לא צריך להיות מבקר מדופלם כדי להגיד שסרט שהוא תיעוד הופעה של מטאליקה מומלץ למעריצי מטאליקה. לא צריך אפילו לראות את הסרט בשביל זה, מספיק לקרוא את המילה הראשונה בשם שלו – זאת שכתובה בעברית – ולחשוב עליה חזק חזק. אז, בתור מעריץ של מטאליקה, המלצה על הסרט הזה מצידי כנראה לא היתה שווה הרבה.
אבל אני לא מעריץ של מטאליקה. אני גם לא שונא אותם, או משהו; אני סתם אחד שלא שם מתכת כבדה בכוס התה שלו, ופעם בכמה שנים, כשהוא שומע על אלבום או סרט או משהו חדש של מטאליקה, תוהה במעורפל האם הם לא התפרקו לפני כמה שנים. ובתור אדיש-מטאל, אני יכול להגיד: "מטאליקה Through the Never" הוא חתיכת שואו.
הסרט צולם בשתי הופעות של הלהקה במונטריאול ב-2012; מבחינת טכניקה ופירוטכניקה בלבד, זה חתיכת קרקס. הבמה היא מסך ענק, עטיפות האלבומים של הלהקה משוחזרות עליה, נבנות ונהרסות, כסא חשמלי וברקים יוצאים מהתקרה. אבל זאת רק ההופעה, והסרט הוא יותר מתיעוד עצל. המצלמה לא יושבת בקהל בנח ומשקיפה על ההופעה, אלא נעה מסביב, צופה מהבמה אל הקהל, ונעה מצילום אולטרה-רחב עוברת לאקסטרים קלוז אפ על הזיפים של האטפילד. ולשאלתכם: כן, במקרה הזה התלת-מימד משנה.
כמובן, מתחת לכל הזיקוקים מדובר כאן בסך הכל באנשים ששרים ומנגנים על במה. בתור לא-מעריץ, זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי כמה מהשירים, ואני לא יכול לומר שיצאתי מהסרט ומיד קניתי את כל אלבומי הלהקה. אבל אפילו כופר כמוני, שלא מתחבר למוזיקה במיוחד, לא יכול שלא להתרשם מהצורה שבה הלהקה הזאת מתפוצצת על הבמה. בניגוד בולט לאמנים בינלאומיים אחרים – שיכולתי להזכיר כאן בשמם אבל לא אעשה זאת כדי לא להביך את ריהאנה – ג'יימס האטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו באו לעבוד. הם מבצעים שירים מכל תולדות הלהקה, מ-Ride the Lightning ועד Death Magnetic, ולכל אורכה הם מתרוצצים על הבמה ממיקרופון למיקרופון וקורעים את עצמם אפילו במה שהוא בטח הפעם החמישה מיליון שבה הם עושים את Enter Sandman. זו נראית כמו להקה שיש לה מה להוכיח, ממש כאילו זאת היתה הפעם הראשונה שלהם על במה, ולא חבורה של מיליונרים שבעים שהיו יכולים להגיד "היי מונטריאול", לשים איזה פלייבק וללכת הביתה אחרי 40 דקות. אולי המרשים מכולם הוא לארס אולריך. הבנאדם בן 50, מקריח, נראה באופן מעורפל כמו רואה חשבון, ובעל חיבור ישיר לקידוח "לווייתן" – אחרת קשה להסביר את כמויות האנרגיה הקולוסאליות שהוא שופך על התופים. רק מלחשוב על לנסות לעשות את מה שהוא עושה ב"רוק בנד" נמתח לי גיד בכף הרגל. והכי חשוב: רואים עליו שהוא נהנה מכל רגע.
