"נתחיל באופוס 131 של בטהובן. יש בו שבע תנועות, וכולן מתחברות זו לזו. מבחינתנו, פירוש הדבר הוא נגינה ללא הפסקה. בלי מנוחה, בלי כיוון הכלים. באופן בלתי נמנע, כלי הנגינה שלנו יסטו מההרמוניה, עם הזמן, כל אחד בדרכו. מה עלינו לעשות? להפסיק לנגן? או להיאבק כדי להמשיך ולהתאים את עצמנו זה לזה, גם כשאנחנו כבר לא מכוונים?".
אוקיי, אולי זאת לא האלגוריה המעודנת ביותר אי פעם. אולי זה קצת ברור ושקוף. אבל זה יפה. "כלים שלובים" (אגב, שם עברי יפה ל-"A Late Quartet") עוסק ברביעיית מיתרים ותיקה, ארבעה נגנים שמנגנים יחד כבר 25 שנה. לאורך הסרט הם מנסים לנגן את אופוס 131, אבל מתקשים יותר ויותר להישאר בהרמוניה זה עם זה – בנגינה ובחייהם.
בורים וחסרי תרבות שכמונו לא יבינו זאת, אבל מתברר שרביעיות מיתרים הן כמו להקות רוק. יש הרבה פחות מעגלי פוגו בקהל, ונדיר מאוד לראות את הצ'לן שובר את הכינור הראשון על הבמה מרוב התלהבות, אבל מבחינת הדינמיקה האנושית – זה די דומה. אלה קבוצות הדוקות של מוזיקאים שמבלים חודשים רבים בכל שנה בסיבובי הופעות, על כל המשתמע מזה: אהבה גדולה, חברות, חדוות יצירה, גרופיז, חיכוכים, מריבות, חלוקה בלתי נמנעת לזוגות, חילופי זוגות, טינה, פיצוץ, נתק, הופעת איחוד חגיגית. כשלהקה נמצאת יחד כבר 25 שנה, כמות הלחץ שמצטבר מתחת לפני השטח יכולה להניע קטר.
זה מתחיל מאוד עדין ומנומס, כשכולם שמחים להיפגש לעוד עונת הופעות. הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) והויולה (קתרין קינר) נשואים מזה זמן רב, ובתם (אימוגן פוטס) גדלה להיות נגנת דגולה בעצמה, ולוקחת שיעורים אצל הכינור הראשון (מארק איווניר). אבל אז לצ'לן, המבוגר שבחבורה (כריסטופר ווקן) יש איזו בעיה ביד, והוא צריך להיבדק. והכינור השני מחליט שאחרי כל כך הרבה שנים מגיע לו להיות קצת להיות כינור ראשון. והבת של הויולה לא ממש סובלת את הכינור הראשון. צרימות קטנות הופכות לגדולות, וכל העסק הופך לדיסהרמוניה מוחלטת.
ככל שהחיכוכים מתגברים, גם בתסריט עצמו מתגלות צרימות. מה שמתחיל כתיאור אלגנטי ואמין של ארבע דמויות ריאליסטיות הופך בהדרגה לעלילה טלנובלאית מעט של מי-שכב-עם-מי, קלישאות לא אמינות מרימות את ראשן, ועד סוף הסרט הוא מידרדר עד למהלכים עלילתיים שלקוחים מסיט-קומים, כמו המאהב שנאלץ לברוח מחלון הדירה, אם כי הסרט מצליח להיחלץ מהסצינה הזאת בכבוד יחסי.
ולמרות החריקות האלה, דבר אחד משאיר את הסרט ראוי וכדאי לצפיה: השחקנים. לא ברור איך הבמאי הישראלי לשעבר ירון זילברמן השיג לסרטו הארוך הראשון כזה אנסמבל אדיר – אבל הוא עשה את זה, והם לא באו לחלטר. כל אחד מהם מאסטרו בתחומו, ונהדר לצפות בהם עובדים. העובדה שפיליפ סימור הופמן הוא שחקן אופי אדיר לא תחדש לאף אחד; גם לספר בשבחיה של קתרין קינר לא יהיה מקורי במיוחד. עוד יותר מזה, כריסטופר ווקן – שאותו תמיד כיף לראות – עושה תפקיד נוגע ללב במיוחד. השחקנים והשחקנים לבדם מעלים את הסרט הזה בכמה דרגות. הייבוא הישראלי שמשלים את הרביעיה, מארק איווניר, הוא בלי ספק החוליה החלשה – אבל אין בכך הרבה בושה כשהחוליות שלצידך כל כך מבריקות. הזיוף היחיד של הסרט בתחום הוא הנציגות הישראלית השלישית, לירז צ'רכי, שקיבלה משום מה תפקיד קטן של רקדנית פלמנקו ספרדיה, והיא טעות ליהוק מצערת.
