הבה נניח מראש את הלבנים במקומן: לא אהבתי את "לגו באטמן". אני יודעת: הרבה אנשים אהבו מאד את הסרט וחשבו שהוא מצחיק, אני לא.
הגעתי לשלב בחיי שבו נמאס לי מסרטי-מטא שמתלהבים מעצמם בראי, וב"לגו באטמן" יש הרבה מזה. כן, הוא יודע את העבודה, ונדמה היה שהתסריטאים כתבו תסריט שכתיבתו תשעשע אותם לא פחות מאשר תקרוץ לכ-ו-ל-ם: ילדים ומבוגרים, גברים רגישים ונשים חובבות אקשן. אבל זה בדיוק מה שהוא: סרט במשקל נוצה שמתנהג כמו צוות בידור במסעדה ומקפיד לעשות שמח בכוח. הרבה אנשים אוהבים את הסיטואציה הזו, עובדה: המסעדות הללו מלאות. הופ, הופ, כפיים!
לבאטמן יש הרבה אישיוז, וזה מובן: אחרי הכל קרה מה שקרה עם ההורים שלו, והגיוני שיישארו לו כמה צלקות נפשיות. יש לו בעיות ליצור קשרים, להודות בצורך וברצון שלו באינטימיות, או במילים פשוטות יותר, הוא מתנהג כמו פוץ. כל זה, כמובן, היה נסלח אלמלא זה היה מעמיד את תושבי גותהאם בסכנה. אתם מבינים, הג'וקר, אויבו המר של באטמן, בסך הכל רוצה קצת תשומת לב, אולי הכרה במעמדו, אפשר אפילו להתפשר על הפגנת שנאה בריאה בין שני אויבים – אלא שבאטמן מסרב להפגין אכפתיות, מסרב להודות שכל פגישה ביניהם היא יותר מסטוץ חד פעמי. במקביל, מגיעה לעיר מפקחת משטרה חדשה: ברברה גורדון, שמחליפה בתפקיד את אביה, ויש לה רעיונות מהפכניים: כמו, למשל, שלא צריך להעזר בבאטמן משום שסטטיסטית יש לו נטיה להחריב את העיר ולהעלות את רמת הפשיעה בה, במקום לעשות ההיפך. וואלה, יכול להיות שיש משהו במה שהיא אומרת.
כמתבקש משמו, העולם של "לגו באטמן" בנוי כולו לבני לגו ומאוכלס באנשי לגו, מה שמקשה על תושביו להביע מחוות גופניות מורכבות. הסרט נולד בעקבות הצלחת "סרט לגו", שבו באטמן השתתף כדמות משנית, וגם בו, יש לומר, הוא התנהג כמו דוש. העולם הנפרד שבו הוא מתקיים מאפשר לסרט מצד אחד לא להיות המשך ישיר של אף אחד מסרטי באטמן הקודמים, ומצד שני מאפשר לכל הדמויות לזכור אירועים שקרו בסרטים ההם ולזרוק עשרות קריצות ורפרנסים לגרסאות קודמות של באטמן, בקולנוע, בטלוויזיה ובקומיקס, שחלקן יהיו מובנות רק לבאטמנולוגים מומחים. בנוסף הוא גם משמש גם מעין ריבוט ומציג מחדש דמויות מסוימות, כמו רובין, הילד הניג'ס ש"עוזר" לבאטמן בעודו לבוש תחתונים ירוקים.
בכל מה שקשור לצד הטכני, הסרט אחלה, באמת: העולם של הסרט צבעוני וקופצני, קוביות הלגו אינן מהוות מכשול שימנע להאמין בהיותו של עולם הלגו אמיתי (אולי משום שאף רגל יחפה לא דרכה עליהן במהלך הסרט); הצילום משובב נפש, ה"אפקטים" חמודים וניתן לשכוח שכל הסרט הוא אפקט אחד גדול. התסריט זורם ודוהר בקצב רצחני שכולל מספר עצום של בדיחות-רקע שעוברות בתוך חלקיקי שניה. עד כאן סבבה, יופי.
הבעיה היא שכל המטא הזה מקפיץ לי את הפיוזים. אני מבינה את התסריטאים ואת מפיקי הסרט: היומיום שלהם רווי בהתעסקות בסרטים, קלישאות של סרטים, בדיחות על קלישאות, ובדיחות על אנשים שכותבים בדיחות על קלישאות של סרטים; במצב כזה קל לחשוב שכולם כמוך ולכתוב עבור עצמך. וכך, הסרט נפתח ב"מסך שחור. מסך שחור וקול דרמטי יגרמו לכם לחשוב שקורה פה משהו חשוב ומפחיד" (זה לא ציטוט מדויק אלא רוח הדברים) – משפט כזה יכול להצחיק מאד מי שראה הרבה מאד סרטים בחייו ומכיר מוסכמות קולנועיות. עבור אחרים זה… פחות. באותה מידה הרפרנסים המרובים שוורנר זרקו פנימה יצחיקו את קהל היעד שמזהה אותם (הארי פוטר, שר הטבעות, ד"ר הו) ויהיו סתם עוד קישוט רקע בלתי מובן – אם כי לא מזיק - עבור מי שאינו בקי בחומר. אבל בעיני זו עצלנות תסריטאית: במקום להשקיע בעלילה מהודקת ובבדיחות "אמיתיות", כאלו שנובעות מהדמויות והמצבים של הסרט עצמו, הבריחה לרפרנסים היא פתרון זמין וקל, והכי גרוע – פתרון שכולם תמיד מתעלפים עליו.