לסרט – וזה קצת מפתיע – יש עלילה. עוד יותר מפתיע שהיא מושקעת מאוד. דיין דיהאן ("כרוניקה") מגלם צעיר שעובד בשירות הלהקה, שנשלח באמצע ההופעה להביא דלק למשאית שנתקעה – ונקלע לתוך מה שנראה בהתחלה כמו התפרעות של כנופיות אלימות ברחובות, ובהמשך כמו סוף העולם. המסע שלו הולך והופך סוריאליסטי ומסויט ככל שהוא מתקדם, וכל זה מצולם מצוין, כולל כמה רגעים קריפיים באופן מרשים, ומשרה אווירה אפוקליפטית שהולכת טוב עם המוזיקה. העלילה היא תיבול מרענן למה שבלעדיה היה לא יותר מרצף של שירים; הבעיה היחידה איתה היא שאין בה שום הגיון, קשר למטאליקה, או, למראית עין, פואנטה.
כדי להביא את חובבי מטאליקה לקולנוע לא היה צריך יותר מתיעוד סטנדרטי של הופעה של הלהקה החביבה עליהם. "מטאליקה Through the Never" עושה הרבה יותר מזה, ועל כך הוא ראוי להערכה. סרטי תיעוד הופעה הם לא ז'אנר נפוץ במיוחד, בוודאי לא כאלה שאינם מתעדים תופעת נוער כמו ג'סטין ביבר או האחים ג'ונאס, אז אין הרבה למה להשוות – אבל אם היה פרס "סרט התעודה המוזיקלי הכולל גם קצת עלילה למרות שהיא לגמרי לא ברורה של השנה" – הסרט הזה היה לוקח בקלות.
פורסם במקור בוואלה
אז מה אמרנו על זה שצריך שתהיה אופציה
לפישלייק לכתבות? פישלייק ענק!
כמה אתה חושב שהקולנוע מוסיף לחוויה?
ז"א, בא לי לראות את זה, אבל 45 שקל כרטיס בשביל זה? לא עדיף לחכות לDVD?
הרבה.
(ל"ת)
וואו! לא חשבתי שתפורסם על זה ביקורת.
א. אני לא יודע עד כמה אני מוסמך לתקן אותך מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אבל אני בטוח בכמעט מאה אחוז שהוא צולם בהופעה בוונקובר ולא במונטריאול. ב-2012, השנה שבה צולם הסרט, מטאליקה לא הופיעה במונטריאול אפילו פעם אחת.
ב. אני מניח שהעובדה שאני זוכר את תאריכי ההופעות של הלהקה הזאת בע"פ (ברצינות. תנו לי תאריך מ-2008 עד השנה ואני יכול להגיד לכם אם מטאליקה הופיעו ביום הזה ואם כן איפה) היא כנראה סימן די חד משמעי לזה שאני הולך לראות את הדבר הזה. אם רד אמר שהוא לא אחד ששם מתכת כבדה בכוס התה שלו, אני אדם שלא רק ששם מתכת כבדה בכוס, אני גם נושם אותה. מכל הסוגים והמינים כמובן, אבל עדיין, חסד הנעורים שלי תמיד יישמר למטאליקה שאני מרגיש שמלבד להיות אחת הלהקות האהובות עליי, גם פתחה לי את האהבה לז'אנר ואפילו השפיעה עליי ברמה האישית. אז כן, לי עוד לא יצא לראות את הסרט הזה, אבל אני אעשה זאת ממש בקרוב. מצידי לוותר על "ההוביט" בשביל אחד הדברים הכי אהובים עליי בעולם. והעובדה שאפילו מי שלא מגדיר עצמו כמעריץ כ"כ התרשם מזה – לעזאזל, לא תהיה בשבילי דרך יותר טובה לגמור את השנה הזאת.
אני ראיתי אותם במדריד מתישהו באוגוסט 2009 או 2010, אתה יכול לעזור לי?
ובכן...
הם אכן הופיע במדריד, אבל אלה היו רק 2 הופעות ביולי 2009 (ה-13 וה-14 לחודש) ואחת ביוני 2010 (ה-14 לחודש).
Kill 'Em All
הכול טוב ויפה, אבל האלבון הראשון של הלהקה הוא Kill 'Em All (ועד כמה שהבנתי מרשימת השירים בפסקול, יש בסרט לפחות שיר אחד ממנו). Ride The Lightning הוא השני.
"בניגוד בולט לאמנים בינלאומיים אחרים – שיכולתי להזכיר כאן בשמם אבל לא אעשה זאת כדי לא להביך את ריהאנה"
פישלייק ענקי על השורה הזאת.
חוץ מזה, תיקון קטן (או לא כל-כך קטן?) – סרטי תיעוד הופעה הם ועוד איך ז'אנר נפוץ, אם כי בדרך כלל נהוג לתעד סיבוב הופעות ולא הופעה בודדת, ובדרך כלל לא לתפור סביב ההופעות עלילה נפרדת, אבל סרטים ואפילו סדרות ומיני-סדרות על סיבובי הופעות תוך מתן דגש על הביוגרפיה או האוטוביוגרפיה של האמן/להקה הם ממש לא דבר נדיר.
יש מצב לביקורת רטרוספקטיבית על Meeting People Is Easy?
ממש מסכים
ולייק על Meeting People is Easy (ראיתי אותו, פעמיים). אלא שממה שאני מכיר את עין הדג, ביקורות על סרטי תיעוד הופעות הם לא בדיוק התחום שבו הוא בעיקר מתעסק – אחרי הכל אלה לא סרטי קולנוע בד"כ, בטח שלא עם עלילה ולא שחקנים. כמו שלא נוהגים לפרסם פה ביקורות על סרטים דוקומנטריים. כך אני מניח שגם סרטים כאלה לא קשורים לתוכן האתר, אחרי הכל אלה סרטים תיעודיים (לא במקרה הזה של מטאליקה). לא שאני מתנגד לשינויים – אלא שנראה לי שבמקרה הזה זה קצת מחוץ לתחום ולא מתחבר לי לכאן טבעית.
ואם כבר הזכרנו תיעודי הופעות, למה לא לחזור לקלאסיקה בתחום, Stop Making Sense?
למה לא?
סרטים תיעודיים שזכו למספיק תהודה, כמו לאכול בגדול או ילדי השמש, בהחלט קיבלו ביקורות בעין הדג (לא יודע למה לא הייתה ביקורת גם על באולינג לקולומביין, הסרט הזה מאוד הצליח גם בישראל). נכון שביקורות על סרטים תיעודיים שמתמקדים באמנים ולהקות נשמע כמו משהו שיותר מתאים לשרת העיוור אבל מכיוון שהשרת נסגר, אפשר בהחלט למלא את החלל הזה כאן. מכיוון שבעין הדג החדש לא מקבלים יותר ביקורות מכותבים שאינם דורון באופן קבוע זה לא צריך להיות באופן תדיר, אבל אחת לכמה זמן, כשמגיע איזה תאריך רלוונטי, אפשר לתת לאחד הוותיקים באתר שמבין בנושא לכתוב כזאת ביקורת. כמובן שזה סתם רעיון שיש לי, אם זה ממש נוגד את רוח האתר אז לא. אני גם חושב שביקורת על לפגוש אנשים זה קל תהיה מעניינת דווקא כי הסרט הזה כל-כך רחוק מלהיות מושלם – כמעט לא שומעים בו שום שיר באורך מלא, ההצגה של חיי הלהקה כשגרה מייגעת חוזרת על עצמה וכו'. אין סיבה שביקורות על סרטים כאלה יפנו למעריצים בלבד – אני ממש לא מעריץ של מטאליקה ואפילו את כל הסינגלים שלהם אני לא מכיר, ובכל זאת נהניתי לקרוא.
you have a point
(ל"ת)
אבל אם רוצים ביקורת רטרוספקטיבית
על סרט אמיתי – שהוא רק פסאודו דוקומנטרי – על מוזיקה, אני מציע (בהתלהבות!) את ספיינל טאפ.
ואני מראש מוכן להתחייב שביקורת טובה תזכה בציון 11 :)
ברור שחשבתי על זה
אבל ספיינל טאפ די מיושבן היום, ודורש היכרות מעמיקה עם מוזיקת המטאל המנופחת של שנות השמונים כדי להבין את כל הבדיחות והרבדים. כתיבת ביקורת על סרט כמו MPIE תהיה פי כמה יותר מאתגרת, למעשה לא זכורה לי ביקורת עליו שנמנעה מהקלישאות הרגילות; לעומת זאת כתיבת ביקורת על זוהי ספיינל טאפ לא תהיה שונה בכלום מההווי העינדגי השגרתי.
