במקור: The Man who Wasn't
There !ימין!
במאי: ג'ואל כהן
תסריט: ג'ואל ואית'ן כהן
שחקנים: בילי בוב ת'ורנטון,
פרנסס מק'דורמנד, ג'יימס
גנדולפיני, קתרין בורוויץ
הכל התחיל באיזה סרט אילם שראיתי בילדותי ובמערכון מצוין של מונטי פייטון. אחר כך זה היה ספר לא-יעיל ששרט אותי, ומאז, הצירוף הזה של ספרים (קוצצי שיער) ודם נשמע לי הגיוני לגמרי: אולי זו הקרבה לסכינים, אולי זה שמאחורי מקצוע כזה חייב להתחבא משהו (מתי שמעתם מישהו מספר בהתלהבות ש"כשאגדל, אני רוצה להיות ספר?"), ואולי בגלל שלמעט מורים וסדאם חוסיין, קשה למצוא מי שיכול לחולל יותר נזקים בפרק זמן קצר יותר.
גם האחים כהן, במאים שכבר הרבה זמן התאפקו מלעשות סרט רציני (וזו מחמאה), לא יכולים כנראה לעמוד בפני הצירוף הזה, וכך אנחנו מקבלים סרט על עלילותיו המשונות של ספר סטנדרטי לגמרי (שבסך הכל רצה להיות חוטב עצים).
אותו ספר, אד קריין (בילי בוב ת'ורנטון, המקפיד לעטות כל הסרט הבעה של פורסט גאמפ הסובל מעצירות) עובד במספרה סטייל שנות הארבעים (ובצדק; השנה היא 1949) אצל פרנק (מיכאל באדאלוצ'ו), איש נחמד וסימפטי כשהוא סותם את הפה – כלומר, בכלל לא. אד נשוי לאחותו של פרנק, דוריס (פרנסס מקדרמונד). דוריס, מצידה, מנהלת רומן עם ביג דייב (ג'יימס גאנדולפיני), טיפוס נאלח המספר כל הזמן סיפורי צבא על עברו המפואר במרינס. הוא גם כמעט-הבעלים של חנות כלבו, שקיבל דרך משפחתה של אשתו, אן נירדלינגר (קתרין בורוביץ).
את האי-דיליה שבין אד לזוגתו – הוא כמעט לא מדבר איתה, היא כמעט לא מדברת איתו, ושניהם מרוצים – מפר, או אמור להפר, חשדו של אד כי יש רומן בין זוגתו הנאווה לדייב הפחות נאוה. למעשה, החשד לא כל-כך מפריע לאד, ובטח לא גורם לו לעשות משהו. הוא ממשיך בחיים של חיתוך שיער, ולמרות שפרצופו-החמוץ-באורח-קבע מונע ממני לומר שנראה שהוא מרוצה בחייו, הרי שלפחות הוא רגיל. בגידה קטנה היא לא מה שימנע ממנו להמשיך הלאה, והכל נראה כאילו עובר לו ליד האוזניים.
כל זה משתנה כשמופיע בחייו קרייטון טוליבר (ג'ון פוליטו), ממציא שהמציא פטנט מהפכני: ניקוי יבש. והוא צריך רק 10,000 דולר כדי ליישם את הרעיון, ולגרוף הון עתק עבורו ועבור שותפו. אד מתגלה פתאום כאיש עם יותר אמביציות ממה שפרצופו מרמז. כדי להשיג את הכסף ולהפוך לשותף במיזם המהפכני על רווחיו האפשריים, הוא מחליט להוציא את הכסף מביג דייב, מאהבה של אשתו, באמצעות מכתב אנונימי המאיים כי אם ביג דייב לא ישלם את הממון הדרוש, יתגלה הרומן שלו בכל העיר, על כל הכרוך בכך (למשל, קריירה פוליטית). תכנית הסחיטה, כמקובל בסרטי כהן, משתבשת נוראות, וספרנו הולך ומוצא את עצמו הולך ומסתבך בתוך רשת קורים אפלה של מזימות, פשעים, תסבוכות, עורכי דין וצלחות מעופפות.
אם זה נשמע לכם כמו שידור חוזר של 'אחי, איפה אתה' – קומדיה שרקע תקופתי משמש לה רק תירוץ וכולה שמחה וצהלה רבתי – אתם טועים לגמרי. האחים כהן החליטו (שוב. זו לא הפעם הראשונה שלהם), ללכת על סרט פשע אפל וקודר. יש המון בדיחות, אבל רובן שחורות משחור, וכל הסרט נראה כאילו הורידו ממנו את הצבע, מה שנכון – הסרט כולו מוקרן בשחור לבן נוסח שנות הארבעים (עם פחות שריטות, אבל חכו חודש-חודשיים מהיציאה, וגם זה יתוקן), ובצילום אפלולי במיוחד: בחלק ניכר מהסצנות הדמויות נראות כצלליות, באחרות הכל חשוך, ובשאר סתם אפור. זה גימיק, כמובן, ואמנם בהתחלה הוא סתם מעצבן (ראבאק, עשו את הסרט ב-2001! חלליות למאדים כבר שיגרו, וצבעים לא הכניסו?), אבל ברגע שהסרט הופך דרמטי, השחור-לבן דווקא מתאים לאווירה ו/או יוצר אותה. למרבה המזל, הסאונד הוא לא משנות הארבעים.
ככל שהסרט מתקדם, מפלס התמהונות הכללי עולה (בייחוד יצוין לטוב טוני שלהאוב בתפקיד פרדי רידנשניידר, עורך דין המדבר על עצמו בגוף שלישי ורותם את פיזיקת הקוואנטים לשימוש משפטי), וזה לפעמים מצחיק מאוד – אם הומור גרדומים הוא הסגנון שלכם, תתפוצצו מצחוק כמה פעמים במהלך הסרט. אבל יותר משזה מצחיק, זה אפל, זה מפחיד לפעמים, זה נכלולי כל הזמן, וזה המבט האחיד של אד קריין שעושה לי צמרמורת. האחים כהן, יסמאח שמם, יודעים לעשות קולנוע, וגם כשהם מתעסקים בגימיקים, כגון שחזור סגנוני של ז'אנר מסוים (במקרה זה פילם נואר, סרטי הפשע האפלים של שנות השלושים והארבעים) התוצאה נראית מוצלחת. לפעמים הסרט צפוי, אבל רוב הזמן יופיע איזה משהו משונה שלא חשבתם עליו בעצמכם, יגוון, יוסיף עניין וימנע מהסרט להיות נוסחתי או משעמם.
בקיצור, זה סרט טוב ולפרקים טוב מאוד. אולי בדיוק זו הסיבה שהתאכזבתי ממנו קצת: שני הסרטים הקודמים של האחים כהן ('ביג ליבובסקי' ו'אחי, איפה אתה?'), היו לטעמי יצירות מופת (שונות לחלוטין), וכל אחד מהם הצדיק לחלוטין את שלוש הפעמים שראיתי אותו בקולנוע. אבל אין לי שום כוונה להתנייד אל הקופה ולשלם עוד שלושים ושלושה שקלים כדי לראות שוב את הסרט הזה על מסך גדול. נהניתי, בהחלט נהניתי; לו היה זה סרט של במאי אחר, הייתי מסמן אותו כבעל פוטנציאל סמאחי מתקדם – אבל מהאחים כהן ציפיתי ליותר: לזיקוקים, להמצאות קולנועיות מרהיבות, לאשתו של בילי בוב (סתם, שלא תעזו!) ולשאר נפלאות המסך הגדול. במקום זה קיבלתי סרט שאולי מתעלה על רוב הסרטים ההוליוודיים, אבל לא על יצירותיהם הקודמות של האחים. למעשה, 'האיש שלא היה שם' מזכיר מאוד (למי שראה) את הסרט הראשון של האחים כהן – 'רציחות פשוטות', שגם הוא קומדיה שחורה משחור ומוצלחת.
יותר מדי מזכיר. בשביל שידורים חוזרים המציאו את ערוצי הסרטים בכבלים.
ולסיכום סופי: בהחלט שווה צפייה, אבל צריך להנמיך קצת את רף הציפיות, אם יש לכם כאלה: 'אחי, איפה האודיסיאה?' זה לא. זה המקביל הקולנועי של "כמעט טוב מאוד" בתעודה שכולה "מעולה".
ולמה אין לינק בנושא מאדים?
עכשיו יש
http://207.25.71.29/1999/TECH/space/12/04/mars.lander.03/index.html
דרך אגב- אחלה ביקורת
רק שחבל שהסרט לא טוב כ"כ
ואני הייתי בטוח
שתשימו לינק ל'איפה אפי':
http://scientium.com/drmatrix/waldo.htm
לגבי הביקורת – כבר בסקר אמרתי שאני לא משתגע יותר מדי על סרטים של האחים כהן, כך שאפשר להגיד שהביקורת שכנעה אותי לא ללכת.
למרות שמעניין אותי לדעת איך ההוא שמדבר על עצמו בגוף שלישי השתמש במכניקת הקוואנטים.
כמעט אהרו''כ
ביקורת מענינת,
אך לדעתי אתה שופט לחומרה מידי את האחים כהן על הסרט הזה,נכון הוא לא צומת מילר ולא "אחי איפה האודיסאה" אבל הוא הרבה יותר טוב מפרגו ולא עד כדי כך מזכיר את רציחות פשוטות.
##############################
יושב על כוס של וויסקי אצל
צ'ארלי ינעם לך.
''כמעט אהרו''כ''?
חבר'ה, אתם נהיים פאתטיים מיום ליום.
כשיצאתי מהסרט וחשבתי
שלא ממש הבנתי אותו… אבל זה כמובן היה לפני שהלכתי למולהולנד דרייב (שמציב שיאים חדשים באי הבנה). הבנתי את ההתרחשויות כמובן, אבל לא ממש מה האחים כהן רצו לעשות, ומה הם רצו להגיד, ומה המשל והנמשל ב"ההתבוננות משנה את התוצאות".
אגב, אני חייבת לחלוק על טווידלדי, "רציחות פשוטות" שונה לחלוטין מ"האיש שלא היה שם" – הקצב שלו הרבה יותר מהיר, העלילה הרבה יותר מפותלת, ולטעמי התוצאה גם הרבה (הרבה) יותר מוצלחת.
אין צורך
למסור את בחירתך בסקר על סרטי האחים כהן.
אבל אולי יש צורך להמליץ לך,למרות הכל ללכת לצפות שוב(אם הכסף הוא העניין,בר"ג ובת"א בקולנועי לב אפשר לראות שניים במחיר אחד או ב-22 ש"ח אם אתה חייל,סטודנטית או גימלאים שאוהבים לראות סרטים בשעה 17:00).
השוואות בין סרטים של במאי(או בימאים)לא תמיד רצינית.
כי אם הוא יעשה סרט שמזכיר או דומה או עומד באותה רמה של הסרט הקודם שלו,אותו אהבת,יגידו אנשים שהוא עומד במקום ולא מחדש.
אבל אם הוא מחדש ולוקח כיוון שונה,אולי כדאי לתת קרדיט ולנסות לראות אולי גם כאן יש משו.
אם אתה אוהב לאכול לחם,זה לא אומר שלא כדאי לנסות לפעמים מצות.
עדיף בפסח.
(ועוד מילונת לסיום,הביקורת יכלה להיות יותר ממצויינת(והיא מצויינת!) אם היית משמיט פרט פה פרט שם ולא מפרט כ"כ אחד-לאחד)
בקריאה השלישית הבנתי מה כתבת.
ואני ממליץ לך לקרוא את הביקורת
שוב.
לא הסתרתי שאני ממעריצי האחים כהן. בתור שכזה, ראיתי כמעט את כל הסרטים שלהם – חוץ מבייבי אריזונה, שאיכשהו החמצתי.
למיטב זכרוני, לא היה דמיון מיוחד בין סרטים עוקבים שלהם עד היום; "מילר" או "פארגו" לא דומים להקפיצה הגדולה, שלא דומה לביג לייבובסקי, שממש לא דומה ל"אחי איפה אתה".
אבל מה לעשות – שככל שהסרט התקדם, היה לי רושם שמשהו מצלצל לי מוכר.
וכן, למרות הכל זה מזכיר את "רציחות פשוטות"; לא בעלילה, לא בדמויות, אבל באוירה.
האחים כהן חידשו הרבה פעמים; אבל הפעם הם, להרגשתי, ולמרות המחלוקת של ג'יי למטה, לא חידשו הרבה.
לתת להם צ'אנס? כשמדובר באחים כהן, אני תמיד נותן צ'אנס. אבל מה לעשות, מהתלמידים המצטיינים בהוליווד ציפיתי ליותר. ובכל זאת, לא סתם סיימתי את הביקורת בהמלצה ללכת: כאמור, זה טוב יותר מרוב תוצרת הוליווד.
מאז שהסרט יצא בארץ
רציתי ללכת לראות אותו. אבל ראבאק, אני שונאת את הארץ הזאת שלא מביאה ת'סרט לאזור מגורים שלי (הצפון) ואפילו לא בחור הכי קטן שתרצו אין את הסרט, שנפשי כל כך חשקה לראות אחרי יובלות שלא רציתי לראות אף סרט.
הביקורת אחלה, והורידה לי את כל הציפיות, אם לא מחקה אותן כליל… אבל לא נורא, נסתפק בלהנות אח"כ…
צריך פעם לעשות כתבה על העניין שלא מביאים סרטים לאזור שלי…
ואו, זה כל כך מסובך בסרט
כמו שזה נשמע בביקורת? או שסתם אני צריכה לישון קצת?
המממ… הומור גרדומים? נשמע בדיוק כמו הסרט בשבילי.
ואגב, נכון שכבר שיגרו חללית למאדים, אבל אני מזכירה לך שלפחות על אחד מהנסיונות אין לנו הרבה מה להתגאות…
סרט ענק
אני פשוט לא מבין אתכם. אני מתכוון ללכת לזה עוד פעם בקולנוע או אפילו עוד פעמיים רק מהסיבה הפשוטה שבוויאו ודויד יוציאו את הסרט בצבע לדאבוני. זה פשוט לא ייאמן מה שהאולפנים האלה עושים. כל מי שראה סרט פילם נואר יודע שסרט כזה פשוט לא יכול להיות בצבע. לכן אגב, חובה ללכת לראות אותו עכשיו לא משנה באיזה אולם מושתן של פנורמה או מה שלא יהיה.
אחלה ביקורת אבל לדעתי השמטת כמה פרטים שהחשוב בהם – התאורה והצילום. רואים שפה האחים נכנעו לפנטזיות הפרועות ומילאו כמעט כל פריים בתנועת מצלמה מעניינת וחדירת אור כמו שהם תמיד חלמו עליה. אי אפשר לקרוא למה שהם עשו גאוני מכיוון שבסופו של דבר, זה עקב אחר המוסכמות הישנים ולא חידש ממש אבל זה גם לא היה אמור.
אין כל כך מה להשוות בין "האיש שלא היה שם" ל"אחי, איפה אתה?" משום שבאחי, הזמן והמקום היו תירוץ (טוב) לסרט יחסית טיפוסי שלהם, אך פה הדגש היה על המקום והאווירה, והשילוב של הסטייל שלהם היה משני כמחווה לסרטים הקלאסיים. הם עשו סרט פילם נואר לכל דבר, רק קצת אקצנטרי, דבר שאי אפשר לומר על "אחי, איפה אתה".
אני אישית יצאתי מוקסם מהסרט, עם קמצוץ של אכזבה, מהסיבה שזה לא מה שבדיוק ציפיתי לו. גם אני ציפיתי למשהו גראנדיוזי לפחות כמו פארגו, אבל ברטרוספקטיבה, נראה לי כי מה שהם עשו עדיף גם מהסיבה שלא ציפיתי לזה, וגם כי הם העדיפו להתמתן טיפה למען הערך הלאסי, דבר שאני מכבד ביותר.
עוד נקודות: משחק מצויין של ג'יימס גאנדולפיני ושל פראנסיס מקדורמנט, רק חבל שנתנו לה תפקיד אמנם מצויין, אך לא מגיע לקרסוליה של מארג'.
התפלאתי שלא הזכרת את העובדה הפארודית מעט, שלא היתה סצינה אחת בה בילי בוב לא הופיע עם סיגריה פוטוגנית.
שחור לבן
סרט פילם נואר בהחלט יכול להיות בצבע, ויש שפע של דוגמאות לכך (תנסה את הלינק "סרט אפל" בלינקים המצורפים לכתבה).
השמועות כאילו הסרט יופץ בוידאו בצבע נשמעות לי ביזאריות ובלתי סבירות להפליץ, אבל אני מניח שלא נדע בוודאות עד שהוא לא ייצא ממש. דברים מוזרים יותר כבר קרו. ועדיין זה לא צריך להפריע לך לראות אותו בוידאו או בדויד: בטלויזיה שלך אין כפתור Color Balance? הורד אותו לאפס והרי לך סרט שחור לבן לתפארת (ועל ידי הורדת בהירות התמונה אפשר להפוך אפילו את 'קטנטנות: הסרט' לסרט אפל).
שחור לבן
לפי מה שהבנתי – "קטנטנות: הסרט" הוא כבר סרט אפל, ביותר ממובן אחד…
אם לנטפק...
