כמו שכתב סופר שאני אוהב, יש שני סוגים של פחדים: רציונליים ולא רציונליים. פחד מרוצח עם מסיכות הוקי ומצ'טה הוא בהחלט רציונלי, במיוחד כשהוא מופיע אחרי שהחבורה שלכם החליטה להתפצל משום מה. לעומת זאת, פחד מליצנים הוא לא רציונלי, כי הם רק אנשי מקצוע צבעוניים שנשכרים כדי לשמח ילדים במסיבות וכמעט אף פעם לא רוצחים אותם. נכון?
הספר "זה" של סטיבן קינג לא היה המקום הראשון בו הופיע ליצן מפחיד, אבל הפופולריות שלו בהחלט תרמה לתופעה, במיוחד לאחר שהוא עובד כמיני-סדרה לטלוויזיה בתחילת שנות ה-90. בזמן האחרון היה אפשר לראות ליצנים מפחידים בסדרה "אימה אמריקאית" או ברימייק של "פולטרגייסט". עם יציאתה של הגרסה הקולנועית של "זה" (והפיכתה ללהיט קופתי ענק), נראה שהפחד מליצנים גדל כל כך עד שליצנים אמיתיים מתלוננים על פגיעה בפרנסה. זה הגיע למצב שבו ארגון הליצנים העולמי (כן, זה דבר שקיים) הוציא הודעה רשמית לעיתונות בה כתוב שליצנים מפחידים קיימים רק בדברים בדיוניים, ואין קשר לליצנים אמיתיים, שרק רוצים להפיץ שמחה וקשתות בענן.
העלילה בספר מתרחשת במקביל בשתי תקופות זמן שונות – פעם כשהגיבורים ילדים, ופעם כשהם מבוגרים – אך הסרט מחליט, בצדק, שתקופה אחת זה מספיק, ומציג רק חצי מהסרט – זה של הילדים. החצי של המבוגרים יגיע בסרט ההמשך. חבורת הילדים, המכונה "מועדון הלוזרים", יוצאת לחקור לאן נעלמים ילדים בעיירה שהם גרים בה. כמובן שבמהלך הסיפור הם נתקלים מספר פעמים בפניווייז, הליצן המפחיד. אבל להגיד שהסרט הוא על ליצן מפחיד זה לרדד אותו ולפספס את הפואנטה. לא ממש קשה להבין שזה סיפור על פחד והתמודדות איתו, כשלכל אחד מהילדים יש גורם מאיים אמיתי בחייו. פניווייז הוא רק סמל המרכז את הפחדים האלה. מה שלא אומר שהוא לא סמל קריפי לאללה.
וזה כנראה המקום לחלק שבחים לכל הקאסט. זה היה יכול ממש בקלות להיות עוד סרט עם שחקנים ילדים בלתי-נסבלים שהיו גורמים לקהל להתפלל שהליצן יהרוג את כולם – תופעה נפוצה בסרטי אימה בכלל, ובכאלה שבהם מופיעים ילדים בפרט. אך למרות שלא כל הדמויות שלהם מפותחות באופן שווה, רוב הקאסט הצעיר נותן הופעות מוצלחות. ביל סקארסגארד – שנכנס בהצלחה לנעליו של טים קארי במיני-סדרה – הופך את פניווייז לאחת הדמויות הכי קריפיות ומלחיצות שראיתי בקולנוע בזמן האחרון, בטח שבשנה הזאת. הוא לא רק עומד מרחוק ומביט בילדים במבט מאיים או רק קופץ ועושה "בו!" כל כמה דקות, אלא גם מוצא זמן ממש להחליף איתם כמה משפטים קריפיים ולהשתמש בטקטיקות הפחדה מגוונות. כשגם הדמויות וגם המפלצת מוצלחים – אין עוד הרבה מה לבקש מסרט אימה.
אבל לסרט יש חסרון אחד עיקרי. לפני כמה שנים יצא לי להיות לראשונה בפארק שעשועים של "יוניברסל" בזמן חג ליל כל הקדושים, כשבזמן זה הם מעלים אירוע מיוחד בלילה עם כל מיני אטרקציות מפחידות. אחת מהן הם "בתי הפחדה" המבוססים על מותגי אימה ידועים, כשצריך ללכת בהם ומדי פעם קופץ איזה שחקן בתחפושת ומבהיל אתכם. בפעמים הראשונות זה מצליח, וגורם לכם לקפוץ, אבל ככל שמתקדמים והאטרקציה נמשכת כבר אפשר לנחש מאיפה תגיע ההפחדה הבאה ,ויש כבר תחושה שמיציתם את העסק.
הבמאי אנדי מוסצ'יאטי הראה בסרטו הקודם, "מאמה", שהוא יודע לעשות אימה טובה. כזאת שבנויה על אווירה מפחידה ולא רק הקפצות זולות. ההבדל הוא ש"זה" ארוך יותר מ"מאמה" בכמעט 40 דקות. בחציו הראשון הוא מצליח להיות סרט אימה טוב עם כמה סצינות אפקטיביות. אבל כשסרט באורך שעתיים ורבע מנסה להפחיד שוב ושוב ושוב, במערכה האחרונה כבר קל לנחש מאיפה תגיע ההפחדה הבאה. העיניים מתחילות לפזול לכיוון השעון וכבר מתחילים לשכוח שבהתחלה זה היה סרט אימה מוצלח.
"זה" כנראה יהיה סרט האימה הכי טוב שיצא השנה בקולנוע (אלא אם כן אתם מחשיבים את "תברח" לסרט אימה). הוא בלי שמץ של ספק היותר מוצלח מבין העיבודים לסטיבן קינג שמוקרנים כרגע. אבל במקום סרט מצויין הוא רק סרט טוב מאוד, כי הליצן הזה ממשיך את המסיבה הרבה אחרי הפאנץ' ליין.
זה שווה תגובה
לא הגבתי פה כבר כמה שנים, אבל זה שווה תגובה (pun intended).
הביקורת יותר מפרגנת מבאתרים ישראלים אחרים, אבל עדיין קצת חוטאת לסרט. מדובר בעיבוד לא פחות ממרהיב. כמו שנאמר ההחלטה על הפיצול מראה על המון מחשבה שהושקעה בהבאת פרטי העלילה לצופים – זה ספר יותר ארוך מהתנ"ך, נסיון דחיסה לסרט אחד יהיה פשוט מביך. אני פחות נוטה להסכים שהסרט התדרדר להקפצות זולות, הסצנות שגרמו לקהל להשתנק היו באמת ובתמים עוכרות שלווה ולא סתם דמויות שמקפצות למסך תוך צלילי חריקה צורמים. שורה תחתונה למי שמתלבט: חובה לחובבי הז'אנר, סרט מצויין, עשיר ויזואלית שעושה המון כבוד לספר עליו הוא מתבסס.
תוכל להביא דוגמאות?
כי אני חוויתי את הסרט כרצף של הקפצות רפלקסיביות פשטניות וזולות, וכמעט שום דבר מעבר לזה. מה ראית שאני לא?
לטעמי הביקורת דווקא מדויקת ביותר
גם בצדדים החיוביים – משחק מעולה, אווירה קריפית בצורה מסוגננת וייחודית, וגם בצדדים השליליים – הפחדות שערכן נשחק ככל שהסרט נמשך. קיצוץ באורך הסרט היה עושה לו טוב, גם אם זה היה בא על חשבון השמטת עוד פרטים מהספר.
האמת שהספר לא ארוך יותר מהתנ"ך...
Kings James Bible (Protestant) – 783,137 words
IT – 444,414 words
Just saying… ;)
באנגלית זה לא כולל את הברית החדשה?
(ל"ת)
צודק! 593,493
My bad
אבל עדיין 593,493 מילים בברית הישנה ויותר מ-IT ;)
לא מפחיד ולא מעניין וארוווווווך
סורי, לא התרשמתי בכלל. נראה כמו סרט אימה לילדים. לא מפחיד וארוך מאוד. גרסה משעממת של "דברים מוזרים"
אני היחיד שחושב שהמקור לא מדהים?
זה ממש לא אחת מפסגות היצירה של קינג (לדעתי האישית שנחשבת יותר משלכם).
הוא ארוך כגלות, מכניס מטפיסיקה מוזרה שפוגעת ברצף הקריאה, מראה חלקים בסיפור מנקודת המבט של "זה" ובכך מוריד מן האימה שבו, קופץ קפיצות זמן שפוגעת ברצף העלילה ולא תורמות ומכיל בתוכו סצינה בסוף שקשה להאמין שנכתבה, לא תורמת בשום אופן לעליה או לפיתוח הדמויות ובשכל רב נחתכה מכל עיבוד לספר.
מבקר חכם ממני טען שכמעט אפשר להרגיש בשאריות קוקאין ועודף חשיבות עצמית בכל פעם שהופכים דף בספר.
