה, הם גם לא צריכים את הקול שלי, ברור לי שהם יכנסו לעשירייה וגם ברור לי שסרט השנה יהיה תחרות צמודה בין שניהם (אין לי מושג עוד באיזה מהם אבחר, זה כ"כ קשה).
לא ראיתי עוד את סקוט פילגרים ואת הרשת החברתית, שסביר להניח שהייתי בוחרת בהם אם הייתי רואה, לכן כל שלושת הנוספים היו בחירות לא צפויות או ידועות מראש עבורי. בסוף בחרתי בפרשס (שהיה הפתעה אדירה מבחינתי, ציפיתי לדרמה אוסקרית בנאלית וקיבלתי סרט בוטה מלוכלך, כנה, לא מתפשר שאומר הכל בפנים, בלי לסנן, בלי להתייפייף, מביא בוקסים לבטן ואת הגוש בגרון), מיסטר נובדי- בקטגוריית הביזאר של השנה, ו-9.99. שממש אהבתי ונכנס לי ללב. עוד שלושה שהתלבטתי אם להכניס היו פרנסוס, פובידילה ופעם הייתי. אבל בסוף הלכתי עם ההחלטות הנ"ל.
נתקלתי בדילמה
כשחיכיתי לסקר לא חשבתי שאצליח לחשוב על יותר משלושה סרטים לחמישיה, אבל עכשיו שראיתי את הרשימה של הסרטים שיצאו השנה, קלטתי שבעצם יש לי שישיה… לעזאזל.
מצד אחד, שלושת הסרטים הבולטים שבכנות הכי נהניתי מהם השנה הם 'צעצוע של סיפור 3', 'הרשת החברתית' ו'אינספשן'. סרטים שברור שיגיעו לעשיריה.
מצד שני, שלושה סרטים נוספים שנהניתי מהם מאוד הם 'מחוץ למים', 'תלוי באוויר' ו'מר שועל המהולל', ואלה סרטים שבאמת זקוקים להצבעות כדי להפגין נוכחות בסקר.
אז אני צריך לוותר על אחד מהסרטים בשלישיה הברורה, או על אחד מהשלישיה הנזקקת…
צריך לחשוב על זה.
ואולי גם אשלים עוד איזה סרט בסופ"ש לפני שאצביע סופית (ופה אני פותח לדיון – מה אתם ממליצים שאראה לפני ההצבעה? אני רוצה להשלים את RED, נביא או שאטר איילנד)
נ.ב – אל תמליצו לי על סקוט פילגרים, כי כבר ראיתי. נחמד, אבל לא לחמישיה שלי.
===
לגבי הופעות השנה אני חושב שאני יותר סגור:
קייטי ג'ארוויס – מחוץ למים. הופעה כל כך כנה,אמיתית, כואבת ומרתקת. בכלל, אני ממליץ על הסרט לכל מי שאוהב סרטים יותר ריאליסטיים (ריאליסטיים לא במובן של "לא קורה כלום בסרט, איזה שעמום", אלא יותר בסגנון הצילום והעריכה, וכמובן תסריט לא הוליוודי. בריטי, כן?).
קלואי מורץ – קיק אס. תגידו מה שתגידו על מוסריות העניין, אבל היט-גירל *היא* הסיבה לכך שזה סרט כל כך מגניב!
קן – צעצוע של סיפור 3. כי הוא פשוט קרע אותי מצחוק.
מה לראות? defendor
ברצינות. RED נחמד, נביא לא ראיתי ושאטר איילנד צפוי, משעמם ומקושקש. Defendor הוא הסרט-שאין-מי-שראה-ולא-אהב שלי. מה שכן, כיפי במיוחד הוא לא.
החמישייה שלי היא רביעייה-
הרשת החברתית,
סקוט פילגרים,
אינספשן,
צעצוע של סיפור 3.
חוץ מאלו ראיתי השנה רק עוד שלושה סרטים- הארי פוטר, אלפא ואומגה [בזבוז משווע של שלושים שקלים] ופרסי ג'קסון [מזעזע לא פחות, אבל לפחות ידעתי את זה מראש].
כמובן שגם השלמתי השנה מגוון של סרטי עבר, ועוד נשאר הרבה להשלים, ככה שלא היה ולא יהיה משעמם.
הופעת השנה- בחרתי בג'סטין טימברלייק על הרשת החברתית ובקיירן קאלקין על סקוט פילגרים [האמת שבשניהם גם השחקן הראשי גרם לי הרבה נחת] וג'וזף גורדון לוויט פרח לגמרי מדעתי.
האם יש אפשרות לעדכן את הבחירה שלי?
אני מקווה לראות יותר סרטים בשנה הקרובה. סביר להניח שזה יקרה משלוש סיבות: 1. מחיר מוזל. 2: קרבה גיאוגרפית גדולה יותר לקולנוע [לא רע- רב חן בפ"ת]. 3. חזרתו של עין הדג, שתבטיח שלא אפספס שוב אירועים קולנועיים כמו סקוט פילגרים.
הבחירות שלי:
קודם כל חבל שאי אפשר עשירייה, אבל אי אפשר אז הנה החמישה (לא לפי סדר עדיפות):
*פעם הייתי – הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי השנה (אבל גם היחיד) השאיר עלי רושם עמוק ונשאר אצלי ימים רבים. אדיר מילר, שחקן וקומיקאי שלרוב אני לא סובל, נתן הופעה אדירה.
*קיק אס – הסרט פשוט בעט בכל מוסכמה אפשרית ואפילו ניקולס קייג' לא הוריד ממנו. כולם שם היו נפלאים והוא בעיני סרט הקומיקס הטוב ביותר של השנים האחרונות.
*הרשת החברתית – אין, אין על הכתיבה של אהרון סורקין – חבל שלא כל העולם מדבר בסורקינית. הוסיפו לכך את העלילה ה"היסטורית" על נושאים כל כך עכשויים שיש הרגשה שהסרט מספר רק את התחלת הסיפור ושסופו פשוט עדיין לא התרחש. ג'סי אייזנברג היה נפלא, ההוא ששיחק את התאומים היה נהדר אבל ג'סטין טימברלייק פשוט שרף את המסך. סרט אדיר.
*התחלה – נו, כמובן. היחיד בחמישיה שמקבל אצלי דירוג במסגרת החמישיה: סרט השנה שלי. הפעם טעם הקהל (לפחות בעין הדג, אבל נראה לי שגם מחוץ) תואם לשי. מה גם שזה הסרט העין דגי המושלם. במהלך ההקרנה תהיתי יותר מפעם אחת אם הנולאנים כתבו את התסריט (המבריק) כשהם חושבים קודם כל על גולשי עין הדג. וחוץ מזה אפשר לחפור בסרט כל כך הרבה ובכל פעם למצוא בו משהו חדש שזה כמעט מפחיד. והיה גם בימוי מבריק, סצינה שתיכנס לרשימת הסצינות הקלאסיות שלי (כן, כן, המסדרון) וג'וזף גורדון לויט.
*סופר הצללים – דרמה עשויה נפלא של מייסטר ותיק. סמאח בכל קנה מידה.
ההופעות שלי? הנה:
ג'וזף גורדון לויט על הופעה ספוקית ומבריקה ב"התחלה".
אדיר מילר בהופעה – נו, זה מתבקש – אדירה ב"פעם הייתי"
ג'סטין טימברלייק על חריכת מסך ב"הרשת החברתית".
