מולייר

במקור: Moliere
במאי: לוראן טיראר
תסריט: לוראן טיראר וגרגואר ויניירון
שחקנים: רומן דורי, פבריס לוקיני, לאורה מרנטה, אדואר באר, לודבין סינייה

בשנת 1645, בגיל 23, ז'אן בטיסט פוקלן הוא שחקן ומחזאי פריזאי מתחיל. יש לו גוף זקוף ונמרץ, פנים תקיפים, עיניים בוערות, ושפם. יש לו גם מעט כסף, הרבה חלומות, והרבה צרות. כדי להציל מחרפה את שם המשפחה של אביו הנכבד, שבנו פנה לעיסוק שנחשב בתקופה זו בזוי כל כך – תאטרון! – פוקלן נאלץ לאמץ שם בדוי, "מולייר". מולייר עדיין לא מוצא את קולו האמנותי הייחודי, וכך מחזותיו נכשלים, להקת התיאטרון שלו פושטת את הרגל, והוא מושלך לכלא בגלל החובות. הסרט מתרחש כמעט כולו בנקודת זמן נכונה היסטורית זו, ומתאר – באופן פיקטיבי – כיצד היא הופכת לנקודת מפנה בחייו של היוצר הצעיר; במילים אחרות, 'מולייר' הוא הגרסה הצרפתית של 'שייקספיר מאוהב'.

מיסייה ז'ורדן, סוחר עשיר בגיל העמידה, שולף את מולייר מצינוקו המעופש והמעוכברש. ז'ורדן רוצה לבצע מחזה שחיבר בעצמו, ובדרך זו לכבוש את ליבה של מרקיזה אדמונית צעירה, שנונה וחובבת תרבות (שיופיה עוד מודגש על ידי פזילה קלה וחיננית). לפיכך מגיש ז'ורדן הצעה עיסקית: מולייר יגור מספר שבועות בביתו, וייתן לו שיעורי משחק, שבעזרתם יצליח בפיתוי המרקיזה. בתמורה, ישלם ז'ורדן את חובותיו של מולייר. מולייר מסכים. נכון, הוא מגלה תוך שלוש דקות שז'ורדן הוא בדיחה מהלכת – בתחום הכתיבה, המשחק, ובכל תחום אחר. אבל אין לו ברירה. חוץ מזה, ברגע שבו מולייר משתרך אל תוך אחוזת ז'ורדן, הוא נתקל חזיתית במאדאם ז'ורדן היפהפייה, ומתאהב בה מייד בלהט. אלא שכדי להסתיר את תוכניותיו של ז'ורדן, שכוללות כמובן בגידה באשתו, מולייר צריך להעמיד פנים שהוא כומר בשם טרטיף (שם שיהפוך אחר כך לשם גיבור אחד המחזות הידועים שלו). אם זה לא מספיק מסובך – "חברו הטוב" של ז'ורדן, האציל הנכלולי דוראנטה, מתערב גם הוא בעניינים. דוראנטה המרושש זקוק למזומנים (שכר הטירה בצרפת במאה ה-17 גבוה מאוד), וחולב אותם מז'ורדן התמים והנלעג. הבמה ערוכה לדרמה קומית של התחכמויות, מזימות, תכניות ותפניות.

'מולייר' הוא, אם אני זוכר משהו משיעורי ספרות בתיכון, "סיפור חניכה". אמנם, מולייר נקלע בסרט לתסבוכות כאלה, שפה ושם עולה ספק קל אם יזכה לחניכה או לחניקה. אבל הרעיון הכללי ברור וצפוי. מולייר הצעיר יאהב, יכאב, ילמד מהם כישרונותיו האמיתיים, יקבל השראה למחזותיו האלמותיים, וכו', וכו'. כל הדברים הצפויים האלה אכן מתממשים, אבל בצורה שמפתיעה, מבחינת הפרטים. בכל רגע נתון, קשה לדעת לאן תתגלגל העלילה הלאה. הבמאי לורן טיראר והשחקנים הצרפתים מדגימים שמולייר, אכן, השאיר אחריו מורשת משחק שהשתכללה במאתיים וחמישים שנה. רומן דורי, בתפקיד מולייר, כריזמטי, קודר, בוער בתשוקה לאמנות, ובו זמנית משעשע (אהבתי את הקטע שבו הוא מחקה סוגים שונים של סוסים, כדי להסביר לז'ורדן איך שחקן נכנס לדמות). לורה מוראנטה קיבלה תפקיד פחות עסיסי, ועדיין היא משחקת בצורה מעוררת אמפטיה אישה חזקה-חלשה בעולם של גברים. הצלע הראשית השלישית, פאבריס לוצ'יני, משחק תפקיד שכתוב עליו "זו ההזדמנות שלך לגנוב את ההצגה!", והוא לא מחמיץ אותה. מסייה ז'ורדן הוא התגלמות הנובו-ריש, העשיר ההמוני והמגוחך שמנסה לקנות את דרכו לתוך החברה הגבוהה: נפוח, נלעג, וברגעים הנכונים גם מעורר חמלה.

המגרעת היחידה – אבל המשמעותית מאוד – של 'מולייר' היא שהוא לא מספיק מצחיק. הוא לא מספיק מצחיק בתור סרט שחלקו הגדול אמור להיות קומי, והוא במיוחד לא מצחיק בתור סרט על יוצר הקומדיות הצרפתי הגדול של כל הזמנים. הסרט כולל דיאלוגים שנונים, בדיחות פיסיות, מצבים מפתיעים ודמויות שמוצאות את עצמן במצבים מביכים. חלק מהבדיחות האלה מעלות חיוך פנימי או חיצוני. אבל גם כשהסרט מצטט ישירות ממחזות של מולייר, כמו 'החולה המדומה' או 'הקמצן' , הוא רחוק מלגרום לרעמי הצחוק הבלתי נשלטים, ברמת הבטן הכואבת, שהשורות האלה מסוגלות ואמורות לעורר. החמצה.

ועדיין, עבור קהל היעד הטבעי שלו – פרנקופילים, רומנטיקנים, אוהבי תיאטרון, ואוהדי דרמות קומיות תקופתיות – 'מולייר' הוא סרט מומלץ (בין אם בקולנוע, שבו אפשר ליהנות מהנופים, התלבושות, ויתר המראות המפוארים, או מאוחר יותר, ב-DVD). יש בו הצצה קלילה לחברה נוקשה של משרתים, אדונים ומלכים: עידן הבארוק, שבו החולצות היו עתירות תחרה, מחשופי השמלות היו מהודקים ונדיבים, הכרכרות שעטו בגנים כפריים, ומחזות נרשמו בדיו על קלף. יש בסרט רומן בלתי אפשרי ובעל נימה טרגית, בין איש צעיר לאישה מבוגרת – על פגישותיהם החשאיות בחורבה לאור הירח, או בפינות אפלות במסדרונות. יש ציטוטים וקריצות רבות ממחזות של מולייר. ויש מבט מהנה אל תוך חומרי הגלם האנושיים שמהם ארג מולייר האמיתי את יצירותיו: הצביעות, הגאווה, הקנאה, תאוות הבצע, ומצד שני גם האהבה.