אם מוציאים מהסרט את הרפרנסים והמודעות העצמית, מה נשאר? לא הרבה. עד כה התייחסתי למה שמסביב, אלא שמי שבאמת באמת גרם לי לכרכם פני מול הסרט הוא באטמן: נה נה נה נה נה נה נה נה באטמן הוא פוץ עשיר פריווילג וצרוד, אלא שבניגוד לסרטי "באטמן" האחרים, פה הוא דמות מוקצנת שסובלת מראיית עולם בעייתית במקרה הטוב וחי בבועת אשליות דמיונית במקרה הפחות טוב. הוא מתעלם בעקביות מכל מה שסביבו ובטוח שהוא היחיד שמבין, יודע, יכול להעלות רעיונות טובים ומסוגל לבצע. כל מי שאינו באטמן זוכה להתעלמות או להשתקה מכוונת. נכון שזה בדיוק הקטע – הדמות של לגו-באטמן היא פארודיה על באטמנים אחרים, בעיקר זה של נולאן, אבל עדיין זאת הדמות שאנחנו צריכים לבלות איתה סרט שלם, וזאת בעיה כשהוא בלתי נסבל. בעיני הוא לא היה דמות שראויה לרחמים או לחמלה, אלא פשוט דוש שחצן שצריך להעיף לו כאפה.
במסגרת היותו נרקסיסט שמרוכז בעצמו ומקטין את כל מי שסביבו, באטמן של "לגו באטמן" מצא דמות להטפל אליה: ברברה גורדון, מפקחת המשטרה החדשה של גותהאם ובתו של ג'ים גורדון, מפקח המשטרה הפורש. בכל פעם שיש לו הזדמנות, באטמן משתיק אותה, מכנה אותה "ברב" ומבטל את ההצעות שלה. הוא עושה את זה בהפגנתיות, אפילו יותר משהוא מבטל רעיונות של דמויות אחרות – אפילו רובין, הילד, זוכה ליחס סלחני יותר. בכלל, לבאטמן יש נטיה לנכס תחתיו כל מי שהוא יכול, דוגמת "באט גירל" שמפציעה בסופו של דבר: היא לא עומדת בזכות עצמה (כפי שהארלי קווין היא בעלת שם ואפיון חיצוני משל עצמה ואינה נגזרת של הג'וקר, או כפי שרובין אינו נושא את סמל העטלף), והיא לא "באט וומן" כפי שראוי שתהיה – היא "בסך הכל" נערונת, מיידלע.
"לגו באטמן" הוא סרט עמוס מכל טוב שבנוי בדייקנות עילאית כדי להביא את מה שנדמה ליוצריו שצופים אוהבים: רפרנסים בשפע, הופעות אורח של דמויות מסרטים ועולמות תוכן אחרים, איזכורים לגיבורי-על מתחרים ("איירון מן מעפן!") וצבעוניות מלבבת. הוא חמוד ובכל זאת זה לא הספיק לי. ציפיתי ליותר.
באט גירל
היא ברברה גורדון לפי הקומיקס. אני מבין לגמרי למה לא אהבת את הסרט וזה בסדר, פשוט זה ספציפית מציק לי כי זאת הדמות. זה סתם אני והניטפיקינג החנוני שלי..
לא ראיתי את הסרט
אבל מה שאת מתארת אופייני גם לעין הדג עצמו, לא? הכול בדיחות ואזכורים (אה, סליחה, רפרנסים. בעין הדג לא עושים אזכורים, עושים רק רפרנסים, ולא רואים משפחת סימפסון, רואים רק סימפסונס.), בעיקר על דוקטור הו, ג'וס ווידון, גיבורי על, דיסני, מונטי פייתון ושאר ירקות, ומי שלא מכיר שיקפוץ. קרה לי לא פעם ולא פעמיים שהייתי צריך לגגל משפט שנאמר באנגלית, הצחיק את כולם וזכה לעשרות חיבובי דג, רק כדי לגלות שמדובר בציטוט של רון בורגונדי ושאם מה לעשות, לא ראיתי את הנסיכה הקסומה וגם אין לי כל כוונה לעשות את זה, אף אחד לא יסביר לי ממה כולם צוחקים, אלא ישלח אותי לחפש בגוגל. עיקרון האינטרטקסואליות שחל על כל רובד בחיים אינו מאפשר, כמובן, אתר אינטרנט, סרט, ספר, או סתם שיחה יומיומיות ללא כל שימוש באזכורים חיצוניים, ובכל זאת קצת מוזר לי שאחת ממקימות האתר קובלת על דבר שנמצא ב-DNA של האתר שהיא עצמה הקימה.
