היי, לפניכם טקסט ארוך. למי שרוצה להגיע לסקר מהר בלי לקרוא מה הולך פה – הנה הקישור
יש שתי הנחות שאומנם אין עליהן הסכמה מוחלטת, אבל יש הסכמה די רחבה עליהן:
הראשונה היא שקולנוע זה מגניב. כלומר, גם יפה ונוגע ללב ומעניין ומצחיק אבל בעיקר מגניב. זה מגניב שהוא יכול להיות יפה ונוגע ללב ומעניין ומחכים ומצחיק. זה מגניב להתעמק בסיפור של שעה וקצת עד ארבע שעות ועוד. זה מגניב להיבלע למשך זמן קצוב לעולם אחר ואז לעסוק ולדבר עליו אחר כך. היסטורית הקולנוע מלאה ברגעים מגניבים ומעניינים ויפים. אם, במקרה, אתם חושבים שקולנוע זה לא כזה מגניב – אני לא לחלוטין בטוח מה אתם עושים באתר.
השנייה היא שקולנוע ישראלי הוא.. אה, קצת פחות מגניב. בקטע די מתסכל, רוב הסיכויים הם שחובב קולנוע ישראלי לא יהיה חובב של קולנוע ישראלי. וכמובן, זכותו של כל אחד לדעותיו, אבל זה מעצבן מאוד כי קולנוע ישראלי, לעזאזל עם הכול – הוא גם מגניב.
בניגוד לסטיגמות שלו הוא לא רק דרמות משפחתיות, סרטים על הכיבוש, קומדיות טיפשיות והסרט הנדיר הטוב שבא פעם בכמה שנים. יש לנו גם סרטי ניאו-נואר (ציפורי חול), אימה פסיכולוגית (ימים קפואים) או פילוסופית (תיקון), דרמה פסיכולוגית מסוגננת (מצור), קומדיה פילוסופית (היורד למעלה), מחזות זמר שאינם קזבלן (נורית, חמש חמש), סרטי קומדיה ישנים שאינם בורקס או קישון (999… עליזה מזרחי), ביוגרפיות קולנועיות (זוהר, יונה), קומדיות קלילות (בננות), כבדות (מיתה טובה) או במשקל נוצה (מה כבר יכול לקרות?), סרטי ילדים (אבוללה), סרטי אקשן (בית לחם), סרטי כלא (מאחורי הסורגים), סרטי מתח (האיש שבקיר), סרטי סטלנים (משהו טוטאלי), קומדיות פשע (מרס טורקי), דרמות היסטוריות (הבית ברחוב שלוש), סרטי מתח פוליטיים (הבלתי רשמיים) והיי, למרות השם הרע שיצא להן ראוי להגיד שיש כמה דרמות משפחתיות-סרטי כיבוש-קומדיות טיפשיות ממש טובות שיצאו פה.
וזאת רק רשימה חלקית מאוד של סרטים, כן? היא בכלל לא מתקרבת לכלול את כל הסרטים הישראלים הנהדרים שראיתי, והיא בטח לא כוללת את כל הסרטים הישראלים הנהדרים שלא ראיתי. אבל לצופה הממוצע שרוצה להרחיב את אופקיו יש שתי בעיות: הראשונה היא שקשה מאוד להשלים סרטים ישראלים (למרות שבין וואלה!VOD, המאגר של הקרן הקולנוע וה-VOD של יס, הוט, סטינג וסלקום המצב פחות נורא מבעבר) והשנייה היא שקשה למצוא רשימה של הסרטים הישראלים הכי טובים.
נכון לעכשיו, לפי מה שאני מוצא, יש 4 רשימות שאפשר למצוא ואפשר להסתייחס אליהן ברצינות (כלומר, לא איזה שרשור בפורום FXP):
- זאת של מעריב שנוצרה לפני 6 שנים, שהיא הרשימה הראשונה שעולה בחיפוש, ונעשתה בדיוק רגע לפני שנות הפלא של 2013-2014. מדובר במשאל של 20 מבקרים ואנשי קולנוע והתוצאה הסופית כוללת 40 סרטים (הקישור הוא דווקא לסינמסקופ ולא למעריב, כי לאינטרנט יש דרכים מסתוריות ועקומות. כפיצוי יש את האחת הקצת יותר מחולטרת משנה שעברה שכוללת רק 21 סרטים);
- זאת של סינמטק תל אביב ששאלה מספר מבקרים (ביניהם גם נעמה רק מהאתר) ושכוללת 18 סרטים;
- לאורי קליין יש סוג-של שתי רשימות – האחת היא רשימה ל"מיטבי לכת" של מספר סרטים מצומצם (שחלקם קשה עד בלתי אפשרי להשיג לצפייה באיזורים בארץ שאינם תל אביב) והשנייה הם סרטים שנמצאים כחלק אורגני מרשימת "180 הקלאסיקות שכל חובב קולנוע חייב להכיר" (שאם אני סופר נכון, כוללת 34 סרטים ישראלים);
- והאחרונה היא של אתר מאקו ויצאה שנה שעברה – "70 הסרטים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי" – רשימה עם טעם ייחודי, וכזאת שדורשת בירור כי מי בדיוק חושב ש"נשיקה במצ"ח" הוא סרט "גדול", למען השם.
למקרה ותהיתם – יש בדיוק שבעה סרטים שמופיעים בכל הרשימות: ואלס עם באשיר, תעלת בלאומילך, אוונטי פופולו, מציצים, הלהקה, החיים על פי אגפא וחולה אהבה משיכון ג' (אפס ביחסי אנוש היה כנראה מופיע בכל הרשימות לו זאת של מעריב הייתה נעשית שנתיים לאחר מכן, יש להגיד).
חוץ מהרשימות הללו, יש בעמוד החיפוש השני של גוגל (או בשמו השני "המקום שלא קיים") עוד כמה רשימות מבלבלות ולא ברורות או של בלוגים נורא קטנים או כל מיני דברים שהם בערך רשימת הסרטים הגדולים כמו החידון של טיימאאוט או מצעד הסצנות הגדולות של וואלה! משנה שעברה. (עריכה: או רשימה שמתמקדת ספציפית רק ב-25 השנים האחרונות שאין שום דרך למצוא כי ידיעות אחרונות אף פעם לא העלו אותה לאתר, אז תודה לבנימין ששלח לי).
ולכן, למרות שיש לציין שכן יש איזה בעיה עם רשימת "הסרטים הכי טובים" (ואפילו אם זאת רשימת יותר מצומצמת של ז'אנר או מדינה) כי יהיו סרטים מעולים שלא יופיעו בה כי אף אחד לא ראה אותם, או כי יש איזה סכנה ביצירת קאנון וקבעון מחשבתי במקום לתת לאנשים לחקור בעצמם – החלטנו לעשות, בעזרתכם, את רשימת הסרטים הישראלים הטובים ביותר (על פי מצביעי עין הדג. בשבוע שהסקר פעל.).
למה? כי מבין כל הרשימות למעלה, ועוד רשימות שהיו במהלך השנים שהיו ונעלמו, היה חסר את הקול הזה שנקרא לו "חובב הקולנוע" – לא המבקר שיש לו קשרים בתעשייה וצפה בכל הסרטים שיש, אבל גם לא אחד שהולך לקולנוע פעם בשנה ועדיין תקוע ב"הלהקה-חלפון-סנוקר". מישהו שיודע לזהות סרט טוב כשהוא רואה כזה, ומחפש עוד סרטים טובים לראות תמיד.
כי כשהתחלתי לגשש סביב הפרוייקט יותר מדי חובבי קולנוע אמרו לי "לא מבין בקולנוע ישראלי" וזה משגע אותי, כי לעזאזל, זה הקולנוע שלנו. ובדיוק בשביל אותם אנשים הייתי רוצה לתת להם נקודת התחלה שתעורר להם את התאבון ותשלח אותם לחקור עוד קולנוע על מנת שנגיע למצב שאשכרה אכפת לנו מסרטים ישראלים, ברבים, ולא רק מסרט ישראלי אחד בשנה.
אז לכבוד יום העצמאות ההולך ומתקרב, החלטנו להרים לקולנוע הישראלי במשך השבועיים הקרובים. זה יעבוד ככה:
כל מי שייכנס לפה, יוכל לבחור חמישה סרטים ישראלים שאותם הוא מחשיב הטובים ביותר ולשלוח. לאחר שבוע, ביום העצמאות עצמו, יעלה הסקר שיאגד את עשרת הסרטים שקיבלו את מירב הקולות לקרב על התואר "הסרט הישראלי הטוב ביותר".
שימו לב שסרט זה סרט. גם אם הוא חמש דקות, גם אם הוא שעה וגם אם הוא חמש שעות, גם אם הוא תיעודי וגם אם הוא מצוייר. אז "מבצע סבתא" ,"המוסד הסגור" ו"סרט אפס" הם לחלוטין בחירות סבירות, וגם "פרינסס שואו", "יונתן אגסי הציל את חיי", "יומן" או "מקודשת" (היי אמא!), ומי שרוצה להצביע ל"לוף" או "1 באפריל" או סרט ישראלי קצר אחר גם מוזמן (כאשר יש לקחת בחשבון שיכול שזה כנראה יהיה בבחינת "קול מבוזבז" אלא אם הוא מצליח לשכנע אנשים בתגובות בהמוניהם להצביע). מי שלא בטוח לגבי ההבדל בין מערכון אינטרנט אקראי לסרט מוזמן לשאול בתגובות לפני שהוא שולח.
הבחירות הן לא לפי דירוג כלשהו – המקום הראשון זוכה לאותו ניקוד כמו המקום החמישי. מי ששלח ואז התבלבל ורוצה לשלוח בשנית – אפשר, אבל אם אני אריח משהו באזור ההספמה אני פשוט אבטל את כל הקולות של האיש.
חוץ מזה, במהלך השבועיים של שני הסקרים, כותבי האתר יכתבו על הקולנוע הישראלי – בין אם אלה ביקורות על סרטים או הגיגים על הקולנוע הישראלי בכלל.
למי שלא בטוח למי להצביע – אני מזמין אתכם להסתכל בקישורים שנתתי כדי לקבל רעיונות, לרפרף אולי בספר הקולנוע הישראלי להיזכר בסרטים שאולי שכחתם ובעיקר לתת המלצות לסרטים שאולי אנשים שכחו ומגיע להם לפחות רגע של מחשבה בדיוק באותה מידה שיש לחשודים המיידים כשחושבים על "הסרטים הישראלים הכי טובים".
לי, למשל, אם מוציאים את כל הסרטים שנמצאים ברשימות ששמתי למעלה וכל הסרטים שזרקתי למעלה יש פינה חמה בלב גם ל: מסעות ג'יימס בארץ הקודש, מנפאואר, כלבת, מסווג חריג, כרוניקה של היעלמות, לא פה לא שם, אני לא מאמין אני רובוט?!, המשגיחים, הלהקה האחרון בלבנון, ארבינקא ואני בטוח שיש עוד.
אז יאללה. תזיזו את התחת ההיפופוטומי שלכם בקצב אחיד עם כל הלהקה ולכו להצביע ואז בואו לפה כדי להגיד למה הצבעתם. ושיהיה לתפארת מדינת ישראל.
החמישיה שלי:
מקום בגן עדן (הסרט הישראלי האהוב עליי ובפער. שימוש נהדר במדרשי חז"ל בשבי לסרט אקטואלי)
אפס ביחסי אנוש
מבצע סבתא
סלאח שבתי
אדם בן כלב (התלבטתי אם נחשב ישראלי, ויקיפדיה מחשיב אותו בקטגוריה).
וואו כמה היה קשה להחליט על 5 בלבד, יש תחושה שהשארתי כל כך הרבה בסרטים אהובים בחוץ.
אני הייתי אומר שאדם בן כלב לא ישראלי
יש לו שחקנים ישראלים והוא מבוסס על ספר ישראלי, לפי מה שאני רואה. אולי יש גם קצת תרומה מכמה קרנות. אבל הפנים ורוב הצוות הם מאוד "לא ישראלים". מצד שני, זה רק מהתרשמות חיצונית. את הסרט עצמו לא ראיתי.
נספח 1: הופעות
השנה לא יהיה סקר נוסף של הופעות בגלל, ובכן, סיבות – אבל מי שרוצה גם לדבר ולבחור על ההופעות הטובות ביותר בקולנוע הישראלי: אני, לפחות, יותר מאשמח לשמוע מה הן לדעתכם.
נספח 2: הימורים
נראה שהנוהל קצת נעלם, וחבל – אז תגידו, מי לדעתכם יבחרו כעשרת הסרטים הישראלים הגדולים ביותר?
מי מפחד מהזאב הרע
או אפס ביחסי אנוש
או הערת שוליים
אבל כנראה שמי מפחד מהזאב הרע
גבעת חלפון.
(ל"ת)
אני ממש מקווה שאתבדה אבל נראה לי שתהייה נטייה מוגזמת לכיוון סרטים שיצאו ב-19 השנים האחרונות, משהו כמו 80% מהעשירייה במקרה הטוב.
את שני המקומות הבודדים לדור הוותיק יאיישו קישון עם "סאלח שבתי" ואסי דיין עם "גבעת חלפון" (או "אגפא" במקרה של הפתעה). כל רשימה שמכבדת את עצמה חייבת לפחות סרט אחד של כל אחד מהם.
שאר העשירייה (עפ"י רמת פופולריותם באתר לאורך השנים):
1. מי מפחד מהזאב הרע (סרט טוב אבל יהיה מוזר ממש לראות אותו ברשימה כזאת)
2. אפס ביחסי אנוש
3. הערת שוליים
4. ואלס עם באשיר
5. מבצע סבתא
6. עג'מי
7. ביקור התזמורת (או סרט אמנתי אחר במקומו)
8. משהו קליל ופופולרי של רשף לוי/אבי נשר/שמי זרחין
על סף העשירייה: כנפיים שבורות, הסרט הישראלי הראשון שמצא את מקומו בעשירייה השנתית באתר.
הפתעת המשאל: צבא המעריצים של המוסד הסגור מגויס לעוד מבצע ומביא את הסרט מ-2007 לשיא נוסף.
8/10 זה לא רע בכלל, אפילו אם היית קצת פסימי מדי :)
(ל"ת)
בולט בהעדרו - האסונות של נינה
מעניין ששיאן פרסי אופיר ומה שבעייני בהחלט צריך להופיע בחמישיה הראשונה גם בראיה חוזרת, הסרט "האסונות של נינה", לא מופיע בכל הרשימות האלו.
