במקור: MirrorMask
במאי: דייב מק'קין
תסריט: ניל גיימן ודייב מק'קין
שחקנים: סטפני ליאונידאס, ג'ייסון ברי, בוב בריידון, ג'ינה מק'קי
ניל גיימן היה החשיפה הראשונה שלי לעולם הנובלות הגרפיות, וגם בפרספקטיבה של כמה שנים הוא נשאר אחד הכותבים הטובים שעבדו בתחום ויוצר מוכשר ביותר (אם כי חייבים להודות שהוא קצת ממחזר את עצמו). לכן, כששמעתי שעומד לצאת סרט המבוסס על תסריט של גיימן, אני מודה שהתרגשתי. ההתרגשות הפכה לקדחת קלה של ציפייה כשגיליתי שאת הסרט הולך לביים ולעצב המאייר דייב מק'קין. מק'קין שיתף פעולה עם גיימן מספר פעמים בעבר, והוא מהמוכשרים, האפלים והמבריקים באמנים הפועלים בעולם הקומיקס. סגנון האיור החביב עליו הוא רישום מסוגנן בפחם, אך הוא יודע גם לצייר בריאליזם צבעוני ומרהיב, שולט באמנות הקולאז', לא מהסס לשלב צילומים ביצירה ונע בין סמליות להצגה ישירה ובהירה בקלות מעוררת השתאות. מק'קין, בקיצור, הוא גאון ששולט בכמה וכמה סגנונות ואפילו מלחין מוזיקה בזמנו הפנוי. לנתוני הפתיחה המרשימים האלו צריכים להוסיף הפקה של חברת ג'ים הנסון (יוצרי 'החבובות', 'לבירינט', ו'The Storyteller', בין השאר) שנעשתה באנגליה, הרחק מאנשי הוליווד ומנטייתם לעשות ליצירות מופת מאוירות מעשים העומדים בניגוד מפורש לאמנת ז'נבה.
לא פלא שחיכיתי בכיליון עיניים להפצת הסרט בארץ, הפצה שהיה ברור לי לחלוטין שתגיע בעקבות ההצלחה הברורה של יצירת המופת לעתיד לבוא. אלא שההפצה הלכה והתעכבה בעקבות ההצלחה שהלכה ובוששה, עד שבסופו של יום הוכרע שהסרט לא יוקרן מסחרית בארץ. 'מירורמאסק' (או 'מסכת המראה') צנח חרישית הישר למדפי חנויות הוידאו וה-DVD, משם אספתי אותו בחרדת קודש.
וחבל שאספתי.
הלנה (סטפני ליאונידאס) היא ילדת קרקס. אלא שהיא כבר נערה מתבגרת, ונמאס לה להסתובב בעקבות אביה מנהל הקרקס (בוב בריידון) ואמה הלוליינית (ג'ינה מק'קי) – היא רק רוצה להיות חלק מהעולם האמיתי. ערב אחד, ממש לפני ההופעה, היא צורחת את זה לאמא שלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ובאותה ההופעה ממש מתמוטטת האם ומאושפזת. לילה אחד, לקראת ניתוח שיקבע את גורלה של אמה, הלנה מתעוררת לקול רעשים מוזרים. בחצר היא מגלה נגן כינור ושני לוליינים – כולם לובשים מסכות. הלנה בוהה בהם בהשתאות, עד שולנטיין (ג'ייסון ברי), אחד הלוליינים, מעיר לה שהיא הרבה יותר תמהונית, כי מה זה הדבר המוזר הזה שיש לה על הראש, 'פנים' היא קוראת לזה? אוי, זה מגעיל! לפני שהלנה מספיקה להגיב, תוקפים אותה צללים מרושעים. ולנטיין והלנה נמלטים מהצללים לפני שאלו יחסלו אותם, והלנה מוצאת את עצמה נסחפת לתוך עולם זר ומשונה.
העולם הזה, מסתבר, מחולק לשניים – עולם האור ועולם החושך. שני העולמות התקיימו זה לצד זה בהרמוניה, עד שנסיכת החושך גנבה את הקמיע המסתורי של מלכת האור, וזו שקעה בתנומה קסומה. הלנה מחליטה למצוא את הקמיע, ויוצאת למסע בין דגים מעופפים, ענקים מרחפים, חתולים בעלי כנפיים ופרצוף אנושי, ספרים שנעלבים וציפו-פים טובי לב. הלנה גוררת איתה את ולנטיין החמדן והפחדן, שרק רוצה בחזרה את המגדל המעופף שלו (הוא והמגדל רבו ועכשיו הם ברוגז), כשלאורך כל הדרך רודפים אחריהם – בעיקר אחריה – שליחיה של מלכת החושך.
לכאורה, 'מירורמאסק' היה יכול להיות יצירת מופת. לטובתו של הסרט משחק בעיקר העיצוב, שהוא מהיפים ומהמקוריים שראיתי בימי. בעולם לתוכו שוקעת הלנה שולטים גוני החום, האפור, השחור והזהב, והוא מורכב מבליל של גזרי נייר, רישומי פחם, אנימציית מחשב תלת-ממדית, ובניינים המפרים את כל חוקי הטבע בפניותיהם המסתלסלות ועיצובם המופרך. כל זה משמש רק כרקע למגוון המסחרר של תושבי אותו העולם: שחקנים בשר ודם הלובשים מסכות נייר מינימליסטיות, חתולי נייר הלובשים מסכות אדם, ענקי אבן מרחפים, בובות בד ונייר וזכוכית, וכולם עטויים בשלל תלבושות (אמיתיות או ממוחשבות) ממגוון מסחרר ממש של תקופות וסגנונות.
גם הסיפור קסום דיו, ומיעוט השחקנים (את מרבית הדמויות המרכזיות מגלמים אותם האנשים) היה יכול להשרות אווירה מרוכזת. אלא שהסרט בן 105 דקות, ובערך 90 מהן מיותרות. גיימן לא מחדש, וגם ב'מירורמאסק' הוא מדגיש את ההתבגרות המאולצת שעוברת הגיבורה תוך כדי מסע, וממחזר את שטיק העולם המקביל לעולם שלנו. אם להלנה יש בעיות עם הוריה, תוכלו להיות בטוחים שההורים יופיעו בתפקידים מרכזיים בעולם הקסום, וגם להם יהיו בעיות עם הילדים שלהם, כדי שחס וחלילה לא נפספס את המסר. באופן דומה, מספר הסרט עד כמה ולנטיין חושב רק על עצמו, ומיד רומז שאולי ייתכן שמתחת לחמדנות מסתתר לב טוב ונדיב. הו, המתח! 'מסכת המראה' ממשיך עם אותה פסיכולוגיה בגרוש, עד שלקראת סוף הסרט היא מכאיבה ממש.
זה אולי עוד היה נסבל, אילולא הבעיה המרכזית של 'מסכת המראה': אין מספיק סיפור, ומה שיש נמתח כמו מסטיק. לסרט יש אקספוזיציה מייגעת בת חצי שעה בעולם האמיתי, לפני שהוא עובר למסע הרפתקאות שאינו מסעיר, אינו הגיוני, אינו מעניין במיוחד, ונוסף לכל – איטי ברמות מעוררות צרבת. הסצינות ארוכות מאד והמעברים ביניהן לא תמיד הגיוניים; וזה לא מפליא, בהתחשב בחורים שהולכים ונפערים בעלילה ככל שהיא מתקדמת. אם בתחילה פיצו על כל אלה העיצובים המרהיבים של הנוף והדמויות, פתאום גיליתי שקרה הבלתי יאמן: חטפתי מנת יתר של מק'קין. האיורים השחורים, הדמויות המיתולוגיות, המסכות והאיפור התערבבו לי בראש, ומועקה במגוון צבעי אדמה ירדה על הסרט ועלי.
העובדה שזהו הסרט הראשון שמק'קין מביים גם היא ניכרת, וביותר ממובן אחד. הוא לא מצליח למנוע מהשחקנים לשחק בצורה מוגזמת (בעיקר הוריה של הלנה) או לא לשחק בכלל (הלנה), ורק ולנטיין מציל את ההצגה בשפת גוף מוקיונית, מבטא אירי נהדר ושלל טקסטים הומוריסטיים. השימוש של מק'קין בפסקול (שכתב איאן בלמי) לרוב מונוטוני ומשעמם, ובשאר הזמן הוא נוטה להיות גרנדיוזי ומרתיע. אבל בעיקר, אין למק'קין ולו טיפה של חוש קצב או יכולת עריכה. מסתבר שלהיות מאייר גדול לא הופך אותך לבמאי.