סרט מעולה - הרבה יותר טוב מהמקור
בכללי הוא נוגע ברבדים הפסיכולוגים בדרך מצוינת.
לא חושבת כמוך. המבקר החכם יודע איך מרגישות שאריות קוק!?
קראתי את הספר לפני המון שנים אבל עדיין זכור לי כמה אהבתי ועדיין מדורג אצלי כספר הכי מפחיד שאי פעם קראתי. וקראתי ה מ ו ן ספרים.
הרגיש כמו פרק ארוך של Stranger Things
עם הטוב והרע המשתמעים מכך. נהניתי מאוד, אבל האלמנטים של האימה (בניגוד לתחושת הטרור הנובעת מהספר) מוזילים את העיבוד.
הליצן מהווה בעיני סמל לא לפחדים של הילדים, אלא של המפיקים – במקום להשתמש בו כאלמנט מטיל אימה, הוא הופך לטריק מסיבות רועש וצעקני כי ליצור אווירת אימה יותר קשה מלעשות "בו".
למרות כל זאת, נהניתי מאוד. הילדים מעולים, כסרט אימה זה סרט מוצלח אפילו אם לא פורץ דרך והביטויים שכן נשארו נאמנים לספר והרפרנסים שנשתלו לחובבי הספר, הסופר והז'אנר – כייפים לאללה.
למה כולם משתגעים מהסצנה ה"בעייתית" שהייתה בספר והושמטה?
האם לרצוח, לבתר, לאכול גופות של ילדים זה סבבה ואפשרי לכתוב על זה, ומה שהיה כתוב בסצנה זה לא? דיי כבר להשתגע מכל דבר. אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את קינג זה שהוא לא שם על אף אחד (לפחות בזמנו, עכשיו הוא בטח מתיישר לפי הפוליטיקלי קורקט) וכותב על הדברים הכי מעוררי חלחלה שנוגעים בנפש האדם.
לרצוח, לבתר ולאכול גופות של ילדים מוצג כדבר שלילי
הדבר הבעייתי לא הוצג כך.
אם הילדים היו אוכלים גופות של ילדים אחרים כחלק ממסע עמוק של גילוי עצמי וככה הסרט היה מתייחס לכך – זה בהחלט היה נהפך ל"סצנה הבעייתית השנייה, אחרי הבעייתית הראשונה"
בספרים אחרים שלו קרו גם דברים גרועים מזה והם ספרים אדירים
אם אין לאנשים את הבטן בשביל לקרוא דברים חולניים ומעוררי חלחלה, למה הם הולכים לסטיבן קינג מלכתחילה? יש מספיק סופרים שלא יכתבו על שום דבר מעורר מחלוקת כדי לא להכעיס אף אחד.
אבל הספר לא מציג את זה כדבר חולני ומעורר חלחלה
אם הוא היה מציג את זה ככה היה ניתן לעשות דיון שונה לחלוטין ואפשרי שהייתי בצד ההפוך שאני כרגע בו.
הספר מציג את זה כ"לה-די-דה, איזה דבר נפלא, חי חי חי" וכאן הבעיה (לפחות שלי). לא עצם הצגת הדבר, אלא הדרך שבה הוא מוצג, המקום בה הוא מוצג, הדברים שהוא מסיים ועוד.
עוד כמה סיבות
אם הספר לא היה כולל את הסצינה הנ"ל, שום דבר לא היה משתנה.
יש מי שמנסה לטעון שמדובר במן אקט סימבולי של סיום הילדות.
למעשה, כל החלק הראשון של הספר הוא "אקט סימבולי" של סיום הילדות.
ספר טוב, אמור לתת יותר מסצנות שמטרתן היחידה היא shock value.
אם המטרה היחידה היא לצעוק לקורא "תראו אותי!" אז היא מיותרת וגורעת מהספר.
אזהרה!
תגובה שהיא 90% רציני מעליי!
זה יכל אולי להיות מפחיד
אם כל סצנת הפחדה לא הייתה רועשת בצורה מוגזמת. ממש כאבו לי האוזניים עד שהסרט נגמר. זה לא קרה לי אפילו בסרטים נורא רועשים שראיתי באולם איימקס (כמו דנקרק) . אני גם חושב שהסצנות המפחידות הן בעצם אותה סצנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב רק עם דמויות שונות, מה שהוריד את האפקטיביות שלהן משמעותית בעיני.
האם יש לך נסיך אלברט בפחית?
לדעתי מה שיותר מפחיד מליצן פסיכוטי הוא הרעיון שעכשיו גם סרטי אימה לפי ספר בודד מקבלים פיצול לשני חלקים.