וחוץ מזה יש לציין שהשנה ראיתי יחסית מעט סרטים לשנים קודמות (רק 29), וכי אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה (בחו"ל) ושהיה אולי אף חולק את המקום הראשון עם "התחלה" לא הוקרן עדיין בארץ. אל תפספסו את "אנימל קינגדום" האוסטרלי. יצאתי קצר נשימה וחסר מילים.
מסכים מאוד לגבי 'פעם הייתי', גם אני הכנסתי אותו לחמישייה שלי (בעצם רביעייה). רציתי לראות את הסרט מהרגע שראיתי כתבת פרסום עליו עם קטעים מהסרט. הוא פשוט נראה מהפנט, ואכן כך הוא היה. אין מה להגיד, אבי נשר הוא במאי מהשורה הראשונה.
דווקא לגבי 'ממלכת החיות' – חולק עליך מאוד. ראיתי את הטריילר ואמרתי לעצמי "ואי, נראה כמו סרט ממש מגניב" וכל כך הצטערתי על זה… השתעממתי בטירוף כל הסרט. לא היה אכפת לי משום דמות (חוץ מהדמות הראשונה לה קורה אסון) וכל הבעיות שהיו להם במשך הסרט פשוט לא עניינו אותי. הדבר היחיד שהיה טוב זה 5 שניות של סצינת הסיום שהפתיעו וזה באמת פתאום הוסיף עניין. חבל שזה היה בסוף הסרט.
אחרי זה ו'ההצעה' החלטתי שאני לא רואה יותר סרטים אוסטרלים (אלא אם כן אקבל המלצות חמות מאוד מאנשים בעלי טעם דומה לשלי), כנראה שזה משהו תרבותי.
ראיתי השנה כמות עלובה של סרטים.
זה שילוב של היעדר עין הדג, מרחק מה-VOD של ההורים ומנוי לסינמטק שבגללו הלכתי יותר לסרטים ישנים…
![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
שלושה סרטים מאוד לא אהבתי: מצ'טה, איירון מן 2, צוות לעניין. זה בסדר שנאה יורד, אך לא בהכרח בסדר איכות יורד – איירון מן 2 לא באמת גרוע יותר מצוות לעניין, פשוט ציפיתי ממנו להיות טוב. או לפחות סביר. בהחלט פחות… אימפוטנטי.
![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
שלושה סרטים נכנסו לחמישייה שלי: התחלה, קיק אס, ד"ר פרנסוס. זה לא שד"ר פרנסוס מופתי, הוא לא מתקרב ליצירות המופת של גיליאם, אבל הוא כל כך קסום, ויצאתי ממנו כל כך שיכורה מתחושת גיליאם-חזר-לעצמו, לא נראה לי שסרט אחר גרם לי כזה אושר השנה.
![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
זה מוזר שיש רק שלושה סרטים בחמישייה שלי, למרות שהיו עוד סרטים שאהבתי. אבל איכשהו, למרות שאהבתי אותם ונהניתי מהם, הם לא נראים לי החומר ממנו עשויות חמישיות. בין אם הם אכזבו אותי בדרך כלשהי (סקוט פילגרים), היו סתם חמודים (9.99, גברים שבוהים בעיזים, הקונצרט) או שאני פשוט לא כל כך זוכרת אותם (מטען הכאב).
יש לי הרגשה שאני אכיר רק סרט או שניים שיגיעו לסקר הסופי, ולא אוכל אפילו להצביע…. כל כך הרבה השלמות, ופשוט אין לי מתי לעשות אותן.
RED's AWESOME
יש מצב שאפשר להוסיף לו הצבעת "החמישייה שלי" ממני?
סרט השנה שלי הוא ללא ספק "מחוץ למים". פתח לי את התיאבון לחלוטין לעוד קולנוע בריטי. משחק מעלף של קאתי ג'רבייס ומייקל פאסבנדר. בעצם, של כולם. צילום מצמרר, בימוי מדוייק לא משתלט. לא ציפיתי להרבה והוא ריגש אותי ברמות אחרות. מומלץ בחום!
האם יש אפשרות לערוך את הטופס לאחר ההצבעה?
רק אמש (אחרי שהצבעתי) צפיתי ב-The Town…
החמישייה האמיתית שלי:
1. Harry Brown (לא מופיע בטופס)
2. הרשת החברתית
3. סקוט פילגרים נגד מפיצי הסרטים הישראלים
4. אני אוהב אותך, פילים מוריס
5. Hot Tub Time Machine (לא מופיע בטופס)
אחרי הצפייה ב-The Town הסרט נכנס למקום הרביעי ו-HTTM יוצא ממנה.
מאחר וחלק מהסרטים לא הופיע בטופס, לחמישייה שלי הכנסתי את The Heart Locker (אע"פ שמבחינתי הוא שייך ל-2009) ו-The Fantastic Mr. Fox.
מה זה HTTM?
(ל"ת)
ראה מקום 5.
(ל"ת)
אני אמור קצת לרחם על עצמי כי ראיתי השנה 20 סרטים, נכון?
במיוחד שחלק מהם נצפו בתנאים לא תנאים. באמת שחבל לי. כל הסרטים בחמישייה הזאת כיהנו אצלי בראש בזמן זה או אחר בתפקיד סרט השנה של 2010.
5. התחלה – הייתי מונה את הסיבות, אבל הן כבר נמנו בשבילים. לרגעים שקלתי להעעיף אותו מהרשימה לטובת שאטר איילנד או הרשת החברתית, אבל זה לא פייר. סרט ענק וכו'.
4. סקוט פילגרים נגד העולם – סרט מהמם. שימוש בכל פלטת הצבעים הקולנועית בלי ליצור מאיסה כלשהי. מצליח לעשות בום-בום בום-בום עצבני בלב וחיוך ענק על הפרצוף. מסוג הסרטים שאני הכי אוהב.
3. קיק אס – סרט אגדי! עזבו את חווית הצפייה הנהדרת שלי בו, היט גירל עושה תפקיד מצוין, והגיבור אוהב אבודים… גאד, יצאתי מהסרט הזה בתחושה כל כך טובה!
2. צעצוע של סיפור 3 – סרט יפהפה. פיוטיות מרונדרת. שיא הרגש. סרט חזק ועמוק, מרגש ומתוק, ויותר מכל – מצחיק כמו שמעט סרטים השנה הצחיקו אותי. באז הספרדי נכנס לשלושת ההופעות הטובות ביותר בשנה מבחינתי.
1. באה בקלות – נו, חפרתי עליו מספיק כאן, לא? הוא ללא ספק *לא* הסרט האהוב עלי השנה, אבל אין ספק שהוא הסרט שהכי דיבר אלי השנה. רכילות, שמועות…. אחד מהסרטים שאתה חושב שהתסריטאי כתב אותו כמכתב אליך. נהדר.
קרוב לוודאי שאני אשנה את דעתי – במיוחד כלפי הסרט במקום הראשון. יש סיכוי שסקוט פילגרים או קיק אס או צעצוע של סיפור יחליפו אותו. אלו הדעות שלי. אני עומד מאוחריהן.
"והגיבור אוהב אבודים…"
אחת הסדרות הקולנועיות ביותר אי פעם, אחת האכזבות הגדולות ביותר שהיו לי.
2010 היא השנה שבה הבנתי סופית
שאני מעדיף טלוויזיה על פני קולנוע. ממילא ערכי ההפקה של סדרות כמו "מד מן" ו"שובר שורות" הם קולנועיים לחלוטין, ואילו הכתיבה טובה הרבה יותר והחיבור הרגשי אל הדמויות עמוק לאין שיעור (במקרה או שלא במקרה, התסריט ההוליוודי הטוב של השנה נכתב על ידי איש טלוויזה).
