פברואר 2015. בנימין נתניהו כבר התרגל להיות ראש הממשלה. הוא חשב שאולי יישאר בתפקיד עד יומו האחרון. לפעמים זה קרץ לו. אף אחד לא באמת יודע למה הוא התכוון כשאמר בנאום "כשאנחנו מדברים על יוקר מחיה, אני לא שוכח את החיים עצמם". אפילו בנו אבנר לא הבין, אבל היו כל כך הרבה דברים באבא שלו שהוא לא הבין.
אבנר ובנימין לא פגשו מעולם את דן פוגלמן, שבאותו הזמן בדיוק סגר את הפינות האחרונות בליהוק הסדרה לסדרה החדשה שלו, "This Is Us". דן לא ידע, ואולי עד היום לא יודע, שבמדינה קטנה אחת בצד השני של העולם הגורל שלו ושל ראש ממשלה אחד נקשרו לעד כשמתרגם יצירתי בחר לאותה הסדרה את השם "החיים עצמם". אותו השם שפוגלמן עצמו יבחר בהמשך לסרט שלו אחרי שהסדרה כבר תהפוך ללהיט.
"החיים האלה" הוא סרט על גבר (אוסקר אייזק) שאשתו (אוליביה וייילד) עזבה אותו, מה שגורם לו לאבד שליטה על חייו ועל הנראטיב של הסרט, שהופך במהרה לסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור.
כלומר, לא. זה לא באמת סרט עליו. זה מתחיל מסרט עליו, אבל בכל פעם שסיפור כלשהו מתחיל לעניין ולסקרן הוא נקטע לטובת סיפור אחר. כל הסיפורים אמורים להתחבר בדרכים בלתי צפויות שהן בעצם ממש צפויות, ובתוך הסיפורים האלה יש גם אנשים שמספרים סיפורים אחרים או מדברים על התזה שלהם בלימודי ספרות – הרי מה קורץ יותר לקהל מדיון תיאורטי שלא ממש מתקדם לשום מקום על תפקידן של דמויות בתוך העלילה? נגיד, מה הופך מספר ללא מהימן או מה הופך אדם לגיבור או לנבל בסיפור של מישהו אחר. הרי החיים הם כמו סיפור של סטודנט שנה א' – מלאים בטוויסטים מיותרים, קופצים מנושא לנושא ועם הרבה תובנות בינוניות שמישהו אמר כבר.
האם דן הוא הנבל או הגיבור בסיפור? האם הוא הבין שהסרט שכתב הוא ערימת קלישאות מבולבלת ומעיקה? לא. הוא פשוט רצה לשמח את הקהל שלו. כלומר, להעציב. משהו באמצע. דן פוגלמן פיתח לעצמו שיטה פשוטה: הוא חיבר יחד במסקינגטייפ חתיכות של סיפורים לא גמורים והרכיב מהם סיפור חדש, "מורכב" שקופץ בין זמנים עם הרבה מוות ומשפחות מפורקות. המקצוע שבחר לעצמו – לגרום לאנשים לבכות מול המסך – היה ברכה וגם קללה. ברכה בגלל שיש ביקוש לסחורה כזו, וקללה כי יש ביקוש לסחורה גם אם היא כתובה בצורה שמאלצית ושטוחה, וגם אם ברקע יש קריינות שלא קשורה לכלום.
עמוק בלב, דן ידע שקשרים אנושיים הם מורכבים יותר מתפקיד הגיבור או הנבל. הוא אפילו ניסה להכניס את התובנה הזו לסרט שלו. או לפחות, זה מה שרצתה המבקרת באתר "עין הדג" להאמין, אבל מי יודע. המבקרת למעשה הלכה לראות את הסרט כי אוסקר אייזק, אדם שגורלו לא נקשר בשלה (וחבל), מופיע בו. הוא לא מופיע הרבה בסרט. לסרט, היא חשבה, יש הפרעת קצב וגם הפרעת אישיות, הוא כל הזמן קופץ בין סיפורים ולא ממצה אף אחד מהם. ומה הקטע עם האובססיה לטרנטינו ובוב דילן? המבקרת חשבה שזה חבל כי יש בתוך כל הבלאגן הזה סיפור אחד שהיה יכול להיות ממש מעניין, אבל התסריטאי קטע אותו כמעט מיד כדי לעבור לספר על משפחה ספרדית. הוא גם קטע את הסיפור של אוסקר אייזק לפני שהסביר למה בעצם הוא כזה סטוקר משוגע, ולמה הוא כל כך אובססיבי לבת הזוג שלו. הוא היחיד שלא קיבל בסרט סיפור רקע טרגי בהגזמה, מה שהופך דווקא אותו לדמות מסקרנת. אבל כזה היה דן: תסריטאי נבל. או גיבור. או מספר בלתי מהימן. עוד מושגים מעולם הספרות.