באמת מתכננים סרט המשך ל"זה"?
לא הייתי קורא לזה סתם עוד ספר "בודד"
האם יצא לך בכלל להעיף מבט על הספר עצמו? הוא נורא שמן ובעל יותר מאלף עמודים, ולדחוס הכל לשעתיים, או אפילו שלוש, עלול לעלות לו ביוקר (כמו שקרא עם הגרסה הקודמת משנות ה90).
ביפ ביפ
ציפיתי לסרט (ה)זה מאוד. אפילו קראתי את הספר שוב כדי להיזכר (עכשיו, בקריאה בוגרת, הוא פחות מפחיד, אבל יותר עמוק ועצוב). קצת התאכזבתי בגלל האפקטים וה-jump scares. לעיבוד של ספר של סטיבן קינג, בעיקר ל"זה", מגיע יותר, הרבה יותר.
ביל סקארסגארד היה מקריפ ומהמם כמו שהוא (טוב, נו, עם קצת איפור ותלבושת). הוא לא צריך תנועה מהירה ולא טבעית, או לסת חייזרית מגוחכת כדי להיות פניוויז. יותר מכך, "זה" הוא יצור שצורתו תלויה בדמיון ובפחדים הכמוסים של כל אחד, למה להאכיל אותנו בכפית לגבי איך "זה" נראה ברגע שהוא אוכל אותך? מעצבן. מזכיר את סרטי האימה המטופשים ביותר של השנים האחרונות.
הילדים מעולים, אבל לא ברור לי למה לקחו ממייק את התפקיד המשמעותי שלו.
פנינהוויז. נהדר.
בלי שום ספק שם המשתמש של השנה.
אני דווקא אהבתי את העיצוב הזה.
דברים כמו הלסת של פניווייז הם הצצה קטנטונת למראה האמיתי שלו ועוזרים להדגיש את העובדה שמדובר במפלצת חייתית. זה בהחלט עדיף על העיבוד הקודם שבו פשוט היה לך שחקן בריטי שמן בחליפת ליצן.
פספוס ענק/אולי אף עיבוד קולנועי לא היה מספק את הסחורה
אכן כפי שטענו כאן לפני, האימה בסרט שוות ערך לרכבת השדים בלונה פארק ת"א וסובלת מקלישאתיות יתרה.
מעבר לכך, האימה המשמעותית שזכורה לי בספר היא האימה התת-קרקעית והסמויה מהעין (בדומה אולי באיזשהו אופן לזרמים האפלים מתחת לפני השטח בטווין פיקס) שבסרט היא קיימת במידה מועטה.
בנוסף, ההרגשה שלי היתה שהסרט מנסה להתחבב על הקהל ולהדגיש יותר מדי את האלמנטים של דרמת-נעורים עם נגיעות קומיות א-לה אני והחבר'ה/סטריינג'ר טינגס – לטובת סטריינג'ר טינגס (שאינה סדרה מושלמת) אציין שאני רואה בה הרבה מודעות עצמית ואינטרטקסטואליות שלא קיימת ב"זה 2017", מה עוד שהאימה בברים מוזרים יותר מובנית ואפקטיבית.
לסיום רק אתחבר לכותרת שכתבתי, יכול להיות שאף עיבוד קולנועי ל"זה" בדומה גם לסרט הטלויזיה הבינוני עם טים קארי לא מסוגל להעביר את העושר שקיים בספר המקורי ואת הזרמים הסמויים והסאבטקסט שבו, מה שמוביל לטעמי לשתי יצירות די שטוחות בפרשנות שלהן לספר.
"האימה בברים מוזרים"
זה שגיאת הקלדה נפלאה ממש
"זו" לא "זה"
שגיאת הקלדה פחות נפלאה…
אין לי מושג למה,
אבל אני ממש חושב שביל סקארסגארד יכול להיות אחלה ליהוק ראשי לדמות של יוריק בעיבוד של "Y האיש האחרון" שכנראה יגיע בסופו של דבר לרשת FX אחרי כל השנים האלה.
השחקן של פניוויז ממש מתאים לשחק את הג'וקר
בבאטמן. היה עושה הרבה יותר טובה מג'ארד לטו.
אם אפשר
בכל פעם שבסרט כזה או אחר תופיע המילה- fuck, יצטרכו לתרגם אותה לעברית ככה: פאק.
שמישהו יארגן עצומה או משהו, לי אין זמן.
תודה.
