לפני כמה חודשים הצגתי כמה סרטונים קצרים, של במאים שהפכו אחר כך לבמאי סרטים באורך מלא. כמעט לכל במאי יש סרטים קצרים בעברו, אחרי הכל אף אחד לא נולד עם חוזה לפיצ'ר ביד, אבל בעבר הסרטים האלה נשארו קבורים אי שם, כי איפה כבר אפשר לראות סרטים קצרים. עכשיו, בעידן יוטיוב, אפשר למצוא אותם. מתברר שזה די ממכר, למצוא ולצפות בסרטים המוקדמים של הבמאים הגדולים. או כאלה שאינם עדיין גדולים אבל אולי יהיו. אז הנה עוד כמה כאלה.
נתחיל מהבמאי הצעיר והמבטיח, ג'וזף גורדון לויט. הרבה לפני "דון ג'ון" הוא ייסד את "HitRECord", אתר לשיתופי פעולה אמנותיים: אפשר להעלות לשם יצירות קטנות בכל פורמט – טקסט, קול, צילום, וידאו – והחברים באתר מוזמנים לקחת את הביטים הקטנים האלה, לשלב ולמקסס אותם. כך גם נוצרו שני הסרטים האלה – גג"ל ביים וכיכב בעצמו (ובאחד מהם, הביא גם את צ'אנינג טייטום שיעזור), וכל היתר מורכב מפיסות יצירה שעשו אנשים שונים באתר. הסרטונים האלה נראים כאילו הגיעו מתחילת המאה העשרים ביקום אלטרנטיבי, אבל מה שבאמת משעשע בהם הוא הטקסט, שנשמע כאילו נכתב על ידי חייזר עם תזאורוס.
זהו הראשון – "Morgan M. Morganson's Date with Destiny".
וסרט ההמשך, "Morgan and Destiny's Eleventeeth Date — The Zeppelin Zoo".
בפרקים הקודמים:
"האיש ללא ראש", מאת הבמאי של "הפוכים"
"התקף פאניקה", מאת הבמאי של "מוות רצחני"
"מאמה", מאת הבמאי של "מאמה"
וזאת, אם אינני טועה, המחברת של הטקסט
https://www.facebook.com/Metaphorest, וגם http://metaphorestmusic.com/
שמה האמיתי הוא Sarah Daly.
אני חושב שהביטוי הנכון יהיה אנטיזאורוס.
זה מעניין כמה מוזרה נשמעת שפה כשמעלימים ממנה מונחים מדויקים ומחליפים אותם בתיאורים פונקציונליים. כיסוי כדור הראייה, למשל.
אם אנחנו כבר מדברים על היטרקורד,
HitRECord on TV יוצאת עוד בערך שבוע. קשה לי להאמין שהיא תשודר באיזשהו ערוץ טלוויזיה בישראל אבל אתם יודעים, life finds a way.
נהדר, תודה!
(ל"ת)
הערכה -> x3
זה אתר ממש מגניב
פשוט נפלא! תודה.
(ל"ת)
לי זה נורא הזכיר את "מסיכת המראה" של גיימן.
(ל"ת)
אולי גם אני יתחיל לסגוד לשגג'ל ?
הבנתי בערך רק חצי מהטקסט אז בשבילי שני הסרטים היו בעיקר סרטי אוירה. אבל איזו אווירה… הרגשתי כאילו מקראים לי סיפור ילדים מהפנט. אני לא יכולה לתאר בדיוק את ההרגשה שבלראות את העולם של הסרטים האלה. יש בעושר שלו משהו כמעט מוזיקלי, הדמויות והרקעים שזזים כמו תפאורה מפוארת מקרטון. יש בקסם שם משהו מאוד רומנטי, אבל גם קצת מלנכולי כי הציורים האלה לא בדיוק עליזים, אבל בכול זאת הם משאירים משהו חמים ומתוק בלב. העולם הנאיבי והמדויק הזה, כאילו כול פעולות היומיום שם ישארו לנצח קסומות. כאילו סיפורי אהבה של מבוגרים יכולים להיות אם איזו אווירה חסרת שליטה של ילדות. אולי כול התיאורים שלי קצת משתפכים אבל אני סתם מנסה לעבד לטקסט את העובדה שפשוט נהנתי.
היו במיוחד בסרט הראשון, כול כך הרבה אזכורים לאמנות. וזה מביא לי את הרעיון שמה שנפלא בעיני בעולם הזה הוא שהכול בו נראה כמו משהו קסום על סף המיתולוגי. הדמויות יכולות לשאוב מהעולם הזה פתרונות למשברים שלהם בדרכים שקיימות גם בעולם שלנו רק שאצלנו הם לא ייראו כול כך מקסימות.
