"חיי פיי" הוא סרט מופלא, מקופל בתוך סרט מעצבן.
זה סרט על נער בשם פיי וטיגריס בשם ריצ'רד פארקר, הנמצאים שניהם על סירת הצלה בלב האוקיינוס. כבר עשו הרבה סרטים על הישרדות של אדם אחד בלב האוקיינוס; "להתחיל מחדש" עם טום הנקס הוא דוגמה מתבקשת. אבל להנקס היו חיים קלים: היה לו אי שלם, עם עצי קוקוס, מערה, חבילות פד-אקס וכדורעף. כל מה שיש לפיי זו סירה – ובאמצע הסירה יש טיגריס. מצב מאתגר, בלשון המעטה.
חשוב גם להזכיר שהטיגריס הנ"ל הוא טיגריס. הוא לא נמר מצויר שאוהב קורנפלקס, או חיה ידידותית לילדים שבתוך כמה דקות של יריבות ייצוגית יאכל מתוך ידו של פיי, יהפוך לידידו הטוב ביותר ויחד הם ילחמו בפשע וישירו שירים. הוא חיית טרף. הוא רעב. הוא היה שמח לאכול איזה פאי לארוחת בוקר. ובכל זאת, פיי והנמר שורדים.
אף שרובו הגדול של הסרט הזה מתרחש על סירת הצלה אחת ורפסודה מאולתרת אחת – חלל בגודל של פחות מחדר, בסך הכל – ההרגשה אינה של סרט קטן. בדיוק להיפך. הסרט נראה אפי. העשייה הטכנית של הסרט מדהימה לגמרי, והעדות הראשית לכך היא, כמובן, הטיגריס. דפי הטריוויה על הסרט יודעים לומר שריצ'רד פארקר הוא בעצם שילוב של צילומי ארבעה טיגריסים אמיתיים ואנימציה ממוחשבת. אף אחת משתי הדרכים אינה פשוטה לצילום. יצירת בעלי חיים אמינים היא אחד הדברים הכי קשים שיש באנימציה ממוחשבת, וכאן נדרש מהאנימטורים לא סתם ליצור טיגריס, אלא ליצור טיגריס שהוא אחת משתי הדמויות הראשיות בסרט, ועובר מצבים פיזיים ורגשיים שונים: למשל, טיגריס רזה במיוחד שסובל ממחלת ים. אבל ריצ'רד פארקר נראה כמו טיגריס, והוא יפהפה. ולא רק הוא. החיות האחרות בסרט, הסירה, האוקיינוס, השמים – הכל נראה מדהים. גם המראות הריאליסטים נראים כאילו יצאו מאיור בספר אגדות. ובנוסף, יש לסרט הזה קייס טוב להיקרא השימוש הטוב ביותר בתלת-מימד שנעשה עד היום.
בקיצור, הסרט על הילד והטיגריס בסירה הוא סרט שאתם חייבים לראות.
לרוע המזל, הסרט הזה מגיע ארוז בתוך "חיי פיי". וזה לא ש"חיי פיי", הסרט שמסביב לסרט, הוא סרט נורא, אבל הוא סרט מעצבן, מכמה סיבות שונות.
הסיפור על הנער והטיגריס הוא פלאשבק, שאותו מספר פיי המבוגר (אירפאן חאן), בעודו משוחח על ארוחה צמחונית עם עיתונאי חולף (רייף ספאל). והבילוי בחברת פיי המבוגר גרם לי להצטער על כך שסיפורו של פיי הצעיר לא נגמר עם טיגריס אחד שמן ואפס נערים הודיים. פיי הוא בלתי נסבל. פיי הוא אחד האנשים המלאים בעצמם האלה, שיזרקו לך תמיד רמזים על עברם המרתק ("הו, הסנדוויץ' הזה מזכיר לי את השנה שביליתי בציד פילים בקטמנדו"), ובתירוץ הקלוש ביותר יתחילו לספר לך על אותו עבר, בפרוטרוט, בטקסטים עליהם בלי ספק התאמנו היטב, ככל הנראה בבית מול הראי. הוא מדבר אך ורק באינטונציה של שלמה אבס בפני ילדי גנון, כשהוא עוצר מדי פעם כדי להסביר ולבאר דברים שהקהל אמור ויכול להבין לבד. והוא כמובן ישמח עד מאוד לספר לכם על ההרפתקה המדהימה שעבר עם הטיגריס, אבל לא לפני שהוא יספר לכם על קורות משפחתו, ועל דודו השחיין המפורסם, ולמה קוראים לו פיי, ולמה לנמר קוראים ריצ'רד פארקר, ועל אהבתו הראשונה, ומדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה, ועל עוד אלף ואחד דברים שלא קשורים לעניין בשיט.
בגלל הנטיה של פיי המבוגר לברבר, עוברת יותר מחצי שעה מתחילת הסרט ועד שהסיפור מואיל בטובו להתחיל. כל סיפורי-המשנה שממלאים את תחילת הסרט גם הם מצולמים ונראים נפלא, על גבול הקסום, אבל הם מדוקלמים בטקסטים דידקטיים ואיומים, חסרי כל אמינות, ורובם פשוט לא קשורים לעניין. סיפור האהבה של פיי, בעיקר (נפגשנו, התאהבנו, נפרדנו) לא מוסיף שום דבר לסרט מלבד עשר דקות. כל העניין הזה גרם לי לחשוש שמא פיי עומד בכל רגע להזמין אותי לעשות אצלו שישי ולשמוע קצת סיפורי המקרא.
וזה מה שמוביל אותי לבעיה האחרת של הסרט: אלוהים. "חיי פיי" הוא סרט על אלוהים, והוא לא מסתיר את זה. הדיון בדתות שונות, דת מול מדע ואמונה מול חוסר אמונה אינו חבוי, אלא מוגש על פני השטח. סיפורם של פיי והטיגריס מוגדר בתחילת הסרט כ"סיפור שיגרום לך להאמין באלוהים" – הצהרה טיפ-טיפה יומרנית מצד סרט להשמיע על עצמו.
ובכן, אני שמח לדווח שלפחות במקרה שלי, יצאתי מהסרט אתאיסט בדיוק כפי שנכנסתי. ומצד שני, הסרט אינו ההטפה הדתית העלובה שממנה ההצהרה הזאת גרמה לי לחשוש. הסיום של הסרט בהחלט מעלה שאלות מעניינות, אבל האם הוא פועל כטיעון בעד או נגד הדת – זה תלוי לגמרי בצופה. אני בהחלט יכול להבין אנשים ש"חיי פיי" יהיה בשבילם חוויה דתית במלוא מובן המילה. בכל הנוגע אלי, הוא לא גרם לי להאמין באלוהים, אבל הוא לפחות גרם לי להאמין בתלת-מימד.
משפט הסיום לפנתיאון
(ל"ת)
וואו
לא חשבתי שאתה אתאיסט, מגניב לגלות דברים חדשים![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ולעניין, עוד לא ראיתי את הסרט, רציתי לראות אותו אתמול אבל היה לי יום עמוס במיוחד (כן, גם לבני 14 יש ימים עמוסים), חיכיתי לסרט הזה הרבה זמן, והמצחיק שאני לא יודע למה ציפיתי אליו, אולי זה בגלל הטריילרים, או בגלל שרעיון נשמע טוב, או שפשוט התגעגתי לים,
ודרך אגב, איך בדיוק שילבו בין טיגריסים אמיתיים (מאולפים, כמובן) לאנימציה ממוחשבת?
נ.ב. פרט נחמד שחשבתי עליו: ריצ׳רד פארקר, אם אני לא טועה, הוא אביו של ספיידרמן. וטובי מגוויר, שיחק את ספיידרמן.
אופס
אני שמח שהערת על זה, כי זאת טעות: טובי מגווייר לא משתתף בסרט. הוא היה אמור לגלם את העיתונאי בסיפור המסגרת, וכל הסצינות שלו כבר צולמו, אבל לאחר מכן אנג לי החליט לצלם אותן מחדש עם רייף ספאל במקומו. בכל מקרה, אירפאן חאן משתתף גם ב"ספיידרמן המופלא", כך שזה הסרט השני שלו השנה עם דמות בשם ריצ'רד פארקר.
וואו. די מעליב בשביל טובי.
גם זה וגם ספיידרמן. הוא בטח בדיכאון.
הולך היום
מקווה לטוב, ושמח שהביקורת כלפי הסרט ה"מעצבן" היא לגבי הזחיחות של פיי המבוגר והקטעים בהודו, כי התפנית בסוף היא לגמרי הגיונית והופכת את הסיפור לשלם יותר. בדיוק מה שיפה בה, זה שהיא נותנת את הבחירה האם להאמין באלוהים או לא בידי הקורא/צופה, אז כן, המשפט "הסיפור הזה יגרום לך להאמין באלוהים" היא צריך להיחתך.
קלעת בול !
ההתחלה מעייפת מצד אחד ושטחית מצד שני. שילוב בעייתי של התחלה מסורבלת ודמויות שטחיות כמו החברה שלו, דוד שלו אחיו וכו.
גם הדיבור הרב על אלוהים היה עבורי בעיקר בולשיט.
