מפלצת של בית

מאת
בן סגרסקי
– פורסם ב 18 באוגוסט 2006Posted in: ביקורות

במקור: Monster House
במאי: גיל קינן
תסריט: דן חרמון, רוב שראב, פמלה פטלר
שחקנים: מיטשל מוסו, סאם לרנר, ספנסר לוק, סטיב בושמי, מגי ג'ילנהול

אורלנדו בלום יצא מאולם הקולנוע בפנים חמורות סבר, והתקדם בהחלטיות לעבר דלת היציאה מהקניון. אוויר הקיץ המחניק מילא את ריאותיו בעוד הוא חוצה את מגרש החניה, מבקש לעצור את בליל הרגשות שאיים להתפרץ ממנו בכל רגע. הוא התניע את המכונית, נשם נשימה עמוקה, ועצם את עיניו לקול המנוע המתגבר.
"כושיליראבאק", הוא סינן, "עכשיו יש גם בתים עם טווח הבעה רחב יותר משלי".

ז'אנר סרטי האימה-לכל-המשפחה זוכה בשנים האחרונות לנציגות דלילה ביותר בקולנוע, ובעיני זה מוזר. הצעקה האחרונה בהוליווד היא "אפל יותר, בוגר יותר" וסרטי אימה יוצאים בארה"ב כל יום אי זוגי בשבוע. כמה סרטים מאותו הזן (למשל, 'גרמלינס', 'ג'ומנג'י' או 'המכשפות') זכו להיחשב כקלאסיקה, או לכל הפחות כפיסת נוסטלגיה. ובכל זאת, כנראה שהשילוב בין שני ז'אנרים שנראים על פניהם כמעט מנוגדים אחד לשני, הוא כאב ראש שלא רבים רוצים להתמודד עמו כיום. 'מפלצת של בית' הוא אחד מאותם סרטים שמדלגים בכל זאת בין שני המאפיינים: הסרט מלא במיני הבהלות והפחדות למיניהן, שלדים ואגדות אורבניות, אבל הוא סטרילי לחלוטין. דם לא תמצאו בו, וגם לא מפגני גועל שעלולים להבחיל את קהל הצופים הצעיר. מה שיותר מהותי מזה, הוא שהפחדים בהם הסרט עוסק הם פחדים שילדים מסוגלים לזהות בעולמם.

בכל שכונה, בהכללה גסה ובורגנית, יש את המתבודד המריר שמטיל אימה על הילדים והטף. הווילונות בבית שלו תמיד מוגפים ואף אחד מהשכנים לא מכיר אותו. אבל אם עולל רק מעז להרעיש ליד השטח שלו, השכן יופיע בין רגע ויגרש את הנער בצרחות אימים. אם כדורסל עף אל תוך הגינה שלו בשוגג, הברירה היחידה היא להספיד אותו ולהמשיך הלאה. הבית שלו מחוץ לתחום. אצלי בשכונה היתה אחת כזו, ופחדתי ממנה ומשמונת החתולים שלה פחד מוות. גם בשכונה של די. ג'יי יש אחד כזה: קוראים לו נברקראקר, הוא נרגן, קטנוני ומגולם על ידי סטיב בושמי. אפילו החדירה הקלה ביותר לשטח הבית שלו דורשת אומץ לב ייחודי, וסיבה מאד מאד טובה. במהלך משחק עם צ'אודר (ובעברית, "חומוס"), חברו הנודניק והשמנמן של די. ג'יי, כדור המשחק שלהם מתגלגל אל אותו בית אימים, ודי ג'יי נאלץ לצאת לחלץ אותו. נבקראקר תופס אותו בחצי הדרך ומכין אותו לנצח של ייסורים, אבל בעודו מגדף ומטלטל בהתקף זעם, לוקה הקשיש בהתקף לב ונופל חסר חיים על הרצפה. לרגע ניתן לחשוב שבזאת הסתיימו בעיותיו, אבל למעשה זוהי – ושיתבייש מי שהמשפט הבא יחדש לו משהו – רק ההתחלה.

מהרגע בו נבקראקר נופח את חייו בהגנה על מעונו הדל, מעונו הדל מתעורר לחיים בעצמו, והוא לא שליו. בעזרת לשון שטיח ענקית ושיני קרש מאיימות, הווילה בולעת כל בן נוער סורר או כלב תועה בתור מתאבן. המנה העיקרית להיום, כמובן, היא די. ג'יי וצ'אודר. צמד הילדים מחפש מושיע, אבל למי הם כבר יפנו? הוריו של די. ג'יי, כדרכם של הורים, לא בבית. השמרטפית, כדרכן של שמרטפיות, מיישמת הלכה למעשה את מה שנהוג לומר על הנוער של ימינו. אפילו המשטרה, כדרכה של משטרה, לא מתכוונת לתת לגחמות של הילדים לחבל בסדר היום שלה. כל מה שנשאר לשניים לעשות הוא לקחת את העניינים לידיים ולנטרל את הבית בטרם יגיע ליל כל הקדושים, וילדים מכל קצוות הפרבר יתפתו להתדפק על דלתה של המפלצת בכמיהה לממתקים. אליהם חוברת ג'ני, ג'ינג'ית מחוננת, רבת תושייה ובעיקר שולטת ללא עוררין. היא כל מה שהרמיוני מסרטי 'הארי פוטר' היתה צריכה להיות. לו הייתי ילדה בת 11, אני יכול להבטיח לכם שהיא היתה המודל לחיקוי שלי, אבל אפילו היא לא בטוחה איך להתמודד עם התפלצת שאורבת בצדו השני של הרחוב. הו, האימה.