אני חושב שהקולנוענים האמריקניים מבינים שהם לא יכולים לתת פייט לאנשי הטלוויזה בגזרת "האיכות" ולכן הנטייה היא לעבור לספקטקלים טובים יותר ("אינספציה") או פחות ("אווטאר"). אני מאמין שאנחנו נראה עוד ועוד תלת מימד ותעלולים ויזואליים מיותרים כי זה שירות שלטלוויזיה עדיין קשה לספק. סקוט פילגרים הוא אכן סרט השנה, משום שהוא מסמן את הצייטגייסט: סרט משעמם ורפטטיבי בתחפושת של רכבת הרים אודיו-ויזואלית.
הסרטים היחידים שהשאירו עליי רושם השנה הם סרטים שהיו עובדים פחות טוב כסדרת טלוויזיה. אם סדרת טלוויזיה היא רומאן עב כרס, אז סרט קולנוע הוא סיפור קצר ו-Catfish הוא סיפור קצר מושלם, כמעט גי דה-מופאסני. וולהאלה ריזינג, מאידך, אבסטרקטי מכדי לעבוד כאמנות בהמשכים. לבסוף, הסרטים ההוליוודים הכי מוצלחים השנה היו דווקא אלו שחזרו לנוסחאות הקלאסיות, בלי הרבה רעש וצלצולים – סופר צללים והרשת החברתית.
(כשאני חושב על זה, הייתי לגמרי רואה סדרת אנימציה של מר שועל המהולל. אבל ווס אנדרסון יש רק אחד.)
אני תוהה...
האם ההודעה לקחה בחשבון את המעבר למסך הקטן שעשו השנה שני ענקי קולנוע (סקורסזה ודרבונט) בשביל לעשות שם, בהצלחה יתרה, (כמעט) את אותו הדבר שהם עושים על המסך הגדול? אם כן, לא היה אמור לבוא פה הספד?
דרבונט ענק קולנוע?
הוא עשה שני סרטים טובים עד מעולים (לא ראיתי את גרין מייל, וחומות של תקווה סרט מדהים). להגיד שהוא עבר השנה לקולנוע זאת טעות – תצסתכל על רשימת הקרדיטים שלו ב-IMDb. רוב הדברים שהוא עשה הם בטלוויזיה.
בימוי והפקה בפועל של סדרת טלוויזיה אחת לא אומר שסקורסזה עבר לטלוויזיה. הוא גומר כל פעם כשמדדברים איתו על תלת מימד, ועכשיו הוא מצלם בטכניקה הזאת – שהוחזרה אלינו כדי להראות את עליונות הקולנוע על הטלוויזיה – סרט חדש.
1. יש להבדיל בין "ענקי קולנוע" ובין "ענקי הקולנוע"
ושכחת את 'ערפל'.
2. IMDB זה לחלשים, אלא אם כן מדברים על אובייקטים אלמוניים. אם לא שמענו (לפחות אני) על העשיה הטלויזיונית שלו לפני 'דה ווקינג דד', כנראה שזה לא היה משהו משמעותי. במאי קולנוע שבא, מביים פרק בסדרה (או סרט טלויזיה) זה לא דבר חריג (ע"ע טרנטינו). במאי שמשקיע את כל מרצו וזמנו לסדרה שלמה זה משהו שונה.
3. ההתלהבות של סקורסזה דווקא מהתלת מצחיקה והוא בחזקת "תינוק שנשבה" בעיני.
לא, אתה עדיין טועה.
אי אפשר להגיד "ענק קולנוע" סתם ככה, וזה לא משנה אם יש או אין ה' ידיעה. הוא עשה 4 סרטים – אחד נחשב ליצירת מופת (חומות של תקווה), השני נחשב לסרט טוב מאוד (גרין מייל), השלישי – ובכן, לאף אחד לא באמת אכפת ממנו (המג'סטיק) ומהרביעי התלהבו שניים שלושה אנשים ועזבו אותו בשקט (הערפל) – ובנוסף כתב את התסריט לשנים שלושה סרטים שהכי מפורסם בהם הוא "סיוט ברחוב אלם 3".
הוא לא "ביים פרק בסדרה". הוא עשה הרבה דברים בטלוויזיה, גם אם הדברים היותר "מפורסמים" שלו – והגרשיים על מפורסמים בא כדי להגיד שהוא לא כזה הוט שוט קולנועי – נמצאים בקולנוע, הוא בעיקר עשה טלוויזיה, אם הוא עשה.
סקורסזה לא עבר לטלוויזיה ולא נעליים. הוא מביים את הוגו קברה. בתלת מימד. הוא מתלהב מזה, וזה לא משנה באיזה חזקה הוא נמצא מבחינתך. הוא עדיין מתלהב ממה שאמור לנצח את הטלוויזיה, וזה אומר שהוא עדיין לא עבר לטלוויזיה.
הספד למדיום הטלוויזיוני?
בורדווק אמפייר היא סדרה של טרנס ווינטר, לא של סקורסיזי (בעל התואר האמורפי "מפיק בפועל"). אמנם הפיילוט בבימויו היה משובח, אבל קשה לומר שהמעורבות שלו בסדרה מהותית.
פרנק דרבונט הוא אכן השואו-ראנר של דה ווקינג דד ומדובר סדרה גרועה.
במילים אחרות, העובדה שבמאי קולנוע בינוני אחד הפך ליוצר טלוויזיה עדיין לא שינתה את כללי המשחק.
איך אתה יכול להגיד על משהו ששודרו ממנו רק 6 פרקים
שהוא גרוע?
אני חשבתי שהפיילוט היה מעולה, הפרקים שבאו אחרי זה היו Mix bag, אבל הסוף היה מספק והעונה הבאה שיהיו לה יותר פרקים עוד יכולה להביא לשיפור רציני.
גם אני יצאתי די אמביולנטי לWalking Dead
בעיקר בגלל המקור שהיה הרבה יותר טוב. ברם, לא הייתי מעניק לתוכנית את כתר הקש על כך. היא צריכה, ומקבלת, עונה שניה בתקווה שתשתפר.
אבל המשוואה שנמרוד ציין, בה הטלוויזיה מוותרת על הגרנדיוזיות לטובת האיכות והקולנוע להיפך, היא נכונה. לא בצורה גורפת (בכל זאת יש סרטים הוליוודים גדולים ואינטימיים והרשתות עדיין מושכות בעוז סדרות פרוזודוריות סטייל CSI) אבל נכונה.
הייתי צולל איתך לדיון על the walking dead
אבל המחיקה בוא תבוא.
בקצרה: הבעיה העיקרית היא שבתור סדרה על זומבים היא מזכירה יותר מדי דרמה משפחתית עבשה. בעיית משנה, זו דרמה משפחתית עם דמויות שגובלות בקריקטורה, דיאלוגים מביכים ואיזה וייב שמרני שפשוט מנע ממני להנות.
תודה
ניסחת בשתי שורות משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע חודשים.
לא, הספד למדיום הקולנועי
אתה טוען שהמסך הגדול, תוך השענות פתטית על גימיקים אינפנטיליים, מאבד מהרלוונטיות שלו בעינייך לטובת המסך הקטן אבל דווקא את המעבר המשמעותי (מעבר שלא היה קורה בתקופה מוקדמת יותר ללא התעצמותן של רשתות הכבלים והחופש היצירתי שהן מעניקות) שכחת לציין. לחיזוק האבחנה שלך אפשר גם לבחון את מצב הקומדיות בטלויזיה של השנים האחרונות לעומת הקומדיות של הקולנוע (שום דבר משמעותי מלבד אפטאו וחבורתו).
במאי, גם אם רק במאי-להשכרה לרוב, שמנפיק את הסרט שעומד בראש רשימת הסרטים הנחשבים באתר הקולנוע המוביל בעולם ועוד שני סרטים טובים, הוא הרבה דברים. "במאי בינוני" הוא לא אחד מהם.
אני לא עד כדי כך קיצוני
בסך הכל אמרתי שאני מעדיף טלוויזיה – לא שהפסקתי לראות קולנוע לחלוטין.
אבל תן לי לחזק את דבריך: המעבר המשמעותי ביותר מהקולנוע לטלוויזיה הוא המעבר של דני מקברייד, ג'ודי היל ודוויד גורדון גרין, שאחראים ל-"Eastbound and Down". איסטבאונד לא המציאה מחדש את הקומדיה, אבל אין שום דבר דומה למה שהם עושים שם. מי שכן המציא מחדש את הקומדיה הטלוויזיונית הוא לואיס סי.קיי., שהסדרה החדשה שלו אשכרה פורצת דרך חדשה. אתה צופה בה ומרגיש – לטוב ולרע, כי יש אנשים שיגידו שזה לא מצחיק – שנעשה פה משהו חדש לגמרי. בקולנוע, לעומת זאת, קתרין הייגל נחשבת לקומדיאנית.
לגבי דרבונט, הוא אולי מצליח, אבל בעיניי הוא בינוני. הכי middle brow בעולם.
אלוהים, אני מתעב את קתרין הייגל.
נמרוד, זה ניתוח מעניין לאללה.
עם זאת, יש לי עליו השגה אחת, והיא שצפייה בסרט זה דבר שאפשר לעשות כחלק מבילוי של ערב אחד, ואילו צפייה בסדרה שלמה דורשת השקעה גדולה בהרבה. לצפות בכול שש העונות של הסופראנוס, למשל, זה ממש פרוייקט אדיר־מימדים. אני חושב שתמיד יישאר מקום משמעותי לסרטי־דרמה טובים ואפקטיביים שאפשר לחוות בישיבה אחת.
"פרוייקט אדיר מימדים?"
אני עשיתי את זה במרתון מטורף שנמשך… שבוע. טוב, אולי אני מגזים. 9 ימים. P-:
אבל אני חולה נפש, אז אולי זה לא נחשב.
העובדות, ואיך הן לא מבלבלות אף אחד:
בטלוויזיה – Glee, Lost, Heroes, 24
בקולנוע – מטען הכאב, ארץ קשוחה, התרסקות, The Hangover, בוראט
הסרטים הרווחיים ביותר בקולנוע תמיד היו ספקטקלים, אבל להגיד שיש בשנים האחרונות תנועה יותר לכיוונם, ומעבר של הטלוויזיה לכתיבה טובה במקום לאקשן דבילי וקליפ-האנגרים? תזה מעניינת, אבל ממש לא מבוססת.
לא הבנתי מה אני אמור להסיק
משתי הרשימות האקראיות שסיפקת.
אז אני אסביר:
שסדרות טלוויזיה ספקטקליות הן המצליחות ביותר בשנים האחרונות (אחרי עשור שבאמת אופיין בעיקר באיכות כתיבה), ושסרטי קולנוע שמתמקדים בכתיבה ולא בספקטקל ממשיכים להצליח מאוד.
או, בקיצור, שאין בסיס לתיאוריה שלך ש"הקולנוענים האמריקניים מבינים שהם לא יכולים לתת פייט לאנשי הטלוויזיה".
על ההעדפות האישיות שלך אני לא מתווכח, כמובן.
אלא שכלל לא דיברתי על הצלחה כלכלית
אלא על מצוינות אמנותית, שהיא בהגדרה לא עובדתית.
מלבד זאת, לתת את ההאנגאובר, מטען הכאב, התרסקות ובוראט כדוגמאות לסרטים ממוקדי תסריט זה, אה, מפוקפק.
על טעם וריח
אם אתה רוצה לטעון שהטלוויזיה מנפקת את היצירות השלמות יותר והאיכותיות יותר, תרגיש חופשי. אני לא מסכים, אבל זה עניין של טעם. היה נדמה לי שאתה טוען שהיא מייצרת יותר ויותר כאלו, והקולנוע פחות ופחות, ושזו מגמה מודעת לעצמה שגם תלך ותגבר. זה, כאמור, כבר טיעון שמתבסס על כמות, והוא לא מדויק.
אציין שנמרוד אמר שזו השנה בה הוא הבין
ש*הוא מעדיף* טלוויזיה על פני קולנוע. ולמרות שאני לא מסכים איתו על כמה דברים, הוא העלה כמה נקודות חשובות.
א) יצירות הטלוויזיה אכן מתחילות להשוות את ערכי ההפקה לסרטי הקולנוע מבחינה כספית, ואכן רואים את זה. פעלולים בסדרות טלוויזיה עד לא מזמן נראו מגוחכים גם בטובות שבהן. עם סדרות כמו אבודים, גיבורים, המהלכים המתים,the event, דם אמיתי ועוד אנו רואים שמהבחינה הזו הטלוויזיה מדביקה את הפער.
ב) אני מסכים עם הטענה הסופית, אך לא עם הסיבה שהוא נתן. הקולנוע לא יכול להתחרות עם הטלוויזיה בכתיבה ובחיבור הרגשי לדמויות בגלל מגבלת הזמן. הרבה יותר קל להתחבר אל דמות שאתה רואה אותה במשך כ-10 שעות מאשר בשעתיים. לפתח עלילה בקצב הגיוני ומובן גם הרבה יותר קל לעשות כאשר 3 פרקים ראשונים הם סוג של אקספוזיציה. אצל נולאן האקספוזיציה נורא ארוכה, והיא לוקחת 50-70 דקות. בגזרה הזו הקולנוע יפסיד, אלא אם כן הקהל יהיה מוכן לקבל סרטים יותר ארוכים, מה שכבר קורה כשאפילו סרטי ילדים נמתחים מעל לשעתיים.
לדעתי אגב, אם התסריט ההוליוודי הטוב של השנה נכתב ע"י איש טלוויזיה זה למרות היותו כזה ולא להיפך. כשאתה רגיל שיש לך זמן לתת לכל פרט קטן הרבה זמן זה יכול להרוס. מצד שני לא ראיתי את הסרט המדובר.
בכל אופן, אצלי כבר נוצר טשטוש בין טלוויזיה לקולנוע כשאני לא יכול להצביע על מדיום שאני אוהב יותר או פחות. פעם הקולנוע יכול היה לספק חוויה יותר טוטאלית, והיום עם מערכות הקולנוע הביתיות אפשר לקחת את החוויה הזו עד לסלון. סרטים עדיין מספקים יותר חוויה מסדרות באספקט של אקשן או אימה לדוגמה, אבל הטלוויזיה כאמור מדביקה את הפער. היו פרקים של דקסטר בהם ישבתי על קצה הספה, כמו שישבתי באביר האפל על קצה הכיסא בקולנוע. אין מנצח ברור בשבילי.
בשביל זה קיימות סדרות אנימציה (או יותר נכון, אנימה)
שנהנות משני העולמות.
