במקור: Monster House
במאי: גיל קינן
תסריט: דן חרמון, רוב שראב, פמלה פטלר
שחקנים: מיטשל מוסו, סאם לרנר, ספנסר לוק, סטיב בושמי, מגי ג'ילנהול
אורלנדו בלום יצא מאולם הקולנוע בפנים חמורות סבר, והתקדם בהחלטיות לעבר דלת היציאה מהקניון. אוויר הקיץ המחניק מילא את ריאותיו בעוד הוא חוצה את מגרש החניה, מבקש לעצור את בליל הרגשות שאיים להתפרץ ממנו בכל רגע. הוא התניע את המכונית, נשם נשימה עמוקה, ועצם את עיניו לקול המנוע המתגבר.
"כושיליראבאק", הוא סינן, "עכשיו יש גם בתים עם טווח הבעה רחב יותר משלי".
ז'אנר סרטי האימה-לכל-המשפחה זוכה בשנים האחרונות לנציגות דלילה ביותר בקולנוע, ובעיני זה מוזר. הצעקה האחרונה בהוליווד היא "אפל יותר, בוגר יותר" וסרטי אימה יוצאים בארה"ב כל יום אי זוגי בשבוע. כמה סרטים מאותו הזן (למשל, 'גרמלינס', 'ג'ומנג'י' או 'המכשפות') זכו להיחשב כקלאסיקה, או לכל הפחות כפיסת נוסטלגיה. ובכל זאת, כנראה שהשילוב בין שני ז'אנרים שנראים על פניהם כמעט מנוגדים אחד לשני, הוא כאב ראש שלא רבים רוצים להתמודד עמו כיום. 'מפלצת של בית' הוא אחד מאותם סרטים שמדלגים בכל זאת בין שני המאפיינים: הסרט מלא במיני הבהלות והפחדות למיניהן, שלדים ואגדות אורבניות, אבל הוא סטרילי לחלוטין. דם לא תמצאו בו, וגם לא מפגני גועל שעלולים להבחיל את קהל הצופים הצעיר. מה שיותר מהותי מזה, הוא שהפחדים בהם הסרט עוסק הם פחדים שילדים מסוגלים לזהות בעולמם.
בכל שכונה, בהכללה גסה ובורגנית, יש את המתבודד המריר שמטיל אימה על הילדים והטף. הווילונות בבית שלו תמיד מוגפים ואף אחד מהשכנים לא מכיר אותו. אבל אם עולל רק מעז להרעיש ליד השטח שלו, השכן יופיע בין רגע ויגרש את הנער בצרחות אימים. אם כדורסל עף אל תוך הגינה שלו בשוגג, הברירה היחידה היא להספיד אותו ולהמשיך הלאה. הבית שלו מחוץ לתחום. אצלי בשכונה היתה אחת כזו, ופחדתי ממנה ומשמונת החתולים שלה פחד מוות. גם בשכונה של די. ג'יי יש אחד כזה: קוראים לו נברקראקר, הוא נרגן, קטנוני ומגולם על ידי סטיב בושמי. אפילו החדירה הקלה ביותר לשטח הבית שלו דורשת אומץ לב ייחודי, וסיבה מאד מאד טובה. במהלך משחק עם צ'אודר (ובעברית, "חומוס"), חברו הנודניק והשמנמן של די. ג'יי, כדור המשחק שלהם מתגלגל אל אותו בית אימים, ודי ג'יי נאלץ לצאת לחלץ אותו. נבקראקר תופס אותו בחצי הדרך ומכין אותו לנצח של ייסורים, אבל בעודו מגדף ומטלטל בהתקף זעם, לוקה הקשיש בהתקף לב ונופל חסר חיים על הרצפה. לרגע ניתן לחשוב שבזאת הסתיימו בעיותיו, אבל למעשה זוהי – ושיתבייש מי שהמשפט הבא יחדש לו משהו – רק ההתחלה.