צר לי לומר שהמפיצים ידעו מה הם עושים כשהכשילו את 'מירורמאסק' – מדובר בסרט לא טוב, על גבול הגרוע, ומשעמם ביותר. יש בו כמה נקודות אור, כמו כותרות הפתיחה המרנינות, הספרן החביב (בגילומה של יצירת פוטושופ מדובבת על ידי סטיבן פריי), כמה בדיחות טובות, וכמובן, עיצובים עותקי נשימה. אלא שכמו בעולם בו משוטטת הלנה, נקודות האור נבלעות לחלוטין על ידי החושך הגדול של בימוי חובבני, שחקנית ראשית איומה וסיפור שנמרח הרבה מעבר לאורכו הטבעי. את 'מסכת המראה' כדאי, אולי, לראות – אבל רק תוך שימוש מסיבי בכפתור ה-Fast Forward. האכזבה, בכל מקרה, מובטחת.
- האתר הרשמי
- אתר מעריצים
- דייב מק'קין – אתר מעריצים
- האמנות של דייב מק'קין
- ניל גיימן
- ניל גיימן – אתר ישראלי
ביקורת מדוייקת
דווקא את האקספוזיציה אהבתי, אבל מהרגע בו הסרט סימן לי שהעלילה אמורה להתחיל כבר לא יכולתי להתעלם מזה ששום דבר מעניין בעצם לא קורה פה.
הבעיה הרצינית ביותר של הסרט היא ללא ספק היעדר מוחלט של חוש קצב, ברמת בניית הסצינות כמו ברמת החיתוך בין השוטים. זה פשוט מרגיש לחלוטין לא נכון.
ואת החלק היחיד שהיה עשוי מעולה בצורה כוללת שמו במלואו בטריילר, אז מה עשינו פה בעצם?
אכן.
הבעיה עם ניל גיימן היא שהוא זוכה לכמות כה רבה של הערצה והתלהבות ובאזז חיובי, שאני תמיד שוכח שבעצם לא ממש נהניתי משום דבר שהוא כתב, וכל פעם שמגיע פרויקט חדש שלו אני מתמלא מחדש בציפייה שוברת שיאים.
זו טענה מוזרה
אם כך אתה אמור לעלוז ולקפוץ לפני עליית כל תוכנית עלובת נפש בערוץ שתיים רק בגלל הבאז החיובי שערוץ שתיים מסוגל לייצר.
אם גיימן הוא לא לטעמך עזוב אותו ואל תתן לאחרים להגיד לך מה לעשות.
אני לדוגמה, מעולם לא התרשמתי מכל השבחים שמרעיפים על מייקל מורקק (כולל גיימן עצמו) ומחזיק בדעתי שספריו הם זבל מזוקק שגורם לספרי "XXX הדרקון" להראות כספרות מופת
זו אכן טענה מוזרה,
אבל היא לא מ-א-ו-ד רצינית.
מה שכן, אני באמת נותן לניל גיימן להינות מספק שלא הרבה יוצרים אחרים זוכים לו ממני, מתוך הכרה בכך שאם כמות כה רבה של אנשים שאת דעתם אני מעריך מעריצה אותו, יתכן שבכל זאת יש בו משהו.
ועוד משהו, קצת
ראיתי לפני כמה ימים את "רנסנס", סרט האנימציה האפלולי, כשהוא הוצג בפסטיבל אייקון.
אין לי מושג אם מישהו ראה את הסרט, או אם הוא בכלל יצא בארץ. אבל מדובר, מבחינתי, בסרט שמצליח לעשות בדיוק את מה ש"מירורמסק" מנסה לעשות, ונכשל. העלילה בו אולי גדושה, אבל היא קלה להבנה. ההברקות הויזואליות נהדרות ולא סתם מכבידים על העלילה. והעיצוב… הו, העיצוב. אם חשבתם שב"מירורמסק" העיצוב חדשני ומרתק, כדאי שתראו את "רנסנס". סרט נפלא, שמצליח לעשות בדיוק את מה ש"מירורמסק" מנסה לעשות, רק שהוא עושה את זה הרבה יותר טוב.
דוקא רנסנס היה פחות טוב לדעתי
ראיתי את שני הסרטים בפסטיבל איקון. את 'מסיכת מראה' אהבתי הרבה יותר מאשר את 'רנסנס'.
רנסנס היה מאוד צפוי מבחינתי, וה"משחק" לכאורה היה ממש גרוע. לא אהבתי את העיצוב הגרפי הפסאודו קומיקסי (רחוק אלפי שנות אור מהרמה של Sin City).
מסיכת מראה היה מאוד מהפנט בעיצוב שלו. הרגשתי שאני חייבת לשים לב לכל דבר קטן שמא אפסיד משהו (ואני בטוחה שהיו דברים שהפסדתי). מענין לקרוא את הביקורת כי יש בה מן האמת אבל החויה הסוביקטיבית שלי מן הסרט היתה כל כך שונה.
מסכימה ולא מסכימה.
בסופו של דבר, נהניתי ממירומאסק יותר מאשר מרנסאנס. רנסאנס היה יותר פשוט, עם עלילה פשוטה יחסית להבנה, אבל הוא לא היה מותח. העיצוב בו אומנם היה טוב, למרות שהיו רגעים שאנימציית התנועה עשתה לי כאב ראש, אבל לא התקרב לעושר, לשכבות ולרבדים שמכיל העיצוב של מירמאסק. למירומאסק אומנם יש עלילה שקצת קשה לעקוב אחריה והיא די עשירה בחורים, אבל הסרט לא משעמם. סצינת הענקים הייתה אחת הסצנות הכי קורעות לב שיצא לי לראות בחיי, וסצינת ההלבשה של הלנה הייתה מבחינתי נפלאה. לסרט יש כמה נקודות חיוביות והרבה מאוד קסם, וביחד עם העיצוב הכל כך מלא פרטים קטנים והכל כל עשיר בצבע ובמרקם ובאופי, הצלחתי מאוד להינות ממנו.
מה גם שלטעמי הלנה הייתה טובה מאוד.
בקיצור – אני ממליצה, אבל לבוא עם ציפיות מונמכות מראש.
כבר הרבה מאוד זמן
אבל מירור מאסק הוא לא סרט של ניל גיימן. הוא סרט של דייב מקקין.
יצירת מופת
סרט קסום ויפיפה, עם אווירת חלום נפלאה. הזכיר לי ברוחו את המסע המופלא או עליסה בארץ הפלאות.
קשה לי להתווכח עם אנשים שסבלו בסרט, אבל לי הזמן טס. אין לי מושג מה מייגע או נמתח בדיוק בסרט, כנראה שלא כל אחד נשבה בקסמו. אולי על מסך טלוויזיה קשה יותר להנות מהסרט הכל כך ויזואלי הזה.
הסרט מעביר בצורה נפלאה את האוירה של החלום, והוא עשיר באינסוף הברקות ויזואליות ויצורים נפלאים. השחקנית הראשית עושה עבודה מצויינת, ומענין שהדמות שלה מודעת יחסית להיותה חולמת… העיבוד הפסיכולוגי שהיא עושה לחוויות שלה מהמציאות הוא גלוי ופעיל, כי היא נמצאת בין החלום למציאות, מה שמוסיף מימד מענין לכל הסיפור.
בקיצור, מומלץ בחום
העיצוב הוא ללא ספק בין הטובים שראיתי.
אבל כמו שאדם כתב בביקורת- הסרט משעמם. עושה רושם שהעלילה מונעת מצירופי מקרים וחסרת פואנטה.
הלנה ו-ולנטיין פשוט הולכים והולכים. והולכים. והולכים. ומביטים בעיצובים מקוריים.
והולכים, בעיקר הולכים.
אה, ובסוף קורה משהו ונגמר הסרט.
אבל העיצוב, לפי דעתי, עושה את הסרט לשווה צפייה.
באיזו שנה יצא הסרט?
ראיתי את הסרט אתמול בסינמטק במסגרת אייקון על מסך גדול
השעה היתה 22:20, אני הייתי קרועה מעייפות ונכנסתי לסרט רק כי הייתי צריכה לחכות שמישהו יצא מאירוע אחר שהסתיים בחצות.