כן, זה רק מוכיח שכמו עם האוסקרים - אין ממש קורלציה בין שיאנים כאלה ואחרים ומורשת קולנועית
ספציפית "נינה" – אני חושב שפשוט כל מה שגביזון עושה טוב הוא עשה טוב במקומות אחרים.
מי מפחד מהזאב הרע
סרט ענק.
וואו, איזו רשימה מרשימה של דפי סרט שצריך לפתוח.
(ל"ת)
Made in Israel לטעמי הסרט הכי טוב שעשו פה.
אם כי לא אשקר שערכי ההפקה שלו, שעל פי הביקורת של לונג ג'ון מ-2001 היו מטורפים ביחס למה שהקולנוע הישראלי הביא עד אז, לא הכי מחזיקים היום מעמד (אם כי הצילום עדיין מצויין). אבל משאר הבחינות, הוא עדיין עובד מצויין לטעמי.
נעשה בישראל, אבל על חצי קלאץ'
מסכים חלקית. יש דיאלוגים קולחים, דמויות כיפיות, צילום מהמם והרבה דיונים על זכרון השואה והאם "פעם נאצי תמיד נאצי"… אבל אז מגיע החצי השני של הסרט והוא התחיל לאבד אותי. המערכה האחרונה שלו, בלי ספויילרים, מאכזבת ומאבדת הרבה מהקסם של המערכות הקודמות.
עדיין סרט אנדרטייטד לחלוטין של אחד הבמאים היותר מוכשרים בארץ.
כן, מאוד מתלבטת אם לשבץ אותו או את קלרה הקדושה
את שניהם הקלטתי כששודרו בטלויזיה, וראיתי אי אילו פעמים.
בשניהם יש רעיון מאוד טוב וביצוע שברובו הוא טוב אך פה ושם כושל. מייד אין יזראל קצת יותר מהוקצע, קלרה הקדושה קצת יותר פנטסטי. קשה.
לדעתי שניהם לא יגיעו לעשיריה.
שש פעמים! שש פעמים!
אהההה, אני לא מאמין שכתבתי כל כך הרבה סרטים ופספסתי את יצירת המופת הזאת. בבקשה אל תשכחו אותה.
לא יכול לשכוח אותה
כלומר, גם בגלל הסרט עצמו אבל גם כי כשהלכתי לראות אותו בסינמה סיטי הוא הוקרן באולם kids. לראות סרט כזה בזמן שאתה יושב על כסא עם תמונה של מדגסקר זה חתיכת דיסוננס.
חמישה שבחרתי ועוד חמישה
נורא בא לי להכניס את ה"טראמפיסט" בגלל כל הצחוק והזיכרונות הקרועים ממנו, והתאפקתי בשם הטעם הטוב והקורקטיות. יחד איתו יש הרבה מאוד סרטים פגומים (מראש או במבט לאחור), שבכל זאת שמורות להם הנוסטלגיה והתמימות
מה כן:
מציצים
מי מפחד מהזאב הרע
תעלת בלאומילך
אפס ביחסי אנוש
ואלס עם באשיר.
חמישה אהובים נוספים שלא היה להם מקום:
את לי לילה
ימים קפואים
אדמה משוגעת
גט
הערת שוליים
חמישה סרטים וילדה
אוונטי פופולו – זה אמנם סרט שמעמיד פנים שאנשים זרים הם בעצם אנחנו עם מבטא, אבל הוא עשוי בכל-כך הרבה כשרון וחן שאי-אפשר לעמוד בפניו.
שורו – כי, לכמה רגעים, היה נדמה שתל אביב יכולה להיות יצירתית וחופשיה באמת וכי כששבי גביזון מצחיק, הוא ממש מצחיק.
מסעות ג'יימס בארץ הקודש – הסרט הוא אמנם משל קצת אגרסיבי לפעמים, אבל הליהוקים הנהדרים והסיפור צובט הלב נפלאים, ויש לו את שוט הסיום הכי טוב מכל סרט שראיתי אי-פעם.
האושפיזין – כי כל שערה בזקנו של שולי רנד מכילה יותר כשרון מטקס אוסקרים ממוצע, וכי ככה צריך לעשות סרט על החברה החרדית (על החילונית, פחות).
הערת שוליים – מי ידע שהאקדמיה יכולה להיות מרושעת, מלאת אינטריגות, ועמוסת רגשות ותככים עד כדי כך? כל מי שהיה בה יותר מחמש דקות, האמת, אבל בכל זאת, איזו הדגמה מרהיבה.
והילדה: קלרה הקדושה, שהוא אמנם מעט בוסרי, אבל כשהתאהבתי בו, גם אני הייתי.
יש מצב לתזכורת לשוט הסיום של מסעות ג'יימס בארץ הקודש?
מסכים,אגב,שזה סרט נהדר
אין הרבה אהבה ל-"מאחורי הסורגים"?
לדעתי אחד מסרטי הכלא הטובים שנעשו בכל הזמנים (שלצערי מתלווה אליו אחד מסרטי ההמשך הגרועים בכל הזמנים).
חבל שלא רואים יותר סרטים מהאחים ברבש בשנים האחרונות.
תודה על היוזמה המבורכת
(ל"ת)
החמישיה שלי
בחרתי סרטים שבאמת השאירו עליי חותם:
כנפיים שבורות – הסרט הזה פשוט שבר לי את הלב. אורלי זילברשץ מדהימה, הפסקול של אבי בללי מופלא, והייצוג של חיפה כל כך מדויק (כמי שגדלה שם).
קלרה הקדושה – הסרט הישראלי הראשון שאהבתי, שיצא מהשטאנץ של סרטים ישראלים שהכרתי עד אז. היום אני רואה גם את הצדדים החלשים שלו, אבל עדיין אני חושבת שהוא חולל מהפכה בקולנוע הישראלי (וגם לו יש את אורלי זילברשץ הנהדרת ופסקול נהדר, באדיבות ברי סחרוף).
מבצע סבתא – נכון, זה סרט טלוויזיה בלי שום "ערכי הפקה", ואין ספק שהוא לא היה מעניין אותי בכלל אם לא הייתי גדלה על אותה תרבות ישראלית בתקופה הרלוונטית. אבל כן גדלתי עליה, ומה לעשות שהסרט הדי קצר הזה תופס בצורה הכי שנונה את הישראליות כפי שאני מכירה אותה – קיבוצניקים, קצינים, חנונים, קומבינות, חלטורות, פרוטקציות. חוץ מזה, זה הסרט ישראל הכי מצחיק שראיתי.
מצור – סוף שנות השישים, אסתטיקה מסוגננת בשחור לבן, מצד אחד סרט ישראלי על אלמנת מלחמה, מצד שני סרט עם אסתטיקה אירופאית מאוד עדכנית לתקופתו, שהצליח בפסטיבלים בעולם. כמו כן, הסרט היחיד של גילה אלמגור שבו לא בא לי להביא לה סטירה (כן, אני יודעת, היא המלכה האם ובלה בלה. מה לעשות שאני אישית לא סובלת אותה).
והכי הכי הכי:
ואלס עם באשיר – אני אפילו לא יכולה לתאר עד כמה הסרט הזה מיוחד ושונה מכל מה שראיתי (לא רק ביחס לקולנוע הישראלי), ואיך יצאתי ממנו שבורה פיזית ונפשית, אבל לא התחרטתי לרגע. יצירת מופת מכל בחינה – כתיבה, משחק, אנימציה, פסקול, עריכה.
ושניים שכמעט נכנסו
תעלת בלאומילך – מכל הסיבות הידועות.
שדר מן העתיד – לא נכנס כי הוא סרט גרוע, אבל חוץ מזה שהוא גרוע, הוא נפלא.
וחוץ מזה,
יש עוד כמה סרטים שאני מאוד אוהבת משנות ה-60-70 (תקופת הזוהר של אורי זוהר) שלא נכנסו כי הקצבתי רק מקום אחד ברשימה הזו לז'אנר המדובר, ו"מצור" לקח אותו בלי שום תחרות. ובכל זאת, מתחשק לי להזכיר את קיומם כי אני מרגישה שהם קצת נשכחו וחבל:
שלושה ימים וילד – סרט יפהפה. הייתי בשוק כשגיליתי שהוא מבוסס על סיפור מאת הסופר השנוא עליי.
התרוממות – הגשש החיוור, ציפי שביט וג'וזי כץ בסרט משונה וחתרני על סקס, חילופי זוגות, פנטזיות ואורגיות.
כל ממזר הוא מלך – הפסקול הכי טוב בתולדות הקולנוע הישראלי.
אם לא ראיתם אותם, אני ממש ממליצה. הם מאוד שונים מהקולנוע הישראלי המוכר מהתקופה המדוברת, וגם אחד מהשני.
הטרגדיה של סרטים ישראלים
שמאוד קשה להגיע אליהם בקולנוע, כי רובם מגיעים מקסימום להרף עין, זה שכמעט ולא נוצר סביבם שיח (דווקא כאן כן, אבל לפעמים גם פה מתפספסים לי דיונים על סרטים ששווים צפיה), ואם נוצר שיח הוא סביב הזכיה שקוראת שנתיים לפני שהסרט מגיע לקהל, עד אז מי זוכר, זה שמאוד מאתגר ללכת ולחפש את הסרטים. וזה שבסוף אני יושבת מול החיים ע"פ אגפה וסובלת, או גבעת חלפון (מעולם לא ראיתי יותר מכמה דקות). וכאלו שנחשבים לקלאסיקות ובחיי שאני לא מבינה למה, הם בדיוק מה שיצר לקולנוע הישראלי את השם הנרדף לבינוניות.
ומה עם קאלט? מבצע סבתא הוא סרט שכמו רוב בני דורי אני מכירה לרמת הציטוט, אבל לא יכולה להכניס לחמישיה של הסרטים הכי טובים.
ויש הרבה סרטים שממש שווים צפיה, לא יצירות מופת אבל סרטים טובים או מעניינים מספיק ביקום של קולנוע ישראלי: אביבה אהובתי, מסעות ג'יימס בארץ הקודש, מייד אין יזראל, הערת שוליים (שקצת התיש אותי, אבל הוא שווה את הצפיה), ג'אנקשן 48, סופת חול. לכל אחד מהם יש יתרון שמצדיק צפיה ועמד לי על קצה המקלדת עוד סרט שברח לי.
ולפחות שני סרטים שאני באופן אקטיבי מצטערת שלא ראיתי: את לי לילה ומיתה טובה.
ויש גם כמה יצורים משונים שלא מקבלים מספיק תשומת לב, למשל קירות, שהוא סרט קצת בינוני, כלומר צפוי בהתחשב בכך שהוא סרט אקשן עם דברים שקורים בסרטי אקשן. אבל עם הקשר ישראלי, ולכן שמחתי שראיתי אותו ומוצדק יותר מצפיה בסרט אקשן הוליוודי בינוני (שכניראה ברמת ערכי הפקה יראה טוב יותר, וברמת הטקסטים יציק לי פחות כי זו לא שפת אם).
ושווה להזכיר אותם לטובת מי שמחפש מה לראות.
בכל מקרה הלכתי על סרטים עם חיבור רגשי לרשימה שלי:
אפס ביחסי אנוש, שזיקק את החוויה הצבאית שלי למשהו שלא ידעתי שאפשר לזקק ככה, וגם היה מעולה ומצחיק ועצוב, לחץ לי על כל הכפתורים הרגשיים. ראיתי אותו כחודש אחרי שיצא לקולנוע, באולם חצי מלא בבאר שבע המופגזת. ההקרנה נקטעה מספר פעמים בגלל הפגזות. זה לא הפריע.
לא פה לא שם, היצירה הכי פמיניסטית עדכנית שנעשתה במדינת ישראל, סרט מופת בעיני בחוויה הרגשית שהוא מתאר, והוא אשכרה עשוי טוב, ועם פסקול מושלם.
עג'מי- הסרט הכי מרשים ויזואלית שנעשה פה. נדמה לי שזה לא נכון, אבל ככה הוא הרגיש ועדיין מרגיש לי. וגם העלילה טובה, המשחק טוב. הכל בו טוב, צריך עוד כאלה.
קלרה הקדושה, כי זה היה ה-להיט כשהייתי נערה, והפנטזיה הנאיבית שהיא מפצה על כל הפגמים הקטנים שיש בסרט. ויבגניה דודינה, שהתגלתה לי שם והפכה לאחת השחקניות המוערצות עלי.
ואלס עם בשיר- וכך גם אני נפלתי לתוך סרטי יורים ובוכים שאני אוהבת לבקר. אולי הקונטקסט שבו צפיתי בסרט (לקראת פגישה עם ארי פולמן) ואולי הידיעה שזה עיסוק במלחמה שדפקה את ההורים שלי וחברים שלהם (אחת מהן). אולי זה השימוש באנימציה שאפשר לדמויות להגיד הרבה, אולי כי הוא היה הסרט הישראלי הראשון שעסק במלחמת לבנון. בכל מקרה, הסרט הזה הצליח לעבוד עלי טוב.
ואני רק רוצה להגיד שאחרי שקראתי את ההודעה של תמר
הייתי מחליפה את ואלס עם בשיר בקיץ של אביה. אבל אני תמיד שוכחת אותו, מקווה שאחרים יזכרו.
במחשבה שניה
אולי טוב ששכחתי אותו, כי תמיד אחרי שאני נזכרת, אני גם נזכרת בראיונות עם קאיפו כהן שסיפרה לא מעט פעמים על היחס שספגה על הסט והטראומות שנשארו איתה לאחר מכן. אז אולי עדיף להניח לו, אפילו שחבל כי הוא מהמם.
____________________________
עד כאן שיחות שלי עם עצמי
אני הייתי שוכח ממנו כי עם כל הרצון הטוב בעולם
קאיפו כהן היא מקרה קלאסי של "שחקנית ילדה", עם כל הדברים השליליים המשתמעים מכך.
והקטע הוא שזה ממש חבל, כי כמו שאת רומזת – יש בסרט הזה משהו. משהו מדכא להחריד, אבל שווה צפייה. זה ממש לא "מומולדת: הסרט" ויש שם משהו מעניין ומאתגר ואני פשוט הרגשתי פעם אחר פעם איך קאיפו לא מספקת את הסחורה שהייתה יכולה להפוך את הסרט הזה ליצירת מופת מוחלטת, ובמקום זה זה רק סרט טוב.