לא אמרתי שסרט פילם נואר לא יכול להיות בצבע, או לא התכוונתי לומר זאת.
כשאמרתי "סרט כזה לא יכול להיות בצבע" התכוונתי שסרט כמו ה"איש שלא היה שם" לא יכול להיות בצבע, לא כל סרט של פילם נואר לא יכול.
אני יודע טוב מאוד שסרט פילם נואר יכול להיות צבעוני, אני מחשיב את קטיפה כחולה כסרט אפל לדוגמה. פשוט בצבע, החוקים שונים לחלוטין.
גם לי העובדה שזה יצא בצבע נשמעת מוזרה, בייחוד מפני שלא ראיתי כל זכר לכך בסרט עצמו (כידוע, סרטים נראים שונה כשהם צולמו בפילם שחור לבן מאשר שהורידו את הצבע באופן דיגיטלי). אך אם לא הייתי שומע במו אוזניי מהאחים עצמם (או קורא בעייני בריאיון איתם בידיעות אחרונות לפני כמה חודשים) לא הייתי מאמין.
הייתי אומר שההורדה המכאנית של הצבע בטלוויזיה עצמה תפגע באיכות, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח.
מכיוון ש'האיש'
צולם במקור למעשה בצבע, הורדת הצבע באופן מלאכותי בטלויזיה שלך צריכה להראות בדיוק כמו גירסת השחור-לבן שהוקרנה בקולנוע, לפחות בתאוריה.
הם אמרו את זה? בראיון? וואלה מוזר. מצד שני, הם גם אמרו ש'פארגו' מבוסס על סיפור אמיתי. אני אאמין כשאני אראה את זה.
מה, פארגו לא מבוסס על סיפור אמית
י? אז מה היפנית עשתה שם בשלג, חפרה אוצר שלא היה שם?
ובקשר לצבע- כן, בדויד של הסרט יתנו אופציה לראות את הסרט בצבע, בגלל שיש כאלו שהעדיפו אותו ככה. אבל בדוןיד בהחלט יש אפשרות להכניס את הגרסא נטולת הצבע והגרסא הצבועה באותו דיסק, לא?
אולי זה בגלל הטלויזיה
ובקולנוע זה נראה אחרת, אבל לי היתה תחושה שהסרט צולם בצבע והועבר לש"ל, או לפחות שהוא עבר הרבה עבודת מחשב/עיבוד דיגיטלי/נקיון – קשה לי להסביר. משהו בש"ל היה נקי מדי, חד מדי… האפור היה פחות "חם" מאשר בסרטי ש"ל שראיתי (ולא רק ישנים, אני משווה ל"חיים עפ"י אגפא" שצולם אגב בש"ל, או אפילו לעומת "רשימת שינדלר" שהבנתי שצולם בצבע? ועדיין). אז אולי זו באמת הטלויזיה, אבל לי ה"נקיון" הזה הזכיר במשהו את הפרסומות בערוץ 2. כוונתי היא, כמו שהפרסומות נראות כאילו עיבדו את הצילום יותר מדי במחשב, אז היתה לי קצת(!) תחושה כזו. לא עד כדי כך חריפה ובוטה, חלילה (התוצאה בסרט איכותית, אין לי תלונות) אבל היה שם משהו. עוד מישהו הרגיש כמוני/יכול להגיב בנושא? (ואולי גם להשתמש במונחים מקצועיים, מה שאין לי, לצערי).
מעבר לכך, אני חושבת שהעדר הצבע היה חלק אינטגרלי מהסרט ובהחלט לא גימיק. אהבתי את הצילום, את משחקי האור והצל, את משחקי העריכה (הגלגל וכו') שקסמו לי מאד, ובאופן כללי, את כל הויזואליות היפיפיה של הסרט הזה. נהניתי ואהבתי.
מתוך עמוד הטריוויה של הסרט בIMDB:
http://us.imdb.com/Trivia?0243133
כלומר הוא אכן צולם קודם בצבע. גם כשאני "ראיתי" את הסרט הייתה לי תחושה שהוא חד ונקי מדי (אין לי מושג מה המונח המקצועי לזה), אבל תיארתי לעצמי שזה בגלל הכבלים הדיגיטליים – כל הסרטים אצלם נראים הרבה יותר חדים ויפים לעומת צפייה בוידאו. כמו כן לא באמת ראיתי את הסרט, אלא רק קטע קצר ממנו בין זפזופ לזפזופ (זה לא היה מספיק מעניין בשביל להתקע), כך שאני לא יכולה לשפוט בנושא.
שחור לבן, צבע
רשימת שינדלר צולם בשחור לבן, למעט מספר שוטים בודדים שצולמו בצבע והודפסו בשחור לבן, שניתן לזהות אותם במהלך צפייה בסרט – הקונטרסט שלהם בין השחור והלבן פחות חד, ורובם גם כוללים ילדה מאוד מסויימת (ויותר מזה זה ).
לגבי העיבוד של הנגטיב במחשב – את צודקת לחלוטין. האחים כהן היו בין הראשונים שסרקו נגטיב של סרט שלם לעיבוד ממוחשב, כבר ב"אחי איפה אתה?". הם לא הראשונים שעיבדו נגטיבים באופן ממוחשב – זה שגור בתעשיית הקולנוע האמריקאי מתחילת שנות התשעים – אבל הם בין הראשונים שדגמו סרט *שלם* ועיבדו את *כולו*. והכוונה היא בעיקר לתיקוני צבעים ומה שמכונה Grading.
אני מניח שהם חזרו על התהליך גם ב"האיש שלא היה שם".
ההבדל בהחלט מורגש
תודה על ההסבר, הוקל לי
לא נכון
כל העניין בסרט שחור לבן אפל הוא שצריך לתת תאורה מסויימת באותו אולפן בו מצולם הסרט על מנת ליצור את האווירה המיוחדת והאפלה. בקטנטנות משום מה זה ייראה לי הרבה יותר מזוייף אם זה יהיה שחור לבן מאשר לדוגמא: קי לארגו.
בהמשך לאבחנה שלך...
לפי הבנתי בסרט הזה האחים כהן לא בחרו "תקופה" (כמו במקרה של "אחי איפה אתה", ו"הקפיצה הגדולה") הם בחרו תקופה קולנועית – כלומר – סגנון.
אוף, אני רציתי
לכתוב את התגובה הזאת בדיוק, כמעט מילה במילה.
כל הסרט ישבתי מוקסם מול היופי והאיכות הויזואלית של הסרט, אבל כשיצאתי מסרט היה לי קשה מאוד לנסח לעצמי על מה היה הסרט הזה בכלל.
כל מי שאהב בילדותו לראות סרטים בסגנון פילם-נואר (הבלש הבודד המעשן במשרדו האפל בזמן ששומעים את מחשבותיו מנוסחות בצורה אנליטית וקרה, אתם יודעים) לא ישאר אדיש לדעתי לסרט הזה. הסרט מתנהג לרוב לפי חוקי הז'אנר ועושה בכך עבודה מדהימה. צפו לסרט של שתיקות ומבטים המחליפים דיאלוגים משתפכים, סרט על בדידות וניכור, על אובדן תקווה, סרט אווירה "פסיכולוגי" בסגנון של פעם.
בכל מקרה, הצד הוויזואלי של הסרט הוא הצד המרכזי בו. הבחירה בצילום שחור-לבן ממש מתבקשת והצילום עצמו עושה את העבודה. התאורה בסרט מדהימה, ומשחקי אור וצל מעצבים את מרבית הסצינות. זה לא גימיק – זה לב הסרט, ואם אתם לא מרגישים עם זה נוח אחרי שתי דקות של צפיה תעשו לעצמכם טובה תעברו לסרט אחר.
אל תצפו לעלילה עמוקה במיוחד או מלאת טוויסטים – מדובר בסיפור פשוט. אל תצפו גם לקומדיה – זה פשוט לא זה. אין לי מושג איפה יש בסרט המון בדיחות, והפעמים היחידות שנשמע בהם צחוק מהקהל גרמו לי אישית סבל (מיד, מיד).
יש לי בעיה מרכזית אחת עם הסרט. הסרט מנסה בכמה סצינות קצרות (לפחות שלוש) המפוזרות במהלך הסרט לשבור את התבנית של הז'אנר ולהוסיף אלמנטים וסצינות שיחדשו את הסגנון ויקרצו קצת לקהל המודרני. לא יודע מה עם שאר הצופים, אני די התפתלתי במבוכה בכל אחת מהם. הם פשוט היו כל כך לא בקונטקסט. אולי זה היה אמור להצחיק (ע"ע בדיחות), אבל בעיני זה פשוט היה מאוד לא אמין ופגם בהנאה שלי מהסרט. (אם למישהו זה נשמע מוזר – תדמיינו למשל שבאמצע מטריקס 2 תופיע סצינה תלושה כמו לדוגמא של קיאנו הפוצח בלי שום סיבה במחרוזת בדיחות פלוצים או מתלבט בדמעות לגבי זהותו המינית – סורי, זה פשוט לא יעבור מסך בסרט שכזה).
טווידלדי – הפעם התאכזבתי מהביקורת. נראה שהיתה לך בעיית ציפיות מהותית שמנעה ממך להתחבר לסרט, וחבל. (no offence).
שורה תחתונה – נהנתי, אבל יצאתי מבולבל. לפעמים זה בסדר.
צל-אפור, מחכה שהטריילר של ספיידרמן יסיים לרדת.
ומעניין לעניין באותו עניין
מה חשבת על From Hell?
אה, תראה
יפה שאתה מבקר כאן באתר.
אתה מכיר את דעתי על הסרט (סה"כ חיובית), למרות שלוקח לסרטים זמן לשקוע ולדעה להתגבש סופית.
אם לא תעלה ביקורת לסרט, אני עשוי לפרסם כמה מילים בנושא בדוחק"ו, אם וכאשר תנוח עלי הרוח (של ג'ק המרטש).
זהו בערך.
יקום כותב ביקורת זו
ויסביר מדוע לדעתו שימוש בשחור לבן בסרט הוא גימיק.
שורה זו, שנכללה בביקורת, מהווה פאשיזם אומנותי א-לה-אורי קליין, רק מן העבר השני של המתרס.
האם כל צילום שאינו גוש מוצק של מיינסטרים מהווה גימיק?
מעבר לעובדה שמדובר בסרט מדהים לכשעצמו, האחים כהן קיבלו החלטה לגיטימית לנסות לשחזר תקופה וסגנון, ולדעתם הצילום לסוג כזה של סרט הוא בשחורלבן.
האם כל בחירה אומנותית היא גימיק? האם אותו הצילום ברשימת שינדלר היה אף הוא גימיק?
כותב ביקורת זו לא יכול להסביר
כרגע, כי הוא עסוק באיסוף אלומות זרדים לטובת המצעד על רומא. גורו לכם הליברלים הרכרוכיים מפני זעם הפאשיזם!!!
ויוה לה דוצ'ה!!!
ולעצם העניין, מותר לך להשתמש גם בסגנון ענייני מפעם לפעם. הזעם הקדוש מיותר פה.
ועוד יותר לעצם העניין: בעיני זה גימיק, כי בהסתמך על היכרותי עם האחים כהן, אני משוכנע שהם יכלו לעשות את הסרט לא פחות טוב ולא פחות מתאים לז'אנר גם לו היה בצבע. לעומת זאת, רשימת שינדלר הרוויח משמעותית מכך שהוא היה בשחור לבן, מבחינת האווירה, ולדעתי "האיש שלא היה שם" יכל להסתדר בלי זה.
"פאשיזם אומנותי א-לה-אורי קליין?" תרגע, בבקשה. השורה שלי בדבר הגימיק נכתבה כדי להתגונן מהטענה שהשימוש בשחור לבן הוא רק גימיק מיותר: אם תתכבד' ותקרא גם את השורות הבאות, תראה שאני אומר שאחרי שמתרגלים, השימוש בשחור לבן מועיל לאוירה ו\או יוצר אותה. כלומר, גם אם לדעתי האחים כהן יכלו להסתדר בלי זה, ועשו את זה בעיקר בשביל הקטע, הרי שזה עובד. אולי הייתי צריך להוסיף את המילה "גם", אבל בשביל מילה אחת להשתלח השתלחות פראית כזו?
בנוסף, מה רע בגימיקים?
אני חושב שפסילתך את המילה גימיק ככלי הבעה לגיטימי בביקורת היא טוטליטריזם אומנותי א-לה-ז'דאנוב, פאשיזם אומנותי א-לה-הפוטוריסטים, ורק מפני הנימוס גרמניה לא בעסק.
ותוכיח שלא.
בקיצור, א. זו לא היתה מילת גנאי. גימיק שאין מאחוריו כלום הוא מילת גנאי. גימיק שיש מאחוריו משהו הוא לא.
ב. הסגנון שלך חסר נימוס.
ג. התעסקתי מספיק בפאשיזם בימי חיי. זה לא זה.
ועכשיו שוב, הפעם לאט,
כדי שכולם יבינו.
לא קראתי לך פאשיסט, חלילה. הבהרתי שלדעתי הביקורת הנ"ל נגועה בפאשיזם. אני משוכנע שאתה לא תמיד כזה. רק לפעמים.
גימיק, מעצם הגדרתו, הוא דבר שמבוצע למען ביצועו, ולא על מנת שישרת חלק ממכלול. אם גם לדעתך הצילום בשחור לבן משרת את הסרט, הרי שגם לדעתך הוא אינו גימיק. אנא היסגר על עצמך, ואז הגב.
בברכה
נודניק, מנומס מתמיד.
ועכשיו שוב, הפעם לאט,
א. הסרט יכול היה להסתדר גם בצבע. לראיה – רציחות פשוטות.
ב. למרות זאת, אחרי כמה דקות הגימיק של הצילום בשחור לבן מתחיל לעבוד.
ג. לפיכך, [אלא אם נחליט שגימיק שעובד אינו גימיק, ורק גימיק כושל הוא גימיק, ואז ודאי שאתה צודק], הרי אין מחלוקת בדבר העובדות: השחור-לבן עובד. גם כתבתי את זה בביקורת. השאלה היא האם הסרט עובד בגלל שהוא שחור לבן? האם הוא לא היה עובד ככה אם הוא היה בצבע? האם השחור לבן הוסף כי ככה היה צריך, ובלי זה הסרט היה נפגע, או שהאחים כהן, ליצנים גדולים בפני עצמם, החליטו ש"וואלה, איזה קטע מגניב זה יהיה לעשות את זה בשחור-לבן"?
לדעתי, כיוון שהאחים כהן הם יוצרים גאונים, וכיוון שהצילום בסרטיהם מגוון מאוד, וראיתי מספיק מהם, הריני חושב שהם יכלו להסתדר יפה מאוד גם בלי זה.
לדעתך לא.
על זה הויכוח.
(אגב, למה זה צולם במקור בצבע? יש לי די נסיון בצילום כדי שאני אדע שבד"כ שחור-לבן מצלמים בש"ל, ושהרבה יותר נפוצה צביעת ש"ל מאשר להפך. סתם תמיהה).
ולעניין הפאשיזם האישי – לא חשדתי, חלילה, שאמרת שאני פאשיסט. מתוך ליצנות, לא יכולתי להתאפק מלצטט את המצעד על רומא; קרא לזה שיחזור ז'אנר ובחירה אומנותית לגיטימית. בפעם הבאה אוסיף בסוף.
ועדיין אני חושב שלא היה שום פאשיזם בשורה הזו. [שמתחילה נכתבה דווקא כדי להתמודד עם טענות של מי שאינם חובבי האחים כהן, שעלולים לטעון שזה מיותר לחלוטין, ועל זה השבתי שאמנם זה גימיק אבל זה עובד].
ועכשיו שוב, הפעם לאט,
לא, המחלוקת בינינו היא נכראה על הגדרת המונח "גימיק".
אם הצילום בשחורלבן טרם לסרט, הרי שהוא לא גימיק. גימיק זה כשאתה עושה משהו ע"מ לעשותו, מבלי שיביא איתו ערך מוסף למכלול.
למשל
פלזנטוויל צולמה בצבע ואח"כ נמחקו הצבעים. קשה לי להגדיר את השחור לבן שם כגימיק, מכיוון ששם זה היה כל הסאבטקסט של הסרט, אבל זה בהחלט היה במקום.
לענין 'האיש שלא היה שם'
לינק משעשע:
http://us.imdb.com/Title?0085892
פרופסור קתרוס???
(טוב, נו, זה היה ירוק, לא סגול).
לגבי בילי בוב תורנטון
ראוי לציין את הסרט המעולה שביים 'כל הסוסים היפים' שגם הוא מתרחש ב1949.
http://us.imdb.com/Title?0149624
ביקורת שכולה מעולה.
רק יש שתי סוגיות קטנות:
I. על-אף ההדגשה המכוונת ("קוצצי שיער") שמדובר בספר (Barber) ולא בספר (Book), רק אחרי שנתקלתי במשפט "…ספר סטנדרטי לגמרי (שבסך-הכל רצה להיות חוטב עצים)" ולא הבנתי – אז הסתובב לי הסוויץ' שמדובר בעושי-השמות למחלפות הראש, ולא ביצירי כפיה של סמדר שיר.
אבל זה בטח קרה רק לי.