בסיום "כלים שלובים" אתם עשויים לגלות שאת המוזיקה הזאת כבר שמעתם. אין פה אף צליל חדש, אבל היצירה מוגשת נהדר על ידי מבצעים מיומנים, וזה די והותר בשביל ערב תרבותי מספק.
פורסם במקור בוואלה
לירז צ'רכי
לא ברור ממה שכתבת אם הליהוק של צ'רכי הוא טעות מצערת כי התפקיד קטן הוא כי היא משחקת לא טוב.
אז הנה אני מבהיר: היא משחקת ממש רע.
(והיא מצידה חושבת שאני מבקר גרוע, אז אנחנו תיקו).
אני לא מבין מה היה רע במשחק שלה
המבטא הספרדי המזוייף שלה נשמע יותר כמו מבטא פרסי מזוייף, אבל חוץ מזה היא היתה בסדר גמור – חוץ מזה שהתפקיד שלה היה כל-כך קצר שלא היתה לה ממש אפשרות לפשל, לדעתי.
וחוץ מזה (בערך !ספוילר!) – נורא נהנתי לראות אותה חצי עירומה.
נשמע טוב! מתה לראות! אבל - מארק
איווניר גרוע…?
אויש….
אהבת אותו בעבר (בתא גורדין, שליחותו של הממונה וכיו"ב) או שזו אי התחברות מתמשכת…?
אחח
קאסט איכותי + המון מוסיקה = סרט נחשק…
זה מבוסס על ספר או סרט מקורי?
(ל"ת)
מקורי.
(ל"ת)
ראיתי בכמה אתרים ישראליים טענה שהסרט מבוסס על הספר רביעיית רוזנדורף של נתן שחם, אבל ממה שאני מבין זה לא נכון.
לפי הקרדיטים,
בסרט עצמו ובימד"ב, הוא מקורי. כמובן שיכול לקרות מצב שבו הסרט מבוסס על חומר קודם שמסיבה כלשהי לא מוזכר בקרדיטים, אבל לא נראה לי שזה המצב. לפי תיאור העלילה המפורט בויקיפדיה של "רביעית רוזנדורף" (שמתרחש בארץ ישראל של 1936), אין בינו לבין "כלים שלובים" (שמתרחש בניו יורק של ימינו) שמץ של דמיון, מלבד העובדה ששתי היצירות עוסקות ברביעיות מיתרים.
לפי התיאור בביקורת
אז הסרט סופר שונה מרביעיית רוזנדורף.
והאמת היא שאני כותב את ההודעה הזאת רק כדי להשוויץ שסיימתי לקרוא את רביעיית רוזנדורף לפני רבע שעה – וכן – ההיתקלות בביקורת היא מקריות מוחלטת. רנדומליות זה דבר נחמד.
מקורי?!?!
המון דברים שאולים מתוך הספר מוזיקת המקרה של סת ויקראם לעניות דעת, אחרי שבדיוק קראתי אותו השבוע לגמרי במקרה. הספר, אגב, מצוין. הסרט, קלישאתי משהו לטעמי.
לספר של ויקראם קוראים "מוזיקה שקולה"
"מוסיקת המקרה" הוא ספר של פול אוסטר.
תיקון קטן למשהו שמציק לי בעין
אימוג'ן ולא אימוגן. זה שם שייקספירי וגם השם של הדמות שג'וליה סטיילס משחקת ב-Down To You (קומדיה רומנטית משעממת מ-1999 עם פרדי פרינז ג'וניור).
לא משעממת בכלל!
אני דווקא מחבב את הסרט, הוא לא קומדיה רומנטית רגילה (כפי שהיתה בכל אופן עד אז), הקצב והאופי שונים מעט. וסטיילס ממש חמודה שם, על כן מאז הסרט אני גם מחבב את השם Imogen. לא ידעתי שהוא שייקספירי.
מה זה אומר לא קומדיה רומנטית רגילה? שהיא איטית?
האיטיות של הסרט לא לטובתו, וסטיילס טובה בכל סרט. אשמח אם תספר מה אהבת בו כי אני זוכר אותו כסתמי לתפארת.
כריסטופר ווקן מתחיל לגוון יותר בתפקידים לעת זקנה?