לצערי, היא דווקא סיפקה בעיני
ואולי המשחק ה"טואטאלי" של גילה אלמגור הוא מה שהפך אותה לדמות באופן מוצלח. האינטראקציה האלימה בינה לבין גילה אלמגור היתה כל כך אמינה (מסתבר שגם אמיתית), שלא הפתיע אותי שבשאר הזמן היא היתה קפואה כל כך. וזו לא רק הסטירה, גם איך שהיא גזרה לה את השיער לתוך גיגית הנפט בתחילת הסרט, בתור ילדה מאוד צעירה זה החריד אותי.
זה סיפור מעולה וסרט שאמנםלא מלוטש לרמת ההוליווד, אבל הוא פשוט סרט טוב. לא מזמן צפיתי בו שוב וגם היום הוא שווה את זמן הצפיה והייתי ממליצה עליו לכל מי שאיכשהו לא ראה אותו קודם. הוא ממש קלאסיקה ישראלית בעיני.
הערה טכנית:
"אלס עם באשיר" אולי היה הסרט הישראלי הראשון שעסק במלחמת לבנון בגל של אותה תקופה (וגם זה לא בטוח. מה עם "בופור" שיצא שנה לפניו?) אבל לא היה הראשון בכללי. קדמו לו "עונת הדובדבנים", "גמר גביע" ו"שתי אצבעות מצידון".
רק לגבי השאלה בסוגריים
בופור עוסק בלבנון – אבל לא במלחמת לבנון. יש הבדל דק בין השניים (ואני לא יודע איפה נופלים השלושה האחרים שציינת).
כן, מודע להבדל בין השניים
בגלל זה הצגתי זאת בצורת שאלה ולא עובדה.
ושלושת האחרים נופלים לאותה קטגוריה של ״באשיר״ ו״לבנון״, הם מתרחשים בלבנון (חלק מהזמן) בזמן המלחמה ועוסקים בה.
צודק
בגדול, אנחנו מדינה של מלחמות שהתחילה עם דור מקימים שנחלצו ממלחמות במקומות אחרים. אז כל דור ודור בערך חווה את הטראומה הזו ותעד אותה בדרכו. קצת "מצחיק", בדיוק ניהלנו בעבודה שיחה על איך מסבירים את השואה בגן ילדים ומסתבר שזה נשמע כמעט כמו יציאת מצרים.
בופור וואלס עם בשיר עוסקים בשני דורות שונים לגמרי. הסיפור של ואלס הוא הסיפור של דור ההורים שלי (ארי פולמן באופן ספציפי להחריד אפילו השתייך למעגלים חברתיים מאוד קרובים לשלהם באותם ימים), בופור זה הסיפור של הדור שלי (הייתי בת 18 כשיצאו מלבנון).
אולי זה הפוך מאיך שאני חושבת על זה, אולי זה הסרט האחרון שעסק בלבנון, ואולי זה לא עניין כרונולוגי בכלל. פשוט הסרט הזה נתן איזושהי תמונה שלא היתה לי ברורה בראש, והסבירה בשפה שאני מכירה מהבית, את החוויה של ההורים שלי (טוב, של אבא שלי, לא ממש היו נשים לוחמות וזה).
איך שכחתי את לא פה, לא שם!
לא יודעת אם הוא היה נכנס לחמישיית כל הזמנים שלי, אבל הוא בהחלט הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
טוב, זה קל -
מבצע יהונתן כמובן.
הסרט (היחיד, מלבד צלילי המוזיקה) שהראו לנו בתנועת הנוער הדתיה והנפרדת בה הייתי.
(היו כמה מוזרות שחשבו על סרטים אמריקאיים רחמנא ליצלן, אבל כולן ידעו שהן טועות ושזה גיל קשה)
ובנימה רצינית יותר,
בושה לראות כמה מעט היכרות יש לי עם הקולנוע הישראלי. לפעמים התחושה היא שהוא מדכא כל כך, ועוסק בעיקר בשברים ותפרים, לא מהצד המאחה שלהם. מעניין אם יש עוד מישהו שחש כך.
כמו שכתבתי - זה הסטריאוטיפ המצער שיוצא לקולנוע הזה
אבל חד משמעית לא נכון.
רוב הסרטים שאני ציינתי בשמם לא עוסקים בסכסוכים כאלה ואחרים, אלא עסוקים בלספר סיפור מרתק ומעניין.
גם ברצינות, מבצע יונתן
הוא סרט לא רע בכלל, מסוגו.
עוד לא סגור על הרשימה
אבל סרט שאני בטוח שיהיה בה הוא בלוז לחופש הגדול של רנן שור. סרט עם לא מעט בעיות ועדיין נפלא ומרגש.
בני תורתי ביים שני סרטי קולנוע
לצערי, לא ראיתי באחת הרשימות התייחסות אליהם.
הסרט הראשון, כיכר החלומות, היה קסום, נוסטלגי, מלא במחוות נהדרות לקולנוע ומוסיקה משובחת בהלחנת שם טוב לוי. צוות שחקנים שכלל את יוסף שילוח, יונה אליאן, מוחמד בכרי ואורי גבריאל.
תורתי עבר מה"סינמה פרדיסו" הישראלי ל"מזרחון" הישראלי הראשון – בלדה לאביב הבוכה, הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. :-)
ועוד הערה: העפתי מבט ברשימת 100 הסרטים הישראלים המכניסים בכל הזמנים. מתוך ה-20 הראשונים, כ-15 לא אוזכרו בשום רשימה ואפילו לא בתגובות.
במקביל הבטתי ברשימה האמריקאית , ואף ניסיתי לעשות סינון של עשורים כדי שיהיה קל יותר. שם היה מתאם גבוה הרבה יותר בין סרט מצליח בקופות לסרטים שנבחרו לרשימות "הכי טובים" למיניהם.
מדוע?
אני חושב שיש בארץ יותר נתק בין הקהל ובין המבקרים וקהל חובבי הקולנוע
והדוגמא הכי נוחה היא כמובן "מכתוב", שלכאורה היה הלהיט העצום בתולדות מדינת ישראל אבל בסקר של אותה שנה הצביעו לו רק 50 אנשים, ואף לא אחד מהאנשים ששלחו עד היום את הטופס לא הצביע עבורו.
למה רק 10?
אולי מאוחר מדי לעשות שינויים שכאלה אבל נראה לי חבל ועצוב שרק 10 עולים לגמר. אם בסקרי מה נשתנה יש מקום ל-30, אז מסתבר לי שיש גם בגמר ההיסטורי של ישראל מקום ל-30. חוצמזה סביר שאת רוב העשיריה הראשונה רוב האנשים פה ראו, ויהיה יותר נחמד ואפשרי למצוא פנינים ברשימת ה-30 (אם כי אני מניח שגם ככה תפרסמו את המקומות האלה על פי הסקר המוקדם, כמו בשאר סקרי סרטי השנה).
הסיבה שב"מה נשתנה" יש 30 היא שאין לי סינון ראשוני
כלומר, מכיוון שהסקר נעשה במחשבה של "אני לא יודע מה המצב של הסרטים" – לכולם מגיעה הזדמנות שווה ואני יודע שיהיה לה טעם.
בסקר שעובר סינון, לעומת זאת – אני כבר יודע שסרט שהשיג 5 קולות לא יצליח ברצינות להתחרות בסרט שקיבל 50. אני אולי מגזים, אבל הפערים בין העשירייה ובין המקום השלושים הם מאוד משמעותיים. אפשר לשקול בהחלט לא להיצמד רק לעשר ובמקרה של תיקו צמוד לשים 12-13, אבל אין סיבה להכניס סרטים רק בשביל לראות אותם במקום האחרון (טוב, יש סיבה: לתת לאנשים שאהבו אותם להצביע עליהם. אבל מכיוון שגם קודם הם היו מיעוט יחסי – אני יודע מה המקום שהם יגיעו אליו).
אבל יש הבדל
הגיוני שבשנה מסוימת מספיק לדבר על עשרה סרטים הכי מוצלחים. אבל ב70 שנה? הקולנוע שלנו עד כדי כך חלש שהפער בין המקום הראשון לעשירי לשלושים הוא עצום? זה נשמע לי קצת עצוב.
והרי ברור שבסקר של הסרט הכי טוב בעולם בכל הזמנים, זה יהיה מוזר מאוד לכנס אותם רק לעשרה סרטים.
אז אולי הצעה אחרת, במקום 30, לקחת את x הסרטים הראשונים שמספר ההצבעות אליהם היה עדיין גבוה (כלומר מעין השוויון שדיברת עליו, אבל עם הגדרה רחבה של שוויון. שגם אם זה קצת צמוד לפרגן), ולהפסיק אחרי שאתה רואה נפילה גדולה.
אבל השיקול הוא לא איכותי, הוא סטטיסטי.
הוא אומר שסרט שלא הצליח להשיג מספיק קולות בשלב הראשון לא יצליח סטטיסטית להשיג מספיק קולות בשלב השני בשביל להצדיק אותו שם.
העלו הצעה אחרת שאני מתלבט לגביה
והיא לוותר על סקר "פורמלי" של עשירייה, ולקחת את ה-X מקומות ראשונים, לעשות להם "מוקדמות" ואז לפרסם את התוצאות (כלומר, בלי סקר של עשר מקומות ואפשר לבחור אחד). זה הרבה עבודה מצד אחד, אבל זה כן רעיון מעניין שאני מתלבט לגביו.
זה לא יתן תוצאה מדוייקת יותר
אם למשל 2 סרטים מהחמישיה הראשונה בסקר יעמדו זה מול זה במוקדמות בשלבים הראשונים, אז פתאום סרט שהיה יכול להיות שלישי יהפוך להיות עשירי ברשימה.
כמו כן, ברגע שמציבים סרט מול סרט, כך שהגולש לא בהכרח בוחר את הסרט שהוא הכי אוהב אלא סרט שעדיף בעיניו מתוך קבוצה מצומצמת, זה נותן יתרון לסרטים שהם סבבה באופן כללי אבל לא היו מקבלים קולות אם היו מתחרים ברשימה של עשרה.
זה לא באמת משנה באיזו גישה תשתמש, רק שאפשר לזכור שבכל מקרה התוצאות יסבלו מהטיה כזו או אחרת כתוצר לוואי של מהות הסקר. אלא אם כן תתן לכל הגולשים לדרג מ1 ועד 50 את הסרטים השונים, וגם אז, הרי סביר שרוב הגולשים לא יכירו את כל הסרטים שעל הפרק כך שתווצר הטיה מסוג חדש.
אז פשוט לך על מה שנראה לך נוח.
זו אחת הסיבות שרשימות שכאלו הן יותר שעשוע מאשר מדע טילים, וזה עדיין משאיר אותן מעניינות
לא הסברתי טוב במה אני מתכוון ב"מוקדמות"
לא התכוונתי כמו בסינמונדיאל – אלא כמו בסקר סיום שנה – שיש את הטופס של חמישיה/אהבתי/לא אהבתי/ככה-ככה.
תגדיר להצדיק
דווקא סיכוי לזכות? סביר להניח שלא. אבל סיכוי להיות בטופ טן? נראה לי אפשרי. ואני חושב שהמטרה של הסקר היא לא רק לדעת מי הסרט הישראלי הכי טוב שיצא אלא באופן כללי מי עשרת (או 15 או משהו) הסרטים הישראלים הכי טובים שיצאו. רצוני לומר, כל עוד זה לא מגוחך או מוגזם, אז יאללה להכניס.
(ודווקא את הרעיון של מוקדמות לא כל כך אהבתי. נראה לי מעייף מדי. פחות "קצבי". אבל עדיין עדיף בעיני על להיצמד דווקא לעשרה סרטים. נראה לי קצת עצוב שפרוייקט שכזה יצטצטם לכדי עשרה סרטים)
אם כבר מעירים על שיטת המשאל, חבל שהוא לא מוגבל לתור הזהב הנוכחי (זה שהגיע אחרי אישור חוק הקולנוע ב-1999) בהתחשב בזה שלקולנוע שנעשה פה לפני כן יש תדמית קצת בעייתית (ומאוד לא בצדק) בקרב ותיקי האתר (אם לשפוט עפ"י הלך הרוח פה בשנים הראשונות). על גולשים צעירים יותר שבאופן כללי נחשפים לדברים חדשים יותר ורק מאוחר יותר מגיעים לשלב של נבירה אחורה, אין בכלל מה לדבר.
לפני כמה שנה מישהו העלה באזור התגובות באתר משאל כזה והתוצאות נטו בצורה בוטה לסרטים שנעשו במאה הנוכחית. לחובב קולנוע כללי שמודע לזה שעשו פה קולנוע טוב גם הרבה לפני "כנפיים שבורות", זאת נראית רשימה מעט מביכה אם היא מתיימרת לכלול פופולריות ושבעים שנות קולנוע. הסטנדרט בעיני אמור להיות 50/50. 50% סרטים שנעשו עד 99 ו-50% סרטים שנעשו מאז. חלוקה די הגיונית שמשתקפת בהרבה רשימות כאלו שנעשו לפני כן. חלוקה די הגיונית בהתחשב בזה שתור הזהב הקודם (שנות ה-60 וה70) הגם שהכיל הרבה סרטים איכותיים התאפיין בעשייה מסחרית יותר, שנות ה-80 וה-90 התעסקו בעיקר באיכות אבל היו יחסית דלילות בכמות הסרטים (ובקהל) ואילו תור הזהב הנוכחי מתאפיין בשפע קולנוע איכותי אך גם לא בהכרח מוותר על הקהל. הגיוני שתהייה נטייה קלה לכיוון סרטים חדשים יותר, אבל נטייה כזאת כמו שהיה במשאל ההוא וכפי שנראה שמסתמן גם בסקר פה (עפ"י התגובות. "אדון פידלמן"? בחמישייה כלשהי? ביקום שיש בו את דיין וקישון? באמת?), זה טיפה מעוות בעיני.
אני לא אוהב את זה
קודם כל, אני פחות פסימי ממך.
אבל יותר מזה – סקר ה"סרט ישראלי הכי טוב מהמילניום החדש" זה מרגיש לי קצת.. לא יודע, לא נכון. בייחוד כי חלק מהמטרה של הסקר היא בדיוק לחשוף אנשים לקולנוע הישן, ואפילו ולו רק בדגדוג עם הסרט במקום ה-30 (נגיד) שהם לא שמעו עליו.
ליבי, ברצינות, היה כנראה נשבר מכל סקר שהוא. יש לי הרבה אהובים חדשים וישנים שלא ראיתי שזכו לקול אחד (ובטח לא להיכנס ל-50 הסרטים המובילים בסקר), והאשמה היא.. טוב, על הרבה אנשים – אבל אני מניח שהייתי יכול לעשות יותר.