צפיתי ספיינאל טאפ בפעם הראשונה עם ידע מאוד מועט
על סצנת הרוק של שנות ה-80 ועל הסרטים הדוקומנטרים עליהם היא צחקה, זה ממש לא פגם בהנאה שלי.
בכלל לא מיושבן בעיני.
צריך אמנם להבין את הסצינה המוזיקלית עליו הוא מדבר, שכבר לא קיימת. אבל זה נכון להרבה סרטים שנעשים היום ומתרחשים בעידן אחר (אוסטין פאוורז או אנקורמן). חוץ מזה, שווה לראות רק כדי להתעצבן שוב על ההתדרדרות של אחד הבמאים המוכשרים והרווגוניים של דורו.
אוקיי, אבל
תסכים איתי לפחות שביקורת על ספיינל טאפ לא באמת תערער על הקונצנזוס העינדגי ולא תהיה שונה בהרבה מהביקורות הרטרוספקטיביות שכבר פורסמו באתר על הנסיכה הקסומה וסרטי מונטי פייתון למשל. עוד ביקורות בסגנון של הביקורת הנוכחית זה דבר יותר מבורך, כי הרבה פחות צפוי להיתקל בהן.
זה נכון. ובאופן כללי הייתי שמח לראות פה יותר ביקורות על סרטים דוקומנטריים
ורוקומנטרי הוא אולי לא המקום להתחיל בו.
זה נשמע כאילו הכותב הוא יחצן של מטאליקה
כמו כן אני לא בטוח אם הוא היה אי פעם בהופעת מטאל. -ככה- מתנהגים מוזיקאים בהופעות מטאל. זה לא משהו יוצא דופן או שדורש אנרגיה חייתית, זה פשוט הז'אנר. וכדי להיות קטנוני, לארס אולריך הוא מתופף המטאל הפחזבל ביותר בהסטוריה של הז'אנר. ואני אומר את זה בתור אחד שיכול לדקלם כמה מהאלבומים שלהם וגם היה נוכח בהופעה האחרונה בישראל.
אבל רד לא טען שהבחור מתופף טוב.
רק שיש לו אנרגיה מטורפת, וזה משהו שאפשר לומר בצורה אובייקטיבית למדי. הוא אולי לא מתופף טוב במיוחד (ברצינות, לא הזבל שעשו ממנו. הוא אומנם לא מיוחד או מקורי, אבל מלבד פיקשושים במעברים הוא עושה עבודת קצב די טובה, והיום הבעיה העיקרית בתיפוף שלו היא הסאונד ולא הטכניקה עצמה), אבל איך שהוא זז וקופץ כמו חתול בגילו זה די מרשים.
וחוץ מזה, נכון ש"ככה מתנהגים בהופעת מטאל", אבל רד צודק בהדגשה של זה, משום שמדובר בסופו של דבר בלהקת מטאל די זקנה. לזוז ככה בגיל 55 זה לא משהו שכל אדם, במיוחד בז'אנר כזה קיצוני, יכול לעשות. כמובן, לא רק מטאליקה ככה – איירון מיידן מבוגרים מהם בעשור כמעט וקופצים ורצים בהופעות לא פחות. אבל אם תסתכל למשל על הופעה של סלייר, להקה באותה גיל, מהזמן האחרון, אתה תראה שהחבר'ה איבדו כל נשמה וניסיון תזוזה על הבמה (עוד הרבה לפני שג'ף נפטר).
יו, אז עכשיו אולי תכתוב ביקורת על יצירת המופת החד פעמית
של וואן דיירקשן?
טוב, אתה לא חייב.
ביקורת מעולה, כרגיל.
איפה כדאי לראות את הסרט?
אם אני רוצה לראות את הסרט ולהנות מסאונד טוב (אחרת אין טעם ללכת), איפה זה אפשרי?