יכול להיות שאתה צודק בביקורת שלך, אבל בשורה התחתונה אני ישבתי במשך 105 דקות מרותקת למסך כמעט רוב הזמן, שכחתי את העייפות לגמרי. אמנם חלק מהדברים היו צפויים, אבל זה היה עשוי בחן וביופי לא רגיל.
לפחות על המסך הגדול – העסק עובד.
כנראה שזה העניין
יש סרטים שעובדים על המסך הגדול, ונאבדים על המסך הקטן.
אי-אפשר להתעלם מכך ששתי התגובות החיוביות עד כה היו מאנשים שראו את הסרט בקולנוע, ונראה שיתר התגובות היו של אנשים שראו את הסרט על מרקע הטלוויזיה.
כנראה שזה סרט טוב למסך הגדול בלבד.
כנראה שזה העניין
אני דווקא גם ראיתי אותו באייקון, ומלבד כמה הברקות תסריטיות שלא אוכל שלא לציין (יש לי מצפון, אחרי הכל) והעיצוב ה..נו, נאמר עליו מספיק, אבל אני פשוט יצאתי מהאולם בתחושה של "זהו זה? ומה עם…נו,עלילה?". לא אומר שהסרט רע, האסטתיקה הויזואלית שלו וההברקות הקטנות מונעות ממני את זה, אבל תחושת העלילה הלא קיימת (ואני מהאנשים שהכי פחות אכפת להם ממישור עלילתי) פשוט חסרה.[נו, וגם המשחק לא היה משהו.]
אני דווקא מאוד ''עלילתית''
לי הדבר הכי חשוב בספרים וסרטים זו העלילה.
אבל הפעם, למרות שהעלילה בעייתית קצת (והיא בעייתית אני מודה) פשוט הייתי מרותקת לסרט.
אפשר היה לעשות את זה יותר טוב? כן. אבל זו עדיין היתה חוויה שלא הייתי רוצה להחמיץ.
אני דווקא מאוד ''עלילתית''
לא, אני דווקא בדיעה שכדאי לראות את הסרט. אני לא חושבת שהוא טוב, אבל אני חושבת שהוא מהנה ויש בו אנקדוטות מספיק גאוניות (שלצערי לא מרכיבות סרט גאוני) בשביל שיהיה שווה להקדיש לו את הזמן ואת הכסף.
כנראה שזה העניין (כה''ב)
דבר דומה קרה לי עם "סדרה של צרות", שראיתי בפעם הראשונה ב-DVD, ואז על מסך גדול בקון. על מסך גדול הוא עשה רושם הרבה יותר חזק.
זה לא מפתיע שסרטים עם מראה ייחודי, יעשו רושם הרבה יותר טוב על מסך גדול. זה גם עניין של עריכה, קצב הסרט, ועוד דברים; אני זוכר שלראות את "כלבי אשמורת" בקולנוע היה חוויה חזקה הרבה יותר מבטלוויזיה.
כנראה שזה העניין
ייתכן שיש משהו בדבריך.
העיקר של הסרט הוא הצד הוויזואלי. אין ספק שהעלילה לוקה בחסר ודי צפויה בסופו של דבר. אבל התמזל מזלי לראות את הסרט על המסך הגדול (לפני מספר חודשים), ולכן מאוד נהנתי ממנו.
וואו, כבר הרבה מאוד זמן
ש*לא* הסכמתי עם ביקורת והתגובות שלה כמו שכאן.
שתי הפעמים שראיתי את הסרט זה היה בבית בטלויזיה, ובכל פעם הסרט כבש אותי מחדש. אני לא יודע, נכון שהעלילה בעייתית, אבל כנראה שאיך שאני ראיתי את זה העיצוב והסגנון היה כל כך מהפנט ומסחרר שכל השאר לא הפריע לי כמו בדרך כלל. הרגשתי שהיה הומור חביב, משחק משעשע והברקות מצויינות (המראה החדש שניתן לזקנה וכל אלפי החתולים שלה שיעשע אותי). יכול מאוד להיות שבאמת נכבשתי בעיניים עצומות- עוד מהטריילר הרגשתי שאני אוה?ב את הסרט הזה, ובשבילי עיצוב חזותי של סרט יכול להוות הכל. נכון, יש לו את הבעיות שלו, אבל איכשהו זה לא הרגיש כה מהותי אצלי כמו אצל כל השאר.