ובסוף – כי למרות שאתה טוען שזה בא כדי לאזן את המעמד, אני חושב שסקר שכזה היה מתפרש כאמירה של "כל הקולנוע מלפני 99? לא רציני בעינינו". וזה בהחלט הדבר האחרון ביותר שהייתי רוצה להעביר.
אני לא פסימי, אני ריאלי.
אם המטרה היא לחשוף אנשים (גם) לקולנוע ישן אולי סקר כזה הוא לא הדרך. אפשר גם סתם לכתוב עליהם כמו שעשו פה בעשור הקודם כשכתבו על "בלאומיךי" ו"חלפון" (אם או בלי קשר אלו שני הסרטים שזכו להכי הרבה אזכורים בתגובות מבין סרטי המאה הקודמת). אם אחת המטרות פה היא לחשוף קהל חדש לסרטים ישנים יש פה מלכוד כי תוצאות הסקר עלולות להנציח את זה שיש העדפה לחדשים.
סקר שמתעסק בסרטים שנעשו מזמן מסוים הוא לגיטימי ויכול הראות נורמלי מבלי להמעיט בערכם (או להאדיר) סרטים אחרים שלא נעשו במסגרת הזמן הזה. זה הכל עניין של גישה ואיך מגישים את זה, כמו הסקר ההוא בידיעות.
___________________________
לא בטוח שהבנתי למה "מרס טורקי" מוגדר למעלה כסרט מתח/סטלנים. הוא לא זה ולא זה. הוא קומדיית אקשן ואחת די טובה שנבלעה בין כל הדרמות של תחילת העשור הקודם.
אני פשוט מרגיש שסקר שכזה יהיה ויתור
וכמו "הקאנון החדש" – במקום להתעמק ולחקור את מה שאיבדנו, להרים ידיים מראש ולהתמקד במה שנגיש ונוח.
לגבי ביקורות לסרטים ישנים ישראליים – כן, אני יודע שאני חלק מהבעיה לא צריך לזרוק לי את זה בפנים.
מרס טורקי – טוב, צריך צפייה מחדש. אקשן אני לא בוודאות לא זוכר בו, ואני זוכר גרוב מאוד סטלני שכזה.
אוקי
אוקי
וקומדיית פשע זאת הגדרה יותר קולעת.
יאללה קיבלתי
(ל"ת)
החמישייה שלי
אקדים בווידוי שיש הרבהה סרטים ישראלים שלא ראיתי אבל עדיין יש כמות נכבדה שכן..
החמישייה:
1. מי מפחד מהזאב הרע
2. הערת שוליים
3. לעבור את הקיר
4. בופור
5. קזבלן
וואו לגמרי שכחתי את גט
והביקורת הזכירה לי, הוא ללא ספק בחמישייה שלי
יש דרך לשנות את ההצבעה?
(ל"ת)
כן. במקום מי אתה רוצה להכניס את גט?
(ל"ת)
נישואין נוסח תל אביב?
(ל"ת)
קזבלן
(ל"ת)
ובכן, עכשיו כולם יודעים פה טוב מאוד
למי למי יש פחות כבוד
נספח 3: תודות
אתמול הייתי קצת מטושטש, אז שכחתי להודות ל(זה לא הולך להפתיע אתכם) קסם על העיצוב למעלה. ומאז, נוספה לה רשימה אחת לרשימת הרשימות, תודות לבנימין טוביאס ששלח לי רשימה שאין ממש דרך למצוא אחרת.
החמישייה שלי
אמנם אני בטוח שהרשימה שלי הייתה שונה לגמרי אם הייתי רואה לפחות חצי מהכמות הנדרשת כדי לענות באמת על הסקר הזה, אבל הנה הרשימה שלי כמו שהיא היום:
– אור:
סרט פשוט נהדרת בכל הקשור לעשייה ולנראות שלו. אולי יכול להיות משעמם לפרקים במהלך הצפייה, אבל כסרט שלם הוא מצוין. וסצנת הסיום שלו היא מהרגעים שחקוקים תמיד במוח.
-בוקר טוב אדון פידלמן:
פשוט סרט שנכנס לי ללב, כנראה עושה הכי פחות דברים יוצאי דופן מבין כל הרשימה אבל עדיין, סרט טוב עם המון אופי וכוח רגשי.
-מי מפחד מהזאב הרע:
למה, בעצם, לא עושים יותר סרטים ישראליים כאלה? אני לא יודע אם הייחוד שלו משחק תפקיד מפתח בבחירה, אבל זה בכל מקרה סרט מצוין.
-בופור:
הסרט הכי פחות טוב מכל הרשימה שלי, בעיניי, אבל סרט הצבא הכי טוב בלתפוס את הרגשת חוסר התכלית והכלום לצד המוות שפשוט נמצא מעבר לכל פינה. לא רק בקולנוע העולמי, אלא בזאנר הצבאי העולמי בכללותו.
-הערת שוליים:
ה-סרט הישראלי בעיניי, היחיד שאני בטוח שהיה כאן גם אם הייתי באמת רואה כמות מספקת. אחד מסרטי יחסי האב ובן הכי טובים שראיתי בחיים, מצליח להכניס היסטוריה שלמה של שתי דמויות לתוך שעה וחצי בלי להרגיש דחוס ומעל לכל גורם לעניין של חקר תלמוד להרגיש כמו הדבר הכי חשוב עלי האדמות למשך זמן הקרנתו. סרט יוצא מן הכלל.
נורא קשה לבחור חמישה
לא נכנסו ועצוב לי: אפס ביחסי אנוש המצחיק ומדויק ומעולה (אבל אם ראיתי אותו רק פעם אחת כנראה הוא לא שייך לרשימה שלי), מבצע סבתא הגאוני (אין לי תירוץ. חטאתי. פשעתי. טעיתי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי), המוסד הסגור (שמצליח ליפול בצד הסודי-ביותר-המעולה של הצוקר-צוקר-אברמסיות), אוונטי פופולו (ששינה את האופן בו ראיתי את העולם כשהייתי ילדה, וכי שיילוק), עוד כמה סרטי קישון (קישון היה מוכשר, מה לעשות).
החמישיה שלי, אחרי לבטים רבים:
1. הערת שוליים – לא אחד הסרטים הישראלים הטובים שראיתי, אחד הסרטים הטובים שראיתי בכלל. וכל כך ירושלמי. וכל כך מצחיק ועצוב וחכם. שלמות. התלונה היחידה שיש לי עליו היא למה טשטשו את הבניין היפהפה של משרד החינוך ברקע בשוט ההוא.
2. תעלת בלאומילך – גאונות צרופה. יש כמה סרטים של קישון שאני מאוד אוהבת, אבל זה האהוב עלי מכולם.
3. גבעת חלפון אינה עונה – שיש בו כל כך הרבה פגמים אבל אני לא יכולה להכחיש שאני יודעת אותו בעל פה ויש לזה סיבה.
4. קלרה הקדושה – פנטזיה ישראלית אפוקליפטית יפהפיה. כל מה שרציתי שסרט יהיה בגיל בו ראיתי אותו לראשונה, והוא כנראה הסרט הישראלי הראשון שאהבתי ככה. לא שוכחים אהבה ראשונה.
5. השוטר אזולאי – בגלל הקול המובהק שהלב שלי עושה כשהוא נסדק, ברגע שמתחילים צלילי הפתיחה של בלדה לשוטר. וכי שייקה אופיר בסרט הזה, איך אפשר שלא לאהוב אותו כל כולך?
סרטי מסע ישראלים - חיה שקיימת?
(ל"ת)
מה כבר יכול לקרות, למעשה.
(ל"ת)
יש לנו ארץ מאוד מגוונת - גיאוגרפית ותרבותית.
(ל"ת)
התכוונתי ל"מה כבר יכול לקרות", הסרט, כאילו.
(ל"ת)
כאמור, בלדה לאביב הבוכה, הטוב מכולם!
הנה טריילר לא מייצג.
פשוט צפו בסרט!
ניסיתי 20 דקות רנדומליות באמצע מתישהו
– נתקלתי בזה בטעות, בזמן זפזופ – ומצד אחד זה היה מאוד מרשים וייחודי, ומצד שני, לא מתקיים בשום ייקום שאני מכיר, ובטח שלא בישראל, וחלק מבחירות השחקנים בעייתיות. זה אמור להיות מעין סוג של פנטזיה?
יותר כמו מערבון מוסיקלי (בלי נשק)
הקולנוע שלו הוא די חריג בנוף המקומי העכשווי בדיוק כמו שמשה מזרחי היה חריג בקולנוע של שנות ה-70. קול מזרחי צלול, תמים מצד אחד ויומרני מצד שני, מלא אהבה לדמויות שלו ובכלל. זה נראה כמו הומאז' לדברים שהיו, שאהב, אבל יש גם נסיון לעשות פה משהו חדש ולבנות סרט שיעמוד בפני עצמו וזה עובד.
בחירת השחקנים אכן קצת בעייתית. חלק מזה נובע מההתעקשות ללהק שחקנים ששיחקו בסרטו הראשון (אורי גבריאל לא מושלם אבל מרגיש נוח בתפקיד. נירו לוי לעומת זאת מתקשה לרדת בגרון ונראה תלוש בסרט כזה). דודו טסה זה עדיין לא זה בתור שחקן גם אם ברור שהליהוק שלו קשור למרכזיותו במוסיקה הפופולארית בכלל והאתנית בפרט.
"בלדה לאביב הבוכה" היא אגדה נטולת שיוך של זמן ומקום שבאה מהלב ופונה אל הלב אבל עיקר הקסם זה המוסיקה שלה. בפרפרזה מוגזמת על המשפט ההוא על האלבום של ולווט: מעט מאוד אנשים נחשפו ל"בלדה לאביב הבוכה" בזמן אמת בקולנוע, אבל כל אחד שראה חיפש את פסקול הסרט.
סיכום נהדר! ואוסיף
חלק מהשחקנים אכן לא נכנסים בטבעיות לתפקיד שלהם, אבל הבחירה במוסיקאים מרתקת ובעלת משמעות. הסיפור האישי של דודו טסה, למשל, משתלב נהדר עם הסיפור של הדמות. בסרט משתתפים מוסיקאים נוספים כמו דיקלה, אדר גולד, אישתאר, גיל רון-שמע ואמיר שהסאר, ובתפקיד קטן גם מארק אליהו שאחראי לפסקול של הסרט ואף זכה בפרס אופיר.
הגדרת נהדר – אגדה נטולת שיוך של זמן ומקום. המערבון (מזרחון) הישראלי הראשון. דברים שכאילו היו, ואולי רצינו שיהיו, והכל סביב המוסיקה, שהיא אמצעי הביטוי הכי חזק בסרט. הנגנים אפילו סוחבים את כלי הנגינה עליהם כמו חרבות סמוראים, לסמל שזה כלי הנשק שלהם כאן. או אולי המעמד שלהם…
אח, סרט כל כך מיוחד. מחכה בקוצר רוח לסרטו הבא של הבמאי.
תודה ענקית על ההמלצה הזאת
הפוסטר נראה נורא, הוא יצא בשנה קצת קשוחה מבחינת תחרות באופירים, אבל זאת באמת פנינה שקופצת גבוה ברשימת הסרטים הישראלים הכי טובים שנעשו, בטח בעשור האחרון. למרות החולשות (שישנן), זה סרט מדהים. תודה.
אה ואין לי מושג קלוש איך "למלא את החלל" ניצח אותו, אבל לא משנה.
אמ, זה לא סרט מסע.
אני מתכוון למשהו בסגנון wild
לא בדיוק, אבל made in israel הוא קצת סרט מסע
זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה, בין היתר משום שמספר קבוצות שונות נוסעות שם בדרכים. הסרט מאוד מצולם כמו סרט מסע, נופי הצפון והטיול/נסיעה לארכם הם חלק מרכזי בסרט.
משהו טוטאלי (המסע לא בארץ ישראל, אבל זה לחלוטין סרט מסע)
(ל"ת)
איזה עונג צרוף הלינק ל-70 הרגעים הגדולים בוואלה
גם בחירת הרגעים המשובחת שמתעלמת מהחלוקה השטחית בין גבוה לנמוך וגם העובדה שהרגעים עצמם זמינים לצפייה (לא זוכר שהם היו שם בזמן אמת). העולם צריך יותר מבקרי קולנוע כמו אבנר שביט שמתענגים על סרט של בלה טאר באותה צורה שהם מתלהבים מקטע אינפנטילי של זאב רוח או ג'ים קרי ופחות מאיר שניצרים שמבטלים ז'אנרים שלמים בהינף יד בשם הנאורות.
מעניין שיש כאן הטייה דורית מובהק
חוץ מכמה קלאסיקות שעברו גם לדור הנוכחי (גבעת חלפון, תעלת בלאומילך), בקושי יש כאן אזכורים לסרטים הגדולים (מסחרית או ביקורתית) של שנות ה-60-70.
אם סקר כזה היה נערך בקרב בני גילם של ההורים שלי, כבר מזמן היו אזכורים בתגובות לסרטים כמו הוא הלך בשדות, מקרה אישה וארבינקא.
אפשר לראות מהתגובות שהכי זקנים כאן (וזה כולל אותי כמובן) הם אלה שהנוסטלגיה שלהם היא לראות את קלרה הקדושה בזמן אמת.
אפילו מאוחר יותר,
ההתעלמות הכמעט גורפת מ'החיים על פי אגפא', למשל, ההסבר הכי סביר לה הוא הטייה דורית.
לא בהכרח
הרבה אנשים צפו ב"אגפא" כשיצא (אני למשל) ועדיין חושבים שהוא מדכא מדי ולא בחמישייה שלהם (אני למשל). יש הרבה סרטים חשובים בקולנוע הישראלי שהם פשוט לא ההעדפה האישית שלי.
כן ולא
אוונטי פופולו, למשל, הוזכר מספר פעמים, אבל סרטים פחות מוכרים מאותה התקופה בערך ומאותו הז'אנר בערך (מסע אלונקות, נועה בת 17, עתליה) לא מוכרים כלל בקרב בני דורי או צעירים ממני.
שלום אני דור צעיר פוחז אפשר למצוא מישהו להתלונן אצלו על מקרה אישה???
כי שיילך לאלפי עזאזל הסרט הזה.
(אבל, אממ, אם אנחנו בסרטים קלאסיים שלא ראיתי שאוזכרו עדיין בסקר [וגם אני נפלתי בשמירה ולא שמתי בכתבה] – אל דוראדו? מישהו? זה.. זה סרט ממש טוב. באמת)
אה, אני לגמרי מסכימה איתך לגבי מקרה אישה
לא הצלחתי לשרוד חצי שעה ממנו מרוב שהוא היה מעצבן ומשעמם וסקסיסטי. ועדיין, הוא סרט ישראלי מאוד מוכר ומאוד משפיע בדור של ההורים שלי. אני אישית מעדיפה בהרבה את שלושה ימים וילד, או התרוממות.
כן, אורי זוהר כבמאי של סרטים שאורי זוהר השחקן לא נמצא בהם
זה מתכון די מוצלח (כלומר, על פי "שלושה ימים". את "התרוממות" דווקא עוד לא ראיתי).
רק אל תצפה מהתרוממות להיות שלושה ימים וילד
שלושה ימים וילד הוא סרט פיוטי, מהורהר, עם שוטים מוקפדים ועלילה שמתרחשת ברובה בתוך נפשו של הגיבור.
התרוממות הוא קומדיה הזויה ודי גסה בכיכוב חברי הגשש החיוור, שעוסקת בעיקר ברצון לזיין מישהי שאיננה אישתך ובפנטזיות על אורגיה.
החמישייה שלי
אחרי הרבה התלבטויות:
5. שחוּר – כמעט ויתרתי עליו אחרי שנזכרתי ב'קלרה הקדושה', אבל נראה לי שקלרה תסתדר בלעדי ואילו הסרט המצוין הזה של חנה אזולאי-הספרי עלול לא להיות מוזכר כלל. סרט עצום על משפחה, מורשת, מודרניות ובכלל, הקדים בשנים רבות את 'זגורי אימפריה' שעוסק בנושאים דומים.
4. כנפיים שבורות – כחיפאי לשעבר, אי אפשר להתעלם מהסרט קורע-הלב הזה. 'נכון שזה לא נורא?' שואלת מאיה מרון והשאלה נשארת תלויה באוויר, מצפה לנחמה.
3. גט – הסרט המאוחר ביותר ברשימה, מופע יחיד בלתי-נתפס של רונית אלקבץ, אחת השחקניות הגדולות והנוכחות ביותר של הקולנוע הישראלי, וגם אחד הסרטים הפוליטיים ביותר שנעשו בישראל.
2. אור – דאנה איבגי גונבת את ההצגה מרונית אלקבץ (משימה שגובלת בבלתי אפשרי, ראו סעיף קודם) בסרט המדכא ביותר שראיתי (ואני כולל בזה את 'רקוויאם לחלום').
1. החיים עפ"י אגפא – כי יש בו הכלל כולל הכל של הקולנוע הישראלי – תל-אביב, שקרים, יחסים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, חיילים וצבא, התייחסות עצמית וליצירה ואת דני ליטני שר את 'במקום הזה'. סרט מושלם, אחד האהובים עלי בכל הזמנים גם אם מורידים את המילה 'ישראלי' מהתיאור.
החמישייה השנייה שלי:
קלרה הקדושה (הזכרתי לעיל)
האושפיזין
ואלס עם באשיר
בלוז לחופש הגדול
עפולה אקספרס (סרט מצוין שנעלם מתחת לרדאר של רוב העולם)
החמישייה שלי:
אני מודה שאני לא צופה בהרבה סרטים ישראליים, כנראה מסנוביזם מודחק או משהו כזה, אבל לפעמים אני מזיז את עצמי לקולנוע כדי לבדוק את התוצרת המקומית.
אז ככה:
– מבצע סבתא. כי הוא מצחיק בטירוף, ולפעמים לצחוק כמו משוגע במשך שעה וקצת זה כל מה שצריך.
– זוהי סדום. כנ"ל. אחת הקומדיות הכי טובות שנעשו בארץ. דע אותי, דע אותי!
– גט. יצירה מכאיבה, מינימליסטית ושוברת לב על מוסד הגירושין.
– בלי דם. הסרט הזה טרי לגמרי, אבל כבר הותיר בי חותם ואינספור מחשבות ותהיות.
– ואלס עם באשיר. סרט שבועט לך בבטן, קושר אותך לכיסא, ולא נותן לך מים או אוויר. ועוד באנימציה.
עוד אין לי חמישייה מגובשת סופית
בסרטים מדוברים רבים פשוט לא צפיתי, אבל גם לא סביר שאצפה, כי כבר אין לי כיום כוחות לסרטים ש"בועטים לך בבטן". המציאות בועטת די והותר, כשאני צופה בסרט אני לא רוצה שיבעטו בי, תודה.
שלושה סרטים שברור לי שיהיו בה – "גבעת חלפון אינה עונה", "הלהקה", "אפס ביחסי אנוש" – איכשהו יצא שכולם צבא, אבל מהזווית המחויכת יותר… כולם ישראליים מאוד, ולמרות (ואולי בזכות) ההומור מצליחים גם לבקר צדדים מחמיאים פחות בישראליות, איך לומר בעדינות.
נותרו שני מקומות ועוד לא החלטתי סופית למי ילכו. "אגפא" היה מדכא מדי; ל"כנפיים שבורות" לא התחברתי; "הערת שוליים" היה לא רע, אבל זהו, הוא לא עורר בי שום רצון לצפייה שנייה; "מבצע סבתא" קצת מטופש מדי בעיניי, לא שותפה להתלהבות הגדולה ממנו; "קזבלן" אחלה מחזמר, ובכל זאת לא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר; "תעלת בלאומילך" הוא סאטירה חריפה, אבל, במחילה, די משעמם (ולא סרט שיש לי סבלנות לצפות בו שוב). והרבה סרטים אחרים שהוזכרו כאן (קלרה הקדושה, אור, בופור, ואלס עם בשיר, מי מפחד מהזאב הרע ועוד) הם סרטים שלא צפיתי בהם.
נראה לי כרגע שאבחר ב"מיתה טובה", כי למרות צפייה בודדת עד כה (בקולנוע) הוא בהחלט השאיר בי טעם לעוד, ואני רוצה לצפות בו שוב בהזדמנות (שעוד לא קרתה, קשה יותר לצפות בסרטים ישראליים). סרט שבחר בנושא מפתיע ודווקא לא ישראלי (המתת חסד) וטיפל בו היטב ברגישות ובהומור. יצאתי מהקולנוע מוקסמת, בעיניי זה ה-סרט שהיינו צריכים לשלוח לאוסקר.
אחרון חביב אולי אבחר ב"הרועה האחרון". אומנם הוא סרט בכורה אינדי לא אפוי ב-100% אבל הוא חינני ומקסים ונעשה באהבה גדולה עם הרבה נשמה. אין כאן כמעט סרטי פנטזיה, בפרט לא סרט באורך מלא(!) שנעשה מתוך הקהילה לקהילה (במימון המונים ובהתנדבות) וזה לא דבר של מה בכך. זה גם סרט שצפיתי בו לפחות שלוש פעמים, וכל סרט שמעורר בי רצון לצפות בו יותר מפעם אחת עושה משהו נכון.
אגב, אני מחכה עכשיו לסרט "המוסד" החדש באורך מלא (של אלון גור אריה), ממה שראיתי ושמעתי ב"עולמות" הוא יכול להיות משעשע ומגניב מאוד, מסוג הסרטים שלא ממש נעשים כאן. את הקודם לא הזדמן לי לראות לצערי (הוא הוקרן בכנס אבל בשעה מאוחרת ולא שרדתי עד אז) ולכן אין לו סיכוי להיכנס לחמישייה שלי.
קולנוע כראי החברה הישראלית
לפני כמעט עשור לימדתי קורס מבוא על החברה הישראלית שבו השתמשתי בכמה סרטים כדי להעמיק ולהדגים נושאים ספציפיים. הנה הסרטים –
הגירה מוקדמות והיחס לשואה: "פעם הייתי" של אבי נשר
מזרחיות ואשכנזיות: "סאלח שבתי" של אפרים קישון
הגירה מאוחרת: "החברים של יאנה" של אריק קפלון (סרט נהדר, ולצערי הרב, האחרון של קפלון עד היום)
החברה הערבית: "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי
מיליטריזם: "הלהקה" של אבי נשר
החילונים: "שורו" של שבי גביזון
החברה החרדית: "האושפיזין" של של גידי דר
הקיבוצים: "מבצע סבתא" של דרור שאול
מהגרי עבודה: "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ'
אם הייתי מלמד את הקורס היום הייתי מחליף או מוסיף לפרק על החברה הערבית את "לא פה לא שם" של מייסלון חמוד, ואולי מחליף את "הלהקה" ב"אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא (אם כי הוא עוסק טיפה פחות במיליטריזם ויותר במקום התרבותי של הצבא, שזה לא בדיוק אותו דבר).
איזה סרטים הייתם מוסיפים לרשימה, כדי להדגים איזה נושאים?
לא הפייבוריטים שלי, אבל מתאימים:
מסע אלונקות – הסרט שמדבר על מיליטריזם בצורה הכי ישירה ובוטה בעיני. הוא לא יצירת מופת קולנועית אבל הוא בוקס בבטן.
עפולה אקספרס – בנושא פריפריה (תיאורטית אפשר גם את סוף העולם שמאלה, אבל הוא סרט כל כך מחורבן שחבל לבזבז עליו זמן).
ואם מותר גם דוקומנטרי, הייתי מוסיפה לקיבוצים את ילדי השמש.
שלושה ימים וילד – על הפער בין הקיבוץ לעיר באופן שבו הם נתפסים.
נראה לי שלפריפריה הייתי מוסיפה את אביבה אהובתי
מעביר את התסכול וחוסר התקווה של הפריפריה, וגם לא מכבס את העניין העדתי של פריפריה.
לגבי החברה הערבית: יצאו לא מעט סרטים בשנים האחרונות שנעשו ע"י יוצרים ערבים ורק שניים ממש יצרו באז והגיעו לקהל הרחב. אני זוכרת שהיו ברשימה שלי עוד כמה, על שניים מתוכם גם שמעתי וקראתי ביקורות מאוד חיוביות, אבל אני אפילו לא זוכרת מה שמות הסרטים כדי לבדוק. אז יתכן מאוד שזה פספוס ללכת ספציפית על אלו.
בעיני לא פה לא שם עוסק יותר בהוויה של תת קבוצה ערבית מאוד ספציפית בישראל. כמו שהוא נותן יצוג לערביות, הוא גם נותן איזשהו יצוג שלא היה קודם ל-להיות אשה בת"א, ולמתח הבין דורי בין יושבי הפריפריה השמרנים, לילדים שיוצאים לתל אביב ולתרבות המודרנית. אז יש הרבה מאוד נושאים שהוא יכול לענות עליהם בקורס מבוא לחברה הישראלית.
בסרטים של זרחין יש רובד של פנטזיה
שמוציא מהם עוקץ ומשאיר אותם באזור נוחות. אלה סרטים שהם לא באמת פה אבל הם גם לא שם. ״מוטלים בספק״ של אלירן אליה משנה שעברה הוא ייצוג הולם יותר לחיים בפריפריה, לתסכול ולחוסר התקווה שבלגדול בשוליי ישראל. אגרוף לבטן שגם מציג את הפער מתל אביב (פער מתעתע מזוויות מסוימות) וגם אשכרה מדבר בשפה שאנשים בפריפריה מדברים אותה.
לצערי, הוא לא זמין לי באף פלטפורמת צפיה ריאלית
(אולי יום אחד אני אחליט לעבור על האתר שמציע את כל הסרטים ולהשלים חוסרים גדולים, והוא יהיה אחד מהם)
אגב, זוהי תמצית הבעיה בחשיפה לקולנוע ישראלי
חוץ מהמנויים ליס (שלהבנתי יש להם אוסף מרשים בVOD שלהם) אין לנו כל כך נגישות לסרטים ישראלים, אפילו שיוצאים הרבה מהם ואפילו שהרבה מהם טובים או לפחות שווים צפיה בבית.
יותר מידי פעמים קראתי כאן ובמקומות אחרים על סרטי פסטיבלים שפשוט לא הגיעו לקולנוע (או שהגיעו הרבה אחרי, כשכבר שכחתי). יותר מידי פעמים סרט נעלם אחרי שבועיים של הקרנות כי אין קהל- מה הפלא? גם אין פרסום.
פעם אחת הגדילו לעשות ובשעה שלקח לנו להגיע לקולנוע, החליפו את ההקרנה של סרט ישראלי באיזשהו סרט מארוול, כי אולם אחד כבר התמלא. מאז אני לא מגיעה לסרטים בלי להזמין כרטיסים מראש.
למשל בערוץ 10 נהגו להקרין סרטים גרועים ביום שישי בלילה, כניראה עניין תקציבי כי אין שום הצדקה לסרטים האלו גם בטלויזיה. חבל שלא השקיעו את אותו סכום בלהביא סרטים ישראלים. חבל שאין טיפונת מבחר בנטפליקס. חבל שאין שום דרך בסיסית להקלע אפילו חצי בטעות לצפיה בסרטים ישראלים, כמו שקרה לי לא מעט פעמים עם קולנוע אמריקאי.
את רוב הסרטים הישראלים משנות ה80 וה90 שאני מכירה, ראיתי כי במקרה שודרו בטלויזיה.
בנוגע לנושא הזה ואחד קודם שהעליתי:
הידעתם ש"שש פעמים" נמצא כולו באינטרנט בvimeo של הבמאי? כי הוא כן.
וכל הכבוד לו על זה כי זה יהפוך המלצות חוזרות ונשנות שלי על הסרט הזה להרבה יותר קלות.
אז הנה, תהנו (וואו, מי שהולך לראות את הסרט ממש לא הולך ליהנות) –
https://vimeo.com/278440271
סרטים ישראליים זמינים היום יותר מאי פעם
בויאודי של יס וגם של סטינג זמינים כמה מאות סרטים ישראלים, בהם גם מוטלים בספק (הסרט הופק בתמיכה של יס).
בנוסף הוזכרו בכתבה כמה אופציות נוספות לצפייה בסרטים ישראלים. יש הרבה אפשרויות ריאליות מעבר לנטפליקס.
בעיני זה לא זמין, כי אין לי יס/סטינג
ואין לי את התקציב או הצורך בהם (היה מאוד נחמד אם היה לי, אבל אין לי, וזו לא הוצאה שמתאימה לי כרגע בחיים). היתה תקופה מאוד קצרה בחיים שהיתה לי גישה ליס (במעצר בבסיס בלי תא מעצר, בשירות הצבאי)
לכן התיחסתי דווקא לערוץ מסחרי. כי עד כמה שאני זוכרת, הרבה מהסרטים הישראלים שראיתי בטלויזיה בעבר, הוקרנו בערוצים החינמיים השונים.