כרגע הוא מוקרן רק בקולנועי יס פלאנט
אז אני מניח שכדאי לראות שם.
מוזרה לי הביקורת הזאת
כנראה בגלל שאתה מבקר סרטים ולא מבקר מוזיקה, כל הביקורת הזו מוזרה כי כמעט ולא התייחסת לדבר המשמעותי בסרט – well, המוזיקה. אני מניח שרוב האנשים שיגיעו לסרט הזה, לא יגיעו בגלל העלילה הגדולה שלו, וגם לא בגלל הפירוטכניקה שעל הבמה (מרשימה כלל שתהיה), אלא בשביל לצפות בביצועים לשירים עצמם, שכמעט לא התייחסת אליהם.
הנה כמה שאלות: למטאליקה כבר יש כמה וכמה אלבומי וסרטי הופעה, מתקופות טובות יותר – האם הסרט הזה מוסיף עליהם? האם מוזיקלית, הביצועים בהופעות האלו כוללים איזשהו ערך מוסף על גירסאות האלבום? או שמדובר בעוד שחזורים זהים למקור וכנראה בינוניים? האם יש כאן ביצועים מעניינים, שיתאימו לחובבי מוזיקה שאינם מעריצים שרופים של מטאליקה?
סרטי ההופעה הגדולים בהיסטוריה לרוב תיעדו להקה בשיא כוחה המוזיקלי, כמו The Songs Remains the Same, פינק פלויד בפומפיי, או הגדול מכולם Stop Making Sense שהוזכר כאן, שלא כולל כלום מלבד מוזיקה. אחרים היו עלילתיים יותר, אבל העלילות שלהם היו באמת מעניינות ואמיתיות – Meeting People is Easy שעסק בניכור של סיבוב ההופעות ובהתמוטטות המנטלית של רדיוהד, Woodstock שעסק מן הסתם באחד האירועים הייחודים בהיסטוריה (כמו גם The Last Waltz שהוא אירוע נוסף שפשוט חייב תיעוד. אה, וסקורסזה מביים אותו!).
על פניו (לא ראיתי את הסרט), הסרט של מטאליקה מגיע הרבה אחרי השיא, לא כולל בשורה מוזיקלית מעניינת שהיא, והעלילה בו היא די הנפצה, ולכן לא ברור לי מה הופך אותו ליותר מעוד סרט הופעה למעריצים, אולי עם בימוי מושקע יותר.
בהנחה שהעלילה עצמה זניחה וכנראה לא תעניין יותר מדי בפני עצמה, למה היא קיימת בכלל? זה לא כמו וודסטוק נניח, שם המעברים מעניינים לא פחות ואף יותר מהקטעים המוזיקליים. למה היא מבזבזת זמן מסך שהיה יכול להכיל עוד שירים של מטאליקה? שהרי זוהי הסיבה לשמה רובנו התכנסנו…
תסלח לי על זה, אבל לדעתי סרט שעיקרו מוזיקה צריך לבקר מבקר מוזיקה, שייתן חוות דעת אמיתית על השירים והביצועים, ואתה כבר בפסקה השנייה שלך משכנע אותי שאתה לא האדם הנכון לכתיבת הביקורת הזו.
ובכל זאת היה שווה, ולו רק בשביל השורה על ריאהנה…
אני די מסכים איתך.
הצהרתי מראש שאני לא חובב מטאל, כך שאני באמת לא כשיר להביע דעה על המוזיקה בסרט. מה שאני יכול לעשות זה רק להביע דעה מהזוית שלי, שמיועדת לאנשים "כמוני" מבחינת היחס למוזיקה.
בתור אחד שכן חובב מטאל ומוזיקה בכלל
אני יכול להגיד לך שכשאני רואה הופעה של להקה, השירים הם לא העיקר אצלי. הופעה צריכה להביא ערך מוסף, משהו שלא תוכל לשמוע בגרסאות הסטודיו של השירים. זה יכול להתבטא בפירוטכניקה על הבמה או באלתורים שמחברים בין שירים לשירים.