בסופו של דבר הייתי ממליץ על הסרט, לולא החשש שיסקלו אותי באבנים.
למה שיסקלו אותך?
לפי מה שאני הבנתי, הקונצנזוס דווקא אומר שמדובר בסרט מצוין. רוב האנשים שאני מכיר שראו אותו אמרו שהוא חוויה קסומה. אין לי מושג למה הם חושבים ככה, אבל לפי איך שזה נראה, דווקא אני ואדם קליין בדעת מיעוט פה.
אז הרוב צריך לדאוג להשמיע את קולו
ולעמוד כמול המיעוט
פשוט כבר אמרו את כל מה שהיה לרוב להגיד
וגם נערכו כמה דיונים על האיכות של mirrormask במקומות אחרים באתר.
אבל לצורך העניין:
כן, אני אהבתי את הסרט ונהניתי ממנו מאוד.
אכן העלילה איטית ומצומצמת משהו- אין מספיק ממנה בשביל סרט באורך כזה.
אבל העיצוב, ובעיניי גם השחקנים (במיוחד ולנטיין), גורמים לריתוק אל המסך וליציאה מהסרט בתחושה מופלאה.
מבחינתי- מומלץ בחום.
איזה קטע...
באמת ראיתי את הסרט בFAST FORWARD :X
סרט יפיפה
הסרט מדהים ביופיו, מעניין ומרשים. לגבי השחקנים – הם התחבבו עליי בקלות, בייחוד הלנה וולנטיין כמובן, ובכלל שלל היצורים הנפלאים ובמקום הראשון הספינקס, הו הספינקס (לעוד מישהו הוא הזכיר את החתול שגר בבאר שהוקרן באחד הפישקונים?).
כמו כן הסרט כולו רווי אווירת חלום שמאוד חביבה עליי, תוך שילוב בדיחות של סבתא שלי מימי פולניה שרק מוסיף לחן של הסרט.
נהניתי מאוד. דייב מק'קין גאון. לכו לראות.
אני אבחר להסכים עם התגובה שלך,
למרות שיש עוד כמה תגובות (בודדות, במפתיע) שלא מגנות את הסרט ורק בגלל שעזרת לי להיזכר מה הספינקס ההוא הזכיר לי (תודה, סיוטי לילה רודפים אותי כבר יומיים בגלל זה).
אז נכון שהסרט אינו יצירת מופת, ומשום מה הוא נעלם בתהום הנשייה (או ככה לפחות נדמה לי) ולא עושה רושם שהוא יזכה לתהילה של "Labyrinth", "ווילו והנסיכה" "הסיפור שאינו נגמר" ושות'.
אבל איזה עיצוב, אלוהים ישמור! כמו שמישהו ציין באחת התגובות, ממש פחדתי להפסיד שנייה מהסרט, כדי שאני לא אפספס איזו הברקה עיצובית עם או בלי משל על המציאות של חיינו.
אז נכון שבאמת מצאתי את עצמי מסתכלת יותר מידי על השעון ותוהה למה הזמן עובר מאוד לאט, מה שגרם לי להסכים עם זה שהקצב של הסרט לא היה מהיר במיוחד, אבל מצאתי את עצמי על קצה הכורסא לפחות בשלוש סצינות (למשל עם הענקים). נראה לי שבזכות היופי של הסרט, חורי העלילה והקצב הבינוני לא הפריעו לי יותר מידי.
אה, ובשביל לנפץ את התיאוריה, ראיתי את הסרט בטלוויזיה בייתית לא ממש גדולה, ורק הצטערתי על זה שבטח צפייה ראשונה במסך הגדול הייתה יכולה להיות הרבה יותר מרשימה.
שמעתי הרבה קולות שאמרו
שהעלילה בסרט הזה פושרת, ואני משערת שיש בזה משהו, אבל בשבילי, לפחות, היא היתה מספיק חמה. נהניתי מאוד. זה לא סרט מופת אבל יש לו פוטנציאל להיות אחלה קאלט-ילדו?ת לדורות הבאים.