II. לפני כשבוע וחצי תלמידים קיבלו תעודות. ביניהם גם אני. חופש פסח הומצא כדי *להשכיח* מאיתנו את רוע הגזרה. אז למה, למה להזכיר את זה?
זה לא קרה רק לך.
הייתי ממליץ להוסיף ניקוד אלמלא זה היה נוגד את הסטנדרד והייתי יודע שהייתי מיד קופץ בקריאות נגד…
*ניגוב זיעה מהמצח*
צרת רבים – נחמת ט.. כלומר, חצי נחמה.
גם זה משהו.
''רציחות פשוטות'' קומדיה??
למה לא מספרים לי שום דבר?
אם רציחות פשוטות היא קומדיה אז האקדח מת מצחוק זה טרגדיה.
סרט אפל, כבד, איטי ונוטף דם, שלכל אורכו יש חצי בדיחה ורבע חיוך וגם הם מאולצים, לא יכול להיות קומדיה.
לא שהסרט רע, בכלל לא, אבל קומדיה?
נויש.
נמאס כבר
ישבתי וכתבתי תגובה ארוכה למדי לכתבה הזאת, ואז בפרץ עצבים סגרתי את האקספלורר. כמה אפשר?
כמה אפשר לראות יצירות מופת, שבסופן לא הצלחנו לקום מהכסא, וישבנו בקולנוע בשתיקה עוד הרבה זמן אחרי שהכתוביות נגמרו, ואז לחזור ולראות איך יורדים עליו.
כמה אפשר לשמוע ש"טוב, נו, כן, אבל ביג ליבובסקי היה יותר טוב". זה סרט טוב, גם "אחי, איפה אתה?", זה סרט לא רע. אבל הנה פיסה קטנה של מציאות עבורכם – לא כל הסרטים חייבים להיות ככה.
אני מאוד אוהב את עין הדג, זה אתר כיפי שאני נהנה לגלוש אליו. אבל נראה לי שהעורכים פה שמו להם למטרה לנטפק, כך נדמה לי אומרים כאן, ולהתעלק לשנוא כל יצירת מופת שאיכשהו הופיעה על המסכים פה.
וכבר אמרתי את זה ואומר שוב – הטייטל שמופיע על המסך שלי עכשיו הוא "ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע". אני מצטער, אבל הביקורת שכרגע קראתי היא בדיוק מסוג הביקורת שגורמת לי לשנוא ביקורות קולנוע.
אלוהים שבשמיים – איפה ההנאה מהפרטים הקטנים? הסרט הזה כל כך טובל בהם, והם מוקפדים כל כך, והכל זורם. ומתחבר. אני ישבתי בקולנוע וראיתי שמציגים לי אגדה אישית קטנה, על חייו של אדם אחד, שלא רוצה להיות הארי האלר או יוליסס או ה"Dude", הוא אפילו לא יודע בדיוק מה הוא רוצה, אבל גם את המעט הזה לא נותנים לו לעשות בעין הדג.
וזה בדיוק
מה שיגרום לי ללכת לראות את הסרט הזה…
מנטפקי יצירות מופת ושאר ירקות
התגובה שלך מקוממת ומפתיעה אותי העובדה שהיא נכתבה על ידי מישהו שדווקא גולש לא מעט זמן באתר כמוך. לתומי חשבתי שאפשר להבין ש"העורכים" לא שמים להם למטרה להשליך רפש בכל דבר שזז ולא חורתים על דגלם לרדת על סרטי מופת לחינם. למעשה, וזה סוד פנימי שמור, אין לנו בכלל דגל.
הביקורת הזו משקפת את דעתו של טווידלדי שהוא, מלבד כותב מוכשר, גם צופה מיומן בקולנוע (לפחות לפי מספר הביקורות שהוא שולח לנו). יש כותבים באתר הזה שאני מאוד מסכימה עם דעתם ויש כותבים באתר הזה שאני מאוד לא מסכימה עם דעתם, וכל עוד הדעות מובאות בצורה קריאה, בהירה ומשעשעת יש להן זכות קיום באתר הזה. במקרים שבהם נתקבלו שתי ביקורות טובות (מבחינת כתיבה) ומייצגות דעות שונות לחלוטין הן פורסמנה בצוותא.
אם אתה קורא נבון סביר להניח שלא תקח כתורה מסיני כל ביקורת של מבקר קולנוע אחר, וכך גם לגבי הביקורת של טווידלדי – בהחלט יש מקום לדעות שונות ולחוסר הסכמה. בשביל זה התגובות כאן: בעיני הן משלימות את התמונה הכוללת של הסרט ומאפשרות לי, על סמך היכרותי עם טעמם של המשתתפים, לדעת אילו סרטים אני אוהב ואילו אני אתעב.
אין לאתר הזה אמת פנימית אחת בנוגע לסרטי קולנוע ולכן מקוממת אותי התקיפה הזו על האתר.
מסכים עם שניכם
גם אני חושב שהביקורת הזאת עושה עוול לסרט מאוד איכותי ומיוחד. אני בהחלט לא הייתי מסוגל לתקשר עם העולם החיצון ברבע השעה הראשונה שאחרי הסרט, וזה די נדיר (טוב, לא כל כך, אבל זה בכל זאת משהו).
מצד שני, אני לא רואה כאן קונספירציה עין-דגית להשמצת סרטים, קידום הציניות ואובדן הכיף, ביחוד כאשר מדברים בכלליות על "העורכים" או "עין הדג" כמקשה הומוגנית אחת. טענות כאלה צריך לנסח בזהירות רבה כי אנשים נפגעים מהם ובמקום לדון בנושא הם נאטמים.
מצד שלישי, אולי בכלל טוב לפרסם מדי פעם ביקורת בעלת דעה משוחדת (ניסוח מאוד בעייתי, אלא מה) כדי לעורר קצת מחלוקת, ענין ודיון עם "בשר" (למרות שאני ממש לא חושב שזה היה מכוון).
הקוסם היקר – הייתי ממש רוצה לשמוע את דעתך על הסרט ביותר ממשפט (מצוין) אחד, אם אפשר. תוכל להחזיר את הכייפיות ואהבת הסרטים לביקורת.
צל-אפור, גרסה 2.1
אבל קצת אחריות..
א. אין לי הוכחות סטטיסטיות ונתונים עם סטיות תקן, אבל בגדול נראה לי שמתפרסמות כאן יותר ביקורות שליליות לסרטים, מאשר ביקורות שאוהדות אותם.
ואם לצטט את לונג באיזו הזדמנות, "כתבת כל כך הרבה דברים טובים על הסרט, לא היה בו איזה דבר שלא אהבת?". למה תמיד צריך לא לאהוב משהו?
ב. אני בטוח שאת, שלמקו, רד ולונג, לא יושבים לכם בצפון, צולים חתולים על האש ודנים בשאלה "אז על איזו יצירת מופת נרד השבוע?". (אחת הסיבות העיקריות לכך, אגב, היא שקשה לדבר כשאוכלים חתולים – צריך כל הזמן להקפיד לא לבלוע פרווה).
אבל…. פשוט נראה לי שכל פעם שאני רואה סרט טוב, יורדים עליו כאן. ואותי חינכו להאמין, שאם זה מריח כמו קונספירציה, ונראה כמו קונספירציה, אז סביר להניח שזה סתם צירוף מקרים. (או שלא).
ג. וכאן אנחנו מגיעים לעניין האחריות. סרט חדש של האחים כהן. האחים כהן! לא מדובר פה במותחן החדש בכיכובם של משה איבגי ורנה רוסו (תסריט – אריאל הורביץ), זה האחים כהן, האנשים שניצחו בפארגו, לעזאזל, ועוד עם שוטרת בהריון שבעלה עושה לה חביתות.
אז מגיע סרט חדש שלהם, שלפחות אני, התחלתי להתרגש כבר כשראיתי את הפרומו כשהלכנו לראות את ג'ירפות (עוד סרט חביב שהתעלמו ממנו כאן). ואם מתפרסמת לו ביקורת רעה, או לפחות מאוד לא אוהדת, אני מסיק מכך שזאת גם הדעה של כל העורכים כאן. כי אחרת, הדבר האחראי לעשות הוא למצוא עוד ביקורת לסרט, שתשפוך עליו קצת אור. (או במקרה של הסרט הנ"ל- חושך).
ד. חוץ מזה יש לי עוד תהיה – מקריאת הביקורת, אני אישית הגעתי למסקנה שיגיל דווקא נהנה מאוד מהסרט. מאוד לא ברור לי -איך אפשר לקטול סרט שנהנים ממנו?
(אפילו מיכאל הנדלזלץ, לדוגמא, לא כתב מילים רעות על "שירת הסירנה", בזמנו. הוא פשוט הסתפק בלהגיד ש"הוא נהנה מקריאת ג'יימס ג'ויס, והוא נהנה מ'שירת הסירנה', אבל בצורה שונה".)
קיטל, קוטל והתקטל
להדגשת מה שסרין אמרה (אם זה לא ברור מאליו): צוות העורכים לא בוחר ביקורות לפי דעתו של הכותב. הגיעה ביקורת, והיא כתובה טוב, אז פרסמנו אותה – הדעות המובעות בה הן של הכותב בלבד ועל אחריותו.
הציטוט של לונג ג'ון שהבאת גובל בדמגוגיה. בדיוק כשם שקשה לנו לקבל ביקורת שהיא אך ורק תשבוחות והילולים, נתקשה לעכל גם ביקורת שהיא אך ורק קטילה של כל אלמנט בסרט. במקרה כזה הכותב יקבל הודעה בנוסח "כתבת כל כך הרבה דברים רעים על הסרט, לא היה בו משהו שכן אהבת?" פרסמנו כבר ביקורות שליליות באופן מוחלט או חיוביות באופן מוחלט, אבל זה נדיר.
וחוץ מזה – מה שלמקו קשור? שלמקו הוא לא חלק מצוות העורכים של האתר.
ג. אחריות של מי? לא כולם מעריצים של האחים כהן!, למעשה יש הרבה אנשים שהאחים כהן! לא עושים להם כלום ובוודאי שמבט בפוסטר לסרט חדש של האחרים כהן! לא ירגש אותם. לגביך סרט חדש של האחים כהן! הוא ארוע אדיר, לגבי רובנו – לא.
ד. מי קוטל?! זאת היתה ביקורת *חיובית*, לכל הרוחות! להגיד על סרט שהוא פחות טוב מ'אחי, איפה אתה' זה לקטול?! גם אני קיבלתי את הרושם הברור שטווידלדי נהנה מהסרט (בעיקר מהמשפט "בהחלט נהנתי"). 'כמעט טוב מאוד' זו לא קטילה, אפילו כשמדובר בסרט של האחים כהן!.
ענייני האחים כהן! ושלמקו המשת''פ
קודם כל, בעניין שלמקו. לפני עידן ועידנים עבדתי קיץ בדוורות, והאחראי חדר אצלנו היה מחלק לנו כל בוקר תלושים לשתיה.
יום אחד הוא היה חולה או משהו, ואיזה דוור פושט חילק את התלושים במקומו. מאותו יום קראו להוא, גם בפניו, "סקוריטטה", וכשהוא היה עובר, כולם היו מפסיקים לדבר ועושים את עצמם עובדים.
מוסר השכל – כל מי שכותב דוחק"ו, ו/או מחלק תלושים לשתיה, הוא מהשלטונות וצריך להזהר ממנו.
ולגבי האחים כהן! – אני אישית מתקשה לחשוב על במאי פעיל אחר, שכל סרט חדש שלו הוא סמאח אוטומאטי.
בריאן הוציא את "המשימה מאדים", ומאז נהיה חשוד בעיני. קתרין בקושי מוציאה סרטים, ונהיית ביזארית יותר מסרט לסרט. ועל טיילר אני בכלל לא רוצה לדבר.
(עזוב, זאת סתם המרירות מדברת מגרוני. בחג הזה ראיתי בפעם האלף את נקודת פריצה, דרכו של קרליטו ויצרים בדם. ולעומת זאת בקולנוע נפלתי על מכונת הזמן ונפלאות התבונה. אפשר להשתגע).
במאי יכול להיות סמאח, לא סרט.
ולטעמי גם כל סרט של טרי גיליאם הוא יצירת מופת בפוטנציה. גם הפחות טובים שלו הם בגדר החמצות, ובכל סרט שלו יש לפחות כמה רגעים וניצוצות של גאונות.
הבהרת מונחים:
סמאח- כינוי לבמאי שהוא משכמו ומעלה. סרט לא יכול להפוך לסמאח בשום מקרה, אלא אם הוא מביים את עצמו.
הבהרת מונחים:
סמאח יכול להוציא מתחת ידיו "מסמאח" (חיריק במם הראשונה), ואז זה יכול להיות מסמאח אנושי/ עמוק/ מזעזע/ נדיר וכו'.
וכולנו נגיל ונסמאח בסמחאת המופלטה.
ג.
מסמאח! נהדר!
סרטים חביבים שמתעלמים מהם כאן
ובכלל לא מפרסמים עליהם ביקורות של טווידלדי, כמו זו למשל:
ואם כבר היו מפרסמים ביקורת, אז היא בטח גם לא היתה חיובית. פאשיסטים כולם, אני אומרת לכם….
סניליות אהובתי
מה שהכי מצחיק אותי, זה שאפילו קראתי את הביקורת הזאת בזמנו. (אני זוכר את הבדיחה על השבת וכו').
ויותר מזה, בגלל הכתבה נכנסתי לאתר של הסרט, עניתי שם על כל מיני חידונים מגניבים, והם שלחו לי בדואר כל מיני פוסטרים ומדבקיות של הסרט.
''הא! ניצחתי וניצחתי!''
מילים ולחן: עממי.
כמה שאני נהנית לחזור לגיל 4.
על זיקוקים ו''רפי, תרגש אותי'':
(טוב, זו לאוו דווקא תגובה אליך בלבד. איפושהו מישהו העיר פה משהו על טווידלדי שציפה לזיקוקים מהסרט ולא מצא אותם, אז זו תגובה לנושא זה, ולנושא הקטילות באופן כללי – אבל ממש מעט כי אני לא רוצה לחזור על מה שאחרים כבר אמרו)
ביקורות ותגובות באתר מייצגות את דעתו של הכותב בלבד. אם טווידלדי ראה סרט וציפה ממנו לחדש ולהדהים *גם* בהשוואה לסרטים קודמים של אותו במאי/יוצר – זו זכותו המלאה.
אני מקבילה את העניין הזה ל'מפלצות בע"מ', שאני אישית מאוד אהבתי, אבל היו אחרים שטענו שהוא לא חידש להם כלום לעומת 'צעצוע של סיפור' ולכן למרות היותו טוב – הם לא נהנו ממנו כ"כ. לא כמו שיכלו ליהנות (מה שגורם לי לתהות – אם אותו הסרט בדיוק היה מופץ/נעשה ע"י מישהו אחר – אז פתאום הוא כן היה נהפך למעולה באופן אבסולוטי?).
אני הבנתי את הביקורת של טווידלדי כחיובית מאוד, וככזו שמגיעה עם דיסקליימר לקהל יעד מוגדר מאוד: סרט מומלץ, אבל אם אתם מעריצים שרופים של האחים כהן – קחו בחשבון שאתם עלולים להתאכזב, ולו רק בגלל שהסרט לא מביא אתו תובנות חדשות (שזה, אגב, איך שרד ניסח את 'Panic Room'. אני למשל מאוד אהבתי אותו, אבל אני לא חיפשתי בו תובנות חדשות. מעריצים של פינצ'ר – שוב, לטענת רד – עלולים להתאכזב. אבל ממילא אנחנו מדברים עכשיו על סרט אחר אז אני אפסיק בשלב זה).
סוף סוף מישהו משתמש במשפט שלי!
יסמאח שמם!
{דמעה}
אז זה 15 שניות התהילה שלי
עברו מהר…
זה לא 15 דקות?
(סרט מעולה, אגב)
אוכלוסיית העולם גדלה
מאז שוורהול אמר את זה, וכולם נדחפים למצלמה.
אגב, מישהו זוכר שפעם היתה בטלוויזיה החינוכית תוכנית (של פרק יחיד, נדמה לי, משהו כמו סרט טלוויזיה) שנקראה "the man who wasn't there"? זה לא מופיע בימד"ב?
האיש שלא היה שם
זאת לא ממש ביקורת, אבל גם לא ממש תשובה לטווידלדי (למרות שאתייחס לדברים שהוא כתב), מכיוון שנקודת הפתיחה של מעריץ האחים כהן ש"אחי, איפה אתה?" ו"ביג ליבובסקי" הם הסרטים האהובים עליו מבין יצירותיהם פשוט רחוקה מכדי שאוכל לנהל דיאלוג משמעותי כלשהו על סרט שנמצא בדיוק בקצה השני של ספקטרום היצירה שלהם.
האיש שלא היה שם ייכנס אצלי לרשימת יצירות המופת הקטנות של האחים כהן, לצד פארגו ובארטון פינק, ושלב אחד מתחת לצומת מילר.
במובן מסויים, ניתן לראות בפארגו, בארטון פינק והאיש שלא היה שם טרילוגיה. נקודת המפתח בעלילת שלושת הסרטים היא טעות אחת, טעות שמונעת על ידי חמדנות.