מהרגע בו נבקראקר נופח את חייו בהגנה על מעונו הדל, מעונו הדל מתעורר לחיים בעצמו, והוא לא שליו. בעזרת לשון שטיח ענקית ושיני קרש מאיימות, הווילה בולעת כל בן נוער סורר או כלב תועה בתור מתאבן. המנה העיקרית להיום, כמובן, היא די. ג'יי וצ'אודר. צמד הילדים מחפש מושיע, אבל למי הם כבר יפנו? הוריו של די. ג'יי, כדרכם של הורים, לא בבית. השמרטפית, כדרכן של שמרטפיות, מיישמת הלכה למעשה את מה שנהוג לומר על הנוער של ימינו. אפילו המשטרה, כדרכה של משטרה, לא מתכוונת לתת לגחמות של הילדים לחבל בסדר היום שלה. כל מה שנשאר לשניים לעשות הוא לקחת את העניינים לידיים ולנטרל את הבית בטרם יגיע ליל כל הקדושים, וילדים מכל קצוות הפרבר יתפתו להתדפק על דלתה של המפלצת בכמיהה לממתקים. אליהם חוברת ג'ני, ג'ינג'ית מחוננת, רבת תושייה ובעיקר שולטת ללא עוררין. היא כל מה שהרמיוני מסרטי 'הארי פוטר' היתה צריכה להיות. לו הייתי ילדה בת 11, אני יכול להבטיח לכם שהיא היתה המודל לחיקוי שלי, אבל אפילו היא לא בטוחה איך להתמודד עם התפלצת שאורבת בצדו השני של הרחוב. הו, האימה.
זה עובד ממש לא רע, תאמינו או לא. מלבד העיסוק מעורר ההזדהות בדמות השכן הקנאי לפרטיותו עד כדי טירוף, 'מפלצת של בית' מצליח לגעת בעוד כמה טראומות ופחדים שמאפיינים את הילדות. ההכרח להתמודד לבד מול איום ברומו של עולם כיוון שאף אחד מהמבוגרים לא מוכן לקחת אותך ברצינות, למשל. יש בו גם ייצוג אמין למדי של החשש מפני יצור רצחני ואדיר שנושף בעורפך, שאותו אני מניח שאנשים בכל גיל ימצאו כמובן למדי. מלבד אלה, הסרט מספק את ההבהלות המתבקשות ואת המוסיקה טורדת המנוחה, אבל עם טוויסט לימון: סצינת הטלפון המצלצל והרחשים מצדו השני של הקו שמופיעה כאן במיטב המסורת, לדוגמה, הופכת לכלי אפקטיבי ומקורי לקידום העלילה. לו הייתי על התפר שבין היסודי לחטיבה, אני בטוח ש'מפלצת של בית' היה גורר ממני פה פעור, אולי אפילו כמה זינוקים מהכסא. על קהל מבוגר יותר ההפחדות העל-טבעיות לא יעבדו, אבל הן לא חסרות ערך. הרעיונות הפנטסטיים וההרפתקאות שעוברות על גיבורי הסרט חביבים ביותר ומסוגלים להצית את הדמיון.
אירוני ככל שזה יהיה, הצתת הדמיון היא בסופו של דבר גם המכשול הגדול ביותר של הסרט. 'מפלצת של בית' מציג לכל ארכו כל כך הרבה פוטנציאל בכל כך הרבה כיוונים שונים, אבל נשאר בסופו של דבר סרט קונבנציונלי שנשאר נאמן לכל מוסכמות הצ'יזבטים המוכרות. חביב מאוד, אבל לא סרט שאפשר לגדול עליו, ועושה רושם שבעולם מקביל הוא דווקא היה יכול להיות כזה. הקשר בין הסטריאוטיפ אליו שייך נבקראקר לבין בית מגוריו יכול להיות מחודד יותר ובולט יותר, עד כדי שיהיה ברור גם לקהל היעד של הסרט, במקום להיגנז באמצע לטובת סיפור רוחות-רפאים קלאסי. ניתן היה לנצל את העובדה שצורת המפלצת לא ברורה מאליה, כדי להשאיר את האיום לא נודע למשך זמן רב יותר – הרעיון של חיפוש הרוע המסתורי בבית מבלי להעלות על הדעת שהבית עצמו הוא הרוע המסתורי היה בעיני מצמרר. היה נחמד אם אפילו, לשם שינוי, השמן היה הגיבור האמיץ, במקום הסייד קיק המגוחך. באופן תמציתי, הדבר גרוע ביותר בנוגע ל'מפלצת של בית' הוא שהוא לא סרט אחר שהיה וודאי נהדר לראות. אומרים שכל מבקר הוא במאי מתוסכל, לא? לפעמים אני בהחלט נוטה להסכים.