על אף שהרגע תקפת אותי ולעגת לי,
אעיר כמה הערות ענייניות שלא מתוך מטרה לפתוח דיון:
* ההשוואה שלך שגויה: היא צריכה להיות *לא* בין גולשי עין הדג לתסריטאים, אלא בין ביקורות שנכתבות באתר לבין תסריטים. הגולשים מקבילים לקהל הצופים בסרט;
* עין הדג לא הוקם כדי להוות במה לאזכורים לסרטים, הוא הוקם כדי להוות פלטפורמה לדיונים (היינו: ביקורות). במהלך הזמן התפתחה בו קהילת מגיבים עם הווי משלה; בדיוק באותו אופן סרטים הוליוודיים לא נעשים מתוך מטרה להכניס אזכורים רבים ככל האפשר לסרטים אחרים – האזכורים הם תוספת שהתפתחה עם הזמן.
כך או כך, לעורכים אין אפשרות לשלוט בכל גולש וגולש ולדאוג שכולם ייענו לדרישותיך באשר למינון הרצוי של אזכורים והסבר באשר לאזכורים לא מובנים. מה שאנחנו כן עושים זה להפחית את מינון הבדיחות הנ"ל בביקורות שעולות לאתר.
תודה, שלום.
לא תקפתי ולא לעגתי, ואני מצטער אם לא הובנתי נכון
וכמובן שלא באתי לתקוף וללעוג לאחת ממקימות האתר, שהרי אני קורא נאמן של האתר מזה 15 שנה. כל מה שאמרתי, או שניסיתי להגיד, הוא שלפי מה שאת מתארת בביקורת הזאת קיים בסרט באטמן לגו קיים גם בסרטים שבדרך כלל אהובים מאוד באתר – סרטי שרק, משפחת סימפסון (הסדרה והסרט), וכמובן סרט לגו הראשון. לכן תמהתי מה יש דווקא בסרט הזה שעורר אצלך כזאת ביקורת. שבאטמן הוא שמוק שחצן ולא אהיב? את זה אנחנו יודעים משנות התשעים אם לא קודם לכן, וגם בעלייתו של האביר האפל הוא כזה. שהעלילה מקושקשת והדמויות שטוחות? זה המשך של סרט לגו הקודם שגם שם היה אותו סיפור. מכיוון שבדרך כלל, גולשי עין הדג והמסמ"צ לדורותיהם (ואני ביניהם) נוטים להשתפך על יצירות מטא, גבוהות כנמוכות, באמת מסקרן אותי לדעת מה לא עבד דווקא פה. כאילו, גם בסרט טרולים יש עלילה צפויה, דמויות שטוחות ושירים שחוקים, ובכל זאת אותו אהבתם. שוב, אני לא בא לתקוף וללעוג, זה נטו סקרנות.
מי אלו "אהבתם"?
אתה מתייחס לגולשי וכותבי האתר כמו עדר חסר מחשבה שאוהב אותו דבר.
הרושם הכללי שקיבלתי.
אם מדברים ספציפית על סרט טרולים, דורון ממש אהב אותו וקידם אותו, ואחרים בתגובות גם התלהבו סך-הכול; ובאופן כללי יש באתר נטייה לעוף על כל סרט מלא באזכורים/רפרנסים, לא משנה עד כמה הוא גרוע ווולגרי (ג'יי ובוב השקט היא אחת הדוגמאות הבולטות). זה לא בקטע של "אף אחד לא מחויב לאהוב שום דבר ועל טעם ועל ריח" וגו' כי זה כבר ברור, פשוט תהיתי למה במקרה הזה לונג לא אהבה את הסרט, ונראה לי שהיא הצליחה להסביר את זה יפה ויותר בהרחבה בתגובה השנייה שלה אליי, כך שכנראה אצטרך לצפות בסרט בעצמי כדי לחוות דעה עליו (הקונצנזוס דווקא אהב, אבל סרט לגו הראשון ממש סתמי בעיניי, אז…) אגב לונג, לפחות בנושא שרק את טועה; קפיצה קצרה לדבי תבהיר מיד כמה כל אחד ואחד מסרטי הסדרה מלא באזכורים לאינספור סרטים אחרים, וגם הביקורות והדיונים העינדגיים עליהם מאשרים את זה.