אבל חוויות הצילום והצלת מימד היתה מדהימה.
הסרט לטעמי הוא אוב רייטד למרות שהוא בהחלט לא סרט רע, אבל גם לא סרט מדהים אם לוקחים בחשבון את כל המרכיבים שלו.
דורון, קרא את הספר...
לא שזה בהכרח תירוץ אם הסרט גרוע, אבל חייבים לציין שהספר הוא בדיוק כמו שאתה מתאר את הסרט.
השליש הראשון בספר מוקדש לדתות (פיי מתאהב בהינדו, באיסלם ובנצרות בו"ז) ומתאר את חייו של פיי. במידה מסוימת זה סיפור אחר שבא לתת דיוקן של חיים בהודו וכו'.
כך שנדמה שהסרט דווקא דבק לספר באופן נאמן, דבר הראוי להערכה גם אם גורע מעט מהסרט.
:)
ג'וני
זה לא משנה הרבה, כי הביקורת היא על ה*סרט*.
כשהולכים לקולנוע, לרוב הולכים כדי לראות סרט. אי אפשר לומר 'תקראו את הספר' כתגובה: במקרה כזה, צריכה להיות על הכרטיסים הודעה 'לא מומלץ למי שלא קרא את הספר'. סרט אמור לעמוד בזכות עצמו.
קרא את הספר ו-מה?
זה ישנה את דעתי על הסרט?
זה יגרום לך להאמין באלוהים.
(ל"ת)
מן הסתם שלא
אבל לפחות מהטגליין בעמוד הראשי אפשר היה להבין שאתה חושב שהסרט הוא סיפור הרפתקאות שבאופן מעצבן תקעו בו את כל נושא האלוהים. בעוד שבספר לפחות ברור שסיפור ההרפתקאות נועד כדי להמחיש את הרעיונות של הספר על אלוהים והאמונה בו. הביקורת המלאה מבהירה שאתה מבין שזה גם מה שהסרט ניסה לעשות וזה פשוט לא עבד בשבילך, אבל כשנכנסתי אליה זה לא היה ברור.
הוא פשוט אמר
גם אני חשבתי את זה כשקראתי את הביקורת (תגובה למטה).
דבקות לספר כערך בפני עצמו (אה ואתמול ראיתי את הסרט)
טווידלדי – תודה על שיעור ההעשרה. יש לך עתיד בחינוך. באמת.
דורון – כמובן אין הכוונה להשליך על הביקורת של הסרט (ובהתאם שורת הפתיחה שלי), ועם זאת ישנו ערך מסוים למידת הנאמנות שסרט נותן לספר, במיוחד ככל שהספר פופולרי (9 מיליון עותקים) ושאפשר לבנות על בסיס צופים חזק שקראו את הספר. בהחלט הסרט צריך לעמוד בפני עצמו, אך לעיתים הבמאי יקבל החלטה להקריב חלק מה"קולנועיות" של הסרט לטובת נאמנות לספר. נראה לי שזו החלטה קשה.
הכותרת הקודמת שלי היתה בסימן המלצה ידידותית. :)
אגב, גם בספר זה מתסכל שלוקח מ-ל-א זמן עד שמתחיל האקשן…
אמש ראיתי את הסרט, אני חייב להודות – ההתעסקות עם הדת *מחוץ למסגרת הנעורים של פיי* היא מוגזמת – כלומר כל האזכורים כל הזמן בין המראיין לפיי המבוגר, אינני זוכר אותם מהסםר והם מוסיפים אלמנט מעצבן.
עוד 2 נקודות: סיפור האהבה (אנאנדי) הוא מומצא לחלוטין, והם החסירו קטע אחד חזק – פיי מתעוור מחוסר שתייה וחשיפה לשמש, ופוגש בלב ים (בעודו עיוור) עוד אדם אבוד ששט לו בסירה. זה קטע מגניב.
ג'ון
נשמע טוב
האם אפשר להשיג את הספר בצומת ספרים/סטימצקי בעברית?
מן הסתם
זה היה רב מכר לפני כמה שנים אז היה מפתיע אותי אם לא מחזיקים אותו בסטוק, במיוחד בהתחשב בסרט.
אז יכול להיות שהפרופורציות בין הסרט לספר שונות
והסרט לא עבר התאמה בהתאם. יכול להיות שהשליש הראשון של הספר מתאר את חיי פיי לפני ההפלגה הרת הגורל, ואז יש הרבה יותר "חיים" לתאר, בהתאם לשם הסרט/ספר.
אבל בסרט, מדובר בערך ברבע מהסרט בלבד שמתאר את החיים בהודו ואת החיים של פיי, וזה מרגיש חסר פרופורציה, חסר פואנטה. אם הסרט מציג סצנות ותמונות שונות מחייו של פיי, אז גם הסיפור עם הטיגריס (וזה טיגריס, לא משנה כמה התרגום העברי יקרא לזה נמר בגלל צפיפות האותיות בתרגום(?!) או בגלל שקרכלשהו אחר) היה צריך לתפוס אותו חלק יחסי כמו שאר הסיפורים הקטנים. משהו בסגנון "פורסט גאמפ", נגיד. אבל כשהסרט מוצג כסיפור על הטיגריס והסירה, ולוקח לסיפור כ"כ הרבה זמן להתחיל, זה מרגיש כאילו סתם משכו אותנו חצי שעה עם סיפורי עמים שלא קשורים לכלום, רק כדי למלא את מכסת הדקות שהוקצתה לבמאי.
שוב, יכול להיות שהכל באשמת הספר. יכול להיות שבספר זה עובד, לא ברור לי איך. בסרט זה מוזר. מרגיש כאילו הסרט קצת יצא משיווי משקל, מהבחינה הזו.
גם בספר זה לא לחלוטין עובד.
אבל קטעים שלא עובדים בספר, שהקריאה שלו היא מתמשכת ושמאפשר לקורא לחוות כל פרק כקטע יחיד, עדיין עובדים יותר מסרט שכל דקה בו משפיעה על השלם.
לכן, למרות שבספר זו גם הקדמה ארוכה ומרגיזה קצת, הכתיבה היפה של ההקדמה הזאת גורמת לה להיות בסדר גמור כסיפור נוסף ולא לפגום בעיקר.
הצורה בה דורון מתאר את הסרט זהה לחלוטין לתחושתי כלפי הספר: אקספוזיציה ארוכה, מייגעת ומשעממת, שבסופה תיאור מרהיב ומדהים של הילד והטיגריס על הסירה. מסתבר שהסרט משקף נאמנה את הספר, ולא לטובה…
והערה קטנה ומעצבנת: אני לא אוהבת אנגליזציה של עברית, ממש עדיף "שחצנים" או "מדושני עונג" על פני "מלאים בעצמם".
אני נהניתי מהאקספוזיציה בספר
בעיקר מתיאורי גן החיות. ניכר שהסופר עשה עבודת תחקיר טובה ותיאר נאמנה את האווירה והניואנסים. אבל אני אוהבת, באופן כללי, תיאורי נוף ארוכים ומלאי משמעות.
עושה רושם שאני בדעת מיעוט כאן…
זה סרט מדהים
קשה להשאר אדיש לסרט כזה, מדובר בסרט פשוט מדהים, יצירת מופת בלתי נשכחת. מעין 2001 אודיסיאה בחלל בגרסא המחודשת. לא להחמיץ
אני לא אוהב כשסרטים מתעסקים בדת ואלוהים.
גם בתור לא-אתאיסט, התייחסויות לדת בסרטים (חוץ מבסרטים שזהו ממש הנושא שלהם, בעלילה עצמה) בדרך כלל לא עושות לי טוב. אני תמיד מרגיש שהיוצר כאילו רצה להפוך את הסרט שלו ליותר עמוק באופן די מלאכותי, וברירת המחדל הראשונה שלו הייתה להכניס רפרנסים דתיים בצורה קצת מעיקה ולרוב די ברורה ("אם נקרא לדמויות לצמד הפושעים דייוויד וג'ונתן זאת בעצם אלגוריה עמוקה!"). יש מקרים שבהם זה עובד טוב, או לפחות באופן לא מזיק ("הטוב, הרע והמכוער", לדוגמה), אבל לרוב דברים כאלה גורמים לי פשוט לגלל עיניים. בגלל הסיבה הזאת, ובגלל שבאופן כללי לא התעניינתי במיוחד בסרט ועוד יותר באנשים שמאחוריו, אני חושב שאוותר עליו.
אבל הביקורת – מעולה! אחת הטובות בזמן האחרון.
זה ממש לא סיפור שדוחף את הדת משום מקום
היא מרכיב מרכזי בעלילה, והיא מהווה את הפאנץ' הסופי, והכי חשוב- לא, המסקנה הסופית היא לא "יש אלוהים ואתה צריך להאמין בזה". אם אתה לא מאמין המסקנה שתצא ממנה תהיה הפוכה.
אני לא חושב שזו סיבה לוותר על הסרט.
זה משפט שנזרק פה ונזרק שם. הוא לא נדחף בכפית ולא נדפק בפטיש לצופה. אפשר בכיף להתעלם ממנו ולהנות משאר הנסיעה. לדעתי זו לא כזו גיבנת על הסיפור ולדעתי זה בכלל לא בנוי ברמה כזו שה"מסר" הזה מובן או קוהרנטי. ואפרט על זה בנפרד (אם לא אשכח).
