היי, אז, יש פסטיבל ירושלים שוב פעם מיום חמישי הבא ה-26.7 ועד ליום ראשון ה-5.8. הקטע הוא שאני אישית לא ראיתי כמעט אף סרט ממנו, אז מי שרוצה המלצות יותר מבוססות מומלץ לפנות לכאן או לכאן (ואני מניח שיהיו עוד כמה המלצות שיצוצו בשבוע וחצי הקרובים). אבל למרות שלא ראיתי את כל הסרטים, הנה כמה דברים שמהתקציר, פרטי הצוות או הטריילר נראו מעניינים:
הסרט הראשון של יוצר "שבאבניקים" הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל. הסרט מספר על הקמתה של מפלגת ש"ס בשנות השמונים, נושא שנראה רלוונטי במיוחד לאור הבחירות המונציפליות המתקרבות. הסרט יוצא לקולנוע ממש במקביל לאירוע הפתיחה של הפסטיבל, ב-26.7.
ואם הזכרנו את הסרט שפותח את הפסטיבל, שווה גם להזכיר את הסרט שסוגר אותו -"אי הכלבים", סרט האנימציה של ווס אנדרסון, רגע לפני שהוא יוצא לאקרנים. (ולמי שלא הספיק להירשם להגרלה להקרנת טרום הבכורה: אלה בהחלט הרגעים האחרונים)
משודרג
השנה אין הרבה יצירות ז'אנר בפסטיבל, אבל בכל זאת יש את "משודרג": סרט על אדם שסובל משיתוק מכף רגל ועד ראש ולכן משתתף בניסוי שאמור להשיב לו את השליטה באיבריו, הניסוי מצליח – אבל משם הדברים משתבשים. על פי סצנות מהסרט, נראה שמדובר בסרט אקשן-מד"ב מגניב לאללה, ולמי שלא יכול לראות אותו בפסטיבל ירושלים – אל דאגה, תהיה לכם עוד הזדמנות לפני שהוא ייצא בקולנוע בסוף אוגוסט.
מיראי
"סרטו החדש של מאמורו הוסודה" זה לחלוטין כל מה שאני צריך לדעת על "מיראי" לפני שאני קונה לו כרטיסים. אחרי "Wolf Children", "הנערה שדילגה בזמן" ו"The Boy and The Beast", אני סומך על הבמאי בעיניים עצומות וסופר את השניות עד שאני אגיע להקרנה שלו. למי שכן צריך יותר מידע, הסרט מספר את סיפורו של ילד בן ארבע שחייו משתנים לאחר שנולדת לו אחות קטנה. אה, ולאחר שהוא מגלה שער קסום שמאפשר לו לטייל בזמן.
שחור על לבן
סרטו החדש של ספייק לי בא לעשות סיבוב בפסטיבל גם הוא, רגע לפני שהוא יוצא לקולנוע ב-9.8. הסרט, שזכה לשבחים בפסטיבל קאן ואף בפרס ה"גרנד פרי" של הפסטיבל, מספר את הסיפור האמיתי של שוטר שחור שהצליח להסתנן לשורות ה-KKK. צוות השחקנים כולל את בנו של דנזל וושינגטון, את אדם דרייבר ואת טופר גרייס בתפקיד מנהיג ה-KKK דייוויד דיוק.
היישר מפסטיבל קאן, השחזור של "אודיסאה בחלל" מגיע ארצה. כן, לא ב70 מ"מ, אבל בוא לא נתחשבן. מי שרוצה לראות את הקלאסיקה במסך גדול, באיכות הטובה ביותר שהוא יצליח לארגן לעצמו בזמן הקרוב (וכנראה בכלל) – זאת ההזדמנות. עוד קלאסיקות מעניינות שקיבלו שחזור, על הדרך: "העגורים עפים" זוכה קאן הסובייטי ו"החיים על פי אגפא" זוכה פרס האופיר של אסי דיין.
ועוד כמה סרטים מעניינים: "החינוך הרע של קמרון פוסט" זוכה פסטיבל סאנדנס בהשתתפות קלואי גרייס מורץ; "עץ האגס הפראי" של נורי בילגה ג'יילאן ("היו זמנים באנטוליה"); "דוג-מן" שזכה בפסטיבל קאן בפרס השחקן הטוב ביותר; "ג'ולייט הגרסה העירומה" שמבוסס על ספרו (המוצלח ביותר) של ניק הורנבי (שספריו היו הבסיס ל"רווק פלוס ילד" ו"נאמנות גבוהה", למרות שגם לכמה סרטים פחות מוצלחים שיצאו לאחרונה); "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" בכיכובם של חואקין פיניקס, ג'ק בלאק וג'ונה היל ובבימויו של גאס ואן סאנט; וסרט הביכורים של פול דאנו כבמאי, "תמונה משפחתית", בכיכובם של ג'ייק גילנהול וקארי מוליגן.
בנוסף, למי שרוצה לראות שלל קלאסיקות בתוך בריכה ענקית – פסטיבל ירושלים מציג השנה את "פארקולנוע": מתחם של הופעות היפ-הופ, משאיות אוכל והקרנה של קלאסיקות (בין היתר: "גריז", "הצעקה", "שודדי התיבה האבודה", "סטימבוט ביל הצעיר" ועוד) חלקן בתוך בריכה, וחלקן במסך ענק מתחת לכיפת השמיים.
למי שרוצה לשטט באתר הפסטיבל ולגלות עוד דברים, ניתן לעשות זאת כאן.
מוזמנים לשתף בתגובות עוד המלצות, אזהרות ולשתף חוויות במהלך הפסטיבל.
חוות דעת נוספת.
רוצים לשמוע עוד, ובגובה העיניים, על חלק מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל? כתבתנו בקאן ראתה את שחור על לבן, עץ האגס הפראי, ודוג-מן, וכתבה עליהם:
http://subculture.co.il/cannes-2018
לא יודע לגבי הוסודה
"הנערה שדילגה מבעד לזמן" היה סרט עם קונספט נחמד, אבל הוא נמתח יותר מדי אחרי שהפואנטה שלו הובנה. "מלחמות קיץ" היה, בכנות, אחד הסרטים הכי משעממים שיצא לי לראות כל חיי. בזבוז פושע של עיצובי דמויות נהדרים של יושיוקי סאדאמוטו. יש לי תוכניות לראות את שני הסרטים האחרים שלו, אבל אני כל הזמן דוחה אותן בעקבות הרושם מהשניים הראשונים.
מבחינת תסריט וקונספט, הייתי אומר שהם מספיק שונים כדי לבדוק.
מצד שני, מאוד חיבבתי גם את "מלחמות קיץ" (שהוא אחד הרימייקים-הלא-רשמיים האהובים עליי) ואת "נערה שדילגה מבעד לזמן". אבל נער והחיה/ילדי זאב סרטים שהרבה הרבה יותר חמודים מאלה.
"ילדי הזאב", פליז
אם לא תאהב – מוזמן לפרוש משאר סרטיו (לא ש-"הילד והחיה" כזה שוס).
בכ"א מתרגש לקראת "מיראי", יש לי הרגשה טובה לגביו. מקווה שיום שישי הבא יגיע מהר.
(יהיה אגב נחמד לקבל דפי סרט לשאר סרטיו. כרגע יש רק ל-"מלחמות קיץ" ו-"דיג'ימון").
לגמרי מסכים
"הנערה שקפצה בזמן" היה זכור לי כסרט ממש טוב אך צפיה חוזרת הבהירה לי את מה שאמרת – שהוא מריחה של קונספט (הוא עדיין טוב בעיניי). "מלחמות הקיץ" היה פשוט משעמם ואחד הסרטים הכי פחות אהובים עליי.
*אבל* "ילדי הזאב" הוא אחד מסרטי האנימציה הכי יפים שתוכל למצוא והוא שונה מסרטיו האחרים של הוסודה. גם "The Boy and the Beast" היה מצוין בעיניי.
אז בגדול אני כן מסוקרן לגבי סרטו החדש.
מה הסיכוי להקרנות של 2001 מחוץ לפסטיבל?
לאנשים שישמחו לראות אותו בקולנוע וירושלים רחוקה להם מדי.
יש הקרנות בסינמטקים באוגוסט
ואם כבר, אציין על הדרך שאנחנו ב-yes (וגם בסטינג) עורכים ב-28.7 שבת עם סרטי סטנלי קובריק לציון 90 שנה להולדתו. 2001 יהיה שם, וגם הניצוץ, התפוז המכני, שבילי התהילה, בארי לינדון, AI והדוקו החדש "עבדו הנאמן של קובריק".
סרטי ז'אנר
באמת יש השנה הרבה פחות סרטי ז'אנר בפסטיבל. אבל בכל זאת, שמתי עין על שני סרטים שנראים מעניינים:
"סכין + לב", שאמור להיות סוג של סלאשר.
http://jff.org.il/he/event/23131
"תנו לגופות להשתזף", שנראה כמו סרט פשע משנות השבעים.
http://jff.org.il/he/event/23145
תודה על הכתבה
יצא לי לראות שלושה סרטים מהיבול שמוקרן השנה בפסטיבל. שניים בינלאומיים ואחד ישראלי.
נתחיל בסרטים מהנכר:
הראשון הוא 'תלמה', אותו ניסיתי לדחוף בסוף השנה לרשימת הסרטים הטובים שלא הוקרנו בארץ ללא הצלחה.
בעיניי מדובר בסרט נהדר, קשוח, מתעתע, אבל מעל הכל הוא פשוט יופי של קולנוע והמסך הגדול, אני חושב, יעשה לו רק טוב.
הסרט עוסק בבחורה תמימה וצעירה, שלראשונה בחייה עוזבת את בית הוריה, ויוצאת ללמוד בקולג' בעיר הגדולה. קשר עם אחת הבחורות בקמפוס, מרעיד את כל עולמה, שהיה שברירי גם ככה עקב תאונה מוזרה שעברה בילדותה ועקב הורים דתיים וקיצוניים שמפחדים (אולי בצדק) להרפות ממנה אפילו לרגע.
הסרט נפתח באחת הסצנות היותר טובות שראיתי בשנה האחרונה, סצנה משוגעת לגמרי כשברגע קטן מצליחה להגיד כ"כ הרבה, והאמת גם שאחריה יש כמה סצנות נהדרות ממש.
מומלץ ביותר.
השני הוא 'להישען על פיט'. 'להישען על פיט' הוא שם של סוס מרוצים. סוס מזדקן שעבר הרבה.
צ'ארלי, נער בן 15, עובר יחד עם אביו לפורטלנד כדי לנסות לפתוח דף חדש בחיים. צ'ארלי בודד והוא מוצא ב'להישען על פיט' מפלט. הוא מתחיל לעבוד כעבודת קיץ באורוות סוסים תחת ידו הנוקשה של דל (סטיב בושמי בתפקיד נהדר, כרגיל). השניים נוסעים הרבה, עסוקים בעבודה השחורה של מאחורי הקלעים של המירוצים, שם צ'ארלי מתחבר לסוס המזדקן כשדל מסתכל על הכל, בעל כורחו, ממבט של עסקים.
הסרט, שהוא מעין סרט מסע, נותן לצ'ארלי, שחסרים לו כ"כ הרבה דברים פשוטים בחיים, מעט נחמה. נחמה שמלכתחילה סופה להתפוצץ, אבל אולי היא שווה הכל, למרות הכל. מה שהופך את הסרט למאוד מרגש לפרקים.
'להישען' הוא סרט קטן ונהדר, שכשמו כן הוא, תתנו לעצמכם קצת להישען על הסוס המזדקן ואני חושב שלא תתאכזבו.
אחלה של סרט.
ונעבור לישראלי,
'כאן ועכשיו'.
הסרט העלילתי הזה, מבוסס על סרט דקומנטרי שגם אותו ביים רומן שומונוב שמספר בדיוק את אותו סיפור, רק הרבה פחות טוב ובצורה הרבה פחות מעניינת.
הסרט מתמקד בארבעה חברים מהגרים משכונת עוני באשדוד. הסרט, שנפתח כשהחבורה בורחת מהמשטרה אחרי ריסוס גרפיטי מחאתי, נע בין ארבעת החברים ומצוקותיהם החברתיות הקשות, אך בעיקר מתמקד באנדריי, שחייו הבלתי אפשריים מאיימים למוטט אותו לגמרי.
לארבעה יש גם הרכב ראפ מצליח שעומד להשתתף בפסטיבל יוקרתי, כשבין ביקור בבית חולים, בריחה מהמשטרה וניסיון להביא כסף הביתה, גם מצליחים, או לפחות מנסים, לעשות חזרות לקראת האירוע, ולתת מקום למוזיקה, לברוח.
הסרט הדוקומנטרי היה פשוט מעולה, כי יש בעלילה הזאת בערך הכל כדי שזה יצליח. אך העיבוד הנוכחי לסיפור, הרבה פחות עובד. משהו בו פשוט משעמם. מצאתי את עצמי רוב הזמן אדיש מול מה שקורה, לא מלהיב וגם די מנוכר לדמויות, שאין שום סיבה שלא ארצה בטובתם או אתחבר אליהם.
זה לא סרט רע בשום אופן, אבל גם קשה לי להמליץ עליו יותר מידי. הוא הרגיש די סתמי וזה היה מבאס.
בכל מקרה, כדאי מאוד לצפות בסרט הדוקומנטרי, 'החולמים מבבילון', הוא באמת נהדר.
חוץ מהשלושה האלו ובנוסף להמלצות של קרקר למעלה,
אני חושב שכדאי לשים לב גם לסרטים האלו, או לפחות הם צדו את עיניי-
'לזארו השמח', שנראה פשוט מהמם.
'גבול'
'ארץ מתוקה'
'אגה'.
'חינוך פריזאי' אולי הסרט שאני הכי מצפה לו מכולם.
ובגזרת התיעודי, 'וויטני' נראה ממש טוב.
נקווה שיהיה פסטיבל מוצלח השנה, וכמה כיף שיש אירועים כאלה בישראל.
האמת שכשקראתי לראשונה "שחזור של אודיסאה בחלל"
חשבתי שמדובר באיזה פרוייקט שבו מישהו עשה מחווה לסרט ושחזר את כולו בצורה חובבנית. אולי עם קופסת שימורים בתור HAL.
עוד לא מאוחר להרים את הכפפה
(ל"ת)
שאלה
הזמנתי כרטיסים,בין השאר,ל"עץ האגס הפראי" ול"דוג מן".נדמה לי שקראתי איפשהו על שני הסרטים הללו שהם אמורים להיות מופצים בארץ בהמשך.הבעיה היא שאני לא מצליח להיזכר איפה קראתי את זה כדי לוודא.מישהו יכול לאשר או להפריך את זה?כיוון שאם הם אכן יופצו בצורה סדירה,יש מצב שאוותר עליהם לטובת "חינוך פריזאי" או "ארץ מתוקה" או כל סרט אחר.
הייתי אומר די בוודאות ש"עץ האגס הפראי" יופץ בארץ
כלומר, אין לי מושג מה קראת איפה, אבל הסרטים האחרים של ג'יילאן יצאו בארץ וידוע שקולנוע לב קנו אותו. גם את "דוג-מן" הם קנו, אבל לא כל הסרטים של הבמאי יצאו בארץ. לעומת זאת, לנוכח הפרס בקאן והתגובות הנלהבות, יש מצב טוב שגם הוא ייצא.
קח בחשבון שגם את חינוך פריזאי קולנוע לב קנו, אז אפשרי שגם הוא יופץ בהמשך על ידם.
הבנתי, תודה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
וגם הצלחתי למצוא, בקישור שנתת לוואלה אכן כתוב שדוג מן יופץ בארץ,אז נראה כבר מה נחליט.
מוזר, הייתי בטוח שההקרנה של מיראי במתחם התחנה היא הערב
התבלבלתי וההקרנה היתה אתמול?
אכן הייתה אתמול
(ל"ת)
גם אני תמיד הייתי בטוח שהיא מתרחשת הערב.
מוזר…
פסטיבל ירושלים- 'לזרו השמח', 'שחור על לבן', 'האנה' וקצת מאירוע הפתיחה
'לזרו השמח'
לזרו הגיע אלינו אחרי סיבוב מוצלח בפסטיבל קאן והיה לאחד הסרטים הכי מדוברים שהגיעו לפסטיבל השנה, ולפחות אצלי, גם לאחד הסרטים שהכי ציפיתי להם.
למרות שמדובר בסרט מאוד מוזר, אני שמח סה"כ להגיד, שלפחות בשבילי, הוא עמד בציפיות.
אין מקום ואין זמן.
ז"א, הסרט נפתח במקום מסוים וכנראה גם בזמן מסוים, אך בפועל שני הפרמטרים האלו מתגלים בהדרגה כלא חשובים בעליל.
הסרט ממקם אותנו באחוזה נידחת המוקפת יערות והרים, איפה שהוא באיטליה. בעלת האחוזה, המרקיזה דה לונה, עשירה שעשתה את הונה מייצור טבק, מנהלת משק רחב ביד קשוחה ואכזרית וכנראה שגם בלתי חוקית בעליל. היא אחראית על כמאה איכרים, משרתים ומשרתות העובדים תחתיה ומתייחסת אליהם באכזריות. בעוד היא חיה בעושר רב, הם חיים בדלות איומה ובתנאים קשים.
אחד מבני משפחת האיכרים הגדולה הזאת, הוא לזרו, בחור צעיר ויפה כ"כ, כשמספיק מבט אחד לתוך עיניו ואתה טובע והולך לאיבוד. אני רציני, בעיניים שלו יש כ"כ הרבה יופי ותמימות, שזה לא נורמלי.
לזרו הוא, אפשר להגיד, ה'עבד' של משפחת העבדים. הוא עושה הכל. הוא סוחב דברים ממקום למקום (ביניהם את הסבתא של המשפחה), הוא מחליף אנשים במשמרות הלילה שלהם, הוא קוטף הכי מהר, רץ הכי מהר. כמות הפעמים שתשמעו אנשים קוראים בשמו כדי שיעשה משהו עבורם היא פשוט לא נגמרת. אבל לזרו שמח. לרגע אחד הוא לא מתלונן או מראה שאכפת לו מכך שבעצם כל הסובבים אותו מנצלים אותו. זה באמת לא מזיז לו, הוא פשוט 'טוב' מהלך. או לפחות הגדרה של טוב בלי שום הערות שוליים. הוא נס.
כל אדם אחר כבר מזמן היה משתגע מאיך שלזרו חי את חייו, אך לרגע לא ניכרת התמרמרות בעיניו התמימות של הבחור, שמפעם לפעם עוצר הכל ובוהה בחלל.
בנה של המרקיזה, טנקרדי, מגיע יום אחד לבקר במטעים של הטבק. טנקרדי, בחור מוזר אף הוא, איכשהו מוצא את עצמו הולך למקום מרוחק, על אחד ההרים, ביחד עם לזרו, שם לזרו נוהג ללכת לעיתים כדי להרגע. (לא שהוא לא רגוע בשאר הזמן בו הוא חי)
השידוך הזה בין השניים, מוביל את טנקרדי, שמאס באימו וביחסה הנוראי לעובדיה, לזייף את חטיפתו בעזרת לזרו, אקט שמשנה את כל הסרט לגמרי, מהתוכן ועד הטכניקה.
חציו הראשון של הסרט נראה כאילו משלב בתוכו סרטים של פליני ופאוזוליני, אך למרות ש'הבטלנים' נוכח בסרט הזה בצורה חד משמעית, הסרט הזכיר לי בעיקר סרט של איטלקי אחר, '1900' של ברטולוצ'י. האווירה בתוך השדות, הזקנים מול הצעירים שבמשפחת האיכרים, הרצון של הצעירים לצאת מהכפר ולהגיע אל העיר, מול הרצון של המבוגרים להישאר במקום כפי שהם ללא שינוי.