זה עובד ממש לא רע, תאמינו או לא. מלבד העיסוק מעורר ההזדהות בדמות השכן הקנאי לפרטיותו עד כדי טירוף, 'מפלצת של בית' מצליח לגעת בעוד כמה טראומות ופחדים שמאפיינים את הילדות. ההכרח להתמודד לבד מול איום ברומו של עולם כיוון שאף אחד מהמבוגרים לא מוכן לקחת אותך ברצינות, למשל. יש בו גם ייצוג אמין למדי של החשש מפני יצור רצחני ואדיר שנושף בעורפך, שאותו אני מניח שאנשים בכל גיל ימצאו כמובן למדי. מלבד אלה, הסרט מספק את ההבהלות המתבקשות ואת המוסיקה טורדת המנוחה, אבל עם טוויסט לימון: סצינת הטלפון המצלצל והרחשים מצדו השני של הקו שמופיעה כאן במיטב המסורת, לדוגמה, הופכת לכלי אפקטיבי ומקורי לקידום העלילה. לו הייתי על התפר שבין היסודי לחטיבה, אני בטוח ש'מפלצת של בית' היה גורר ממני פה פעור, אולי אפילו כמה זינוקים מהכסא. על קהל מבוגר יותר ההפחדות העל-טבעיות לא יעבדו, אבל הן לא חסרות ערך. הרעיונות הפנטסטיים וההרפתקאות שעוברות על גיבורי הסרט חביבים ביותר ומסוגלים להצית את הדמיון.

אירוני ככל שזה יהיה, הצתת הדמיון היא בסופו של דבר גם המכשול הגדול ביותר של הסרט. 'מפלצת של בית' מציג לכל ארכו כל כך הרבה פוטנציאל בכל כך הרבה כיוונים שונים, אבל נשאר בסופו של דבר סרט קונבנציונלי שנשאר נאמן לכל מוסכמות הצ'יזבטים המוכרות. חביב מאוד, אבל לא סרט שאפשר לגדול עליו, ועושה רושם שבעולם מקביל הוא דווקא היה יכול להיות כזה. הקשר בין הסטריאוטיפ אליו שייך נבקראקר לבין בית מגוריו יכול להיות מחודד יותר ובולט יותר, עד כדי שיהיה ברור גם לקהל היעד של הסרט, במקום להיגנז באמצע לטובת סיפור רוחות-רפאים קלאסי. ניתן היה לנצל את העובדה שצורת המפלצת לא ברורה מאליה, כדי להשאיר את האיום לא נודע למשך זמן רב יותר – הרעיון של חיפוש הרוע המסתורי בבית מבלי להעלות על הדעת שהבית עצמו הוא הרוע המסתורי היה בעיני מצמרר. היה נחמד אם אפילו, לשם שינוי, השמן היה הגיבור האמיץ, במקום הסייד קיק המגוחך. באופן תמציתי, הדבר גרוע ביותר בנוגע ל'מפלצת של בית' הוא שהוא לא סרט אחר שהיה וודאי נהדר לראות. אומרים שכל מבקר הוא במאי מתוסכל, לא? לפעמים אני בהחלט נוטה להסכים.

הסרט נעשה בטכניקת "לכידת התנועה", ממנה אפשר היה להתרשם כבר ב'רכבת לקוטב'. אלא שבניגוד ל'רכבת', 'מפלצת של בית' לא מתיימר לריאליזם מוחלט, אלא שם דגש בעיקר על מחוות גוף אמינות ואנושיות. בלי כל השכלה בתחום, נראה שבתחום הבעות הפנים השיטה הזו עודנה מוגבלת למדי. הפנים נראות מאובנות ועציות. תנועת שאר הגוף, לעומת זאת, גרמה לי להבין מה זמקיס מצא בשיטת ההנפשה הזו – לא די בכך שהמחוות הגופניות אמינות לחלוטין, תגובות הדמויות אחת לשנייה – הן במלל והן בגוף – נראות טבעיות לגמרי כששלושה שחקנים מבצעים את הסצינה המשותפת שלהם בחדר אחד. ועם זאת, ההישג הויזואלי הגדול ביותר של הסרט, הוא המפלצת: ברגע אחד הבית הופך מאביזר תפאורה דומם ליצור אנושי תוסס ומלא חיים, וזאת בלי לאבד את האופי ה… ביתי שלו. הבית מצטיין בהפגנת מגוון רחב של רגשות ותחושות במספר דרכים שונות. הוא מסוגל, למשל, להבהיר את כוונותיו דרך זגוגית החלון בלבד, ולהביע עצב עמוק דרך המדשאה. וגם בסוף הסרט, כשהוא הופך ליצור מעוות ואמורפי, הוא מזכיר יותר בית משהמכוניות של פיקסאר מזכירות מכוניות.

גיל קינן, הבמאי, עושה רושם של בחור שיודע מה הוא עושה. נכון לעכשיו, הוא עדיין לא ג'ו דנטה ('גרמלינס'), אבל הוא גיל קינן. וגם זה, אם לשפוט על פי סרטו הראשון והחמוד להפליא, לא רע במיוחד. עדיף על להיות כריס קולומבוס, זה בטוח.

תגיות: