ביקורת: המועדון של ג'ימי

קן לואץ' הוא במאי שלו אפשר בקלות לקרוא "פוליטי". כשהוא לא קורא להחרמת ישראל (הוא עשה את זה הרבה לפני שזה נהיה אופנתי), הוא עושה ‏סרטים ‏עכשוויים על המצב בבריטניה, או סרטים היסטוריים על אירלנד. "כשהרוח נושבת", אחד ‏מסרטיו ‏האחרונים, עסק בהיבטים הדרמטיים ביותר של מלחמת האזרחים באירלנד של שנות ‏העשרים: אח ‏פנה נגד אח, אלימות ומוות, ארץ שנלחמה לעצמאות מול בריטניה הופכת לשסועה ‏בינה לבין עצמה.‏ "המועדון של ג'ימי" עוסק בתקופה שמגיעה מיד אחרי "כשהרוח נושבת", אבל ‏הוא סרט רגוע הרבה יותר: הוא לא עוסק במלחמות, הוא עוסק במתנ"ס.‏

ג'ימי גרלטון (בארי וורד) היה תושב אזור כפרי באירלנד, שפתח שם מועדון לרווחת התושבים. ‏ההשקפות הפוליטיות שלו סיבכו אותו עם השלטונות, והוא נאלץ לקום ולברוח לארצות הברית. ‏אחרי עשר שנים, הוא חוזר לכפר הולדתו, ומחליט מיד לפתוח את המועדון מחדש, מה שכמובן ‏מעלה את חמתם של הכנסיה והשלטון – באירלנד של אותה התקופה זה די אותו הדבר. מה קורה ‏במועדון הזה, שמרתיח כל כך את נציגיו של אלוהים עלי אדמות? אל תשאלו. יש שם פטיפון. ‏שמשמיע מוזיקה. ואנשים רוקדים. יש שם גם שיעורי רקמה. וספרות, ממש כך. ספרות! לפעמים ‏אפילו אימוני איגרוף. מובן מאליו שמדובר במבנה שטני ומתועב ששום קהילה שמכבדת את עצמה ‏לא תסכים שישכון בליבה.‏

אוקיי, אבל ברצינות, מה הבעיה עם המועדון הזה? מה כל כך כואב לכנסיה בריקודים וספרות? ‏התשובה האמיתית לכך כנראה קצת יותר מורכבת יותר ממה שמוצג כאן. הסרט מתחיל בסדרה ‏של כתוביות על ההיסטוריה של אירלנד באותה תקופה, אבל עבור כל מי שלא מתמצא בהיסטוריה של אירלנד בשנות השלושים – כמוני, למשל – כמה משפטים זה לא מספיק, והמניעים של הצדדים השונים נשארים לא ברורים. הכומר המקומי לא מוצג כדמות של ‏רוע טהור, ודווקא משום כך ההתנגדות המיידית והנחרצת שלו למועדון – שנגררת לכדי אלימות – ‏היא מוזרה.‏

כמובן, ברור שהאיש הזה, ג'ימי, הוא טוב, ושהכנסיה היא רעה. וגם העשירים הם רעים. את זה הבנתי. ראיתי כבר הרבה סרטים על גיבורים צודקים שעומדים מול ממסדים מושחתים, אז קל להתעלם מכל היתר ורק לראות סרט של טובים נגד רעים, אבל מה הטעם? בשביל טובים נגד רעים יש לי את הרובוטריקים והשקרניקים. מסרטים היסטוריים המבוססים על סיפור אמיתי אני רוצה יותר נימוקים, אחרת זה סתם סרט על איש אחד שעשו לו עוול ‏מתישהו באיזה מקום. הנה, למשל, פרט שהיה יכול לעבות קצת את העסק: עיון בויקיפדיה מלמד שהמועדון ההיסטורי הנ"ל שימש, מלבד שיעורי ריקוד, ‏גם למפגשים שבהם גרלטון פרש את משנתו הקומונסטית, דבר שלא מוצג בסרט. הטענה הזאת ‏כמובן לא מצדיקה את ההתנגדות האלימה לקיומו של המועדון, אבל היא לפחות מנמקת אותה ‏במידה כלשהי. ‏

בלי הקשר, לכל מי שאינו מצוי בהיסטוריה האירית הסרט נשאר מין ממתק מופחת קלוריות על ‏מאבק בשלטון מושחת, כשאנחנו יודעים שגם אם הגיבור סבל, ההיסטוריה מראה שהצדק ניצח ‏ושאירלנד הפכה להיות מדינה חופשית ומעצמת אירוויזיונים. נופי אירלנד הכפרית מאוד ירוקים והנאומים של ג'ימי חוצבי להבות, ואוי זה ממש נורא מה שעשו להם. זה נחמד, אבל אין הרבה מה לקחת מזה. ‏קן לואץ' יודע לזעזע, לעורר ולעצבן, אבל כאן הוא רק מלטף, ובשביל זה לא היינו צריכים ‏את קן לואץ'.‏

פורסם במקור בוואלה