אני לא חושבת שאני מעניינת כמקרה פרטי
אבל להרבה אנשים אין יס, ואני חושבת "בקול רם" שזה חבל שקולנוע ישראלי לא נגיש בעצם בשום ערוץ שפתוח לקהל הרחב.
כרגע אתה צריך להכנס לרשימת משוגעים לדבר בצורה כזו או אחרת, להחליט שמנוי לפלטפורמת סטרימינג כלשהי מתאים לך ולחפש את הסרטים באופן אקטיבי, במקום שהם יונגשו לציבור. ובאמת שנראה לי שאם היו מחליפים את השעות המתות של סרטים מיותרים בשעות מתות של קולנוע ישראלי, מישהו היה צופה בזה. נגיד אני.
את מצפה שכל דבר יהיה בחינם?
מנוי לחבילת הסרטים של סטינג עולה 39 ₪ לחודש, כאשר חודש ראשון חינם ושני הבאים בחצי מחיר. מחיר סרט באתר קרן הקולנוע הוא 15 שקל לסרט. מחיר ממש סביר לתוכן שמעניין אותך.
יש קולנוע ישראלי בערוצים ציבוריים (צפויים למשל לא מעט סרטים ביום העצמאות), אבל זה לא התפקיד שלהם ולא המקום הטבעי שלהם, בטח לא בכמויות.
למה זה לא התפקיד שלהם?
אתה מגיב להודעה שעסקה בכך שהבעיה בחשיפה שהיא לא קיימת, כי היא לא מונגשת. ואתה כותב לי שאם זה חשוב לי אעשה מנוי אצלך. מה הקשר, מנוי אצלךלא שווה ערך להנגשה לכלל הציבור, וחיפוש אקטיבי של סרט לא שווה ערך להתגלגלות לצפות במשהו כי הוא זמין, וכך להכיר ולהתנסות (מה שקורה המון, גם בימינו, עם סרטים לא ישראלים)
אנחנו לא מחוברים לשירותי VOD (למעט נטפליקס)
ואם הוזכרו בכתבה (איזו כתבה?) עוד אפשרויות לצפייה בסרטים ישראליים, אשמח לתזכורת מה פספסתי.
מצטט
"קשה מאוד להשלים סרטים ישראלים (למרות שבין וואלה!VOD, המאגר של הקרן הקולנוע וה-VOD של יס, הוט, סטינג וסלקום המצב פחות נורא מבעבר)".
מבין שהתלונה היא שקשה למצוא סרטים ישראלים להורדה, כי אני מעריך הסיכוי למצוא סרט ישראלי מ-30 השנים האחרונות זמין לצפייה חוקית גבוה מהרבה מסרט לועזי כלשהו מאותה תקופה.
זו לא הדרך לשכנע מנויים לעתיד
אני כבר משלמת 39.90 בחודש לשירות סטרימינג אחר (נטפליקס) שנותן לי הרבה אופציות אחרות שמעניינות אותי, צפיה בשני מכשירים במקביל, והקרנה באיכות גבוהה.
נטפליקס גם רלוונטי משום שכאשר אני בחול אני יכולה להוריד תכנים וגם לצפות בתכנים שלא זמינים בארץ (גם סרטים ישראלים).
יס בעיקר הורידו את המחירים מאוחר מידי, פעם אחרונה שבדקתי סטינג עלה 100 ש"ח לחודש, ובכל מקרה, אני לא אבטל את נטפליקס ולא נראה לי נכון להוציא יותר מעלות המנוי לנטפליקס.
לא חושבת שהחישובים הכלכליים שלי הם מעניינך, ולא חושבת שזה לעניין שדאגת לנצל את הפלטפורמה כדי להזכיר מה המבצעים אצלכם.
לא חיפשתי הורדות חינם, אם הייתי מחפשת כאלו הייתי גם יודעת להגיע אליהן בלי לשתף פה. לא כתבתי על הורדות חינם, כתבתי על פלטפורמות שנגישות לכלל הציבור כמו ערוץ 10 ז"ל, או הערוץ הראשון.
אם אין לך משהו רלוונטי לתרום לדיון על כמה חבל שסרטים ישראלים לא מוקרנים בפלטפורמות נגישות בחינם לציבור, אז אולי עדיף שתעזוב את הנושא.
ואם לא בא לך לעזוב, אז בוא נדבר על הסכמי הבלעדיות של יס ואיך הם דופקים אנשים כמוני, כי בכל העולם הקולנוע הישראלי נמצא גם בנטפליקס, ורק בגללכם בישראל התכנים שנמכרו לנטפליקס לא זמינים לדוברי השפה. אולי תעשו עם זה משהו?
על מה את מדברת?
באמת שלא מעניין אותי למה תעשי מנוי ומה השיקולים שלך ועל מה את מוציאה כסף.
הבעת תסכול מכך שסרטים ישראלים לא נגישים. ניסיתי להראות שהם נגישים יותר מאי פעם, ולא רק דרך החברה בה אני עובד.
לא רוצה לבחור באופציות האלה כי את כבר משלמת כסף לשרות אחר, עם תכנים אחרים? זכותך המלאה. כאמור, מה שאת עושה ובמה שאת בוחרת זה לא משהו שמעסיק אותי באיזשהי צורה.
חושבת שהעולם לא הוגן כי הוא לא מספק לך גישה בחינם לסרטים בהם את מעוניינת לצפות? גם זכותך. בהצלחה עם זה.
העולם לא מספק לי שומדבר בחינם
הערוצים המסחריים לא חינם, אני צופה בפרסומות כדי לקבל את התכנים שלהם, ומקבלת דיווחים אקטואליים לפי מפת האינטרסים של בעלי השליטה והכסף.
הערוץ הממלכתי הוא גם לא חינם, פעם אחרונה שבדקתי, אזרחי ישראל משלמים אגרה כדי לקיים אותו.
לא כתבתי על הגינות, כתבתי על תופעה שציערה אותי. קפצת לתוך הבור הזה כדי ללכלך אותו בשיח שהוא מזלזל, מקטין את הטיעון שלי לאיזושהי תאוות בצע שלא הובעה, ועוד הוספת קצת זיהום בתוכן מסחרי.
אני לא יודעת מה האינטרסים שלך בתוך יס, ידוע כבר זמן רב שאתה נציג מטעם וזה אפילו סבבה, כי בד"כ יש גילוי נאות ואתה מוסיף לדיונים אינפורמציה רלוונטית.
לא סבבה, כשאתה מסלף דברים כדי לגרום לתוכן המסחרי שלך להשמע כמו הדבר שעליו דנו (לא!) או כדי להקטין את הדברים שאמרתי כדי לתמוך בטיעון המסחרי שלך.
לא מבין את הבקשה שלך
למה שצרכן תרבות ב-2019 ירצה בכלל לראות סרט בערוץ מסחרי? זה מתכון ללמתוח סרט באורך של שעתיים לשלוש שעות. זה נשמע מזוכיסטי אפילו יותר מאנשים שקמים בארבע לפנות בוקר בשביל קרבות דרקונים. ונדמה לי שהאגרה בוטלה ביחד עם תהליך ההבראה של הרשות והפיכתה לתאגיד השידור (שעדיין ממומן מכספי ציבור רק לא דרך האגרה).
בדיוק הזמן שצריך להביא בירה, להכין קפה ולעשות פיפי
אין לי בעיה עם הפסקות
אם ככה
בהצלחה בהמשך מאבקך הצודק.
תודה
לא מכירה את וואלה!VOD או את המאגר של הקרן הקולנוע, אנסה לבדוק במה מדובר. אין לי מושג אם קשה להשיג סרטים ישראליים להורדה, מעולם לא חיפשתי; דיברתי על צפייה חוקית.
אני גם איתך אבל גם עם המתלוננים
אנחנו ככל הנראה בתקופה הכי טובה להשלים צפייה בסרטים ישראלים מאז ספריות הוידאו מצד אחד, אבל הדבר נכון בעיקר לסרטים משנת אלפיים והלאה (היי mook). בשביל לראות, נגיד, את "מחבואים" של דן וולמן אין דרך. גם "המיועד" ועוד כל מיני קלאסיקות שמבקרים שראו אותם בזמן אמת ממליצים עליהם עכשיו באיחור של שנים ואדם שרוצה לראות על מה מדובר מגלה, אפעס, שפשוט אין דרך כזאת. מאוד קל למצוא את "אסקימו לימון 4" (כולו ביוטיוב בחינם), אבל יש סרטים שממש קשה למצוא, וזה חתיכת שבירת ראש להבין איפה ואיך משיגים אותם.
ודבר נוסף שצריך להזכיר הוא שהרבה פעמים העותקים שיש (לא בטוח לגבי ה-VOD ספציפית, אבל זה דבר שנתקלתי בו בצורה רוחבית) הם ממש ממש גרועים. אבל ממש. "חמסין", למשל, בעל הצילום מעורר ההשתאות שכולם מתפייתים אליו, יצא בדי.וי.די של מה שאין אלא לקרוא לו גרסת 8 ביט של הסרט. ותודה ל"וואלה! VOD" והמאגר של הקרן על השלמת הצפייה ב"אני אוהב אותך רוזה" ו"זעם ותהילה" אבל וואו איזה עותקים מחורבנים הם העלו כאופציה לצפייה.
אז אנחנו אולי בתקופה מאוד טובה, אבל יש עוד דרך ארוכה (שלא כולה תלויה, אגב, באנשים החרוצים של אנשי הלווין והכבלים).
(אני אוותר על ההרמה להנחתה שהבאת פה)
(ל"ת)
ביחד ננצח את רוע הגזרה!
(ל"ת)
לכן כתבתי לגבי צפייה חוקית
בצפייה חוקית, עומק המבחר של קולנוע הוליוודי, ובטח קולנוע זר, הוא הרבה יותר מצומצם. וגם שם, יש לא מעט סרטים שלא זמינים בכלל (תראה את התלונות של סינמפילים אמריקאים למשל).
מוסיף לחוסרים שציינת את "חולה אהבה בשיכון ג׳". לא מבין מה הקטע של שבי גביזון, אבל הסרט פשוט נעלם מהרדאר.
לגבי עותקים, הבעיה קשה מאד. כמעט כל הסרטים הישנים, כולל הקלאסיקות הכי חרושות ומוכרות (נניח גבעת חלפון) במצב איום. צריך לתת הרבה כבוד ליונייטד ולסינמטק ירושלים שמשפצים בשנים האחרונות סרטים קלאסיים. ממליץ בחום לצפות בעותק המשופץ של "זעם ותהילה" (זמין ביס). ממש הצילו את הסרט.
.. עכשיו אני מנסה להיזכר באיך ראיתי את "חולה אהבה", כי ראיתי איכשהו
יש לו די.וי.די? הזיתי אותו?
לא הזית
אפילו היה מארז שכלל את ארבעת סרטיו הראשונים. נדמה לי שאידן התכוון לפלטפורמות אחרות (טלוויזיה וזה).
הוא הוקרן בטלויזיה לפני הרבה שנים, יותר מפעם אחת
זוכרת את הפרסומות, לא זוכרת אם בערוץ מסחרי או בכבלים.
גם העותק המחודש של "מצור" מעולה באיכותו
ועוד דבר חשוב שסינמטק ירושלים חידשו הוא הסרטים הראשונים שצולמו בארץ ישראל בסוף התקופה העות'מאנית ותחילת המנדט הבריטי. אלה ממש לא סרטים עלילתיים, אלא תיעוד (אילם בשחור לבן) של היישוב היהודי באותה תקופה, אבל זה מסמך היסטורי חשוב ומרתק.
לא בטוח באיזה נושא בדיוק אבל ״שש פעמים״ זה סרט שאפשר וצריך להדגים איתו הרבה דברים בעידן של היום.
הייתי מוסיף את ״ילדי השמש״ של רן טל ל״מבצע סבתא״. ל״עג׳מי״ ו״לא פה, לא שם״ הייתי מוסיף לשם הגיוון את ״עניינים אישיים״ שיצא אחרי ״לא פה, לא שם״ בשקט יחסי. הוא לא עושה דברים גדולים אבל הוא עוסק בערבים מבלי לצעוק שהוא עוסק בערבים והוא עושה את זה בטון והומור של סרט אירופאי.
״סאלח״ זאת בחירה מושלמת גם 60 שנה אחרי צאתו.
"אור מן ההפקר", איפשהו.
ולדעתי "הבלתי רשמיים" צריך להחליף את "האושפיזין" כ"סרט החרדים".
"משהו טוטאלי" אולי גם קצת על תרבות הסטלנים/תל אביבים/הודו.
"בלוז לחופש הגדול" לנוער/נוער מרכז.
"עץ תאנה" על החברה האתיופית (או "עלים אדומים")
וכנראה לא ממקומי לבחור, אבל בטח יש איזה סרט על הקהילה הלהט"בית שמתאים לרשימה הזאת.
מעניין שסרט הסטלנים שמוזכר כאן שוב ושוב הוא "משהו טוטאלי"
תוך התעלמות מוחלטת מ"הכוכב הכחול", שהוא אולי מאוד איזוטרי, אבל לדעתי האישית הרבה יותר מוצלח.
טוב, היחיד שמזכיר אותו הוא אני, וזה כי אני פשוט עוד לא הגעתי ל"כוכב הכחול"
מקווה להשלים פערים בעתיד ה..מתישהו-י.
כשהוא יצא, הוא היה תופעה תרבותית
נדמה לי שהוא הוקרן רק בסינמטק, אבל הוקרן שם במשך איזה שנתיים.
קצת יותר משנתיים
זכור לי ראיון עם הבמאי שדיבר על חמש שנים (בויקיפדיה מתעקשים משום מה על שבע).
בתור סרט חרדים
האושפיזין לא ממש מייצג, כי הוא מציג חתך מאוד ספציפי של חוזרים בתשובה ברסלבים, ככה שהייתי מוסיף אליו פרקים נבחרים של 'שטיסל' ואם זה חייב להיות דווקא קולנוע, אז 'למלא את החלל'.