חצי השני של הסרט שונה לחלוטין והזכיר לי בכלל את הקולנוע של הבמאי היווני, תיאו אנגלופולוס. מהצבעים החומים והירוקים של השדות וההרים, עברנו לגוונים כחולים ואפורים של ערים צדדיות, מתועשות שנמצאות בבניה כל הזמן.
אך למרות שבין החצאים האלו יש הבדל משמעותי במקום והבדל משמעותי בזמן, לזרו נשאר בדיוק אותו דבר. הסרט, אני חושב, מנסה לקחת את המושג 'טוב' מוחלט ומלביש אותו על בנאדם אנושי. וכנראה מדובר בשתי הגדרות סותרות לחלוטין. הניסיון ליצור אדם שיש בו אך ורק טוב, אמנם מתגלה כניסיון לא הגיוני, אבל באותה נשימה, לפחות אותי, הצליח לרגש נורא.
יש כמה סצנות בסרט הזה שפשוט גרמו לי לבכות וקשה היה לי להסביר לעצמי למה זה בכלל קרה.
משהו באווירה הנוסטלגית, משהו בעיניים ובדמות של לזרו, עם כמה שהוא מוזר ולא הגיוני, גרמו לי להתחבר אליו בצורה חד משמעית. וגם אם הסרט הפך ונהיה יותר ויותר מוזר ככל שהוא נמשך, לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. 'טוב מוחלט' כנראה שבאמת לא מתאים בשום צורה לעולם שאנו חיים בו, לא משנה איפה, לא משנה מתי, וגם הסרט הזה הוא לא 'טוב מוחלט' ויש בו לא מעט בעיות.
אך החיפוש אחר ה'טוב המוחלט' בעולם שלא יכול להכיל אותו בכלל, מוליד כמה רגעים נורא מרגשים, פשוטים ויפים שאולי בסופו של דבר שווים הכל.
'שחור על לבן'
ומסרט מדובר אחד שהצליח בקאן, נעבור לסרט מדובר אחר שאף לקח שם את הפרס הגדול של חבר השופטים.
הפעם לסרט החדש והמאוד אקטואלי ובועט של ספייק לי, שלשם שינוי אשכרה, לאחר תקופה ארוכה, כיוון את הכישרון הקולנועי העצום שיש בו לעשיית סרט טוב ולא רק לאמירה פוליטית בוטה וצפויה (למרות שגם זה, כצפוי, נמצא גם כאן).
הכתוביות 'השיט הזה מבוסס על סיפור אמיתי' פותחות את הסרט, אם לא היה לנו ברור שהגענו לסרט של ספייק לי עד אז, כבר אין לאן לברוח.
רון סטולוורת' הוא צעיר שחור החי בקולרדו של תחילת שנות ה70. לרון יש חלום קטן -להיות שוטר. המשטרה בעיר מורכבת כולה מלבנים בלבד, כשהיחסים בין השוטרים לבין השחורים מאיימים להגיע לידי פיצוץ.
אך מפקדי המשטרה, הרואים ברון פריצת דרך משמעותית בתחום, מסכימים בשמחה לקלוט את הבחור הצעיר ולתת לו עבודה משרדית מעצבנת, בה הוא נתקל בלא מעט גזענות מעמיתיו השוטרים.
אבל רון לא התגייס בשביל עבודה משרדית. הוא מנסה לדחוף את עצמו, בביטחון רב, לעבודה משטרתית רצינית יותר. איך הוא עושה את זה? כמובן. הוא יוצר קשר עם אנשי הקו קלאקס קלאן ומנסה להתקבל לשורותיהם ולקבל את אהדתם בשיחת טלפון אחת. רון מצליח בזה בקלות מסחררת ומוכיח לסובבים אותו שכדאי לקחת אותו ברצינות. שיחת הטלפון אמנם מתחילה כבדיחה, אך מובילה למבצע משטרתי מקיף המנסה להסתנן לתוך הארגון הגזעני.
אל רון, (המגלם הבן של דנזל וושינגטון בצורה נהדרת, אך למרות זאת היה לי קשה להפסיק לחשוב כמה דונלד גלובר היה מתאים לתפקיד) מצטרף פליפ (אדם דרייבר. פשוט נהדר. אולי השחקן הכי טוב כיום.), שוטר לבן ממוצא יהודי וביחד הם משחקים את אותו דמות חסויה במבצע. רון מדבר בטלפון ופליפ יוצא אל השטח. כי כנראה שאם רון היה עצמו יוצא, משהו לא היה בדיוק עובד.
כל הסיטואציה ההזויה הזאת, מתנהלת מצד אחד בקלות ראש ולא מעט רגעים מצחיקים מאוד, אך מצליחה לשלב בהם גם קצת מתח ופעולה ככל שהסרט מתקדם. הסגנון הבולט והתזיזתי של לי מורגש כאן היטב, אם במוזיקה, בעריכה ובאווירה הכללית. ולמרות שבעיקרון מדברים כאן על נושא טעון, כבד ומאוד אקטואלי, הסרט בעיקר זורח בקטעים המצחיקים שבו,שכאמור, בכלל לא חסרים.
יותר מזה, הסרט מצליח להציג את שני הצדדים מצד אחד בצורה קיצונית, אך מצד שני גם בצורה אנושית. למרות שהוא נכנס לתוך ארגון ש'גזעני' זה אנדרסטייטמנט לידו, הוא כן, בחכמה, מצליח לעורר תהיות כלפי שני צדדי העימות.
חבל רק שבסוף הסרט, תוך שימוש מוגזם וקל מידי בסרט 'לידתה של אומה' ותוך קישור מוגזם מידי (גם אם הכרחי) למה שקורה בממשל האמריקאי היום (למען האמת, מהשנייה הראשונה הרמיזות לטראמפ שם בפול ווליום), לי חוזר לדחיפת המסרים הבוטה שלו לגרון ולמרות שזה עורר כמה צעקות מהקהל ושריקת בוז קולני לטראמפ, זה קצת הרס לי מהחוויה של הסרט עצמו. וחבל.
בכל מקרה, מדובר בסרט מעניין, עשוי בצורה מופלאה, משוחק יוצא מן הכלל (אל וושינגטון ודרייבר מצטרף גם טופר גרייס בתפקיד נהדר) ויש בו כמה סצנות פשוט מעולות ומצחיקות נורא.
מומלץ.
'האנה'
שרלוט רמפלינג זכתה על התפקיד בסרט הזה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה.
ואין מה לומר, מגיע לה כל פרס אפשרי.
היום של האנה מורכב בצורה מאוד ברורה ופשוטה. היא עובדת בתור עוזרת בית אצל משפחה עשירה, משקה את הצמחים בבית, מאכילה את הכלב, מורידה את הזבל, הולכת למעין חוג מוזר, בו האנשים משחקים או באים לידי ביטוי בעזרת קול מוגזם, בערב היא יושבת לאכול ארוחת ערב עם בעלה.
החיים הרגילים של האנה עוברים טלטלה, כשהיא מלווה את בעלה לבית הכלא בעוון מעשה נורא שעשה.
אך למרות זאת, האנה משתדלת לשמור על חייה כפי שהיו. ממשיכה לעבוד, לטפל בצמחים ובכלב, ממשיכה ללכת לחוג המשחק, אף בפעול כל מה שהיא עושה הוא משחק והעמדת פנים אחת גדולה. בסופו של דבר, כל מה שמרכיב את היום שלה, אחד אחרי השני, מתפוצצים לה בפנים.
רוב הסרט מצולם בקלוז אפ ובמצלמה סטטית, מה שנותן את כל הבמה לתצוגת המשחק המופלאה של רמפלינג לחדור לנו לתוך הנשמה. היא צועקת, שותקת, בוכה, צוחקת ובעיקר משדרת בדידות בצורה הכי משכנעת שיכולה להיות. את המשבר שלה, שהולך ומתבהר ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לגמרי חווים ביחד איתה.
הסרט עשוי בצורה מאוד פשוטה, בשוטים ארוכים ואיטיים בהם ההתרחשות היא הכי מינימלית שיכולה להיות, מה שגם יכול להפוך את הסרט למשעמם וקשה לצפייה.
אך בעיקר בזכות תצוגת המשחק הנהדרת, 'האנה' עובד. מדובר בחוויה קשה, אך גם לא פחות מתגמלת.
וכמה מילים על אירוע הפתיחה ו'הבלתי רשמיים' שהוקרן בו:
הגיע לסרט הזה נקודת פתיחה טובה יותר. כל התפאורה הייתה מושלמת. סרט ירושלמי, בבריכת הסולטן תחת כיפת השמיים, כל האווירה הייתה מדהימה ומתאימה. אך משום מה, ולמרות שהשנה הפסטיבל לא הביא שום אורח מעניין יותר מידי, כמות הנאומים הגדולה (והמיותרת), כמות הסרטונים הרבה ובעיה טכנית אחת, גרמו לסרט להתחיל באיחור של כמעט שעה וחצי.
בסופו של דבר, הסרט הראשון של אלירן מלכה הצליח להקפיץ את הקהל ולהיות יופי של ספתח, למרות שבפועל מדובר בסרט נחמד מאוד ולא יותר.
הסרט מתאר את הקמתה של מפלגת ש"ס אי שם בתחילת שנות ה80. יעקב כהן (שולי רנד לרוב נפלא) בעקבות כך שביתו נזרקת מבית הספר ללא סיבה מספקת, מחליט שנמאס לו. היחס הפוגעני שמקבלים המזרחים בכל מקום בו הם נמצאים והעדפה האשכנזית הבולטת גורמת לו, מפה לשם, להקים רשימה ספרדית חרדית שתרוץ לעיריית ירושלים. וכמו שהוא מקבל את ההחלטה הכבדה הזאת בערך בשנייה וחצי, כך בדיוק גם הסרט טס ללא רגע דל. לא נשארו יותר מידי ימים עד הבחירות, ולכן יעקב כהן יחד עם שני חברים (רב וחוזר בתשובה) כשלושתם אין שום קשר לפוליטיקה, מתחילים לאלתר על ימין ועל שמאל אך עם אמונה גדולה במעשה ידיהם ובלי ששמנו לב מקימים את אחת המפלגות שהולכת להשפיע רבות בכשלושים השנים הבאות.
אין ספק שאלירן מלכה מוכשר מאוד. הבימוי התזיזתי, המהיר והקולח מוליד כאן רצף של סצנות מצחיקות, קליפיות, לעתים גם מרגשות שהופכות לסרט מהנה ביותר. אבל תכלס, מתחת לכל הצחוקים והאווירה, אין כאן יותר מידי.
השחזור ההיסטורי כמעט ולא מורגש, השחקנים לא אחידים בכלל, יש כאן כמה סצנות מביכות מאוד וגם רמת האמינות לוקה לא פעם בחסר. הרבנים הופכים לבדיחה ובכללי ממפלגה שמתהדרת כ"כ ברבנים ובדת, הייתי מצפה שלפחות יהיה מורגש הסממן הדתי ושלא יהיה בו רק ניצול זול.
לא מצליח להבין את כל הביקורות המשתפכות המוגזמות שנותנים לסרט הזה.
אין ספק שסה"כ באמת היה סרט מהנה, אבל אין בו כמעט שום דבר שמסתתר מתחת וחבל, כי בסיפור הזה יש המון.
מה שכן, בסצנה האחרונה, קצת לפני סיומה, יש מחיאת כפיים של אחת הדמויות, כשכל הקהל פשוט הצטרף אליו לאותן מחיאות כפיים והמשיך למחוא עוד הרבה לאחר שהסצנה נגמרה, זה היה כ"כ מתאים ומרגש נורא.
שיהיה לכולנו אחלה של פסטיבל וחגיגת קולנוע שנקווה שתעמוד בציפיות.
עבר זמן מה מאז שהייתי באירוע הפתיחה
אבל שעה וחצי איחור זה לא בסטנדרט?
אל תתפוס אותי על המילה
אבל, שנה שעברה הסרט התחיל בתשע. וזה אחרי שמישל הזנוויציוס דיבר, לואי גארל דיבר, היו אנשים שסה"כ לא שמעת מדברים מעולם וגם הם דיברו קצר ולעניין. אה, ואבי אשכנזי הנחה כמו שצריך.
לפני שנתיים היה טרנטינו, אף אחד לא שם לב לזמן.
השנה? אף אורח רציני לא הגיע. אז מה עשו?
סרטון של הסרטים בערך בכל קטגוריה, המפיק של השבאבניקים דיבר, הבמאי, שולי רנד והעלו את כל השחקנים. אוקיי בסדר. זה הפך להקרנת פריימרה של סרט ישראלי בפסטיבל וזה מובן, אבל ביחד עם כל הסרטונים האלה, ביחד כמובן עם השריקות בוז לרגב והסרטון על ירושלים, ביחד עם הנאומים של האחראים על הפסטיבל, ביחד עם מחווה (נהדרת ומרגשת) לירון שרף שגם קיבל פרס מנאום של הגברת הראשונה. היה טו מאצ'. וואי טו מאצ' ובכללי הקהל הגיב בהתאם ואנשים עוד יצאו לפני שהסרט התחיל כי נמאס להם (ומי ציפה לקור הזה?!)
וביחד עם בעיית הסאונד שהייתה, והנחיה גרועה מאוד של אשכנזי, העובדה שהסרט התחיל ברבע לעשר הייתה מאוד מורגשת.
מזל שהסרט עבד מאוד טוב על הקהל.
אבל עזוב שטויות ותגיד לי מאיפה הקפוצ'ון ספיידרמן הנהדר הזה?
אני חושב שהטקס עצמו היה קצר (יחסית)
והבעיה העיקרית הייתה ההחלטה התמוהה לחלוטין לאפשר רק כניסה משער 3, שעיכבה את כל הפתיחה (ואז התקלה הטכנית).
מה שכן, מעניין שאתה אומר שההנחייה של אשכנזי הייתה גרועה באופן חד פעמי. הוא עשה רושם כל כך רע שחשבתי שפשוט אסור לתת לו להיות באזור הכללי של מיקרופונים. מצד שני הוא עשה גם רושם מסטולי במיוחד, אז אולי זה השפיע על היכולות שלו באותו הערב.
כמו כן, טוב, עכשיו אני מרגיש רע עם עצמי על זה שכנראה עברתי על פנייך ולא זיהיתי :(
לשאלתך: טארגט/וולמרט (לא זוכר איזה) באוסטין, טקסס.
הוא היה שיכור
אבל זה לא באמת תירוץ.
שנה שעברה זה באמת היה מפתיע שהוא היה ענייני וחביב.
אל תרגיש רע, ראיתי אותך מרחוק, הקפוצ'ון הסגיר אותך.
ותן מילה אם אהבת את 'שחור על לבן'.
ויופי, טסתי לקנות.
בתקווה אתן כמה מילים יותר בקרוב
אבל במילה אחת אכן אהבתי.
וכנראה שגם אני
ליאור אשכנזי כמובן.
לא הייתה החלטה כזאת
אפילו הייתי סדרן בשער 1 עד שקלטו את המאסות בשער 3 והעבירו אותי. נראה לי שאנשים פשוט ניסו לעבור גם ביריד אוכל הזה או משהו.
מז"א? באתי לשער של היריד אוכל (שער 1?) ולא נתנו לי להיכנס.
אמרו לי בפירוש "הכניסה היא רק דרך שער 3".
מה אני אגיד, מוזר.
בוודאות שער 1 ו2 היו פתוחים, לפחות עד שהעבירו אותי. אולי אח"כ קרה איזה משהו, אין לי מושג.
שורקים שם שריקות בוז למירי רגב ועל סרטון על ירושלים?
מה, ממוצע הגילאים שם הוא 4? חשבתי שהקהל שהולך לפסטיבלי קולנוע הוא יותר מבוגר מזה.
לא, לא שרקו בסרטון על ירושלים.
רק במירי רגב. ונו, לא שוברים מסורת. גם אם היא גורמת לך להיראות כמו קהל של ילדים בני 4.
אז לזרו זה "אליפלט: הסרט"?
(ל"ת)
יש בזה משהו
(ל"ת)
האמת שיש בפסטיבל את "אליפלט: הסרט"
והוא דווקא לא לזרו.
פסטיבל ירושלים- 'ג'ולייט, הגרסה העירומה', 'דוג-מן', 'גאולה', ''אורי זוהר חוזר'
'ג'ולייט, הגרסה העירומה'
איזה סרט מפתיע.
ואיזה סרט מקסים.
אל הסרט הזה הגעתי לגמרי במקרה בגלל אילוצי זמנים. מדובר באחד הסרטים הפחות פסטיבליים שאי פעם ראיתי בפסטיבל ירושלים, וכמה שזה היה מרענן.
דנקן, אדם בשנות השלושים לחייו, הוא מעריץ גדול של כוכב רוק, טאקר קרואו, שנעלם מעולם המוזיקה לפני שנים. אבל דנקן לא סתם מעריץ, אלא אחד המעריצים האובססיביים המוגזמים ביותר שיש. מעבר לכך שהוא מלמד בקולג', כל חייו מורכבים מהערצתו לטאקר. הוא מנהל בלוג של יצורים המנתח ומסקר כל שיר של הזמר. יש לו סוג של מקדש בבית שכולו מוקדש לטאקר, הוא מדבר עליו, מתרגש ממנו, שומע את שיריו ומנתח אותם בכל שעות היממה. ובין היתר, דנקן גם נשוי לאנני, אבל זה לא באמת פרט משמעותי בחייו.
אנני תקועה במערכת יחסים הזויה ומבאסת. היא אמנם חולקת עם דנקן בית, אך נראה שהיא לא יותר מצלע שלישית במערכת יחסים שדוחקת אותה הצידה.
דיסק חדש, 'ג'ולייט, הגרסה העירומה', המכיל סקיצות של שיריו של טאקר מהדיסק היחיד שהוא הוציא אי פעם, נשלח לביתם.
דנקן מיד מנתח את הסקיצות במאמר ארוך בבלוג המוזר שלו כשאנני מחליטה לענות לו באותו בלוג, לא פחות באריכות, עד כמה הדיסק הזה מיותר וחסר משמעות.
הכל משתנה כשטאקר קרואו הנעלם בכבודו ובעצמו עונה לאנני על אותה הודעה כשהוא מסכים לחלוטין עם מה שכתבה, מה שמוביל לקשר אימיילים ארוך בן אנני למושא הערצה הגדול של בעלה.
אנני, שבעלה לא מודע לקשר המתפתח, ובינתיים מנהל רומן עם קולגה שמעריכה את המוזיקה של טאקר יותר מאשתו הנוכחית, נפרדת מבעלה ונותנת לעצמה להיסחף עם הגורם העיקרי שבעצם פירק את נישואיה.
היא נכנסת לתוך עולמו, ההפוך לחלוטין מעולמה שלה, עולם מלא ילדים, קשיים וחלומות שבורים ובתוך הסיטואציה ההזויה הזאת, שניהם ביחד יוצרים רצף סצנות מצחיק מאוד, עצוב מאוד, מרגש מאוד ופשוט מקסים.
אית'ן הוק פשוט יודע לבחור פרוייקטים נהדרים וגם כאן, כרגיל, הוא נהדר ממש. רוז בירן אומנם משחקת סוג של קלישאה מהלכת, אבל כזאת שמתאימה לסרט כמו כפפה ליד.
לא מדובר בסרט גדול, אבל בין כל הסרטים הקשוחים בפסטיבל, היה מרענן מאוד לצפות בסרט הקטן והשקט הזה, שמכיל רגעים קומיים נהדרים לצד רגעים כואבים כשהמשותף בניהם הוא הרגש שמטפטף כמעט מכל סצנה.