דן העדיף לחשוב על עצמו ככותב שבוחן גבולות, שמחפש דרכים חדשות לספר סיפורים – וגם מדבר על אמנות הסיפור בתוך אותם הסיפורים שכתב בדרכים החדשות האלה. לא הייתה לו סיבה לפקפק בכך. אולי בעצם הייתה סיבה אחת: המבקרים. המבקרים היו חבורה של גברים לבנים ששונאים רגשות. זה לפחות מה שדן חשב עליהם. היו מבקרות שאמרו לו שהוא טועה. היו גם מי שהזכירו לו שגם הוא, בעצם, גבר בגוון דומה. אפילו היו כאלה שחיברו בין הטענות שלו על מבקרים ובין עלילת הספרדים הפטרונית וספק גזענית שלו, שבה כולם יצריים ומלאי תשוקה, ודמויות פוצחות בנאומים ספונטניים על סיפור חייהן העצוב, שנראית כאילו היא נכתבה בשביל החלומות הרטובים של עקרות בית על אנטוניו בנדרס. גורלם של פוגלמן ושל המבקרת, והמבקרים בכלל, לא נקשרו זה בזה. לפעמים גורלות של אנשים לא נקשרים זה בזה. דן ידע את זה, אבל הוא לא רצה להכניס סיפורים כאלה לסרט שלו. לא חבל על זמן המסך היקר?
לא הבנתי למה בחרת לפתוח את ב2 פסקאות על ביבי
ומה הם תורמות מבחינת משמעות מלבד תרגום של מחבר וביטוי שלא הרבה זוכרים שביבי אמר אי אז?
זוכרים, זוכרים
להרגשתי לפחות, זה ממש הפך למטבע לשון בזכות ביבי. החיפוש הזה ממחיש את זה קצת.
זה לא באמת משנה, אבל זה משהו שאפשר לבדוק
לפי גוגל טרנדס אפשר לראות שאומנם הייתה עליה בשימוש במונח בפברואר 2015 אבל כמה חודשים לאחר מכן אנשים הפסיקו להשתמש במונח לחלוטין. כל זאת עד שיצאה הסדרה וגרמה לעליה גדולה פי כמה בשימוש לעומת העליה שביבי גרם לה…
Google trends בודק חיפושים שאנשים עושים, ולא שימוש במונח (למיטב ידיעתי).
נראה לי סביר שהיתה ירידה בחיפושים אחרי שכל הממים התבלו, ואני לא חושב שזה אינדיקטיבי לרמת השימוש בו.
אבל אתה צודק. זה באמת לא חשוב :)
לא הבנתי מה הקטע
בשתי הפסקאות האלה, בעיקר כי…. מה החשיבות העצומה של זה שביבי אמר צמד מילים שדי שגור בשפה שלנו (כלומר, זה לא איזה ביטוי שמעולם לא נאמר לפני כן), שהוא גם במקרה שם הסדרה בעברית ושם הסרט באנגלית? אם כבר, יותר מיוחד/יוצא דופן בעיני האספקט שלא קשור בשום צורה לביבי. אולי פספסתי משהו בזייטגייסט הישראלי (זה בהחלט ייתכן היות ואני גרה בחו״ל) אבל אנשים באמת מייחסים את צירוף המילים הזה לביבי?
כן.
(ל"ת)
גם בלי שראיתי את הסרט,
(בינתיים. אני לא נותנת לאוסקר אייזק לחכות יותר מדי זמן), ברור לי שהביקורת מנסה להעביר משהו מהתחושה שלו. היא מתארת את הסרט כקרעים של סיפורים דרמטיים ובלתי קשורים, וגם כתובה באותה צורה – זה כנראה נועד להמחיש לנו את חוויית הצפייה בסרט.
סרט לא טוב
כשאני ציפתי בסרט הרגשתי שמנסים לדחוף לי כל הזמן קטעי עצב בהם אני אומר להיות עצוב דבר שהרגיש לי מאוד מלאכותי ומאוד מאוד מוגזם. יש באמת סיפורים קיצוניים וקשיים בחיים אך פשוט במאי לדעתי צריך לדעת לתאר אותם בצורה עדינה וחכמה כך שלא תיראה לצופה כסיפורי פנטזיה יותר מאשר סיפורים על החיים עצמם.
אפשר לפרט
על "האובססיה לטרנטינו ובוב דילן"?
.
הסרט חוזר שוב ושוב לטרנטינו (הדמויות רואות את ספרות זולה ומתחפשות לדמויות בהלוואיין, רוצות לכתוב ביחד תסריט בהשראתו) ולאלבום ספציפי של בוב דילן שדמות אחת מאוד אוהבת. הסרט בונה את הדמויות האלה כחשובות וטהורות אז הוא יוצר מין מיתולוגיה סביב שני הדברים האקראיים האלה, בלי יותר מדי העמקה. ברגע השיא יש ניתוח לא מבריק של שיר אחד מתוך אותו אלבום, כדי שנבין למה הוא כל הזמן חוזר אליו
תודה. לפחות הוא נתלה באילנות הגבוהים ביותר.
נשמע כמו ג'יימס ג'וייס
בכיוון או בכלל לא?
הסרט הזה הרוויח את קיומו
ולו בשביל לקבל את ההיגד החדש "אוסקר אייזק, אדם שגורלו לא נקשר בשלה (וחבל)".