בקיצור, לא משהו לפחד ממנו.
אשמח לקרוא את הפירוט שלך. מקווה שלא תשכח ושיהיה לך זמן לכתוב אותו.
זה גם הטאגליין של הספר
"סיפור שיגרום לך להאמין באלוהים"
לא ברור למה, כנראה סתם כדי לגרום לספר להישמע מסקרן.
וזה באמת אחד הספרים היותר יפים שקראתי, ופיי המבוגר לא מעצבן שם בכלל.
אני ממש מקווה שלא קילקלו את הסוף של הספר, שהיה פשוט מדהים.
אני מניחה שזה הטגליין של הספר
מכיוון שהסופר באמת האמין שהוא כתב משל שאומר אמירה משמעותית לגבי האמונה באלוהים.
הוא לא עשה זאת, מן הסתם, אבל לפחות אי אפשר להאשים את הסרט בחוסר נאמנות למקור.
מצחיק להתיימר לגרום לאנשים להאמין באלוהים
דרך יצירה בדיונית. אם זה המצב, ברוס הגדול מכולם היה צריך לגרום לי להתחיל להאמין. או, למעשה, עוד לפני זה יש עדויות ברורות של התערבות אלוהית ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש".
בדקתי עכשיו בספר...
היה נדמה לי שטעיתי ובאמת לא כתוב על הספר את המשפט הזה, אלא זה משפט שאומרת אחת הדמויות בספר בהקשר לסיפור שאותו פיי מספר.
ככה שזה סיפור שיגרום לך להאמין באלוהים- בהנחה שאתה חי בעולם של הסיפור שבו הדברים האלה באמת קרו.
זה בכל מקרה לא ממש סיפור שמשכנע אותך שיש אלוהים… יותר נותן זוית הסתכלות שונה לנושא
זה נתון לויכוח.
וכשיש ספק, עדיף שיסומן ספוילר מאשר שלא יסומן.
דומה לספר וגם לא.
אנג לי הצליח לביים סרט שמשמר ברובו את רוח הספר. זאת אומרת שמה שהיה מעצבן ומיותר בספר, מופיע גם בסרט ואלה בעיקר הדברים שמוזכרים בביקורת. פיי המבוגר הוא טיפוס בלתי נסבל בכל מדיום ו"סיפור שיגרום לך להאמין באלוהים" זו הצהרה יפה, אבל ריקה מתוכן. בכל זאת, יש דבר אחד שמאוד הפריע לי בספר והסרט הצליח לעקוף. עיקר העלילה מתוארת באיטיות, תוך כניסה לפרטים הקטנים והזניחים של אמצעי ההשרדות בלב ים. גם התחושות של פיי הצעיר מתוארות באריכות ובמונוטוניות ובהעדר מילה טובה יותר, רוב הספר פשוט משעמם. הסרט הולך לקיצונות השניה, הוא מעניין מדי. כל כמה דקות יש איזו סצנה מרהיבה ומלאת צבע ואפקטים מדהימים. האוקינוס כל כך חי והודו כה עשירה, שכמעט מפתה להיתקע בלב ים, עם טיגריס או בלעדיו. הסרט כושל בהעברת הסבל שעובר על פיי בצורה יעילה יותר מתיאור יבש בצורת קריינות. סוראג' שארמה מגלה יכולות משחק לא רעות בתור פיי הצעיר, אבל הן מעומעמות בידי קולו הזחוח של אירפאן חאן.
בכל זאת, יש בסרט דברים חיוביים ורובם נוגעים למה שהספר לא הצליח לעשות. למרות הקריינות המעיקה, רוב הסרט מוצג מנקודת מבטו של פיי הצעיר, כך שאנו נחשפים למה שהוא רואה ומרגיש. בספר, הכל מתואר בדיעבד ונועד לשרת מטרה. אין לנו את הבעות הפנים של סוראג' שארמה, או מדוזות צבעוניות שיוסיפו מימד של זמן אמת. זה היתרון של הגרסה הקולנועית, שהיא ממלאת את מה שהספר לא מצליח להעביר.
חוץ מזה, יש בסרט בננות וידוע שבננות הן ההוכחה לקיומו של אלוהים.
לא, לא, אלוהים בוטל.
מבחינת הבננות, לפחות.
האם כדאי לראות את הסרט ב3D או 4D או רגיל ?
בדרך כלל אני לא מרוצה מתלת מימד.
אם אתה נותן לתלת-מימד צ'אנס בסרט כלשהו -
עדיף שזה יהיה בסרט הזה. נדיר שאני עושה את זה, אבל במקרה הזה אני ממליץ על תלת.
בעניין 4DX, אין לי מושג. זה סרט שהרבה ממנו מתרחש על המים, אז אני מניח שתנועת המושבים תנוצל היטב, אבל עדיין לא יצא לי לראות סרט מלא בטכנולוגיה הזאת ובאמת שאני לא יכול לומר אם היא עוזרת או מפריעה.
גם ככה נהייתה לי בחילה בתחילת הסרט
מכל התנועות של סירת ההצלה על המים. לא נראה לי שהייתי עומדת בכסאות זזים…
לא חוכמה - כרגע כמעט כל דבר עושה לך בחילה.
(ל"ת)
ספוילר למציאות!
(ל"ת)
גימיק נחמד
לא יותר.
לי אישית קשה להחליט.
אני זוכר שהרגשתי את התלת מדי פעם (לא הלכתי לתלת מבחירתי, אלה הכרטיסים שתפוז חילקו). לומר שאני זוכר אותו כ"וואו"? שהוא היה מורגש מאוד? שאני זוכר עכשיו דברים מסוימים בתלת שתרמו לי מאוד לחוויה? לא בדיוק.
הסרט מאוד ויזואלי, מרהיב, יש בו תמונות שמוצגות בצורה מגניבה, יש בו הרבה מאוד מרחבים מרשימים ואני זוכר שהכל היה חד. אבל שום דבר מהחוויות האלה שאני *כן* זוכר לא קשור לתלת.
אבל אני בד"כ לא מתלהב מהתלת, אז אולי אני לא פונקציה.
4D לסרט הזה ביס פלאנט ראשון ממש טוב
הייתי היום בפעם הראשונה בהקרנת 4D וממש נהנתי.
התלת מימד ממד מוסיף ליופי של הסרט והמימד הרביעי ממש מגניב
גם אני ראיתי ב 4D והוה נהדר
שנינו יצאנו בהרגשת וואוו…
אז למה אני כן אהבתי את הפאנץ' ?
כי כשאתה רואה את הסרט (או קורא בספר) אתה מצפה שהוא יהיה "ראית איך אלוהים עזר לו לשרוד את מסעו הקשה בים?", ואז כשהוא מגיע זה נותן לך אגרוף לבטן ומשנה את נקודת המבט שלך לחלוטין.
הבעיה היא שאחרי האגרוף בבטן מגיעה האכלה בכפית
כדי לוודא שכ-ו-ל-ם הבינו. זה בעיני היה מעצבן אפילו יותר מסוגיית מקומו של אלוהים בסיפור.
(הבהרה – אני מתייחסת לספר, בסרט טרם צפיתי).
מודה שיש האכלה בכפית
אבל באופן אישי אני די מחבב האכלות בכפית, אני יודע שאני מיעוט אבל אני אוהב לדעת בביטחון מה הייתה כוונת המשורר.
לא יכול להסכים יותר
כשאני הולך לראות סרט אני הולך לראות סיפור של מישהו אחר. זה מחרפן אותי כשהוא נשאר "פתוח". אני אוהב לדעת על מה התסריטאי חשב, ומה הוא רצה לעשות.
כמובן שזה ענין של טעם,
אבל מבחינתי, בלי קשר לכוונה המקורית של התסריטאי, תמיד עומדת בפניכם אפשרות לתת פרשנות משלכם לסרט.
אחרי הכל, כבר שילמתם על הכרטיס, לא?
המצב זהה בסרט.
(ל"ת)
הסרט איטי?
ומתאים לראות עם חברים?
אז ככה.
ראשית, בקשר לטיגריס, אנג לי אמר בראיון שהכל ממוחשב. ועוד ממשלת הודו חשדה בהתחלה שהשתמשו בטיגריס אמיתי ורצו לעשות בעיות להפקה. ועוד הבמאי המקורי, ז'אן-פייר ז'נה רצה טיגריס אמיתי והעיפו אותו, בהנחה שזה רק יהיה יותר בלגאן.
והטיגריס עשוי מדהים. אם באמת כולו ממוחשב, אשמח לדעת אם היתה חיה ממוחשבת נוספת שזכתה לזמן מסך יותר משמעותי מריצ'רד פרקר. אסלן היה עשוי היטב, אבל הוא לא כיכב בסרט שלם.
שנית, את דעתי על התלת ועל הויזואליה כבר כתבתי לעיל. גם על הפרופורציות בין חלק מחלקי הסרט.