בשלושת הסרטים יש אלמנטים קומיים, אלמנטים מסויימים של הפרזה. אבל לטעמי, הם לא קומדיות. שלושתם מושרשים חזק מדי במציאות, למרות הקטעים ההזויים שיש בהם (במיוחד ב"בארטון פינק" וב"האיש שלא היה שם").
עורך הדין נראה לטווידלדי תמהוני. הוא לא. יצא לי להכיר די מקרוב, בנסיבות לא ממש נעימות, את המקבילה המקומית לרידנשניידר – עורך דין מצויין, שאפתן, ומאוהב בעצמו. ואני חייב לציין שאם לא הייתי יודע שזה לא סביר בעליל, הייתי אומר שרידנשניידר מבוסס אחת לאחת, ללא טיפה של הפרזה, על עורך הדין הזה. אולי נדרשת מידה מסויימת של נרקסיסיזם על מנת להיות עו"ד פלילי מהרמה הגבוהה ביותר, אולי זה סתם צירוף מקרים. בכל מקרה, כל הקטעים שנראו לטווידלדי תמהוניים, נראו לי אותנטיים להפליא (אם כי היכרותי עם העו"ד הנ"ל באמת גרמה לי להתפוצץ מצחוק בקטעים מסויימים). וזה הרי מה שהאחים כהן עושים. הם לוקחים את אמריקה ומגחיכים אותה, אבל באהבה.
אד קריין, גיבור "האיש שלא היה שם" הוא במידה רבה גירסה של ג'רי לונדגאארד מפארגו. שניהם אנשים שמשהו בהם השתבש קלות. הם לא אנשים רעים מטיבם, אבל חלומות מנופצים (ואלה חלומות פשוטים מאד, חסרי כל הדר, בניגוד חד לחלומות ההצלחה ההוליוודית של בארטון פינק) מרוסקים. שניהם עושים שגיאה מוסרית על מנת להגשים את החלומות שלהם. לכאורה, זאת לא שגיאה נוראית – אשתו של ג'רי אמורה להיות מוחזרת, והכופר הוא טיפה בים ההון של אביה, וביג דייב שכב עם אשתו של קריין, עשרת אלפים דולר הם ודאי לא מחיר כל כך מוגזם לגבות על כך? (וכן, הבגידה כאבה לקריין, למרות שהפסיביות הטבעית שלו, שמתבטאת כל כך במערכת היחסים עם אשתו מנעה ממנו להגיב לפגיעה, או אפילו להודות בקיומה עד שראה דרך להגיב עליה) – אבל השגיאה של ג'רי ואד מתגלה כשגיאה מוסרית ושגיאה בשיפוט, והמדרון התלול שבו כל אחד מהם מוצא את עצמו כתוצאה מהשגיאה הזאת הוא מדרון מעשה ידיהם.
גם בארטון פינק מציב את עצמו במדרון, אבל הוא אפילו לא מבצע שגיאה מוסרית אמיתית. הוא פשוט שוגה. ההחלטה שלו לעזוב את חייו כמחזאי ניו יורקי מצליח לטובת חיי תסריטאי הוליוודי היא הרי החלטה לגיטימית, לא? ובכן, כנראה שלא בעיני האחים כהן, כי מה שפינק (אדם דומה מאד לקריין בפסיביות שלו, למרות כל הסממנים החיצוניים השונים) בוחר לעשות הוא להזנות את כשרונו תמורת כסף. הבחירה בתסריטאות של סרט סוג ב' בהוליווד במקום חיי מחזאות ניו יורקית היא רק הקצנה של בחירתו של כל אדם בעל כישרון שבוחר לזרוק אותו, ואת היושרה שלו, עבור בצע כסף.
אבל נחזור לאד קריין, ול"האיש שלא היה שם". קריין, בניגוד לנאמר בביקורת, אינו אדם שמרוצה מחייו. הוא אדם שתקוע בחייו, ולא רואה שום מוצא. הוא לא רואה אופציות, ולכן הוא לא מחפש אופציות עד שאחת כזאת מתדפקת על דלתו. הוא גם לא מרוצה באמת מנישואיו הסטטיים לחלוטין (ואני יכול להרחיב בעניין זה, אבל יש כאן סכנת ספויילר מסויימת).
לסוגיית הוויזואליה נדרשו כבר, ועלי לומר שאני מסכים לחלוטין עם דבריו של נודניק. הויזואליה מבריקה, והשחור לבן משרת את הסרט באופן מושלם. צבע, כמו טכניקות מצלמה, הוא עוד נשק בארסנל הקולנועי, והבחירה בשחור לבן מוצדקת לחלוטין בסרט זה.
הערה בעלת משמעות מועטה – טוליבר הוא לא ממציא. הוא יזם. הוא רכש את זכויות השימוש בהמצאה. זה עקרוני במידת מה, מכיוון שיזמים, ואנשי עסקים בכלל, נוטים להיות "האנשים הרעים" בסרטיהם של האחים כהן, בעוד שממציאים ויוצרים הם דמויות חיוביות.
אני לא מצפה מהאחים כהן לזיקוקים. אני מצפה מהם לסרט שישרת את הסיפור שהם רוצים לספר באופן מושלם. מבחינת ליהוק, מבחינת ביום, מבחינת צילום. זה מה שהם נתנו לי ב"צומת מילר" המופתי, זה מה שהם נתנו ב"פארגו", "בארטון פינק", "ביג ליבובסקי", "הקפיצה הגדולה", וב"אחי, איפה אתה?"
וזה מה שהם נותנים ב"האיש שלא היה שם". מומלץ מאד.
ובכל זאת...
הצגת באמת יפה את קווי הדמיון. אני מסכים כמעט עם כל מילה. ובכל זאת, צדקו אלה שאמרו שמשהו חסר ב"האיש". אתה יכול בדיעבד לתאר את גדולתו, אבל כל עוד אתה מול המסך, אתה מצפה מהעלילה לאיזו התגלות שפשוט לא מגיעה. השאלה "מה הולך לקרות לאיש הזה" לא שורפת לך מתחת לעור. לא ככה הרגשנו בבברטון פינק (הייתי מציב אותו הרבה יותר גבוה ברשימה ממה שאתה מציע), שבמהלכו הזעתי יותר מאשר בטירונות, וגם לא בצומת מילר, שגרם לי שעתיים של פרכוסים בעמוד השדרה.
בהמשך לשיחתכם..
גם אני הגעתי להפסקה בסרט בהלם מסוים, שבעיקרו עמדה השאלה – מה בדיוק ראיתי עד עכשיו, האם אני נהנית, והאם היה שווה לבזבז שנת אחר הצהרים טובה על העניין הזה . או, קצת פחות בלהט, הרגשתי כמוכם, שבסרט חסר משהו מהותי שיקשור אותי אליו, כצופה. אבל אחרי כמה דקות הבנתי מה הייתה הבעיה שלי עם הסרט: הוא לא עובד על פי הכללים והציפיות שלי. לאף אחד לא קורה שום דבר טוב, אין שום גאולה אמיתית (או אפילו איזה איתות קטן, שיזרוק עצם אופטימית לצופים), והתוספות "שאמורות לדבר אל הקהל המודרני" (ובכך נמנע מהכנסת ספוילרים מיותרים בהחלט), נראו לי כמו המשך ישיר לאותה שבירת מוסכמות כללית, שיצרו האחים בתוך סרט, שאמור היה, לפי הציפיות שהגעתי איתן מהבית, לשחק לפי חוקי ז'אנר ברורים. לי ההבנה הפרטית הזו עשתה סדר במערכת, ומאותו רגע פשוט זרמתי עם הסרט, ונהנתי עד למאוד.
תהיה בעקבות הניתוח המעניין
בעוד בבארטון פינק יש דרך נכונה (להשאר בניו-יורק), ושגיאה (לעבור להוליווד), נראה לי שב"האיש שלא היה שם" יש רק שגיאה… לא מוצגת הדרך הנכונה של אד קריין למלט את עצמו מחייו חסרי המשמעות בהם הוא "צופה" מהצד. נראה כי דוקא הניסיון הרציני (וכפי שמצטייר היחיד) שלו להפוך למי שהוא יותר מצופה, ממסגר אותו אפילו יותר חזק בעמדה הצופה וככזה שמתבונן בעולם דרך מסך (עשן?) של ריחוק. (ב"צופה" אני מתכוונת שהכל "מתגלגל" עליו, מעבר ליוזמה הראשונה שהוא נוקט). אני תוהה אם כך, אם לסרטים יש "מסרים" דומים. אני חשבתי ש"האיש שלא היה שם" מדבר פחות על "הטעות הטראגית" (אם בכלל) ויותר על כך שאין הפרדה ברורה בין "תגובה" ל"פעולה", ומשהו על הקשר בין התבוננות לנטילת חלק. אבל לא מספיק ברור לי מה. בכל מקרה, גרמת לסרט (שלא מאד נהניתי ממנו) להשמע יותר טוב, וזה קצת מבלבל.
מה שהוא אמר, לחלוטין.
יש רק דבר אחד שאני רוצה להבהיר
הזכרתי את שני סרטיהם הקודמים של האחים, כי הם שני הסרטים הקודמים. ונכון שא.א.א. הוא הסרט האהוב עלי מבין סרטיהם.
אבל אני חושב שפארגו הוא יצירת מופת, וכנ"ל צומת מילר.
אז שיהיה ברור: אני לא בקצה השני של הספקטרום; אני באותו אזור, אבל בכל זאת מותר לי לחשוב אחרת על הסרט הזה.
השתלטות חייזרים על האתר!
הצילו!
בוודאי אינני הראשון ששם לב, אבל בכל מקום באתר זה שבו כתבנו את המילה LO (אבל באותיות עבריות), מישהו שינה ל-KEN. נפלנו קורבן למעלליו של מתנכל שטני ואולי גם זב חוטם. האם יש חפרפרת באתר, או שאולי זה פורום חשוב עד כדי כך שיצדיק חדירה מצד המודיעין העירקי?
חומד, אני מתכבדת להפנותך
ליומית של היום, שמא תבין יותר טוב במה המדובר.
הסרט מסופר מהסוף להתחלה???
יאיר רווה בסינמסקופ כתב בביקורת על ה- "האיש שלא היה שם" (ואני לא מצטט במדויק), שרק בסוף הסרט אנחנו מבינים שכל העלילה של הסרט סופרה מהסוף להתחלה (או משהו כזה) ושתפיסת המציאות של הגיבור מעוותת לחלוטין.
ראיתי את הסרט ואין לי מושג על למה יאיר התכוון… אולי מישהו יוכל להושיע?
אני באמת מודה לך מקרב לב
על שהרסת לי את הסרט הזה, אותו תכננתי ללכת לראות. באמת תודה. לא היית צריך.
רגע, אתה לא בטוח. שמישהו, בבקשה, יגיד לי שהוא טועה!
לא מדברים פה על ''ממנטו''?
כי זה לא נשמע לי כמו "האיש".
הוא לא הרס לך את הסרט.
המשפט הזה לא קוהרנטי, ואני מניח (ומקווה) שזה ציטוט לא מדויק.
זה *לא* סרט טוויסט (אף סרט של האחים כהן אינו סרט טוויסט. הם לא בקטע).
סליחה?
לא שמת לב לאיזה שניים-שלושה טוויסטונים חביבים ומתוקים בביג ליבובסקי? ככה, על החשבון? לא?
לא. אין בביג ליבובסקי *שום דבר*
שעונה להגדרת טוויסט. לפחות לא כפי שאני מבין את ההגדרה.
אתה מוזמן לומר למה אתה מתייחס בתור טוויסט, תחת הגנת סימון ספויילר, כמובן.
אני לא מגדיר
אף אחד מהם כטוויסטים. הם כן הפתעות, אך לא בהגדרה של הטוויסט. הם יותר בהגדרה של "קומדיה של טעויות", וגם זה ממש חלקית. מה שהם לא זה טוויסטים. טוויסט הוא גילוי אשר משנה את זווית הראיה הכללית על העלילה. אף אחד מהאלה שציינת לא עושה זאת. לא ממש, אולי חוצמה(יכוליות) בוהן שלא באמת של באני. בקשר למוות של דוני, אז זה רק הפתעה (סןף).
אני חושב שאתה מבלבל בין ספויילר להפתעה וכאן מונחת הטעות שלך.
הכוונה שלי הייתה
לטוויסט, לא לספויילר. סליחה על הטעות. זה מה ששבוע של שינה עושה לך.
_______
XiroX חזר לישון ולא אוהב את זה. שינה זה לא בריא.
הוא לא הרס לך את הסרט.
הממסד צודק, האחים כהן הם לא בקטע של סרטי טוויסט, למרות שהם התקרבו לזה מאוד ב"רציחות פשוטות", אבל בסוף, לא.
טוויסטים ניתן למצוא בסרט המחתרתי של רוברט רודריגז, ע"פ תסריט וסיפור של קוונטין טרנטינו ובכיכובו, From Dusk Till Dawn. הסרט הזה הוא, מלבד היותו סרט הפעולה מהטובים שראיתי בחיי, וראיתי הרבה, בית ספר לטוויסטים עלילתיים.
כמובן שאין שום סיכוי שבעולם שאני אהרוס לכם את זה, כלומר, ש ו ם סיכוי, אתם תאלצו לראות את הסרט, כמובן, ואם יש לכם בעיה להשיג אותו, תתקשרו איתי באי מייל, אני בטוח שנוכל לסדר משהו. שלחו לי את הסרט הזה מקנדה בייבוא אישי, מה שנקרא, וזו הייתה מההשקעות הטובות ביותר שלי. XIROX יודע על מה אני מדבר, נכון חמודי?
כולם יודעים על מה אתה מדבר
אתה כמובן מדבר על הסרט שעצם הזכרת שמו היא ספוילר.
תלוי, כמובן, באיזה קונטקסט.
לתשומת ליבם של התל-אביבים, ב12.4
יוקרן בסינמטק הסרט "האיש שלא היה שם" בליווי הרצאה של המרצה ניסים דיין. המחיר 60 שקלים, למנויים 30.
ולמי שלא מספיק לו, הערב יוקרן "אחי, איפה אתה?" וב30.4 יוקרן סרטם "ברטון פינק".
אורי קליין מכה, שוב.
בביקורות המקוצרות שלו ב"הארץ" כתוב ש"האיש שלא היה שם" "מסתכל באירוניה אל שורשי המשבר שבו נתונה החברה האמריקאית מאז מלחה"ע II" (ציטוט מהזכרון).
מישהו יכול להסביר לי איפה זה היה בסרט?
כן! בוא אחרי ואני אסביר לך:
http://go.to/dieuri
עם כל הכבוד,
זה לא קצת להוציא דברים מהקונטקסט שלהם? אולי בהקשר של הכתבה כולה יש לאמירה הזו משמעות?
לא, זה לא.
במוסף "גלריה" של הארץ מופיעות המלצות מפרי עטו של אורי קליין, באורך של משפט-שניים. והפעם אני מצטט מן הכתב: "סרטם של האחים כהן הוא פילם-נואר מתוחכם שמתבונן אחורה באירוניה כדי לגלות את מקורות המשבר שאמריקה נתונה בו מאז מלחמת העולם השנייה". זהו. זה לא חלק מכתבה – ככה האיש בוחר לנסח את ההמלצה שלו, וזו ההמלצה כולה. לא הוצאתי מהקשר, ואני לא מבין כלום.
כנראה שהמצב באמת קשה במדינה...
סלח לי על שחשדתי בך שהאשמת את קליין לשווא.
טוף, עכשיו זה סופי.
אני שניצקליין.
כי המשפט הזה של אורי קליין היה הדבר שחיפשתי, לשווא, בכל ההתייחסויות לסרט באתר הזה.
אבל מצאתי בעיקר דיונים על שחור-לבן: גימיק או לא, ועל אמינות דמותו של העו"ד, והשוואות לביג ליבובסקי.
אני נשמע מריר? מצטער. לא יכול לשלוט בזה.
למה אני לא כתבתי תגובה כזאת? נו, בעוונותיי הרבים היא לא ממש התנסחה לי, ולא ממש היה לי זמן להקדיש לזה. שוב התנצלותי הכנה מקרב לב.
אולי עכשיו היא תצא, ותודה לאורי.
כן, הסרט מדבר בדיוק על זה. על הפחד האטומי, על תרבות הצריכה הגסה, על התפוררות התא המשפחתי, על החומרנות, הצביעות והשקר שבו חיה ארה"ב מאז, נו, לפחות סוף מלחמת העולם השנייה.
עכשיו, אם יש מישהו שעוד לא עצבנתי, אני הולך לסיים את התגובה בלי להביא אף דוגמה מהסרט לדבריי, פשוט כי אני לא זוכר אף דוגמה. אם אזכה לראות אותו שוב אביא דוגמאות מפורטות. אני רק זוכר את התחושה שאיתה יצאתי מהסרט, ואותה בדיוק ניסח אורי קליין הכה מושמץ במשפט האחד הזה. מצטער פעם שלישית גלידה.