אוף אני מקנאה הלוואי שיכולתי להיות תיירת שם…
בזאת אני מסיימת, ואני גם רוצה להוסיף שזו בוודאי התגובה האישית ביותר שכתבתי בעין הדג. בדרך כלל כול התגבות כאן הן עניינית בלבד.
כאילו לקחו מיקסר,
דחפו פנימה סרטים אילמים, אווירה ויקטוריאנית, איורים של רותו, איורים של טים ברטון, הרבה דמיון עשיר של-אין-לי-דוגמה-כרגע, מיקססו היטב והגישו בצירוף הקריינות ההזויה-נפלאה הזו.
איזה כיף. אם היה לי זמן הייתי מוכן לקרוא שעות על איך עשו את זה.
למרות שפספסתי שליש מהמלל, אני מניח, זה היה כ"כ יפה. לקריין מגיע אוסקר-קריינות על קריאת המילים הלא שגרתיות בשטף מטורף.
לקריין יש סיכוי לאוסקר אמיתי.
הוא שחקן די מוערך שבדיוק הוציא את הסרט הראשון שכתב וביים.
אה, גם את זה הוא עשה?
אז גם בזה הוא כשרוני? נו, מה הפלא.
אולי יקימו בשבילו קטגוריה חדשה, אוסקר-קריינות.
שתי מילים:
מורגן.
פרימן.
גם לי זה הזכיר את רותו
(ל"ת)
אני חושב שכבר שנים לא ראיתי את האיורים האלה,
בזמנו הם היו הרבה בעיתונים, זה סגנון שנחרט במוח.
רק אני חשבתי שזו סאמר
אה… זואי דשנל מהצצה בתמונת הכותרת?
זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר חמוד...
…אלמלא הקלישאה המעפעפת וחסרת האונים שעוברת בתור הדמות הנשית. יש אנשים מהם אני מצפה ליותר.
אבל... זה כל הרעיון
הסרטונים מתארים איזה עבר דמיוני בנוסח ראשית הקולנוע שבו גברים היו גברים, נשים היו מושא כיבושים חסר אישיות, לרשעים היה שפם שחור מטופש ופינגוויני האוכל שירתו את המבקרים בצפלין-גן-חיות. כלומר – הוא מנסה ליצור תחושת נוסטלגיה מזויפת (ובעיני גם מצליח לא רע), אבל הוא עושה את זה בקריצה אירונית היפסטרית שאומרת – "נו, כולנו יודעים שזו פנטזיה נאיבית שלא קשורה בכלום למציאות בואו פשוט נהנה מזה".
אז כן, אני מניח שאפשר לטעון שבכל זאת נוסטלגיה מהסוג הזה מעודדת מודלים נצלניים של נשיות אבל הטענה הזו קצת מאבדת מעצמתה כאשר הסרט ממודה בכך בגלוי.
אבל זה בדיוק הבעיה, להציג את זה כמעין פנטזיה חמודה
כלומר, אני חושבת ששני הסרטונים נהדרים, ונכון גם אני הרגשתי קצת אי נוחות בסרטון השני בגלל נושאי המגדר, אבל זה היה מספיק יצירתי וחמוד בשביל להחליק את זה.
אם זאת, להגיד שזה בסדר בגלל שזה כזה נוסטלגי ומודע לעצמו זה לא ממש תשובה טובה, זה אפילו במקום מסוים עושה את זה יותר גרוע.
תאר לעצמך למשל סרטון דומה בנוסח הזה, רק שמתאר דינמיקה בין אדם לבן לבין העבד השחור שלו, אבל בצורה חיננית ומצחיקה שכזאת. זה לא היה מרגיש לך בעייתי רק כי זה היה מוקצן וחינני ונוסטלגי? (והרי בימי ראשית הקולנוע דמויות שחורות הוצגו באופן מזעזע- היי אנחנו כולה נאמנים להיסטוריה, מנסים ליצור תחושת נוסטלגיה לסרטים ההם).
"מתאר דינמיקה בין אדם לבן לבין העבד השחור שלו, אבל בצורה חיננית ומצחיקה שכזאת" – מזכיר לי איזה סרט מהשנה, דז'אנגו בלי ה-ד' (ומדובר כמובן בתפקיד של סמואלאל, לא בדמות הראשית).
לי זה לא הרגיש בעייתי. כולל השימוש המרובה במילת ה-נ'.
הגבתי לpoison Ivy
(ל"ת)