האיש שלא היה שם

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 30 במרץ 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Man who Wasn't
There !ימין!
במאי: ג'ואל כהן
תסריט: ג'ואל ואית'ן כהן
שחקנים: בילי בוב ת'ורנטון,
פרנסס מק'דורמנד, ג'יימס
גנדולפיני, קתרין בורוויץ

הכל התחיל באיזה סרט אילם שראיתי בילדותי ובמערכון מצוין של מונטי פייטון. אחר כך זה היה ספר לא-יעיל ששרט אותי, ומאז, הצירוף הזה של ספרים (קוצצי שיער) ודם נשמע לי הגיוני לגמרי: אולי זו הקרבה לסכינים, אולי זה שמאחורי מקצוע כזה חייב להתחבא משהו (מתי שמעתם מישהו מספר בהתלהבות ש"כשאגדל, אני רוצה להיות ספר?"), ואולי בגלל שלמעט מורים וסדאם חוסיין, קשה למצוא מי שיכול לחולל יותר נזקים בפרק זמן קצר יותר.

גם האחים כהן, במאים שכבר הרבה זמן התאפקו מלעשות סרט רציני (וזו מחמאה), לא יכולים כנראה לעמוד בפני הצירוף הזה, וכך אנחנו מקבלים סרט על עלילותיו המשונות של ספר סטנדרטי לגמרי (שבסך הכל רצה להיות חוטב עצים).

אותו ספר, אד קריין (בילי בוב ת'ורנטון, המקפיד לעטות כל הסרט הבעה של פורסט גאמפ הסובל מעצירות) עובד במספרה סטייל שנות הארבעים (ובצדק; השנה היא 1949) אצל פרנק (מיכאל באדאלוצ'ו), איש נחמד וסימפטי כשהוא סותם את הפה – כלומר, בכלל לא. אד נשוי לאחותו של פרנק, דוריס (פרנסס מקדרמונד). דוריס, מצידה, מנהלת רומן עם ביג דייב (ג'יימס גאנדולפיני), טיפוס נאלח המספר כל הזמן סיפורי צבא על עברו המפואר במרינס. הוא גם כמעט-הבעלים של חנות כלבו, שקיבל דרך משפחתה של אשתו, אן נירדלינגר (קתרין בורוביץ).
את האי-דיליה שבין אד לזוגתו – הוא כמעט לא מדבר איתה, היא כמעט לא מדברת איתו, ושניהם מרוצים – מפר, או אמור להפר, חשדו של אד כי יש רומן בין זוגתו הנאווה לדייב הפחות נאוה. למעשה, החשד לא כל-כך מפריע לאד, ובטח לא גורם לו לעשות משהו. הוא ממשיך בחיים של חיתוך שיער, ולמרות שפרצופו-החמוץ-באורח-קבע מונע ממני לומר שנראה שהוא מרוצה בחייו, הרי שלפחות הוא רגיל. בגידה קטנה היא לא מה שימנע ממנו להמשיך הלאה, והכל נראה כאילו עובר לו ליד האוזניים.

כל זה משתנה כשמופיע בחייו קרייטון טוליבר (ג'ון פוליטו), ממציא שהמציא פטנט מהפכני: ניקוי יבש. והוא צריך רק 10,000 דולר כדי ליישם את הרעיון, ולגרוף הון עתק עבורו ועבור שותפו. אד מתגלה פתאום כאיש עם יותר אמביציות ממה שפרצופו מרמז. כדי להשיג את הכסף ולהפוך לשותף במיזם המהפכני על רווחיו האפשריים, הוא מחליט להוציא את הכסף מביג דייב, מאהבה של אשתו, באמצעות מכתב אנונימי המאיים כי אם ביג דייב לא ישלם את הממון הדרוש, יתגלה הרומן שלו בכל העיר, על כל הכרוך בכך (למשל, קריירה פוליטית). תכנית הסחיטה, כמקובל בסרטי כהן, משתבשת נוראות, וספרנו הולך ומוצא את עצמו הולך ומסתבך בתוך רשת קורים אפלה של מזימות, פשעים, תסבוכות, עורכי דין וצלחות מעופפות.