ז'תומרת, כן, הפלצנות היא נגע שיש לבער, אבל השטחיות היא נגע לא פחות גרוע. לסרטים, בין אם טובים ובין אם רעים, יש סאב-טקסט, במודע או שלא במודע. רוב הסרטים ההוליוודיים עוסקים בהתגברות על אסונות טבעיים/פלישות חיזרים/כל טרגדיה באמצע – כמטפורה לאיחוד המשפחה השסועה והשבת דמות האב למקומה המסורתי. הספיקה לי דקה וחצי של "טוויסטר", למשל, כדי לזהות את זה. "האיש שלא היה שם" הוא יריקה בפרצוף לאתוס ההוליוודי הצבוע הזה. מי שלא הבין את זה, שיילך לראות ספיידרמן.
נתחיל מזה שאני הולך לראות
ספיידרמן. ואני אופתע מאד אם לא אהנה בו. ואגב, גם בספיידרמן סביר שאמצא סאבטקסט.
ונעבור ל… הא? כלומר, יש בסרטים של האחימכהן סאבטקסט תרבותי. תמיד.
אבל איפה הם דיברו על תרבות הצריכה הגסה? בכך שביג דייב הוא מנהל חנות ברשת שרוצה לפתוח סניף משלו? אוקיי. ביג דייב הוא אדם בעסקי הקמעונאות, והוא טיפוס די גס. אני לא רואה איך אתה מגיע מזה למה שאתה טוען.
בכל הקשור לתא המשפחתי, אתה צודק. האחים עושים דקונסטרוקציה לכל תא משפחתי שנקרה בדרכם. אם אני טועה, יש משפחה מאושרת אחת בכל סרטיהם, וגם זו נמצאת בעתיד דמיוני כלשהו של הדמויות, ב"בייבי אריזונה". אבל איפה בכך התייחסות לחברה האמריקאית דווקא? מה מהדברים הספציפיים עליהם מדברים האחים כהן נמצא באופן ייחודי באמריקה? שלא לדבר על "המשבר" שבו היא נמצאת? ואיפה לעזאזל המבט האירוני? (והאם קליין למד בבית הספר של אלאניס מוריסט למשמעות המילה אירוניה?)
משפט אחת סתום, שלא אומר לצופה דבר וחצי דבר על הסרט אותו הוא הולך לראות, הוא שטחי *בנוסף* להיותו פלצני. בכך אשם קליין גם בחטא עליו מתלוננים בדרך כלל בנוגע לו, וגם בדבר עליו אתה מתלונן.
אגב, אתה יודע שסם ריימי (הבמאי של ספיידרמן) הוא האב הרוחני של האחימכהן, נכון? האיש שנתן להם את הג'ובים המשמעותיים הראשונים שלהם בהוליווד, ושאיתו הם ממשיכים לעבוד. משעשע שבחרת דווקא בסרט שלו כדוגמה שלך לההפך מסרט שלהם. משעשע מאד.
ספיידרמן? סתם בגלל היומית
ובגלל שזה ככל הנראה סרט שאני לא אלך לראות. לא, לא ידעתי את מה שאמרת על סם ריימי. אולי אפילו ראיתי סרטים שלו. אולי אפילו נהניתי.
בוא נוריד את מילת הסייג "כמעט". בכל סרט יש סאבטקסט. בכל טקסט יש סאבטקסט.
איפה ההתייחסות לחברה האמריקאית? קודם כל, בזה שהסרט מתרחש בארה"ב, אולי? בזה שהוא עוסק בתופעות שאמנם נפוצו ברחבי העולם, אבל נמצאות באופן הכי מושרש בחברה האמריקאית (נשיונל אנקוויירר ורוזוול, תרבות העורכדינים, הסגידה לדולר, המשפחה הגרעינית והאימה הגרעינית).
יכול להיות שלא היתה התייחסות ישירה לתרבות הצריכה, וזה סתם הקשר אוטומטי שלי לעניין החומרנות (שהיתה גם היתה, לראיה – הדבר היחידי שמוציא את הגיבור מאדישותו הקיומית זה ההזדמנות להתעשר). כאמור, אני צריך לראות את הסרט שוב כדי לדלות דוגמאות ספציפיות. למרבה הצער הוא די התערבל בזכרוני בזמן הקצר שעבר מאז שראיתי אותו. מה שאני כן זוכר, וזה מתייחס בדיוק ל"משבר שעוברת החברה האמריקאית מאז מלחה"ע השנייה", הוא את המחשבה שאפשר לראות בסרט, שממוקם בשנות החמישים, את שורשי התופעות שבהן נגועה החברה האמריקאית (ובעקבותיה רוב העולם המערבי, והעולם בכלל) כיום.
אתה יודע מה, יכול להיות אפילו שהמשפט הספציפי הזה של אורי קליין, ללא הקשר, כשהוא אמור לעמוד בפני עצמו כתיאור של סרט, הוא אכן לא הברקת המאה.
עד כאן ירדתי מהעץ, אבל אל חשש, מרוב עצים לא רואים את היער.
מה שקומם אותי הוא חוסר ההבנה המוחלט שהופגן פה לגבי הקשר בין המשפט הזה לסרט. וזה אחרי שעברתי על כל התגובות כאן בחיפוש אחר איזשהו קצה-חוט שיעזור לי לארגן את מחשבותיי לגבי הסאבטקסט של הסרט, איזושהי התחלה של דיון ב*משמעות* שלו, ולא רק בצורה. כלום. נאדה. קטעים ודאחקות וגשם אין.
זה כבר נאמר כאן בעבר, ואני אגיד את זה שוב: למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, "ביקורת קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע" לא שווה ל"ביקורת קולנוע לאנשים שרוצים לדבר על סרטים בשטחיות", וזה, לצערי, הרושם שאני מקבל יותר ויותר.
שימו לב, הכוונה היא לא שכולם כאן שטחיים. את חלקכם אף זכיתי לשמוע ולקרוא בפורומים אחרים, ואני יודע שאתם לא בהכרח שטחיים (((תתחנף, תתחנף, ההוצאה להורג בכיכר הפורפרה לא תתבטל בגלל זה))). גם בין דפי הדג יש הבלחות של עומק. אני מדבר על איזשהו בון-טון שרווח כאן, שמתגלם בכינוי הגנאי "שניצקליין".
אולי באמת הגיע הזמן לדקונסטרוקציה קטנה של המונח שניצקליין. גם אני מתעב את הנטייה לספיילר סרטים במחי מקלדת. מה שאני לא מתעב, ואפילו די אוהב, זה את ההתעסקות במה סרטים *אומרים*, לא רק ברובד המיידי, אלא גם (ובעיקר) ברובד הסמוי, המרומז, הפוליטי (במובן הרחב של המלה). את זה מצאתי בשפע בביקורות של אורי קליין (כן, אני אחד מאלה ש"לא מחמיצים [כמעט] אף ביקורת של אורי קליין"). את זה, למרבה הצער, אני מוצא פחות מדי בעין הדג. אם האלטרנטיבה היא דיונים על התחתונים של בריטני ספירס, המצב אכן עגום.
כל האמור לעיל לא סותר את אשמתי בכך שלא טרחתי לפרסם בעצמי תגובה מעמיקה כיאות. יאללה, הכינו את העטלפים.
תחי המהפכה 2
עם רוב מה שאמרת אין לי שום ויכוח. רק מה – עזוב את אורי קליין, הביקורות שלו הן הדבר האחרון שאתה רוצה בתור דגל. אם כדוגמה לביקורת שעוסקת בתוכן ולא בצורה אתה מביא דוקא את המבקר שלא מסוגל לגמור ביקורת, אפילו של שורה אחת, בלי להוכיח לכולם עד כמה הידע הקולנועי שלו נרחב וענק, אתה רק מבריח אנשים מהתוכן חזרה לתחתונים של בריטני ספירס.
וחוץ מזה – דבר ברצינות, ואנשים יענו לך. כבר קרו מקרים מעולם.
'האיש לא היה', עומק, אמריקה
גם אני מחפש בסרטים סאבטקסט. בטח בסרטים של האחים כהן. לא נכנסתי לדיון עד כה פשוט בגלל שלא ראיתי את 'האיש שלא היה'. עכשיו שצפיתי בו (לאחר קריאת הדיון) וחיפשתי בו את המשבר האמריקני הגדול, אני חושש שאני נמצא בצדו של הממסד האפל. סרט מצוין, עמוק, מלא סאבטקסט. 'משבר החברה האמריקנית'? אולי בשוליים שלו. לא בלב הסיפור.
לא אחזור על הניתוח המעולה שנתן המימסד למושג הטעות הטראגית בסרטי האחים כהן ובפרט בסרט הזה. אולי אציין רק ששתי הפעמים בסרט שבהן אד חורג מהפאסיביות מסתיימות באופן טראגי. הסאבטקסט *האנושי* של הסרט הוא העומק שלו.
האם הסאבטקסט המרכזי של הסרט הוא על 'המשבר האמריקני הגדול'? לא נראה לי. פירוק תאים משפחתיים הוא, כפי שציין המימסד, הרגל של האחים כהן. דמות הרוכל-הנוסע השטני גם לא חדשה. הצלחות המעופפות אינן מטופלות כשלעצמן אלא משמשות ככלי עבור העיסוק של אד קריין בחייו ובטעויות שביצע.
מבחינתי צמצום המסר של הסרט לעיסוק רק במקום ובתקופה שבה הוא מתרחש מהווה רידוד של הסאבטקסט, בעוד שהתייחסות למובן האנושי-אוניברסלי של הסרט היא זו הנותנת לא עומק. בכך אני חולק על פרשנותו של קליין, אך אין זה אומר שאני מתייחס לסרט ברובד שטחי.
סוף סוף, עוד אחד מתומכי קליין
אני ממש שמח לשמוע שסוף סוף קם מישהו ומגן על אורי קליין, אני קצת בוש שלא קמתי לעשות את זה הרבה לפני כן.
קליין, בעיני לפחות, הוא אחד ממבקרי הקולנוע הטובים ביותר בישראל, איני מסכים תמיד עם דעותיו , אבל אני תמיד נהנה לקרוא את ביקורות הקולנוע שלו.
ההרתעות של אנשים מהפרשנויות שקליין מעניק לטקסטים קולנועיים היא ילדותית, היא מזכירה לי את הטענה שתלמידים מעלים בפני מורה לספרות "הרי ברור שלא ייתכן שלכך התכוון המשורר", קליין רואה בקולנוע בראש ובראשונה אומנות ככל האומנויות, ולפי גישה זו, מותר ואף רצוי לנתח סרט ולמצוא בו משמעויות נסתרות, את הביקורות של קליין יש לקרוא לאחר הצפייה בסרט ולא לפניו, והן מתפקדות כתוספת לחווית הצפייה לא כתחליף לה, לא אחת יצא לי לקרוא ביקורות שלו ולראות סרט מסוים באור שונה, או לגלות בסרט צדדים מסוימים שלא שמתי לב אליהם בזמן הצפייה.
גם אם אתם לא מסכימים עם הגישה הזאת, אין שום ספק באהבת הקולנוע של הבן אדם, השליטה שלו בקולנוע בכלל ובקולנוע ההוליוודי הקלאסי בפרט היא פשוט מדהימה, נדיר לתפוס אותו בטעות בעוד שמבקרי קולנוע רבים בישראל מפרסמים טעויות על ימין ועל שמאל, והוא נוהג להציג בפני הקורא פרטים ייחודיים, ברור שהפרטים האלה באו מהידע האישי של הבן אדם , מדובר בפרטים שאני מסופק אם חיפוש מדוקדק באינטרנט יניב אותם.
בהקדמה לקובץ ביקורות הקולנוע של זאב הר-נוף "מסך גדול" כותב קליין:
"אהבת קולנוע נראית לנו תנאי הכרחי לכתיבה על קולנוע, ואי אפשר בלעדיה אך היא נדירה יותר מכפי שנדמה לעתים.
היא חשובה במיוחד בקולנוע, היות שהקולנוע, שנולד בירידים כשעשוע בפרוטה, נאבק שנים רבות על זכות קיומו, על זכותו להמנות עם משפחת האומנויות, על זכותו להלקח ברצינות, מאבק זה עדיין לא תם, ודאי שלא בארץ…"
קליין הוא מאוהבי הקולנוע המובהקים בארץ, לצאת נגדו ונגד מה שהוא מייצג, זה לא רק ילדותי וטיפשי, זה בעצם לצאת נגד הגישה שקולנוע הוא אומנות ייחודית ומסעירה, ולתמוך בגישה שאומרת שקולנוע הוא שעשוע להמונים, אמצעי בידור זול ועממי שמטרתו להעביר כמה שעות, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני תומך בגישה הראשונה.
מצטערת, לא קונה.
ביקורות קולנוע, לטעמי, קיימות בשביל להגיד לי עם כן או לא ללכת לראות את הסרט. ולא סתם אם הכותב אהב בסרט (ומה אני אעשה אם הטעם שלנו שונה?), אלא גם מה הוא אהב בו, ולמה. הביקורות של אורי קליין ממש לא עונות לי על הצרכים האלה. תמיד יש לי הרגשה שבמקום פשוט לספר לי על מה הסרט (שמת לב שהוא כמעט אף פעם לא מפרט את העלילה?), מה הוא אהב בו ומה הוא לא, הוא מתחיל להשוות לי אותו לסרטים משנות הארבעים, ולהסביר למה בגלל שהשעון היה מכוון על השעה 12 בחדר, הכל היה חלום. דברים שאני מאוד שמחה לקרוא, רק שבד"כ לא אומרים לי כלום על הסרט.
גם בתור תוספת-לאחרי-הצפיה זה לא עוזר לי.
אוקי, אז אני מבינה שהביקורות שלו הם רק לאנשים מאוד אינטילגנטים עם אוצר מילים גדול, וזאת בדיוק הבעיה- כמעט כל משפט שאני קוראת בביקורות שלו אני מבינה, אבל פשוט במילים הרבה יותר פשוטות.
בסופו של דסבר אני רק יוצאת בהרגשה שכל מה שקליין ניסה לעשות היה להראות שהוא יותר חכם ממני, ומה שמצחיק- זה שהרבה פעמים הוא לא.
בקורות קולונוע קיימות
*בשבילך* כדי לומר לאיזה סרט ללכת ולאיזה לא, ולאנשים אחרים כדי להמשיך ולחשוב על הסרט, או לגלות נקודות מבט חדשות. יש סוגי בקורת שונים, ואנחנו זקוקים לסוגים שונים האלו בזמנים שונים. למשל, יש הבדל עצום בין קריאת בקורת כדי להחליט לאיזה סרט ללכת, ובין קריאת בקורת *אחרי* שראינו את הסרט. לדעתי רב האנשים משתייכים דוקא לסוג השני. הם נהנים לקרוא בקורת על משהו שהם כבר ראו (זה הרבה יותר מעניין) ומעדיפים משפט שניים על סרט שלא ראו.
לדעתי, אין סוג בקורת שהוא עליון ו"נכון" אבל כשכל המבקרים מיישרים קו עם סגנון מסויים, שכולל הרבה מילים ומעט אמירה, הציבור מייחל לשינוי, וכך מגיעים לעולם מבקרים חדשים, כמו הכותבים באתר עין הדג, כמו יאיר רווה או נעה ידלין, שמדברים יותר בגובה העיניים ובסגנון מקורי באמת. אישית, אלו הבקורות שאני אוהבת לקרוא, לרב. אבל תארו לכם שכל כל הביקורות יהיו תמיד הומוריסטיות, האם זה לא יהיה קצת מאוס? האם לא נייחל לכך שמישהו כבר יקים אתר שבו יהיה אפשר לקרוא בקורות אחרות, שמנתחות סרטים על הקשריהם הפילוסופים, פסיכולוגיים ותרבותיים?
לטעמי יש בעין הדג בעיה, כי לי נוצרה תחושה שלדבר על מה סרט באמת, מה הרבדים העמוקים שלו, וכל מיני דברים "שניצקליינים" כאלו, הינו סוג דיון שמתקבל בחשדנות, ונבדק בקפדנות על ידי הקוראים (זה שניץ או לא שניץ?) והתוצאה היא דיונים יחסית שטחיים. לפעמים, כמובן, מגיעים לעומק, לתובנות, לדיונים רציניים לחלוטין, אבל זה לא קורה *כל כך* הרבה, ולפעמים אני קצת מתעייפת מהאוירה הכללית ומכל מהתגובות שאני קוראת.
כשכתבתי מילים כמו ''אני'' ו''לטעמי''
מה לא היה מובן?
הבנתי את זה,
רציתי רק להדגיש שלאנשים שונים צרכים שונים, לא לומר שום דבר נגד מה שאת מחפשת בדרך כלל בבקורות.
אם כבר דמגוגיה, אז עד הסוף
"לצאת נגדו ונגד מה שהוא מייצג… זה בעצם לצאת נגד הגישה שקולנוע הוא אומנות ייחודית ומסעירה"
ומאחר וקליין גם אוהב את היצ'קוק, לצאת נגדו ונגד מה שהוא מייצג זה בעצם גם לטעון שהיצ'קוק היה אפס עם נטייה להשמנה.
ומאחר וקליין הוא גם שמאלני, לצאת נגדו ונגד מה שהוא מייצג זה בעצם גם להצביע לליכוד בבחירות.
ומאחר וקליין הוא גם גבר, כך שמעתי, לצאת נגדו ונגד מה שהוא מייצג זה בכלל אמירה פמיניסטית נגד דיכוי הנשים לאורך ההיסטוריה.