גם נמשכות במשך הרבה זמן ואפשר להתחבר יותר לדמויות וגם אפשר להתפרע ומבחינת סקאלה אפילו להתעלות על הבלוקבסטרים הכי גדולים בהוליווד…
זה לא טיעון שמתבסס על כמות
אלא על הערכה סובייקטיבית, כי השאלה מהו סרט טוב ושלם היא שאלה סובייקטיבית. לכן לא דיברתי על יותר או פחות סרטים טובים. דיברתי על התחושה שהדברים המעניינים ועמוקים יותר קורים בטלוויזיה.
כשאני מסתכל על רשימת הסרטים המצופים של 2011, אני רואה בעיקר רימייקים, פריקוולים וסיקוולים. זו תחלואה בפני עצמה, המעידה על חוסר רצון לקחת סיכונים אמנותיים. תוסיף על זה את העובדה שהסרטים הללו – אם לשפוט על פי נסיון העבר – הם לרוב בינוניים עד נשכחים, וקיבלת פשיטת רגל יצירתית.
אין ספק שהמשבר הכלכלי, מחד, וההורדות הפירטיות, מאידך, גרמו לאולפנים להיכנס לפאזה של בקרת נזקים. אבל במקום להגיד: בואו נחזור לבסיס של העשייה הקולנועית – סיפור מעניין, כתיבה אמינה ומשחק טוב (רוויזיה שהייתה מצמצמת מאד את עלויות ההפקה) – הם מעדיפים לפוצץ מליונים על תלת-מימד, בהנחה שזה יפצה על כל החסרונות האחרים של המוצר. אבל תלת מימד, ממש כמו צבע או קול, לא הופך סרטים לטובים יותר.
הטלוויזיה של העשור האחרון הוכיחה שאפשר לעשות ממתקים ויזואליים כתובים היטב (פחות או יותר כל מה HBO עשתה, מד מן) מותחנים עוצרי נשימה עם דמויות מורכבות (ברייקינג בד) וקומדיות מתוחכמות ומרובדות (ארסטד דיבלופמנט, 30 רוק, קומיוניטי) וכל זה בלי להזכיר את גדול ההישגים באמנות האמריקנית של העשור האחרון: הסמויה. כמובן, הסדרות הללו מייצרות הרבה יותר חומר מצולם מכל פרוייקט קולנועי והתקציב שלהן קטן בהרבה. כרגע, הקולנוע ההוליוודי לא מסוגל לעמוד בסטנדרטים הללו וככה בדיוק הוא נראה.
רגע
(ל"ת)
סליחה, התכוונתי: רגע, רגע.
עכשיו אתה חוזר לטיעון שהטלוויזיה אינה מהנה יותר רק מבחינתך האישית, אלא שקולנוע, בזמן האחרון ובעיקר בעתיד הקרוב, מייצר אמנות נחותה יותר וספקטקלית יותר; וטלוויזיה הולכת ומשתפרת ברמת התעוזה והאיכות.
לכן אחזור ואומר: הסדרות המצליחות של השנים האחרונות – ללכת אחרונה ל'סמויה' זאת לא ממש חוכמה – הן סדרות ספקטקליות לחלוטין. הן אינן מרובדות, אינן מתוחכמות וגם לא כתובות טוב במיוחד. Glee היא התופעה הטלוויזיונית של השנתיים האחרונות; Lost של השנתיים שלפניה; 24 של השנתיים שלפני זה (וגם במקביל). הכתיבה הטלוויזיונית אולי *יכולה* להיות טובה יותר, אבל, לרוב, היא דווקא גרועה יותר – היא דורשת רמה של כתיבה איכותית לאורך זמן רב, לעתים קרובות על ידי יוצרים שונים, ועם פחות זמן לשיוף ותיקון. ובכל מקרה, בפועל, מה שממשיך להצליח ולמשוך קהל בטלוויזיה אינן דווקא הסדרות הטובות.
מנגד, בקולנוע היה וממשיך להיות גם זרם של סרטים מבוססי תסריט, משחק ודמויות. הוא לא פחת עם השנים, ואני לא רואה שום סיבה ממשית – בוודאי לא הטלוויזיה – שהוא יפחת בשנים הקרובות. זה גם לא הזרם שמייצר את מירב ההכנסות בקולנוע (את הבלוקבסטרים), וגם זה לא עניין חדש וגם זה לא הולך להשתנות.
ואגב, אני מאוד אוהב את '30 רוק' – אבל מבחינה תוכנית (בניגוד לסגנונית) אני לא מוצא אותה מתוחכמת במיוחד. ו![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
קטן: לא מזמן קראתי שמישהי – רותה קופפר, אני חושב – אמרה שהסדרה הזו היא ה'סיינפלד' של תקופתנו. זה נראה לי תיאור די מדויק, ובעיקר, די מדכא: לגיבורים של 30 רוק אין חברים, אין מערכות יחסים שנמשכות לאורך זמן (ואם יש, הן אומללות), ואין יכולת ממשית לשנות את חייהם או לשלוט בהם.
אנחנו מסתובבים במעגלים
אני אמנם כותב על קולנוע וטלוויזיה בהכללה גדולה, אבל מנקודת מבט סובייקטיבית. זה נראה לי ברור מאליו ולכן אני לא מבין למה אנחנו מתעכבים על זה. הטענה שלי היא לא :
הטלוויזיה אינה מהנה יותר רק מבחינת[י] האישית, אלא שקולנוע, בזמן האחרון ובעיקר בעתיד הקרוב, מייצר אמנות נחותה יותר וספקטקלית יותר; וטלוויזיה הולכת ומשתפרת ברמת התעוזה והאיכות.
אלא:
הטלוויזיה …מהנה יותר מבחינת[י] האישית [משום] שקולנוע, בזמן האחרון ובעיקר בעתיד הקרוב, מייצר אמנות נחותה יותר וספקטקלית יותר; וטלוויזיה הולכת ומשתפרת ברמת התעוזה והאיכות.
שנית, אני לא מבין את החזרה לעניין ההצלחה הכלכלית. ברור שהן בקולנוע והן בטלוויזיה מי שמצליח הוא מי שמייצר בידור קל לעיכול. בהחלט לא טענתי שמד מן היא הסדרה הנצפית ביותר בארה"ב (אם כי היא מייצרת באז תקשורתי הרבה מעבר לקהילת הצופים שלה). טענתי שמי שחיפש טלוויזיה מצוינת ב-2010 יכול היה לצפות בעונה הרביעית של מד מן, בעונה השלישית של ברייקניג בד, בעונה הרביעית של הוונצ'ר בראדרז, בארצ'ר, בלואי, בקומיוניטי ופארקס אנד רקריאיישן (רשימה חלקית ביותר). מדובר בכמות בלתי נתפסת של שעות-טלוויזיה מצוינות, במיוחד בהתחשב בעובדה שהרבה יותר זול להפיק עוד ריאליטי מטומטמת. היבול הקולנועי ההוליוודי, לעומת זאת, היה דל להחריד: הרשת החברתית, מר שועל המהולל ו-ווינטר'ז בון. אלה השלושה שקופצים לי לראש.
בסופו של דבר ועל אף הבדלים ברורים, טלוויזיה וקולנוע הם מדיה אודיו-ויזואלים שפועלים על פי אותם חוקים אמנותיים. כרגע, בטלוויזיה יש סיפורים טובים יותר, משחק טוב יותר וכתיבה טובה יותר. זה בוודאי לא מעיד על עליונות אינהרנטית של המדיום הטלוויזיוני, אבל מטוטלת הצייטגייסט נעה בבירור לכיוון הטלוויזיה.
"היבול הקולנועי ההוליוודי, לעומת זאת, היה דל להחריד: הרשת החברתית, מר שועל המהולל ו-ווינטר'ז בון. אלה השלושה שקופצים לי לראש"
"מר שועל המהולל" הוא משנה שעברה.
ובקשר למה שאמרת, את "התחלה", "קבור", "איפה אליס?", "ברבור שחור", "צעצוע של סיפור 3", "הדרקון הראשון שלי", ו"פייטר" ראית?
התחלה והדרקון הראשון הם סרטים טובים
אבל אף אחד מהם לא נשאר איתי אחרי הצפייה. התחלה הוא דוגמא טובה להסתמכות על הצדדים הטכניים של העשייה הקולנועית במקום על כתיבה או משחק. אין בסרט הזה דמויות. התסריט ממציא חוקים שרירותיים שמהווים תירוץ להעמדת set-pieces מרהיבים. נולאן במאי מספיק טוב על מנת לגרום לזה לעבוד תוך כדי צפייה, אבל ככל שאני חושב על הסרט יותר אני אוהב אותו פחות.
קבור הוא סרט עם רעיון מעניין שיוצריו נבהלו אחרי חצי שעה והתחילו למלא אותו בגימיקים והסחות דעת שגורעים ממנו.
"אליס" הוא סרט בריטי ולכן הוא לא נחשב.
את השאר לא ראיתי. אולי אחרי שאראה אותם אשנה את דעתי.
מי שחיפש
אתה לא מבצע כאן השוואה הוגנת. מבין הסדרות שמנית, שמעתי רק על שתיים. מבין הסרטים שהציגו לך – כולם סרטי מיינסטרים – לא ראית חלק ניכר. האם עברת אל מצאי ה-VOD לאחרונה? ביקרת באוזן והסתכלת בכל הסרטים האמריקאים שלא הופצו בארץ? הסתכלת על מה שמוצג בסינמטקים?
אני לא אומר שאתה צריך לעשות את זה. אבל כל עוד לא עשית, הצהרות גורפות כמו "בטלוויזיה יש סיפורים טובים יותר, משחק טוב יותר וכתיבה טובה יותר" – גם אם אתה מסייג אותן ב"לדעתי" – הן בעייתיות.
ואין צורך להוסיף – ולכן אוסיף – שאתה לא הצייטגייסט מחד, ושמטוטלת הצייטגייסט האמריקאית תמיד הייתה יותר בצד של הטלוויזיה, מאידך.
אתה מאלץ אותי להעיד על עיסתי
אבל גאד-דמט, העיסה שלי טעימה ודביקה.
לא ראיתי חלק ניכר מ"סרטי המיינסטרים"? בסך הכל לא ראיתי את פייטר וברבור שחור, שני סרטים חדשים מאד. אם לשפוט לפי רשימות המגיבים כאן, ראיתי בין שבעה לתשעה מסרטי השנה של עין הדג. אם מדובר רק בסרטים אמריקניים, הממוצע עשוי להיות גבוה יותר.
אני גם די בטוח שאני מכיר את מפת האינדי לפחות ברמת מבקר הקולנוע הישראלי ואת הסרטים הבולטים בסנדאנס ובטורונטו השנה ראיתי (לפחות אלו שניתנים להשגה).
אם כבר, הכל חוזר אליך וקקה בידייך: אם שמעת רק על שתיים מהסדרות שהזכרתי – שכולן קיבלו תשבוחות ממבקרי ואתרי טלוויזיה אמריקניים – איך אתה יודע שהטענה שלי בעייתית? אמנם טענות מכלילות הן מטבען בעייתיות, אבל איך אתה יכול להיות בטוח, בלי להכיר את החומר, שבמקרה הספציפי הזה אני לא מוכשר לטעון אותן?
צודק.
אתה בהחלט כשיר יותר לטעון את הטענה הזו ממני, גם בתחום הטלוויזיה וגם בתחום הקולנוע – הן משום שאתה בקי יותר בחומרים, והן בגלל שאני, אם להיות הוגן, לא ממש מחפש איכות אלא הנאה.
קבל את התנצלותי.
התנצלות? באינטרנט?
לא מבין…
[מגרד בראשו במבוכה, בוהה במסך המחשב]
מה הפרוטוקול אומר, אינטרנט?!
מה הפרוטוקול אומר?!?!
זה באמת זר לך?
(ל"ת)
זר - לא; נדיר - בהחלט.
(ל"ת)
לא הצלחתי למצוא את "סטפ אפ 3D" ברשימה. הוא נעדר?
לא שלמישהו אכפת אבל בכל זאת.
לי אכפת!
מספר הסרטים שראיתי השנה יכל להיות גבוה באחד!
(מצד שני, אם הוא היה שם הייתי שם אותו תחת קטגוריית "לא אהבתי". כמות VS איכות וזה)
אויה. נראה שהוא באמת נשכח בטעות.
(ל"ת)
גם 'יום החצאית', נראה לי.
(ל"ת)
צודק (זה היה השנה, כן?).
(ל"ת)
וגם את רוחות חג המולד לא?
לא שהייתי מצביעה אליו, אבל אם כבר מנטפקים…![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לא, זה כבר היה בשנה שעברה.
(ל"ת)
וואלה - איך שכחתי סרט אחד
לא שהוא היה נכנס לחמישיה, אבל בהחלט היה ראוי להיות מאוזכר במסגרת הסרטים שלא הוקרנו השנה בבתי הקולנוע:
Hot Tub Time Machine
היה אחד הסרטים החביבים ביותר שראיתי השנה, ממתק חצי נוסטלגי שמתרחש בחלקו בשנות השמונים וגם מרגיש כאילו הופק בהן (מה שנקרא: אין א גוד וויי). שווה לתפוס בדיוידי.
אכן סרט חביב ביותר וראוי לאזכור (אם כי כמו שכתבת, לא ראוי לחמישיה).
כרטיסים חינם ל"הצרעה הירוקה"
אוף טופיק חד-הודעתי: יש מבצע פייסבוקי שכזה שבו מי שמארגן ראשון קבוצה של 250 איש להקרנה של "הצרעה הירוקה" זוכה בכרטיסים לכולם. עידן דקל מארגן קבוצה שכזו, ואם אתם רוצים להשתתף – אתם מוזמנים. פרטים והרשמה, מה שנקרא, כאן:
http://www.fisheye.co.il/movies/green_hornet/?comNum=407675#li-comment-407675
ניסיתי לחכות עד שהתחלה יגיע ואני אראה אותו
אבל הוא הגיע והשתעממתי עד מוות מההתחלה שלו, אז פרשתי.
היתה שנה לאא משהו בכלל. למעשה, החמישיה שלי מכילה רק סרט אחד: דייט לילי. וזו בכלל קומדיה. מי שמע על כזה דבר, שהסרט הכי חף מפגעים שראיתי השנה יהיה דווקא קומדיה?
מה שמזכיר לי, ששכחתי לציין לטובה את "כמו יום ולילה", קומדיה מופרכת ודבילית ביותר, אמה מה? כיפית לגמרי. וטום קרוז, אח שלו, מאיפה הבאת משחק קומי כה משובח? לא נהניתי ממנו ככה מאז "קוקטייל". ו"קוקטייל" היה ממש מזמן. שקלתי אם לתת לו מועמדות ופרס על הופעה, אבל האמת היא שההופעה שלו היתה יותר מוצלחת בגלל שהיא מפתיעה, מאשר מוצלחת בפני עצמה. ריצ'רד גיר, לעומת זאת, הפליא בשני הסרטים בהם ראיתי אותו השנה. אחד השחקנים הכי משתחים עם הזמן שרק יש.