מיני ניטפוק
לא רק שזה לא סביר שחבורה כזו חנונית וחמודה של ילדים תשתמש בקללה what the fuck?! על כל צעד ושעל (הם בני 11, לעזאזל), אני חושב שהביטוי הזה טרם היה קיים באייטיז. מקסימום what the hell.
קשה מאוד לשים את האצבע בצורה מושלמת על סלנג
ולדעת מתי הוא התחיל וכולי אבל "מה הזרגוג?" הופיע כבר ב1954 בספר כלשהו, והמילה הייתה בשימוש נרחב מאוד בשנות ה60 עד כדי התייחסות של בתי המשפט לגבי השאלה האם היא מוגנת תחת חופש הביטוי או לא. כך שהביטוי היה בהחלט קיים. לגבי האם ילדים ישתמשו בו או לא ובאיזה תדירות, זה משהו אחר.
למעשה המילה היתה בשימוש כבר במאה ה15
יש שלושה תיעודים של המילה בכתב עד 1528. לא בדיוק המצאה חדשה…
הסרט Risky Business יצא ב-1983
אז הייתי אומרת שלפי הקטע הבא מתוכו, לפחות החלק השני בתזה שלך צריך בחינה מחדש:
Risky Business – What the Fuck
אני חושב ש"זה" היה יכול להיות סרט טוב, אם הוא היה סרט טוב
כלומר, למה לא התחברתי לסרט? האם זה האפס-עומק שנתנו לדמויות ופשוט ציפו שנתרגש מהם ואיתם? התחושה המציקה שלא הצלחתי לשלוט בה של "אבל זה לא ככה בספר"? אני מניח ששילוב של הדברים.
ראשית כל, ויכול להיות שזה היה ככה בספר – לא הצלחתי להבין מה בדיוק מניע את פניוויז ולמה. פניוייז של הספר הרגיש כמו דמות רעה ומפחידה שמתעללת בדמויות הראשיות סתם כי היא יכולה. כאן, המטרה המוצהרת שלו זה לאכול את הדמויות ואז הוא… ממש גרוע בלעשות את זה. יש כמה סצנות שבהן אין שום סיבה שהן לא הסתיימו בכך שהילדים יהפכו לסנדוויצ'ים, והסרט לא מצליח להבהיר א. למה הוא עושה מה שהוא עושה ב.מה הם בדיוק המגבלות (אם יש) של הכוחות שלו. וחוסר הבהירות הזאת גורם לפניוייז להראות קצת PG-13. נחנח כזה.
שנית כל, המעבר לשנות ה-80 לא עשה טוב לסרט. לא בגלל שלא צריך לעדכן אותו, אלא בגלל שזה עדכון ריק. הילדים נמצאים בשנות ה-80, אבל רק טכנית. הם מתנהגים כמו ילדים משנות ה-50, והדברים שקורים עדיין מתרחשים בשנות ה-50 וזה מוזר. זה לא נוראי, אבל זה מרגיש כאילו העדכון נעשה רק חצי דרך.
כמובן, גם לי הפריעו הרבה מהניטפוקים שהועלו בתגובות מסוימות : העובדה שהילדה רצחה את אבא שלה ולא מתייחסים לזה בכלל, העובדה שסטנלי מתאמן על הברכה של ההפטרה, אבא שלו טוען שהוא מתאמן על הפרשה, ואז הוא מחזיק את הספר הפוך והעובדה שאם פניוייז יכול להפוך לליצן ענקי ולצאת ממסכי טלוויזיה למה הוא לא פשוט עושה את זה כל הפאקינג זמן???
אבל יותר מזה, מפריע משהו עמוק יותר: הספר מבהיר, בשנייה הראשונה, שיש לדברים כאן מחיר ושאנשים יכולים למות. לא האחים-של – אלא הדמויות עצמם. אנחנו אומנם יודעים שכל הילדים שורדים, אבל אנחנו שבתמונה הכללית לשרוד זה לא מבטיח שום דבר, אז מפלס האימה עולה. כאן… אין את זה. בשום שלב לא הורגש שהילדים יכולים לשלם מחיר אמיתי כלשהו או באמת לאבד את חייהם, וכשאין פחד בנוגע לגורל הילדים, אין באמת פחד
הוא גם לא סרט גרוע – ביל מאוד טוב כפניוייז, ויש לסרט כמה בדיחות משעשעות, אבל בסך הכל מבין העיבודים של סטיבן קינג שראיתי השנה "המשחקים של ג'ראלד" לוקח.