הסרט נעשה בטכניקת "לכידת התנועה", ממנה אפשר היה להתרשם כבר ב'רכבת לקוטב'. אלא שבניגוד ל'רכבת', 'מפלצת של בית' לא מתיימר לריאליזם מוחלט, אלא שם דגש בעיקר על מחוות גוף אמינות ואנושיות. בלי כל השכלה בתחום, נראה שבתחום הבעות הפנים השיטה הזו עודנה מוגבלת למדי. הפנים נראות מאובנות ועציות. תנועת שאר הגוף, לעומת זאת, גרמה לי להבין מה זמקיס מצא בשיטת ההנפשה הזו – לא די בכך שהמחוות הגופניות אמינות לחלוטין, תגובות הדמויות אחת לשנייה – הן במלל והן בגוף – נראות טבעיות לגמרי כששלושה שחקנים מבצעים את הסצינה המשותפת שלהם בחדר אחד. ועם זאת, ההישג הויזואלי הגדול ביותר של הסרט, הוא המפלצת: ברגע אחד הבית הופך מאביזר תפאורה דומם ליצור אנושי תוסס ומלא חיים, וזאת בלי לאבד את האופי ה… ביתי שלו. הבית מצטיין בהפגנת מגוון רחב של רגשות ותחושות במספר דרכים שונות. הוא מסוגל, למשל, להבהיר את כוונותיו דרך זגוגית החלון בלבד, ולהביע עצב עמוק דרך המדשאה. וגם בסוף הסרט, כשהוא הופך ליצור מעוות ואמורפי, הוא מזכיר יותר בית משהמכוניות של פיקסאר מזכירות מכוניות.
גיל קינן, הבמאי, עושה רושם של בחור שיודע מה הוא עושה. נכון לעכשיו, הוא עדיין לא ג'ו דנטה ('גרמלינס'), אבל הוא גיל קינן. וגם זה, אם לשפוט על פי סרטו הראשון והחמוד להפליא, לא רע במיוחד. עדיף על להיות כריס קולומבוס, זה בטוח.
אהרו''כ!
הכבוד, הכבוד.
בתכל'ס, זה היה אחלה של סרט.
ההומור חביב, גם העלילה – עם כמה טוויסטים מאוד מעניינים, צילום גאוני, ולמרות שאין הרבה דמויות – הן כולן צבעיוניות ומעניינות מאוד.
הסוף קצת קלישאי, אבל באמת, אפשר לסלוח לו. הסרט הזה בקלות מגיע לרמה של פיקסאר.
כמו כן, צריך לחשוב פעמיים לפני שלוקחים את הילדים לסרט – יש בו כמה דברים לא ממש ראויים לילדים, ובכלל, לקחתי את אחי הקטן לסרט, והוא מת מפחד.
בכל אופן, סרט חמוד מאוד, שאני ממש ממליץ לראות. לרוץ לראות כמו שרצים לפיקסאר.
אה, ודרך אגב:
אממ, הני היחיד ששם לב שהנסוחא הזו של "אף אחד לא מאמין לילד, והוא נאלץ לצאת לבדו מול הרוע", נמצאת בכל סרט לילדים, כמעט?
הג'ינג'ית, היא ללא ספק עיניין הראוי לחקירה נוספת
והקדמת תרופה למכה, ברשותכם:
כן, אני יודע שכריס קולומבוס אחראי לתסריט של 'גרמלינס'. לא, לא אכפת לי. יש גבול לזבל שניתן לייצר בלי לאבד את שמך הטוב, והוא עובר הרבה מאחוריו.
למה גרמלינס נחשב כל כך טוב?
הוא לא הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים, אבל הוא די טפשי ואני לא מבין מה כל כך מיוחד בו.