אצל מטאליקה בהופעה המסוימת הזאת זה בעיקר היה הפירוטכניקה והאנרגיות המטורפות שהיו להם במשך כל ההופעה. קח לדוגמה את פינק פלויד בפומפיי שהזכרת בתגובה שלך, שבה השיר המקורי משמש בסיס לנסיונות של פינק פלויד ליצור צלילים חדשים והזויים, גם אם זה אומר להביא כלב לבמה שיילל בהתאם לתווים. או את לד זפלין בsong remains the same שמאלתרים עד כדי כך שאחד השירים מגיע לאורך של חצי שעה (מדהימה).
בקיצור, אם בהופעה הייתי שומע להקה שמבצעת את השירים שלה בדיוק כמו בגרסה המקורית, הייתי מתאכזב.
אי אפשר לקרוא לזה עלילה...
החלטתי ללכת לסרט(?) הזה בעקבות הביקורת שלך כי את מטאליקה של עד האלבום השחור אני מאוד אוהב ועד היום אני שומע מטאל מכל המינים והגוונים וכל כך התלהבת מהחוויה של ההופעה שאמרתי לעצמי שאני חייב לראות במה מדובר למרות העלילה שברור שהיא טפשית.
מהחלק העלילתי קשה להתעלם בגלל שהוא כל כך טפשי, לא ברור וקצר – אבל זה היה ברור ולא בשביל זה באתי לשם.
התלת מימד בחלק של ההופעה ממש לא הוסיף לדעתי – לא הזיק אבל גם לא הפך את החוויה למשהו "אחר".
כל המיצג שלהם – הכסא, הצלבים וכו' – אני אישית ממש לא מתחבר לזה. בהופעה כמו "החומה" למשל זה חלק מהעניין, אצל איירון מיידן הדמות שלהם ברקע היא סוג של מסורת, אבל כאן – זה פשוט הרגיש מודבק. לבנות כל עטיפת אלבום שלהם על הבמה בזמן אמת נראה לי סתמי – גם כצופה בסרט וגם אם אני מדמיין את עצמי בהופעת מטאל כצופה. אבל אולי אני פשוט זקן מדי בשביל זה :)
אני מסכים עם jokerface24 מעלי – בהופעה צריך להיות משהו שונה – או מוזיקלית (אפילו אם זה cover לשיר אחר) או אפקט כלשהו שמשתלב, או לראות צד אחר בלהקה (דיבורים או משהו שלא נחשפנו אליו עדיין) – בסרט הזה אין פשוט כלום. גם ההופעה לא מעניינת, גם השירים לא הוסיפו כלום וגם העלילה שהיא סימן שאלה אחד גדול.
בסוף ראיתי שהמפיקים או התסריטאים או משהו כזה הם 4 חברי הלהקה ואז אמרתי לעצמי , עכשיו אני מבין הכל… הם ישבו משועממים באולפן ואמרו לעצמם ש the four horsemen זה אחלה רעיון לסרט אבל אחרי סיעור מוחות קצר גילו שאי אפשר לבנות על זה סרט שלם או שאין להם כח באמת להשקיע ולחדש אז הם פיזרו את הרעיון הקלוש הזה מסביב להופעה.
אם מישהו רוצה להגיב, אני אהיה בינתים בהופעה של opeth :)
אחרי שראיתי, חבל לי שהביקורת לא ציינה דבר אחד.
נו כן, לא הייתי מצפה ממישהו שאינו חובב מטאליקה לשים לב לזה במיוחד (זה לא נאמר בהתנשאות, אם ככה זה נשמע), אבל עם כל ההופעה המדהימה שלפני, הדבר הכי טוב בסרט הוא דווקא הקרדיטים, בהם הלהקה מנגנת לבד על הבמה. אין שום קהל וחוץ מהם כנראה שאין בכלל אנשים באולם חוץ מאנשי הסאונד – ודווקא בגלל שהאווירה הרבה יותר אינטימית, זה הופך את הביצוע של היצירה האינסטורמנטלית אותה הם מנגנים (Orion, במקרה הדבר האהוב עליי שהלהקה הזאת עשתה) לפי כמה יותר חזק.