ביקורת: ארץ יבשה

בואו לצימר במחוז פרנקלין בוירג'יניה. כאן תיהנו מאלכוהול זול ונופי יער ציוריים, המופרים רק על ידי ציפורים, יריות ואנשים מדממים

יום טפשי אחד ב-1920 החליטו המחוקקים האמריקאיים שאלכוהול זה רע, והוציאו אותו מהחוק. בכך העניקו לעולם את הדוגמה האולטימטיבית של כל הזמנים לביטוי "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". יש ‏דברים, התברר במפתיע, שאנשים לא יפסיקו לעשות רק כי זה פתאום לא חוקי, והאיסור על ‏אלכוהול רק הפך את הפשע המאורגן לספק הבלעדי של אחד המצרכים הפופולריים בעולם. ‏הפשיעה עלתה במאות אחוזים, המאפיה חגגה, זאת היתה לכל הדעות תקופה אפלה. אבל, בצד ‏החיובי של העניין, קיבלנו הרבה סרטי פשע טובים.‏

‏"ארץ יבשה" מתרחש במחוז פרנקלין בוירג'יניה, שבו התושבים ורשויות החוק המקומיות דווקא ‏חיים בהרמוניה מושלמת: שניהם אוהבים מאוד את חוק היובש, כי הוא מאפשר להם לעשות הרבה ‏כסף. התושבים פיתחו תעשיית ענק של זיקוק אלכוהול בלתי חוקי, ייצואו ומכירתו ברחבי המדינה, ‏המשטרה מעלימה עין ומקבלת אחוזים ושלוקים, וכולם מאושרים. בעיקר מאושרים שלושת האחים ‏בונדוראנט, שהם בגדר אגדה מקומית: טום הארדי (ביין ב"עלייתו של האביר האפל", הפעם בלי ‏מסכה ומבטא מפוקפק) הוא המח, זה שמנווט את העסק המשפחתי אל ההצלחה; ג'ייסון ‏קלארק הוא הסכין, זה שדואג לכך שאנשים יפחדו להתעסק עם העסק; ושיה לה-באף הוא ‏הטירון, שמאוד מנסה להוכיח את עצמו בעיני אחיו הגדולים. ביחד הם מנהלים עסק משגשג ‏באמצעות מקצועיות בתחומם, התנהלות עסקית נבונה, ונכונות לשבור עצמות כשצריך. וכך שלוות ‏החיים הפשוטים באזור המיוער היפהפה מופרת רק על ידי ציוצי הציפורים והיריות בהם מחוסל מתחרה כלשהו ‏מדי פעם.‏

את האידיליה שובר סוכן מהעיר הגדולה (גאי פירס), לבוש כמו דוגמן ומלוקק כמו תחת של חתול. ‏קשה לחשוב על דוגמה לדמות קולנועית אחרת שמצליחה לעורר כל כך הרבה תיעוב בתוך שניות ‏בודדות של הופעה על המסך. להבדיל מכל יתר אנשי החוק, הוא אינו מושחת – או, נכון יותר לומר, ‏הוא מושחת באופן שונה. הוא שמע שבאזור מתנהלת פעילות בלתי חוקית, והוא ידרוש באופן שלא ‏משתמע לשני קנים בפרצוף שלך להפסיק את זה תיכף ומיד. אבל לבונדוראנטים אין שום כוונה ‏לוותר על העסק המשפחתי. לאחר מכן, אלימות.‏

יש כל כך הרבה טוב במערבון המאוחר הזה. הבמאי ג'ון הילקוט משתף כאן פעולה שוב עם ניק ‏קייב (כן, ההוא), שכתב את התסריט גם לסרטו הראשון, "ההצעה". קייב, מתברר, ‏הוא כותב מצוין לא רק של בלדות רצח אלא גם של תסריטי פשע. הסיפור המסובך והמפותל מערב ‏הרבה דמויות, אבל כולן מעוצבות, כתובות ומשוחקות באופן כל כך ייחודי, שאין סכנה להתבלבל ‏או לא ליהנות מהן. הארדי, קלארק ובעיקר פירס מגלמים כל אחד דמות כיפית לצפיה, ובנוסף ‏אליהם גם גארי אולדמן, כעסקן מתחרה שעל גבול הפסיכופטיות, מקבל תפקיד לנעוץ בו שינים. ‏אפילו שיה לה-באף מזכיר כאן שסדרת "רובוטריקים" לא היתה באשמתו, ושלמעשה אם נותנים לו ‏מה לעשות, הוא דווקא שחקן לגמרי בסדר.‏

המעשיה המפותלת רוויה באלימות. אם נמאס לכם מסרטי ‏PG-13‎‏ שבהם אנשים הולכים מכות ‏וחוטפים יריות מבלי שייראה אפילו כתם אדום אחד על המסך, הסרט הזה יפצה אתכם: נדמה שכאן אנשים דווקא מורכבים מאחוזי נוזלים גבוהים במיוחד, והדם ניתז, ‏מושפרץ ונשפך כיין. בין לבין, הצילום היפהפה עשוי לגרום לכם להתחיל לתכנן את החופשה הבאה ‏שלכם במחוז פרנקלין, אפילו אם אתם מודעים לכך שיש סיכוי לא רע שיירו בכם. בניגוד מוחלט ‏לסרטו הקודם של הילקוט, "הדרך" – הידוע גם כ"הסרט המדכא ביותר שנוצר אי פעם", כאן יש גם ‏הבלחות מפתיעות של הומור, וכשהסרט מצחיק, הוא באמת מצחיק.‏

אז למה, בעצם, אנחנו לא מתרגשים מהסרט הזה יותר? למה אין תורים מול הקופות? למה לא ‏מצטטים אותו ואין עליו שום באזז כמועמד אפשרי לאוסקר?‏

אולי כי למרות כל הטוב שיש בסרט, חסר בו משהו, איזה תבלין שייתן את הדחיפה שבין סרט ‏מהנה לסרט גדול. אולי מה שחסר זו סיבה. אין אנשים טובים בסרט; יש אנשים רעים שאנחנו ‏בעדם, ואנשים רעים שאנחנו נגדם. האחים בודרנאט נאבקים על העסק הבלתי חוקי שלהם, אבל ‏אין להם סיבה טובה יותר מכך שמדובר בעסק טוב, רווחי ונוח. הם לא מנסים להציל את העולם או ‏את בית היתומים. אנחנו בעדם כי הם משעשעים ונחמדים, וכי הגיא פירס הזה באמת נאלח מעבר ‏לכל פרופורציה אנושית וממש דורש יריה בפרצוף. אבל זה לא באמת נורא חשוב מי ינצח בסכסוך ‏המקומי הזה. היובש ייגמר בסוף אם נרצה ואם לא.‏

‏"ארץ יבשה" הוא אולי לא יצירת מופת ולא סרט שיהפוך לקלאסיקה של ציטוטים – למרות שהוא ‏היה רוצה להיות כזה – אבל הוא מנה גדושה וטעימה של אלימות, שחיתות, דמויות מגניבות ‏והומור, וזה בהחלט כדאי.‏


פורסם במקור בוואלה