"לוגאן" הוא סרט שהוא כמעט כל דבר פרט לסרט גיבורי על. הוא מערבון קלאסי, מערבון רוויזיוניסטי, סוג-של רימייק ל"הילדים של מחר", משהו שמזכיר לרגעים את "מיס סאנשיין הקטנה", סרט מסע, סרט עם אלימות שלא נראתה כמותה בסרטי מיינסטרים אמריקאיים, דיון אמוני ודתי מהמתוחכמים שנעשו, וכולל כמות קללות שלא הייתה מביישת את גאי ריצ'י. מצד שני, כל סימן היכר של סרט גיבורי על נעדר ממנו: האיום הגלובלי שנפתר ברגע האחרון, החליפות האייקוניות, אלפי הדמויות שחולפות כרפרור למעריצים שרופים, הפאנצ'ליינים, סצנות אחרי -הכתוביות עם דמויות מסרטים אחרים שרומזות על יקום קולנועי חדש – אין ב"לוגאן" אף אחד מהדברים האלה.
אולי זה כי לוגאן הוא כבר לא גיבור על. לוגאן, בעברו האקס-מן וולברין, מוטאנט בעל כוחות ריפוי, שלד אדמנטיום וטפרים, הוא בימים אלה נהג מונית אלכוהוליסט זקן. והו וואו, כמה שהוא זקן. ראינו גיבורי על "מתים", ראינו גיבורי על כרותי איברים, אבל אף פעם לא ראינו אחד מגיבורי העל האהובים כל כך… זקן. זאת חוויה ייחודית שגורמת לך לתהות לאן הזמן עבר, האם יו ג'קמן כל כך זקן, והאם זה אומר שבעצם אתה כל כך זקן (והתשובות הן: לבית נופש בחופי פלורידה, לא – זאת מחלקת איפור מצוינת, וכן, אתה ממש זקן). הזקנה שלו מעוררת גיחוך – השיא שלו נמצא מאחוריו והוא לא יודע להילחם כמו בעבר. סרט גיבורי על קיצי וכיפי לא נראה באופק עם הפתיחה הזאת.
ומה הוא רוצה כבר בימינו, לוגאן? שיעזבו אותו בשקט. די, נגמרו ימי האקס-מן והגבורה שלו. הוא רוצה לקנות יאכטה ולחיות בים את ימיו האחרונים. ואיפה כל חבריו האקס-מן בכל הסיפור הזה? שאלה טובה. רובם בולטים בהיעדרם מהסרט הזה. חוץ מלוגאן יש בעצם עוד שני מוטנטים בסביבה – פרופסור אקסוויר, זקן אפילו יותר מלוגאן, שנזקק לכדורים וזריקות על מנת להרגיע את הכוחות שלו שיוצאים משליטה, וקאליבן, רדאר-מוטאנטים מהלך עם רגישות לשמש. השלישייה הזאת משתכנת בסביבת הגבול ארה"ב-מקסיקו, שם הם מנסים לשמור על אקסוויר מלגלות את עצמו לעולם בזכות כוחותיו שהולכים ויוצאים משליטה. אבל אז, כפי שקרה לאקדוחנים בודדים רבים לפניו, אישה מסתורית מבקשת את עזרתו של לוגאן, עזרה שהוא מסרב לתת כי הוא כבר לא עושה את הדברים האלה. ובכל זאת מפה לשם, אנשים מתים, דברים מתפוצצים, טפרים נשלפים ומספר האיברים של אנשים יורד פלאים במהלך הסרט.
לוגאן הוא סרט "למבוגרים" והוא עושה כמיטב יכולתו להצדיק את הדירוג הזה – אלימות, קללות, עוד אלימות, עוד קללות ואיזה שוט של חצי שנייה של עירום כי אם כבר הסרט מדורג R אז יאללה למה לא. אבל הוא גם סרט למבוגרים בצורה רצינית יותר: במקום סיפור כיפי וקליל על הצלת העולם שרק מפלס את הדרך אל סצנת האקשן הבאה, הסרט לא מפחד לדון בנושאי כבדי ראש כמו היחס של אלוקים ליצוריו. זה בא לידי ביטוי גם במשחק. המשחק ב"לוגאן" הוא ברמה אחת מעל מה שאנחנו רגילים לו בסרטי גיבורי על מצד כל המשתתפים, כאשר יו ג'קמן ופטריק סטוארט נותנים הופעות שייכנסו לפנתיאון הופעות הקומיקס הטובות ביותר. וולברין ופרופסור אקסבייר מעולם לא היו טובים יותר (יסלח לי מקאבוי), מעניינים יותר ואנושיים יותר. ההפיכה שלהם לפגיעים וזקנים הוציאה מהם מחוות ורגשות שלא נראו בסרט גיבורי על הרבה זמן.
אבל זה ש"לוגאן" הוא לא סרט גיבורי-על סטנדרטי לא אומר שהוא יצירת מופת. "לוגאן" הוא סרט טוב ומהנה עם דמויות טובות ואקשן מדמם – אבל לאנשים שאין להם קשר רגשי לדמות של וולברין הסרט לא מציע סיבה חדשה להיקשר אליו. בתור אדם שתמיד קצת הסתכל בתמיהה על ההתלהבות מהדמות של וולברין, הסרט לא שבר לי את הלב כמו שהוא שבר לאנשים שמעריצים אותו. החוויה של לראות את הגיבורים שלכם זקנים ושבורים היא חוויה רגשית מטלטלת וחזקה שחוויתי בעוצמה נמוכה יותר כי הזאבון הקנדי לא היה אף פעם בראש רשימת גיבורי העל האהובים עליי.
גם מעבר לחוסר הקשר הרגשי, הסוף של הסרט לא ברמה של מה שבא לפניו. "לוגאן" סרט ארוך, שלוקח את הזמן בצורה נינוחה על מנת להעמיק את הקשר בין הדמויות שלו, וטוב שעשה כך. אבל כשהוא מגיע למערכה האחרונה, הוא לפתע מגלה שנגמר לו הזמן ומתחיל לעשות כל מיני דברים לא ברורים בנפנוף ידיים לא מאוד משכנע על מנת להגיע לסצנות האקשן והרגש הרצויות, גם במחיר ההיגיון. תמיד נהוג לומר שצריך לכבות את המוח לפני שנכנסים לסרט, אבל זה קצת מציק שצריך לכבות אותו באמצע הסרט, עכשיו כשזה כבר לא נוח לתסריט שעד עכשיו דווקא נהנה מהמוח הפועל שלך.