רד אכן אהב את הסרט
אבל לא יצא לי לראות יותר מדי אהדה באתר. תשים לב שבעמוד הסרט יש ביקורת אחת שלילית וביקורת אחת מסוייגת. אני מסכים שבאתר שולטת תרבות מסוימת של גיקיות וקומיקס, אבל זה ממש לא אתר שבו הגולשים מהללים כל דבר עם גיבורי על או קריצות (חוץ מדדפול לצערי). זה שסרט מסויים קיבל אהדה זה לא אומר שבהכרח בגלל שהוא גיקי ומאזכר סרטים אחרים הוא טוב. אני חושב ש"סרט לגו" הוא אחד הסרטים הכיפים שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות ואפילו סאטירה חכמה ושום דבר מזה לא קשור להופעות אורח של דמבלדור או גרין לנטרן (למען האמת גם לא כזה התלהבתי מבדיחות באטמן).
סאטירה? איפה? אני בקושי זוכר מהסרט הזה עלילה.
לא דיברתי בכלל על גיבורי על או על גיקיות, דיברתי על אזכורים תרבותיים שקיימים בתרבות מאז שהייתה תרבות. אני בכלל לא אוהב סרטים של גיבורי על ובכל זאת גם אני מתלהב מאינטרטקסטואליות בקולנוע (באה בקלות היא דוגמה שבאה לי בשלוף ועושה את זה מצוין) ובטלוויזיה (כי אחרת לא הייתי רואה סדרות של סת' מקפרלן). אם תחפש באתר ביקורות ודיונים מאז יום הקמתו, תראה שבגדול, המגמה השלטת היא להתלהב מסרטים מרובי רפרנסים וכן לדחוף כמה שיותר רפרנסים בתגובות עצמן. אני לא אומר את זה לגנאי חלילה, זה אחד הדברים הכיפיים והמצחיקים באתר ומה שגורם לי לחזור ולקרוא בו, פשוט מוזר לי שלונג ג'ון בחרה לצאת דווקא נגד לגו באטמן כאילו הוא שונה מהשאר. אני לא תוקף את הטעם האישי שלה או של אף אחד אחר, פשוט רוב סרטי האנימציה המסחריים בקולנוע משרק והלאה הם כאלה ומשווקים את עצמם ככיף לילדים עם קריצות למבוגרים (ולילדים החכמים שמצליחים לזהות אותם). בעיניי פשוט סרט לגו היה, כמו שאומרת ביאנקה סטרטפורד (הנה גם אני יכול!), underwhelming. סרט טוב, כיפי, מהנה, יפהפה וצבעוני, סוכריה לעיניים, במיוחד בתור מי שאחד הקליפים האהובים עליו הוא "Fell In Love With A Girl" של גונדרי, אבל סאטירה? ביקורת מושחזת? איפה ומתי? לא סרט לגו ולא שרק הם סאטירה חתרנית ונועזת, בסך הכול בידור עשוי היטב (סרט לגו יותר, כי פרודיות על דיסני כל ילד בן שמונה יודע לעשות). בזה באטמן לגו לא שונה מסרטי האנימציה של באטמן ומסדרות גיבורי על בלגו המשווקים לילדים.
אם ברפרנסים לסרטי עבר עסקינן (כן, 2000 זה סרטי עבר, תתמודדו עם זה), חשוב לחדד -
ביאנקה סטרטפורד בעיקר אומרת whelming.
ליתר דיוק, היא אומרת whelmed.
וזה 1999.
שהיא?
(ל"ת)
באומנות כמו באומנות
עבר קצת זמן מאז שראיתי את הסרט, ואני מניחה שאפשר לפרש את זה בכמה אופנים. אבל מבחינתי היתה שם אמירה כפולה
א. ביקורת על עולם התאגידים.
ב. אמירה להורים שהילדים שלהם יותר חשובים מזה שהחיים שלהם (של ההורים) יהיו מאורגנים. ועל החשיבות של הזמן ביחד עם הילדים למרות שזה "מפריע"
למה שאתה באמת רוצה לעשות.
איזו ביקורת הייתה על התאגידים?
(ל"ת)
האמת? לא זוכרת
עבר זמן מאז שראיתי את הסרט…
אני כן זוכרת שיצאתי ממנו עם תחושה מאוד "אנטי תאגידית".
כבר כמה זמן שמתחשק לי לראות את הסרט שוב, אז אם יצא לי אראה שוב ואהיה יותר מפורטת.
כמו שכתבתי בדף הסרט, אני חושב שהסוף המצולם עם ויל פארל ניסה להעביר איזה מסר על מתי משחק של ילדים הופך למשחק של מבוגרים
וכמה, בעצם, זה לא ממש תהליך חיובי כי בשלב מסוים צריך להתבגר ולהשאיר את הצעצועים של הילדות מאחורה.
רק שכמו כל מסר אחר בסרט הזה, היוצרים לא ממש רצו ללכת אתו עד הסוף ויצא להם איזה משהו עמום במקום. "צעצוע של סיפור 3" העביר את אותו מסר בצורה הרבה יותר טובה (וסימפטית-אך-שוברת-לב בו זמנית).