ומאחר וקליין הוא מבקר קולנוע שמתפרנס מפרסום דעתו, לצאת נגדו ונגד מה שהוא מייצג זה אפילו לצאת כנגד חופש הביטוי, העיתונות החופשית והזכות להחזיק דעה, לרבות אחת דמגוגית, ולפרסם אותה באתרי אינטרנט דוגמת עין הדג.
מה?
מתוחכם זה בטוח, אבל לא הבנתי אם אתה מסכים עם מה שאינקי כתב, או חושב שהוא מגזים.
ואם בזה בדיוק עוסק הסרט,
עדיין נשאלת השאלה – האם זה בדיוק המשפט הבודד שבו היית משתמש כדי לתאר את הסרט – דוקא ניתוח הסאבטקסט, ולא משהו על דברים שטחיים כמו עלילה? אם ישאלו אותך על מה זה 'אי.טי.' והאם כדאי ללכת לראות אותו, האם, אחרי שתספר על כך שהסרט עוסק בחרדות של ילדים בעולם המודרני ושיש בו מוטיבים נוצריים חזקים, תזכיר במילה או שתיים גם את זה שמשתתף בו איזה חייזר? אם ענית לשאלה הראשונה ב"כן" ולשניה ב"לא" – אתה צודק, אתה בהחלט שניצקליין.
למען ההגינות,
האיש כן כתב שזה "פילם-נואר", מה שכן רומז שיש בו חיזר,
זה אמור לתת לאנשים מושג באיזה ז'אנר מדובר.
יש לנו כנראה חילוקי-דיעות לגבי אורי קליין, האיש והתופעה (ואני בכוונה מפריד אותו משאר הנ…נח…נחמ…נחמן שניץ, כי אצלם מינון הפלצנות אכן הרבה יותר גבוה ביחס לעניין שאני מוצא בביקורות שלהם).
נכון, האיש חוטא לפעמים ביומרה, אבל לעניות דעתי יש לה כיסוי. למען האמת, אני מייחס לו קרדיט נכבד בעיצוב אופן ההסתכלות שלי בסרטים.
אני יודע שכבר היו דברים (=דיונים מעניינים ומעמיקים) מעולם. וגם יהיו. כשיהיה לי משהו להגיד – ובהתחשב בקצב הצפייה שלי בסרטים זה לא קורה הרבה – אני בהחלט אשמיע את קולי הווירטואלי.
אוי, די, לא הגזמנו.
כתבתי (אמנם באנגלית, בעוונותיי) "מבחינה מטאפורית", כלומר: להגיד על האיש שלא היה שם שהוא פילם נואר שקול לאמירה על אי.טי. שיש בו חיזר, וזאת היתה הדוגמה שכבוד הדג הביא.
קאפיש?
ולגבי מה עושות הצלחות בלילות – ראי תגובתי הדנדשה לעיל.
לא, לא הגזמנו.
אני לא בד"כ קשת-קליטה, ולכן אני לא מוכנה לקבל את הרמיזה כאילו אני כן (ואשמח לדעת אם עוד מישהו הבין כמוני את המשפט הבלתי ברור הזה). נניח שאת המשפט הזה אפשר להבין כמו שאתה אמרת. להגיד על סרט שהוא פילם נואר זה כמו להגיד על אי.טי שיש בו חייזר? האר את עיניי בבקשה.
במלה אחת:
ז'אנר.
כן, יש כל מיני סוגים של סרטים עם חיזרים.
יש גם כל מיני סוגים של פילם-נואר.
הממסד הביא דוגמה של תיאור של סרט (=ET) שלא אומר כלום על העלילה (=יש חיזר)
אני ציטטתי מהביקורת המדוברת של אורי קליין (=האיש שלא היה שם), כדי להראות שכן היתה התייחסות לעלילה (=פילם-נואר).
לא נושך?
הביקורות של אורי קליין
אכן אינן מוסרות מידע על הסרט מבחינת עלילה ו-כדאי/לא כדאי ללכת – בעיה כאשר, כמו האקסמנית, אני מתכוונת להעזר במדור ביקורות הקולנוע ב"הארץ" כדי לדעת אם ללכת לסרט או לא.
מצד שני, יש לאורי קליין, כאמור, ידע נרחב ביותר בתולדות הקולנוע, ותענוג לקרוא את ניתוחיו, הקושרים את הסרט לזמן ולמקום בו הוא נעשה.
הפתרון שלי – לקרוא בעין הדג את הביקורות והשיחות בעקבותיהן, ולגבש דעה, ואז – אחרי שהחלטתי אם אני רוצה ללכת לסרט, לגזור ולשמור את הביקורת של אורי קליין, ולקרוא אותה לאחר הצפיה, דבר שמעמיק את חווית הצפיה.
באשר ליאיר רווה, גם לו ידע נרחב בקולנוע וניתוחים מפליגים, אבל הוא יותר קרוב לעולם האסוציאציות שלי, בעיקר בגלל הקרבה בגיל (אורי קליין כבן 50 פלוס, ויאיר רווה בן 33, אאל"ט). יאיר רווה גם מחזיק בדעות דומות לשלי בקשר למפיצים ישראליים, תרגומי שמות של סרטים, וטעם דומה למדי בסרטים – מה שמקל על הבנת הביקורות שלו והמלצותיו.
ביום שישי האחרון הוא פרסם סקירה יפהפיה על שנת 1982 בקולנוע האמריקאי, שכללה כמה מהסרטים המשפיעים ביותר על בני גילנו (אני מרשה לעצמי להכליל את עצמי בקבוצת הגיל שלו, למרות שיש לי עוד כמה שנים): אי.טי, טוטסי, דיינר, ויקטור ויקטוריה וכמובן בלייד ראנר. בשביל כתבות כאלה שווה לקרוא את "העיר" (עיתון די מזובל, למי שעוד לא הבין).
יאיר רווה נהדר,
אבל לא הייתי קושרת את זה לגיל שלו. אנשים יכולים להיות פלצנים או מעניינים או חכמים או טפשים כמעט בכל גיל.
לגבי קליין: אני נהנית להתעסק בסאבטקסט של סרטים, ובגלל זה אני קוראת בהנאה מסוימת את הביקורות המפורטות של קליין (אלה הארוכות, ב"גלריה").
אבל – למה ביקורת של שורה אחת על (למשל) סרט במדור הטלוויזיה צריכה לתת לי מידע אזוטרי כמו "סבתו של רוברט דה נירו שיחקה את החתול בסרט זה" – ותו לא? מה עם להגיד משהו על הסרט?
חוץ מזה, גם דברים מתוחכמים אפשר להגיד בדרך פחות פלצנית. הרבה פחות פלצנית. מאסת המלל המיותר והמעיק בכתבות של קליין – ואני לא אכנס לזה עכשיו, הם די מיצו את העניין ב"די אורי די" – רק מערפלת את מה שהוא מנסה להגיד.
בקיצור, זה שטחי להציג את זה כ"ביקורת עין-הדגית שטחית, שמטרתה להמליץ לכם אם לראות את הסרט, מול ביקורת עמוקה של אורי קליין". לקליין חסרה יכולת להעביר את המסרים שלו (מעניינים וחכמים ככל שיהיו) באופן אנושי. תודה לאל – קראתי ביקורות עם אותה רמת תחכום ועומק, שלא נוסחו כמו חידה של חמיצר. את חלקן קראתי בדיוק פה בעין הדג.
לא התכוונתי שעין הדג שטחי,
להיפך ולהיפך. יש כאן ביקורות טובות ומעמיקות והדיונים (שנוגעים לסרטים, לא לכמות הקנטרנויות העילגות שיש בתגובות של כמה משתתפים חדשים) תורמים הרבה להבנה של הסרט. עוד לפני שצפיתי בממנטו, למשל, היה ברור לי שאחרי הצפיה הראשונה אני אקרא את כל התגובות, ואז אצפה שוב,ואכן גיליתי הרבה דברים שלא שמתי אליהם לב.
עין הדג, עבורי לפחות, זה בשביל לדעת אם ללכת לסרט או לא ולקרוא/ להשתתף בדיונים הקשורים לנושא (וגם בדיונים פחות קשורים, מעניינים לא פחות – ודיון החלומות מהביקורת של ונילה סקאי הוא רק דוגמה אחת). ברור שלו היה זה אתר רדוד עם דחקות ילדותיות בלבד, לא היו גולשים בו כל כך הרבה אנשים שאוהבים קולנוע.
ולאורי קליין ולביקורותיו הפלצניות יש גם מקום, למרות שהיה עדיף, כמובן, שיכתוב אותן בצורה יותר קוהרנטית ורלבנטית (הסבתא של דה-נירו – ), כמו שמוכיח הממסד האפל, שגם לו יש ידע נרחב (בתחום הקווין סמית) ותענוג לקרוא את ביקורותיו.
קליין?
הכתיבה שלו היא מטאפורה לתסביך אדיפוס חבוי, שהמושג "סרט" משמש בו כמושג פאלוצנטרי (שהרי רוב במאי הקולנוע הגדולים הם גברים), וכאמצעי להשתחררות מקונפליקט פנימי תוך תיעול רצונו של הנער באימו וקנאתו באביו, המומשל בתפקיד המספר הכ-יודע בסרטים רבים, כגון "איהבנגה" מ-1942, סרט שנחשב בעיני טריפו לסרט שיכול היה להיות מהחשובות ביצירותיו של היצ'קוק לו היה מבויים על ידו, אל הזדהות עם גיבור הסרט, המוביל את ההתפתחות אל שיאה הבלתי נמנע, הלוא הוא הפתרון המספק של הסרט, האורגזמה המטפורית עם האמא הקיבוצית, הסינימה.
ותוכיח שלא.
עכשיו, קצת יותר ברצינות. הקטע שכתבתי לעיל הוא כמובן, קשקוש. והוא קשקוש כי הוא לוקח כמה מושגים, מערבב אותם, משתמש בכמה מילים גבוהות, נותן הסבר שאולי יכול לתפקד בחלק מן המקרים כהסבר לבחירה תסריטאית מסויימת, אם נעשה פסיכואנליזה שטחית, והופך אותו להסבר כוללני, שבלעדיו אין שום דבר.
וזה מה שקליין עושה לסרטים. אצלו הסרט הוא לא בעל סאבטקסט: הוא סאבטקסט ואין בלתו. הבמאי תמיד מתכוון לומר משהו גדול, ולכל דבר יש משמעות עמוקה.
זהו, שלא. יש סאב טקסט, אבל יש עוד כמה דברים מבלעדי הסאבטקסט. אצל אורי קליין כל הסרט נמחק, ונותר סאבטקסט. וזה מעצבן אותי. כי יש אולי כמה רבדים לסיפור, אבל אין זאת שהרובד הגלוי הוא חסר משמעות. להפך, מחיקת המשמעות הגלויה מוחקת את הטעם בסרט כולו, כי אם הסיפור הוא רק תירוץ למסר מסתתר עמוק עד כדי כך שרוב באי עולם לא מבינים אותו, אפשר לוותר על הסיפור.
אם כך, האידיאל הקולנועי הוא סרטים בסגנון התעמולה הקומוניסטית וכו'? שם אף פעם לא היה אפשר להחמיץ את הסאבטקסט. זה קיבל את קדמת הבמה.
האם "האיש שלא היה שם הוא !קודם כל! סרט על "המשבר שבו נתונה ארה"ב מאז מלחה"ע II? זו המשמעות העיקרית שלו? כל הסיפור מעל זה הוא בולשיט? הוא משני? ומה הם שורשי המשבר? מה, לטעמו, התשובה של הסרט? אני לא הבנתי. אני לא הטוח שתגובותיך הועילו עוד להסביר לי את זה.
(והאם, ואני שואל כהסטוריון, התקופה מאז מלחה"ע II עבור ארה"ב היא משבר אחד ואחיד? האם 57 השנים מאז סיום מלחה"ע II היו עבור ארה"ב משבריות יותר מהשנים שלפניהן? (רשימה חלקית: מלחמת ארה"ב-קובה. מלחה"ע I. סדנאות היזע. רצח מק'קינלי. השפל הגדול…)? בעיני, הקביעה שלו היא שנויה במחלוקת במקרה הטוב, פלצנית במקרה הרע).
וצר לי, אני לא הולך לסרטים כדי לערוך תחרות במציאת סאב-טקסטים. אם הסרט מדבר אלי – מוטב. אם לאו – כאן תהא קבורתו. אני לא מסוגל לשבת עם מילון תקינות פוליטית וסאבטקסט מבית מדרשו של הקליין ולהחליט מאיזו בדיחה אני צוחק, ולא כל הפעלה של בלוטות הדמע שלי זוכה בעיני לפרשנות הבודקת כמה נצלן היה בהמאי בסולם של 1-10.
ולסיום, פעם קליין כתב על סרט מסויים ביקורת שמתחילה במילים "לדברי פרנסואה טריפו, זהו סרטו הטוב ביותר של היצ'קוק". הוא לא המשיך להסביר האם טריפו צודק או טועה. האם זו לא פלצנות? ציטוט המובא רק לשם ציטוט? כשאני קורא טור של אורי קליין, אני מניח שיש לו דעה. מה זה "לדברי טריפו?" קליין לא ראה את הסרט? או שאולי הוא רק רוצה להבהיר לנו שהוא מכיר כל מילה שטריפו כתב?
ולכן אני לא סובל את מר קליין, אף כי באיזשהו מזוכיזם אני מקפיד לקרוא אותו. לפעמים יש לו הבנות מעניינות, אבל הוא מבטל לחלוטין כל משמעות אחרת של הסרט, ואת הסיפור. ובשביל מה אנחנו הולכים לסרט? רק בשביל התת-מודע?
נו, באמת. הפסיכולוגיה התקדמה קצת מאז ימי פרויד.
שניץ!
תראה, איש איש וטעמו אימו (אפרופו פרויד). אתה לא חייב לאהוב את הסגנון של אורי'לה, גם אני לא תמיד אוהב אותו. לפעמים הוא מסתבך בתחת של המשפטים של עצמו. מצד שני, בהרבה מקרים יש לו אמירות מעניינות שפותחות נקודות מבט חדשות על הסרט (מצד שני, אני גם מצאתי את עצמי קורא "תרבות וספרות" באיזה יום בארבע בבוקר, אחרי שחזרתי ממועדון, אז אולי הפעם באמת זה רק אני).
אתה גם לא חייב לאהוב עיסוק בסאבטקסט של סרטים. *אותי*, אישית, דיון כזה מעניין יותר מדיון על זוויות צילום, אפקטים, וכו' (אני מאוד אוהב דיונים טכניים כשיש בהם התייחסות לצורה שבה הטכניקה משרתת את המסר. נו, מה לעשות).
אבל הקפיצה שלך מזה לסרטי תעמולה סובייטיים היא, אהמ… חוסר הבנה מסוים, שלא לומר דמגוגיה.
הסאבטקסט לא צריך להיות מוגש בכפית. הוא יכול להיות גם עטוף בשירה. הוא גם לא חייב להיות קוהרנטי ומחויב לאידיאולוגיה מסוימת. להיפך, המקרים המעניינים יותר הם לא כאלה.
עכשיו, אני יכול גם להתלהב מדי פעם מפיצוצים עשויים היטב, שלא לדבר על אומנויות לחימה, או בדיחות מוצלחות.
אבל הרבה יותר מגרה לי את המה-שמו (אה, כן, שכל) לחשוב על מה סרטים אומרים. אתה חושב שזה מקלקל את ההנאה מהסרט? לא אכחיש, בעיקר במקרים שבהם המסר הוא קנו-הרבה-תחלמו-במספרים-תקימו-משפחה-ותגדלו-עוד-רובוטים-צרכנים-קטנים, שלא לדבר על תאכלו-פיצה-תשתו-קולה-ובכל-זאת-תהיו-רזים-וחטובים (והכי הכי חשוב – עשירים) זה בהחלט הורס את ההנאה. מצטער, אני שונא ששוטפים לי את המוח במסרים סמויים. אני בכלל מתפוצץ מכעס כשמוכרים לי מסרים שמרניים במסווה של חתרנות אנטי-ממסדית. תתפלא (או שלא?) לגלות כמה סרטי נעורים הוליוודיים "שובבים" מטיפים בדיוק למסרים האלה, בסופו של דבר, מתחת למעטה הדאחקות. אז מה, תעמולה קומוניסטית לא, ותעמולה קפיטליסטית כן? לך זה אולי לא מפריע. לי, בתור אדם בעל מודעות "פוליטית" (ושוב, במובן הרבה יותר רחב מסכסוכי גבולות ואגו פרימיטיביים) מבחירה, וגם בעל-כורחי (כי אני לא יכול לכבות את הראייה הזאת, לא שהייתי עושה את זה אם הייתי יכול), זה מאוד מפריע. אתה יכול לקרוא לי פלצן, וגם סנוב.
אתה יכול גם להתעורר ולהריח את הבולשיט.
כשסוף סוף מגיע סרט כמו האיש שלא היה שם, שנועץ סיכות בבועה האטומה והמעוותת שבה הוליווד, כסוכנת מרכזית של תרבות הטמטום והאיוולת, מלעיטה אותנו, אני חושב שזה פספוס לא להתייחס לאספקט הזה של הסרט.