מזרחיות ואשכנזיות מרגיש לי לא נכון
בדומה לחברה הערבית (ולו בגלל שזה נכון ברמה הגיאוגרפית), יש מקום לדיון על מזרחיות ובאופן עצמאי ולא כשסע (אשכנזיות מקבל פה שלוש קטגוריות עצמאיות בעייני שזה גם הגירה מוקדמת, חילוניות וגם קיבוצים). ולשם כך סאלח שבתי הוא ממש לא הסרט הנכון, הייתי הולך לכיוון של שבעה\ולקחת לך אשה\הסרטים היותר מוקדמים של זרחין.
הגירה מאוחרת – הבודדים
קיבוצים – אני שונא את מבצע סבתא, ואני חושב שאדמה משוגעת הוא כר הרבה יותר נכון לבעיות ולדברים הטובים בחברה הקיבוצית.
דתיים – מדורת השבט, הוא מזקק כל כך יפה את העימות הבינדורי ואת העימות שבין גבעת שמואל לאפרת כל כך יפה. חסר רק בן חרד"ל ויש פסיפס מדויק.
במזרחיות גם ביתר פרובנס וביקור התזמורת יכולים לעבוד נהדר
(ל"ת)
לא יודע אם אתה דתי או לא ולכן אני לא אקפוץ למסקנות
אבל "לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" אחד גדול על מדורת השבט בהקשרי דת, ובעצם בכל הקשר שהוא. אם חייבים לקחת את יוסף סידר בנושא הזה אז "הערת שוליים".
חוזר בשאלה
בעייני אין באמת דת בהערת שוליים, יש אקדמיה. ואם יש אוכלוסייה שלא מייצגת כלום במגזר שלה זה האקדמיה הדתית של מדעי הרוח שהם קבוצה מאד שונה מיתר האוכלוסייה הדתית על כל גווניה
מדורת השבט זה סרט מאוד טריגרי
אני לא טוענת שהוא לא טוב, או לא מתאים לנושא שהצעת, אבל אם הייתי מציגה אותו לסטודנטים אולי הייתי מכינה אותם מראש לזה שיש שם סצנה לא קלה ומאוד ריאליסטית של אלימות מינית.
אז מעבר לדברים שכבר הוזכרו פה על ידי אחרים, הבחירה הלא-צפויה שלי היא "2 בלילה"
אחד הסרטים היותר מקסימים שנעשו פה, רגע לפני שבקולנוע הישראלי העכשווי הבינו ש-"בידור" זו לא מלה גסה. בלי להגיד אפילו מלה אחת על היסטוריה או פוליטיקה, הסרט הזה מצליח להגיד המון על הישראליות במילניום הנוכחי, ועוד לפני כן להיות סרט נורא מצחיק וגם מאוד אנושי. חבל שהבמאי לא ממש מצא את המקום שלו בקולנוע המקומי מאז: לפי ימד"ב, הוא ביים עוד קומדיה קולנועית באיטליה (הביקורות לא-משהו), עוד סדרה קומית באיטליה/ספרד (שרדה שבעה פרקים) ועכשיו הוא עובד על… Dragonheart: Vengeance. יש סרט כזה, מתברר.
וואו, יצאתי טמבל.
הסתכלתי על העמוד של הבמאי הלא-נכון בימד"ב, שעשה סרט עם שם זהה.
הבמאי הישראלי שעשה את "2 בלילה", לעומת זאת, היה מאז… עורך ב-"האח הגדול". א-ברוך. כבר עדיף Dragonheart: Vengeance.
מתישהו מישהו צריך לעשות כתבת פלואו-אפ עצומה
על כל במאי הסרטים המבריקים והמצליחים מאז שנות האלפיים ולראות כמה מהם הפכו להיות עורכים, צלמים וכו' כי אני חושש שהמספר גדול ומדכא בהרבה ממה שאנחנו חושבים.
האמת, עורכים, צלמים וכאלה שעובדים על סרטים או סדרות של במאים אחרים נשמע לי בסדר,
אפילו כאלה שעובדים, נגיד, בחדשות (אם כי חבל). אבל לעבוד על משהו כמו "האח הגדול" זה לא סתם לרדת ברמה – זה להיות מעורב במשהו שפוגע באנשים, ובאנושות באופן כללי.
לדעתי הדיון לגופו כבר התנהל פה כבר בעבר הרחוק
תעשיית הקולנוע הישראלית מאוד לא מתגמלת, אנשים שורפים את כל מה שיש להם ואם יש מזל מצליחים לגרד כמה קרנות, כדי להוציא סרט שב99% מהמקרים, גם אם הוא ממש טוב, עם קאסט מוכר ואהוב, ואפילו אם הוא מביא פרסים ממש טובים- פשוט אין לו הפצה ואף אחד לא מודע לקיומו.
תחשוב על זה שהגשה לקרנות וגיוס כספים זה תהליך של כמה שנים, אחר כך יש את שלב הצילום/עריכה/הפקה וכל האושר הזה שלוקח איזשהו פרק זמן, קצת קתרזיס של הגשמת חלום, ואז המציאות נמרחת להם על הפרצוף כשמסתבר שיש בדיוק 2 מפיצים בישראל, יש סרט אחר שהם כבר סימנו להצלחה, אז הסרט צריך לחכות. ואולי פסטיבל בינתיים? איזושהי זכיה, או שום זכיה מה שאומר נסיעה על חשבונם ומסחטת כספים, אלפי ראיונות שנשמעים אותו הדבר ובהם הם צריכים להרים לעצמם ולדאוג שמספיק חברי קאסט אטרקטיביים יהיו זמינים גם.. הרבה חיכוך בבראנג'ה. שנתיים אחרי שהסרט נערך הוא מגיע לפרסי אופיר כדי להפסיד שם, ואם הפסיד בפרסי אופיר אז הוא יופץ אחרי כמה חודשים גם בקולנוע, אבל רק בבתי הקולנוע הקטנים, ורק למשך שבועיים, ורוב הקהל שיראה אותו הם צופי הפסטיבלים שדאגו לשמור כרטיס ביום הקולנוע הישראלי ב10 ש"ח.
ואז הם ישמעו כמה שהישראלים משוכנעים שאין קולנוע טוב בארץ, 'אבל ראית את הסרט שלי?', 'לא, מעולם לא שמעתי עליו'.
באמצע שרת התרבות התורנית תהפוך אותך לאויב העם כי אם אתה עושה סרטים בטוח אתה סמולני-בוגד.
אני מניחה שרבים מיוצרי הקולנוע פשוט מבינים ש-וואלה, סבבה, את החלום של להפיק את הסרט שלהם הם כבר הגשימו, ועכשיו אם לא נפל בחלקם המזל להיות יוסף סידר או אבי נשר ולהצליח להביא ספונסרים וקהל, סביר להניח שעדיף לסיים את החלום שם.
ואז צריך להתפרנס, ומה שהם יודעים לעשות זה בימוי, עריכה ושאר דברים שלומדים בעשייה של קולנוע (או בלימודי קולנוע, אם למדו). בישראל צריכים במאים ועורכים של ריאליטי, כמו האח הגדול. זו פרנסה ככל הפרנסות.
אין לי שום בעיה עם זה שאנשי קולנוע צריכים להתפרנס
ושיעבדו על הדברים הכי לא מועילים ולא מוסריים בעולם, מבחינתי – אבל ריאליטי זה המקום שבו אני מותח את הגבול. זו אשכרה השתתפות אקטיבית במשהו שהוא לא רק לא-מוסרי, אלא צריך להיות גם (ואני לא אומר על כמעט שום צורה אחרת של יצירה) מחוץ לחוק.
איזה הגזמה
ריאליטי זה נתח נכבד מהתעשייה בארץ, כמו גם פרסומות וחתונות\בת מצוות. לא כל מי שבתחום הזה יכול להיות אוטר, אבל כן כל מי שבתחום הזה צריך לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. וצריך לזכור שגם הריאליטי הכי נלוז זה בסה"כ בידור. אם זה לא מבדר אותך זה סבבה לגמרי, אבל מסתבר שזה כן מדבר לחלק גדול מהאוכלוסיה.
"לא להיות אוטר" זה לחלוטין לא הבעיה שלי עם ריאליטי
ריאליטי, כפי שהסברתי פה ביותר מהודעה אחת, הוא התעללות בבני אדם מול מצלמה. את רוב הדברים שרואים היום בתכניות ריאליטי תקנוני האתיקה של ניסויים בפסיכולוגיה אסרו לבצע כבר לפני כמעט חמישים שנה, והאבסורד לפיו מותר לבצע אותם על מסך הטלוויזיה זועק לשמיים. זה שיש אנשים שזה "מדבר אליהם" עוד לא עושה את זה בסדר.
אתה יודע שהם מקבלים על זה תשלום, כן?
משתתפים בתוכניות ריאליטי זה לא אנשים אקראיים שנשלפו מהרחוב ונזרקו לתוך סיטואציה מחפירה בלי הסכמתם. הם עברו מיונים וחתמו על הסכם חוקי מול ההפקה, והם גם מקבלים שכר נאה על ההשתתפות שלהם בתוכנית. זה לא שונה משחקנים שמשחקים תפקיד מאתגר במיוחד.
זה מאוד נאיבי לחשוב שמה שאתה רואה על המסך זה נטו מה שקורה מאחורי הקלעים. גם האנשים שעובדים בריאליטי הם בני אדם, ואין להם שום אינטרס (או יכולת חוקית) להתעלל בבני אדם אחרים. שוב, זה בסך הכל בידור, והעובדה שאתה כל כך מושקע רגשית בבידור הזה רק אומרת שהמניפולציה הייתה מאוד אפקטיבית.
גם משתתפים בניסויים פסיכולוגיים
מקבלים תשלום, עושים את זה מרצונם החופשי ויכולים לעזוב בכל רגע נתון. ועדיין, אסור לעשות להם את מה שעושים בתכניות כמו "האח הגדול". אני לגמרי מסכימה כאן עם רז. התכנית הזו זורקת זין על האתיקה המקצועית, הטעם הטוב והמוסר המקובל, כשהעיקרון היחיד שמנחה את יוצריה הוא חמדנות.
גם אם מקבלים תשלום (כולם?) זה לא משנה
המיונים שדיברת עליהם לא מיועדים לבדוק האם המשתתפים מסוגלים להתמודד באתגר החולני התורן שצץ בראש המפיקים, הם מיועדים לאתר אנשים עם היבט בעייתי באישיות/ביוגרפיה/בריאות כדי שאפשר יהיה להעצים את ההיבט הזה על המסך בווליום גבוה במיוחד. לא צריך להיות מומחה לפסיכולוגיה או רפואה כדי להבין שדבר כזה הוא לא בריא.
וכן, יש בזה משהו מושך (לא עבורי אישית. אני לא צופה ולא צפיתי בריאליטי אף פעם). בדיוק כפי שעד לא מזמן היה משהו נורא מושך בלצחוק ממופעים של גמדים, תאומים סיאמיים ועוד אנשים שהגורל התאכזר אליהם. אני לא מודאג יותר מדי – הריאליטי ילך, בסופו של דבר, בדרכם של המופעים הנ"ל.
ובעניין "האח הגדול", נדמה לי שאריאנה מלמד אמרה שהבטיחו לה (מבחינת בריאות ונגישות) הבטחות שלא קוימו, ולו הייתה יודעת מראש איך זה יהיה הייתה מוותרת על העניין. נדמה לי שגם נרי ליבנה הגדירה את השהות בבית האח חוויה מפוקפקת וסבל שנדרש לה זמן להתאושש ממנו (אלה לא המילים שהיא השתמשה בהן, זה הרושם שקיבלתי מדברים ששמעתי אותה אומרת לפני זמן מה).
מעולם לא צפיתי בתוכנית אבל הקונספט דוחה בעיניי, ואני מתעבת תוכניות שבהן סוגרים אנשים במצבי קיצון ו"תתמודדו" או שמנסים לביים מצבים אינטימיים כמו דייט וכו' בליווי מצלמה. חשוב לי לסייג ולהבהיר שאין לי בעיה עם תחרויות כישרונות למיניהן, הן לא "ריאליטי" בעיניי – אין בהן ניסיון לחקות מצבים מהמציאות או לעקוב אחר אנשים במצבים אינטימיים או בחייהם הפרטיים / 24/7 וכו' – אלא סוג של ספורט (עם ראיונות וחפירות מובנים, לעיתים מעיקים מדי, אבל ניחא), קל וחומר אם מדובר באומנויות הבמה ו/או כשמשתתפים הם אנשי במה/תקשורת שמתפרנסים מחשיפת כישרונותיהם בתחום, ואז הטלוויזיה היא בהחלט במה לגיטימית לכך.
עדיין לא הבנתי מה כל כך לא מוסרי שם
אתה מוזמן להביא דוגמא קונקרטית לדברים שקורים בתוכניות האלה שהם "לא רק לא-מוסרי, אלא צריך להיות גם מחוץ לחוק". ואגב, אני די בטוח שכל דבר כזה שקורה שם זה גם משהו ששחקן מאומן ביצע איפשהו מול מצלמה בסרט עלילתי.
דוגמה ממש בקטנה - את הדוגמאות היותר מבחילות אני אשאיר לאחרים לספק
פרקטיקה נפוצה בחלק מהתכניות האלה, במיוחד בפורמט של תחרות כשרונות, היא בחינה של המועמדים. חלק מהמועמדים מגיעים לבחינה הזו בלי שמץ של כשרון, אבל הם לא ממש מודעים לנושא. וכך, הצופים זוכים לכמה צחוקים לא-בריאים כשהמועמד הרלבנטי מפגין את חוסר-כשרונו, בדרך כלל בליווי הערות מלגלגות של מנחי/שופטי התכנית.
עבור רוב בני האדם, חוויה כזו היא לא סתם לא-נעימה, היא משהו איום ונורא. זה כואב לספוג משוב שלילי מאנשים, וכשלמשוב הזה שותפים גם מאות-אלפי צופים בטלוויזיה, הכאב הזה הופך לכאב-תופת. בעבר היה נהוג להשתמש בביטוי "השפלה" כדי לתאר את הסיטואציות האלה, אבל אני חוזר אל הביטוי שהשתמשתי בו קודם – "התעללות".
ואפשר להגיד, כמו שציינת בהודעה הקודמת שלך, שהמועמדים האלה הגיעו מרצונם החופשי לבחינה ואף אחד לא הכריח אותם. נכון מאוד. זה לא אומר שלשדר את הדברים האלה זה בסדר. או אם ללכת על ההשוואה שלך לשחקן מאומן – את "ויפלאש" ראית? אין ספק, הסרט הזה מציג סיטואציה מזעזעת, אבל כוכבי הסרט, תודה לאל, לא באמת עברו אותה על בשרם. הם שיחקו דמויות. היית מוכן, תמהני, לראות את המקבילה של "ויפלאש" מתבצעת בשידור חי על ידי אנשים אמיתיים?