מסרים בסרט לגו.
כמו שאני קראתי אותם, לא בסדר מסויים:
1. בלה זמן עם הילדים שלך, שחרר, לא הכל צריך להיות מסודר וממושמע.
2. חוקי זכויות יותרים צריכים להיות פחות נוקשים. (אני חושב שזה המסר האנטי-תאגידי שמיפ הזכירה?)
3. דברים משתנים, ניסיון להיצמד לעבר רק מזיק.
4. אין גורל, רק ציפיות שמגשימות את עצמן. אתה מסוגל ליותר משאתה חושב.
אף אחד מהמסרים האלה לא שנוי במחלוקת או מפתיע, אבל הם בכל זאת שם.
איפה ראית בסרט את 3?
(ל"ת)
אבל אמרתי: כי בעיני זה פתרון קל מדי
ב"שרק", ככל הזכור לי, היו אזכורים לאגדות-עם מוכרות, לא היו בדיחות-מטא על הוליווד.
בכל אופן, ברגע שבדיחות המטא הפכו לטרנד הוא נעשה מעיק בעיני, יש הרבה מאד סרטים שזה החלק החלש בהם לטעמי. כפי שכתבתי בביקורת, בעיני זה פתרון קל שבא על חשבון עלילה ובדיחות מקוריות, לא בנוסף להן – ולכן זה צרם לי.
לגבי שמוק שחצן – פה זה מוקצן, ומה ששבר אותי היה מה שנתפס אצלי כהקטנה של ברברה גורדון. ההבדל הוא שבסרטים אחרים הוא לא כינה אותה בכינויי חיבה.
כפי שאני תופסת את העניין, אין לי מחויבות לאהוב כל סרט, גם אם אהבתי סרטים דומים לו. יש לי דעה משלי, לפעמים היא דומה לזו של הרבה גולשים אחרים, לפעמים לא. הפעם היא לא. קורה.
בשרק היו בדיחות מטא על הוליווד.
כל הסרט כולו הוא לא יותר מאצבע משולשת בתקציב של כמה עשרות מיליוני דולרים לחברת דיסני מאת ג'פרי קצנברג שהועזב ממנה, אולי בצדק ואולי לא, ואז הקים את דרימוורקס. לא סתם כל עיצובי האגדות שם נראים כמו פארודיה על העיצוב הדיסנאי שלהם, והשיא הוא כמובן הטירה של הנבל הראשי שהיא העתיק מכוון דל דיסנילנד, כולל הרגע בו שרק מסתכל על אחד המגדלים הגבוהים בה ושואל "נראה לך שהוא מנסה לפצות על משהו?".
..ובנוסף לזה, הדיבוב לעברית לא מוצלח
הלכו כאן על "דיבוב סלבס", לפחות בחלק מהמקרים, וזה לא ממש עובד. ניר פרידמן לא משכנע בתור באטמן, מריאנו אידלמן בינוני בתור הג'וקר, ולמרות שאוהד שחר מצוין (כרגיל) בתור אלפרד וגם שירה נאור (ברברה גורדון) ודניאל מגון (דיפר.. אה, סליחה, רובין) עושים עבודה לא רעה, הדיבוב ברמה נמוכה יותר ממה שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות.
זה חבל במיוחד כי הדיבוב של סרט לגו דווקא היה מצוין, וגם הבאטמן שם היה נהדר – מיקי ליאון, שמתגלה כמדבב מוכשר מאוד, היה טוב כמעט כמו ויל ארנט.
הדיבוב פישל בעוד כמה דברים
למשל: וולדמורט מדבר על "מוגלים" במקום מוגלגים, ואומר "אקיו" במקום "אציו" (אם כי אני מודה שבנוגע לאחרון אני רק מניחה שבאנגלית הוא אמר אציו. ראיתי את הסרט בדיבוב).
לא שאני זוכר את הדיבובים לעברית של הארי פוטר מכשאני הייתי ילד,
אבל אולי ככה דיבבו את המונחים גם שם?
(מישהו זוכר או יש לו את האופציה לבדוק?)
אני לא יכולה להגיד את זה בודאות
כי הפעם אחרונה שראיתי הארי פוטר מדובב הייתה ב2004, אבל אם הם היו משנים את השמות של המונחים הייתי כל כך מתעצבנת שהייתי זוכרת בוודאות
אז לא. כנראה שלא
המתרגמים פשוט תירגמו לפי מה שהם שמעו
באיחור – איך באמת מבטאים Accio?
הקשבתי לשורה "Mrs. Weasley pointed her wand at George's pocket and said, 'Accio!'" מפרק 6 ב"גביע האש", בספרי האודיו, בהקראה של ג'ים דייל ובהקראה של סטיבן פריי. זה האזכור הראשון של הלחש בספרים.