בין לבין, הסרט גם מצליח לגעת בצורה מוצלחת בנושאים כמו מה לעזאזל אנחנו מעריצים ולמה, למה אנחנו שואפים בחיים ובנושא שחזר על עצמו כמעט בכל סרט שראיתי היום, כוחם של ילדים בחיינו.
אז נכון שלא מדובר בסרט גדול, אבל כן מדובר בהפתעה קטנה ומקסימה שסביר להניח שתעשה לכם טוב על הלב.
'דוג מן'
מרצ'לו הוא דוג-מן. יש לו פנסיון לכלבים, מה שאומר שהיום שלו מורכב מתספורות לכלבים, מקלחות לכלבים, האכלת כלבים, קסיסת ציפורניים לכלבים. דוג-מן.
למרצ'לו יש את אחד החיוכים הכי חמודים בעולם וקשה שלא להתאהב בו כשרואים אותו מחייך ומטפל בכלבים בכזאת מסירות. למרצ'לו יש בת קטנה ומתוקה איתה הוא אוהב לצאת לחופשות צלילה וסה"כ הוא מאוד אהוב בשכונה הענייה בה הוא מתגורר בפאתי נאפולי. ושוב, הוא מתוק לאללה.
העובדה שבין לבין הוא גם ספק הסמים של השכונה, שגם נוהג להסניף בעצמו לא פעם, ממש לא גורעת מהדמות החביבה כ"כ שהסרט הזה מכניס לנו ללב.
הבעיה העיקרית של מרצ'לו, הוא אחד ה'חברים' הכי טובים שלו. סימונה, מתאגרף לשעבר, האדם הכי גדול, חזק ומפוקפק בשכונה, שאמנם מכניס עוד קצת כסף למרצ'לו אבל בעיקר זורע הרס בכל השכונה ומשעבד את מרצ'לו למערכת יחסים שהוא לא יכול לברוח ממנה וסופה הגרוע ידוע מראש.
הסרט מתאר עולם אכזר כשכולם בסרט הזה, בצורה כזו או אחרת, הם כלבים. צמאים לחברו הטוב ביותר של האדם, ניזונים ממנו, אך גם מנצלים אותה ללא הפסקה.
מעל הכל, הסרט הוא מופע יחיד של מרצ'לו פונטה שדופק הופעה מרשימה למדי ואכן גם מדובר בהופעה שזיכתה אותו בפרס השחקן בפסטיבל קאן. וחד משמעית יש מגיע.
הצילום הנהדר מכניס אותנו לכלובים של הכלבים בלי יכולת לזוז והסרט עובד על הצופה בצורה ברוטלית. עניין שבסופו של דבר פוגם בסרט, שכן המטאפורות והרעיונות היו ברורות גם בלי כמה סצנות שחוזרות על עצמם לקראת סוף הסרט וגם היו טו מאצ' מבחינת הברוטאליות הגסה שבהן. בכללי, רמת הסרט ממש לא אחידה שלצד סצנות מעולות ממש, יש כמה סצנות מיותרות שלא לגמרי ברור מה הועילו.
למרות זאת, הטוב עולה על הרע ומדובר בסרט מעניין עם תצוגת משחק נהדרת.
'גאולה'
מבין כל הסרטים שמתחרים בתחרות הישראלית בפסטיבל, 'גאולה' היה נראה הסרט היחיד שבאמת שווה את זה. בכללי, המבחר השנה נראה די דל ולא מעניין והתקוות ששמתי על סרטו החדש של יוסי מדמוני שמביים ביחד עם בועז יהונתן יעקב (הצלם הנהדר בד"כ, שגם צילם את הסרט) היו גדולות מאוד.
אני חייב להגיד שבחיים לא הרגשתי מה שקרה לי עם 'גאולה'. מצד אחד מדובר בסרט די מאכזב ובינוני, אך עדיין החוויה שלי ברגעי הצפייה הייתה כ"כ משוגעת, שקשה לי להסביר מה בדיוק קרה לי שם ובטח שקשה לי להגיד מילים רעות על הסרט הזה. מוזר.
הסרט עוקב אחרי מנחם, חוזר בתשובה שאיבד את אשתו למחלת הסרטן, אב לילדה בת ששה שחולה במחלה בעצמה כשהוא מנסה בכל כוחו להשיג כסף שיוכל לממן את הטיפולים היקרים שהם הסיכוי היחידי של הילדה לשרוד. עבודתו בסופר לא מאפשרת לו להשיג כמויות כאלו של כסף, מה שמוביל אותו לאחד את להקת הרוק המצליחה שהוביל לפני שחזר בתשובה כשבסיבוב הנוכחי, במקום לקרוע את המועדונים, הם יקפיצו חרדים בחתונות.
מנחם מנסה לשלב בין הרהורי התשובה הרבים שמכים בו, עקב מצבה של ביתו, חזרתו לעולם השידוכים ואיחוד הלהקה החילונית, לבין החיים הרוחניים אותם הוא מנסה לחיות ואף לחנך את ביתו. ככל שהסרט מתקדם, לא ברור מי בדיוק צריכה הצלה, הבת הקטנה והכובשת, האב, או כל דמות אחרת שמופיעה בסרט.
לכאורה, יש כאן הכל כדי שהסרט יעמוד בציפיות. סיפור מעניין, ילדה כובשת ואנשי מקצוע מהטובים שבתעשיית הקולנוע שלנו. אבל מה לעשות, 'גאולה' הוא אכזבה די גדולה. דווקא החצי הראשון של הסרט, ברובו, עובד נהדר. הסיטואציה מרגשת, הסצנות הקטנות נוגעות והלבטים הרבים מעוררים הזדהות רבה. אבל ככל שהסרט נמשך, היה מבאס לגלות שדווקא מדמוני אחראי לתסריט די חלש, לא כ"כ אמין שמאבד את זה ונע בחוסר עקביות בין סצנות מעולות למוזרות בקצב מסחרר. יש כאן הרבה בולשיט, כאילו מצפים מאיתנו להתרגש בצורה מניפולטיבית מהסיפור הקשה, אך בפועל רמת האמינות ברצפה, דברים מוזרים מובילים לדברים מוזרים יותר והרגשת הפספוס מהדהדת כל הזמן.
ועכשיו הקטע המוזר. אני פשוט לא הפסקתי לבכות מהתרגשות בסרט הזה. לא יכולתי להפסיק לבכות. ולמרות שהבעיות זעקו לשמיים, העניים לא יבשו. ויש לזה אחראי אחד בלבד וקוראים לו משה פלוקנפליק. שמעו, מה שהוא עשה לי בסרט הזה, לא רבים עשו לפניו. אני בכלל לא בטוח שאם אצפה בסרט שוב, אני יעבור את אותה חוויה. אבל תצוגת המשחק של פלוקנפליק פשוט קרעה לי את הלב. כמה שהוא מצליח להעביר במבט אחד קטן, באנחה אחת קטנה, בחיוך, בבכי. אין, אני כותב את המילים וזה מרגיש לי קלשיאתי ומוגזם, אבל אין מוגזם. אני פשוט התפרקתי בסרט הזה. ורק בגלל תצוגת המשחק המשובחת הזאת.
אז כן, היה לי קשה לדבר רעה על הסרט הזה, שכן שיחקו לי שם עם הלב במשך כמעט שעתיים בצורה לא רגילה, אך בפועל 'גאולה' הוא לא סרט כ"כ טוב והתחרות הישראלית, בינתיים, (ובלי מענה חיובי באופק) חלשה מתמיד.
ונסיים בקטנה, עם הסרט התיעודי 'אורי זוהר חוזר'.
אז ככה, אורי זוהר לא חוזר. הוא סה"כ ביים סרט למדרשה חרדית על רקדנית שחוזרת בתשובה ונוטשת את עולם הריקוד. לא רק שהוא לא חוזר, הוא מאחל ליוצרים הצעירים שמתלווים אליו ומביימים את הסרט, לעזוב את עולם הקולנוע בסוף הסרט.
חוץ מסצנת לוויה אחת משעשעת במיוחד וכמה קטעים מרגשים ויפים מסרטיו הנהדרים של זוהר, אין בסרט הזה שום דבר חוץ מסגידה של השפיגלים הצעירים ליוצר שמזמן נטש את היצירה.
נכון, נותנים לו לצפות בסרטיו והוא מתרגש וזה גם מרגש את הצופים. אבל הסרט הזה היה פשוט די משעמם ומרדים וחוץ מחנפנות לאורי זוהר, לא הצלחתי להבין מה גרם ליוצרים לעשות אותו.
על דוג מן ועל גבול
דוג מן-מסכים בגדול עם מה שyair אמר למעלה.
הסרט צד לי את העין בגלל דמיון אפשרי לאהבה נושכת האדיר.לצערי,אין מה להשוות,אבל עדיין זה סרט לא רע.
מדובר בסרט די מקצועי,ששומר על עניין לכל אורכו,ועם צילום טוב שממחיש את המצב של הגיבור.הבעיה העיקרית בסרט לדעתי,היא שהוא נורא צפוי לסטנדרטים.נכון אמנם שחלק מהפואנטה של הסרט היא שגורל הגיבור ידוע מראש,אבל עדיין אני חושב שהיה אפשר לעשות את זה יצירתי יותר.בנוסף, חסרה קצת עוצמה דרמטית.
עם זאת, הסרט עדיין מעניין,ומצליח להעביר היטב את מה שהוא רוצה.הוא גם מעלה הילוך במערכה האחרונה,שם הוא יותר חכם ומותח.שוט הסיום גם הוא יפה.
בסך הכל,זה סרט קצת סטנדרטי ורגיל מדי שכנראה לא ישאר איתי יותר מדי זמן,אבל מספק את הסחורה בסופו של דבר.עבורי זו היתה פתיחה סבירה פלוס לשבוע.
ההמשך,לעומת זאת,היה טוב בהרבה.
גבול-סמכו עליי.תפסיקו לקרוא כאן ופשוט לכו לראות.עדיף לא לדעת כלום. אני לא יכול להבטיח שתאהבו,כי אין קהל יעד מסוים לסרט הזה,אבל יצירה כל כך יוצאת דופן פשוט חובה לנסות.(הסרט הכי קרוב לגבול שאני יכול לזכור זה "על גוף ונפש",שגם הוא מאוד רחוק,וגם הוא בעצמו לא בדיוק הסרט הכי שכיח.)
ואזהרה מסויגת מכאן ואילך-אין ספוילרים מהותיים,אבל כאמור,עדיף לדעת כמה שפחות.
הסרט מספר על טינה,מאבטחת במכס.היא בעלת חוש ריח מיוחד שמאפשר לה להריח אשמה ובושה של אנשים.עד שיום אחד טינה פוגשת מישהו שמאוד מזכיר אותה.הסרט לוקח את הסיטואציה הזאת ואיתה מפליג למקומות ביזאריים, הזויים ומרתקים.הסרט משתמש בחכמה ובדיוק רב באלמנטים של אימה,חמלה,פיוט(במונטאז' קצרצר מופלא)וזעם.דווקא המעברים החדים הללו ממקדים היטב את השאלות המרתקות שהסרט שואל,כמו הפער בין משיכה לרוע ומשיכה ליופי, האנוכיות שבמעשים שנחשבים טובים,קבלת הרגיל את השונה(ולא פחות מכך-קבלת השונה את הרגיל)והאם תכונות הרסניות טבועות בבני אדם או שאפשר לשלוט בהם.
למרות שזה נשמע כבד, הסרט גם עובד נהדר ברמה הראשונית והבסיסית כסיפור אגדה,ומהפנט לכל אורכו.הוא לפעמים חוזר קצת על דימויים יותר מדי,וסדרות האחרונות חסרה איזו אקסטרה שתהפוך את הסרט ליצירת מופת אמיתית,אבל אלו פגמים קלים שנעלמים.סרט מעולה וחד פעמי,גבול.אין ממש תחרות עד עכשיו,אבל זה אחד הסרטים הטובים של השנה.מומלץ בחום.
פסטיבל ירושלים- 'פרה אדומה', 'אין בתולות בקריות', 'גבולות העולם', 'ארץ מתוקה'
לפני הכל, לכו לראות את הסרט 'ארץ מתוקה'. אני הולך לכתוב לא מעט מילים קשות על סרטים אחרים, אבל בסופו של דבר מה שבאמת חשוב זה להמליץ על המערבון הנפלא הזה. פנינה אמתית.
משהו לא טוב עובר על הקולנוע הישראלי, או לפחות בסרטים המתמודדים בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר
בפסטיבל.
זה התחיל אתמול עם האכזבה הגדולה מ'גאולה' של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב והמשיך עם עוד 2 סרטים מדוברים היום.
'פרה אדומה'.
הפעם בועז יהונתן יעקב משמש בתפקידו המוכר כצלם, ואשתו, ציביה ברקאי יעקב, היא זאת שיושבת על כס הבמאי.
בני היא לא בן, היא בת צעירה. יתומה מאם מיום לידתה וחיה לבד עם שוקי, אביה, להם יש קשר מיוחד. השניים גרים במזרח ירושלים, בהתנחלות סילואן כששירי שולחן השבת והמואזין מתערבבים ומייצרים את הפסקול של חייהם. שני אירועים גדולים פוקדים את המשפחה הקטנה באותו הזמן. אימו של שוקי, ששמשה אם גם לבני, הולכת לעולמה בדיוק כשבאה לעולם פרה אדומה כשרה לחלוטין.
המשפחה יושבת שבעה, ובמקום לנחם, המנחמים עסוקים בלדבר על אותה פרה אדומה המסמלת סימן לכך שצריך לבנות את בית המקדש השלישי וכמה שיותר מהר. שוקי מאוד אהוב ומוכר בשכונה. הוא משיחיסט מובהק הנוהג לעלות להר הבית רבות ולעורר שם מהומות, מנחיל את ערכים אלו לבני הצעירה כשהלו"ז היומי שלהם מורכב, בין היתר, מהנחת תפילין משותפת.
בני היא זאת שנבחרת לשמור על הפרה האדומה המסמלת כ"כ הרבה עבורה ועבור כל השכונה.
ואז, משום מקום, במהירות הבזק, בלי הסברים מפורטים או הגיון כלשהו, כל הסרט משתנה לגמרי.
בני מתאהבת ביעל, בת שירות לאומי ששוקי נותן לה דירה בשכונה ומתחילה לנהל עמה רומן, לא כ"כ סודי. עקב כך היחסים עם אביה מתחילים להתפורר וכך גם כל הרעיון המעניין שעליו הסרט מבוסס.
כי בעיות יש בסרט הזה מפה ועד הודעה חדשה. גל תורן הוא שחקן מצוין, וגם כאן הוא מגלם בכישרון רב את שוקי, האב המשיחיסט. אבל ברקאי-יעקב, במונוטוניות, מציגה אותו בצורה חשוכה שגרמה לקהל לצחוק בזלזול ובקביעות, בכל פעם שהאב דיבר על מטרות חייו. בכך, כל מורכבות שהייתה יכולה להיות בין האב לביתו התפוררה לגמרי כשברור באיזה צד מצודדת הבמאית בצורה חד משמעית.
אמנם הסרט עוקב אחרי רומן אסור בין שתי בחורות צעירות וכביכול רוצה לתת מקום לדברים חדשים הנחשבים כאסורים וטמאים במקום בו הסיפור מסופר, אך בפועל היא יוצאת חשוכה בעצמה ולא נותנת מקום ורצינות לצד השני של המתרס.
העלילה עצמה, זזה ממקום למקום כשלא תמיד מובן הקשר בין הסצנות. רגע אחד האב כועס על ביתו, ברגע שאחריו הוא מתעלם לחלוטין מכל מה שקרה ונחמד אליה בצורה רגילה, בסצנה הבאה כועס ומתעלם ממנה וחוזר חלילה.
לסרט אמנם קוראים 'פרה אדומה'. שם, שביחד עם מציאת אותה פרה, זורק אותנו לעולם דימויים בלתי נגמר בין הפרה הקדושה, לבני עצמה (לא סתם היא נקראת בנימין), לקורבן, למומים. אבל בפועל הפרה האדומה כמעט נשכחת לגמרי במהלך הסרט.
ויותר מכל זה, ואולי מדובר במום הכי גדול של הסרט, אין כאן בכלל סיפור אהבה. לפחות לא אחד מרגש, אמיתי או סתם הגיוני. לא ברור מה קורה בין שתי הנערות הצעירות וכל מה שמתרחש בניהן הופך אידיוטי יותר ויותר. זה לעתים היה נראה כ"כ רע שלרגע חשבתי שלסרט קוראים 'חמישים גוונים של אדום' או 'אדום הוא הצבע החם ביותר' ואתם יכולים להבין לבד לאן זה זורק אותי.
נכון שכתבתי כאן הרבה מילים רעות על הסרט וזה בעיקר נובע מתחושת אכזבה ובאסה כללית, כי באמת שרציתי לאהוב את הסרט הזה. יש בו משחק מצוין, רעיונות מרתקים וכמה סצנות שאכן עובדות מעולה, וכל זה רק מראה כמה פוטנציאל גדול היה טמון בפרויקט הזה.
חבל.
וזה עוד הטוב מבין השניים, כן? כי-
'אין בתולות בקריות'.
מה זה החרא הזה.
לא, באמת.
עזבו שאני לא מבין למה ג'וי ריגר קיבלה פרס על משחק בסרט הזה (ואין לי בעיה עם זה, כי אני מת עליה בסה"כ), או למה התחילו להקרין את הסרט הזה בהפצה רגילה בצרפת, פשוט אשמח אם מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה בסרט המוזר הזה.
וזה לא שיש לי בעיה עם סרטים מוזרים, להפך. והפסטיבל גדוש בהם. אבל באמת שרצף טעויות כמו 'אין בתולות בקריות', לא ראיתי כבר הרבה זמן. ולא כי הוא הסרט הכי גרוע שראיתי, אלא סתם כי הוא מטופש כ"כ ולוקח שחקנים גדולים (רובם) ומביך אותם לגמרי.
עלילת הסרט היא כזאת: לנה היא ילדה בת 16 המעבירה את הזמן בעצלתיים בעיקר בחוף הים של קרית ים המנומנמת. אבל לנה היא לא סתם ילדה בת 16, אלא ילדה מרדנית ומשוגעת, לא כמו שאר חבריה הרגילים. במה מתבטאת המרדנות של לנה? בזה שהיא מתעקשת שיקראו לה לנה עם פתח ולא עם צירה. בזה שהיא לובשת בגדים של בנים ולא מטפחת את עצמה. בזה שהיא מסכימה להתפשט בלי בעיה מול כולם. היא מעשנת, צוחקת על החברים שלה ומנצלת אותם ומעל הכל רוצה לנסוע לתל אביב. למה? ככה. מרדנית. ואם כל זה לא הספיק לכם, אז קבלו את הסצנה הבאה.
צ'יפי, סופר מוזר, מלא מעצמו, פלצני ובלתי נסבל מגיע לחוף הים בחיפוש אחר משהו לא ברור. לאחר שכנראה עוקצת אותו מדוזה, הוא מבקש מלנה, אותה רק הרגע פגש, להשתין לו על עקיצת המדוזה. כי למה לא. לנה כמובן לא מסכימה. אה רגע, היא כן! כי הוא קרא לה פחדנית. והיא כזאת מגניבה ומרדנית, שכחתם? מה שמוביל אותנו לסצנה המטופשת ביותר שראיתי מזה זמן מה. וגם גורמת לקשר אידיוטי (וגם קצת פדופילי) מאין כמותו להתפתח בין השניים.
ביום למחרת, לנה מתרגמת סיפור רגיל ופשוט של דייג רוסי, בתור סיפור ניסי על בתולת ים שנמצאה בחופי קרית ים. ואם שכחתם, צ'יפי הוא סופר ובין היתר הוא כותב כתבות ב'הארץ'. הוא מפרסם את הסיפור ההזוי בעיתון, מה שגורם, כמובן, לחוף השומם של קרית ים להתפוצץ באנשים הבאים לחפש את בתולת הים, כשראש העיר (המנהל רומן סודי ולא ברור בעליל עם אמא של לנה) מציע למוצא הבתולה מיליון שקלים.
