"במקצוע שלי אתה צריך ללמוד להתנתק מהרגשות שלך. זה הכל עבודה. אין פה מקום לרגש" קריינו לנו במונולוגים פנימיים המון רוצחים שכירים (ספירת מלאי מהשנים האחרונות בלבד: ג'ורג' קלוני ב"האמריקאי", ניקולס קייג' ב"בנגקוק מסוכנת" ופירס ברוסנן ב"מטדור"), רגע לפני שנתנו לרגשות להפריע להם, התאהבו או נקשרו אל בן-חסות צעיר, מה שהוביל תמיד להידרדרות היחסים במקום העבודה ולהרבה יריות.
העלילה של "המכונאי" לא שונה בשום דבר מזו של כל אלה שקדמו לו, מלבד העובדה שהוא נשאר מנותק מכל דבר הדומה לרגש גם אחרי שהוא, יעני, מגלה את האנושיות שלו. אולי זה משום שהמחסל הנ"ל הוא הפעם ג'ייסון סטטהאם, שגילוי רגשות אינו הצד החזק שלו, ובן החסות הוא בן פוסטר, שמתעקש לגלם פסיכופטים בלבד. לסטטהאם אפילו יש זונה שהוא מחבב, מה שנראה כמו תחילת שיחזור העלילה של "האמריקאי", אבל לא – היא נעלמת מהאופק תוך שתי סצינות בלי שיהיה לה שום תפקיד בעלילה חוץ מלהיות יפה ולהעשיר את הסרט בסצינת סקס מזורזת. סטטהאם המחסל הותיק מעביר את פוסטר הצעיר שיעורים בחיסול, מה שמזכיר לרגע את "ליאון" – אבל כעבור חמש דקות מתברר שלפוסטר אין שום בעיה עם הדרישה לחסל ללא רחמים, למעשה הוא נהנה מזה, והסרט ממשיך הלאה לחיסול של אנשים בסיטונאות, בלי שום דילמה מוסרית משום סוג. בכלל, הסרט לגמרי נטול כל קונספט של מוסר. חסר הרגש מלמד את חסר הרגש לחסל חסרי רגש אחרים, ובסרט לא נשארת אף דמות שמתקרבת להיות סימפטית. בסוף כולם ירו אחד בשני, ומדהים כמה שלא היה אכפת לי מי יחיה ומי ימות.
הבמאי סיימון ווסט (שעשה בשנות התשעים את "קון אייר" ו"טומב ריידר", ואז די נעלם. ובצדק) אף פעם לא היה באמת חזק באקשן. גם כאן, האקשן שלו ברוטאלי, לא מתנצל, ויש כמה פיצוצים יפים, אבל מעבר לזה – סטנדרטי. זה סביר אם אתם סובלים ממנת יתר של סרטי איכות אוסקריים וממש חייבים לראות אקשן מטומטם עוד היום. אחרת, לא שווה את המאמץ.
(פורסם, או יפורסם, תלוי מתי אתם קוראים את זה, בגירסה מקוצרת-משהו ב-Time Out תל אביב, גיליון 431).
אחת הביקורות הקצרות שלך שקראתי
לא ראיתי משהו מיוחד בביקורת הזו, אבל בכל מקרה ביקורת מצויינת.
עוד ביקורת קצרה של רד
http://www.fisheye.co.il/300/
בתגובה הראשונה
סליחה, אם יורשה לי
עם כל הכבוד לכישוריו (או היעדרם) של סיימון ווסט כבמאי אקשן, 'קון אייר' הוא אחלה בחלה של סרט. מבין כל סרטי הזבל שאני תמיד נהנה לקרוא להם 'סרטי ניק קייג' מנסה להיות גבר' ('עקיצה בשישים שניות' וכל אלה), ב- 'קון אייר' הוא אפילו מצליח… קצת. וגם יש שם את ג'ון מלקוביץ', שמעולה בתפקיד הבאד-גאי, כל מיני סצנות אקשן מספקות פלוס, וציטוטים שתמיד מעלים לי חיוך על הפנים ('Put the bunny in the BOX!'). מסוג הסרטים האלה שאני יכול לראות שוב ושוב ושוב מבלי שימאס לי. לא ממש קאלט, אבל קרוב. בכל מקרה, סיימון ווסט אולי לא משהו, אבל 'קון אייר' מעולה בתחומו לדעתי (כמו שמייקל ביי במאי גרוע, אבל 'הפריצה לאלקטרז' סרט מעולה).
ובאשר ל'מכונאי'… שלוש בלילה. HOT סרטים – קבענו. מעבר לזה – לא נראה לי…
"קון אייר" די מגניב בזכות השחקנים שבו
הוא כולל ריכוז של שחקנים מגניבים בתפקידים מופרעים, כולל ניקולס קייג' כשהשטיק שלו עדיין לא נמאס. חוץ מזה – סטנדרטי. לא סרט שהייתי רוצה להיתפס מת צופה בו.
http://www.cracked.com/video_18178_the-second-most-embarrassing-thing-to-die-doing.html
(ל"ת)
בן פוסטר לא תמיד מגלם פסיכופתים
בעמוק באדמה הוא היה אמנם קצת מסובב, אבל לא פסיכופת. סתם חנון רגיש ובלתי מזיק ברובו.
והוא גם אחלה של שחקן.
המכונאי, ההאנשה ולי מרווין
הסרטים האלה בזמן האחרון עם רוצחים מקצועיים שמדברים ברקע או שמנסים לשכנע אותי שיש בהם משהו אנושי ולא מכני-לא עושים לי את זה יותר. לא טום קרוז ולא השחקנים החדשים אבל אני רואה אותם בקולנוע. האמת, לא אכפת לי אם ימותו או אם יחיו. תנו לי רוצחים מקצועיים כמו מקס פון סידוב הקר והמעביר רעד בגופך כל פעם שאתה רואה אותו בסרט 'שלושת ימי הקונדור', תנו לי את בלמונדו ב'המקצוען', החזירו לי את לי מרווין בסרט 'הרוצחים'-הסוף שבו הוא חוטף כדור ומנסה בכל זאת לברוח עם התיק הכסף החוצה ומנסה לחיות ולא מבין את המצב-תראו לי סרט שכזה. תנו לי רוצח שכזה. אלה של היום-מכאניים מדי לטעמי…
קון אייר
לניקולס יש מלא סרטים גרועים (90%) אבל זה בין היחידים שהם סבבה…
שכחת לציין את הפרט החשוב ביותר: הסרט הוא רימייק לסרט "המכונאי" משנות ה-70 בכיכובם של צ'ארלס ברונסון וז'אן מייקל וינסנט. כמובן שאין מה להשוות את המקור המעולה לרימייק החיוור והאנמי הזה.
סרט חלש
ראיתי אותו היום. מעבר למה שרשם דורון, יש הרבה חורים בעלילה וחוסר אמינות בתסריט.
הופתעתי לטובה
מישהו הרי צריך לעשות סרטי ג'ייסון סתאטהם ואין מתאים יותר למשימה מאשר ג'ייסון סתאטהם.
אקשן מעולה, דגש על דרמה (לא דבר של מה בכך) ורמה אחידה למדי.