אגב, האצ'יקו באנגלית זה: Hachi – a dog's tale ולא Hachiku – a dog story, לפחות ככה היה בדיוידי ובקרדיט של שם הסרט בתוך הדיוידי שאני ראיתי לפני כמה ימים.
שאטר איילנד היה יפה ועשוי מצוין, ומאוד אהבתי את המשחק בו, בעיקר מצד מישל וויליאמס. בעצם, לא את המשחק שלה, אבל את ההופעה שלה ואיך שהכניסו אותה לסרט. היה יפה ומרטיט. עד שזה נהיה סופר קריפי ומפחיד לאללה למישהי עם נסיבות כמו שלי. אבל כמו שרד כתב בתמצית על הסרט – חבל שבזבזו את כל הכישרון הזה על סרט עם טוויסט כל כך בנאלי.
צעצוע של סיפור היה נחמד, אבל כמה meh. מחוויר לעומת צעצוע 2. איפה אליס גם כן היה טוב – חוץ מהקטעים שלא כל כך היו טובים.
בקיצור, הסרט האחרון שראיתי והותיר עלי רושם רציני היה דווקא "ארץ קשוחה", וזה היה סופר מזמן, ומאז הקולנוע בעיקר מאכזב אותי.
עד ש"קרביים" ימצא הפצה, כמובן. או אז יהיה שוב סרט בקולנוע שירגש אותי. ולא בגלל שהייתי שם ועזרתי להפיק אותו מהשלבים הכי ראשוניים. פשוט כי הוא טוב ומכיל כמה תצוגות משחק מרטיטות וצילום מרהיב.
אבל זה סרט די קשה, לא?
הוא מכיל סצנות אונס ואלימות קשות (כך ידיד שלי אומר, ומוסיף שהוא הקיא כשהוא ראה את הסרט), אם אני לא טועה. ושוב – אני לא אומר שום דבר על איכותו של הסרט אלא רק על תוכנו.
כן, סרט לא קל.
ולא לבעלי קיבה רגישה. אבל נשים בהריון דווקא יכולות לעמוד בו לא רע – עובדה :-).
זה פשוט לא משהו שלא ראינו לפני כן, מבין? אבל מה שמייחד אותו הוא שפרשס לא נותנת לחיים לדכא אותה, למרות שהם מדכאים, ומנסה בכל זאת להפוך למשהו, לנצח את הנסיבות. וזה מאוד משמח ומעודד. אותי, לפחות.
מזל טוב!
(ל"ת)
שקלתי לכתוב "בתקופה שבה הסרט מתרחש"
אם הבנתי נכון, הסרט מתרחש בשנות השמונים – בדיוק התקופה שבה צמד המילים המלחיץ ביותר היה HIV Positive.
אני מסכים איתך, אבל בכל זאת – הסוף היה קצת מוזר. אבל שוב – סרט מקסים. אני באמת שוקל בחיוב להסיר את אינספשן מהרשימה שלי ולשים שם את פרשס.
ולקח לי קצת זמן to articulate את המחשבות שלי
אבל בעיני זה שקול לזה שתיתן את הדוגמה הזו כי ראית סרט שואה, ושם הגיבור גם איבד את כל הכסף שלו (עוקל בידי הנאצים), גם גורש מהאוניברסיטה (נו, יהודי), גם איבד את החברה שלו (היתה ארית),גם נשלח למחנה ריכוז, גם למחנה השמדה, היה צריך לשרוף את גופתה של אמו. ושל אחותו. ושל אח שלו. ושל סבא שלו החולה. וגם כמעט מת אחרי שבתום שנים של רעב הוא התנפל על אוכל שפתאום היה זמין לו והקיבה שלו לא עמדה בזה. וואי, כמה מכות כבר יכול בן אדם אחד לסבול? זה כל לא אמין!
וכל זה רק כי נזכרתי בסב-רבא ניצול השואה של האחייניות שלי, שאיבד משפחה אחת בשואה (אשה ושני ילדים) רק בשביל לאבד אחר כך עוד אישה ושני ילדים (מתוך שלושה) למחלות ותאונות דרכים. מוגזם? בטח שמוגזם. אבל קורה. ולא סתם לא מרבים לעשות סרט של "רובנו" שקורה להם רק אסון אחד, גג שניים, אלא בוחרים לעשות אותם על אלה שהמזל שלהם היה ממש ממש נאחס. כמו פרשס.
לא אמרתי לא אמין,
אמרתי יוצר ניכור וחוסר הזדהות. גם בסרטי שואה אם המשחק לא טוב, אני לא אזדהה עם הדמות. קורה? בטח שקורה, אבל צריך להיות שחקן ממש טוב כדי שאני אראה את זה קורה לדמות בדיונית ואזדהה איתה.
ועוד משהו,
אם היו מראים אותו בהתחלה צריך לשרוף את גופתה של אמו, אז זה היה מעורר הזדהות. להראות אותו שורף גם את גופתה של אחותו, של אביו, של אחיו ושל סבו החולה היה יוצר סוג של גיחוך. אנחנו מודעים שהמקרים קרו, אבל למה צריך להראות לנו בפרטי פרטים את כולם?
כי אולי הם לא מתו ביחד?
אולי היו לו תקוות שהאחרים נותרו בחיים, וכל גופה חדשה שהוא מזהה שוברת אותו יותר?
מה, זה עוד יותר גרוע אם הם לא מתים ביחד.
אם הם מתים ביחד, באותו זמן ובאותו מקום, זה עוד סביר שהוא יצטרך לשרוף את כולם. אם הם מתים אחד-אחד זה כבר מתחיל להיראות כאילו מישהו עושה לו את זה בכוונה.
וכן, ברור שקורים כאלה דברים. אני חושבת עכשיו על קרוב משפחה שלי, שאשתו מתה מסרטן, הוא התחתן עם מישהי אחרת, וגם היא מתה מסרטן, והכל בטווח זמן ממש מצומצם. זה באמת קרה, אבל זה נשמע כמו בדיחה.
נו, כן. יותר גרוע.
נגיד – את האחות שלחו למשפחה ארית שיגנו עליה, אז בינתיים היא בטוחה. הוא, האבא, האמא, האח והסבא נשלחים למחנה. בסבא שלו יורים בדרך מסיבה כלשהי; האמא נשלחת ראשונה למקלחות והוא צריך לשרוף אותה. את אח שלו ואבא שלו שיכנו במקום אחר והם כרגע גם כוח עבודה. האבא שובר את הרגל ונשלח למקלחות הגז – גם את האבא צריך לשרוף. הכסף ששלחו להחזיק את הילדה נגמר ומאחר וההורים מתים ובכל מקרה לא היה להם כסף – המשפחה שולחת אותה לדרכה, היא נתפסת ומגיעה אף היא למחנה הריכוז. שלום גופה של האחות. ובאח שלו יורים בכאוס שלפני שכוחות הברית מגיעים להציל את כולם, אז הוא לא צריך לשרוף את גופתו, רק רואה אותה בצד הדרך. או רואה כשיורים בו.