וזה בסדר – לא צריך להיות יצירת מופת כשאתה כל כך חריג בנוף שלך ועדיין טוב מאוד במה שאתה עושה. מה שזה אומר זה שלאט לאט, בלי ששמנו לב, חברת סרטי-הקומיקס הטובה ביותר נהייתה פוקס. טוב, מושלמים הם בהחלט לא – ורצוי לזכור להם את חרפת "ארבעת המופלאים" – אבל "לוגאן" ו"דדפול" היו שניהם משבי רוח מרעננים לעומת הקלאסטרפאק המתעצם שהוא היקום הקולנועי של DC, או הנוסחתיות של היקום הקולנועי של מארוול. בעוד האולפנים האחרים בקושי לוקחים סיכונים, פוקס הימרו ושברו את העקרון הראשון של סרטי בלוקבאסטר – "תשמרו על זה PG-13", ובעקבות זאת עושים סרטים שמשתמשים בחופש שמאפשר להם דירוג R כדי ללכת על גישות מרעננות. כאלה שגם אם אתה לא מתלהב מהם (ואני לא עפתי על הומור הקקי-פיפי של "דדפול"), אי אפשר שלא להעריך את זה שהם לפחות עושים משהו שונה. פוקס! אלו שעשו את ארבעת המופלאים! שלושתם! או וולברין הראשון! או השני! מי היה מאמין.
מאוד מסכים עם הפסקה האחרונה
כל העולם לא מפסיק לדבר על DC ומארוול והמלחמה ביניהם אבל בעצם כבר שנה שנייה שפוקס מוציאים את סרט הקומיקס הטוב ביותר (קשה לי להאמין שספיידרמן, תור 3, או משהו של DC יתעלה על לוגאן)
כל הכבוד להם.
אני נהניתי
סרט ממש נהדר כמעט לכל אורכו. לצערי כמו שנאמר בביקורת הסוף קצת פחות מהודק ויש בו רגע ממש קיטשי אבל שאר הסרט מספיק חזק עד שזה בקושי מצליח לגרוע ממנו. כולם, כולל הילדה, עושים בסרט הזה עבודה נהדרת אבל גולת הכותרת היא ללא ספק שתי הדמויות הראשיות של לוגן והפרופסור. הסרט מספק לא מעט רגעים מרגשים ועוצמתיים והרבה זמן לא מצאתי את עצמי צוחק בקול ומוחה דמעות בהפרשים של דקות. הסרט מתכתב עם אקסמן הראשון בו אנחנו רק התוודענו ללוגן ולפרופסור שהם בעצמם התווודעו אחד לשני כאשר גם שם יש ברקע סיפור של ילדה בעלת כוחות על הזקוקה לעזרה. יוצרי הסרט הזה ידעו לפרוט על המיתרים הנכונים הן בדיאלוגים והן במראה ובשפת גוף כדי להמחיש לנו את הכאב ואת המחיר שגבה הזמן משתי הדמויות האייקוניות האלו מאז שנפגשו לראשונה.
אבל בעיניי יותר משהוא מתכתב עם הסרטים הקודמים, הוא יכול בקלות להיחשב כמחווה לסרט של קלינט איסטווד שאני מאוד אוהב. כולם מדברים על כך שיש כאן מחווה לבלתי נסלח, אבל מבחינתי הוא מחווה הרבה יותר גדולה לסרט שהוא הוציא שנה אחר כך – עולם מושלם. גם שם יש דמות עם עבר בעייתי ואלים, אסיר נמלט אותו מגלם קווין קוסטנר, המוצא את עצמו נוסע ברחבי ארה"ב כשאיתו ברכב ילד בן 9 תשע שגדל בבית של עדי יהווה גם כמעין אסיר. גם אחריהם מתנהל מרדף ולשריף שמנהל אותו (קלינט איסטווד) יש נגיעה לעבר של אותו אסיר, ואפילו יש ביקור בחווה ובמשפחה שחורה שמסתיים באלימות. במשך כל הצפייה בלוגן משהו הרגיש לי ממש מוכר, ורק אחרי שיצאתי הבנתי למה. מלבד הדימיון בסיפור ובסגנון הצילום, שני הסרטים האלו גם מעלים את אותן שאלות.
בכל מקרה, אני ממש נהניתי ואני ממליץ בחום.
כבר לא בצד של המוטאנטים
יצאתי מהסרט הזה שבורה ומרוסקת. בוכייה ומייבבת
כן, היה לי קשה לראות את לוגאן והפרופסור בזקנתם. ממש קשה אפילו.
היה לי קשה ממש לשמוע את סיפור הרקע של האקסמנים האחרים (בלי ספויילרים כי אני לא יודעת איך עושים את ההשחרה של השורה.
אבל הכי הכי הכי היה לי קשה… שבסוף הסרט, כשראיתי באופן כל כך גרפי את היכולות של ילדים עם כוחות מוטאנטים הודות לדירוג R של הסרט. ראיתי את יכולות ההרס וההרג שמצויים בילדים בני 11. חשבתי על הבן שלי וחוסר היכולת שלו לווסת את הרגשות שלו כשהוא מתעצבן, יכולות ההרס המזעריות שמצויות אצלו כשהוא מחליט לשבור משהו בפרץ עצבים, וכמה מפחיד היה לו היו לו כוחות על הרסניים יותר ממנו. למי שראה את הסרט לופר עם גוסף ורדון לויט- מבין למה אני מתכוונת. אלו דברים שלא באמת נחשפנו אליהם. לא בסרטים הקודמים ולא בסדרה המצויירת שגדלתי עליה. באותו הרגע, לקראת סצנת הסיום בלוגאן, ואחרי שאני מעריצה של הסיפור יותר מ20 שנה ורוג מהקומיקס היתה הגיבורה שלי, וחלמתי על להצטרף לאקס מן עוד כילדה בכיתה ב', אבל אז באותו הרגע- (וקשה לי נוראאא להגיד את זה) עברתי לצד של סנטור קלי.