לא ראיתי הרבה סרטים קודמים שלו אבל הבנתי שברוב הסרטים הוא נבל או פושע כלשהו. וחוץ מהסרט הזה שבו זה תפקיד שונה לגמרי יש גם את "השוד המתוחכם" (תרגום נכון לתוכן הסרט אבל גרוע למקור – the maiden heist) שבו הוא משחק שומר מוזיאון שמאוהב ביצירת אומנות. בהחלט לא תפקיד שהראשון כשחושבים עליו הוא ווקן אבל הוא מבצע אותו בצורה מעולה (וגם משחקים בו מורגן פרימן ו-וויליאם ה. מייסי, מה יכול להיות רע? בכל סרט גדול לדעתי).
כריסטופר ווקן – שאותו תמיד כיף לראות – באמת?
משהו בפנים שלו נראה לי תמיד לא טבעי בצורה מטרידה, כאילו הוא עבר איזו מתיחת פנים לא מוצלחת והוא נראה קצת כמו אישה, וגם אם מישהו ייגע בפנים שלו יפקע איזה מיתר או משהו (הדימוי מקרי לגמרי, בחיי). אבל מעבר לפרצוף שאני לא מחבבת, אני פשוט לא מתלהבת ממנו כשחקן. אין לי שום דבר רע לומר על יכולת המשחק שלו, אבל גם לא שום דבר טוב, ואני פשוט לא נהנית לצפות בו על המסך.
דווקא מלירז צ'רכי התרשמתי עד היום לטובה (אין לי מושג איך היא בסרט הזה). היא הייתה לא רעה ב"סוף העולם שמאלה" ונהניתי ממנה במיוחד ב"ברנשים וחתיכות".
לרביעייה שבעה פרקים ולא שבע תנועות. movements היא מילה שמשמשת גם לאלה וגם לאלה.
אלגוריה חמודה אבל לא קשורה למציאות- לא שומעים בקונצרט רביעייה שמנגנת יצירה ארוכה וקשה כמו בטהובן אופ.131 בלי לכוון בין הפרקים.
ואכן, ויקראם סת' כבר אמר את רוב הדברים שאפשר לומר והשתמש בכל הקלישאות שאפשר לצפות להן מעלילת רביעייה ב'מוזיקה שקולה'.
תודה על התיקון.
וברור שלא באמת שומעים בסרט רביעיה שמנגנת וכו' – לכן זו אלגוריה.
עכשיו חזרתי מהקולנוע
מאוד התרגשתי כי זו שפה שאני מבינה: לנגן מוזיקה קאמרית. הבנתי כל ביטוי, זה דיבר אלי. כל הבגידות והמתיחויות המיניות היו לי מיותרות כי זה לא לעניין. יחד עם זאת ידעתי שאני לא נוסעת לראות סרט על מוזיקה קלאסית. יש לי הערה קטנה, ואני לא בטוחה אם זה מופיע בתסריט המקורי (לפי הספר) או לא. הכאילו היריבות בין הכינור הראשון לשני. אין דבר כזה במוזיקה קאמרית!! זה מזוייף, כי לכל אחד יש תפקיד ותווים שונים! נניח שזה קיים בתזמורת סימפונית אבל לא ברבייעת מיתרים.
איזו רביעייה מבצעת בסרט את ה-131 של בטהובן?
לא הצלחתי לקלוט את שם הרביעיה שמבצעת כל כך יפה את ה-131 של בטהובן. אודה לך אם תוכל לפרסם כאן את שמה.
בקרדיטים של הסרט בימד"ב מוזכרת
Brentano String Quartet. זאת כנראה התשובה.
סרט נפלא
לא נשארה עין אחת יבשה באולם. מאחורי ישבו זוגות של מבוגרים שלא הפסיקו למחות את האף מרוב התרגשות. המשחק, התסריט והצילום מגובשים והרמוניים ויוצרים תחושה של סרט שישתבח עם הזמן כמו יין טוב. אני נוטה להסכים שלצ'רכי לא היה תפקיד או ביצוע גדולים אבל זה גם היה חלקה בעלילה ולכן לא שווה ההתעכבות. איווניר שיחק טוב את מה שנדרש אליו וכל השאר פשוט מעולים. בסיום לא יכולתי לומר לאשתי מילה בגלל שהגרון היה חנוק. לכו לראות.
ואפרופו השם, באוסטרליה "תירגמו" את השם הסרט ל performance. אני מניח שמתוך חשש ששם אינטלקטואלי מדי ירחיק את הקהל המקומי. מההתרשמות שלי הקהל אכן לא היה מסוגל להכיל את המורכבות והעוצמה של הסרט וזה התבטא בהרבה ציחקוקי מבוכה במהלכו.