ואם סתם לא היית מתייחס – דיינו.
אבל כשסוף סוף התייחסות כזאת עולה, ואפילו מצד אורי קליין המושמץ, והתגובה היחידה שלך לעניין היא זלזול מהול בחוסר הבנה משתאה, זה כבר פספוס שלא יכולתי לעבור עליו בשתיקה.
ואם החלטת שהביקורות של קליין הן "קשקוש" ו"פסיכואנליזה שטחית", אז אולי, במחילה, לא הבנת. אולי, במחילה, אתה השטחי.
ואכן, הפסיכולוגיה התקדמה מאז פרויד. לא זכור לי שאורי קליין משתמש בהכרח בגישה פרוידיאנית. אולי הוליווד היא זאת שתקועה בתסביך אדיפוס ודומיו. בניתוח המאוד לא מחייב שלי על "האיש…", כמה תגובות למעלה מכאן, מצאתי את עצמי משתמש בגישה יונגיאנית, ואפילו לא שמתי לב לזה עד שצעקת "פרויד!"
כמה דברים
(התגובה היא לפתיל כולו, לא להודעה הספציפית הזאת)
רציתי לציין שהביקורת האמורה לעיל של מר קליין (משפט וחצי על "האיש.."), הינה רק קטע קצרצר מהביקורת השלמה, שאותה ניתן למצוא באתר של "הארץ", כמו שצויין במפורש בתחתית ה"מאמר" (איך לקרוא לזה?).
חוץ מזה רציתי להגיד שגם אני נהנית לקרוא על משמעויות שונות מעבר לברור מאליו, כמו למשל בתגובותיו היפות של דן ברזל.
אשמח מאוד לקרוא תגובות דומות מגולשים אחרים. זה מעניין מאוד לקרוא תגובות עם פרשנויות שונות ומיוחדות לסרטים שכבר ראיתי.
אני יודעת שלי בעצמי אין תגובות כאלה, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת לקרוא תגובות של אחרים (הייתי כותבת, אם היה לי מה…), ואני בטוחה שגם הרבה גולשים אחרים חושבים כמוני.
ובקשר לאורי קליין, אני חושבת שהוא כותב דברים מעניינים, ואכן אוהב קולנוע, אך הבעיה היא, שמה שיוצא לפעמים עלול להיראות כמו מה שטווידלדי כתב למעלה, שזה כאב ראש אחד גדול.
האם טווידלדי עורך את די אורי די?
לא יודעת, אבל זו באמת היתה
תגובה נהדרת וממצה ואני שמחה למצוא אותה מחדש (זכרתי אותה לטובה אבל שכחתי מי כתב).
מה פתאום?
למעשה, אני כותב את ביקורת הקולנוע ב"רייטינג".
ההמלצות בהארץ
ההמלצות המטופשות שחוזרות על עצמן יום אחרי יום במדור הטלויזיה והקולנוע של הארץ, הן כנראה 2-3 שורות מתוך ביקורות ארוכות יותר. אני זוכרת שקראתי את הביקורת המלאה שדנה בקשר של האיש שלא היה שם לחברה האמריקאית, והוא דווקא נימק את דעתו יפה (אם כי אני לא בטוחה שהסכמתי).
ועוד ציטוט שניצקלייני למדי:
"החוצן הוא הנער המתבגר שהולך ובוקע מאליוט הילד, ומקביל לתחושת הזרות, הבדידות והניכור המאפיינים את גיל ההתבגרות"
[דבורית שרגל, 'רייטינג', מספרת לנו על מה הסרט ET]
אתה כותב במקרה ל'ככר המדינה'? :)
נו ו...
אין בזה שמץ של אמת? אפילו טיפה?
לא שעל זה הסרט, אבל אני מבינה מה היא מנסה להגיד.
הלכתי לסרט רק בגלל שהיה
כרטיס שני חינם בקולנוע לב על כרטיסיות של דן.
וחבל שהלכתי, כי לא נהנתי. הסרט היה איטי ומשעמם. אני באמת מעדיף לחכות לספיידרמן.
האם אני ממעריצי האחים כהן?
אפשר לומר שכן. אפשר לומר שלא. אפשר לומר הרבה דברים. בוא נגיד שאני מעריץ מתלמד: התחלתי ב'ביג ליבובסקי', והמשכתי ל'רציחות פשוטות', 'אחי, איפה אתה' ו'ברטון פינק'. אז נכון, לא ראיתי שלושה מסרטיהם המוזכרים ביותר של האחים ('צומת מילר', 'פארגו' ו'הקפיצה הגדולה') אבל אף סרט שלהם שראיתי עד כה לא איכזב אותי, ועל כולם התעלה 'האיש שלא היה שם'.
האם זה מסך הקולנוע הגדול בדיזנגוף סנטר? אפרי, שהרי את שאר הכוהנים ראיתי בוידאו, או יותר גרוע, בקולנוע פנורמה בחיפה. האם זו העובדה שטרם נחשפתי לעבודתיהם הגדולות באמת? אני לא יודע. אני רק עובד כאן.
'האיש שלא היה שם' אינו סרט איטי. הוא איכשהו נינוח. כל הדברים שקורים בו חולפים ליד האוזניים, מסתובבים שם קצת, ורק אז מנמיכים לנחיתה. הוא שונה מכל מה שראיתי אצל האחים (כולל 'רציחות פשוטות') בניקיון המופגן, המטורף שלו. השחור-לבן אינו גימיק, הוא השפה של הסרט. שחור ולבן. נקי.
עורך הדין מצטט ממכניקת הקוואנטים, אבל לא זוכר אם זה היה ורנר (הייזנברג) או פריץ (מי זה פריץ?). השוטרים מזכירים לפעמים את אד האריס ב'נפלאות התבונה' ולפעמים את השוטרים חסרי האונים מצ'יינהטאון של פולנסקי. והאיש שלנו, האיש שלא היה שם, מדווח לנו מנקודת התצפית האובייקטיבית ביותר (האמנם?). גם הסגנון שלו אינו בהכרח שלו: הרי משלמים לו 5 סנט למילה.
סרט נפלא. אתם חייבים אותו לעצמכם.
רציתי להעיר לגבי השחור לבן
בעיני הוא לא הביא למסך נקיון אלא הרבה עמימות של אפורים, של עשן סיגריות, ושל חוסר חיים. בעיני השחור לבן שם בראש ובראשונה כדי לתת קיום לאפור, ולא בשביל הנקיון הקונטרסטי, שבדרך כלל מקושר לשחור לבן.
כן, עכשיו אני מבינה יותר
למה התכוונת…
ניתוח מצויין.
אותי שכנעת.
חבל. היה מרתק.
איך שאני מבין את זה,
הסגידה למומחים היא סימפטום של איזושהי התבטלות עצמית – האיש שלא היה שם, שדעתו לא נחשבת, ובגלל זה הוא עקר (סטרילי), ונחשב למישהו שלא הגשים את החלום האמריקאי כי הוא לא הכי טוב.
כל הרעיונות שהוא מעלה (מכאן אפשרות לספוילר) לפריצה מהקיפאון שבו הוא תקוע, מתבססים על וריאציות של החלום האמריקאי: משקיע ביוזמה חדשה (אפרופו ניקיון – יוזמה לניקוי-יבש, שמוצעת משום מה על ידי הבן אדם הכי מלוכלך ורטוב, ואכן לא נאמר במפורש שזו תרמית [עובדה שהרעיון מתממש בהמשך], אבל היזם משדר במודגש את כל הסטריאוטיפים הקולנועיים של נוכל – הצופה משפיע על התמונה, כבר אמרנו?), אמרגן של פסנתרנית. לפי התודעה ההישגית הזאת שמוטמעת בו, הוא מתעקש על המומחים "הכי טובים" בתחומם, ונענה לעצתם גם כשהיא סותרת את האינטואיציה שלו.
הקטע עם תאונת הדרכים מזכיר סצינה דומה ב"העולם על פי גארפ", ספר וסרט שעסקו גם הם בקורבנות שנופלים בצד הדרך במהלך ההסתערות על החלום האמריקאי. ב"גארפ", דרך אגב, זה נגמר בסירוס.
ב-DVD אין צבע
ראיתי, והצבע היחיד זה בראיונות עם השחקנים. וגם בהודעה שאסור להעתיק, אבל בסופה עושים FADE לצבע ורק אז מופיע התפריט בשחור לבן (כמעט, יש קצת גונים של כחול).
דמיון לזר
כמובן שיש דמיון רב לזר, ולא במקרה.
אך לא משום שהסרט מבוסס על הסרט, אלא משום שהוא חייב להיות.
קודם כל, אם הוא היה מבוסס על הספר, האחים היו טורחים לפרסם זאת בכל מקום בסרט. (אם אחי, איפה אתה? "מבוסס" על האודיסאה זה כבר קטן עליהם.)
חוץ מזה, הסרט הוא סרט פילם נואר, אשר רבים מהם הם אקסיטנציאליסטים בטבעם. המסר שלהם הוא שהאדם הוא קטן וחסר חשיבות, ודי נפוץ שבעלילתם האנטי-גיבור חוטא בכך שהוא רוצה יותר מהשיגרה שלו – ועל כך הוא נענש.
כמובן שהדמיון קרוב יותר לזר מרוב סרטי הפילם נואר בקיצוניות שלו, אך הוא מקסימום מושרא מהזר. בכל מקרה, אד קריין הוא ממש לא האדם האבסורדי הראשון של הקולנוע, והאחים כהן לא המציאו שום דבר בסרט הזה.
כשיהיו לי דוגמאות טובות, אני אביא.
עוד אנשי אבסורד
יצא לך לחושב על זה ולהעלות משהו? זה מעניין אותי מי עוד נחשב לאיש אבסורד.
אולי יוסאריאן ממלכוד 22? הרי כל מה שמעניין אותו זה פחד המוות.
בילי בוב
זה היה הסרט הראשון שראיתי אותו בו. האם הוא שחקן של דמות אחת? כי אני לא בטוחה שהוא בכלל שיחק כאן, זה נראה שזה הוא.
לא ראית את ארמגדון?
לא ייאמן. וגם לא את בנדיטס?
וגם לא את… (לא זוכרת בע"פ, תעיף מבט בימד"ב).
את הסרט הנ"ל טרם ראיתי, אבל ע"ס 2 אלה שציינתי אני יכולה להבטיח לך שהוא יודע לשחק לפחות 2 דמויות שונות (מהותית).
צפיתי בסרט
ומאד נהנתי.
פשוט התאהבתי בבילי בוב. לא בגלל שהוא כזה משהו מיוחד, אלא כי היה בו משהו, משהו פחות בנאלי, פחות מתבקש בדמות שתקסים אותך, ודווקא זה מה שמשך אותי. האדישות (אם נקרא לזה כך), התלישות המסויימת, חוסר המעורבות, נתנו לדמות שלו משהו קצת מעבר והפכו אותה לדמות הרבה פחות פשטנית ממה שהיא הייתה יכולה להיות בסרט שכזה.
נ.ב
אודה מאד אם מישהו יתרום לי היכן עוד שיחקה הנערה שניגנה בפסנתר. שיגע אותי כל הסרט מאיפה היא מוכרת לי.
בבקשה אל תפנו אותי לימד"ב. האינטרנט שלי דפוק ואני לא יכולה להיכנס לאתר (כמו לעוד מיליוני אתרים נוספים).
צפיתי בסרט
בירדי, הלא היא סקארלט ג'והאנסון שיחקה בין השאר ב"הלוחש לסוסים", אך התפקיד שאת בטח מדברת עליו הוא התפקיד בו היא שחקה מצויין את רבקה, חברתה של אניד ב"העולם שבפנים" (Ghost World).
תודה על ההתייחסות
למרות מה שנראה לך את "ghost world" לא ראיתי, בעוד את הלוחש כן (סרט לא משהו ,דרך אגב). כך שככל הנראה משם היא זכורה לי.
תודה
סוף סוף ראיתי!
ואחרי קריאת כל התגובות, כולל הספוילרים, אני יכולה להוסיף את הנקודות שהרשימו אותי במיוחד:
השחור לבן – אני מהמצדדים. לפעמים ברור ונקי, כמעט רק שחור ולבן, כמו בסצינת הכיסא ובסצינת הרצח ולפעמים הרבה אפור ומעושן.
הצילום – זוויות מיוחדות ובחירת הגוונים שלא יכולתי שלא לשים לב אליהם ולחשוב עליהם תוך כדי הצפיה בסצינות השונות וניסיון להבין למה התכוונו המשוררים בעת צילומן. אני כל כך שמחה שראיתי את הסרט הזה דוקא בקולנוע ולא בטלוויזיה, שם מן הסתם, הקצוות היו נחתכים.
המוזיקה – הניגוד בין המוזיקה המתוקה של בטהובן ובין העלילה האפלה.
התפחויות מפתיעות בעלילה (אותי) וצפויות לחלוטין (לדעתו של בעלי). כל סצינה הובילה לאחת אחרת לחלוטין מבחינת כיוון התפתחותה.
ההרגשה שמילאה אותי רוב הזמן שלאד קריין בעצם לא היתה ברירה אחרת, אחרי שהחליט לפעול בכיוון של השגת הכסף. משכתב את המכתב הוא בעצם מובל על ידי אחרים להמשך העלילה כפי שהמשיכה, והוצאתו להורג היתה מעין קתרזיס – סוף סוף יסוריו כ"האיש שלא היה שם" מסתיימים. סוף
הדימיון ל"רציחות פשוטות", לדעתי, מסתכם בזה ששוב פרנסס מקדורמנד משחקת אישה שבעלה מגלה שהיא בוגדת בו עם הבוס שלה והורג אותו. סוף
הדיונים כאן על המומחים ועל האקזיסטציאליזם הוסיפו לי להבנת הסרט. נהנתי לקרוא .
הסרט מקבל אצלי מקום שני בחמישיה הפותחת: אחרי אחי ולפני פארגו, הקפיצה ולבובסקי.
המונדיאל כמשל
זה נראה אולי עוף טרופי (ברוטב קוריאני חריף!), אבל זה המשך ישיר לכמה נקודות שעלו כאן, ואולי אפילו נגיע לקולנוע בסוף. חוץ מזה, בפ"מ (פארא-מסטוליות?) אין כזה דבר אוף-טופיק.
ובכן, בימים האחרונים אני מעביר רבות מעיתותיי בצפייה בעשרים ושניים גברים רצים אחרי כדור (ומה אני אגיד לכם, היו לישעיהו ליבוביץ' כמה אמירות חכמות, אבל היו לו גם את הפאדיחות שלו, ואין ספק שהוא לא הבין כלום בזן ואמנות הצפייה בכדורגל). אחת המחשבות שעלו בי לנוכח שפע הסנסציות ולהג הפרשנים, הוא כמה זעיר ואקראי לפעמים ההבדל בין תהילת עולם לבוֹשת פנים.
בכל משחק כדורגל מתרחשים טריליוני אירועים, גדולים וקטנים. השפיץ של הנעל, זווית גבעולי הדשא, חמישה ס"מ לכאן או לכאן – והשבדים היו עולים שלב במקום הסנגלים.
זה ברמת השחקנים. ברמת השיפוט יש עוד המון מקדמי אי-ודאות – גם השופט הטוב ביותר יכול לצפות שיראה רק חלק מהאירועים על המגרש, ולקוות שהוא רואה את החשובים. פנדל גבולי, עבירה שלא נראתה, מצמוץ של הקוון שטעה בנבדל, שער חוקי שנפסל – והפרשנים ("המומחים", לענייננו) יבנו תלי תלים של תיאוריות אחרות לחלוטין. תוצאת המשחק תהיה אחרת, המשך הטורניר יהיה אחר, ההיסטוריה תיזכר אחרת.
בדרך אל עיני הצופה (וגם עיני הפרשן, במונדיאל הנוכחי), כל גודש המידע הזה עובר סינון, עיצוב ועריכה של הבמאי. אם הבמאי הקוריאני מראה לנו כמה פעמים שחקנים איטלקים דוחפים קוריאנים בהילוך-חוזר, זה יסייע לנו לגבש את הרושם שהאיטלקים מכסחים. אמצעי התקשורת הם הארכה של מערכת העצבים שלנו, בכך שהם מעבירים מידע ישירות למוח שלנו. לפיכך טעו המרקסיסטים, והשליטה על אמצעי התקשורת מגדירה את האליטה השלטת בצורה מדוייקת יותר מהשליטה על אמצעי הייצור (ובזה אני מצטט את רוברט אנטון ווילסון, שבטח ציטט מישהו אחר).
עכשיו קחו את מגרש הכדורגל הזה, והגדילו אותו למימדי פלנטה. קחו את המשחק, ושחקו אותו לאורך כל ההיסטוריה האנושית. כל כך הרבה אירועים גבוליים, כל כך הרבה סיבות לכל תוצאה, ותוצאות רבות כל כך לכל סיבה. בקיצור – נראטיבים כחול אשר על שפת הים. אין בזה כדי לומר שלהיטלר היו שדיים. לא כל נראטיב רלוונטי באותה מידה (זוהי הטעות המגוחכת של אלה שדוגלים ביחסיות באופן אבסולוטי). הנקודה החשובה היא שגם לדברים שקרו מחוץ לאור הזרקורים של ההיסטוריונים היתה משמעות. היומרה לחשוב שנוכל אי פעם לזהות ולבודד את כל תהליכי הסיבה והתוצאה המשפיעים על אירוע מסויים היא חטא ההיבריס של המודרניזם, ושל הדת שהתפתחה בעידן המודרני – כת ההגיון המדעי.