ילדים מוטאנטים הם מסוכנים. בסרט הראשון הוא אמר- "כל מה שאני רואה אלו כלי נשק בבתי הספר", ו17 שנה אחרי ששמעתי אותו אומר את זה ונגעלתי מצורת המחשבה שלו וכעסתי עליו שכן האקס מן הם כל כך טהורים וטובים וכוחות מוטאנטים זה מגניב רצח- אחרי לוגאן, עברתי לצד שלו.
ואומרת את זה באופן ברור שחור על גבי לבן- לא הייתי מוכנה שהבן שלי ילמד בבית ספר עם מוטאנטים. כן אני חושבת שצריך להיות עליהם פיקוח ממשלתי.
וההבנה הזו לגבי, הייתה הכי שוברת. התנפצות פנטזיית ילדות.
עדיין בא לי לבכות
ראוי להוסיף שגם המוטנטים המבוגרים לא משהו
כלומר, פרופסור אקס הוא פצצת אטום מהלכת. מקומו הראוי הוא באיזה אי בודד תחת שמירה של 24 שעות עם קסדות תוצרת מגניטו לכל השומרים. וולברין הוא רוצח מסוכן שהורג רק אנשים רעים באמת, אבל לפחות על פי אמות המוסר המקובלות במערב גם מקומו באיזה כלא שמור. זה קצת מטריד שאנחנו צריכים להיות בצד של אנשים (סליחה, מוטנטים) שחיי אדם לא הכי חשובים להם. נכון שהצד השני שעושה ניסויים בילדי מעבדה גרוע יותר, אבל עדיין, אין לי הרבה אמפתיה לאקסמן בסרט הזה.
חוץ מזה הסרט הזה די קלישאתי ולא הבנתי למה כל כך מתלהבים ממנו… החלק המעניין היחיד מבחינתי היה ההתמודדות של פרופסור אקס עם מצבו וגם זה נגמר ברגע שזה התחיל (המונולוג שלו בלילה).
אני חושבת שהפילוסופיה שמאחורי כל סרטי אקסמן
(את הקומיקס אני לא קוראת), שנשמתו של אדם היא טובה מיסודה, כדי שיהפוך לרע צריך לקרות לו משהו רע. לכן, הנחת היסוד היא שהמוטנטים הופכים לרעים כי החריגו אותם, לא משום שהם זבלים או משהו. זו הפסיכולוגיה של כל הדמויות שאשכרה נתנו להן סיפור רקע. אם התנאי הזה הוא הבסיס לעולם של המוטנטים, אז לא אמורה להיות בעיה תאורטית שילכו לבית ספר נורמלי (אילו רק בני האדם היו טיפה יותר נחמדים אליהם). להבדיל, בעולם האמיתי יש אנשים שהם מאוד רעים, וגם בלי כוחות על מסוגלים להפעיל מניפולציות או אלימות סתם כי הם קקות. בעולם שלנו, מוטנטים באמת היו סכנת נפשות, מצד שני אנחנו מוקפים בסכנות דומות עם כוחות פחות חזקים ואין שום דרך לנקות אותם מהסביבה.
כדי להסתיר שורה את צריכה ללחוץ על "עיצוב מתקדם" ויפתחו בפנייך האופציות.
אני חושב שזה בעיקר עניין של חינוך
הילדים האלה ליטרלי נולדו ואומנו כל החיים כדי להיות מכונות מלחמה, לכן זה ברור שהם יגיבו בתקופנות רצחנית. כנ"ל גם לגבי מוטנטים כמו מגנטו, שחווה את הפנים האכזריות ביותר של האנושות מכמה בחינות.
אפשר להשוות אותם במידה מסוימת לכלבי פיטבול, כשהחינוך הוא טוב ומלמד שליטה בכוח ורוגע, אין סיבה שאותם מוטנטים לא יהיו אזרחים טובים ומועילים ואף מעבר (כמו למשל סייקלופ, ביסט וכו')
אני בהחלט יכול להבין את הפחד מהמוטנטים, במיוחד כשכמה מהם יכולים להרוס איצטדיונים מלאים ברגע או סתם לפרוץ להנאתם בקלות לבית הלבן,אבל כמו שכתבו מעליי זה עניין מעגלי. אם היחס אליהם יהיה טוב ומקבל, סביר להניח שהבעיות איתם ירדו למינימום .
ילד לא יצא לי לגדל, כלבים דווקא כן
כולל אחד שהוא מהמם, טוב לב, נפלא וכו׳ אבל גם מאוד חזק פיזית ושרוט. אגב, ממש לא פיטבול, וחבל- אולי אם הוא היה נראה כמו פיטבול, כל המטומטמים שמתעלמים מהבקשות שלי לא להתקרב עם הכלב האכיל שלהם היו לוקחים את הבקשה ברצינות. (יש מחסום ואמצעי הגנה נוספים).
במציאות אין לנו שום שליטה על האופי של מישהו, חינוך באמת משפיע המון (ופיטבולים שלא אומנו לקרבות הם כלבים נפלאים למשפחה) אבל אתה לא יכול לחזות מראש מי סוחב איתו בעיה נפשית או התנהגותית שיביאו לתוצאות חמורות.
ומה ששיר כתבה מדוייק לא פחות, אני בטוחה שיצא לך לראות את הילדים בגובה ברך שנמרחים על הריצפה בסופר/קניון/חוף ומתחילים לצרוח כי במבה או משהו כזה. תאר לעצמך שהיו יורים גם קרני ליזר על הדרך, זוועת עולם..
אני חושבת שזה פחות רלוונטי בעולם הפנימי של סרטי אקסמן כי הלוגיקה בעולם הזה היא אחרת. בכלל, מהמון בחינות, בעולם האקסמנים בפירוש יש סיבה ותוצאה והרבה נרטיבים אמוניים אלואיהים וכו׳
ניטפוק חנוני במיוחד
בעולם של אקסמן כוחות מוטנטים אורגניים, בשונה מהילדים בלוגן שגודלו במעבדה להיות מוטאנטים זה דבר שמתפרץ בגיל ההתבגרות, בסביבות גילאי 12-16 (כשכמו בגיל ההתבגרות יש חריגים משמתחילים לפני\אחרי כל השאר) והטריגר להתפרצות הכוחות זה חוויה רגשית חזקה, כמו שבסרט הראשון הכוחות של רוג התחילו בנשיקה הראשונה שלה.