בגרסה של דייל, מולי ויזלי אומרת "אסיו".
פריי, לעומתו, אומר "אקסיו", ואני נוטה להאמין שזאת ההגייה שרולינג רצתה, כי היא הייתה מעורבת בהקראה הזו של הסיפור. כמו כן, הייתי מצפה שקורא אנגלי יקרא ככה את המילה Accio, כמו המילה המוכרת accent (שנהגית /ˈæk.sənt/). במשחקי הוידאו משתמשים ב"אקסיו" גם.
ניסיתי גם את השורה " 'Accio Cloak!' roared one of the Death Eaters Harry seized his folds, but it made no attempt to escape." ("אוצרות המוות", פרק 28), שהשגתי בשבילה הקראה בהולנדית. זה האזכור האחרון של הלחש בספרים. דייל ופריי דבקו בהגייה שלהם מ"גביע האש" – בגרסה ההולנדית אמרו "אקיו".
גם בסרטים של הארי פוטר אומרים "אקיו", אלא אם מדובר בדיבוב העברי, שם התיישרו לפי גילי בר הלל והתרגום שלה לספרים ואמרו "אציו" (בדקתי). (אלברט כהן הוא הקראש שלי, אגב).
מי צודק?
זה לא סוד שרולינג חתמה על חוזה ארוך טווח עם יצרניות של מילונים ללטינית, ונעזרה המון בשפה כדי להמציא מילות קסם להארי פוטר. אנחנו יודעים גם ש-Accio ("אני מזמן" בלטינית) נגזר מ-"accerso" שזה "לזמן" בלטינית. המילה Accerso נהגתה היסטורית /akˈker.soː/, [akˈkɛr.soː], וגם אם לא קוראים חייזרית, בהחלט אפשר להבין ש"אקיו" היא ההגייה ה"נכונה" של Accio.
אם להרחיב, בלטינית הקלאסית, כפי ששוחזרה באמצעות מחקרים בלשניים, לא הייתה בכלל Soft C (C תמיד נהגתה כמו K); המילה הלטינית Caesar, למשל, שנהגית באנגלית מודרנית "סיזר" (/ˈsiːzər/), נשמעה במקור כמו "קיסר" ([kae.sar], אם לדייק. כמו בעברית, ריספקט!). נחדד: מדעית, לפני 2,000 שנה, דוברי לטינית היו כנראה קוראים את המילה accio כ"אקיו".
למה קיבלנו את "אציו", אם ככה?
בגלל שלטינית היא לא שפה מדוברת, נוצרו לה מספר מסורות הגייה עם השנים. לפי ויקיפדיה, תעתוק מלטינית קלאסית של C תמיד יהיה "ק", אבל תעתוק של C מלטינית מודרנית יותר, כאשר היא מופיעה לפני I, E ו-Y, הוא "צ'" (בעקבות Ecclesiastical Latin, גרסה של לטינית שהוגה לפעמים C כ-"צ'" ונמצאת כיום בשימוש בכנסיה הקתולית). ההגייה האנגלו-קתולית של המילה, שנצפה אותה גם מחשמנים ממוצא איטלקי תהיה "אצ'יו".
בישראל, לפני שהתבססה ההגייה ההיסטורית המשוחזרת (לפיה יש להגות "אקיו"), הייתה נהוגה הגייה גרמנית, בה השם קיקרו (Cicero), למשל, נהגה "ציצרו" (אפשר לחפש "מנחם בגין + ציצרו" בגוגל, אם הסתקרנתם). יש תקדימים נוספים בעברית לתעתוק מ-C לצ', ואני משער שזאת הסיבה בגללה גילי בר הלל בחרה לתעתק כאן "אציו" (אם כי נראה לי שבהגייה הגרמנית המילה accio הייתה נהגית "אקציו", אאלט).
אמ;לק: "אקסיו" כמו accent אם אתם לא אוהבים להתאמץ, "אקיו" אם אתם מתגעגעים ללטינית של פעם ולסדרת הסרטים, "אצ'יו" אם אתם האפיפיור, ו"אציו" אם אתם זורמים עם שאר הפרובינציה (פרובינציה – מילה שהגו פעם "פרוֹוינקיה" – שוב "ק" מתגלגלת ל-"צ" בעברית).
קיצור – לא בדיוק פשלה של הדיבוב במקרה הזה, אבל כנראה גם לא בחירה מודעת (מנחש שבאנגלית זה גם "אקיו").
בכלל לא דיברנו עדיין על קרוסיו (Crucio, או כמו שהמתרגמת החליטה: "קרושיו" – למה לא "קרוציו"? אם כבר אז כבר!), ובאמת שזה רק קצה הקרחון, אבל כבר הגזמתי ממש. אם נשארתם איתי – תודה!