לא ראיתי (עדיין) את "להתחיל מחדש" ולא את "127 שעות" ואני לא זוכר כרגע סרט אחר בו הגיבור מתנהל לבד רוב הסרט, ועוד ב"תפאורה" אחת ויחידה. זו סכנה איומה לשעמום ואני בטוח שזה לא קל לתכנן את זה כך שייראה ויישמע ויסופר היטב. והצליח להם. אין רגע משעמם, למרות שפיי מבלה לא מעט זמן, לבד, עם חיה שלא יודעת לדבר, בכלל (לשם שינוי).
על הסרט הגדול העוטף אכתוב בנפרד, בתגובה מספיילרת.
מהטריילרים הסרט נראה לי מסקרן אבל לא ברמה שרציתי ללכת לראות בכל מחיר. אבל הסרט בפועל הוא הרבה יותר טוב ויותר מעניין מהטריילרים. העלילה הראשית מצוינת. השרדות, התמודדות עם האני, התמודדות עם היאוש, התמודדות עם הלבד. התמודדות מול איתני הטבע ככלל ובו זמנית גם מול אחד מהם, פאקינג טיגריס שתופס לך את חלקת האלוהים הקטנטונת שיש לך באמצע הפאקינג אוקיינוס.
וזה מעורר הרבה מחשבות, על מי נגד מי, על החיות האחרות, מי יותר חשוב ומי פחות. האם פיי חייב לדאוג להן או לא. האם עליו קודם לדאוג לעצמו. איך לעזאזל מתנהגים עם טיגריס. איך שורדים בסיטואציות כאלה כשאתה בכלל צמחוני. ומערכת היחסים של פיי עם הטיגריס מרשימה מאוד. גם על זה ארחיב בתגובה המספיילרת.
הערה אחרונה – זה הסרט העלילתי (שאינו סרט טבע) שמציג את המגוון הביולוגי הגדול ביותר שראיתי ושאני זוכר. בד"כ בעלי החיים הם ברקע ולא רואים אותם הרבה, אם בכלל. פה רואים די הרבה בעלי חיים (יחסית), חלקם בסביבתם הטבעית. ממש אפשר להרגיש את הפסיפס הגדול של בעלי החיים שמרכיב את העולם. יפהפה.
עד כאן מה שאני זוכר כרגע. בטח יהיו נו"ן-בי"תים אח"כ.
אה, כן. ז'ראר דפרדיה. ווט"ף?
הערה
מעניין – על פי הספר, פיי דווקא כן הציל את הטיגריס ביזמתו. הוא השליך אליו גלגל הצלה, קרא לו לעלות עליו ומשך אותו לסירה. אחר כך הוא קלט מה עשה והתחרט, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
תראה את קבור, אם לא ראית עדיין.
(ורק אם לא ראית עדיין, הסרט נחלש בצורה מאוד משמעותית בצפייה שנייה).
נהניתי.
תודה על הביקורת, שעזרה לי להנמיך ציפיות וככה לא התאכזבתי. אפילו ציפיתי שיהיו יותר חפירות בהתחלה אבל לא, לא היה יותר מדי (למרות שהקטע עם האהבה שלו נורא מיותר וטיפשי) ועבר מהר. אחד מהרגעים הגדולים באמת של הסרט הוא הסצינה של הסערה בספינה פשוט מדהימה ומותחת, והאפקטים עושים את התפקיד שלהם. בעצם, כל הסרט נראה נפלא. הכול אפי, גדול, מסעיר ופשוט יפה. יש הרבה צבעים שונים ואורות שונים והויזואליות נהדרת. בנוסף, התלת מימד מדהים ושווה את הכסף לגמרי. גם השחקנים עושים את העבודה כמו שצריך, במיוחד השחקן של פיי הצעיר שעושה מעולה את הדמות שלו.
אבל הבעיה של הסרט היא כמו הבעיה של "ההוביט". הוא ארוך מדי. בסופו של דבר לפעמים הסרט חוזר על עצמו ויש בו קצת קטעים מתים, הסרט קצת מעייף ומתיש, ובלי בעיה היה אפשר לקצץ ממנו כמה דברים בלי לפגוע באיכות שלו.
אחרי הכול, הסרט עשוי טוב וחובה לראות אותו בקולנוע. כי זו באמת חוויה.
עוד לא ראיתי את הסרט
אבל הביקורת היא בדיוק מה שחשבתי על הספר, סיפור יפה עטוף בסיפור מעצבן. בספר החלק המעצבן יותר עיצבן אותי ממה שנהניתי מהחלק היפה, אז בסופו של דבר לא אהבתי את הספר. נקווה שהחלקים הויזואלים בסרט יהיו מספיק טובים כדי להפוך את יחסי הכוחות.
למה היה צריך להכניס לפה את אלוהים?
כי הספר הוא על אלוהים. והסרט הוא על אלוהים. כל הפואנטה כאן היא על אלוהים.
סיפורי החיות הם רק משל, ממש כמו סיפורי התנ"ך.
והנמשל: אתה מול אלוהים.
זה לא "להתחיל מחדש" ולא "אבודים" ולא "טיטאניק".
זה "חיי פיי: הספר/סרט שיגרום לך להאמין באלוהים".
מה הפואנטה על אלוהים?
את הסרט טרם ראיתי, אבל בספר – שהיה מבריק בעיני – לא ממש ראיתי דיון על אלוהים. הייתי שמח אם היית יכול/ה לפרט מה היצירה הזו אומרת על אלוהים לדעתך.
גם אני לא שמתי דגש על כל עניין האלוהים
עד שקראתי את הדיון פה, ואת הספר אני מכירה מאז שהוא יצא. בכל הפעמים שקראתי אותו, תמיד חשבתי שהדיון בו הוא בעיקר על טבע האדם והדרך בה הוא בוחר לראות את המציאות שלו. הדיון על הדתות מובן, אבל על אלוהים ספציפית? ריצ'רד פארקר הוא מין דימוי לאלוהים? זה יכול להיות מעניין דווקא.
הו! זה אתה! זה אתה!
הכתבה שהכותרת שלה היא "פיי מאי" נכון? קראתי את הביקורת הזאת מיד אחרי שסיימתי את הספר, התלהבתי ממנה מאוד (פשוט ניתוח מבריק וקל לקריאה) ואז הדפסתי אותה וצירפתי לסוף של הספר, ככה שכל אחד במשפחה שלי שקרא את הספר קרא אותה אחרי שהוא סיים. אלא שמאז היא נאבדה לי. חיפשתי בגוגל, מצאתי אותה, באמת "מגזין במה" אבל הקישור לא עבד. עכשיו אני לא מוצא אותה בכלל. כנראה שהאתר הזה נסגר או משהו.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
תודה, זו תשובה יפה.
יחד עם זאת, כפי שכתבתי כאן, זה לא הופך את הסיפור למשל על אלוהים, אלא למשל על אמונה (ולדעתי, למשל קצת פגום).
יובל המפוקס סיקרן אותי,
יש לך אולי את הביקורת איפשהו?
האמת היא שחיפשתי, אבל לא הצלחתי למצוא. (זה פורסם במקור באתר שנקרא 'מגזין במה', שככל הידוע לי כבר נסגר).
אני לא חושב שהוא נבוב וזחוח.
אני רק חושב שהוא לא יגרום לך להאמין באלוהים, ושאם הוא עוסק בנושא כלל, מהווה התקפה חריפה מאוד נגד האמונה. ואני מודה שיש סיכוי שהספר עצמו חושב שהוא עוסק בנושא, בגלל השליש הראשון שלו – אבל המסר (לכאורה) פשוט לא מסתדר לי עם השליש הזה, או עם הסיפור עצמו. לכן לא הצלחתי להבין מה הספר מנסה להגיד לי על אלוהים.
כי האלוהים של פיי הוא לא שוחר טוב. הוא כמו הטבע, טוב ומיטיב אך גם אכזר והפכפך. והתפקיד שלך כאדם הוא למצוא את הדרך אליו – דרך הערוץ שיתאים לך.
זו לא כל הפואנטה של הטוויסט האחרון?
אני מסכימה שזה מאוד לא מספק, אבל זו נראית לי כמו בעיה בספר, לא בפירוש שלו.
לא, אני לא חושב.
אני חושב שאלוהים נעדר לחלוטין, ולגמרי ובצורה מוחלטת מהספר הזה. אני, בכל מקרה, לא מצאתי לו זכר. מה שקיים בספר הוא *הצורך* באלוהים, או ליתר דיוק, באמונה, על פני האלטרנטיבה: להכיר ביכולת שקיימת באופי האנושי לרוע נורא, ובחוסר המשמעות המוחלט של העולם.
בואי נניח שמישהו בא אליך ואומר לך "האמונה נדרשת כיוון שהיא גורמת לאנשים לחשוב שיש משמעות לעולם שהוא ריק ממשמעות; מחברת קהילות בהמצאה בדיונית של היסטוריה מיתולוגית משותפת; ומאפשרת להתגבר על טראומות באמצעות נרטיבים שקריים ומנחמים." האם תשאלי אותו מהי תפיסת האלוהות שלו? אין לו. יש לו תפיסה מסוימת מאוד של בני אדם ושל היחסים ביניהם. במונחי דיסציפלינה הוא סוציולוג או פסיכולוג או איש מדע המדינה – לא תיאולוג ובוודאי שלא איש דת.