כל הדברים האלה מתרחשים בסרט. נשבע לכם.
עכשיו, זה לא שאין רעיונות טובים מאחורי העלילה הזאת. יש ויש. הרעיון של פנטזיה וחלומות מול מציאות אפורה. ילדות מול בגרות. זה בהחלט קיים, אבל גם אותם אומר כתב חדשות למצלמה ודוחף לנו את הרעיונות לגרון בשנייה וחצי כי אם חלילה לא הבנו שנבין מהר.
וזה מכעיס. כי לקחו כאן את פאקינג ג'וי ריגר ויבגניה דודינה, שתי נסיכות ושחקניות גדולות, ופשוט הביכו אותן ואיתן. המשחק שלהן די רע (מי בכלל חשב ללהק את ג'וי לתפקיד הזה?) והטקסט שיוצא להן מהפה נורא ואיום. זה אולי לא כ"כ מורגש, כי על ידם משחק הפלקט האנושי מיכאל אלוני שבאמת מגיע לרגעי שפל חדשים בסרט הזה וגם בלי המשחק המלאכותי והפשוט רע שלו, הדמות שלו כ"כ מגוחכת שהיה קשה להפסיק לצחוק כשהוא דיבר.
קשה לי, באמת, אני שונא לכתוב כאלה מילים על סרטים ישראלים. גם שנה שעברה כשיצא 'משפחה' שלא כ"כ אהבתי, השתדלתי למצוא בו את הנקודות הטובות. אולי זה הרצף המבאס של שלושה סרטים ישראלים מדוברים ומאכזבים ואולי זה כי פשוט מדובר בסרט שהוא עלבון לאינטיליגנציה.
לא יודע.
'גבולות העולם'
הסרט החדש של גיום ניקלו הצרפתי מכיל את הדברים הבאים:
עירום גרפי גברי מלא.
עירום גרפי נשי מלא.
איברים רבים כרותים.
שרשרת העשויה מלשונות.
אלימות גרפית.
התעללות בנשים.
מלא דם.
זיראר דפארדייה.
כן. אין לי מושג איך זה קרה. אבל השחקן שמזוהה בעיקר עם סרטים מצחיקים כמו 'סתום ת'פה', מופיע בסרט הקשוח, הברוטאלי והמטורף הזה.
וייטנאם של 1945, הוויטנאמים נלחמים בקרבות קשים מנשוא בצרפתים. מלחמה זה עוד נשמע מאורגן ומסודר ביחס למה שקורה שם. בפועל, לא ברור מי נלחם במי, איך הוא נלחם ולמה. כאוס מוחלט. כאוס ברוטאלי להחריד.
רובר הוא חייל צרפתי קשוח שניצל בנס מטבח נוראי, כשהוא פצוע, פיזית ובעיקר נפשית לאחר שנאלץ לראות איך כורתים לאחיו את הראש.
הפציעה של רובר לא גורמת לו לחזור הביתה, אלא להפך. היא נוטעת בו זעם שלא היה קיים שם מעולם ורצון עז לנקום את מותו המחריד של אחיו.
רובר מצטרף לפלוגה צרפתית הנלחמת במעבי הג'ונגל ביחד עם כמה וייטנאמים שעברו צד כשהרוצח של אחיו הוא היחיד שנמצא בראשו וגורם לו לפעול בטירוף שלא עולה על הדעת.
לא עולה על הדעת של מי?
'גבולות העולם' נקרא בתרגום מאנגלית 'עד סוף העולם'. אך שמו העברי הולם אותו הרבה יותר.
בעזרת מראות סופר סופר סופר קשים, ואני באמת מתכוון לזה, הסרט כ"כ קשה לצפייה שלעתים הוא פשוט לא צפי, גיום ניקלו מותח בפנינו קווים חדשים של גבולות אנושיים שאולי, לפעמים, עולים בסיטואציות קשות ומטורפות. נכון שלא יעלו על הדעת המעשים שמתרחשים במהלך הסרט. נכון שחוסר הרחמים והברוטאליות היא נוראית ומזעזעת. אבל בדיוק כך היא גם המלחמה שיוצרת את כל הטירוף הזה. לכן, המראות הקשים האלה אולי מגיעים על ימין ועל שמאל, אבל במציאות שבה הסרט מבקש לעסוק, אלו מראות רגילים לגמרי ומזעזע רק לחשוב על האמירה הזאת.
הסרט מצייר לנו עולם ללא גבולות. או עולם עם גבולות שנמתחו עד הקיצוניות הגדולה ביותר, כשבני אדם מתחו אותם בצורה הזאת.
כאמור, זה נוראי וקשה לצפייה. והפרצוף של דפארדייה בתוך כל הכאוס הזה גרם לי לצחוק בקול אבל לא באמת עזר. (גם העירום הגרפי אלים מאוד) קשה, קשה להמליץ על סרט כזה. אני חושב שבסופו של דבר לקחתי ממנו הרבה והוא כן מעורר מחשבה ומצליח לרתק ולרגש. הצילום בו יוצא מן הכלל והעבודה הטכנית ברמה גבוהה.
אבל בעיקר הוא הותיר אותי עם השאלה, האם גם כאשר בתוך כל הגועל טמונים רעיונות נהדרים והם אכן משרתים את הסרט לגמרי, הם עדיין מצריכים להעביר אותנו את המראות המבחילים האלה. אני ממש לא בטוח בנוגע לשאלה הזאת.
(אגב, יש בסרט הזה אמירה מאוד קשה על נשים. מעניינת, אבל מאוד, מאוד קשה על היחס של העולם כלפיהן מאז ומעולם ואולי גם היחס שלהן עצמן. קשוח.)
ונעבור לסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל עד עכשיו (ואין תחרות קשה מידי בינתיים):
'ארץ מתוקה'
המערבון האוסטרלי הזה ממקם אותנו ב1929.
הסרט נפתח בהכנת סיר קפה שחור, כשברקע שומעים ריב קולני ואלים בין אדם לבן לעבדו השחור. מכניסים לסיר המבעבע קפה שחור, סוכר לבן וביחד יוצא ארץ מתוקה וגועשת.
פרד סמית הוא נוצרי אדוק, מאמין גדול באלוהים ובשוויון, המנהל חווה בשטחים השוממים של אוסטרליה. הוא מעסיק בכבוד את סם קלי, עובד שחור ומנוסה הגר אצלו בבית יחד עם אשתו ואחייניתו.
כאשר מגיע הארי מארץ', בעל אדמות חדש לאזור, הוא מבקש מפרד לתת לו את הפועל השחור לעזור לו בעבודות תחזוקה. במהרה,מארץ' מתגלה כגזען, שיכור ואלים ולאחר שאונס את אשתו של סם, הוא מגרש אותם חזרה לביתם הקודם. לאחר שסיים להתעלל בהם, מארץ' עבור להתעלל בפועלים שחורים של בעל אדמות אחר. אחד מהם הוא פילומק, נער צעיר ושובב. פילומק מצליח לברוח ומוביל את מארץ' לביתו של סם קלי שנשאר שם לבד עם אשתו. כשמארץ כמעט הורג אותם, סם קלי מצליח להרוג אותו קודם ומייד בורח, יחד עם אשתו לשטחים הפתוחים והבלתי נגמרים.
זה נשמע כמו בלאגן. ואכן, בתחילת הסרט יש לא מעט התרחשויות כשהעריכה הקופצנית שמבליחה לעתים וזורקת לנו רגעים מהעתיד ומהעבר, יוצרת תחושה של חוסר אונים.
אך מאותו רגע שסם ואשתו בורחים אל השממה והמרדף שמנהלים אחריהם נפתח, הסרט מתאזן. ומותח בפנינו מערבון איטי, ארוך ומתגמל כ"כ.
הצילום בסרט הזה הוא לא פחות מפנומנלי. כמה שהוא מדהים, זה כמעט לא הגיוני. ה'ארץ המתוקה' היא הגיבורה האמיתית כאן והיא מצטלמת כ"כ טוב יחד עם הדמויות המתרוצצות בה, כשהיא לבדה משאירה את הצופה ללא מילים. ולא מדובר רק בנופים וצילומים עוצרי הנשימה. יש בסרט הזה דיון חכם ומרתק על גזענות, צדק, מערכות משפט וילודה והמקום והרלוונטיות של כל אחד מאלו בתוך חיינו.
העלילה עצמה מתפתחת בצורה נהדרת ומספרת לנו סיפור מרתק שאולי נכון והיה אפשר לקצץ ממנו רבע שעה, אבל עדיין עובד (או לפחות עבד עליי) בצורה חד משמעית. פיתוח הדמויות נעשה בצורה יוצאת דופן (לעתים שנייה לאחר שמכירים לנו דמות חדשה, מראים לנו גם את סופה של אותה דמות בעתיד).
אני אישית חולה על מערבונים. מאוד אוהב את האווירה המנוכרת שהם מייצרים ביחס בין האדם לשממה המדברית האדירה בו הוא נמצא. הסרט אכן מתכתב עם לא מעט מערבונים אחרים, בניהם 'ארץ קשוחה' או אם תרצו 'לא ארץ לזקנים' של האחים כהן. ואם הסרט ההוא היה יותר 'לא ארץ לבני אדם' מאשר רק לזקנים, גם כאן המצב, כשלאף דמות בסרט אין באמת לאן לברוח מהארץ הזאת שבסופו של דבר, לא משנה כמה סוכר תכניסו פנימה, היא הכל חוץ מארץ מתוקה.
נכון שלא מדובר בסרט מושלם. אבל באחד כזה שגרם לי לחשוב עליו הרבה לאחר הצפייה, זעזע וריגש אותי במהלכה ונכנס היישר לרשימת הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. לגמרי בזכות.
מאוד מאוד מומלץ, לכו לצפות בו, איזה יופי של סרט.
אין בתולות
אני חושב שזה הפעם הראשונה שסרט ישראלי שמכוון בבירור לקהל צרפתי מתבסס בכל הקונספט שלו על משחק מילים ישראלי שלא עובד ברוב (כל?) השפות אחרות.
אני נמנע מלהגיב על הסרט מכיוון שחוויית הצפייה שלי הייתה (באשמתי) מקוטעת, אבל ממה שכן ראיתי – כן, מה שאמרת.
על אינדיאנה ג'ונס,עץ האגס הפראי ואגה
אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה-פעם ראשונה שאני צופה בקלאסיקה הזו של ספילברג.ואם כבר משלימים קלאסיקה,אז בחוץ על מסך ענק ובליווי חי של התזמורת הסימפונית ירושלים.
הסרט היה נהדר.כיפי,קצבי ומצחיק.הוא אמנם התיישן קצת-האפקטים חלשים וחלק מהאגרופים לא הכי אמינים, אבל במקום שזה יגרע מהסרט זה דווקא הוסיף לו חן מסוים.גם התזמורת היתה מצוינת, כרגיל.ובסך הכל זו היתה חוויה מאוד נחמדה וטובה,וגם נורא משפחתית.
עץ האגס הפראי-נתחיל מהפגמים.הסרט חד משמעית ארוך מדי.היה אפשר לקצץ המון.הדמות של האחות לא מקבלת שום פיתוח.לפרקים הדיאלוג משתלט מדי וזה מזכיר ספרות.והשימוש באותו קטע מוזיקלי (פאסקליה פוגה של באך) שוב ושוב(ושוב ושוב ושוב)מאבד מהאפקט שלו די מהר.
ובכל זאת? וואו,זה סרט מעולה.
הסרט מספר על סינאן,סטודנט שחוזר מהלימודים באוניברסיטה לכפר מגוריו במטרה להשיג מימון לספר הביקורים שלו.החזרה מעוררת שוב את המתחים בין ההורים,וסינאן שוב נאלץ להתמודד עם בעיית ההימורים של אביו,תוך כדי שהוא מנסה למצוא משהו שיעניק לו משמעות.
זה מן הסתם נשמע נורא בנאלי ויומיומי,ולמעשה זה הכח של הסרט.לדעתי, הסרט לא מציע סאבטקסט.הוא פשוט עוקב אחר חייו הפשוטים של סינאן וניסיונותיו לצאת ממשבר בחייו ובחיי משפחתו.זה מרתק,זה מתיש,זה אמיתי,וזה מרגש מאוד.כל האנשים בסרט מדברים ומתנהגים כמו בני אדם,ולא כמו דמויות בסרט.המתחים ביניהם מציפים שאלות על משפחה,הגשמה עצמית,כנות עצמית,הגינות ועוד.אבל השאלות לא נשארות ברמת המחשבה,אלא ממש מצליחות לחדור בגלל הטיפול האנושי והאמין של הבמאי בדמויות שלו.יחד עם רגעים פיוטיים מצוינים,הסרט ממש נכנס עמוק.כמובן שהבימוי והצילום נהדרים כמעט בלי נפילות לאורך הסרט.
כמובן שצריך לדעת מראש למה נכנסים לפני כן,אבל בראש הנכון "עץ האגס הפראי" הוא סרט שמאוד כדאי לראות.סרט יפהפה.
אגה-להגנתו של אגה-ראיתי אותו מיד אחרי עץ האגס הפראי,אז הייתי מותש.ויש לו שוט סיום אדיר.זהו בערך.
כשעברתי על התכניתהיה של הפסטיבל,אגה היה הסרט הראשון שהחלטתי שאני רואה.לצערי,הוא הסרט החלש בבירור מבין אלו שראיתי.
אגה מספר על…אממ,שום דבר בעצם.הוא *מראה* זוג מבוגר שחי במקום מושלג וקפוא, כנראה ברוסיה,ואת הדברים שהם עושים כדי לשרוד.הנופים מאוד יפים,והבמאי גם רוצה שנשים לב,לכן גם אחרי שהאנשים/חיות כבר נעלמים מהפריים,המצלמה נשארת עוד כמה שניות כדי שנתפעל מהנוף.
זה הרוב המוחלט של הסרט.צילומי נוף ועבודות של הזוג בשלג,כשבעצם אין להם שום מטרה, קונפליקט,או הצדקה כלשהי לקיומם או לכך שהקדשתי מזמני ומכספי כדי לראות עליהם סרט.
מדי פעם יש קצת טפטופים.שתי סצנות עם קצת קסם שבהם אנחנו שומעים איזה סיפור נחמד.ויש גם איזה עניין עם מישהי שקוראים לה אגה(וואלה,גם לסרט קוראים אגה) שכנראה עשתה בעבר משהו שאמור להוות את הבסיס לסרט.
עכשיו העניין הוא כזה: אני אוהב קצב איטי. אני גם אוהב שאין המון תוכן חיצוני ויותר פנימי.אבל אני ממש לא אוהב שאין לכך שום מטרה ורעיון.ולדמויות(דמויות?!)כאן אין שום מטרה ורעיון.בסרט הזה פשוט אין כלום.
אז הסוף קצת מרגש,אבל גם זה לא בגלל מה שקורה על המסך,אלא פשוט כי ברקע יש בפול ווליום את הקטע המוסיקלי היפה ביותר אי פעם.וכאמור,שוט הסיום באמת טוב,מתמצת בצורה ויזואלית יפה את הסצנה הבערך יחידה בסרט שיש בה תוכן.
לא כדאי לראות את אגה,זה סתם סרט.באמת שאני לא מבין מה הבמאי רצה מחיי.
פסטיבל ירושלים- 'עשב', 'פסוקי השכחה', 'בחדר שלי', 'אגה' וזוועה נוראית
'עשב'
'סרטו החדש של הונג סאנג סו'. מדובר במשפט שזוכים להגיד בערך 4 פעמים בשנה. הבמאי הקוריאני המשוגע עובד בקצב מסחרר ובלתי נתפס. שנה שעברה הוא שחרר ארבעה סרטים עלילתיים, שניים מהם השתתפו בירושלים (וארבעתם די טובים עד מצוינים) ואף זכה בפרס הבינלאומי בפסטיבל עם 'על החוף, בלילה לבד'. השנה הוא חוזר לפסטיבל עם 'עשב'. סרט של 66 דקות בשחור לבן עם השחקנית הקבועה שהיא גם זוגתו במציאות, קים מין הי.
ואחרי אולי 3 דקות, ברור לנו בדיוק לאן הגענו ושזהו מקום טוב להיות בו.
סאנג סו באמת עובד מהר מאוד. ע"כ, הסרטים שלו נורא קלים לזיהוי שכן אין בהם תנועות מצלמה מורכבות, אפקטים מטורפים או בכללי עבודת פוסט פרודקשיין מורכבת. הסרטים שלו עשויים בצורה הכי פשוטה שיכולה להיות שתנועות המצלמה המחליקה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה הן אחד ממאפייניו העיקריים.
וככה בדיוק גם בסרט הזה. סאנג סו קלאסי לגמרי.
הסרט מתרחש, כמעט כולו, בתוך בית קפה קטן ונידח, בסמטאות הקטנות של סיאול.
אנשים מתיישבים בבית הקפה, מנהלים שיחות אישיות ונחמדות שבד"כ, ככל שהשיחה מתקדמת, הרוגע הופך לצעקות שאיכשהו אף הן נשארות בתחום הרגוע.
האנשים מדברים, שותים, צוחקים, בוכים ויוצאים להפסקות סיגריות.
בעודם מדברים, מתחלפים ומתערבבים, בחורה צעירה יושבת בפינת בית הקפה (קים מין הי) ורושמת את רשמיה מאותן שיחות להן היא מאזינה.
היא תסריטאית שמחפשת השראה באנשים, והם (שחקנים וכותבים בניהם) מנסים להשתמש בה בחזרה.
כמו שהעבודה הטכנית המאפיינת כ"כ את סאנג סו נמצאת כאן כרגיל, כך גם הנושאים ומושאי הצילום. שיחות ארוכות בין בני אדם, אכילה ושתיית אלכוהול מופרזת כשכל אחד מהדמויות, אנושי ככל שיהיה, כמו עשבים שוטים מחפשים את עצמם בעולם הזה.
המיוחד לסרט זה שמחוץ לבית הקפה יש שלל עשבים או צמחים בתוך ערוגות קטנות, שמפעם לפעם היושבים בבית הקפה יוצאים להריח או להסתכל בהן.
אין כאן שום פריצת דרך או משהו שלא ראינו ובהשוואה לשני הסרטים שהוקרנו שנה שעברה (חוץ מהזוכה, גם 'אתה ושלך' המצוין), מדובר בסרט פחות טוב של הבמאי. בנוסף, רבים מבקרים אותו על לוח הזמנים המטורף שגורם לו לעשות סרטים קלים מידי שחוזרים על עצמם ולא באמת מעניינים או מחדשים שום דבר.
ויש בזה משהו.
אבל עדיין, 'עשב' עושה נעים בגב ובלב. המטאפורה של בית הקפה והמנהל הרגיש שלו עובדת מצוין, יש כמה רגעים אנושיים מרגשים במהלכו ובסה"כ מדובר בסרט קטן, קצר, יפה ולא רע בכלל.
'פסוקי השכחה'
תכירו את 'איש'. לאיש אין שם. הוא מבוגר מאוד, חביב מאוד ובעל זיכרון מטורף. את שמו הוא לא זוכר, כי הוא 'לא טוב בשמות', אבל כל דבר אחר שאי פעם עבר דרכו, הוא זוכר לפרטי פרטים.
האיש עובד באלף השנים האחרונות בערך (ואם נדייק, כי הוא זוכר, אז מדובר ב7686 ימים בדיוק) בחדר מתים סמוך לבית הקברות. האיש מכור למוות. המוות זה מה שמשאיר אותו בחיים ונותן לו עניין. לכן, כשהרשויות מפרישות אותו לפנסיה ובעצם לוקחת ממנו את המוות בו הוא חי, הגיבור שלנו אובד עצות.