תודה לך - תגובה מפורטת ויפה
(ל"ת)
יכול להיות שנהנתי כי אני לא סובלת את באטמן
אף פעם לא אהבתי את באטמן, הוא תמיד היה לפי דעתי נאד נפוח במקרה הטוב ומטורף על כל הראש שחושב שהכל מותר לו במקרה הרע. לפי דעתי הסרט הצביע על הבעיות האלה ופשוט אמר "תראו כמה שזה טיפשי"
לא ממש חשבתי על זה, אבל יכול להיות שפשוט היה לי כיף לשבת ולראות את כל הדברים שאני פושט לא יכולה לסבול מקבלים את הטיפול שהגיע להם…..
מדהים שעשית לי חשק לראות את הסרט
זה הקצנה של הדמות של באטמן ובגלל זה זה כיף.
בסרט הקודם, שהצוללת טבעה ובאטמן שם אצבע לחסום את הדליפה ואמר " באטמן לא יכול למות בצורה כזאת", זה ענק.
בראשית הייתה אמנות.
ואז היה קולנוע. ואז היו מחוות. ואז היו פארודיות. ואחרי הרבה שנים הגיע גם לגו באטמן.
עוד רפרנס אחד ואני קורס. לא מסוגל יותר.
אני נורא נהניתי מלגו באטמן.
זה לגמרי נכון שההומור שלו הוא 90% רפרנסים ומודעות עצמית. ובמינונים גבוהים זה בהחלט יכול לעלות על העצבים. אבל אלה היו בדיחות מודעות-עצמית *טובות*. לדעתי. וחוץ מזה, אם להצהיר על המובן מאליו – זה סרט באטמן הכי כיפי שיצא מזמן.
סרט נחמד.
הוא חוגג את היקום של באטמן והרפרנסים טובים ומשעשעים וגן עדן לגיקים. אבל אני נוטה להסכים עם לונג ג'ון – הבדיחות הרגילות של הסרט לא מצחיקות ומאד ילדותיות, ואין בו נשמה. ובאטמן מעצבן. זה בעצם לא באטמן, וזאת לא ברברה גורדון וזה לא רובין. הדמות היחידה שהיתה באמת ברוח המקור היא אלפרד שמתנהג כמו שאלפרד צריך להתנהג בפארודיה על באטמן ועצמו. והג'וקר. השאר לא כל כך.
אגב, באטגירל כן פעילה בסרט ואפילו מצילה את המצב כמה פעמים. היא גם מבקרת את זה שהצמידו לה את השם באטגירל. אז היא דמות נשית שממש לא מוקטנת. גם הארלי קווין לא מוקטנת. היא עוזרת לג'וקר להוציא לפועל את התוכנית שלו בצורה משמעותית.
אני לא מבין מה נהיה מהאתר הזה
הסלוגן שלו עדיין "לא מכבים את המוח בכניסה לקולנוע" אבל רוב הביקורות שלכם הם על סרטים רדודים של גיבורי על או סרטי לגו
לא הבנת נכון את הסלוגן
הסלוגן הוא לא "מדברים רק על סרטים ברומו של עולם עם עומק מפתיע".
הסלוגן הוא " גם בעת צפייה בסרטים יותר רדודים, אנחנו מפעילים את המוח ומנסים להבין האם הם עובדים, למה כן ולמה לא".
חבל מאוד
שאתה מגביל את עצמך רק לביקורות, תוכל למצוא דיונים בכל מקום (דפי סרט, אוף טופיקים, כתבות מזדמנות) כמעט על כל סרט שקיים
אדם לאדם עטלף
בשלושים השנים האחרונות, יצאו לאקרנים עשרה סרטים בכיכובו של באטמן. נוסף על כך, הופיע באטמן במהלך תקופה זו בכמה סדרות אנימציה שונות ומספר לא מבוטל של סרטי טלוויזיה מצויירים ומשחקי מחשב. אז לכבוד יום הבאטמן הבינלאומי, המתקיים כמדי שנה ב-26 בספטמבר, הנה לכם עשרת סרטי באטמן בקולנוע מדורגים מהרע לטוב ביותר:
10. "באטמן ורובין" (1997)
המקבילה הקולנועית לזלזול בכבוד המשפחה, ה"דמדומים" של מעריצי באטמן באשר הם, היצירה שיש לה מקום של בושה משותף עם "אימת הפנטום" ו"החדר". הכל כבר נאמר על הזוועה שביים ג'ואל שומאכר לפי תסריט מאת עקיבא גולדסמן, אבל אני אגיד את זה עוד פעם: זה סרט מחורבן בכל קנה מידה קיים.
9. "באטמן לנצח" (1995)
כל מה שנאמר על "באטמן ורובין" לחלוטין תקף גם עבור "באטמן לנצח". לזכותו יאמר שיש לו שיר נושא נהדר אבל חוץ מזה, אין לי דברים טובים לומר.
8. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (2016)
כנראה הבחירה הכי מעוררת מחלוקת ברשימה. מצד אחד, הרבה מעריצים התאכזבו מהתוצאה הסופית שהיא מפגש הפסגה בין סופרמן לבלש האפל של גות'אם סיטי. מצד שני, לא מעט אנשים חושבים שזו יצירת מופת פורצת דרך שלא מוערכת דיה. לצערי, אני רואה עצמי במחנה הראשון של המעריצים.
7. "לגו באטמן: הסרט" (2017)
זה מתחיל כמו מערכון משובח, ממשיך לקומדיה מודעת לעצמה על היסטוריית המותג הקולנועי של באטמן וז'אנר סרטי גיבורי-העל באופן כללי ומסתיים בפרסומת למוצרי לגו. אין לי מילה רעה על הצד הטכני המעולה (על אף קצב מאתגר למעקב אחר פרטי העלילה), אבל לדעתי, הסרט היה יכול למתן עצמו בכל הנוגע לקידום המכירות.
6. "באטמן חוזר" (1992)
בעיני, "באטמן חוזר" הוא יותר סרט של טים ברטון מאשר סרט באטמן בבימויו של טים ברטון. כלומר, יש כאן שפע רמיזות מיניות, דמויות דחויות שחוות התמוטטות עצבים, אלמנטים מורבידיים, פסקול עצוב מאת דני אלפמן. זה עשוי היטב מבחינה טכנית, אבל זה לא כוס התה שלי.
5. "באטמן מתחיל" (2005)
הפרק הפותח בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן נחשב לאב הרוחני של כל סרטי המוצא שקיימים כיום בז'אנר. לפני "איירון מן", "הפנתר השחור" ו"דדפול", זה הסרט שסלל את הדרך לסיפורי רקע בוגרים על גיבורים עם תחפושות. אני חושב שהאקשן סביר והעלילה צפויה, אבל פיתוח הדמות הראשית מעמיק ושילוב דמויות משניות, כמו ראס-אל-גול ואלפרד המשרת הנאמן, פשוט מצוין כדי לתת נופח לאיש העטלף הצעיר.
4. "עלייתו של האביר האפל" (2012)
הסרט הזה נחשב, משום מה, לאכזבה, אבל הוא מהאהובים עליי בסדרה. הפעלולים אדירים, המוזיקה מופלאה, הצילום מרהיב, הרפרנסים לקומיקס מעולים, ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות סרטי באטמן, הצירוף המתבקש של דמויות חשובות מקאנון הקומיקס בנרטיב, (קאטוומן, רובין וטליה אל-גול); נולאן סגר את הטרילוגיה האפית שלו עם גרנד פינלה אלים, מרגש ונשגב.
3. "באטמן" (1989)
בשנה הבאה נציין שלושים שנה לקלאסיקה הזו של ברטון, שהפך את עולמו של באטמן למעין מחזה פומפוזי שופע הומור עצמי ויצירתיות. כ"כ הרבה דברים אייקונים בסרט אחד: נהימת הפתיחה, השירים של פרינס, העיצוב של גות'אם סיטי והבאטמוביל, הטוויסט המבריק ביחס לעבר המשותף של באטמן ואויבו המושבע הג'וקר; הכל מתנקז לתוך סרט אחד שאמנם מעט התיישן, אבל לא איבד קמצוץ מקסמו.
2. "באטמן: מסכת התעתועים" (1993)
ללא ספק הסרט הכי פחות מוכר במותג, וחבל שכך. דמיינו לכם סרט מצויר עם באטמן וג'וקר אבל עם לוגיקה של סרטי פילם נואר. זה "באטמן: מסכת התעתועים" פחות או יותר, סרט אנימציה נפלא שמנסה לעורר אימה, למתוח ולהפתיע והוא מצליח בכך. אנשים נוטים לחשוב שסרט מצויר על באטמן משמע שיובל המבולבל אורב מעבר לפינה. אבל אל תתבלבלו: זה סרט שלא מיועד לילדים.
1. "האביר האפל" (2008)
זה נדוש, כי כל צוציק עם מקלדת או מבקר פלצן עם אפס ידע בסרטים מהסגנון הזה היה בוחר, אך זה לא משנה. נולאן כתב וביים שלושה סרטים על איש העטלף, אבל בין סרט ראשון שהתמקד בדמותו של ברוס ויין במסגרת האבולוציה של באטמן לבין סרט שלישי שהתנהל כמו אופרה בומבסטית, זה הסרט השני שקלע בול. הכתיבה המושקעת, הבימוי מורט העצבים, הפסקול המצמרר, הגלגול החדש עבור הארווי דנט וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר את הג'וקר: זה סרט הבאטמן הטוב ביותר בכל הזמנים. מותחן מעורר אימה וגדוש באקשן שלא מרפה מהצופה, גם במשך שעות רבות לאחר מכן.