ככה שהם לא פעוטות בהתקף זעם שיורים לייזרים מהעיניים. גם בני 14 לא בדיוק ידועים ביציבות רגשית אבל הם כן מסוגלים לראות את ההשלכות למעשים שלהם ולשלוט בעצמם במידה מסויימת
מה שאהבתי בלוגן זה שפעם ראשונה התיחסו באופן רציני למה קורה עם אדם שלא מסוגל לשלוט בכוחות שלו או בעצמו ( למשל אדם עם מחלה נפשית או צרכים מיוחדים). ספוילר לאקסמן2 היה גם את ההוא בX2 שיצר הזיות חזקות בלי שליטה, אבל התיחסו לדמות שלו ככלי כדי לגרום לדברים לקרות ופחות כאל דמות מאוד מורכבת שעצם הקיום שלה יכול לפרק את תפיסת העולם המוסרית של יתר הדמויות מוטאנט עם אוטיזם או סכיזופרניה זה דבר מורכב ומפחיד בהרבה ממטאנט בן 8
שווה, לא שווא
(ל"ת)
יש מוטנט עם סכיזופרניה
ובאופן כללי, גם בסיפור שלו (כפי שבוצע שלא בקומיקס, כי אני לא קוראת קומיקסים) העולם בסופו של דבר מתארגן כך שהנזק מינימלי (אלא אם כן אתה מהרעים).
כמו שכתבתי כבר ב-2 ההודעות הקודמות, העולם האמיתי הוא מקום מפחיד. העולם של המוטנטים הוא עולם מאוד שונה, יש בו סיבה ותוצאה, והמוטנטים הם כל כך מטפורה לחריגות, שהוציאו מהעולם הזה כמעט כל צורה אחרת של חריגות.
רוב האנשים שהם פגועי נפש או על הספקטרום האוטיסטי לא ממש מזיקים לאחרים, אלו בעיקר מסעות הפחדה ושימוש ציני בשונות שלהם כדי לעשות קולנוע "טוב". במידה רבה, אפשר לתהות האם השימוש בדמות כל כך מוקצית חברתית ובלתי מובנת כדי לממש איומים מפחידים שמאיימים על הסדר החברתי הנורמטיבי, מלמדת אותנו משהו על הפנטזיות האלימות של היוצרים של כל עלילות ההפחדה האלו. (וגם זה כבר חצי ציטוט עצמי:) כי בסופו של דבר מי שבאמת מפחידים ומסוכנים במציאות הם אנשים רגילים מאוד.
ממש ממש לא התכוונתי להגיד שסכיזופרנים הם מסוכנים
לחלוטין לא! וגם לא אנשים על הספקטרום האוטיסטי
הרוב המוחלט של פגועי נפש מסוכנים, אם בכלל, רק לעצמם
אבל אלה כן אנשים עם תפיסת מציאות שונה שלפעמים לא תואמת את המציאות. הם יכולים לחוות דברים שיפחידו אותם למוות בלי שתהיה כל סכנה או שהם יתקשו לראות השלכה מסויימת למעשה מסויים (שזה ממש ממש ממש משתנה מאדם לאדם וממחלה למחלה)
אם לאותו אדם יש כוחות על אקסמן סטייל זה מסוכן
הייתי חונכת של ילד עם פיגור במשך כמה שנים, ועם הזמן כשהוא גדל הוא לא הבין עד כמה הוא חזק. הוא יכל לתפוס לי את היד ולמשוך אותי לראות פרח ומרוב התלהבות כמעט להפיל אותי לרצפה. אותו ילד, ביקום של האקסמן, היה עלול להרוג אנשים בלי כוונה.
זאת הייתה הכוונה שלי
ולגבי יצוג של פגועי נפש במדיה, אני מסכימה ולא מסכימה איתך
קשה להסביר התנהגות קיצונית מאוד של אדם בחברה (למשל סרט על רוצח סדרתי ) ואיזה עוד הסבר אפשר לתת לאדם שההתנהגות שלו כל כך שונה מההתנהגות ה"נורמטיבית" בלי להכנס לתחומי המדע בדיוני\פנטזיה\שטן? זה פתרון קל ו"מציאותי" לבעיה הזאת. למרות שהרוב המוחלט של פגועי נפש לא מסוכנים היו היסטורית רוצחים ואנסים שפעלו בגלל מחלה נפשית כזאת או אחרת. כששומעים על דברים מחרידים שאדם עושה לאדם אחר רוב האנשים יניחו שמדובר באדם "לא שפוי".
עוד דבר זה שאנשים מפחדים מדברים שהם לא מבינים ולא יכולים לצפות. קשה לנחש מה תהיה התגובה או הצעד הבא של פגוע נפש שאתה לא מכיר. החוסר וודאות הזה מפחיד.
הציבור הכללי למשל מפחד מסכיזופרנים כי, מנקודת המבט של הציבור, אין שום דרך לדעת מה יהיה הצעד הבא שלהם וארגז הכלים החברתי לא רלוונטי.
מה אם הוא פרנואידי ויחשוב שאני הולך לפגוע בו ויתקוף אותי? מה אם הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו ולהבין סיטואציות ויאנוס אותי?
אם הפחד הזה לגיטימי או לא זה דיון אחר לגמרי, אבל הוא קיים והמדיה הרבה פעמים פשוט מגיבה לפחד הזה. ובזה שהיא מגיבה לו היא, במידה מסויימת, מעודדת אותו
יש גם סרטים, כמו הקולות, ספליט או אפילו אמריקן סייכו, שסוג הפגיעה הוא חלק בלתי נפרד מעלילת הסרט. הם לא עוד רוצח שזרקו עליו סיבה של סכיזופרניה. הסיפור נובע לחלוטין מהמחלה.