בדומה מאוד ל'בן של שאול', 'איש' מחליט לצאת למסע ארוך ומפותל כשהוא מנסה לגלות כיצד מתה בחורה אחת, שכרגע שוכבת בחדר המתים אותו הוא נאלץ לעזוב.
המסע הזה מכיל שיטוט מדהים במדבר, שיחות עם דמויות מצחיקות והזויות, מעבר בין עולמות ובעיקר לוויתן מרחף אחד מדהים בהחלט.
המסע הוא מעבר לזמן, מעבר לדמיון והוא מצולם בצורה מהממת. לא תמיד ברור מה מתרחש על המסך וקל ללכת לאיבוד בתוך העלילה המוזרה הזאת. העניין הזה עובד לטובת הסרט, שכן בלבול וחוסר הגיון הוא אחת ממטרותיו, אבל גם לרעתו, כי חוסר הבהירות גורמת לו גם להיות משעמם לא פעם.
אבל קל להתאהב באיש המגולם בכישרון רב ע"י חואן מרגלו, כשהבדידות שנופלת עליו כשלוקחים ממנו את המוות, אולי הגורם מספר אחת לבדידות אצל שאר האנשים, הופכת את המסע ההזוי הזה למאוד חכם בסה"כ.
'בחדר שלי'
אחד הסרטים הכי פחות מדוברים בפסטיבל שגם הפך לאחת ההפתעות החביבות בו.
'בחדר שלי' עוקב אחרי ארמין, בחור גרמני בסביבות גיל הארבעים. ארמין עובד כצלם ואוהב ללכת למסיבות בלילות, אך הוא מגיע לגיל ששני הדברים האלו מפסיקים לעניין אותו. הוא מתחיל להיכשל בעבודתו וגם עם הנשים כבר לא הולך כבעבר. נוסף לכל זה, סבתו גוססת.
לארמין די נמאס. מהכל. וכשסבתו הולכת לעולמה נראה שהוא נשאר אובד עצות.
החיים שלו עוברים טלטלה רצינית, בהגיון רב ובלי יותר מידי ברירות, כשבבוקר שלאחר מותה של סבתו, ארמין מגלה שהוא האדם החי היחיד שנשאר בעולם, בו נהג לבזבז את הזמן ולהסתובב בו חסר מעש או עניין.
בהתחלה, ארמין מנצל את הסיטואציה כדי לנסוע בכבישים הריקים במהירות מופרזת. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא מבין שאין לו ברירה והגיע הזמן להתחיל לחיות באמת, הוא לוקח את חייו בידיים והופך לבנאדם.
אנשים לא נשארו בעולם, אבל חיות דווקא כן, וביחד איתם ארמין בונה לעצמו סוג של חווה ליד הנהר ומתחיל לבנות במו ידיו, משהו ראוי לקרוא לו חיים.
למרות שהאקספוזיציה של הסרט נמרחת ונמתחת הרבה יותר מידי, ברגע שהעולם מתרוקן, הסרט עולה על הגל ומפתיע כל הדרך עד הסוף. הקולנוע התמודד לא פעם עם הסיטואציה הזאת, להישאר לבד בעולם, ואולריך קוהלר מתמודד עם זה בצורה די נהדרת.
הסרט מעניין ומסקרן ומדמות בלתי נסבלת בהתחלה, אנחנו לומדים להתחבר ולאהוב את ארמין, בדיוק כמו שהוא לומד להתחבר ולאהוב את העולם בו הוא חי, עולם שבתחילת הסרט רק רצה לברוח ממנו כמה שיותר מהר.
בסה"כ, מדובר בסרט מקסים. לא מחדש יותר מידי ומתיימר יותר מידי, סה"כ הפתעה מאוד נעימה עם סצנת סיום נהדרת.
'אגה'.
והנה הסרט המצטיין של היום.
ל'אגה' יש עוד הקרנה אחת ואני ממליץ באמת ללכת לצפות בו, כי אם יש סרט שמגיע לו מסך גדול, זה הוא. ובכללי, הוא פשוט מצוין.
לא צריך להכביד במילים על הסרט הזה, כי כמה שהוא מדהים ככה הוא פשוט.
בגדול, 'אגה' ממקם אותנו בקור המקפיא של סיביר, במעין מערבון מושלג וקשוח בו זוג מבוגר מנסה לשרוד. הציד הופך קשה יותר, החיות מתחילות להיכחד, הסופות מאיימות למוטט להם את הבית ומצבה הבריאותי של האישה הולך ומחמיר.
לזוג שני ילדים, בן ובת הגרים בעיר הגדולה הסמוכה למרחבים המושלגים והבלתי נגמרים. בעוד הבן קופץ מידי פעם לביקור, הבת, עקב מעשה נורא שעשתה, נמצאת בנתק מוחלט עם הוריה. האב לא מסוגל לשמוע את שמה, אבל האם מתגעגעת. מאוד מתגעגעת.
יש הרבה דברים להגיד על הסרט המופלא הזה. אפשר לנתח אותו כסרט הישרדות יחידים בעולם ריק מאדם מול הטבע שמאיים לנצח אותנו כל הזמן (בדומה לסרט הקודם). אפשר לראות אותו כסוג של מערבון, שאת השממות המדבריות מחליפות השממות המושלגות הבלתי נגמרות. גם כסיפור משפחתי מורכב, על היכולת שלנו לסלוח ועל הכוח וההשפעה של ילדים על חיי הוריהם. אפשר לנתח אותו דרך המוזיקה, הסיפורים והחלומות (ואולי שלושתם בדיוק אותו דבר), שמופיעים בו ועל הצורך הבלתי נתפס של האדם בהם. בלתי נתפס. אפשר סתם להשתומם מול הצילום הבלאדי מדהים שיש בסרט הזה ומהיופי שנמצא בו בכל פינה. אפשר הכל.
וכל הנושאים, הרעיונות האלה, מטופלים בצורה כ"כ פשוטה ועדינה שזה עובד ברמה הטובה ביותר.
אבל מעל הכל, אני חושב ש'אגה' הוא פשוט סיפור אהבה פשוט שבפשוטים. בין שני בני זוג שאמנם חווים קשיים רציניים- במשפחה, בבית, בעבודה. אבל מעל הכל, פשוט מתמודדים עם החיים (שבעיניהם הם רגילים ופשוטים לגמרי) שלא תמיד מאירים להם פנים ומשתמשים אחד בשני כדי לשרוד. לא משנה עם משתוללת סופת שלגים גדולה בחוץ ואין מה לאכול, לא משנה עם זורחת השמש ויש אוכל בשפע. לא משנה איפה אתם נמצאים, העיקר שיש לכם אחד את השני ואתם יודעים עד כמה אתה צריכים להעריך את זה.
'אגה' הוא סרט מדהים. אמנם לא יצירת מופת חד פעמית והמערכה האחרונה שלו פחות טובה ממה שבא לפני, אבל הוא גם לא מתיימר להיות אחד כזה. הוא קטן ושקט, חכם ומרגש והוא מתמקם רק מתחת ל'ארץ מתוקה', ברשימת הסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל עד עכשיו.
לכו. כדאי.
ונסיים באחד הסרטים לא רק הכי גרועים שראיתי בירושלים, אלא אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי בחיי. (עם הערה)
אני חשבתי ש'טירוף בחצות' היא מסגרת שכבר לא קיימת כאן, לכן הופתעתי, בקטע רע מאוד, כשנכנסתי הלילה לסרט 'פירסינג' עם השחקנית המושלמת מיה וסיקובסקה.
אז כן, 'טירוף בחצות', או 'גועל נפש מוגזם בטירוף בחצות'.
הסרט נפתח כשאדם קריפי ומפחיד עומד רגע לפני הריגת בנו התינוק עם דוקרן. ברגע האחרון המעשה נמנע, אך האב אובד העצות מהלחץ הגדול שיש בחייו לא נרגע.
הוא אומר לאשתו שהוא נוסע לנסיעת עבודה, אך בפועל הוא נוסע לבית מלון קריפי ומעוצב לעילא בו הוא מתכנן לפרוק לחצים בכך שהוא מזמין בחורה לחדרו. למה? זה ברור. כדי לרצוח אותה בצורה הכי ברוטאלית ומוגזמת שיכולה לעלות על הדעת, כמובן.
יש לציין, שבאחת הסצנות הראשונות באותו חדר במלון, כשהגבר עדיין לבדו, ישנה סצנה כ"כ מזעזעת שלא רואים בה כלום, אלא בעיקר שומעים ומדמיינים בלי סוף. זאת סצנה מבריקה. ודוחה כ"כ. בעיקר באשמת הצופה. בעצם אני מתלונן פה על הגועל שנותנים לי אבל ברגע שהבמאי נותן לי לדמיין זה גורם לזה להיות הרבה יותר גרוע. אוי שיט. זה רעיון כ"כ מבריק וחולני.
אבל זהו, מלבד הסצנה הזאת והעיצוב הקפדני והמושלם להחריד, אני שונא את הסרט הזה.
יש בו כ"כ הרבה גועל נפש ועלילה מטופשת ודוחה שקשה לי להבין למה הסרט הזה נוצר.
כמובן, יש אנשים שאוהבים את הדברים האלה ויכול להיות שבשבילם ה'יצירה' הזאת תהיה חגיגה אמתית (ובטח הם יגידו שזה לא כזה מוגזם ומגעיל. לכן הקדמתי 'עם הערה'). אני אישית, שונא את הדברים האלה מאוד. לא מצאתי כלום ברעיונות שאולי הסרט מנסה לדבר עליהם אבל מרוב הרצון להגעיל, לזעזע ולמתוח את הטירוף האנושי עד תום, פשוט לא רואים כלום. כי אין כלום.
זוועה נוראית.
פסטיבל ירושלים- אנימציה יפנית, קלאסיקה גרמנית, טירוף בלגי ותיעודי אמריקאי
'מיראי'
הסרט החדש של מאמורו הוסודה עורר אצלי מלא ציפיות. לא יוצא לי לראות כמעט בככל אנימציה יפנית בקולנוע (ומדובר באחד מהז'אנרים האהובים עליי ביותר), אני סה"כ אוהב את הבמאי הזה מאוד, הסרט נראה מדהים ותיאור העלילה שלו לא פחות. ציפיות והתרגשות בשמיים.
ולמרות שבכמה סצנות הוא אכן נותן את כל מה שקיוויתי שייתן, 'מיראי' נותר בעיניי, סרט מאכזב.
קון הוא ילד קטן, בערך בן 4, שאוהב מאוד את אמא ואבא אבל בעיקר רכבות צעצוע. כשיום בהיר אחד הוריו חוזרים הביתה עם אחות קטנה, חייו של קון הצעיר עוברים טלטלה. מהילד היחיד במשפחה שקיבל את כל היחס, שקיבל תמיד מה שרצה, קון נדחק הצידה. פתאום הוריו מגלים שאין להם כ"כ זמן לטפל בשני הילדים הדורשים צומת לב, שגם את הקריירות שלהם הם לא רוצים לנטוש. האחות הקטנה עולה על העצבים של קון לגמרי. העצבים של קון מביאים אותו להשתוללות בלתי נגמרת ברחבי הבית כשלא פעם הוא גם מרים יד על אחותו הפעוטה. נזוף, עצוב ועצבני, קון פתאום מוצא את עצמו, בכל פעם שעצביו משתלטים עליו, במעין מסע בזמן בוא הוא פוגש בקרובי משפחתו מהעבר ומהעתיד.
זה נשמע אדיר.
אבל בפועל, לפחות עליי, משהו פשוט לא עבד.
זה מתחיל בדמויות. קון מבחינתי היה ילד נודניק ולא חמוד בכלל (ז"א, לרגעים קטנים כשהוא לא מדבר, הוא היה חמוד. אבל רוב הזמן לא). ההורים שלו היה בלתי נסבלים גם הם. מה שהיה נראה בהתחלה כמו משפחה קטנה וחמודה התגלה כמשפחה עם אם חסרת סבלנות, אבא מוזר וילד נודניק.
זה ממשיך בעלילה שאומנם מעמידה יופי של רעיון וסיטואציה, אבל שני המפגשים הראשונים נעשים בחיפזון, כשלא ברור איך ולמה קורה מה שקורה וזה היה קצת משעמם.
מעל הכל, וזה עבורי הדבר הכי חשוב בסרטים האלה, משהו באווירה פשוט לא עבד עליי.
אין לי בעיה שהסרט ילדותי, אין לי בעיה עם דברים לא הגיוניים ואין לי שום בעיה עם קלישאות. לא פעם, בסרטים האלה, האווירה מצדיקה הכל ודברים שבד"כ מציקים לי בסרטים אחרים, באנימציה היפנית נראים לי מתאימים כמו כפפה ליד ('הטירה הנעה' זאת דוגמא מצוינת לעניין). אבל ב'מיראי' לא הרגשתי את זה מההתחלה. וזה ביאס לי את הצורה.
מה שכן, כמובן, האנימציה מרהיבה וההמצאות מגניבות לגמרי. יותר מזה, החצי האחרונה של הסרט, כמו גם אחד המפגשים של קון במהלכו, דווקא מעולים ממש. פתאום הכל עובד, הרגש מתפוצץ והחיוך לא יכול לרדת מהפנים. הלוואי שההרגשה הזאת הייתה נמצאת שם כל הסרט ולא בעיקר בסופו.
אולי זה רק אני, שכן רוב הקהל לא הפסיק לצחוק וע"פ הפרצופים שלו ניכר שאהב והתרגש מאוד. אולי זה השעה המאוחרת והעובדה שהגעתי אליו אחרי סרט שהוא בערך ההפך הגמור.
בכל מקרה, הסרט וודאי, כצפוי, שווה מסך גדול ויש לו עוד הקרנה בשישי בבוקר.
בואו תחליטו בעצמכם.
'החוק הקדמון'
קצת חששתי מהסרט הזה. אמנם הוא סרט יהודי לכל דבר, אבל העובדה שמדובר בסרט גרמני אילם מ1923 שאורך 135 דקות, גרמה לי לא מעט לחשוש.
חששתי בלי סיבה.
'החוק הקדמון' ממקם אותנו בקהילה יהודית בגרמניה של 1923. במשפחה אחת המורכבת משלוש נפשות, זוג הורים ובן, כשאבי המשפחה משמש כרב בית הכנסת.
ברוך, בנו היחיד, מצד אחד משתדל ללכת בעקבות אביו ולעסוק בתורה כמה שיותר, אך מצד שני מאוהב קשות באחת מבנות העיירה, אסתר, וחולם חלומות בשפה אחרת.
הסרט נפתח, בהחלטה די מבריקה, בחג פורים. כולם ברחובות מתחפשים ומציגים וכך אנחנו נחשפים לעובדה שברוך מאוד אהוב להתחפש, מאוד אוהב לשחק. למורת רוחו של הוריו.
אורח קבוע בבית המשפחה, הקבצן הנודד רובן פיק, מגיע בפעם לפעם לספר את סיפורי מסעותיו, סיפורים שכולם אוהבים לשמוע. בביקורו הנוכחי, סיפורו גורם לברוך לקבל החלטה: הוא עוזב את הבית, עוזב את הדת כדי לנסות להגשים את חלומו הגדול ולהיות שחקן תאטרון גדול ומוצלח.
ברוך מצטרף לתאטרון נודד קטן ומתחיל לקנות לעצמו שם עד לארמון הגדול של וינה.
בדיוק כמו 'זמר הג'אז', רק הרבה לפניו, 'החוק הקדמון' נוגע בנקודה מאוד מוכרת לנו כיהודים ובעיקרון לכל אחד בעולם. מעל הנושא המעניין ודרך הצגתו המרתקת, ההצלחה הגדולה של הסרט הזה היא תיאור העיירה היהודית בגרמניה. קשה להאמין שמדובר בסרט מ1923, קשה להאמין שלא מדובר בסרט מישראל. הסצנות בעיירה ובבית הכנסת, בחג הפסח, הפורים וביום הכיפורים פשוט עשויות בצורה מדויקת, מרהיבה ופשוט נהדרת.
הסרט, שהוא מעין מחזה מוסרט, מחולק לשבע מערכות. מהעיירה ועד לבית המלוכה שבעיר הגדולה, וינה. הסרט מכיל סצנות רבות משתתפים, סטים מרשימים והוא עצמו פשוט מרשים נורא בצורה ויזואלית.
המוזיקה, שחוברה מחדש במיוחד בשביל העותק החדש והמשופץ של הסרט (מפסטיבל ברלין), מרשימה אף היא. גורמת לסצנות רגילות לגמרי להרגיש כמו סצנות אימה ונותן ביטוי עמוק יותר לקרע הפנימי שבליבו של ברוך. הקונפליקט מורגש לכל אורך הסרט והמוזיקה היא אחד מהגורמים העיקריים לכך שזה עובד כ"כ טוב.
אני חושב ששתי המערכות האחרונות קצת פוגמות בהצלחה הזאת, שכן הדברים רצים שם הרבה יותר מידי מהר וגורמים לקונפליקט להראות ילדותי וגם הרצון להיות מלודרמטי קצת פוגם בחוויה הכללית, אבל חוץ משתי נקודות אלו, הסרט פשוט מופלא.
הוא חולף במהירות מסחררת, קולח, מעניין ועשוי ברמה גבוהה מאוד.
יופי של סרט.
'תנו לגופות להשתזף'
ברוכים הבאים לטירוף.
הסרט נפתח בקלוז אפ על אקדח. יריות מחרישות אוזניים. התפוצצות צבעים, מרדף, לחץ ועוד קצת יריות. וכל זה בערך בשלושים שניות. כותרות שם הסרט עולים במוזיקה מצמררת, צבעים חזקים מלווים בעוד קצת יריות, כדי שיהיה ברור למי שלא הבין שלנשום לא הולך להיות חלק מהחיים שלו בשעה וחצי הקרובות.
בגדול, סיפור העלילה מפגיש בין סופר מתבודד והמוזה המוזרה שלו, כשבנו, אשתו וחברתה קופצים לבקר, לבין שלושה שודדים שבתחילת הסרט מבצעים שוד ברוטאלי ואלים תוך כדי לקיחת 250 קילו של מטילי זהב.
החיים הססגוניים והמוגזמים של הסופר ומוזתו מגיעים לקיצם כשהמשטרה, שעקבה אחרי השודדים, מגיעים לכפר הנופש המשקיף על הים בו הם גרים.
מפה ועד סוף הסרט, במשך יממה שלמה, הסרט הוא פשוט קרב יריות מטורף, בלתי נגמר ומותח לאללה.
במהלכו יש בגידות, דם, אשליות, חלומות, דם, הזיות, זיקוקים, דם ועוד קצת דם.
אבל עזבו אתכם מהעלילה עצמה, שהיא באמת למעשה לילה של קרב מטורף של אנשים מטורפים, כי הרבה מעל המטורפים האלו, יש מטורפים שלא רואים אותם ממטר והם הלן קאטה וברונו פורזאני, הבמאים של הסרט.
מה שהם עושים מבחינת מבע קולנועי, אני לא חושב שראיתי מעולם.
זוויות מצלמה, תנועות מצלמה, צבעים, תאורה, עריכה, הם פשוט משתמשים בכל השטיקים האפשריים בתוך המבע הקולנועי, מקצינים אותו, מטריפים אותו כדי להכניס אותנו לטריפ ויזואלי לא נורמאלי. הם מצליחים בזה לגמרי.
הסרט, אם לא הבנתם, נורא אלים, מכיל סצנות אלימות גרפיות ונע בין מציאות לחזיונות וחלומות במהירות מסחררת וללא הפסקה. כמו כן, הסרט השני בפסטיבל שמכיל השתנה של בחורה על גבר. לא ברור הקטע הזה.