אני הרגשתי שהסרט מחולק ל2 חלקים
החלק הראשון- עד ההפסקה (כשני שליש מהסרט) היה מצויין, מצחיק מאד לטעמי, יותר מסרט האנימציה שראיתי לפניו ("מכוניות") ומאד קליל.
החלק השני, סיום הסרט, היה סיפור שונה, פתאום הסרט התחיל לקחת את עצמו ברצינות כשהיוצרים ניסו להעביר קצת אקשן ואפילו דרמה, לא שזה פסול, מה פתאום, הרבה סרטי אנימציה ריגשו אותי, אך כאן זה לא עבד, סתם היה משעמם. הייתי מעדיף שהסרט ימשיך בקו הקומדיית-אימה עד הסוף, בלי סוף "רציני".
תהיה:
האם זה שאני רוצה להיות זקן כזה כשאני אגדל, הופכת אותי לאדם רע?
(טוב, לא בדיוק כזה. יותר מהסוג שצועק נבואות זעם במדרחוב כשאין לו מה לעשות.)
אבל אני עדיין מכיר כמה שרוצים להיות כאלה! האם זה הופך *אותם* לאנשים רעים?
וכמה לדעתם עולה ההשכרה של בית טורף ילדים?
תהיה: (כה''ב)
אפשר בכלל להפוך לאדם כזה? תמיד חשבתי שהם נולדים ככה, זקנים וזעופים.
תהיה: (כה''ב)
הם לא נולדים. הם נוצרים.
רגע, אם אתה נוצרי אז זה סותר?
בהקרנה שהייתי בה, הקהל היה מצומצם יותר ויותר ככל שהסרט המשיך. זה התחיל כשאמרו בפעם הראשונה "בגרות מינית" ורק המשיך והמשיך…
אגב- הדיבוב העברי של הסרט היה מצויין. גם מבחינת הקולות/משחק וגם מבחינת תרגום משחקי המילים.
רק בשביל האנימציה אני חייבת לראות את זה
גיל קינן?
ישראלי בחו"ל שביים סרט אנימציה מצליח? משהו להתגאות בו?
גיל קינן?
משהו לדבר עליו
פרגון חברים פרגון.
אחלה סרט.
בהחלט לילדים מעל גיל 10.
גם לילדים בגיל 34.
וואו!
ראיתי הרגע ב-DVD (אזור 1).
התכוננתי לנפילה, אבל להפתעתי היה סרט מעולה.
אחרי שאתם רואים את הסרט (ותראו!) כדאי שתסתכלו גם איך עשו אותו… זה הרבה יותר מסרט אנימציה.
היי, אחלה סרט!
מותח, שנון, מקסים במוזרותו, יופי. רק… אתם בטוחים שזה לילדים? כי היו שם כמה קטעים שכמעט עשו לי התקף לב. אם לא הייתי מתביישת, הייתי קמה להדליק את האור במטבח.
אח, חבל שלא נשארת לראות את ה-extras,
נראה לי שהיית נהנה אפילו יותר. בכלל, כל התהליך של יצירת סרט מהסגנון הזה מאוד מרתקת.
לשוכרי הסרט בדיוידי – מומלץ להשקיע עוד משהו כמו 20 דקות ולראות את כל ה-special features שנותנים טעימה קטנה של התהליך הזה.
בהחלט סבבה של סרט.
אני לאחרונה צופה בלא מעט 'סרטי ילדים', כך מסתמן. קודם "המימזי האחרון", אח"כ "צ'רלי והשוקולדה", "גשר לטרביתיה" ועכשיו זה. בהחלט היה שבוע פורה.
בקיצור, היו בסרט כמה קטעים משעשעים למדי, ג'ני הג'ינג'ית בהחלט שולתת (בת' הידיעה) בשני השלישים הראשונים של הסרט, ובסה"כ סרט מהנה. עם זאת, צ'אודר ממש מעצבן, ואילו היה לי את הכוח הייתי חותך אותו לגמרי מהסרט.
אין לי מושג אם האימה שבסרט מתאימה לילדים, אבל לאט לאט נראה לי שילדים יכולים לעמוד בהרבה דברים שבמחשבה ראשונה ייראו לי מפחידים מדי בשבילם. אין לי מושג אם יש איזה מחקר בנושא, יכול להיות מעניין- מה סף הפחד של ילדים. במחשבה נוספת, לא נראה לי שמחקר כזה יקבל בימינו אישור מועדת אתיקה של אוניברסיטה כלשהי (חלפו ימי הזוהר הטובים של הפחדת תינוקות עם מסכות, מסתמן).