גם ההעתקות/הומאז'ים הרבים שמתלוננים עליהם לא הפריעו לי, כי הסרט עשה את זה באופן מודע ועם הומור עצמי. ראיתי סרט שמכריז, "אני יודע שראית את לבירינת' וקראת את הסיפור שאינו נגמר ואת אליס, מה דעתך להשתעשע שוב באותו הסגנון?"… ודעתי חיובית. אני תמיד שמחה לעוד סיפור חלום/פנטסיה/התבגרות הזוי בעל עלילה לא קוהרנטית, כל עוד הוא עשוי טוב.
הבעיה המרכזית שלי עם הסרט אינה העלילה, אלא הקצב
לכן גם התלוננתי כנגד מק'קין בעוצמה רבה יותר מאשר כנגד גיימן. הבעיה המרכזית של MirrorMask אינה הסיפור – למרות שהוא לא מוצלח במיוחד – אלא הבימוי, שמצאתי אותו חובבני כמעט עד כאב.
נגד חוסר המקוריות אין לי תלונות. הסרט יפה כל-כך שאם הוא היה עובד ברמות אחרות, לא הייתי דורש ממנו להיות יצירת מופת חדשנית גם ברמת הסיפור.
הבנתי שביקשו מגיימן מוצר לא ממש מקורי
רצו שהוא יכתוב עוד "לבירינט". אז הוא כתב עוד "לבירינט". התוצאה לדעתי יותר מוצלחת מלבירינט, שאני לא התלהבתי ממנו בכלל. הוא לא יותר מחביב.
כן, אני יודע.
חוסר המקוריות בסרט אמנם בולט, אבל הוא בהחלט לא המגרעה המרכזית שלו.
לבירינת' הוא סרט קוהרנטי ללא יותר מדי רגעים מתים ועם קטעים של רקע אחיד שמאפשרים לספוג את ההברקות הויזואליות. את כל זה אני לא יכול להגיד על MirrorMask.
מק'קיין צריך לעשות וידיאוקליפים, לא סרטים.
שלילית
מאוד מעניין, כאשר מישהו נותן ביקורת שלילית על הביקורת שלך אז אתה מסיר את הביקורת (זאת הפעם האחרונה שאני נכנס לאתר הזה)
?
אני לא יודע על איזו תגובה אתה מדבר,
אבל אני בטוח שהתשובה נמצאת כאן:
http://www.fisheye.co.il/static/faq-posts.htm#erasure
''מי שלא חושב כמוני מטומטם''
ואת זה אתה אמרת, לא אני.
אין בעיה לא להסכים עם הביקורת – אם תקרא את התגובות תגלה גולשים שאהבו את הסרט ולא הסכימו עם מה שנכתב עליו. אבל גם אי הסכמה אפשר לנסח בצורה נאותה. אם אתה (או את) מכוון לכך שמי שלא אהב את הסרט הוא אדם לא משכיל ושבהכרח הדברים האחרים שהוא אוהב הם סרטים הוליוודיים קיטשיים – אז לתגובה כזו באמת אין מקום באתר.
אתה חושב שהביקורת עושה לסרט עוול? יפה. כתוב תגובה עניינית שמכבדת את בן שיחך. דבר על הסרט, לא על תכונות האופי הנלוזות של צופים אחרים שאתה לא מכיר.
סרט מהפנט
ראיתי את מירורמאסק בבית ונהניתי מכל רגע. הסרט כישף וריתק אותי לכל אורכו. העיצוב האפלולי והמיוחד, האווירה המוזרה והדמיון חסר הגבולות, בדיוק כמו בחלום, הדהימו אותי לחלוטין. רק הסוף היה קצת סתמי לטעמי. מבחינתי, אפשר היה להמשיך בחלום ולגלות עוד ועוד מקומות ודמויות. חבל שלא ראיתי את הסרט בקולנוע, שבו החוויה מועצמת פי כמה.
סרט מהפנט
מסכים לגמרי אחד הסרטים הטובים והמבפנטים שראיתי
מחפש לקנות דיוידי עם תרגום בעברית של מסכת מראה
מחפש לקנות דיוידי עם תרגום בעברית של מסכת מראה