האם זה לגיטימי ועד כמה זה כבר עוד דיון אחר
אני לא חושבת שמדובר מסע הפחדה או במימוש פנטזיות, יוצרים פשוט מחפשים לספר סיפור מעניין, להשתמש במחלה נפשית ככלי ליצור אימה ולהזיז עלילה קדימה זאת פשוט טאקטיקה שעובדת. דמות מפחידה ובלתי צפויה קלה ליצור, לא צריך להסביר יותר מידי ובלי להכנס לעל טבעי. זה יוצר סיפור טוב, אבל זה לא יוצר תרבות טובה
אני מסכימה איתך לחלוטין שהייצוג מאוד מאוד מוטה ושיש לנו בעיה תרבותית קשה בכל הגישה לגבי פגועי נפש ובעלי צרכים מיוחדים מנטלייים.
ותודה לאל שאין דמות סכיזופרנית בסרטי אקסמן כי בסרט קומיקסי זה היה מטופל בעדינות של גרזן חלוד. אבל זה כן היה מעניין לראות בלוגאן שפעם ראשונה שניגשים לבעיה של מוטאנט שלא מסוגל לשלוט על הכוחות העצומים של עצמו
אחריות חברתית לעומת סיפור טוב, וגם קצת מציאות
למעשה, די עפתי על הקולות, זה סרט מהמם בעיני, ועשוי בצורה מאוד מאוד רגישה. בכיתי לאורך רובו, והלב שלי יצא אל הבחור. אממה? התעופה הזו הובילה לשיחה עם פסיכולוגית שאמרה, ובצדק, שלמרות כל הרגישות שיש בסרט הוא עדיין מזין הרבה מאוד סטריאוטיפים שגויים לגבי פגועי נפש ועושה לא פחות נזק מכל סרט גרוע שעוסק באלימות של פגועי נפש. אם הוא היה סרט בודד בתוך ים של סרטים מאזנים, או סרטים שעוסקים בדברים אחרים וצורות אחרות של אלימות, ניחה. אבל המציאות היא שהוא עוד סרט מתוך מקבץ גדול מידי של סרטים, שמציגים פגועי נפש בתור אנשים מסוכנים לציבור.
לאדם נורמטיבי מאוד קשה להבין איך קורה שמישהו מבצע פשעים מאוד מאוד אלימים, ועדיין המקרים האלו הם מקור משיכה היסטרי לקהל (גם בחדשות), לכן כפי שהגדרת הם "סיפור מעניין". ויש לדבר הזה 2 השלכות מאוד מאוד מסוכנות על התפיסה הציבורית:
1. מייצרים מצג שווא סטראוטיפי ומכוער על פגועי נפש.
2. מייצרים מצג שווא סטראוטיפי ומקל על עבריינים אלימים (רוצחים ואנסים) שרובם לא מאובחנים גם בדיעבד בשום סימפטום פסיכיאטרי.
דעותי בנושאי סרטי משוגעים, דומים לדעותי בנושאי סרטים שמדירים או מסלילים נשים לתפקידי משנה ולסטראוטיפים מגדריים. נכון שאלו עלילות קלות ומסחריות, אבל אנחנו יכולים לשאוף לטוב יותר. אפשר להתקדם ולספר סיפורים חדשים שהם טובים גם בלי להזין סטראוטיפים.
מסכימה איתך שהעיסוק בחוסר יכולת לשלוט בכוחות היה מעניין. הייתי מכנה אותו קונספט די ריאליסטי, רק שהוא מוכתם בעלילה שמסביב. איך ילדים שגדלו בכאלו תנאים קשים, במחנה שאין בו גילויי חיבה והקשרות לדמות הורית וכל כך הרבה דברים נוספים- יצאו די נורמליים? (אבחנה בין טוב לרע למשל).
שוב, מסכימה ולא מסכימה
זאת שאלה דיי מעניינת, האם סרט שמציג באופן רגיש ומאוזן מקרה נקודתי שבו הסטריאוטיפ אמיתי משפיע באופן הרסני לא פחות מסרט שמשתמש בסטריאטיפ כפתרון קל בכתיבת התסריט
האם ליוצר הסרט, שמעוניין ליצור בידור, יש אחריות על ההשפעה שלו על הציבור?
מה שכן אפשר לראות עוד ועוד סרטים שמציגים פגועי נפש באופן אנושי וסמפטי, אופטימיות היא שם המשחק או כמה טוב להיות פרח קיר למשל, ואפילו סרטים שמציגים אלימות שנובעת ממחלה נפשית באופן רגיש כמו הקולות
כל דבר יוצא דופן וקיצוני ימשוך קהל, בטח ובטח אלימות
אפשר לעשות השוואה בין ההצגה קולנועית של פגועים נפשית כדמויות מסוכנות ואלימות להצגה של אנשים עם משקל עודף כקומיק רליף ודמות שהיא פאנצ' ליין מהלך
זה הצגה סטריאוטיפית ומשפילה בשביל ליצור תגובה מהירה וקלה. משוגעים זה מפחיד ושמנים זה מצחיק
ובכל הקשור ללוגאן – הילדים לא מוצגים כנורמליים. הילדה לא מסוגלת להבדיל בין טוב לרע. היא גונבת, היא אלימה והיא הורגת בלי לחשוב פעמיים ובלי יסורי מצפון. כל הילדים הרגו יחד את האדם שהתעלל בהם
והם כן קיבלו גילויי חיבה מהמטפלות שלהם והיו להם סוג כלשהו של חברה (הייתה סצנה שראו אותם חוגגים ימי הולדת ומשחקים יחד) לילדים לא אכפת מטוב ורע ומהעולם, אכפת להם רק אחד מהשני
אז גרסאת שחור-לבן באמת קיימת
http://www.theverge.com/2017/4/29/15484342/logan-james-mangold-black-and-white-cut-theaters-may-16th
תיכלל בDVD והבלוריי, ותוקרן בקולנועים בארהב ללילה אחד בלבד.
לא בכיתי ולא התלהבתי; בקיצור, לא כ"כ אהבתי
איכשהו יש לי תחושה קבועה שסרטי אקסמן מבטיחים יותר משהם מקיימים. אני נוטה לזכור אותם בחיבה יחסית ואז לצפות בהם ולגלות שאין בהם כ"כ הרבה בשר… אני אשאר עם היקום הקולנועי של מארוול (הרבה יותר כיף) או עם נולאן (הרבה יותר ריאליסטי. כן, גם יותר מהסרט הזה). סרט די איטי ומשעמם ובסה"כ יותר מבאס ממקיים.