אם זה נשמע לכם כמו שידור חוזר של 'אחי, איפה אתה' – קומדיה שרקע תקופתי משמש לה רק תירוץ וכולה שמחה וצהלה רבתי – אתם טועים לגמרי. האחים כהן החליטו (שוב. זו לא הפעם הראשונה שלהם), ללכת על סרט פשע אפל וקודר. יש המון בדיחות, אבל רובן שחורות משחור, וכל הסרט נראה כאילו הורידו ממנו את הצבע, מה שנכון – הסרט כולו מוקרן בשחור לבן נוסח שנות הארבעים (עם פחות שריטות, אבל חכו חודש-חודשיים מהיציאה, וגם זה יתוקן), ובצילום אפלולי במיוחד: בחלק ניכר מהסצנות הדמויות נראות כצלליות, באחרות הכל חשוך, ובשאר סתם אפור. זה גימיק, כמובן, ואמנם בהתחלה הוא סתם מעצבן (ראבאק, עשו את הסרט ב-2001! חלליות למאדים כבר שיגרו, וצבעים לא הכניסו?), אבל ברגע שהסרט הופך דרמטי, השחור-לבן דווקא מתאים לאווירה ו/או יוצר אותה. למרבה המזל, הסאונד הוא לא משנות הארבעים.

ככל שהסרט מתקדם, מפלס התמהונות הכללי עולה (בייחוד יצוין לטוב טוני שלהאוב בתפקיד פרדי רידנשניידר, עורך דין המדבר על עצמו בגוף שלישי ורותם את פיזיקת הקוואנטים לשימוש משפטי), וזה לפעמים מצחיק מאוד – אם הומור גרדומים הוא הסגנון שלכם, תתפוצצו מצחוק כמה פעמים במהלך הסרט. אבל יותר משזה מצחיק, זה אפל, זה מפחיד לפעמים, זה נכלולי כל הזמן, וזה המבט האחיד של אד קריין שעושה לי צמרמורת. האחים כהן, יסמאח שמם, יודעים לעשות קולנוע, וגם כשהם מתעסקים בגימיקים, כגון שחזור סגנוני של ז'אנר מסוים (במקרה זה פילם נואר, סרטי הפשע האפלים של שנות השלושים והארבעים) התוצאה נראית מוצלחת. לפעמים הסרט צפוי, אבל רוב הזמן יופיע איזה משהו משונה שלא חשבתם עליו בעצמכם, יגוון, יוסיף עניין וימנע מהסרט להיות נוסחתי או משעמם.

בקיצור, זה סרט טוב ולפרקים טוב מאוד. אולי בדיוק זו הסיבה שהתאכזבתי ממנו קצת: שני הסרטים הקודמים של האחים כהן ('ביג ליבובסקי' ו'אחי, איפה אתה?'), היו לטעמי יצירות מופת (שונות לחלוטין), וכל אחד מהם הצדיק לחלוטין את שלוש הפעמים שראיתי אותו בקולנוע. אבל אין לי שום כוונה להתנייד אל הקופה ולשלם עוד שלושים ושלושה שקלים כדי לראות שוב את הסרט הזה על מסך גדול. נהניתי, בהחלט נהניתי; לו היה זה סרט של במאי אחר, הייתי מסמן אותו כבעל פוטנציאל סמאחי מתקדם – אבל מהאחים כהן ציפיתי ליותר: לזיקוקים, להמצאות קולנועיות מרהיבות, לאשתו של בילי בוב (סתם, שלא תעזו!) ולשאר נפלאות המסך הגדול. במקום זה קיבלתי סרט שאולי מתעלה על רוב הסרטים ההוליוודיים, אבל לא על יצירותיהם הקודמות של האחים. למעשה, 'האיש שלא היה שם' מזכיר מאוד (למי שראה) את הסרט הראשון של האחים כהן – 'רציחות פשוטות', שגם הוא קומדיה שחורה משחור ומוצלחת.
יותר מדי מזכיר. בשביל שידורים חוזרים המציאו את ערוצי הסרטים בכבלים.

ולסיכום סופי: בהחלט שווה צפייה, אבל צריך להנמיך קצת את רף הציפיות, אם יש לכם כאלה: 'אחי, איפה האודיסיאה?' זה לא. זה המקביל הקולנועי של "כמעט טוב מאוד" בתעודה שכולה "מעולה".

תגיות: