ביקורת: מר פיבודי ושרמן

ילד, כלב ובדיחות עם מכונת זמן
שם רשמי
מר פיבודי ושרמן
שם לועזי
Mr. Peabody & Sherman

מכונות זמן הן דבר שימושי מאוד, כמובן, אבל רבות מהן סובלות מבעיה ידועה: הן תמיד נתקעות באותם המקומות, ובאותם הזמנים, בדיוק. בין אם אתם משוטטים ברחבי הזמן בעזרת תל טלפון, או מין שעון כיס, או עם מנהרה וסוודר, סביר שתגיעו למצרים העתיקה, לאיטליה של הרנסנס (שם תמיד תפגשו את לאונרדו דה וינצ'י, שתמיד יהיה באמצע ציור המונה-ליזה) ‏ולטרויה (ותראו שם סוס). סביר למדי להגיע גם לטיטאניק, למהפכה הצרפתית ולמערב הפרוע. ‏לעומת זאת, אף בעל מכונת זמן מעולם, ככל הידוע לי, לא ביקר אצל הטולטקים, התרבות המרתקת שחיה במרכז אמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה. ככולם מבקרים את לאונרדו, אף אחד לא פוגש את פיטר ברויגל. אנשים מטיילים לווטרלו לפעמים, אבל אף אחד לא מבקר בקרב פרוזשה המרתק, במסגרת המלחמה בין הבריטים לסיקים ב-1845. יש כל כך הרבה היסטוריה בעולם, למה כולם נתקעים באותם חמישה ‏מקומות? האם ייתכן שכולם פשוט מגיעים לרגעים ההיסטוריים המפורסמים היחידים שהם ‏מכירים משיעורי היסטוריה, או יותר סביר, מסרטים אחרים על אנשים עם מכונות זמן שהם ראו?

‏"מר פיבודי ושרמן" לא מפתיע מהבחינה הזאת. זה סרט על כלב גאון שיש לו ילד מאומץ ומכונת ‏זמן, ולכן במהלך הסרט נבקר במצרים העתיקה, במהפכה הצרפתית ובמלחמת (סוס) טרויה. ‏כמובן, גם לאונרדו שם, עם בדיחת מונה ליזה הבלתי נמנעת. אבל כל זה לא מפריע ל"מר פיבודי ‏ושרמן" להיות סרט חמוד מאוד. כנראה לא סרט המסע-בזמן המתוחכם ביותר ובטח לא המדויק ביותר ‏היסטורית, אבל יכולתם כנראה לנחש את זה כבר כששמעתם על כך שהסרט עוסק בכלב עם ילד.‏

מר פיבודי, הביגל זוכה פרס נובל, והילד החננה שרמן, הופיעו לראשונה בסדרת סרטים מצוירים ‏די ‏נשכחת משנות השישים. הדמויות האלה היו חביבות כנראה על האנימטורים שיצרו את הסרט ‏החדש, ‏אבל לא היו פופולריות או ידועות במיוחד, לכן הסרט החדש מרגיש חופשי לעשות איתן מה ‏שבא לו בלי ‏להסתכן בעדר מעריצים שיכעסו עליהם שנתנו את השורה של שרמן לפיבודי. וטוב שכך, כי "מה שבא לו" ‏הוא בדיוק מה ‏שהסרט הזה מנסה לעשות. העלילה שלו, שקופצת בין מקומות וזמנים שונים, היא, ‏נודה על האמת, טפשית להפליא, ועד סוף הסרט הוא מגיע למצב של זריקת דמויות היסטוריות ‏אחת על השניה כדי לראות מה יקרה – אבל זה באמת יוצא מצחיק. ההומור משלב רפרנסים ‏היסטוריים, משחקי מילים ובדיחות של ילדי גן, אבל זה ‏בסדר – כי הסרט מבהיר שהוא פה רק כדי ‏לכייף.‏

הסרט מגיע מאולפני דרימוורקס, בית טוב, אבל נראה כמו פרוייקט צדדי ופחות מושקע ‏מהסרטים הגדולים שלהם.‏ "הדרקון הראשון שלי" שם דגש על הסיפור; "שומרי האגדות" היה ‏מרהיב עין, ‏ב"הקרודים" היו עיצובים מטורפים וטונות של אנרגיה. בהשוואה לכל אלה, "מר פיבודי ושרמן" ‏נראה זול יחסית: האנימציה לגמרי לא רעה, ‏אבל ‏נשארת, כנראה בכוונה, קרטונית ורחוקה מהפירוט המקסימלי שאפשר להשיג היום. בשום נקודה, למשל, לא מוסבר מה בדיוק ‏מחזיק את ‏המשקפיים של מר פיבודי ‏במקום; אלה בהחלט לא האוזניים שלו. ושוב, זה בהחלט הולם את הטון הלא-רציני, לא-מחייב, רק ‏בשביל הכיף של הסרט.‏

הסרט מוקרן בדיבוב לעברית בלבד, וחבל שכך, אבל לזכות הדיבוב העברי (בבימוי שרון כהן), הוא ‏מאוד מוצלח. ‏בדרך כלל הדבר הכי טוב שאפשר לצפות לו מדיבוב עברי הוא שרוב הבדיחות המילוליות לא ימותו על המסך, ושההרגשה לא תהיה שאנחנו צופים בכתב חידה מתורגם מארמית – ואת המבחן הזה הסרט עובר; נדיר שדיבוב מצליח להצחיק לא רק בגלל הטקסט אלא בגלל הביצוע. אבל עמוס שוב (פיבודי) ונדב ירושלמי (שרמן) עושים עבודה טובה במידה כזאת שגם שורות כמו "לא הבנתי" מעלות חיוך.

‏"מר פיבודי ושרמן" כנראה לא יהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר בשנה ‏הבאה, ולא ייחשב לשום קלאסיקה, אבל את תפקידו הוא מבצע היטב: הוא חמוד מאוד, ומבדר ‏במידה שווה ילדים והורים. בהשוואה לרוב הדברים שנשפכים לבתי הקולנוע על תקן סרטי אנימציה לילדים כל חג, זה המון.


פורסם במקור בוואלה