אני חושב שהביאוס הוא חלק מהפואנטה
בהתחשב בנושא
יש ויש. לא אהבתי את האופן שבו הוא נעשה.
(ל"ת)
כאב.
יש דבר אחד בסרט הזה שהפתיע אותי שהוא הצליח לעשות: הוא בשיא הרצינות גרם לי להרגיש כאב. זה שבסרטי אקשן מטופשים האלימות לא מזיזה לי זה מילא, ואני מניח שלכולם פה זה ככה. זה שגם בסרטי מלחמה שלוקחים את עצמם ברצינות (טוראי ריאן למשל) האלימות והגופות המבותרות מוציעות ממני איזה "אאוצ'!" שאני שוכח ממנו שנייה אחרי כך זה עוד איכשהו סביר.
אבל פה ב"לוגאן" את האלימות אשכרה היה קשה לי לראות. לא כי ה-Gore היה יותר גרוע מבהרבה סרטים אחרים, אלא פשוט כי כל מה שסבב את זה – העלילה, הדמויות, האווירה האפרורית והתמות הקשות של זקנה, ייאוש, חוסר תקווה וחוסר תועלת, פשוט הובילו כולן למסר די חד משמעי של הסרט הזה: אלימות זה חרא, או לפחות ככה זה בעולם ההוא של וולברין. בסופו של דבר הוא דן בזה בעצמו לקראת סוף הסרט – הוא הרי מכונת הרג מהונדסת, זה מה שהוא עשה כל החיים שלו כי זה מה שהוא יודע, ולעזאזל, הוא כבר לא אוהב את זה יותר, אם הוא אי פעם אהב את זה בכלל. הסרט בעצם מכניס את הצופה למיינדסט של וולברין – בשבילו זה כבר כואב לבתר ולשפד עוד אנשים – ולכן, גם לנו זה קורה. אפילו בפסטיבלי ההרג לאורך כל הסרט, זה ממש לא מוצג באור חיובי וכיפי (מישהו אמר קינגסמן?), ולכן הרעיון הזה של דמות אלימה שלא אוהבת אלימות מבוצע בצורה הכי טובה מאז… יש מצב שאי פעם. לראשונה התחושות האלה מצויירות בצורה אמינה, לא כמו בעשרות סרטי אקשן אחרים שבהם ברוס וויליס או מישהו כזה אומר "להרוג בנאדם זה קשה" ואז הוא הולך בעצמו ויורה באנשים בלי להניד עפעף. בשביל וולברין, להרוג זה כבר דבר מייסר – ולכן, הסרט עושה הכל כדי שכל האלימות המזוויעה הזאת לא תהיה כיפית, אלא מייסרת עבורינו באותה מידה. זה סרט ענק מהרבה סיבות, אבל הדיון שהוא גרם לעשות בראש לגבי הנושא הזה של אלימות קולנועית, שלרוב, ובטח בסרטי קומיקס אנחנו נשארים אדישים אליה – מעלה אותו לדרגה אחרת מבחינתי.
זה נכון עד כאב וזה בעיקר לא כאב שמתאים לי לחוות
לא זוכרת אם היה זה סופר או שחקן (וכנראה יותר מאחד) שסיפר שקל יותר לגרום לאנשים לבכות מלצחוק, ובכל זאת הראשון מוביל לפרסים, כבוד והערכה והשני הרבה פחות… לא קשה להראות עולם מכוער ועגום, דמויות עייפות וזקנות, אלימות כואבת… והם עמדו במשימה היטב. אבל אני לא רוצה כאב. באופן כללי בחיים, ובפרט כשאני צופה בסרט אקסמן.
אממ...אבל זה משפט מוזר מאוד.
הרבה יותר קל לגרום לבכות מאשר לצחוק?מה פתאום?רוב האנשים באים לקולנוע בשביל הכיף.הם רוצים שעתיים של אסקפיזם שיעניקו להם הסחת דעת ממירוץ החיים ויחייכו אליהם יפה ויגידו להם שהכל בסדר. לכן,בהתאם,הם מגיעים מראש בגישה קלילה לסרט ופחות או יותר זורמים עם כל דבר שמח ושטותי שיש בסרט.ולעומת זאת,כשיש בסרט איזה רגע טרגי או רציני אוטומטית מופעל כפתור הציניות והם מתרחקים רגשית ממה שקורה שם,כך שבכי אצל רוב האנשים ממש לא בא בחשבון.
בנוסף,לגרום לאנשים לבכות זה קשה מאוד.אנחנו נוטים לזלזל אוטומטית בכל סרט שמשתמש בקיטש כדי ללחוץ לנו על בלוטות הדמעות,אבל תכלס?אם בכיתי זה אומר שהיה אכפת לי ממה שהמסך מראה,ואם היה אכפת לי זה אומר שהיתה רמה גבוהה של תסריט,בימוי ומשחק,כי לכאורה אין שום סיבה שאבכה בגלל דברים שקרו לאנשים מומצאים.אבל אם הצליחו לגרום לי לרמה כזו של הזדהות עד שהזלתי דמעות-כן,זה בהחלט הישג מרשים שמגיע לו כבוד והערכה.
ומה צריך לעשות כדי לגרום לי לצחוק?נו,פשוט צריך לספר בדיחה
אני חושב שאפשר להסכים שהן להצחיק והן לרגש זה קשה
ושאפשר להשיג את שניהם באמצעים מניפולטיביים כדי לעשות את זה בצורה זולה ומחופפת.
"פשוט צריך לספק בדיחה" שכחת את המילה "מצחיקה".
זה לא כ"כ פשוט לספק בדיחה שתצחיק את הקהל. צריך להיות מקורי או לדעת להגיש אותה היטב. לעומת זאת כדי לגרום לאנשים לבכות לא נדרשת מקוריות.
יום אחד השועל אומר לאריה:בוא נפוצץ את הארנב במכות
האריה-בסדר,אבל צריך סיבה. שועל-נלך אליו הביתה,אם יש לו כובע על הראש,נצעק:היי הוא עם כובע!!ונפוצץ לו את האמ-אמא.אם אין לו כובע,נצעק:היי הוא בלי כובע!ונפוצץ לו את האמ-אמא.