מה עם המימזי וטרביתיה?
נחמדים.
על The last mimzy כתבתי כאן:
http://www.fisheye.co.il/thread?rep=302867
על Bridge to terabithia כתבתי כאן:
http://www.fisheye.co.il/thread?rep=304268
עם המימזי קרה לי משהו מעניין:
בזמן זיפזופ, נפלתי בטעות על שלושת הדקות האחרונות של הסרט. זה היה כל-כך נורא שנשבעתי לא לראות את הסרט לעולם.
כן, גם אני לא סבלתי את הפונט של הכתוביות.
אני מסכים, היו בסרט כמה קטעים גרועים למדי, אך בסך הכל הוא היה בסדר כזה עם כמה קטעים חמודים.
("בסדר כזה עם כמה קטעים חמודים"? ממש ביקורת רהוטה ומנומקת היטב. אני קצת ממהר עכשיו, אז בהזדמנות אולי אפרט מעבר למה שרשמתי באותה תגובה אליה קישרתי לעיל).
אמנם באיחור היסטרי ועדיין: סרט מאכזב למדי.
צעקות "בו!" כבר לא ממש עובדות בקולנוע המצולם של ימינו, ומסתבר שגם לא כל-כך באנימציה. על צופים צעירים מאוד יכול להיות שהחלקים האלה בסרט יעשו רושם (מה שכנראה אומר שכדאי להרחיק את הסרט הזה מהם), אבל על כל האחרים אני חושד שלא, וב-"כל האחרים" הזה אני כולל גם ילדים שהם בני-גילן של הדמויות בסרט עצמו.
חוץ מזה, בסרט יש חמש או שש שורות-מחץ מוצלחות (אני מודה: מוצלחות יותר מרוב הפאנץ'-ליינים בסרטי אנימציה ממוחשבת בימינו), אבל זה פשוט לא מספיק. בתור סרט מפחיד, "מפלצת של בית" מקבל ציון נכשל. בתור איזו הערה פ"מית מתוחכמת על הז'אנר הוא מקבל ציון "טים ברטון לעניים".
וכן, מבחינת העיצוב, הנפשה בימוי (זוויות-ההתבוננות השונות הוציאו ממני כמה שריקות התפעלות), הסרט עשוי מצוין. בקטגוריית התסריט, לעותמ זאת, הוא טעון שיפור. כולי תקווה שב-"עיר החשמל" קינן עבד עם תסריט טוב יותר.
וואו, איזה קטע. גם אני רק עכשיו ראיתי את הסרט בפעם הראשונה.
והדעה שלי היא פחות או יותר זהה לזו שלך.
גם האנימציה, אם להגיד את האמת, לא עשתה עלי רושם בכלל.
הדמויות האנושיות נראו אפילו יותר קריקטורות מאלו שבסרטים של פיקסאר. והתסריט באמת היה די יבשושי. אבל לפחות העיצוב היה מרשים.
הסרט הבא שיעשה בטכנולוגיה הזאת, ויש לי צפיות גדולות ממנו, הוא 'טינטין'. ספילברג מביים בפעם הראשונה בקריירה שלו סרט אנימציה באורך מלא (אני אומר *באורך מלא*, כי שמעתי שהוא גם ביים שתי סצינות ב'נסיך מצריים'. אין לי מושג כמה זה נכון). נראה איך יצא לו.
מדהים, בדיוק ההיפך ממה שאני חשבתי.
היום במקרה גיליתי שדן הרמון עבד על הסרט הזה
אז נכנסתי לעין הדג לבדוק אם זה נכון והשם שלו מופיע כאן כ״דן חרמון״. האם זו שגיאה או בדיחה מכוונת על משקל דן ברזל? לא ברור. תמיד כיף לגלות פרטים מפתיעים בעברם של יוצרי ריק ומורטי, בדיוק כמו מקרה ג׳סטין רוילנד והדגים.