בניגוד למקרים של הקרוב שלך והקרוב רחוק שלי ששכלו שתי נשים/ משפחות, המקרה שתיארתי לעיל לגבי השואה קרה לאלפי יהודים. אפילו מיליונים, אם חושבים על אלו ששרדו מ-39 ועד סוף 43 תחילת 44, ואז נתפסו/ מתו.
וג'גואר – אתה צודק שהמשחק זה מה שחשוב- אם השחקן מעורר אמפתיה, לא משנה אם קורים לו אסון אחד או חמש מאות ברצף, ואם הוא לא – אז גם כן.
אהה! ולקרוא את זה מהפה שלך?
למרות שגם אני לא ראיתי המון השנה...
החמישיה שלי היא: איזי איי או "באה בקלות", הארי פוטר ואוצרות המוות, הרשת החברתית, התחלה וצעצוע של סיפור 3.
לא רשימה יוצאת דופן במיוחד. ממש על הגבול היה סקוט פילגרם אבל העדפתי להכניס את איזי איי שהוא סרט נהדר ולגמרי אנדרייטד.
הופעת השנה שלי: מריון קוטיאר ב"התחלה"
הדמות של מריון קוטיאר ב"התחלה" דומה מאוד לדמות של ג'ק ניקולסון ב"השתולים": יש לה מעט מאוד זמן מסך, אבל הנוכחות שלה והרגשות שהיא מעוררת בדמויות (אשמה ויגון אצל דום, פחד ונחיתות אצל אריאדנה) מניעים הרבה מהעלילה ומההתפחות של הדמויות. צריך שחקן חזק מאוד כדי למלא תפקיד כזה, ומריון קוטיאר עומדת בו בהצלחה מרשימה.
הופעות השנה הנוספות שלי הן אמה תומפסון ב"הארי פוטר" וסיליאן מרפי ב"התחלה", אבל בהם אני הרבה פחות בטוח.
החמישייה שלי: התחלה, צעצוע של סיפור 3, שלושת הימים הבאים, הרשת החברתית, הארי פוטר. אם הייתי יכול הייתי מוציא את "שלושת הימים הבאים" ואולי גם עוד איזה סרט כדי ש"התחלה" יוכל לתפוס שניים או שלושה מקומות בחמישייה, עד-כדי-כך הוא היה טוב.
בסה"כ מסתבר שראיתי השנה 24 סרטים, ואני די מבסוט מזה.
אמה ווטסון, אתה בטח מתכוון
אגב אוברייטד לטעמי. הדמות הקולנועית שהכי רחוקה מהדמות הספרותית שראיתי מזה זמן רב + אובר דרמטית בצורה בלתי מתקבלת על הדעת.
http://video.walla.co.il/?w=/2223
יש שם כמה דברים שעוד לא ראיתי, והם די משובחים. כמו הסרט של פול ג'ימאטי "נשמות קרות".
יש כאן כמה סרטים מצוינים - ובעיקר אני ממליץ על Moon
שהוא סרט המד"ב הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
אגב, גם Night of the Living Dead הוא סרט נהדר, דרמה נוקבת על יחסי אנוש ודעות קדומות שמשתמש בזומבים בתור תרוץ ומטאפורה יותר מאשר כמוקד העלילה. מדכא, אבל מצוין.
החמישיה שלי:
סרט לבן
שבע דקות בגן עדן
התגנבות יחידים
אני אהבה
הנביא
בסך הכל שנה יחסית חלשה (עוד לא ראיתי את רשת חברתית, אז אני לא יודע מה דעתי עליו), גם אם היו סרטים טובים השנה. בסך הכל רק סרט לבן, ואולי גם שבע דקות בגן עדן, הם סרטים שגרמו לי להיפעם מהם, ולחשוב שהם קרובים לשלמות, אבל הרוב לא.
כפי שניתן לראות בסך הכל שנה רעה לאמריקנים, איפה הקולנוע האמריקני העצמאי: מה, החיים בזמן המלחמה וזהו?
דווקא לקולנוע הישראלי הייתה שנה טובה מאוד, סך הכל יצאו הרבה סרטים, שרובם היו טובים ומעלה: הדקדוק הפנימי, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, המדריך למהפכה, בנא, שבע דקות בגן עדן, התגנבות יחידים, מי ייתן וזה יימשך ככה.
החמישייה שלי
1. התחלה- סרט מבריק מכמעט כל בחינה
2.צעצוע של סיפור 3 – פשוט כיפי
3.מטען הכאב- הוא פשוט היה מגניב
4.ג'קאס 3- כן נכון זה לא ממש סרט קולנוע אבל מזמן לא צחקתי ככה מסרט
5.שאטר איילנד- אני שונא את דה קפריו אבל תסריט נפלא
חסר סרט
הסרט "באליבו" (או "מה קרה בבאליבו?") חסר. הסרט הופץ וחבל שמעטים צפו בו.
שוב, צודק.
יש כמה חוסרים ברשימה השנה. אני מאשים את ההיעדרות הממושכת.
ראיתי רק תשעה סרטים השנה
וארבעה מתוכם היו על מטוסים. כתוצאה, ממש היה לי מבחר דל ול'חמישייה שלי' הגיעו רק שלושה – 'מטען הכאב' המרגש, 'מר שועל המהולל' המגניב ו'סקוט פילגרים' המדליק, שאליו הלכתי בעקבות ההמלצה בעין הדג (וללא ספק: המחשור בעין הדג תרם גם לאי-הצפייה שלי השנה).
שאלה רצינית:
כאשר אתה אומר "ארבעה מתוכם היו על מטוסים" האם אתה מתכוון שראית אותם כשהיית על מטוס, או שהם עסקו במטוסים?
ידעתי איכשהו שזה יהיה מבלבל.
הכוונה שראיתי אותם בהיותי על מטוס.
(הארבעה הם, אגב, שרק לנצח, תלוי באוויר, סטפ אפ 3 וסולט. )
איך זה שבמטוסים שאני הייתי לא היו בכלל סרטים?
טוב, אולי כי הפעם היחידה שטסתי באל-על הייתה בגיל חמש, בשאר הפעמים זו היתה חברה טורקית/רומנית/צ'כית.
ולדעתי לראות את תלוי באוויר על מטוס זה ה[הפך המוחלט מאירוניה] הכי גדול שיש!
תלוי באוויר
אני מתלבט אם זה סרט שחברות תעופה צריכות להקרין כמה שיותר, או שעדיף להן להעלים אותו לשעות הנידחות יותר של לוח המשדרים. מצד אחד, הוא מפרט כיצד ניתן לחיות חיים שלמים דרך נמלי תעופה ואיזה תענוג זה לטוס בתנאים טובים. מצד שני, גיבור הסרט כל כך מקפיד לטוס ולהתאחסן בתנאים אידיאליים, שכל השוואה לתנאי טיסה אמיתיים, תהיה לרעת החברות האמיתיות. ג'ורג' קלוני לא צריך לשבת ליד תינוק בוכה ולריב עם הדיילים כי הארוחה שלו כללה לחם יבש וחביתה קרה.
ראיתי את הסרט במטוס
לא עשה לי כלום.
אני עדיין רוצה לטוס לחו"ל
hot tub time machine
תגידו, הסרט הזה לא הופץ בארץ?
nope
(ל"ת)
הסרט הזה שווה משהו, אגב?
(ל"ת)
באופן ממש ממש מפתיע
כן. הוא מצחיק מאוד והוא כיפי לצפייה. הייתי בטוחה שזה יהיה הדבר הכי גרוע אבר, אבל בסופו של דבר ממש לא.