דופקים לו בדלת והוא בלי כובע.השועל-היי הוא בלי כובע!מכות נשיכות פיצוצים שריטות דם חבטות סנוקרת לפרצוף ופוצצו לו את האמ-אמא!!
למחרת. השועל-בוא נפוצץ את הארנב במכות. האריה-בסדר,אבל צריך סיבה. שועל-נבקש סיגריה,אם הוא יתן עם פילטר, נצעק-היי זה עם פילטר! ונפוצץ לו את האמ-אמא.אם זה יהיה בלי פילטר נצעק-היי זה בלי פילטר!ונפוצץ לו את האמ-אמא.
הולכים לארנב. אריה-אפשר סיגריה? ארנב,בחשדנות-עם פילטר או בלי פילטר? שתיקה מביכה,אריה ושועל מביטים זה בזה.
שועל-היייייי הוא בלי כובעע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה לא היה כזה קשה,נכון?
גם אם אתם לא צחקתם מהבדיחה הזאת,בטוח יש אנשים שכן.נכון שאם מציגים את זה בסרט אז צריך תזמון קומי טוב ומשחק טוב,וכן,גם צריך לחשוב על הרעיון עצמו,אבל הרעיון עצמו לא צריך להיות כזה מתוחכם.אני בטוח שהמון ילדים צחקו מג'ון טורטורו ברובוטריקים 2 אומר שהוא מתחת לשק האשכים של האויב.זה הכל פחות או יותר.תמיד יהיה מישהו שיצחק.
בנוסף,גם אם הסרט דפוק לגמרי עדיין אפשר לצחוק.בדיחה יכולה לבוא בסיום סרט שלא הזיז לי בכלל,אבל אם היא תהיה מוצלחת אני יצחק.בשביל לצחוק מבדיחה לא צריך שום חיבור רגשי או עניין בסרט,צריך פשוט חוש הומור.
כן,במאי יכול פשוט לגרום לי לבכות בפעם המאה מדמות שאיבדה את אבא שלה,אבל אני יבכה רק אם לאורך כל הסרט ממש הרגשתי את הלבטים והקשיים של הדמות הזו.אני לא יבכה בגלל שאבא של מישהו מת.המישהו הזה לא אמיתי.אני כן יבכה אם מישהו שלמשך שעתיים נכנס לנשמה שלי איבד את אבא שלו.
חוץ מזה,שניכם לא התייחסתם לפסקה הראשונה שלי.
ולא הבנתי את המשפט "אפשר להשיג את שניהם באמצעים מניפולטיביים".הקולנוע הוא לא,בעיקרו,מניפולציה אחת גדולה?
אפשר בקלות להפוך את התגובה שלך על ראשה
ולספר סיפור קצר ולא מושקע על, נניח, השואה (או מישהו שאבא שלו מת) ולהגיד "אולי אתם לא התרגשתם אבל מישהו מתישהו התרגש".
בנוסף, גם אם הסרט דפוק לגמרי עדיין אפשר שמישהו יתרגש. ראה ערך: קוקו. (דוגמה שאני מביא פחות בגלל שהיא אובייקטיבית ויותר כי אתה מסכים איתה מתגובה קודמת)
למניפולציה הגדרות רבות, אבל נשים את ההגדרה כאן כ"לחיצה על כפתורים קלים ללחיצה שלא הושקעה בהם חשיבה כדי לגרום לתגובה" – אם אנשים נופלים זה תחתית החבית של ההומור (וזה לאו דווקא) שעדיין אפשרי ש"מישהו מתישהו יצחק" אז מוזיקה עצובה/מוות/מחלה זה תחתית החבית של הרגש (ושוב, לאו דווקא).
אין סיבה להוריד אחד כדי להעלות אחר – כולם לגיטימיים, קשים לעשייה וראויים להערכה. זה שאתה מעריך בכלליות פחות קומדיה על פני דרמה זה סבבה וכאלה, אבל להגיד שהאחד קל והשני קשה זה לא ממש מחובר למציאות.
בנוגע ל"למה הקהל בא לקולנוע" – יש לך תפיסה ספציפית מאוד שאני פשוט לא מסכים איתה. מכיר לא מעט אנשים שבאים לקולנוע כדי לבכות ולדמוע וזה האסקפיזם שלהם.
אוקיי אז נניח שמישהו מתישהו יתרגש ויבכה
הוא יתרגש ויבכה כי זה ריגש אותו.רוצה לומר-הוא לא יצא מגדרו כדי לבכות.הוא יבכה רק אם היתה סיבה לכך.נדמה לי שאנשים לא בוכים סתם.גם אם לבכות זה משחרר,לא חושב שיש המון אנשים שקופצים על כל הזדמנות לבכות.בניגוד לכך,אנשים בהחלט יוצאים מגדרם כדי לצחוק,אפילו למראה הרמז הקל ביותר של בדיחה.לפעמים הצחוק פחות בזכות היוצרים ויותר בזכות הצופים.(והבנתי מהפסקה האחרונה שלך שאתה לא מסכים עם מה שכתבתי פה.סבבה.)
לגבי קוקו-אכן כתבתי שהתרגשתי מסצינת סיום של סרט שהיה דפוק לגמרי.אבל שים לב-זו היתה סצינת סיום של סרט.למעשה הרגש נבע כתוצאה ממהלך שהובל לאורך כל הסרט.אני פשוט הגבתי לרגע השיא(המוצלח)של המהלך(הלא מוצלח).אבל ברור שאם הייתי רואה רק את הסצינה הזו בנפרד היא לא היתה עושה לי כלום,נכון?כן היתה פה חשיבה אסטרטגית טובה,שביצוע טוב של חלק קטן ממנה גרם לי להתרגש.
כדוגמה נגדית,אפשר להביא את מגודלים 2.זה לא סרט.זה אוסף של מערכונים.אפשר לצחוק מכל קטע בנפרד.(לפחות חברים שלי צחקו,אותי זה בעיקר הביך).הצחוק בסרט הזה מגיע בגלל בדיחות טובות.זה הכל.אין כאן שום עומק או רעיון כלשהו.לא איזה חוט מקשר שעבר לאורך של שעתיים והכניס אותי לתוך הדמות.רגעים ספציפיים מוצלחים(ולדעתי גם תחתית החבית של הרגש כפי שקראת לזה עדיין לא תעבוד ללא חשיבה לאורך כל הסרט).