יש מרוויחים מהחטא הזה. הסמכות לספר את הסיפור מקנה כוח (ולמי יש סמכות כזאת? נכון, ל"מומחים"), ובאמצעות תקשורת ההמונים היא מקנה גישה להמוני מערכות עצבים. למי הענקתם אחיזה במערכת העצבים שלכם היום? אתם לא חושבים שכדאי לברור בקפידה את המקורות שלהם אנחנו מעניקים את הפריבילגיה הזאת?
בגלל זה, טווידלדי ידידי האבסולוטי, חשוב לי מה הסרטים שאני רואה *אומרים*, יותר מאשר בכמה עטיפות פירוטכניות הם עוטפים את האמירה שלהם. ואם האמירה שלהם מעצבנת אותי, גם הסרט יעצבן אותי (=מטריקס הפ"מ: להלן 'פסאודו-משהו'). ובניגוד להגיון הבנוי לתלפיות שלך, בחירה כזאת לא מובילה לסרטי תעמולה קומוניסטיים (שהם, כמובן, הרוע המוחלט, בניגוד לסרטי התעמולה הקפיטליסטיים המוקרנים בקניון הקרוב לביתך), אלא לסרטים הפתוחים, אלה שלא מאכילים אותי בכפית לגבי העלילה, מניעי הגיבורים והקונפליקטים המגדירים את אישיותם, ה"הזדהות" שאני אמור להרגיש או לא להרגיש כלפיהם, וה"מסר" של הסרט. (לדוגמה, סרטים שלא ילוו כל כניסה של האיש הרע במארש האימפריה). האם ג'ק מה-קוראים-לו, האיש שלא היה שם, הוא בחור תמים שניסה להסתדר בחיים כמיטב יכולתו, או נבל תאב-בצע, חסר ערכים ומוסר? מה הבמאי אומר בנושא? מה נדמה לי שהבמאי אומר? למה נוצר אצלי הרושם שנוצר? ואיפה בעצם הגבול בין "בחור שמנסה להסתדר" לבין "נבל תאב-בצע", אם הוא בכלל קיים? טיילר דירדן מדבר כמו סרט תעמולה אנרכיסטי, אבל מיהו טיילר דירדן? מה חושב עליו הבמאי? מה חושב עליו בראד פיט? מה חושב עליו ה*צופה*? מה אני אמור להרגיש כלפיו? מה זה אומר עלי?
שמעתי כבר טענות שהתחבטות בסאב-טקסט "הורסת את ההנאה מהסרט". נו, אף אחד לא אמר שהמערכה על השליטה במערכת העצבים של עצמך היא טיול לדיסנילנד. קל מאוד להתהפנט מול איזשהו זבלון טלוויזיוני או קולנועי על חייהם המרתקים של היפים והעשירים. מיטב המוחות ב"תעשייה" מקבלים משכורת יפה מאוד על שכלול אמצעי ההיפנוזה והסאבלימינציה שבהם הם משתמשים. יכול להיות שאפילו תהיו מאושרים, באמת מאושרים (אם, מצד שני, ההנאה מלווה בבחילה – ברכותיי). גם החברה המתוארת בספר "פרנהייט 451" החליטה שהיא מאושרת יותר בלי ספרים והשאלות הקיומיות המציקות שהם מעלים. יש תמיד מקום לעוד כבשים בעדר.
אם, מצד שני, אתם רוצים לחיות באמת, הגיע הזמן לשבור את הטראנס.
הבהר נא:
חשוב לך יותר מה הסרטים אומרים, אבל אתה מעדיף שזה לא יהיה ברור?
או שלא הבנתי אותך נכון.
באשר לעצם הטענה:
יש חשיבות למסר. יש חשיבות לסאב-טקסט.
אבל יש גם גווני אפור בחיים.
בדיוק.
אמירות ברורות, נחרצות, חד-משמעיות – זה משעמם.
עמימות, אמביוולנטיות, פרדוקס, אבסורד, אירוניה – זה מעורר מחשבה.
יש עוד הרבה גוונים חוץ מאפור. נו אז?
איפה מבחינתך נח הגבול
בין עמימות ובין חוסר אמירה?
(לא שאלה מתגרה, באמת. אני סקרן לדעת איך מבדילים.)
שאלה טובה
מצד אחד, גבולות זה כל כך לא פ"מ… כאילו, דה…
מצד שני, האם באמת יש יצירת אמנות כלשהי שאין לה אמירה? זאת לא חייבת להיות אמירה משמעותית, או מקורית, או אפילו מודעת. מבחינתי, לא משנה אם יוצרי טוויסטר התכוונו לעשות סרט על "ההתגברות על איתני הטבע כמטאפורה לאיחוד המשפחה המפורקת והשבת הגבר לתפקידו הטבעי", או שהם פשוט בחרו קלישאה עלילתית מקובלת מהאוסף, כשהאמירה המודעת היחידה שלהם היא "הנה סרט אקשן קיצי מגניב" (מגניב, עלק).
בהכללה גסה, אצל ממחזרי הקלישאות אני מפתח אלרגיה בשלב הקרדיטים, כשברור לפי זוויות הצילום מי הטוב ומי הרע.
יש סרטים שמנסים בכוח לדחוף איזושהי אמירה פ"מ (פסאודו-מתוחכמת), כמו "בואו ניקח את הגלולה האדומה [או ההיפך, לא זוכר] ונצא מהמטריקס". הרבה מהסרטים האלה משחקים אותה חתרניים, ובעצם לא "אומרים" כלום, במובן שהם סיפרו לי אולי סיפור מוצלח, אבל לא עוררו אותי לבחון את המכניזמים שמניעים את חיי (מפונק? יומרני? מתנשא? לא אכחיש…). דוגמה נוספת לז'אנר הזה היא "ממנטו" [היי, מדובר בדעתי האישית הסובייקטיבית לגמרי, אם עוד צריך להגיד את זה למישהו].
יש סרטים שמתפרצים אלי מהמסך, תופסים אותי בכל מיני איברים אינטימיים, ולא מרפים. אני מוצא את עצמי מהרהר בהם לפני השינה, נזכר בציטוטים, רואה פריימים "מולבשים" על הנוף סביבי, הופך והופך בהם. במועדון האקסקלוסיבי הזה אני יכול להכליל את 12 קופים, מועדון קרב, פיי, האיש שלא היה שם ורקוויאם לחלום. בטח יש עוד, אבל אלה החשודים המיידיים.
אה, החשוד המיידי, יופי. במקרה (גיחי גיחי) הגענו לסרט שמגדיר בדיוק את שאלת הגבוליות שהעלית (מכאן יתכנו ספוילרים ל"חשוד המיידי". שומר נפשו ירחק וירוץ לראות את הסרט) – מה עושים עם החשוד המיידי? האם הוא מנסה להגיד משהו, או פשוט מספר סיפור מבריק שמסתבך בתוך עצמו, משתעשע בחידה?
האמת – אין לי מושג. מן הסתם, הניסיון לתת תשובה "מוסמכת" (שוב פעם המומחים הטיפשים האלה) הסתיים בפירוט הטעם האישי שלי. "אמירה", כנראה, היא פשוט אמירה שפורטת אצלי על מיתר("איכות היא בסך הכל מה שמוצא חן בעיניך?" -"למה 'בסך הכל'?" זן ואמנות אחזקת האופנוע, פרפרזה). אף פעם לא התיימרתי להיות אובייקטיביסט. או מומחה. החשוד המיידי לא עורר אצלי מחשבות כמו מועדון קרב. זאת ההבחנה הכי מדוייקת שיש לי כרגע.
ובנוגע לכל גווני האפור והקשת בענן – אין לי התנגדות עקרונית סגפנית לאפקטים ואקשן. להיפך. נהניתי מכל שנייה ב"נמר, דרקון", אהבתי את האקשן במטריקס, רק שבסופו הרגשתי קצת, אפעס, מרומה. לסרטים בנוסח "היום השלישי", שבהם הזכר הלבן השליט – אופס, סליחה, נשיא ארה"ב – מציל שוב את העולם, תצליחו אולי לגרור את גווייתי.
אז שוב חוזרים לאותה שאלה.
אני לא יודע אם החשוד המיידי ניסה לומר משהו על שאיפותיהם של דגי הרקק בעולם התחתון. אבל גם לא אכפת לי. אני קיבלתי סיפור מותח ומרתק שעינג אותי. מבחינתי זה מספיק.
ראה, עולם האסוציאציות שלי הוא די פרטי. כמובן. אני יכול למצוא זוויות מחשבה מעניינות בסרט, כאלו שאני בטוח שהבמאי כלל לא כיוון אליהן. אבל אני לא מאלץ אף סרט לומר לי משהו. אני מצפה לכך, אני שמח כזה קורה, אבל אני לא מאלץ, ולא מתאכזב כשאין את זה.
ודוגמה קצת מנוגדת, "היום השישי".
סרט די מחורבן. אבל -אני- נהנתי, בגלל שהוא גרם לי לחשוב. בגלל שיצאתי ממנו לא בטוח במה אני מאמין.
כתבה מספר 98
אז מה השורה התחתונה? לא יודע, בעצם. אולי אין כזאת.
כמובן. התשובה היא שאין תשובה
השאלה אם זו התשובה היחידה…
ואני לא "מאלץ" סרטים לאמור לי אמירה. רובם אומרים לי משהו. לפעמים זה משהו עמוק, לפעמים זאת אגדה, לפעמים זאת בדיחה. דרך אגב – גם לבדיחות ואגדות יש סאב-טקסט, כמובן (ואיפה שיש סאב-טקסט אחד, מתחבאים מן הסתם עוד כמה). לך, ולכל אדם אחר, הם אומרים מן הסתם דברים שונים יותר או פחות, בדרך כלל.
הרי כל אחד מאיתנו חי ביקום משלו, וכל היקומים האלה משיקים בקושי זה לזה במה שמכונה consensus reality. סרטים חשובים, לדעתי, הם כאלה שפועלים על התהליך האסוציאטיבי ברמה הארכיטיפית, הראשונית, *אבל* מדגדגים את המקום העמוק הזה שאליו הם מגיעים, לא מועכים אותו, וככה מאפשרים פיתוח חופשי של הנושאים שהם מעלים בתודעתם של אנשים שונים.
ועכשיו קראתי גם את הביקורת שלך
ונזכרתי בדיון המרתק שערכתי פעם עם עצמי בנושא "סטלונה נגד שוורצנגר – מלחמת הסאב-טקסטים"…
נו, על הסאב-טקסט של "איש ההרס" עוד לא דיברנו באתר הזה…
לא אלאה אתכם בפרטים, והסרטים שעליהם התבסס הדיון פרחו מזמן מזכרוני, אבל המסקנה שהגעתי אליה (כאשר כל מסקנה היא היפותזה, כמובן, וחוזר חלילה עד שהנחש יאכל את זנבו) היא שארני (או "דמותו הקולנועית של ארני" – הכינו את העגבניות) הוא בעצם טכנופוב שמרן, ששואף לעתיד תקין-פוליטית וסטרילי, בעוד סטלונה הוא אינדיבידואליסט פרוע וחתרני.
נכון? לא נכון? העיקר שזה משעשע.
ואולי כדאי שאני אלך לישון בשלב זה, לפני שהנראטיב השולת כאן (הידוע בכינויו "המחק") יתחיל לשנות את ההיסטוריה.
דוגמת טוויסטר
אני יוצא מנקודת הנחה שהסרט הזה (שאגב, לא ראיתי, אבל אפשר להשתמש בו כדוגמא) הוא סרט אקשן פשוט, רדוד וקלישאתי, אך שהוא גם עוסק ב"התגברות של איתני הטבע…" וגו' (וכפי שציינת, השאלה האם המסר קיים באופן מודע לא בהכרח רלוונטית במקרים מסוימים, כי יתכן שהם מבטאים את הקודים של הסביבה שיצרה את הסרט). כשנחמן שניצ*קליין* יתייחס לסרט, סביר להניח שהוא יתמקד בקטע השני, כי משלמים לו על למצוא\להמציא משמעויות בסרטים. כשאני אתייחס אליו, אני אולי אזכיר את זה בהערת שוליים (חצי בצחוק, סביר להניח), אבל אלא אם אהיה משוכנע שהנושא זוכה לטיפול רציני בסרט (במודע או לא), אני אתמקד ברובד הראשוני יותר. ובהנאה רבה, אלא אם אני ארגיש שפישלו רעיון טוב בכשרון רב או סתם זלזלו בי כצופה.
את "החשוד המיידי" ראיתי פעם אחרונה דיי מזמן, אך הרושם האחרון שזכור לי הוא שלסינגר היה רימון ביד והוא העדיף לדבר על הצבע והטקסטורה שלו מאשר לשלוף את הניצרה. זה סרט שאני חצוי לגביו – הוא מהנה וחכם מצד אחד, אך מצד שני הוא יכול היה להיות הרבה יותר. כלומר, מעבר להנאה מהסיפור, יש בו רובד אינטלקטואלי כבד יותר שכמעט לא פותח, אך הוא עדיין נוכח.
"היום השלישי" היה סרט מצויין. אל תשכח שגם היהודי היה שם הכי חכם, והכושי הכי מגניב וחזק.
אגב, הודעת המונדיאל שלך הייתה מאלפת.
לא, לא.
בחנופה לא תגיע לשום מקום.
אפילו שתיאורך את החשוד המיידי קלע בול לתחושתי.
קורא לעצמך מהפכן? פחחח… אם הסאב-טקסט עוד לא קופץ מהמסך ומכניס לך סנוקרת כשאתה רואה סרט, תמשיך להתאמן.
…מ'זתומרת איזה סאב-טקסט? הסאב-טקסט ה*נכון*, כמובן. זה שעליו החליטה המועצה המחתרתית.
אודה ואתוודה על חטאיי – טוויסטר הוקרן במטוס שטסתי בו, וזה היה זמן לא רב אחרי שקראתי את הביקורת של אורי קליין, שעסקה (הפתעה הפתעה) ב"התגברות על איתני וגו"'.
העובדה שדווקא הסרט הזה נחרת בזכרוני, כמעט שמונה שנים אחרי אותה טיסה, נובעת כנראה מתחושת ההתגלות החזקה ששטפה אותי (ספוילר לטוויסטר? (-:) – בזמן אמיתי, תוך שניות, על סמך כמה תמונות וכמה משפטים, הבנתי מי נפרד ממי, מי הילד שסובל מהעניין, ואיך יגמר הסרט (נכון שהם חזרו להיות ביחד? נכון? ידעתי). מאותו רגע איבדתי את העניין בפרות המעופפות.
מאז, למרבה צערי ושמחתי, הסאב-טקסטים לא עוזבים אותי. אפילו עכשיו הם יושבים בקופסת הנובלס על שולחני ועושים חיקויים של אתגר קרת. אולי אתה יכול להתייחס בקור רוח מקצועי לחדשנות בצילום ולעריכה הקצבית (למשל) של סרטים, וליהנות מהטכניקות בפני עצמן. אני, כשסרט מעצבן אותי, גם הטכניקה המשובחת ביותר לא תגאל אותו.
לא משנה בכלל אם הטיפול בנושא מוצלח או לא. לא איכפת לי אם זו "רק" עצלות מחשבתית, או שמרנות אותנטית "אשכרה". אם הסרט מקבל את המוסכמות האלה כמובנות מאליהן, זה גרוע לא פחות מאשר אם היה מנסה להטיף להן, אולי אפילו יותר. כי בכך הוא מצטרף למסה הקריטית של יצירות אמנות/בידור פופולריות שאומרות "זאת המציאות, זה המצב, אלה הנורמות, החוכמה היא להסתדר הכי טוב במגבלות האלה, שקיימות כי ככה זה וזהו." אבל אני הרי כבר מזמן ישן.
*שמתם לב שזה גם הבלש פרי מייסון וגם freemason? גם אני לא.
תודה.
ניסחת את זה בדיוק כמו שאני רציתי לנסח את זה אבל לא היה לי זמן. והמונדיאל הוא בפירוש דימוי מצוין לכוחה של התקשורת ביצירת נראטיבים מאקראיות. העולם מורכב מכל-כך הרבה אקראיות, ויש כל-כך הרבה שינויים גבוליים ההופכים לשינויים גדולים (מישהו אמר תיאוריית הכאוס?) שקשה, ממש קשה לי לקבל את השחור-ולבן המודרניסטי.
כמו שנאמר ב'האיש שלא היה שם', וכבר ציטטתי:
בסרט הזה, אנחנו יודעים הכל – ולא כלום.
אין לי רעיון לכותרת
גם בסרט מיטיבה לנסח את זה אשתו כשהיא מציעה לו להתחתן אחרי זמן קצר של הכרות:
הוא שואל אותה:
והיא עונה לו:
כאמור אין משמעות ללדעת יותר.
שהוא, למרבה השמחה, קומדיה רומנטית.