אני גם חושב שיש בסרט הזאת אמירה כלשהי על אומנות, אבל לא הצלחתי להבין אותה עד הסוף, כי לא היה כ"כ אכפת לי. הסרט הזה ריתק אותי למסך, הוא הרבה מאוד דברים טכניים שלא ראיתי מעודי (פי מליון מטרנטינו), מותח מאוד ומלא באקשן סוחף ומשובח. וככזה, הוא יופי של סרט.
קשוח ולא לבעלי לב חלש, אבל הוא כמו פצצת צבעים לעיניים שמצד אחד מעוורת אותך, אבל מצד שני גם ככה שום דבר שתראה אחרי זה לא ישפיע עליך באותה מידה.
'המחיר של הכל'
מדובר בסרט תיעודי על אומנות מודרנית.
הסרט עוקב בצורה די סוחפת אחר ציירים מפורסמים ואותם אספנים עשירים שרוכשים מהם את ציוריהם. מציג את הצד הטהור של האמן מול הצד המסחרי האפל שמוציא מהאומנות כל טיפה של תמימות ויופי. זה אמנם נכון, אבל גם די צפוי. יותר מזה הוא גם מראה את הגלגל ההולך וחוזר באומנות (ובכל דבר אחר) של שוברי נורמות שהופכים לנורמות בעצמם וחוזר חלילה.
בעולם האמנות אני כמעט ולא מבין בכלל, אבל היה מאוד מעניין במהלך כל הסרט לחשוב ולהדביק את הנושא על מה שקורה בעולם הקולנוע בין יוצרים לאולפנים למיניהם.
יותר מזה, רוב הסוחרים בסרט הרגישו כמו אותו סופר מהסצנה המפורסמת והנוראית ב'תפוז המכני' של קובריק, יש רפרנס מפורש ל'הזאב מוול סטריט', 'הוגו' של סקורסזה נוכח בסרט גם בציור וגם בפסקול-וכל אלו הוסיפו לסרט רבדים חדשים וקולנועיים והפכו אותו, עבורי, לצפייה מעניינת וסוחפת.
עוד השארה למה מיראי ואתה לא:
מיראי עוסק בהורות ומשפחה, חד וחלק, והדילמות שהוא מציף הן כאלה שמרגישות לי זרות לחלוטין למישהו שאין לו לפחות נגיעה בתחום. זה לא אומר שכל ההורים יתאהבו בו וכל הרווקים ישנאו אותו, אבל אני חושב שזה סרט שקבלת הפנים שלו תהיה שונה מאוד בשאלה באיזה שלב בחיים אתה צופה בו.
אני, אישית, התאהבתי.
יכול להיות שאתה צודק
אבל סרט שאתה צריך להיות הורה כדי לאהוב אותו הוא בעייתי.
הלוואי שהייתי מתאהב בו כמוך לגמרי ולא רק בסופו.
אני אמנם לא הורה, אבל לא מרגיש לי שצריך להיות אחד כזה כדי להרגיש מחובר לדילמות שהסרט מציף. זה די ברור אני חושב.
בכל אופן, כמעט כל מי שאני מכיר נהנה בסרט הזה מאוד בלי קשר למצב המשפחתי שלו.
אני כנראה צריך לתת לו עוד צ'אנס, כי אני לעצמי לא מצליח להסביר למה התאהבתי בו רק בחצי שעה האחרונה.
אני לא בטוח שבעייתי
מעבר לכך שכמעט כל סרט דורש הנחות מסוימות מהצופה שמקובלות עלינו בשלב זה (או, לחלופין, שהצופה מסנן מראש סרטים בהתאם להם), אני חושב שיש לא מעט סרטים שעובדים ברמה אחת לאנשים "כלליים" אבל ברמה אחרת לחלוטין לקבוצה אחרת. בוא ניקח לדוגמא, נניח, את "הפנתר השחור" או "וונדר וומן" – לא שכל השחורים והנשים התלהבו מהסרטים הנ"ל, אבל אין ספק שהם עוררו יותר רגש אצל הקבוצות הנ"ל מאשר אצל אנשים מחוץ לקבוצות הללו. האם זה הופך אותם ל"בעייתיים" (ולא, נגיד, דברים אחרים)? אני לא בטוח. זה שסרט בוחר את קהל היעד שלו זה לאו דווקא בעייתי.
תקף גם לגבי סרטים קודמים של הוסודה
"ילדי הזאב" למשל אהוב באופן כמעט אוניברסלי, על אף שמרבית הצופים שלו הם לא אמהות חד-הוריות (או זאבים).
ולגוף הסרט:
לדעתי "מיראי" הוא מהסרטים המוצלחים יותר של הוסודה. רק בראי הזמן אדע למקם אותו ברפרטואר, אחרי שאצא מפאזת האב הטרי שאני נמצא בא כרגע (ואצפה בו במשקפיים פחות סובייקטיביות). חששתי קצת בהתחלה, כי החל מ-"הילד והחיה" עובד הוסודה ללא התסריטאית הקבועה שליוותה אותו, סאטוקו אוקודרה, אבל "מיראי" הוכיח כי גם לבד מסוגל הוסודה לנפק קסם קולנועי. מבחינתי הוא בקליבר של ספילברג.
(למתעניינים, ביקורת נטולת ספויילרים שכתבתי)
"ילדי הזאב" הוא דוגמא מעניינת
כי הוא פחות על הורות ויותר על מערכת היחסים עם ההורים/ילדים/אחים שלך, דבר שהוא טיפה יותר אוניברסלי. מצד שני, בהחלט אפשרי שלאמהות או אמהות חד הוריות הסרט יותר מרגש מאשר לאחרים. למרות שהשם ישמור, יש שם ילדי זאב קטנים חמודים, מה צריך יותר מזה.
ילדי הזאב סרט מושלם
ואני מאוד אוהב את הוסודה. לכן גם הציפיות היו די גבוהות. ולכל הסרטים שלו עד כה התחברתי למרות שאני לא במקום בו הדמויות עומדות. גם עם מאיאזאקי.
חייב להדגיש ש'מיראי' לא רע בשום צורה, הוא פשוט אכזב ולא נתן לי את הקסם הממכר שהסרטים האחרים של הבמאי נתנו.
בנוגע לקהל היעד. סרט טוב למי ש___, זה עדיין דבר בעייתי בעיניי להגיד, כי סרט בסופו של דבר פונה לכולם. גם אם, למשל, 'אין בתולות בקריות' מיועד לאנשים אפורים שגרים רק בעיירות מנומנמות כמו קרית ים, הוא עדיין סרט גרוע מאוד.
אולי זאת לא הדוגמא הכי טובה, אבל גם 'חינוך פריזאי' כנראה עובד יותר על סטודנטים לקולנוע ופחות על השאר, אבל בעיניי הוא סרט לכולם. ושם גדולתו.
אני לא חושב ש'מיראי' הוא סרט להורים בלבד. אני כן חושב שאפשר למצוא בו הרבה ולא משנה באיזה סיטואציה אתה נמצא בחייך. כמו שאני לא חושב שסרטי אנימציה אחרים הם רק לילדים וכדומה למרות שאולי קהל היעד לפעמים הוא לילדים בעיקר. זה נושא מורכב.
יכול להיות שאתה ספציפית יותר אהבת כי זה מקומך במציאות כרגע, הגיוני. אבל אני לא מצפה מסרט שאוהב אותו או לא רק בגלל שאני מקהל היעד של אותו סרט. לדעתי צריך להיות פה משהו יותר אוניברסלי, שהופך את הסרט לגדול באמת.
בכל מקרה, המון מזל טוב והמון הצלחה!
אוניברסלי מול ספציפי זאת שאלה חמקמקה
ואני חושב שמדי פעם אפשר לחוש את זה בקולנוע אמריקאי מול זר, במובנים מסוימים. בשביל באמת להיות ספיצפיים ומדוייקים, צריך לא פעם לעבור מעל הראש של חלק מהצופים – לא לחלוטין להיות מנוכר אליהם, אבל כן לקחת בחשבון שחלק מהניואנסים שאתה עושה יילכו לאיבוד.
כי אני חושב שיש חוויות שאינן אוניברסליות, ויש תחושות שאינן אוניברסליות וזכותם של סרטים לגעת בחוויות יותר ייחודיות. כדאי שהוא ינגיש אותם, אבל לא פעם ההנגשה באה על חשבון הרגש או האותנטיות ויוצא משהו לייט או ליד כזה. לעומת זאת, הבחירה להישאר מכוון לקהל ספציפי יכולה לגעת הרבה יותר עמוק, כאשר אפילו אם הקהל האחר "מבין" שכלתנית את הדילמות, הוא עדיין לא ממש במקום הוא יכול להרגיש אותן.
האם זה בעייתי? אני לא יודע. טוב שיש סרטים כאלה וטוב שיש כאלה. סרטים שפונים לקהל יותר ספציפי (למשל, סרטי אימה לחובבי אימה) לוקחים הימור מראש ומאבדים הרבה מהקהל שלהם, אבל ההימור והתחושה שיש לקהל בסופו של דבר משתלמת לחלוטין, לטעמי.
זה שיש חוויות כאלה וכאלה
זה ברור.
בטח שאתה מחלק את זה לז'אנרים. אבל סרטים גדולים, אני מאמין, גם אם הם עוסקים בז'אנר מסוים וגם אם הם עוסקים בסיטואציה מסוימת שמוכרת לאנשים מסוימים בלבד, עולים מעל הז'אנר ומעל הסיטואציה. זה מה שהופך את הסרטים האלה לגדולים. הם מעבר לזמן, לנושא, לז'אנר.
זה לא מוריד מערך התחושה שתיארת בסוף דבריך, בכלל לא. אבל אני למשל מתעב סרטי אימה ו'תברח', גם אם לא אהבתי אותו יותר מידי, היה מעבר לז'אנר. או למשל כדוגמא 'משימה בלתי אפשרית' האחרון, הוא סרט אקשן גדול וזהו. זה לא מוריד מערך האקשן המטורף שיש בו, אבל הוא לא סרט גדול. בכל מקרה, זה דיון מאוד מורכב ולפחות בסרטים שאני מעריץ, הנושאים הפרטיים הופכים לאוניברסליים ומרתקים אותי גם אם אני לא חלק מהסיטואציה הספציפית.
כמובן כשאני מחובר, זה מדבר אליי יותר.
בנוגע ל'מיראי' עצמו אני לא סגור עד איפה זה נכון לגביו. אבל זה דיון הרבה יותר כללי על קולנוע ולא על הסרט הספציפי הזה. אני לא יודע מה אני באמת חושב עד הסוף.
בכללי קולנוע, כולנו צופים עם דעות ותחושות ומחשבות שונות. 'ראשומון' מתאר את זה בצורה הטובה ביותר. כל אחד רואה סיטואציה בצורה אחרת לגמרי בהתאם לעולם שלו. איך עושים סרט והאם בכלל ניתן לעשות סרט לכולם? לא יודע. אני רוצה להאמין שכן. אבל לך תדע אם הסרטים שאני מרגיש שמצליחים לעשות זאת, פשוט סרטים שמדברים אליי ועליי בצורה מובהקת.
השאלה היא לא הסיטואציה, אלא הדילמות
יש לא מעט סרטים על הורות, ורובם חוטאים לדעתי בהבנה של מה הדילמות של הורה, או מציגים גרסה מאוד פשוטה ומופשטת של הדילמות הללו. לא הפתרונות (שם בהחלט אפשר לתקוף את "מיראי") – אלא הדילמות.
הרי למה אנשים מזהים באלסה אייקון להט"ב? כי הדילמה שלה, למרות שאין לה בעלילה אח ורע לעולם הנטייה מינית, היא דילמה שאנשים מהעולם הזה (ועוד הרבה עולמות, כמובן) מזהים ומזדהים.
וכן, הדילמה ב"תברח" גדולה יותר מסתם "אימה" (אם כי בהחלט מתפספסת,לדעתי, אצל מי שלא הרגיש אי פעם כמיעוט בחדר) בעוד שהדילמות ב"משימה" הם גנריות להחריד וחוסר הספציפיות שלהם הוא זה שפוגע בסרט (או, נו, אפשרי שזה מה שפוגע בסרט. מה שלא יהיה).
כן, זה בהחלט דיון מורכב.
על חינוך פריזאי,וסיכום קצר
חינוך פריזאי-קודם כל,זה די נס שהגעתי בכלל לסרט.בכלל לא היה אמור להיות לי זמן היום.וגם כשכבר היה לי זמן,בגלל ההפגנה והמצעד נאלצתי לרוץ בכל ירושלים בערך(על מדים)עד שמצאתי דרך לסינמטק שאינה חסומה.הגעתי לאולם,מזיע,מותש ועצבני ממש כמה שניות לפני שהסרט התחיל,מה שקצת הקשה עליי להתרכז בתחילתו.
אבל איזה כיף שהצלחתי. וואו איזה סרט.
חינוך פריזאי מספר על אטיין,בחור צרפתי שעובר לפריז כדי ללמוד קולנוע,לאחר שנאלץ להיפרד מחברתו ומהוריו. בפריז אטיין פוגש דמויות רבות ומגוונות-מתיאס,צעיר מעניין בעל דעות מובהקות על תפקידו של הקולנוע בעולם.את אנאבל,פעילה חברתית שרק רוצה לעזור לאנשים.ז'אן מונה(או משהו כזה),בחור נמרץ שהקשר בינו לבין מתיאס ואטיין מעניין עקב שונותם,ועוד.
הגדולה של הסרט היא בכך שהוא מצליח לגעת בכל כך הרבה דיוק ונשמה בנקודות אנושיות ואמיתיות. הכאב והגעגוע הרבים לאדם שאהבנו ועזב אותנו, הרצון לעשות דברים גדולים לצד התודעה הכואבת שהחיים לא באמת ישתנו, הפחד שאנחנו לא מספיק כנים עם עצמנו, היכולת המוטלת בספק של אמנות להשפיע על חיינו, התחושה האמיתית שיש באהבה גם כאשר אנו יודעים שזה רק זמני.ועוד המון,באמת.הכל עובד מעולה,ממש אפשר להרגיש את הדמויות עוברות את הדברים האלה.
הסרט מצולם בשחור לבן יפה,שמדגיש את הניסיונות,הכושלים ברובם,של הדמויות להעניק מעט צבע לחייהם.מעבר לכך,השפה הקולנועית בסרט לא עשירה יותר מדי,אבל אין בכך צורך.אין סיבה להוסיף תבלין כשהחיים על כל גווניהם מוצגים על המסך.דווקא הקלוז אפים הרבים עוזרים לייחוד והעומק של כל דמות.
באופן משונה ונדיר,גם "אגה" וגם חינוך פריזאי",שני הסרטים האחרונים שראיתי, משתמשים בסצינת הסיום באותו קטע מוזיקלי(שהוא במקרה הקטע האהוב עליי).אבל בניגוד לאגה,שם הסיום היה לא משכנע וההתרגשות נבעה מן המוסיקה בלבד,כאן סצינת הסיום הרבה יותר מנומקת ועוצמתית ומבריקה,כשהמוסיקה מעצימה את הדרמה מעולה.
אין לי עוד משהו להוסיף מעבר לכך שאני מסכים עם כל מילה של עופר ליברגל.
חינוך פריזאי.הסרט הכי טוב של השנה עד עכשיו.אין יותר הקרנות שלו,אבל אם יש לכם הזדמנות לראות אותו,אל תפספסו.סרט מופלא ומושלם.
ועכשיו סיכום קצר,למרות שהוא אולי לא יהיה שלם כי יש מצב שמחר אלך לעוד סרט אחד(ה"תפילה" או ה"מאה ה-20 שלי").
בשנה שעברה אמנם ראיתי שני סרטים,אבל זאת שנה ראשונה שאני משתתף בפסטיבל באופן משמעותי,וזה היה כיף גדול.ראיתי השבוע שישה סרטים,שזה אולי לא הרבה ביחס לכמויות שאחרים רואים,אבל זה בהחלט מכובד.מתוכם,חמישה אני יכול לסמן כעגבניה טריה(אגה,סרט עם המון אלמנטים במיוחד בשבילי,היה אכזבה גדולה והחלש מבין כולם),שלושה בקלות יכנסו לסרטי השנה שלי ואחד מהם הוא יצירת מופת.בהחלט אפשר לומר שההימורים שלי פגעו.מלבד הרמה הגבוהה של הסרטים,היה כיף מאוד גם הריכוז הצפוף שלהם,שהפך גם את המכלול של החוויה לנהדר.חג קולנוע במלוא מובן המילה.רגע השיא של השבוע היה החיוך האווילי והילדותי שעלה לי על הפרצוף ביום ראשון,לפני שהלכתי לסרט הראשון.מה שקצת מבאס הוא שלא ממש היה לי שותף שיבוא איתי ונחפור יחד על הסרטים.
חוץ מזה,עם כל הרצון לראות כמה שיותר סרטים מסקרנים מהפסטיבל,אני שמח שלא התפרעתי,כי מלבד ענייני הזמן,הכסף וכאב הראש,ככל שרואים יותר סרטים ככה גם רואים יותר סרטים גרועים.בחרתי את הסרטים די בקפידה והמזל האיר לי פנים.
דירוג וציון לסרטים שראיתי בפסטיבל-
אגה-4
דוג מן-6
אינידיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה-7
עץ האגס הפראי-9
גבול-9
חינוך פריזאי-10
הסרטים שאני מצטער שלא ראיתי-ךזארו השמח,ארץ מתוקה,העגורים עפים(אודיסיאה בחלל יוקרן שוב בסימנטק בהמשך החודש,כך שתהיה עוד הזדמנות לתפוס אותו)
זהו.קולנוע זה אדיר,והיה ממש תענוג להיזכר בזה אחרי תקופה ארוכה מדי שלא היה בה כלום ושום דבר.עכשיו החלק הקשה.אחרי הטירוף והאופוריה של המונדיאל זה היה מאוד טרגי בשבילי לשמוע שעושים כותרות ממשחק שכוח אל של בית"ר נגד איזו קבוצה נידחת.אני מקווה מאוד שזה לא מה שמחכה גם עכשיו בעולם הקולנוע.או שהפסטיבל המוצלח הזה בכלל מסמן על תקופה פוריה וטובה בקולנוע.נקווה לטוב.
תגיד
יש מצב שבמקרה אתה החייל המזוקן ששאל אותי לאיזה סרט כדאי להיכנס אחרי 'חינוך פירזאי'?
האמת שכן.אבל אתה בעמדת יתרון עליי
כי שאלתי את זה כמה אנשים אז אני לא יודע מי אתה![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
כששאלתי אותך זה היה ליד הקופות או שהיית בחוץ עם חברים?
הייתי עם חבר
וזה היה בחוץ אבל גם מאוד קרוב לקופות.
וואלה, מגניב.נעים להכיר
(ל"ת)
פסטיבל ירושלים- 'דונבאס', 'העגורים עפים', 'חינוך פריזאי' והמופרע החדש של גספר נואה
'דונבאס'
הסרט האוקראיני שזכה בפרס הבימוי במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן.
אין גיבורים.
'דונבאס' הוא סרט על עיר (ששמה שם הסרט), 'דונבאס' הוא סרט על מלחמה לא נגמרת. על אנשים שמזמן איבדו את התואר 'אנושיים' בתוך המלחמה הזאת ועל כן גם מתאים שאין בה גיבורים, בקושי יש בה בני אדם.
הסרט מתאר באפיזודות נפרדות איך משפיעה הלחימה על כל אחד ואחת, לא משנה באיזה צד הוא נלחם, או אם הוא נלחם בכלל.
