פסטיבל ירושלים מסתיים אט אט בשעות אלה. הוכרזו כבר הזוכים (כמעט כל הסרטים קיבלו פרס כזה או אחר, "עיניים שלי", שמועמד גם לפרס האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר, הוא הזוכה הגדול), וההקרנות היום הצטמצמו לשתי אולמות בסינמטק, בניגוד להשתלטות על כל המרחב האווירי של המושבה הגרמנית במהלך השבוע הקודם. לכן, הביקורות הנ"ל מכוונות יותר לעתיד הרחוק מאשר לקרוב – רוב הסרטים פה ייצאו מתישהו בארץ, ובהחלט כדאי לקחת אותן בחשבון לפני שהולכים או לא הולכים לסרטים הנ"ל בקולנוע – אבל אלא אם אתם מצויידים במכונת זמן, כנראה כבר לא תספיקו לראות אותם בפסטיבל. יצאו מהסקירה הזאת שתי ביקורות קצרות שהפכו לגדולות, ויעלו בימים הקרובים.
אם וכאשר הסרט הזה יעלה בישראל, בטח כולם יקראו לו "הסרט על ספרינגסטין". זה נכון חלקית: הסרט הוא לא על הבוס אלא על מעריץ אובססיבי שלו באנגליה של תקופת תאצ'ר העגומה. פחות "רוקטמן", יותר "Sing Street", רק פחות טוב כמעט בכל פרמטר. המעריץ הוא ג'אבד, בן להורים פקיסטנים שמנסה למצוא קול אישי ככותב ונדבק מחבר לבית הספר באהבה למוזיקה של ברוס ספרינגסטין. כיאה לגיל התיכון, הקראש המוזיקלי משתלט לג'אבד על החיים והוא סוגד לאלילו באופן כמעט דתי. לפעמים זה הופך אותו לאדם טוב יותר, או משועמם פחות, אבל התחושה שרק הבוס מבין אותו גם מרחיקה אותו, לפעמים, משאר העולם – ולפעמים זה סתם התסריט שיוצר משברים איפה שלא צריך.
"לחלום" הוא קראוד-פליזר קלאסי שיוצאים ממנו מחויכים, ולא רק בגלל הסוף הטוב הקיטשי והמתבקש. הסיום שלו מפתיע לטובה בהבנה העמוקה שלו את הדמות, הקונפליקטים והמעשים שלה לאורך הסיפור. במקום ללכת למקומות הקלים של "ואז אבי הקשוח הבין שאני צודק והכל הסתדר" הוא מרשה לעצמו להתעמת עם הנחות היסוד הבסיסיות של הסיפור, בלי לפרק את כל מה שהוא בנה בדרך. זה ראוי להערכה במיוחד בסרטים על משפחות מהגרים ו/או יחסי אבות שמרנים וילדיהם – שתמיד נשמעים בערך אותו דבר ולרוב מוותרים על ניואנסים. הבעיה היא שעד הסוף הזה צריך לעבור מלא קלישאות, הרבה יותר מדי עלילות משנה (שלא כולן מתפתחות כראוי) וכמה סצנות שמבוימות בצורה מביכה. נגיד, כל סצנה שבה שיר של ספרינגסטין מתנגן והמילים מופיעות על המסך או סצנת ההתאהבות של הגיבור במושא הערצתו, שהיא הסצנה הכי גרועה בסרט.
זה מקרה קלאסי של תפסת מרובה ונפלת על האף: יש בסרט פשוט יותר מדי דברים, חלקם לא קשורים אחד לשני ומחלקם הסרט שוכח באמצע. באחת הסצנות עם המורה מעוררת ההשראה (אה, ברור שיש מורה מעוררת השראה, וזאת היילי אוטוול) היא קוטלת חיבור שכתב ומדגישה קטע אחד שדווקא נגע בה. היא מסבירה שהקול הייחודי של ג'אבד נמצא בכתיבה שנוגעת לעולם שהוא מכיר היטב, רגשית ותרבותית, להיסטוריה שלו ושל המשפחה שלו. יש בסרט סצנה אחת שהיא ממש כזאת, רגע של מרד נעורים מדמות משנית שבכל שאר הסרט מתנהגת למופת. זה הרגע הכי מקורי ומסקרן בסרט וזה גם אחד הדברים הכי סקסיים שראיתי השנה בקולנוע, אבל היה אפשר להוציא את הקטע הזה מהסרט בלי שמישהו ישים לב שהוא חסר. זה סרט על משפחה פקיסטנית שמתעניין יותר בכל מה שהוא מערבי ו"רגיל". זה אמנם משקף היטב את נקודת המבט של הגיבור, אבל חלק מאוד גדול מהסרט הוא ההבנה שאולי נקודת המבט הזו היא קצת מעפנה, אז חבל שהסרט אימץ אותה בעצמו. (נעמה)
נולדתי בירושלים ואני עדיין חי
אני ארשה לעצמי להמר, ואניח שתהליך היצירה של הסרט היה משהו כזה: במקור היה רעיון מבריק למדי, על בחור שעושה סיורי טרור בירושלים – סיור שלא רק מראה, בזוועה, כיצד בכל מקום שתזרוק אבן ברחוב יפו תפגע בפיגוע טרור אלא סיור שממש ממחיש את הלך הרוח של אותם השנים. את השיחות, את חוסר הודאות, את הנסיון להמשיך בשגרה ללא הצלחה. הרעיון הזה הצליח למלא משהו כמו שליש עד חצי סרט, ואז, בנסיון לגרום לזה להיות ממש ממש סרט, הוחלט להצמיד לסרט עלילה של קומדיה רומנטית ועלילה של יחסי אב ובן, כדי שיהיה לצופים נקודות אחיזה קלות יותר וכדי שהסרט יהיה באורך של, נו, סרט.
ובעוד שזה מובן לחלוטין – זה חבל. כי אף אחד לא ייצא מהסרט וישבה בקסמי מערכת היחסים של הדמויות הראשיות, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט הוא כזה שקשה להפסיק לחשוב עליו וקל להתחבר אליו (בטח לאנשים שהיו בחיים באותה תקופה, יהיה גילם אשר יהיה). העלילות שהולבשו על הרעיון הבסיסי לא מוסיפות הרבה, ומה שלא מוסיף כמעט בהכרח מוריד. זה לא נחמד לשחק במשחק ה"מה היה אילו", אבל בהחלט הייתי מעדיף סרט שמתמקד בסיור אחד, מתחילתו ועד סופו, מאשר בתוצאה הסופית. בעוד שהתוצר הסופי מספק חוויית צפייה חביבה, הוא אף פעם לא מצליח ממש להרקיע לגבהים שהתמקדות בנושא אחד היה יכול להביא אותה אליהם. סרט שמתפוצץ מפוטנציאל, ומהנה למדי כשלעצמו – אבל קשה שלא להרגיש שהוא קצת מפוספס.
עובדת בונוס: אחרי שכל סרט בעולם מיקם את עצמו בירושלים בלי קשר לעיר בשביל להרוויח כסף קל במהרה, דווקא "נולדתי בירושלים", שבהחלט אפשר להגיד עליו ש"ירושלים היא דמות ראשית" ושהירושלמיות שלו היא אלמנט ברור וניכר בו (ועל כן קל יותר להמליץ עליו לירושלמים), לא קיבל מימון. הזוי. (יהונתן)
הסרט החדש של ג'ניפר קנט הוא ללא ספק גם הטוב ביותר וגם הקשה ביותר שראיתי בפסטיבל. יש בי חלק שמאוד רוצה לראות אותו שוב וחלק אחר שצריך הפסקה ממנו לכמה חודשים טובים. מצד אחד הוא מאוד שונה מ"הבאבאדוק" – סרטה הקודם – אבל כן יש נקודות דמיון, ויזואליות ותימתיות (שני הסרטים עוסקים בהתמודדות של נשים עם אובדן). נכנסתי אליו רק בידיעה שזה סרט נקמה, אבל הוא בהחלט יותר מזה.
הסרט מתרחש בראשית המאה ה-19 בטזמניה, הנמצאת תחת שליטת הבריטים. קלייר (אשלינג פרנצ'וזי בהופעה מהפנטת) היא אסירה שהוגלתה לשם מאירלנד ומחכה שקצין בריטי (סאם קלאפלין) יחתום על שחרורה כדי שתוכל להתחיל חיים עם בעלה ובתה התינוקת. לצערה, זה לא ממש התכנון שלו, ואחרי אקט של אלימות פיזית ומינית שהקצין וחבריו מבצעים בביתה של קלייר, היא יוצאת למסע נקמה. כדי לאתר את הקצינים, קלייר נעזרת בבילי, יליד מקומי של האיזור.
מעבר למסע האישי של קלייר, עלילת הסרט עוסקת ומושפעת לא מעט מקולוניאליזם וההשפעות שלו – כל הילידים שקלייר ובילי נתקלים בהם במסעם נתונים ליחס גזעני ומשפיל מצד המתיישבים והשניים נאלצים לשמור על ארשת פנים אדישה. באחת הסצינות החזקות, קלייר ובילי מגיעים לביתם של זוג מתיישבים ואוכלים איתם. אחרי שהם מאפשרים לבילי להצטרף לאכול איתם בשולחן במקום על הרצפה, הוא פורץ בבכי: "זאת הארץ שלי, זה הבית שלי". מה שמאחד ומחבר בין גיבורי הסרט היא הטראומה – האישית והקולקטיבית – ואיך מתמודדים איתה.
"הזמיר" הוא סרט אכזרי, כנה ולא מתייפייף. קנט לא משתמשת בסצינות של אונס וגזענות רק בתור מניע עלילתי זול או כדי להפוך את הגיבורים שלה לסימפטיים (בתחילת הסרט קלייר בהחלט גזענית כמו דמויות לבנות אחרות), אלא כדי להציג את המציאות שהם ואחרים כמותם חוו באותה תקופה. זה סרט יפהפה כשם שהוא אכזרי, ויש דיסוננס כמעט מעציב שדברים כה נוראיים מתרחשים אל מול הנופים המרהיבים של טזמניה.
למרבה הצער, לא נראה שהוא יקבל פה הפצה מסחרית. אם אתם בעלי בטן חזקה, בהחלט כדאי לתפוס אותו כשתהיה הזדמנות. (מתן)
בונג ג׳ון-הו ביקש יפה שלא נגיד כלום על עלילת הסרט החדש שלו. או, לפחות, שנעצור איפה שהוא מבקש – זה סרט על משפחה קוריאנית ענייה. יום אחד האח הגדול של המשפחה מתחיל לעבוד בתור מורה פרטי בבית של משפחה עשירה. הוא מביא איתו את אחותו הקטנה.
וזהו! מעכשיו לא אומר מילה. לפחות לא על מה שקורה מאותו רגע. אני עושה מה שאומרים לי.
כי כשהסרט תופס תאוצה – אללה יוסתור ולהקתו, זה נהיה כיף חיים. שחור משחור, אפל, קורע מצחוק ומבוים בתנופה קולנועית מהסוג שמעלה חיוך מרושע על הפנים. מוטב לעדיני הלב לשמור מרחק מהסרט הזה, אבל כל השאר, כל מי שחי בשלום עם הומור גרדומים אסייתי, חייב לעצמו את הסרט הזה ויפה שעה אחת קודם. עוד נדבר עליו פה כשיופץ באופן רשמי בארץ, אבל בשביל זה – ברצינות, כמה שיותר מהר. רוצו לראות. ואחר כך, כשתמליצו עליו, תשמרו על הפה. (זוהר)
אם פספסתם את ההקרנות בירושלים ואתם רוצים בכל זאת להשלים אותו לפני כולם – בואו לטרום בכורה שלנו! יהיה מגניב!
ארץ החלומות
והנה עוד סרט תקופתי על נער מתבגר שבורח לתרבות הפופולרית כי החיים האמיתיים שלו בזבל. המספרת ממסגרת מראש את הסיפור של אחיה, שקרה 20 שנה קודם לכן, כטרגי וגדול מהחיים.
אלה חיים קטנים למדי גם ככה – טקסס, שנות השלושים, יש בצורת ומלא סופות חול. יוג'ין בן ה-17 מעביר את זמנו בקריאת ספרי פשע ובלשים כי אין עבודה ובאופן כללי אין מה לעשות. אביו החורג ואמו דואגים בקושי לו ולאחותו (המספרת כשהייתה בת תשע). יום אביך אחד מופיעה בעיירה פושעת נמלטת, שמכל מקומות המסתור בעיר בוחרת דווקא באסם של המשפחה של יוג'ין. הפושעת הנמלטת היא מרגו רובי, שגם הפיקה את הסרט ונחושה לגרום לכל אדם שעדיין לא חושב שהיא לוהטת להשתכנע לאלתר. ברגל חבושה ובשמלות וינטאג' נאות היא מעוררת לנער התמים את המיניות ואת יצר ההרפתקנות. לפושעת הנמלטת יש סיפור חיים טרגי שאמור להצדיק את מעשיה הקשים אבל בעצם המניע הוא באווירת "שיקגו" – ההבטחה לתהילה נצחית מעניינת אותה יותר מהכסף. יוג'ין, מאוהב ומשועמם, נחוש להיות הקלייד החדש בחייה של הבוני שנחתה לו באסם, אבל היא לא לגמרי משוכנעת שיש לו את מה שצריך.
זה סיפור פשוט עם מעט טוויסטים, שמתפתח לאט ונותן לדמויות שלו הרבה מקום לנשום, לחשוב, ולהיראות מהורהרים בזמן שהקריינות מסבירה את הסאבטקסט. זה לא באמת סרט על פושעים נמלטים ורוב העלילה נשארת בגבולות העיירה העלובה ויש בהצצה הזאת משהו מתוק, גם אם מעוצב, רומנטי ונוסטלגי מדי – כמו צילום אינסטגרם עם פילטר ספייה ממש עדין. זאת ממש לא צפיית חובה, סתם סרט בסדר גמור עם כמה שוטים יפים ורגעים שכתובים טוב, וגם יש שחקנית ילדה מצוינת, אם זה מעניין אתכם. מעריצי מרגו רובי כנראה יתייצבו מיד לצפייה, ואולי גם מי שממש נוסטלגיים כלפי האמריקנה הפשוטה של שנות השלושים. יש כאלה? (נעמה)
הפרידה
במרכז סרטה המצוין של לולו וואנג עומדת משפחה אסייתית שמחליטה להסתיר מהסבתא שהיא חולה בסרטן ומארגנת חתונה מזורזת של אחד הנכדים כדי שלכל משפחה יהיה תירוץ להתאחד איתה, כנראה בפעם האחרונה. הסרט נפתח עם השורה "מבוסס על שקר אמיתי", ולמרות שאין לי שום היכרות עם וואנג, אפשר לראות בבירור שיש כאן אלמנטים אוטוביוגרפיים – המשפחה שוואנג יצרה היא לא משפחה קולנועית קלישאתית וכל אחד שדיברתי איתו אמר שהצליח למצוא בה משהו קטן מהמשפחה שלו.
הסרט משלב בצורה מרתקת את התרבויות של המזרח והמערב, ויכול לעבור מרגע אחד בו כל האולם צוחק לרגע שבו אתם תוהים למה נינג'ות התחילו לחתוך בצלים פתאום. כל הקאסט עושה עבודה מוצלחת, בעיקר הסבתא והנכד, אבל מעל כולם ניצבת אקוופינה, שאחרי כמה תפקידים בסרטים קלילים יותר נותנת כאן הופעה דרמטית מדהימה שאני מאוד מקווה שתקבל התייחסות בעונת הפרסים.
נראה לי שאם כולם יסכימו על משהו לגבי הסרט הזה, זה שברגע שמסיימים לצפות בו עולה דחף להתקשר לסבתא ולהגיד לה כמה אתם אוהבים אותה. (מתן)
מאמי
צריך להצדיע לקרן ידעיה. בעוד שליצור סרט גרוע סתם זאת יכולת שיש ללא מעט אמנים (הן מוכשרים והן לא), לא כל יום מגיע סרט שהוא כל כך גרוע, ועוד בצורה כזאת ייחודית. סרט שהדברים שגרועים בו הם ייחודים לחלוטין לו, ושהוא מספק מנה מרוכזת כל כך של החלטות שגויות ומופרכות עד שאתה כמעט רוצה להמליץ עליו רק בגללן, אבל אז אתה נזכר, באופן כמעט מיידי, גם כמה מייגע הוא.
למי ששמע שהסרט הוא מחזמר והסתקרן לראות מה יש בו – תנמיכו ציפיות. הסרט אומנם מוזיקלי, אבל הוא לא מחזמר ולא אופרת רוק. הוא סרט שמדי פעם שירים מתארים את העלילה שלו ומדי פ-לא, רגע, "מדי פעם שירים מתארים את העלילה שלו" לא מבהיר מה אני רוצה להגיד. אחדד: מדי פעם הסרט נעצר בחריקת בלמים ובמקום להראות לנו משהו מעלילת הסרט, יש שוט סטטי לחלוטין על דודו טסה, באמצע מדבר עם נגנים מאחוריו, שר שירים שמתארים דברים שבאמת שהיה אפשר להראות לנו, כי מסתבר שקרן ידעיה רצתה להוכיח שיש דבר יותר גרוע מ"לספר ולא להראות" וזה "לא לספר ולא להראות אלא לתת לדודו טסה לשיייררררררררר למשךךךך חמשששש דקווותתתתת את מה שהיה אפשר להראות (או לספר) במשך חצי דקה".
איפה הייתי? כן, סרט שמדי פעם עושה את….זה , ומדי פעם הדמויות בו שרות בקצב הכי איטי וזוחל אי פעם. למי שציפה לריקודים כמו שיש במחזות זמר או שלרוק שרומז השם "אופרת רוק" או לקצב כלשהו במוזיקה שלו – חבל. בין לבין השירים, העלילה מניעה את הדברים-דמויי-דמויות שמפציעים במסך בין תרחיש אחד לאחר שאמורים להיות בעל עוקץ סאטירי, שכנראה היה כבר דהוי ברגע שהאופרה עליה הוא מבוסס נוצרה. שאר האספקטים של הסרט לא מהווים שיפור על הדברים שאמרתי פה.
כמו שאמרתי, כל זה הוא לא טעות. מדובר ביד אמן שמכוונת את הדברים שיהיו בדיוק ככה, וכל הכבוד על האומץ של ידעיה, ואני בטוח שיהיו לסרט מגנים ואוהבים. בהנחה שהם לא יירדמו בשעה הראשונה של הסרט.
נ.ב – יש כאן את הסצנה הכי גזענית שראיתי בקולנוע הישראלי מימיו, וכשאני מדבר על זה עם אנשים התשובה היא "טוב, ככה זה היה גם במקור" ומצטער, זאת לא ממש תשובה. (יהונתן)
רוצה לציין שמתן ממש לא דיבר איתי על "הפרידה"
כי הוא לא מזכיר את המשפחה שלי בכלום (וזה אולי למה הרבה פחות התחברתי אליו).
בדיוק בגלל זה לא דיברתי איתך
ידעתי שכרגיל תהיה טועה ומטעה (כן, לגבי המשפחה שלך!).
גם את המשפחה שלי הוא לא מזכיר.
מלבד בקווים המאד כלליים שמתארים משפחה. ובכל זאת התאהבתי בו.
מבחינתי "הפרידה" זה הסרט
שכל מי שאני מכירה שצפה בו (כולל אותי כמובן) הרגיש צורך מיידי להמליץ עליו לאמא שלו. חוץ מזה, זה הסרט הכי טוב מתוך העשרה שראיתי בפסטיבל השנה (אם כי לא צפיתי ברוב הסרטים שזכו לשבחים מקיר לקיר – הזמיר, הפרזיטים, מסע אל תוך הלילה, דיוקן של נערה עולה באש וכו').
אכן.
כבר הספקתי להמליץ עליו לאמא,דודה,סבתא.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אגב, בחמישי בערב תכננתי בכלל ללכת לנוסע השמיני,ושיניתי את דעתי באותו בוקר הרבה בזכות ההמלצה שלך,אז תודה רבה מאוד
טוב, אם ג'ון בונג הו ביקש, אז לא נשאל לגבי פרזיטים,
אבל מהי הסצינה הגזענית במאמי?
נסיון האונס בידי פלסטינים
סצנה שמניחה שפלסטינים יאנסו מישהו רק כי הם פלסטינים והיא ישראלית, ואין להם גרם של רחמים או אנושיות. הם טרזן, היא ג'יין, ובגלל זה הם הולכים לאנוס אותה. גרסה אחרת ניתן למצוא מהמחזמר המקורי.
כן, יש בהחלט כעס בין שתי הקבוצות, אבל הסרט מציג לא איזה זאב בודד שאפשר להגיד "אוקיי, ניחא" אלא 7 (!) אנשים שכולם מסכימים להנחה הזאת ולא מערערים עליה.
לא ראיתי את הסרט
קראתי ביקורת אחת נוספת שנשמעה די הפוכה לזו שלך ואני די סקרנית בנוגע לסרט. הליהוק של דודו טאסה נשמע לי מעולה, גם מבחינה ווקאלית, ולכן אני מתפללת שהגזמת ושהביקורת השניה צדקה והוא לא מספק שירה עצית בין קטעים בסרט.
לא צפיתי באופרת הרוק המקורית, או בשחזור הבלתי מלהיב עם אורית שחף וערן צור, אבל כן שמעתי את הדיסק כמה פעמים.
אני חושבת שאתה טועה בכך שאתה מיחס לסצינת האונס גזענות. בקונטקסט העלילתי, מאמי נופלת קורבן לכל מה שאפשר, והכל גם חלק מהנרטיב של כל מה שדפוק פה על פי היוצרים. מהמקום הזה, הגיוני לתת מקום *גם* לפגיעה בין אנשים שכולם בתחתית הסולם החברתי (למעשה, זו מן נקודה שמאוד לא אוהבים לגעת בה ביצירות ביקורתיות, בכל מקום). 7 פלסטינאים הם לא העם הפלסטיני, אין סיבה שיהיו התוית של העם אלא מה שהם: 7 פועלים קשי יום שבאים לצרוך את הזנות שלהם, וכשהקורבן מנסה לעורר בהם אמפתיה, הם מתנערים מהנסיון ומדגישים מדוע המסכנות שלהם חשובה יותר ומוחקת את המסכנות שלה. בעיני זה אפילו מסר חשוב ש(כאמור) לא עוסקים בו מספיק.
יתכן ובסרט זה מוצג רע, תאכלס אין לי מושג, אבל אם אתה משווה גם ליצירה המקורית, אז אני חולקת עליך.
מתי מדובר ביצירה מאוד בעייתית? כשהיא מוגשת בלי קונטקסט.
שיר האונס היה ה-להיט מהדיסק הזה, והתנגן בכל מסיבת רוק ישראלית אי פעם בשנות ה90 וה2000. זה עצוב, משום שמאוד קל לרקוד ללחן של השיר הזה, ומבחינה ווקאלית הוא גם נשמע מצויין. איכשהו כששרתי אותו ורקדתי במועדונים, משהו אף פעם לא ישב לי טוב. משהו לא בסדר בשיר שכל העיסוק שלו הוא פלסטינאים חדורי שינאה ואישה שנאנסת. מאוד הוקל לי כששמעתי לראשונה את הדיסק המלא והשיר קיבל מעטפת עלילתית ששמה אותו בקונטקסט סביר. עד אותו רגע חשבתי שמישהו היה עד כדי כך סדיסט וגזען שזה כל מה שהיה לו להגיד.
מה זה 7 פלסטינים הם לא העם הפלסטיני?
כשאנחנו מדברים על ייצוג במדיה, זה בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו. הרי אין בעיה שיהיו נשים חלשות שצריכות הצלה אבל כשכל מה שיש בסרט זה נשים חלשות שצריכות הצלה – יש כאן בעיה והלך רוח שובניסטי. אז כנ"ל כאן. הם לא "פועלי קשי יום שרק מחפשים מין זריז" – המאפיין היחיד שיש להם זה שהם פלסטינים, ובגלל שהם פלסטינים הם הולכים לאנוס (ולא בגלל שום מאפיין אישיותי אחר שלהם). שיח על איך אנשים בתחתית החברה פוגעים אחד בשני יכול להיות מאוד חשוב (ויש לציין, נעשה לא מעט בכל מיני מקומות, ראי ערך הזמיר) – אבל לא שהוא נעשה בצורה כל כך גזענית.
בנוגע לסרט: לקרוא להימצאותו של דודו טסה ליהוק מרגישה לי מוטעת. ליהוק עלול לגרום לאנשים לחשוב שהוא משחק. בנוגע למחזמר: לא ראיתי, ואולי שם זה יותר טוב. אני בספק, אבל אולי.
זה עניין של דקויות, בגדול, הטיעון שלך נכון
ובמחשבה שניה אני מסכימה איתו יותר, בעיקר משום שלפלסטינים אין כל כך הרבה יצוגים נוספים במדיה, ובטח שלא בסרט הזה. ואם רוצות ממש להתקטנן, פלסטינים בגוף ראשון לא יקראו לעצמם לעולם פלסטינאים.
אני לא חושבת שהם אונסים כי הם פלסטינים, אני חושבת שהם אונסים כי הם גברים חרמנים, וכשהם ניגשים אליה והיא מנסה לעורר בהם אמפתיה: אני מיעוט דפוק כמעט כמוכם, אני לא האויב שסימנתם בראש, והם בגדול מתעלמים, ומתעקשים שהדיכוי שלהם הצדקה לזוועה שהולכים לעולל.
הם לא הראשונים או האחרונים שמקרבנים את מאמי בעלילה, ולגבר פלסטיני פועל אין הרבה דברים נוספים שבהם יכול לקרבן אותה, אז יש הגיון נרטיבי.
יש בזה מסר שהוא מאוד חשוב, כי הוא משקף תמונת מציאות מורכבת ומאוד מאוד מחוברת למציאות (לא שפלסטינים הם אנסים, אלא שאנשים שהם קורבנות הרבה פעמים הם גם מקרבנים גדולים כלפי מי שחלשים מהם, ושאין מספיק אמפתיה בעולם)
אבל העלית את עניין היצוג, וזה מדוייק. בעולם שבו כמעט ואין יצוג לפלסטינים, ובבחירה לא להציע יצוג נוסף בעלילה הספציפית, זה בהחלט ממקם את הקטע הזה במקום בעייתי על הספקטרום של פוליטיקת זהויות, אפליה וגזענות.
** מבחינה מוזיקלית דודו טאסה נשמע לי כמו ליהוק מצויין, כי הוא זמר מעולה ומוזיקאי מעולה והוא גם מביא וייב שהוא דומה ושונה מזה של אהוד בנאי (איש השירה המקורי).
אופרות רוק מאז ומעולם היו לדעתי חייזריות קצת במה שקורה בהן.
אם במחזות זמר הולכים על הקיטץ' המקובל בשירת פופ שעובדת יופי עם עלילה חיובית או לפחות לא צינית, אז למוזיקה יותר רועמת וכבדה משתדלים להצמיד אג'נדות שמתימרות להיות עמוקות יותר. ויש משהו שלא עובד בצורה הגיונית בחיבור הזה, כי עלילתית, יש משהו מאוד משונה בסיפור שנקטע עבור שירים ושמנסה לקחת את עצמו ברצינות תהומית תוך כדי*. גם אני לא ראיתי את מאמי, אלא רק האזנתי לדיסק, ואני לא עד הסוף סגורה על האופן שבו חלק מהעלילה מיתרגמת לכדי סרט או מחזה.
*יוצא דופן מז'אנר מוזיקלי כבד אחר: רוקדת בחשכה. אבל הוא לא מחזמר ובטח שלא אופרת רוק, וחלק מהנרטיב שעושה אותו כל כך קודר ומהמם אלו ההתכתבות עם והקונטרסט כלפי הרעיון של מחזות זמר וסרטים מוזיקליים דביקים.*
זה יהיה דיון קל יותר אם וכאשר תראי את הסרט
אבל מה שאת מתארת – איזה מוטיב של חרמנות שהיה יכול להיות כל אחד אחר – לא קיים בסרט בכלל. הם נטו אונסים כי הם פלסטינים, ואף אחד מהם לא נראה בקטע (מוטיב חוזר בסרט שמתנהל באיטיות והקאסט נראה כמעט ישן), אלא שיש כאן עניין של פרינציפ.
רק שאתה מוריד את החשק לצפות בסרט
(ל"ת)
"בטזמניה, הנמצאת תחת שליטת הבריטים (אז כמו היום)."
יש פה בדיחה שפספסתי?
אגב הזמיר
בעוד שאני בהחלט אהבתי את החספסוס של הדמות הראשית, בילי הרגיש יותר מדי כמו דמות שפחדו לגעת בה אז הפכו אותה לחמודה עד כדי Magical Negro. עכשיו, אוף, אהבתי אותו והוא בהחלט אחת הדמויות שיותר אהבתי השנה, אבל התלונה על "דמות ללא חולשות" לחלוטין תופסת לגביו. הוא, בניגוד לגיבורה, לא מיזוגן או סקסיסט, ותפקידו הוא בעיקר לעזור לה ולתמוך בה בלי ממש סיפור מפותח משל עצמו. ראוי להערכה שקנט לא פחדה להראות את היחס שהדמויות האלה עברו, אבל הדרך שבה הוא מתעסק ביחסי גזע בהחלט רחוקה ממושלמת (ולכן אני יותר אוהב אותו כסרט מסע/קומדיית צמד שצריך להסתדר/סרט נקמה).
הייתי הולך טיפה רחוק יותר
ואומר שיש משהו קצת "הספר הירוק"-י במערכת היחסים בין שתי הדמויות האלו (ואני מאד מאד לא אוהב את הסרט ההוא).
כמובן שאין מה להשוות בין רמת החוסר כבוד ש"הספר הירוק" מפגין כלפי האדם האמיתי שהסרט מבוסס עליו לבין בילי ב"הזמיר", שהוא דמות בדיונית, סמפטית, ושהטרגדיות שהבריטים הביאו עליו ועל משפחתו הן חלק מרכזי ומוצהר מהעלילה – ועדיין משהו בדינאמיקת ה"אדם לבן לומד לא להיות גזען יותר דרך חברות אמיצה עם אדם שחור" מזכיר מאד את "הספר". בשניהם אפילו יש את עניין ה"האדם הלבן הוא בעצמו סובל בידי החברה ולכן יכול להזדהות עם כאבו של השחור", רק ששוב, אין מה להשוות בין וויגו ומשפחתו הענייה וקשת היום מ"הספר הירוק" לבין מה שהגברת מ"הזמיר" עוברת.