ואני מוכן להסכים שזה קשה גם להצחיק וגם לגרום לבכות,סבבה.אבל עדיין לגרום לבכות זה הרבה יותר קשה לדעתי
לא נהנית מהדרך ועדיין התרגשת עד דמעות
ולכן הדוגמה שלך מוכיחה שזה דווקא לא היה קשה יותר. השתמשו בנוסחה הנכונה, קלישאתית ככל שתהיה, והיא עבדה. עובדה.
קודם כל,לא עד דמעות.
בנוסף,זה עדיין הרבה יותר מסובך ליישם נוסחה של שעתיים מאשר נוסחה של שתי שניות(כי גם בדיחות בסרטים הם לעיתים קרובות קלישאתיות,ראי ערך….אממ,קוקו,שצחקתי לעיתים למרות הקלישאות)
זה לא מסובך, רק דורש יותר זמן מסך.
אכן, כדי להצחיק לא נדרש הרבה זמן, אבל זה רק אם אתה מסתכל על הזמן שנדרש כדי לספר את הבדיחה… אני מתייחסת לזמן שהושקע מאחורי הקלעים. כאמור, אם תבדוק פעם כמה קומיקאים וכותבי בדיחות משקיעים בשיוף ובדיקת חומרים, תגלה שזה פחות פשוט מכפי שנדמה לך.
הדיון שלכם הזכיר לי אנקדוטה מצחיקה על בכי
במעבדה של פרופסור נועם סובל ערכו מחקר על מסרים כימיים שעוברים דרך דמעות. במשך הרבה זמן הם גייסו אנשים שיצפו בסרט (לבחירתם) שיצפו בסרט שיעורר אצלם בכי של עצב. המטרה היתה איסוף הדמעות.
רק נשים התנדבו לשלב הזה של המחקר (אאל"ט אולי היה מתנדב אחד), וכך נולד כיוון קצת אחר. כמובן שחיפשתי עכשיו לינק זריז וגיליתי שמאקו הצליחו להפוך אפילו את הסיפור הזה לכותרת מגעילה.
נזכרתי בזה כי אולי מכאן ההבדל בינכם
עושה רושם שגברים פחות נלהבים מהקטע הזה של לבכות בסרטים. לא מבינה למה, אני בוכה מקצועית בכל סרט/ספר. אפילו אם הכל שמח או שהסרט ממש ממש גרוע, אני אהיה שם עם עיניים בורקות והקלה במידת המבוכה מכך שהאולם חשוך.
לא בדיוק.אני כן אחד שבוכה לעיתים בסרטים/ספרים/מוזיקה.
מצד שני,בהחלט יש מצב שאמרתי מה שאמרתי מפני שבאופן טבעי אני מכיר הרבה יותר גברים מאשר נשים,והרושם הכללי הוא שהם לא ממש בוכים בסרטים
בדיון על מניפולציות בסרטים שגורמים לצופים להרגיש נעים או סבל, יש פרופסור שנקרא נועם סובל?
(ל"ת)
זה לא היה קשה אבל גם לא היה מצחיק
בכל מקרה להצחיק ילדים קל יותר, כך שזו לא השוואה טובה, הכוונה היא לקהל מבוגר. אילו לספר בדיחה היה כ"כ קל, לאומני מצחק היה הרבה יותר קל בחיים… אבל אפשר לראות בערבי חובבים אנשים עולים לבמה ומנסים לספר בדיחות והקהל לא צוחק, אז אולי זה לא כ"כ פשוט כפי שנדמה לך. מאחורי תוכניות סאטירה/קומדיה יש צוות כותבים מיומן שעובד על כל בדיחה, בודק אותה, משייף אותה… ובסיטקומים שמצולמים מול קהל חי (בארבע מצלמות,) לא פעם מצלמים פאנצ'ים שונים בטייקים שונים כדי לבדוק אילו בדיחות עבדו טוב יותר. זו אומנות לכל דבר ועניין.
לעומת זאת לא ראיתי שבודקים עד כמה אנשים בוכים… זה לא נחשב להישג לגרום לקהל לבכות, אולי כי בניגוד ל"קומדיה" ה"טרגדיה" אינה סוגה רווחת בימינו. אכן, גם אני (כנראה) אבכה ברגעים מרגשים כאלה ואחרים, וללא ספק צריך לחבר את הצופים לסרט, אבל זה נכון לכל סרט באשר הוא. כשאנשים נכנסים לקולנוע (או יושבים מול הטלוויזיה) הם כבר מגיעים עם רצון להתחבר לסיפור, לשקוע בתוכו. לא קשה לגרום לצופים להתחבר לדמויות, למעשה צריך לעשות סרט גרוע כדי שתישאר אדיש ולא יהיה אכפת לך מהדמויות.
באתי לשפוך את הזדהותי עם האבחנה שלך
לאור סצנת הפתיחה של הסרט בה הוא ממש מתחנן לכנופיה שם לא להגרר לאלימות,
ואיך הוא כבר לא אוהב אלימות בכלל וזה,
וכמה זה הרבה יותר אמין מסתם גיבור בסרט אמריקאי סטנדרטי
שאומר לכנופיה שמולו חבר'ה בואו נפתור את זה יפה או משהו…
אבל אז נזכרתי שברגע שירו לו כדור השאיר לו צלקת על האוטו הוא איבד את זה
וחיסל את כולם בצורה אלימה ומייסרת באופן לא רגיל. אז אני כבר לא לגמרי בטוח באבחנה שלך.
מנגולד, ג'קמן וג'וני קאש
הפעם הראשונה שמנגולד וג'קמן שיתפו פעולה הייתה בקומדיה הרומנטית קייט וליאופולד מ-2001. באותו סרט שיחק גם ליונל שרייבר, שגילם את אחיו למחצה של לוגאן באקס מן המקור: וולברין. מנגולד גם ביים את "הולך בדרכי", הביוגרפיה על ג'וני קאש, שגרסתו לשיר hurt של ניין אינץ' ניילז מופיעה בטריילר ללוגאן.
אוי, זה היה כיף:)
ליונל?
לייב שרייבר.