זה מתחיל כששחקנים יושבים ומתאפרים לקראת סרט בו הם עתידים לשחק כשכמה דקות לאחר מכן רואים את השחקנים בחדשות עדים לפיצוף שפוצץ ברחוב. זה מתחיל במשחק, ולמען האמת המשחק לעולם לא נגמר.
האפיזודות עוברות בין שני צדדי המתרס ובין כל מיני סוגי אנשים הנמצאים בניהם ואיך הם מנצלים או סובלים או גם וגם מהמצב האבסורדי ששולט ברחובות. זה יכול להיות תנאי חיים ברצפה כשהאספקה נגמרת במהירות, או שחיתות הנמצאת בכל פינה, השפלות, פיגועים כשבין לבין אנשים מנסים פשוט להמשיך לחיות את חייהם, אך זה לא באמת אפשרי שאין לאן לברוח מהטירוף.
מצד אחד, זה הופך את הסרט לאקטואלי, חריף ומרתק. ההחלטה לעבור בין מוקדים ולהראות שלא משנה איפה אתה נמצא ואיך אתה נוהג, הטירוף משפיע עליך, הוא רעיון שמבוצע בצורה מצוינת.
מצד שני, זה הופך את הסרט לאטום ואבסורדי הרבה יותר מידי (כי באמת אין לאן לברוח). אין רגע אחד בסרט של חמלה, של רגש, של הזדהות, של רחמים, של דמויות, של גיבורים. פשוט לא קיים.
נכון, זה משרת את הסרט וכנראה זאת בדיוק ההרגשה שהבמאי רצה להעביר לנו. אין מה לומר, הוא מצליח בזה לגמרי.
אבל בנוסף לזה, זה הופך את הסרט לצעקני, בוטה וחסר כל נשמה. זה פשוט מתיש.
הסרט שעלה לי הכי הרבה לראש במהלך הצפייה, הוא עוד סרט שמתאר טירוף אנושי מתפרץ באפיזודות שונות, 'סיפורים פרועים' המצוין. אבל בעוד שם הסיטואציות הקומיות, הדמויות והרעיונות חיפו על הטירוף המוגזם שהיה בכל סצנה וגרמו לסרט הזה להיות באמת נהדר, כאן הדברים האלו לא קיימים, מה שהופך את 'דונבאס' לסרט טוב בסה"כ, אבל לא מעבר לכך.
מסרט מלחמה רוסי אחד, לסרט מלחמה רוסי אחר. הפעם קלאסיקה מ1957, וכמה שהסרטים האלה שונים בכל פרמטר אפשרי:
'העגורים עפים'
(זוכה פרס דקל הזהב ב1957.)
הסרט נפתח בלילה האחרון לפני שפורצת מלחמת העולם השנייה ברוסיה. בוריס וורוניקה הם זוג צעיר ושובב שאוהב לרוץ ממקום למקום, אוהב מאוד אחד את השני ומאוד מאוד אוהב להרים את עיניו לשמיים ולהסתכל על מעוף העגורים וגם לשיר על כך.
הקשר הרומנטי המקסים עובר טלטלה בדמות אותה מלחמה שפורצת בתחילת הסרט כשבוריס מתעקש לשרת את מולדתו, לא להוציא פטור ולהתגייס לחזית המלחמה. באחת הפרידות היותר מבאסות שראיתי, בוריס וורוניקה נפרדים ללא מילים.
בעוד המלחמה והגעגועים משפיעים קשות על בוריס ומוציאים אותו מדעתו, ורוניקה המבולבלת מצד אחד באמת מתגעגעת לאהובה, אך מצד שני גם רוצה להצליח להמשיך לחיות.
'העגורים עפים' הוא פשוט סרט נפלא. מעבר לצילום המרשים ולמשחק היוצא מן הכלל של כל השחקנים, הסרט מצליח להכניס אותך לקונפליקט שנע בין המשך החיים לשדה הקרב ואיך הם מושפעים אחד מהשני בלי הפסקה. יש כאן בדיוק מה שהיה חסר בסרט הקודם, דמויות להתחבר אליהן והמון-המון רגש. (וזה מובן)
חוץ מהחלטה תסריטאית אחת מאוד מוזרה (שמשפיעה רבות על העלילה) שלא ברור למה ואיך היא מתרחשת, הסרט כמעט חף לגמרי מפגמים. מעמדו כקלאסיקה מובן בהחלט והוא פשוט מרגש ושובה.
יש מציאות רגילה ויש מציאות של מלחמה, השילוב בין שתי המציאויות האלו לא באמת אפשרי או ניתן לחיבור. האהבה, הגעגוע, הרצון, הכאב-כל אלו עושים הכל כדי להצליח לגשר בין השתיים, אך אין להם באמת סיכוי, לפחות לא בצורה מעשית.
נכון שזה גורם לאדם להתקדם בחייו בלית ברירה ואולי אפילו לנסות לשכוח, אך באותה נשימה זה גם מוכיח לו שלשכוח לגמרי הוא לא באמת יכול, כי הרגש בסופו של דבר מנצח.
ורגש, כאמור, יש בסרט הזה בכמויות.
ומסרט אחד שנפתח בזוג שנאלץ להיפרד עקב מלחמה, לסרט שני שנפתח בזוג שנאלץ להיפרד עקב מלחמה, רק ה'מלחמות' האלו שונות בכל פרמטר אפשרי:
'חינוך פריזאי'
'הסרט של המחר יהיה אקט של אהבה'. (פרנסואה טריפו)
אטיין ולוסי הצעירים והיפים נאלצים להיפרד. אטיין עוזב את ליון לטובת העיר הגדולה פריז, שם יתחיל ללמוד קולנוע. ואיזה מקום יותר מתאים ללמוד בו קולנוע מאשר פריז? לשניהם קשה, אך התשוקה לקולנוע של אטיין בסופו של דבר מנצחת.
הבחור הצעיר מגיע לפריז, לדירת שותפים קטנה אותה הוא חולק עם ולנטינה הצעירה והמושכת, כשבין שיחת סקייפ לשיחת טלפון עם לוסי, הוא מנסה להיכנס לעולם הקולנוע הפריזאי אותו הוא כ"כ אוהב ומעריץ.
אטיין השאיר הכל מאחור. את הבית, ההורים, החברה ונכנס לעולם שאין לו סוף, או כך לפחות הוא רוצה להאמין. עולם שמשכיח ממנו את כל מה שעבר עד עכשיו.
וכך, בין סיגריות, אלכוהול, מסיבות, רמיזות מיניות, שיעורים, ספרים פילוסופיים, מוזיקה קלאסית, שיחות ברומו של עולם וכל מה שנחשב אקטואלי, חכם, מעניין או נכון, אטיין מפלס את דרכו בתוך העולם לו כ"כ השתוקק, מכיר חברים חדשים, מוצא אהבות חדשות ומנסה ליצור וליצור וליצור כשכולם סביבו מנסים את אותו הדבר בדיוק.
אל חייו נכנסים בזה אחר זה שרשרת של דמויות. מתיאס, הסטודנט הפלצן והמתנשא אולי הכי גדול שתפגשו, בו אטיין רואה את 'הדבר האמתי'. ג'אן נואל, חבר טוב נוסף שאוהב את אטיין ללא תנאים. ולנטינה השותפה המושלמת (הדמות הכי טובה בסרט, עם המונולוג הטוב שבו, וחבל שאין ממנה יותר), אנאבל שמחליפה אותה בדירה ועוד לא מעט סטודנטים שחולמים באותה השפה של אטיין אך לאו דווקא באותה צורה.
החיים האלה נראים ממכרים ומשוגעים. לשבת בשיעור וללמוד על פליני וויסקונטי, לדבר על משמעות הקולנוע ומה תפקידו בעולם, לעשן לשתות ולהתאהב בפריז. הכל, כמו שכתוב בספרים ובכל הקלישאות של סטודנטים פלצנים ושחצנים לקולנוע בכל רחבי תבל ובטח שבפריז.
ולמרות שאין ספק ש'חינוך פריזאי' נופל בכל הקלישאות האלה, מצד אחד סוגד להן אך מצד שני בז להן באותה נשימה, הסרט הזה פשוט קסם אמתי.
לכאורה, אין דמות בסרט (חוץ מולנטינה) שאהבתי באמת. אטיין והחברים שלו הם באמת פוצים מתנשאים שחושבים שעיסוקם הוא הדבר הכי חשוב בהיסטוריה של העולם. שהשיחות שהם מנהלים הן השיחות המרתקות בעולם, שהקשיים, האכזבות, הרצונות והחלומות שלהם יכולים לשנות את העולם כולו.
זה גורם להם לא פעם להתנהג בטיפשות, להישמע אידיוטים גמורים וגורם לנו לגלגל עיניים בהתאם.
אבל שוב, למרות כל זה, 'חינוך פריזאי' הוא קסם אמתי. הוא פנינה מארץ הפנינות.
למה?
אולי זה כי אני כ"כ אוהב קולנוע, אולי כי אני מזדהה עם חלק מהדברים שמתרחשים שם. שאלתי את עצמי אחרי הצפייה אם באמת הסרט יכול לעבוד על כולם כפי שהוא עבד עליי או כפי שהוא כנראה יעבוד על אוהבי קולנוע או סטודנטים לקולנוע. הגעתי למסקנה שממש לא אכפת לי. אני מאמין שכן, אבל כמו שאני יכול להבין את ההסתלבטויות הרבות שבטח יש על הסרט, יכול להבין את הביקורות הרעות ואף להסכים אתם, פשוט לא אכפת לי.
כי 'חינוך פריזאי' הוא סרט אדיר. הכי טוב שראיתי בפסטיבל בקלות ואולי גם הכי טוב שראיתי השנה.
יש בו התרחשויות מטופשות, הוא נמרח מאוד, מלא מעצמו, מנופח, לפחות שלוש פעמים חשבתי שהסרט נגמר והוא המשיך, דמויות מוגזמות ומבאסות לא פעם וגיבור אחד שלפעמים באמת פשוט בלתי נסבל. אבל איכשהו, קשה לי להסביר למה (בטח בלי סופיילרים), כל הנקודות הרעות האלה, פשוט הופכות את התמונה הגדולה למשהו לא רחוק ממושלם. כי איך תהיה מושלם בלי שאתה כ"כ פגום.
ז'אן-פול סיווראק מצליח בחכמה לגעת בנושאים שנמצאים בקיצוניות של אותו סקלה, כמו חיים מול מוות, חושך מול אור, עבר מול עתיד, חלום מול מציאות-ואיך היצירה נובעת מכולן. הוא עוסק בחיים שכולנו מנסים לתפוס בידיים ולמלא במשמעות אבל הם פשוט בורחים לנו מבין האצבעות. במציאות שמנסה לתקוע אותנו במקום איתן ויציב ובחלומות שגורמים לנו לעוף ולטבוע. אולי זה באמת יגמר בהתרסקות או מחנק, אבל כמה יפה הוא אותו חלום.
כך יוצא שהיצירה עצמה, הסרט הזה, הוא בדיוק כמו החיים- יש בו עליות וירידות, התאהבויות ובגידות, יופי וכיעור, חולי ובריאות, חכמה וטיפשות ואין סוף רגש ואנושיות.
אני יכול ורוצה לכתוב על הסרט הזה עוד המון, אבל חוץ מזה שזה יכיל ספויילרים (כי קשה להתייחס אליו באמת בלי), זה גם יימשך הרבה יותר מידי זמן, בדיוק כמו שלסרט עצמו היה קשה להיגמר, בדיוק כמו שלא רציתי שהוא יגמר לעולם.
'חינוך פריזאי', הוא ממש לא סרט מושלם, הוא סרט פגום מאוד וכפי שציינתי יש בו לא מעט בעיות וסצנות מיותרות שבמהלך הצפייה בהן התעצבנתי. אבל בסופו של דבר, בעקבות סצנת סיום שהיא פשוט וואו אחד גדול, סצנה שגרמה לכל מה שבה לפניה להיות מובן ולהתחבר. סצנה שבו זמנית הכעיסה אותי נורא אבל גם פירקה אותי לחתיכות.
מה הוא כן? בגלל שאני פשוט לא מצליח למצוא את המילים הספציפיות הנכונות, וכמו שהסרט כ"כ שואב מהגל הצרפתי החדש, אני אעשה את אותו הדבר:
'חינוך פריזאי' הוא פשוט 'אקט של אהבה'.
'קליימקס'
אני בעיקרון אוהב את גספר נואה. אני חושב שהוא איבד את זה לגמרי בסרטו הקודם 'אהבה', סרט שהיו בו רעיונות אדירים וקולנוע טכני אדיר, אבל בתוך ים של מין מוגזם כשהבמאי ממש משכנע אותנו למה זה נכון וראוי, הבמאי הצרפתי הפרובוקטיבי הלך לאיבוד.
אבל בגלל ש'בלתי הפיך' היה ונשאר אחד הסרטים שהכי טלטלו אותי אי פעם ו'לתוך הריק' הוא סרט ענק (למרות שגם בשניהם הקולנוע מוגזם וקשוח), אני עדיין שומר לו חסד גדול והתרגשתי מאוד לקראת צפייה ראשונה בסרט שלו בקולנוע.
זה מתחיל בסוף, כתוביות הסיום פותחות את הסרט. לאחר מכן הודעה מלאה בגאווה על כך שמדובר בסרט צרפתי אמתי (כמובן, כרגיל, בכתוביות צעקניות ומוגזמות שחובטות בעין הצופה, כמו שאר הסרט) והטירוף נפתח.
אשה מדממת זוחלת בשלג. צורחת, בוכה ומתייפחת. למה? סמכו על גספר שיש לה סיבות מספיק טובות.
הסרט מתמקד בחבורה של רקדנים צעירים ומוכשרים בטירוף שנאספים בסוג של בית מלון מלא בצבעי ניאון לשלושה ימים של חזרות מפרכות לריקוד מורכב ומטורף.
כשהגיע הערב השלישי ולאחר שראינו עד כמה החזרות משתלמות בריקוד פשוט מהמם חושים שמצולם בצורה יוצאת מן הכלל ולבלתי נתפסת, לחבורת הרקדנים מגיע לגמרי לחגוג. האלכוהול נשפך בכמויות, הסיגריות והסמים גם כן ואט אט, הריקוד המטורלל אך המושלם מחליף את פניו לריקוד מטורלל וחולני שמאיים לפרק את כולם.
'קליימקס' הוא סרט קשוח נורא. כצפוי, יש בו המון דיבורים גסים ומין, פרובוקציות וסצנות זוועתיות אך קשה להסיר ממנו את העיניים. הוא עד כדי כך מהמם.
הסרט מחולק לאולי עשרה שוטים ארוכים מאוד, כשבניהם סצנה סטטית לגמרי, סצנת ריקוד בלתי נשכחת, ו30 דקות (לפחות) של קרוסלה מטורפת, מזעזעת ובלתי נגמרת של גיהינום.
צריך לדעת לאן נכנסים, אין ספק. מי שאוהב את הקולנוע שלו ככה, סביר שיקבל פה חוויה מיוחדת במינה.
למרות שבד"כ הבמאי צועק את המסרים (הטובים) שלו בכוח, הפעם אני לא חושב שהצלחתי באמת להבין מה גספר רוצה להגיד (חוץ מטירוף אנושי בלתי נגמר והצגתה כגיהינום), אבל כשהטכניקה, הכוראוגרפיה, הצבעים, הפסקול והצילום כ"כ עוצרים נשימה, קשה לא להתפעל, למרות כל הקושי, מהיצירה הזאת. חוויה.
כתבת מופלא על חינוך פריזאי
פשוט מופלא
הצלחת להביע ולתאר במילים תחושות שמשגעות את מוחי מאז שראיתי את הסרט
הטקסט שלך הוא אקט של אהבה בפני עצמו
תודה
פסטיבל ירושלים-'יומן מחשבות', 'אופוריה', 'התפילה', 'סקייט קיצ'ן',' אור'
'יומן מחשבות'
לפעמים יש סרטים שמתבססים על סיטואציה מעניינת וטובה, אך בפועל, חוץ מסיטואציה מרשימה, אין להם שום דבר.
כזה בדיוק הוא 'יומן מחשבות'.
אסתר היא מורה לצרפתית וספרות רגע לפני פרישה לגמלאות. במהלך שיעוריה היא מבקשת מתלמידיה לכתוב יומן מחשבות שמתאר את מחשבותיהם במהלך שבוע אחד.
חלק מהתלמידים כותבים על מזג האוויר, אחרים על מה שהם עושים במהלך היום. בנג'מין פלר לעומתם כותב על רצונותיו לרצוח את הוריו וגם מתאר את המעשה עצמו.
הסרט נפתח באותו רצח מזעזע. לאחר הרצח, בנג'מין שולח את יומן המחשבות שכתב למורה ומסגיר את עצמו למשטרה.
מאותו רגע, הסרט הורס כל עניין שיש בסיטואציה בכך שהוא בעצם אומר, איזה אומר, צועק: 'יש לנו כאן מתבגר שרצח את ההורים שלו!!! זה מזעזע. זה חזק. ואפילו המורה אמרה לו כמה ימים לפני זה שזה הגיוני לחשוב דברים כאלה!! משוגעת' וזהו. המניעים מתגלים כטיפשיים, הסיטואציה הופכת למגוחכת באופן מעליב וכל סצנה מתבררת כיותר גרועה מקודמתה.
נכון שהשחקנים הראשיים מצוינים, אבל חוץ מהם נראה שכל שאר אנשי התפקידים נרדמו.
ניסו למכור לנו בתקציר של הסרט שאולי אפשר להאשים את הספרות ברצח, או אולי את המורה לספרות, בפועל אפשר להאשים כאן את היוצרים שלקחו כאן יופי של רעיון ופשוט רצחו אותו.
'אופוריה'
לפני הפסטיבל עוברים על התוכניה ועושים רשימות לאיזה סרטים כדאי ומומלץ ללכת ואיך מצליחים לתפוס את כולם. 'אופריה' לא היה בתוכניות שלי בכלל, אבל איכשהו מצאתי את עצמי נכנס אליו והוא די מהר הפך לאחד הסרטים הטובים, המפתיעים והמהנים שראיתי בו.
לכאורה, אין כאן שום דבר שלא ראינו כבר.
הסרט האיטלקי הזה עוקב אחר שני אחים שעברו הרבה יחד בתור ילדים אבל החיים לקחו אותם למקומות שונים לגמרי.
הצעיר מבניהם, מתיאו, אדם תוסס וקופצני, מתגורר בבית ענק ברומא. איש עסקים מאוד מצליח שחי חיי חברה מלאי מסיבות והתהוללויות, כשהוא מחליף בני זוג כמו גרביים.
הבכור, אטורה, אדם שקט ומהוסס, עם ילד קטן מקשר שכמו כל קשריו הזוגיים לא צלח בסופו של דבר, ללא חיי חברה וגר בבית קטן.
אטורה גם חולה סרטן והסרט נפתח כשמתיאו מגלה שהמצב הבריאותי של אחיו הבכור החמיר מאוד כשלא נותר לו זמן רב לחיות.
מתיאו מחליט להסתיר את הידיעה הזאת מאחיו ומכל משפחתו ומזמין אותו להתגורר אצלו כמה ימים ברומא, לעשות לו קצת טוב על הלב.
ומה אני אגיד, הימים האלה יעשו לכל מי שיצפה בסרט הזה טוב על הלב.
האחים כאמור נורא שונים, והשוני הזה, כשהם מסתובבים כל הזמן ביחד, מוביל לכמה סצנות נורא מצחיקות. במסיבות, בארוחה משפחתית, בטיול רוחני והזוי, לא משנה איפה, צמד האחים פשוט נורא מצחיקים כשהנוסטלגיה והשוני שלהם גורמים להם לבסוף להתחבר יותר מתמיד.