מה שלא מסביר את הטענה שהספר יגרום לך להאמין באלוהים
ונדמה לי שדוקא מחזק את הטענה שלי שמדובר בפגם בספר.
יכול להיות שהסופר/דמות המספר פשוט צר אופקים במידה מסויימת, ולא מעלה על דעתו שגם אם אמונה זה דבר מועיל, אפשר להאמין בדברים שאינם אלוהים, או שיכולות להיות תפישות שונות משלו לגבי האלוהות.
עניין של הגדרה.
גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט, רק קראתי את הספר. גם זה היה לפני זמן מה.
נדמה כי אתה נצמד למין חלוקה אקדמית (בהיעדר מילה טובה יותר) ל"דיסצפלינות" כמו שקראת להן, כאשר אני לא בטוח שהסופר מכפיף את עצמו ואת אלוהיו לאלו.
באחת התגובות שלך בשרשור הזה אמרת "במובן הניו אייג'י" ואני חושב שזאת הגדרה קולעת. לפי הבנתי, אלוהיו של הסופר הוא בדיוק מישמש כזה של פילוספיות חצי מבושלות (רק בחלקן תיאסטיות ממש) שהוא מכניס תחת הכותרת אלוהים. באיזשהו מקום אני גם חושב שיש מידה של צדק בדבריו.
אמנם האלוהים מתפקד כתשובה הניצחת לשאלותינו, אך תשובה זאת חסרת ערך ללא הפולחן. אני חושב שאקט הפולחן הוא הדבר הקריטי ביותר לצורך אמונה באלוהים. פרופ' ישראל אומן, שכמתמטיקאי דתי הוא פרדוקס מהלך, הגדיר את דתיותו כפולחן יומיומי ראשית ותחילה. היה זה במסגרת תוכנית ראיונות בערוץ 1, בה הוא ניהל שיחה עם נשיא הטכניון, אם זכרוני אינו מטעה אותי.
אם כך, אין זה משנה כיצד אדם נתפס לרעיון האלוהים ולא משנה גם הגדרת גבולותיו מבחינה עניינית. כל עוד הוא עוסק בפולחן ישיר של אותו אלוהים, במסגרת הפולחן הנפוץ של אותו אל (וגם נחיצותו של זה נתונה לוויכוח)- זה מספיק.
עניין של פרשנות.
אני לא חושב שמדובר כאן בעניין של הגדרה: אני לא מנסה להשליך את ההגדרות שלי (או של ישראל אומן, או של הניו אייג') לגבי האלוהות על הסרט (והספר). אני מנסה להבין מה הסרט אומר על אלוהים מתוך הסרט עצמו. הפרשנות שלי היא שהוא לא אומר שום דבר על אלוהים. יש לו הרבה מה להגיד על אמונה דתית, קצת פחות מה להגיד על פולחן דתי, וממש שום דבר להגיד על אלוהים.
אם אני צריך לנחש מה הוא "אלוהיו של הסופר" הייתי מנחש שהסופר עצמו הוא אתאיסט מושבע, שמאמין שאלוהים הוא פיקציה נוחה שבני האדם המציאו כי כי הם לא יכולים להתמודד עם חוסר התוחלת, ובעיקר עם האכזריות, של הקיום.
ואגב, למרות שאני חושב שזה לא ממש רלוונטי לסרט, התשובה של פרופ' אומן היא תשובה יהודית מאוד. נוצרים עסוקים הרבה פחות בפולחן, ובוודאי בפולחן יומיומי, מיהודים.
אבל אתה יודע מה, תרשה לי להחזיר את השאלה אליך: איזה אלוהים אתה ראית בספר?
התשובה פשוטה מאוד
(ואני מופתע שאף אחד עוד לא אמר אותה)- הספר אומר שהוא יגרום לך להאמין באלוהים כי כדאי לך להאמין בו, לא כי הוא באמת קיים. ככה אני הבנתי את זה, לפחות. אז לא, אין פה שום כפייה וזה לא עצבן אותי בכלל. ספר גדול בעיניי.
זו גם הפרשנות שאני הגעתי אליה
ובעצם התייחסתי לכל ענייני האמונה בספר כסוג של הומור מוזר ומעט ציני, גם לגבי הבחירה האמונית של פי בנעוריו, וגם לגבי הפרשנות לגבי סוף הסיפור. אני מניחה שלמי שמאמין הספר גורם להאמין, ולמי שלא – העלאת הנושא גורמת בעיקר לגיחוך.
בשביל זה לא צריך את פיי.
בשביל זה יש לנו את פסקל, ושניהם קצת מפספסים את המשמעות של המילה אמונה.
כל-כך, כל-כך נכון.
אם כי הם מפספסים אותה אחרת: פסקל בוחר להאמין באלוהים כי יכול להיות שהוא קיים; פיי בוחר להאמין באלוהים למרות שהוא לא קיים.
ועוד משהו: פסקל חושב שהעולם הזה נהדר, אבל שווה לוותר עליו בשביל אלוהים; פיי חושב שהעולם הזה נורא, וצריך לבחור באלוהים כדי להיות מסוגל לחיות בו.
למה לדעתך שניהם מפספסים את המשמעות של אמונה?
(ל"ת)
אני לא מתלהבת במיוחד לדון בנושאי דת באינטרנט.
מצטערת.
מה!?
זה אחד הדברים הכיפים באינטרנט. ביחד עם ויכוחי פוליטיקה ופורנו.
יש שיגידו שאלו דווקא הדברים הפחות כיפיים באינטרנט.
(ל"ת)
באמת אין פה כפייה. אבל גם אלוהים אין פה.
(ל"ת)
In 1884, the yacht Mignonette sank. Four people survived and drifted in a life boat before one of them, the cabin boy Richard Parker, was killed by the others for food.
מעניין לקרוא את הסיפורים שמאחוריי הספר.
יש סיפור מעניין עוד יותר מאחורי זה
בספר "The Narrative of Arthur Gordon Pym of Nantucket" של אדגר אלן פו יש ארבעה ניצולים מספינה טבועה, שמחליטים להרוג ולאכול אחד מהם. הקורבן הוא נער הסיפון, ריצ'רד פארקר.
הטוויסט: הספר התפרסם ב-1838. ארבעים ושש שנים לפני המקרה של ריצ'רד פארקר האמיתי.
אתה צוחק.
(ל"ת)
אתה לא צוחק.
http://en.wikipedia.org/wiki/Richard_Parker_(shipwrecked)
אלוהים אדירים.
נו, אז בסוף העסק של "יגרום לך להאמין באלוהים" עבד.
(ל"ת)
רק הקטע של "הספר ש" לא.
(ל"ת)
אני חושבת שזה צירוף המקרים הביזארי ביותר בו נתקלתי.
(ל"ת)
מסתבר שאת לא היחידה שחושבת ככה
ב-1974 הסאנדיי טיימס ערך תחרות בין קוראיו למצוא את צירוף המקרים המוזר ביותר שהם מודעים אליו, והסיפור על שני הריצ'רד פרקרים ניצח.
http://en.wikipedia.org/wiki/Mignonette_%28yacht%29#Cultural_impact
תנו לי לראות אם הבנתי נכון:
מישהו כתב ספר על שלוש ניצולים שאכלו את הניצול הרביעי שקראו לו ריצ'רד פארקר, ו46 שננים אחרי זה, זה באמת קרה?
כן.
(ל"ת)
הולי גאד מאדר אוף שיט
(ל"ת)
אני מכיר עד שניים כאלה
סיפור טביעתה של הטיטניק, 14 שנים מוקדם מדי
מונולוג של כריסטיאן בייל
אה, אז עכשיו אתה כן מאמין באלוהים?
(ל"ת)
מעניין אם צירוף המקרים הזה
גרם לאותו ריצ'רד פארקר להאמין באלוהים, בדקותיו האחרונות.
הסיפור מעניין מאוד גם מזווית משפטית
את הסיפור הזה לומדים כמעט דבר ראשון כשמתחילים ללמוד משפטים ונתקלים בו די הרבה גם בהמשך. זה אחד מפסקי הדין הכי מפורסמים שיש. מה שיפה בו (וגם מזעזע בו) שזה סיפור שמערב הרבה מאוד שאלות על מהו מוסר, ומהו משפט והאם הם חופפים והאם הם היו חייבים לעשות את זה כדי לשרוד, והאם אנחנו, אם היינו במקומם בחרפת רעב בלב ים, לא היינו נוהגים אחרת. האם זה רצח? ואם כן – האם צריך לקבל הגנה מהחוק בגלל "צורך", כי כנראה היו מתים אם לא היו עושים זאת?
אגב, לא כל השלושה האחרים הרגו אותו. שניים מהם תיכננו לבד וביצעו לבד את הרצח. השלישי התנגד לרצח אבל היה שותף לאכילה. רק השניים הועמדו למשפט והם יצאו כמובן אשמים וקיבלו עונש מוות, אפילו שהשופטים רמזו שכנראה הם עצמם לא היו נוהגים אחרת באותן נסיבות. לאחר לחץ ציבורי המלכה (זה היה באנגליה) חננה אותם (הם ישבו בכלא בערך חצי שנה אם זכרוני אינו מטעה אותי).
