ביקורת: ציידי האוצרות

‏"ציידי האוצרות" הוא סרט לא טוב. בכלל. וזה מוזר. זה ‏נראה כמו סרט שלא יכול להיכשל. לג'ורג' קלוני יש כבר סרטים טובים ברזומה גם כתסריטאי וגם כבמאי ("לילה טוב ‏ובהצלחה", ‏‏"משחקי שלטון"). הוא היה אמור להיות אחד שיודע מה הוא עושה. בסרט משתתפים מאט דיימון, ביל מוריי, ג'ון גודמן ‏וקייט בלאנשט. כמה רע זה כבר יכול להיות? אלה כל כך הרבה אנשים שעצם נוכחותם גורמת ‏לתופעות ידועות של התפשטות חיוכים בלתי נשלטים על פני הנוכחים בחדר ברדיוס של כ-50 מטר. אפילו אם התסריט לא מהודק, או העלילה מופרכת, או ‏הצילום עקום, זה אמור להיות כיף רק כי הם שם. אבל "ציידי האוצרות" פגום ברמה כל כך בסיסית ‏שכל השחקנים המגניבים בעולם לא יצילו אותו.‏

לקראת סוף מלחמת העולם השניה, האמריקאים מצד אחד והרוסים מהצד השני סוגרים על ‏גרמניה הנאצית הנסוגה. הניצחון כבר קרוב. אבל הניצחון הזה גובה קורבנות רבים, ולא רק בנפש: ‏היטלר בוזז בדרכו את אוצרות האמנות של אירופה, בניסיון להקים את "מוזיאון הפיהרר", ואת מה ‏שהוא לא גונב – הוא משמיד. ג'ורג' קלוני מקים יחידה קטנה של פרופסורים ומומחים לאמנות ‏שתפקידה להציל כמה שרק אפשר מיצירות המופת.‏

עד כאן, יפה. רק שזה לא הסיפור של הסרט: זה הרעיון הבסיסי, הפרמיס. אם תסריטאי היה מגיע ‏לאולפן ומגיש את הפיץ' הזה, הוא היה עשוי לקבל תשובה בנוסח: אוקיי, רעיון יפה מאוד, ‏יש פה פוטנציאל. עכשיו קח כמה חודשים ותכתוב על זה סיפור. קלוני, איכשהו – אולי מכיוון שהוא קלוני – ‏קיבל תקציב, מצלמות ושחקנים על סמך הפרמיס בלבד, בלי תסריט, אפילו בלי סיפור. בסיפור קולנועי יש מטרה, יש ‏דמויות, יש גיבור, יש נבל, יש התקדמות, יש מכשולים שמפריעים לגיבור להגיע למטרתו ויש שיא. ‏ב"ציידי האוצרות" רואים אנשים שהולכים לכל מיני מקומות וקורים להם כל מיני דברים, אבל אין ‏סיפור.

בהתחלה נראה שהסרט מנסה להיות "אושן 11". קלוני אוסף את צוות המומחים שלו, כל אחד מהם ‏דמות צבעונית וייחודית (כלומר, היו אמורים להיות), וכולם נפגשים ומתחברים בסיקוונס משעשע ‏‏(שוב: אמור להיות) של טירונות בבריטניה. זה אמור להיות החלק של הסרט שבו אנחנו מתאהבים ‏בדמויות ובוחרים את החביבים עלינו. בפועל, הדמויות האלה כל כך קלושות וההיכרות איתן כל כך ‏מזורזת ששצל"ש מגיע למי שיצליח לזכור אפילו את שמותיהם וההתמחויות שלהם עד סוף הסרט. ‏ג'ון גודמן מבוזבז באופן מכעיס, ביל מוריי מבוזבז באופן נפשע, מאט דיימון מגלם את מאט דיימון, ג'ורג' קלוני בעיקר מקריין, קייט ‏בלאנשט – טוב, היא מצליחה להיות די מגניבה אפילו במעט שהיא מקבלת.

אחרי מונטאז' ‏הטירונות הכולל 1.3 בדיחות, אנשי המונומנטים – הרי תכלס אף אחד פה לא צד שום אוצר – נוחתים באירופה, ומיד מתפצלים, ונוסעים כל אחד לעיר אחרת ברחבי היבשת (התנועה ‏למרחקים ארוכים ביבשת ‏שסועת המלחמה קלה במידה מפתיעה).‏ הפיצול הזה הוא עוד טעות ‏ביזארית שהמנחה של קלוני בלימודי קולנוע שנה א' היה צריך להוריד לו נקודות עליה: יש לך סרט ‏שעוסק בקבוצה של אנשים, אנחנו בקושי הספקנו להכיר אותם, והדבר הראשון שאתה אומר – לפני שהם הספיקו לעשות משהו ביחד – הוא ‏‏"בואו נתפצל"? מה אתה, בלונדינית בסרט אימה?

החבר'ה נחתו בנורמנדי אחרי האקשן הגדול (ע"ע "להציל את טוראי ראיין"), וכך הם ממשיכים גם ‏ביתר הסרט: הם לא נמצאים בקרב, הם מגיעים אחרי שהוא נגמר. רוב הזמן הם לא נמצאים בשום ‏סכנה מוחשית, ובתור חיילים במלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, החיים שלהם קלים ‏להפליא. יש יותר מסצינה אחת בסרט שבה אנשי צוות המונומנטים מגיעים למקום איחסון נאצי כלשהו, ‏ומגלים שהנאצים כבר עזבו והשאירו מאחוריהם את יצירות האמנות היקרות מפז שלהם. וזהו, הסצינה נגמרה, ‏אפשר לעבור הלאה. ברצינות? אם היו נותנים לקלוני לכתוב את "אושן 11", החבורה היתה מגיעה לכספת, מגלה שהיא לא נעולה, לוקחת את הכסף והולכת? אני, בניגוד לג'ורג' קלוני, מעולם לא הייתי מועמד לאוסקר על התסריט הטוב ביותר, אז אולי אני מבין פחות ממנו בכתיבה, ובכל זאת נדמה לי שזה היה פוגם במקצת בתחושת המתח בסרט.

עוד עצה קטנה שהייתי נותן לתסריטאי: היה יכול לעזור, אולי, אילו בסרט היה נבל. כלשהו. רבאק, זה סרט עם נאצים. כמה קשה ליצור פה נבל? איזו דמות של ‏אספן אמנות נאצי מרושע שאפשר יהיה לרדוף אחריו ולהרוג אותו רק בסוף הסרט? אבל לא, ‏בסרט אין שום דבר כזה. לקראת סוף הסרט אחד מה"טובים" נאלץ למצוא איזה נאצי חולף וחסר חשיבות כדי לשאת ‏באזניו את נאום הניצחון חסר ההקשר.

אפילו כשאנשים מתים בסרט זה נראה כמו אירוע ייצוגי וסתמי לחלוטין. היינו צריכים שמישהו ‏ימות, אז הנה, בבקשה. מדי פעם הסרט גם נזכר שהוא רוצה להיות קומדיה ומכניס ניסיון לבדיחה, ‏מה שלעתים קרובות מתנגש עם הטון של הסצינה הקודמת או הבאה. ובינתיים, קלוני מקריין שוב ‏ושוב (ושוב) נאומים על חשיבותה של האמנות בחיינו.‏ הסרט מנסה לפעמים להיות "אושן 11" ולפעמים "טוראי ראיין" ולפעמים "ממזרים חסרי כבוד", וכל כך לא מצליח להיות אף אחד מהם. הוא פשוט לא טוב. מוזר.

פורסם במקור בוואלה