המחלה כמובן מאיימת תמיד מלמעלה ומוסיפה רובד נוסף, טרגי ומרגש לכל הסיטואציות שמתפתחות בסרט. וכל זה ביחד, יוצר סרט שהוא מעל הכל מחמם את הלב.
אין לאן לברוח ולכולנו ידוע לאן הסרט יקח אותנו בסופו של דבר. אבל למרות זאת, בחכמה וביופי, הסרט פשוט מתמקד בקשר בין אחים ולא במה שמסביב (ויש מלא מסביב) וכשהשחקנים שלך כ"כ טובים, ושניהם דופקים הופעות יוצאות מן הכלל, וכשאתה מספר סיפור פשוט כ"כ טוב ובצורה כ"כ מקסימה, הסרט שלך הופך למשהו מיוחד.
הפתעה מאוד נעימה.
מאוד מומלץ.
'התפילה'
תומא הוא בחור צעיר בן 22 שמכור להרואין. כדי להתגבר ולהינצל הוא נשלח למעין מרכז גמילה מבודד של צעירים. כדי להציל אותם מהסמים, גורמים להם להתמכר למשהו אחר, לאלוהים.
בתפילות, שירות ובקשות, המקום מנסה לחנך את תומא למצוא מקום מפלט אחר במקום הסם. מקום מפלט בו מדברים יפה, מתנהגים ברוגע ובנועם, מקום שתמיד יש מי ששומע אותך.
כל הצעירים במקום הזה מרגישים כמו הצגה דתית אחת גדולה. כל סצנות השירים והתפילות והדיבור המנומס המוגזם, קצת מקשים להתחבר לסרט לגמרי. דתי ומוקצן מידי. אבל כמו שזה מפריע לצופים, ככה בדיוק גם לתומא שלא מצליח למצוא את עצמו שם, בורח ומכיר בחורה צעירה (אלא מה) שמחזירה אותו לשם, כדי שיצליח להתמודד עם אלוהים.
אני לא בטוח שהסרט מצליח בכך, אני בכלל לא בטוח שמישהו בכלל יכול באמת.
השחקן הראשי, אנתוני בז'ון, אמנם זכה על משחקו בפסטיבל ברלין אבל לדעתי היה לא אחיד כשלצד סצנות מצוינות היו גם כמה לא אמינות בכלל.
אבל בסה"כ הסרט כן מצליח להחזיק ולעניין. לגעת בקונפליקט הלא נגמר שנמצא בתומא ולהעביר לנו את התחושות של הרצון להתפלל למשהו גם אם לא ברור בדיוק למה אנחנו מתפללים.
'סקייט קיצ'ן'
קמיל בדיוק חגגה 18 אביבים. היא גרה לבד עם אימה בבית קטן בלונג איילנד. אין לה למעשה כלום בחיים חוץ מסקייט בורדינג. למורת רוחה של אמא, היא פשוט לא יורדת מהסקייטבורד, עניין שגם מוביל לפציעות רבות.
אחת הפציעות האלה פותחת את הסרט. קמיל מחליקה לבדה ליד ביתה ובמהלך ניסיון קפיצה נופלת ונחתכת באיבר מינה. לאחר טיפול רציני בבית חולים, קצת דאחקות מצד ילדים קטנים ונזיפה רצינית מאימה, קמיל מבטיחה שלא תעלה יותר על הסקייטבורד. הבטחה שברור לכולנו שלא תעמוד בה.
שיטוט קצר באינסטגרם מגלה לה שיש קבוצת בנות צעירות בגילה, הנקראת 'סקייט קיצ'ן' שנוהגת להיפגש יום יום בניו יורק, לגלוש ביחד ולצלם סרטונים מגניבים.
קמיל, בלי לחשוב פעמיים, לוקחת את הסקייטבורד ונוסעת ברכבת אל הקבוצה המיוחדת הזאת, קמיל מחפשת בית.
הבית הזה מתגלה כמקום חם להיות בו. חבורת הבנות המאוד מגוונת מקבלת אותה מהר מאוד לקבוצה, וביחד הן צוחקות, מתבגרות, מתפתחות ולא מפסיקות לגלוש.
הסרט, כמעט כמו סרט תיעודי, פשוט עוקב אחרי הקבוצה הזאת ברחבי ניו יורק. כשהן גולשות, מציקות לבנים, מדברות על מיניות, מעשנות ולמעשה פשוט מתבגרות ומחפשות את עצמן. קמיל מגיעה לעולם עליו תמיד חלמה אבל זר לה לחלוטין. היא לא יודעת לאן היא נכנסת וכבר מזמן שכחה מה השאירה מאחור. הכל קורה נורא מהר והיא מבסוטה עד הגג. אבל כשאתה לא בדיוק מבין מה אתה עושה ולמה, הבעיות צפות מהר ומה שהחשבת כקל ומדהים מתגלה כהרבה יותר מורכב.
'סקייט קיצ'ן' הוא סרט מקסים. הבנות מקסימות, הצילום נהדר וניו יורק מהממת. ההתנהגות של קמיל לעיתים ממש בלתי נסבלת, אבל כשאתה נזכר שסה"כ מדובר בילדה קטנה שמחפשת את עצמה, זה הופך להגיוני ומובן.
תהליך ההתבגרות שהיא עוברת, עובד טוב מאוד. מעל הכל, הסרט עוסק בחיפוש זהות בעולם שמורכב מכ"כ הרבה זהויות. בכל תחום.
מרגע הפציעה בתחילת הסרט ועד ההחלמה שבסופו, קמיל תיכנס לכם ללב ועל הדרך גם תגרום לכם, גם אם אין לכם מושג איך, לצאת עם הסקייטבורד ולגלוש לצידה.
יופי של סרט.
'אור'
מריה תרזה פאראדי הייתה פסנתרנית מוכשרת ומפורסמת בוינה של 1777.
הניגון המדויק והנפלא שלה הכה גלים אצל כל יודעי דבר. במקום שהעובדה שהיא עיוורת תגרום לכישרון הזה להיות מדהים אפילו יותר, העניין גורם לסובבים אותה לא לקחת אותה ברצינות. שכן, קשה להסתכל עליה כרגיל כשהיא פוזלת ונראית מוזר.
הוריה התובעניים, לאחר שנים של נסיונות כושלים, שולחים אותה לביתו של פיזיקאי צעיר שבאמצעות טיפול מסתורי ולא ברור, מבטיח להשיב לה את הראיה כנגד כל הסיכויים.
העולם המתואר בסרט הוא עולם אכזר. לא רק שהאנשים נרתעים מעיוורונה של מריה, הם גם לא פעם מנצלים אותו לטובתם.
ככל שהטיפול מתקדם, מריה אכן מתחילה לראות יותר ויותר את העולם, עולם שמתברר כאכזר ומנוכר וככל שהיא רואה יותר, היא רוצה לראות פחות וכישרון הנגינה שלה הולך ונעלם.
השחזור ההיסטורי נעשה בצורה מדהימה (ככה עושים את זה 'בלתי רשמיים'), הצילום נהדר ובכללי העבודה הטכנית די מושלמת.
נכון שהעלילה לא תמיד מחזיקה ואני יכול להבין אנשים שישתעממו במהלכו, גם מה שדקות לבהות בפרצופים פוזלים זה לא הדבר הכי מהנה בעולם.
אבל מעל הכל הסרט הזה באמת שווה צפייה בגלל הרעיון הנהדר והצורה המבריקה בו הוא מועבר. מריה סה"כ רוצה לראות. היא רוצה גם להאמין שהוריה ואוהביה רוצים שיהיה לה טוב. כשהיא מתחילה לראות את האור, היא מבינה כמה חושך נמצא בו. כמה עולם שסוגד ליכולות וכסף בלבד הופך לעולם שעדיף, אולי, להישאר בו עיוור.
פסטיבל ירושלים 2018- סיכום.
היה מדהים.
מיום חמישי שעבר, עד היום, לא משנה כמה סרטים ראית, לא משנה אם הם היו יותר או פחות טובים, עשרת הימים האחרונים היו חוויה אדירה.
כשכ"כ הרבה אנשים מכל הגילאים מתאספים על רקע הנופים של העיר העתיקה רק כדי לצרוך עוד ועוד קולנוע, זה פשוט נהדר. סתם להסתובב במסדרונות הסינמטק, לשתות איזה כוס יין ולהצטרף לאווירה הממכרת הזאת ששרתה לה בסינמטק ירושלים בתקופה הזאת.
תענוג גדול שיש לנו אירועים כאלה בישראל. מכל ההסתנוורות והקנאה שיש לנו מפסטיבלים יוקרתיים בחו"ל, כיף להגיד שגם לנו יש מקור קטן לגאווה, אמנם לא מסתובבים כאן כוכבים ברמה עולמית (השנה באמת לא היה אף אורח כבוד מיוחד), אבל את האווירה הזאת אי אפשר לקחת לפסטיבל ירושלים.
כמובן, כמו תמיד, יש גם דברים פחות טובים ואם שנה שעברה התלוננתי קצת על תרגומים עצלים ואיחורים רבים, השנה, בנוסף לעניינים האלו, היו בעיות טכניות בלא מעט הקרנות.
עזבו שיש בעיות בתרגום, כמה וכמה הקרנות התרגום פשוט לא עבד או לא היה מסונכרן ולקח זמן עד שטיפלו בבעיה. זה הגיע לשיא כשבהקרנה הראשונה של 'אורי זוהר חוזר', כשהשופטים הבינלאומיים יושבים בקהל, נאלצנו לצפות 4 פעמים ברציפות בעשר הדקות הראשונות של הסרט, עד שסוף-סוף הצליחו לסדר את התרגום. נכון שבאיזה שהוא מקום זה התאים לרוחו של אורי זוהר, כאילו הוא גרם לתקלה הזאת בכוונה בעצמו, אבל מה לעשות, זה היה קצת מביך.
בנוסף, בעיות בפורמט. מלא סרטים התחילו את הקרנתם בפורמט הלא נכון כשלא רואים חלק מהתמונה. בחיים לא נתקלתי בדבר כזה ומכזה יופי של ארגון, אתה מצפה ליותר.
וכמו בכל שנה, כ"כ קשה, עד בלתי אפשרי, לצפות בסרטים הישראליים, גם העלילתיים וגם הדוקומנטריים. בהקרנה הראשונה כל המי ומי ומי מוזמנים. היוצרים, השחקנים, המפיקים, עובדי הניקיון ומשפחותיהם וחבריהם. כמעט ואין מכירת כרטיסים להקרנות האלה לקהל הרחב. בעוד בהקרנה השנייה, מלבד עוד כרטיסים שמורים לאנשי הצוות, מקרינים את הסרט באולם הכי קטן בפסטיבל כשבקושי 40 איש נכנסים בו. מה הקטע. מה. הקטע.
בסופו של דבר, זה פסטיבל קולנוע ישראלי, והגיע הזמן לתת קצת יותר כבוד והפצה לסרטים הישראלים בו. תראו איזה יופי זה עבד באירוע הפתיחה כשלא היה סרט מתאים יותר (ולא בגלל האיכות) מלפתוח את הפסטיבל אתו והקהל הגיב בהתאם.
נכון שעוד יגיע יום הקולנוע הישראלי ובטח יתאפשר לצפות בהם. אבל הסרטים וההתרגשות סביבם, ביחד עם האווירה הפסטיבלית זה משהו שגם הקהל הישראלי ראוי שיחווה.
ואיך אפשר בלי, איחורים בלי סוף. אבל בלי סוף. בעשר דקות, בחצי שעה, בשעה. בלי סוף.
זה מה יש. זה לא באמת הפריע לאווירה הכללית, אבל עדיין תמיד אפשר לתקן.
והיו גם סרטים.
נתחיל בסרטים הישראלים.
בגזרת הסרטים התיעודיים יצא לי לצפות רק ב'אורי זוהר חוזר' ו'קינג ביב'. בעוד הראשון היה לא-משהו, השני מעולה. שאר הסרטים, ובראשם 'יומני אוסלו', קיבלו ביקורות נלהבות מכל מי שהצליח לצפות בהם. נראה שהשנה הקולנוע הישראלי התיעודי נמצא בטופ. אני מניח שהסרטים האלו עוד יגיעו לטלוויזיה בצורה כזו או אחרת ויהיה מאוד כדאי לצפות בהם, אם אפילו רק שליש מהביקורות נכונות.
אבל במסגרת היותר נחשבת, קולנוע עלילתי, הייתה קריסה מוחלטת.
שלושת הסרטים המודברים ביותר בפסטיבל, 'גאולה' של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, 'פרה אדומה' של ציביה ברקאי יעקב ו'אין בתולות בקריות' של קרן בן רפאל, נעו בן אכזבה גדולה לכישלון מוחלט.
המשחק של משה פולקנפליק הרעיד את הנשמה ב'גאולה' ועזר לתסריט החלש להצליח להגיע אל הלב. סה"כ, סרט חביב. וגם זכה בחביב הקהל.
'פרה אדומה' לקח סיטואציה מעניינת והיה כ"כ עסוק בלצעוק את ה'דברים הנכונים' ב'זמן הנכון', שהוא שכח לתבל את העלילה שלו בקצת הגיון או רגש. בחייאת ראבאק, העלילה המרכזית שלך היא סיפור אהבה בין שתי נערות צעירות ולרגע אחד לא נראה שיש שם אהבה או רגש, אולי רק חרמנות. זה היה מוזר. בנוסף, הצגת הצד ה'לא נכון' ו'החשוך' בסרט בצורה כ"כ חד גונית ומשעממת שהוציא את ברקאי יעקב חשוכה בעצמה כשהיא לאו מצליחה להגיד שום דבר מעניין בסרט הזה, שהבטיח רבות. לא מדובר בכישלון גמור, אלא באכזבה מעצבנת. איך זה זכה בפרס הסרט, סרט ביכורים ופרס השחקנית, אני באמת לא יודע.
מעל כולם, התת רמה העונה לשם 'אין בתולות בקריות'. שיסלחו לי הצרפתים ושיסלח לי פסטיבל טרייבקה שנתן את פרס השחקנית לג'וי. ותסלח לי גם ג'וי שהיא שחקנית נהדרת ויבגניה דודינה המלכה. הסרט הזה הוא פח אשפה. כל מילה טובה שמישהו אומר עליו, קשה לי להתחיל בכלל לקבל אותה. שום דבר בו לא עובד, העלילה הכי מטופשת ועצלנית שראיתי מזה הרבה מאוד זמן. אין לי מושג, אין לי מושג איך חבר השופטים הבינלאומי החליט להביא לדבר הזה פרס. סרט מכעיס, מרגיז ונוראי.
הסרטים הפחות מדוברים, 'הצלילה', שזכה גם הוא בפרס הסרט וסרט ביכורים והבמאי והשחקן (מרשים), ו'אישה עובדת', לא הצלחתי לתפוס. אבל הרגיש כאילו האהבה החלקית שנותנים להם, היא רק בגלל האכזבה הגדולה מהתותחים הכבדים.
הקולנוע הישראלי העלילתי היה רע מאוד בפסטיבל הזה.
ועם כמה שקשה להגיד את זה, בטח באירוע בארץ, צריך לשים את הדברים על השולחן.
עם זאת, הפרויקטים העתידיים נראים מעניינים יותר ונקווה שהשנה הזאת עוד לא אבודה ובחיפה נקבל סחורה טובה יותר. גם קצת יותר טובה זה לגמרי בסדר.
ואיך שכחתי, מכל הסרטים הישראלים, יצא שהכי אהבתי, בהרבה, את 'הבלתי רשמיים' שפתח את הפסטיבל. זה לא סרט ענק, אבל מדובר בצפייה מהנה, זורמת ועם הרבה פחות יומרה, מצליחה לספר סיפור ולגרום, משום מה, לקהל ליהנות.
ושוב, הישראלי התיעודי גרף המון, המון שבחים. יש, עדיין, במה להתגאות.
קולנוע בינלאומי.
כאן המצב היה הרבה יותר טוב. גם לא מדהים לגמרי, אבל הרבה יותר טוב.
'דוג-מן', שזכה בפסטיבל, אמנם קצת התפזר אבל היה אפקטיבי מאוד וטוב בסה"כ.
מי שמחפש טריפים קיצוניים ומטורללים עם עבודות קולנועיות משובחות שיחפש את 'תנו לגופות להשתזף' ו'קליימקס' של גספר נואה. חוויות מסנוורות.
(ואם אתם מרחיקי לכת בעניין הזה, נסו את 'פירסינג'. אני לחלוטין לא ממליץ.)
כדאי לנסות ולצפות בסרטים כמו 'דונבאס', 'עשב', 'בחדר שלי' ו'פסוקי השכחה' החכמים.
'מיראי' (למרות שאני פחות), 'ג'ולייט הגרסה העירומה', 'סקייט קיצ'ן' ו'אופוריה' שיבטיחו לכם צפייה מהנה ויחממו לכם את הלב. הלוואי שהרבה יראו את הסרטים האלה ונוכל לדבר עליהם לקראת סוף השנה.
מעליהם נמצאים 'אגה' ו'ארץ מתוקה' שריתקו וריגשו אותי מאוד. כשמעל כולם, בקלות, 'חינוך פריזאי'. גם אם הוא לא יצירת מופת, הוא סרט קסום וממכר, מאלף ומרשים וקולנוע במובן הטהור של המילה. נראה לי.
(בקלאסיקות, שמחתי להשלים את 'החוק הקדמון' ו'העגורים עפים' שהיו נהדרים.)
וחייב כמה מילים על כריסטיאן פצולד.
השנה לא עשו רטרוספקטיבה לאחד היוצרים הנחשבים מעברה רחוק של הקולנוע (שנה שעברה עשו על ז'אן פייר מלוויל הצרפתי) וזה היה קצת מבאס. מה שכן עשו, לקראת סרטו החדש 'טרזניט', בו דווקא לא יצא לי לצפות, הביאו עוד שלושה סרטים של הבמאי הגרמני העכשווי. וואלה, זאת הייתה יופי של החלטה.
'פניקס' הוא יצירת מופת וסרט שאני מאוד אוהב, 'ילה' הוא מותחן מרתק והיצ'קוקי עם אמירה מרתקת על חיי זוגיות ו'המצב שלי', הסרט הארוך הראשון שלו, שהשלמתי לראשונה בפסטיבל, הוא יופי של סרט שמתמקד בתוך סיפור סבוך ולא ברור בחייה הלא הגיוניים של נערה מתבגרת חסרת אונים. כדאי מאוד לצפות בסרטים האלו, כשבכולם הבמאי הגרמני, בצורה בולטת יותר ופחות, שוזר את השואה בתוכם. מאוד מומלץ. אחד היוצרים המעניינים שפועלים כיום.
וזהו, בלי הרבה שינה, בלי הרבה אוכל, אבל עם המון, המון קולנוע מרתק ואווירה מחשמלת, פסטיבל ירושלים נועל את שעריו בעוד שעתיים.
גם אם יצאתי קשות על הסרטים הישראלים, זה באמת מבאסה ואכזבה גדולה. גם הם לא הצליחו להוציא את התחושה הזאת שלא הורידה לי את החיוך מהפנים במשך עשרה ימים די מושלמים.
תענוג שיש דברים כאלה בישראל. וכרגיל, שרק ילך וישתפר.
תודה תודה תודה
על הסקירות היומיות שהיו מעולות ומושקעות מאוד
איכשהו יצא בצורה מפתיעה שדווקא עין הדג היה האתר שסיקר בצורה הכי רחבה וטובה את הפסטיבל הזה.
כל הכבוד לכם!
רק הערה אם אפשר להמשך-אולי ראוי לפרסם את הכתבות בצורה יותר ראשית ולא כטוקבק קטן
בכל מקרה- תודה!!
לגמרי
איזה השקעה!