->למתעניינים – חפשו בגוגל Regina v. Dudley and Stephens או המלכה נגד דאדלי וסטיבנס.
אתה צריך להחליט איזה מהם אמיתי
זה כל הקטע.
לגבי כריש לוויתן
צוללנים דיווחו שראו אותו די מקרוב (למשל בתאילנד, ליד קופיפי), כך שאין לי מושג מאיפה הבאת את ה 700 מטר.
כמובן שראו אותו מקרוב
דגש על המילה "צוללנים". והמקור שלי הוא וויקיפדיה וידע אישי. בכל מקרה בוא נסכים שנינו שלא רואים אותו מרפסודה פשוטה. ואגב זה לא "די מקרוב". הוא חיה מאוד ידידותית וצוללנים שוחים ממש לידם. http://www.youtube.com/watch?v=dUMUSFLyZpU
על כרישי לוויתן, פלנקטון זוהר ושאר פלאים
משפחת כרישי לוויתן מבקרת באילת בתקופה זו של השנה. הם מגיעים לאזורנו בערך פעם בשנה בתקופה זו, ונראים בעומקים מאד רדודים. לצערי אני לא זכיתי, אבל חברים שלי כן. ניתן לשחות ולצלול איתם בצלילה ספורטיבית. בצלילה ספורטיבית העומק המקסימלי המותר הוא 30 מטרים, בטח לא 700 מטרים. בקיצור, זה לגמרי סביר שהוא מופיע בעומקים רדודים.
לוויתנים (וגם סירות) הנעים במים מותירים אחריהם שובל זרחני מכיוון שהם מעוררים בתנועתם תופעה של זריחה ביולוגית (ביולומינציה) בקרב חד תאיים פלנקטוניים מקבוצת הדינופלגלטה. קראו על כך למשל כאן, או פשוט היכנסו למימי ים סוף באילת בלילה ונענעו קצת את ידיכם, ותוכלו להיווכח בכך במו עיניכם.
גם דגים "מעופפים" הקופצים מעל הגלים זכיתי לראות במו עיני.
מצטערת להרוס את המסיבה, אבל כל הדברים הללו נשמעים סבירים לגמרי למי שצולל או מכיר את הים. טרם הספיקותי לצפות בסרט ואינני יודעת האם הם מוצגים בצורה ריאליסטית, אבל התיאור כאן למעלה נשמע לגמרי סביר.
זה הקטע הרלוונטי מויקיפדיה:
"הכריש הלווייתני נפוץ באוקיינוסים בעלי האקלים הטרופי והממוזג עד חמים. למרות שנחשב כי הכריש הלווייתני חי באזורים המרוחקים מן החוף, כלומר במי האוקיינוסים הפתוחים, אולם התקבצויות עונתיות לצורכי תזונה מתקיימות במספר אתרים הסמוכים לחופים, כמו שונית האלמוגים של נינגלו שבמערב אוסטרליה, אוטילה (Útila) שבהונדורס, בטנגאס (Batangas) שבפיליפינים, ופמבה וזנזיבר הסמוכים לחופי טנזניה. למרות שהוא נצפה לרוב מרוחק מן החוף, תועדו מקרים בהם הוא התקרב לחוף, בהיכנסו למפרצי מים רדודים או לאטולי אלמוגים, או בהימצאו ליד שפכי נהרות. הכריש הלווייתני מצוי בין קווי הרוחב ±30 מעלות לערך. הוא שוחה בעומקים שלא עולים על 700 מטרים[1]. הוא לרוב בגפו, ולמעט מקרים בו הוא נמצא באתרים עם שפע של מזון, נדיר למצוא אותו בקבוצות." (שגיאות דקדוק במקור)
הסצנה המדוברת מחקה את האיור על הכריכה של הספר, בו מופיעים דגים וצבי ים שונים. יש שם דג גדול מהשאר, אולם ההפיכה שלו לכריש לווייתני היא כנראה תוספת של הסרט. בהתחשב בדברים אחרים שמתוארים בסרט, אני חושב שאפשר לסלוח על אי דיוק בעומק בו נפוצים בעלי חיים מסוימים.
ואם כבר מנטפקים זואולוגית, זה לא נמר, אלא טיגריס.
אבל למה חייבים לבחור?
זה סיפור. אף אחת מהגרסאות לא התרחשה במציאות שלנו גם ככה. אפשר להשאיר את שתיהן שקולות על כף המאזניים, לדעתי זה חלק מהיופי.
רק אני ראיתי שם "לא עולה על" לפני ה"700 מטר"?
(ל"ת)
תיקון קטן: יפנים, לא סינים
(ל"ת)
כן, את הקטע הזה הבנתי.
(ל"ת)
ולי לקח שתי דקות
עד שהבנתי את הבדיחה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
סרט פשוט מצויין
כבר דנתי פה לא מעט עליו מהיכרות עם הספר בלבד, אבל הוא נאמן מאוד לספר ככה שאין לי יותר מדי מה להוסיף. רק שהויזואליה מהממת ושסצינת הטביעה לוקחת את טיטאניק מבחינתי (אמנם קצרה יותר, אבל קולעת). סיפור המסגרת מבריק, ולא הרגשתי יומרנות גדולה מדי מצד המספר. אולי כי כל כך היה קל להתחבר לפיי (הודים זה עם חמוד).
לא גרם לי להאמין באלוהים (האמת שאני מאלה שעונים "לא יודע"), אבל גרם לי להבין יותר טוב אנשים שכן.
הכותרת בדף הראשי מייצגת לדעתי אתאיזם צר ולא נבון
ברצינות, הניסוח המתלהם הזה ("רק למה היה צריך להכניס לפה את אלוהים?") הוא בסך הכל הצד השני של דתיות לא קשובה ולא נעימה. לדעתי חיי פיי הוא לא סרט דתי במיוחד, יש בו משהו נדיר ונפיץ יותר- ביקורת על החילוניות.
הביקורת של הסרט על חילוניות היא חמורה- היא משעממת, חסרת משמעות, ואין בה נמרים.
יש מלא מלא סרטים עם אלוהים, וזה לא גורם לשום אנטי אצל הכותב או הצופים – מטריקס, המבוך של פאן, או מה עם "קונסטנטין" או מגרש השדים נניח. כלומר, זה בסדר שיש אלוהים אבל כשמדברים על קיומו יש בזה טעם לפגם. נראה לי שפישלר פשוט שונא ניו-אייג', ונו טוב ניו אייג' זה באמת עולה על העצבים.
אם מישהו קרא את החפירה שלי אשמח לשמוע דעתכם
אני לא פישלר
אבל אני הבנתי את המשפט הזה לא כ"התעסקות עם אלוהים הורסת סרטים" אלא "בסרט הכניסו את אלוהים בצורה לא קשורה/טובה וזה הרס".
כן, אני מסכים עם ג'ון וברווז גומי.
והרבה מאוד אנשים ייעלבו עד עמקי נשמתם,
חלקים ירצו להשתיק אותך ו/או להרוג אותך, בגלל שקראת לסיפור על בנו של האל שהקריב את עצמו "אמנות".
ניו אייג' ודתיות לפעמים ממש מעצבנים
למשל כשלוקחים סיפור שמתעסק באמונה ולא מעביר ביקורת על חילונים ומאמינים אלא מתעסק בשניי הקצוות האלו ובעיקר מעביר מסר שבכל מקרה צריך לבחור עמדה, והופכים אותו לסיפור שמעביר ביקורת על חילונים. וזה מה שנשמע שעשו בסרט וזה ממש מבאס.
אכן סרט מאוד מאוד יפה
אבל מה, קצת חסר אנרגיה. בספר, למרות שיודעים שפיי שורד, יש מתח כלשהו. הדרכים שהוא מוצא לשרוד את הים ואת ריצ'רד פרקר מעניינות ומרגשות. בסרט הכל מרגיש מאוד אגבי. לא רק שאין ספק שפיי ישרוד, אבל האתגרים שהוא נתקל בהם לא נדמים כל כך חשובים. כשהוא מאבד את כל המזון והמים שהיו על סירת ההצלה, למשל, הטון שלו, ושל הסרט, כשהם מדווחים על כך לא עולים על משיכת כתפיים. מן הסתם שזה בכוונה – לא הספר ולא הסרט באמת ניסו להיות להתחיל מחדש עם נמר – אבל מכיוון שלא כל כך התחברתי לשום דבר אחר בסרט (פרט לויזואליה) מאוד חסר לי המתח של סיפור ההשרדות כפי שהיה בספר.
בנוסף, צרמה לי ההחלטה לשנות את האופן שבו פיי מספר לחוקרים היפנים את הסיפור ה"אמין". בספר הוא עושה זאת בכמה משפטים כלליים מאוד. בסרט הוא מספר סיפור מפורט, מחריד, ומאוד כואב רגשית, כך שאין ממש ספק שזה משהו שהוא חווה, ולא משהו שהמציא באותו הרגע כדי לספק את החוקרים הספקניים. במיוחד מכיוון שמאוד לא אהבתי את מוסר ההשכל של "תבחרו איזה סיפור אתם מעדיפים" אהבתי את העובדה שהספר משאיר את האפשרות שהסיפור עם הנמר הוא האמיתי, אבל הסרט לא עושה זאת.
אוף, ספוילרים
(ל"ת)
זה רק אומר שגם היפנים בחרו את הסיפור הזה.
(ל"ת)
לא ראיתי את הסרט עדיין
בספר הסיטואציה די מוסברת. מהביקורת נשמע שהסרט הלך קצת חזק מידי על הצד הדתי של הסיפור.
טוב, אני לא מומחה
אבל נשמע לי מגוחך ש277 יום לא פיי ולא הנמר חירבנו. בייחוד שהיו תקופות יותר טובות ויותר גרועות בעיכול שלהם. אבל נחמד לפחות שמתייחסים לזה בספר
אני לא מבין איפה התעלומה
הם נמצאים על סירה בגודל 8 מטר, ומסביבם האוקיינוס. כל כך קשה להאמין שהחיות/הצואה פשוט הושלכו לאוקיינוס?
טיגריס, שהוא חתול ממש גדול,
ואוקיינוס, שהוא ארגז חול ממש ממש ממש גדול?
מוצף בממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש
המון מים.
בסרט לא היה ריקוד הודי בסוף
התאכזבתי.
צודק
אני גם ציפיתי לאיזה "פיי הו!" שילווה את הקרדיטים. ואם גם החיות היו מעורבות, זה בכלל היה מגניב.
אני לא חושב שהבנתי
הטיגריס בגן החיות ששימש את האבא לשיעור באכזריות החיים הוא ריצ'רד פארקר. מה לא מתאים?
"האתאיסט מקיים את האלוהים"
(ל"ת)
ביגי.
סצנת כותרות הפתיחה היא יפהפיה.
כל מילה.
בחיים לא חשבתי שאני מסוגלת להתרגש עד עמקי נשמתי מתמונה של עצלן. עצלן!
לא חושבת שזה סותר
מדע הוא לא מערכת אמונות, הוא כלי לבירור הנחות והבנת חוקיות.
אני לא מבינה זה למה הדת עדיפה ככלי נותן תקווה. מדע הרפואה הצליח להאריך חיי אדם בעשרות שנים תוך תקופה לא ארוכה של כ-200 שנה, עם חיסונים ותרופות שיעילותן הוכחה. מדע הפיזיקה מאפשר לנו לעוף בשמים מדי יום, ואף אחד כבר לא מתרגש מזה שציפורי המתכת לא נופלות מהשמים. גם בלי מדע אנשים עושים דברים מופלאים זה למען זה. למה זה לא מעורר תקווה מספיק? למה אמונה ביכולות האדם וברוח האנושית ובכך שכמין אנחנו מצליחים להתקדם, היא פחות קסומה ומוערכת מאמונה באיש שיושב בשמים, שיכול היה לייצר עולם מושלם ללא כאב וסבל ובחר שלא לעשות את זה?
יש הרבה מדענים דתיים, שרואים במדע כלי להבין את הבריאה. יש הרבה אנשים שפונים לפסיכולוג או להיסטוריה או לאיש דת כדי להתמודד עם קשיים בחיים. אני מבינה שכל אחד בוחר את הסיבות של עצמו לקום בבוקר. אני לא מבינה למה מדע או דת צריכים להיות עדיפים אחד על השני – זה כמו לטעון שריח וניל יותר טוב ממברג. אפשר לחיות בלי שניהם, אפשר לחיות עם שניהם, ומי שטוען שריח וניל עדיף על מברג – שיבושם לו.
כי ריח וניל מכיל בתוכו סיפור, ומברג לא.
מדע ואמונה אולי אינם סותרים, אבל מדובר בצורות שונות מאוד להבין את העולם. יש הרבה הבדלים, אבל אחד המרכזיים שבהם – והמרכזי ביותר ב'חיי פיי' – הוא שהדת מציעה סיפור טוב יותר מהמדע: יש גיבורים, עלילה, התחלה, אמצע וסוף. יש תכלית ומוסר השכל ויש משמעות ברורה.
בהנחה והדת איננה אמיתית, הרי שהיא נוצרה כדי להעניק לנו משמעות. לכן היא טובה בזה מאוד. המדע נוצר מסיבות אחרות – כדי לשלוט בסביבה החומרית – ולכן, כמספר סיפורים, הוא הרבה פחות מוצלח.
בהקשר הזה ממליצה על הספר
"זן ואומנות אחזקת האופנוע", שמתחקה אחר יסודותיה התרבותיים והפילוסופיים של התפיסה שלנו "ריח וניל מכיל בתוכו סיפור, ומברג לא"
למען האמת, אני גם לא חושב שזה סותר.
אני בעצמי יצרתי לעצמי אמונה מבוססת על מדע, אבל בויכוחים האלו, התווכחנו מה עדיף.
ודת הוא כלי של תקווה כי אתה יודע שכל מה שקרה, מישהו רצה שזה יקרה. להכל יש סיבה. ואם אתה במצב נוראי בחיים שלך- בדת אתה מסתמך על עצמך אבל גם על אלוהים שיעזור לך לצאת מהמצב הזה. דת מערבת בגורל שלך עוד גורם, דבר שלדעתי לפחות נותן יותר תקווה.
אני לא חושב שדת או מדע עדיפים אחד על השני- אבל בויכוחים האלו, שאמרו שרק דת זה טוב, ניסיתי להסביר שבחיים לא מזיקה גם קצת אמונה.
אם חייבים לבחור בין השניים
אני מעדיפה אנטיביוטיקה על תפילה.
אבל השאלה "מה עדיף" נראית לי חסרת משמעות. כפי שכבר נאמר, אין שום הכרח לבחור.
ברור שעדיפה אנטיביוטיקה על תפילה.
כנראה שלא ניסחתי את עצמי כמו שצריך.
לדעת שיש מישהו עליון שיעזור לך, שאתה לא לבד, שעוד יש תקווה, לדעתי הרבה יותר מעודד מאשר להסתמך על עובדות מדעיות.
עדיין לא משכנע אותי
"יש לטיפול הזה 90% סיכויי הצלחה" היא, לדעתי, אמירה הרבה יותר מעודדת מאשר "אנחנו מתפללים שהטיפול יעבוד".
אבל "אנחנו לא יודעים" פחות מ"אלוהים ידאג לך".
זה לא ממש הוגן להעמיד מצב בו למדע (הרפואה, במקרה זה) יש פתרון ברור אל מול מצב בו הדת מטיפה רק לאמונה ולא מעניק שם וודאות או תחושת הקלה. זה מקרה קיצון, בשני הצדדים.
אני לא זאת שהגדירה את תנאי השאלה
הקביעה היתה שהאמונה שיש מישהו שדואג לך יותר מעודדת מעובדות מדעיות. אף אחד לא אמר שום דבר לגבי סוג העובדות המדעיות.
אם הטענה היא שבהנתן עובדות מדעיות לא מעודדות, אמונה יותר מעודדת מחוסר אמונה, אני מוכנה להסכים שזה נכון עבור חלק מהאנשים, אבל בהחלט לא כולם. אבל בכל מקרה, לא מדובר פה בבחירה בין מדע ואמונה, אלא בבחירה בין אמונה לבין חוסר אמונה במצב שבו המדע כבר אמר את דברו.
*לגבי אותו אדם.
זה מה שכתבתי בהתחלה. לגבי אותו אדם. אם יש אדם שלהאמין עושה לו טוב, ומקל עליו, אז לא צריך לדחוף לו את המדע לפנים, כמו שחברי הלהוטים להוכיח שאין אלוהים עושים רבות.
מה שאני לא מבינה זה איך המדע אמור לשנות את דעתו לגבי אלוהים?
הרי כל דבר שהמדע מוצא אפשר לומר שזה לפי רצון האל ולסגור עניין. גרביטציה פועלת ככה כי זה רצון האל. האבולוציה עובדת ככה כי זה רצון האל. חומרים מסויימים מתרכבים עם אחרים כי זה רצון האל. כל דבר שהמדע מוצא הוא רק הבנה מעמיקה יותר של הצורה בה האל רוצה שהעולם יפעל.
אני לא מבינה איך זה יכול להיות נימוק בעד או נגד אמונה.
כי מדע מייתר את קיומו של אלוהים.
לפחות את קיומו כהסבר לתופעות כלשהן בעולם הגשמי.
ככל שהמדע מבין את העולם טוב יותר כך הוא כובש עוד ועוד הסברים שהיו בעבר משויכים לתחום הדת והאמונה. אם יש אבולוציה לא צריך בורא. אם יש רפואה לא צריך תפילות. עדיין אפשר להמשיך להאמין באלוהים כמובן, אבל היופי הוא שהמדע מאפשר גם לא להאמין. הוא מציע מודל לתיאור העולם שלא כולל מעורבות של גורם חיצוני לו.
אם מקבלים את העקרונות המנחים של המדע נשארים עם אלוהים מאד שונה. אלוהים שאין לו באמת תפקיד בעולם (חוץ מגורם נחמה, כמו שכבר הוזכר פה). רוב ההיסטוריה זו בכלל לא הייתה אופציה שעלתה על הדעת.
אני מסכימה איתך.
עם זאת, בדיון שהוזכר כאן, עלתה הטענה הבאה: "אם יש אדם שלהאמין עושה לו טוב, ומקל עליו, אז לא צריך לדחוף לו את המדע לפנים".
אני לא מבינה במה "לדחוף לו מדע לפנים" אמור לשנות את האמונה שלו. הרי האמונה הזו היא היא התמצית של אלוהים כגורם נחמה (ולא הרבה מעבר, עבור המאמין הרגיל). אני לא מבינה את הרלוונטיות של מדע לסוג האמונה הזה. במה המדע אמור להשפיע על מאמין שלא מצפה שאלוהים יתערב בחייו באופן נסי אלא רק מוצא בו מקור תקווה ונחמה?
זה נראה לי כמו האמירה "אם יש אדם שלהאמין עושה לו טוב, ומקל עליו, אז לא צריך לדחוף לו את טולסטוי לפנים". כלומר, אני לא רואה איך החלק השני משפיע באופן כלשהו על החלק הראשון. וטולסטוי נראה לי הרבה יותר רלוונטי לסוג האמונה הזה ממדע.
אצל אדם מאמין ורציונלי, או "מדען דתי",
המדע עונה על השאלה "איך" והדת עונה על השאלה "למה".
זו הייתה אופציה שבהחלט עלתה על דעתם של תיאולוגים רבים:
שאלוהים יצר את העולם ואת החוקים המקיימים אותו, ומאז הפסיק להתערב (אולי חוץ מאשר במקרים חריגים). כמו ששעון ממשיך לתקתק גם אחרי שהשען הלך להכין לעצמו כוס תה.
זה בדיוק המודל של אלוהים שהרמב"ם מציע ב'מורה נבוכים', למשל.
מה שכן, אני מסכים שזו מעולם לא הייתה הצורה הנפוצה של אמונה פופולרית.
סרט מרשים
מרשים רק מבחינה ויזואלית.העריכה, האפקטים, האנימציה הממוחשבת.והכל בתלת מימד.פסגת הטכנולוגיה הקולנועית.אבל האם הסרט מרגש ? מבחינתי אין אפילו רגע אחד מרגש בסרט.מרשים כן.מרגש לא.למרות זאת הסרט שווה צפייה והדיון לגבי מה המסר שבו מיותר לחלוטין.כן אלוהים לא אלוהים כן אמיתי לא אמיתי.זה לא חשוב ואפילו פוגם בהנאה מהסרט.
אם יש סרט שאפשר לומר עליו שהבימוי מעולה, אבל הסרט עצמו
לוקה בחסר, זה זה. כי מבחינת המשחק או התסריט, לדוגמה, הסרט באמת די מפשל – סוראג' שארמה, לדוגמה, יכול היה להיות ג'יימס פרנקו 2, אבל די נעלם, ופיי המבוגר היה די גרוע (סצנת הבכי שלו בסוף לא הייתה אמינה בשיט). לעומת זאת, הגישה של לי לסרט די מעוררת הערצה – סצנות כמו הסערה (שתיהן בתכלס, אבל סצנת הסערה בסוף הייתה מדהימה בכל צורה שהיא. Come and see god, Richard Parker), הזריחה או ניסיונות האילוף של ריצ'רד פארקר היו מפעימות. בכלל, זה אחד מסרטי הלוקיישן-הבודד היצירתיים והמרהיבים שיצא לי לראות. כשאתה מבין ש-60 אחוז מהסרט מתרחש על סירת הצלה ונספח שלה, שצוות השחקנים מורכב מנמר דיגיטלי והודי בינוני אחד, ואתה עדיין מרותק למסך – זה חתיכת הישג מרשים, שבאמת זיכה את לי באוסקר מוצדק (גם אם הייתי מצביע לבן זייטלין במקום). כן, הסרט מרגיש ארוך מדי (הוא אחד מהסרטים הכי קצרים שהיו במועמדויות לאוסקר, אבל מספר הפעמים שתהיתי עוד כמה זמן הוא יימשך היה הגבוה ביותר מכל המועמדים), אבל אני חושב עליו יותר ויותר דברים חיוביים אחרי הצפייה. בכלל, כשחושבים על זה, משמח לראות שהאקדמיה השנה נתנה אוסקר כזה נחשב לסרט כל כך ייחודי, ולא לעוד ביוגרפיה פטריוטית ואמריקאית. סרט טוב מאוד.
היי, ספוילרים@
הפעם זה מוגזם. נכון, זה ב"תחילת הסרט", אבל שוכחים מזה, מתעמקים בסרט, ואז בסוף הסרט זה בא אליך בהפתעה בטוויסט מגניב, ואז הצופה הישראלי עושה את ה"אההההה…" הכיפי שמגלים טוויסט בפה פעור ויוצא מהסרט כמו חוויה. מצטער, אחרי קריאת הביקורת שלך זה לא יקרה, כאילו אתה מגלה את הטוויסט של הסרט בכוונה. ממש לא נחוץ, באמת, חבל לי על הקוראים שיהנו מהסרט פחות בגללך. לא פיר.
על מה אתה מדבר?
(ל"ת)
אולי על הטענה של פיי שהסיפור שלו
יגרום לשומע להאמין באלוהים?
אה,
אז זה ספוילר להזכיר משהו שנאמר במפורש לחלוטין בתחילת הסרט (שלא להזכיר את הטריילרים) בגלל שאני צריך לבנות על זה שאנשים ישכחו את זה במהלך הסרט? מצטער, לא.
אתה מטיף פה למומרים
אני הייתי נגד התפיסה שלדבר על מה שקורה ב-127 שעות זה ספוילר.
בא לי למות.
ראיתי את הסרט בבית. אני חושב שזה אחד מהסרטים הכי יפים (ויזואלית) שנעשו בקולנוע אי פעם!!
לא ראיתי את זה ב 3D.
אינעל זובין מהטה.
זה נראה כמו הסרט הכי מטורף שאפשר לעשות בתלת מימד!
בכל אופן, סרט יפיפה שמוצג בצורה אומנותית כל כך יפה.. הבמאיי פשוט גאון.
וכן, הפסקול יפיפה.
לדעתי הסרט מתנגד באופן נחרץ לאלוהים
או לפחות פותח דיון פתוח על אלוהים. בכול מקרה הוא לחלוטין לא סרט דתי.
סרט מקסים ומרגד
לדעתי האנג לי דילל את הנושא של הדת מתוך הסרט עצמו, הוא אולי עסק בו מבחינה ויזואלית צבעונית עם דימויים שונים.
אבל זה הבהחלט לא סרט דתי.
הסרט מסתיים כחידה ולדעתי הסיום שלו הופך את כל חווית הצפיה שלעיתם קצת מפרכת לשווה ומובנת יותר.
בכל אופן אני ממש אהבתי את הסרט למרות שלא ראיתי אותו ב 3D וקצת חבל.
סרט מעולה
ראיתי את הסרט בDVD ב2D, הרגשתי שהייתי נהנה יותר אם הייתי רואה את הסרט ב3D בקולנוע אבל זה לא שינה לי הרבה. גם בשני מימדים זה סרט מעולה. הוא מרתק (הישג מרשים בכך שרובו מתרחש על סירה), מרהיב ויזואלית ומרגש מאוד. היה קטע אחד כשפי קורא להורים שלו ואחיו אחרי הסערה, היו לי כמעט דמעות בקטע הזה שריגש אותי מאוד. סך הכול סרט מעולה.
החצי שעה הראשונה שלו נוראית. השעתיים הבאות מדהימות
החצי שעה הראשונה של הסרט נוראית, לא אמינה, משעממת, מפגרת, מלאה בקלישאות ולא מעניינת.
אך כל זה שווה את זה וזה לא רק משום התלת מימד והאפקטים, זה גם בגלל שהסיפור מעניין. ילד נתקע על ספינת הצלה, עם טיגריס. מה יש לא לאהוב? והקשר בין הילד לטיגריס הוא מעניין. זה לא כאילו "לי ולטיגריס היו קצת בעיות בהתחלה, כי מישהו היה רעב ושובב. אך עכשיו אנחנו החברים הכי טובים." זה יותר מזה. זה החיבור שלהם ברמה הרגשית והתלות שלהם אחד בשני כדי לשרוד שריתק אותי. ההרפתקאות שהם עוברים פשוט מדהימות ועם על כל זה יש גם אפקטים ותלת מימד פצצה, עוד יותר טוב. הסוף ריגש אותי וכמעט בכיתי בו, שלא לדבר שהוא היה מפתיע, זדוני וגאוני.
חיי פיי הוא סרט של שעה וחצי. ואחרי חצי שעה שאתה שוקל התאבדות בכל פעם שפיי המבוגר פותח את הפה, מגיעים שעתיים מדהימות על סרט הישרדות מדהים, מעניין ומרגש.
שווה את זה
הסרט ממש טוב. אבל הספר הרבה יותר
(ל"ת)
חח סתם.
הסרט ממש טוב ומעבד את הספר בצורה נפלאה. הבעיה היחידה היא ההוספה המיותרת של סיפור האהבבה של פיי שבכלל לא היה בספר. וגם העובדה שהבילד אפ למסע ההישרדות המרתק לא היה כל כך טוב בסרט.
אבל הספר מצוין.