וזו, כאמור, דוגמה ממש שולית ממה שהולך שם.
הדוגמא שלך ממש מטרידה בעיני
אתה מעדיף למנוע מאנשים את האפשרות להשתתף בתחרות מאשר להסתכן בלהעליב אותם? אתה באמת לא רואה שום דבר רע בקו המחשבה הזה? לא קראתי את כל הפתיל אז יכול להיות שאין לי קונטקסט, אבל הפיתרון שלך לאנשים שלא מודעים לעצמם הוא להמשיך עם חיבוק הדוב שכנראה הם מקבלים מהסביבה? איך זה יהפוך אותם למבוגרים טובים ומועילים לחברה?
אני לא אמנע מאף אחד להשתתף באיזו תחרות שהוא רוצה
אני חושב שהשתתפות ב-"תחרות" שאחת האטרקציות שלה היא ביזוי והתעללות מכוונת במשתתפים היא לא משהו שצריך לשדר בטלוויזיה. ואני באמת לא מבין איך שידור כזה יהפוך את המשתתפים הנ"ל למבוגרים טובים ומועילים לחברה.
תשמע, אתה צודק ברוב הדברים
אני חושבת שריאליטי מחליף את התאומים הסיאמים והאנושות תמשיך לחפש פריק שואוז להתבדר מהם הרבה אחרי שטלויזחה כפי שאנחנו מכירים כבר לא תתקיים.
אני גם לא חושבת שכל הריאליטים אותו הדבר, אבל אין לי סבלנות לדיונים האלו עכשיו.
רק שעורך זוטר של תוכניות כאלו, זה לא בדיוק ראש הפרמידה או מי שקובע סדרי עולם. גם הם קצת קורבנות של השיטה, ואפשר להניח הנחה מושכלת, שאם היתה פרנסה בקולנוע, רובם היו מעדיפים לבחור בה.
אני אחזור על מה שכתבתי קודם: הגבול של כל אחד עובר במקום אחר
אם כדי להתפרנס איש קולנוע צריך לביים, נגיד, פרסומות לאוכל לא-בריא או אפילו סיגריות, אין לי בעיה עם זה – כלומר, עצוב, אבל אני מבין למה עושים את זה. אבל אם האיש הזה עובד בריאליטי, מבחינתי הוא שותף למה שהולך שם על המסך.
זה נכון מבחינתי גם ליצירות אמנות מוערכות: אני לא מסיר אחריות אפילו מאיש הצוות הכי זוטר שנכח על הסט כשצילמו את הסצנה הידועה ב-"הטנגו האחרון בפאריס".
אני רוצה להאמין
שעדיין יש לו מספיק ברירות אחרות, שלא כוללות פרנסה מביזוי והשפלה של אחרים. אפשר לעבוד בחדשות, בסדרות גרועות, בפרסומות לטלויזיה או לקולנוע או ליוטיוב, בקליפים, במשחקי מחשב, בסרטוני בר מצווה וחתונה, בהעברת חוגים וסדנאות וקייטנות והשד יודע במה עוד.
אני לא מדברת באוויר – כמעט כל החברים שלי, כמה מקרובי משפחתי ובן הזוג שלי שייכים כולם למעמד היצירתי (ציירים, מעצבים גרפיים, מוזיקאים, עורכי וידאו, מעצבי תפאורה ותלבושות, אנימטורים – יו ניים איט). לאף אחד מהם לא קל להתפרנס. כולם לוקחים על עצמם גם פרוייקטים שהם פחות אוהבים רק כדי לסגור את החודש, בין אם מדובר בלתקלט בחתונה, ללמד חוג לילדי הגן או לעצב דוכנים לחברות מסחריות בירידים עסקיים . ועדיין, יש דברים שהם לא יעשו, וריאליטי נמצא איפשהו שם, קצת לפני תעמולה לברוך מרזל ופורנו נצלני.
באמת? פרסומות?
זאת אומרת מקצוע שאחת המטרות המוצהרות שלו היא לשקר לאנשים ולעשות להם מניפולציות?
באופן כללי יותר, הרבה מאוד מהאנשים בעולם המערבי עובדים במקצועות שיש בהם פן בעייתי מבחינה מוסרית. אחוז ניכר ממי שעובד בהייטק, למשל, עוסק באיסוף מידע על אנשים בצורה לא לגמרי לגיטימית, או במניפולציות של אנשים. אני לא מחווה דעה לגבי עניין הריאליטי ספציפית, אבל זה לא המקצוע היחיד שהמטרה שלו היא לנצל חולשות של אנשים.
"מטרה מוצהרת לשקר"? נסחפת. רוב הפרסומות לא משקרות
ואפילו לא בהכרח מניפולטיביות.
גם ההכללה שלך על הייטק לא ברורה לי; רבים ממכריי עובדים בהייטק, זה תחום עצום שרובו ככולו אינו "איסוף מידע על אנשים בצורה לא לגמרי לגיטימית, או במניפולציות של אנשים".
אני מניחה שאפשר למתוח בצורה גמישה מאוד את ההגדרה ל"ניצול חולשה", אבל הנקודה כאן היא לא רק עצם הניצול הבעייתי אלא השידור שלו בטלוויזיה לעיני כול.
רובו ככולו?
אין לי מושג מה האחוזים. אני יודע שבתחום הפיתוח לאינטרנט, הם לא זניחים. ואני יודע שהרבה אנשים עובדים במקצועות שהפן המוסרי שלהם אפור – כן, כולל מקצועות הפרסום, השיווק וחלק לא מבוטל (לא אמרתי הרוב, כן? אבל לא מבוטל) מעולם הפיננסים.
אני לא אומר שזה רע. אני בטח לא אומר שזה טוב. אני רק אומר שלסמן דווקא מי שעובד בריאליטי כחוטא נראה לי, אישית, לא מוצדק (וברור לי שרגישות מוסרית היא גם עניין סובייקטיבי).
ורק להוסיף: לא מדובר על מי שמתכוון להזיק
מי שעושה משהו שהוא יודע – גם אם יש לו תירוצים – שהוא פסול מוסרית זה משהו אחר. אם הקבלן שלי מכר לי דירה בלי כל האישורים, למשל, זה כבר מקרה אחר לגמרי; וזה תקף כפליים על מי שמרמה קשישים. אני מדבר על התחומים שבהם מי שעובד לא חושב שהוא עושה משהו רע, אבל הוא גם יתקשה להסביר למה מה שהוא עושה הוא אקט מוסרי חיובי.
אין לי מושג על מה אתה מדבר בתחום הפיתוח לאינטרנט
ולמה אתה מגדיר אותו כך, אבל ההייטק הוא תחום רחב פי כמה וכמה והוא ממש לא מתחיל ונגמר בפיתוח לאינטרנט.
כן.
לשקר, ואפילו לשקר כדי לקדם דברים שליליים, זה בעיני פחות גרוע מלהתעלל באנשים. אגב, עשייה קולנועית היא סוג של שקר, ורוב סרטי הקולנוע עושים מניפולציות על הצופים – כשחלק גדול מהם מעביר דרך המניפולציות האלה מסרים בעייתיים מאוד. אני לא חושב שזה מוריד מערכם האמנותי (כשאת הדיון על המסרים והמניפולציה, כמובן, לגיטימי ואף חובה לקיים).
לעומת זאת, התעללות *בבני אדם*, פסיכולוגית או פיסית, היא המקום שבו לטעמי צריך לעבור הגבול. ריאליטי הוא הדוגמה הפופולרית, אבל כמו שציינתי בהודעה קודמת אני אפסול גם יצירות שנחשבות לאמנות מוערכת עם התעללות היתה מעורבת בהן – אני בכנות חושב שעולם בלי "הטנגו האחרון בפאריס" היה עולם טוב יותר, גם אם עדיין יש אנשים שטוענים שצפייה בסרט הזה היתה פסגת חייהם.
זו קצת התממות בעיני
כל האופציות שפירטת לא שוות ערך כלכלי לעריכת ריאליטי כמו האח הגדול.
החדשות, עד כמה שאני זוכרת, נחשבים למקום עבודה שמשלם לא משהו. גם אם אני טועה, יש שיאמרו שבחדשות אנחנו מקבלים לא פחות תעמולה ומניפולציה מאשר בתוכנית ריאליטי.
כל שאר האופציות אינן פרנסה בטוחה. אף אחד לא מבטיח לך שמחר יבואו לקוחות לשכור את שירותייך כבמאית קליפים/משחקי מחשב/סרטוני בר מצווה, חוגים, סדנאות.. אף אחד לא מבטיח שמישהו יחדש את הסדרה הגרועה לעוד עונה.
האח הגדול היה אחד הריאליטים הכי מצליחים בישראל (אם לא המצליח מכולם) ולכן סביר להניח שהשכר טוב יותר מזה של עורך בסדרה עלומה כלשהי, יש איזושהי הבטחה שמקור הפרנסה לא יעלם בעוד חצי שנה כי התוכנית התחדשה המון פעמים להמון עונות, זה יוצר חשיפה אצל האנשים שמיצרים עוד תכנים עם שכר והמשכיות טובים…
אני חושבת שרוב האנשים בעולם מגיעים ליום שבו הם מבינים שאידאולוגיה לא מכסה את המשכנתא, ומוצאים דרכים להזיז את הגבולות שאולי פעם היו להם בגלל שאיפות אחרות או בגלל תפיסות אידאולוגיות, או סתם כי לא עלה בדעתם שיקלעו לעריכת ריאליטי או מה שזה לא יהיה. כל אדם מעביר את הגבול שלו איפשהו, וכמו שיש מי שיצלם סרטוני תעמולה צפונית לברוך מרזל, יהיה גם מי שיערוך את האח הגדול ואת השרדות וכל תוכנית אחרת. לא חושבת שזה נכון לסמן אותם כאויבי הציבור, גם אם התוכנית ויוצריה (יורם זק) מסומנים ככאלה.
שוב, הבעישלי ה היא לא עם תעמולה ומניפולציה
זה קיים בהרבה מאוד תחומי עיסוק וכמעט אי אפשר לצאת נקיים מזה. הבעיה שלי היא עם פגיעה ממשית וישירה באנשים.
רק רציתי לומר
בעיניי, הקו האדום המוסרי של כל אחד מאיתנו עובר במקום אחר. הקו הזה גם לא חקוק בסלע ויכול לזוז קדימה אחורה בתחומים האפורים של המוסר לאורך כל החיים שלנו. אבל אני מאמינה שתמיד צריך לשים את הקו האדום המוסרי הזה לפני נוחות כלכלית. ושוב אני אומרת נוחות כי באמת, אין בן אדם אחד בעולם ששתי האופציות שלו בקיום הן לעבוד בריאליטי או להיות מובטל. לא חסרים תחומים רבים שניתן לעבוד בהם גם אם זה לא מה שאתה רוצה לעשות. בטח באופן זמני. וזה בא ממישהי שלומדת מוזיקה ומתפרנסת בתור מזכירה בשביל שיהיה לי איך לשלם שכר דירה. יש לנו את האפשרות לבחור במה לעבוד, בהמון המון מהמקרים.
אני לא מנסה לומר שבהכרח אנשים לא צריכים לעבוד בריאליטי. פה נכנס לתמונה כל אדם ומצפונו שלו (עד שאולי יום אחד תהיה חקיקה בעיניין) אבל יש עוד אופציות. ואני מאמינה שמי שעבורו לקחת חלק בדבר כזה נחשב לא מוסרי, גם ימצא אותן ואולי גם יהיה מאושר בהן יותר מאשר לעבוד בריאליטי תמורת שכר גבוה.
יש לי חברה שעובדת בבייסיקלי מה שהיא מגדירה כ"למכור לאנשים חרא שלא באמת קיים ולשקר להם תמורת כסף " (אין לי מושג במה היא עובדת חוץ מזה שאני יודעת שזה קשור לשוק ההון ונשמע נורא). היא ממש בסדר עם זה כי יש לה משכורת גדולה פי 3 משלי. אין ספק שלה הרבה יותר קל לקיים את עצמה מלי. אני באופן אישי מעדיפה את המינוס.
*הבהרה: כל זה לא בא להגיד כלום על אנשים שנאלצים לעשות דברים מתוך מצוקות אנושיות אדירות ומורכבות ביניהם נשים בזנות, משתפי פעולה עם הנאצים ושאר נושאים נפיצים, כמו כן לא השוויתי עכשיו בין השניים. בתודה מראש על המשך דיון רלוונטי.
כל אדם בוקר צריך את ההזדמנות
לסרב להצעת עבודה טובה בגלל סיבות מוסריות אישיות.
בוגר, כמובן.
(ל"ת)
אני חושב שתיארת לא מעט מערבונים בתגובה הזאת
(ל"ת)
זה דווקא לא בהכרח נורא בעיניי, תלוי במי ובמה מדובר
אבל קורה בעיקר בתוכניות של קשת והעריכה שלהם צהובה ומזעזעת (אני משתדלת להימנע מהן). בפורמט כמו The Voice לדוגמה אין שידור של אודישנים מביכים.
זה נשמע שלא עשית צבא
ואני לא אומר את זה בציניות, אלא פשוט מתוך העובדה שמה שצה"ל מעולל לאנשים גרוע פי אלף מכל מה שהם עוברים בתוכניות ריאליטי. ואם זה חוקי ואף מקובל חברתית, לא רואה סיבה שריאליטי צריך לקבל התייחסות שונה.
עשיתי. אני לא חושב שמה שקורה בצה"ל צריך להיות משודר בתור תכנית בידור בטלוויזיה.
ובאמת שלא הבנתי מה הקשר.
הנה רשימת 100 הסרטים הישראלים שלי
כחלק מרשימה כללית (בבנייה כרגע) של הסרטים הטובים ביותר לטעמי. הרשימה מסודרת לפי סדר כרונולוגי:
https://www.imdb.com/list/ls031743263/
מתוכם, החמישייה הנבחרת שלי (גם לפי סדר כרונולוגי):
תעלת בלאומך – אפריים קישון
המכה ה81 – חיים גורי
מסע אלונקות – ג'אד נאמן
בלוז לחופש הגדול – רנן שור
אפס ביחסי אנוש – טליה לביא
החמישיה שלי
אני יודע שבתור אנימטור הייתי אמור להכניס פה את ואלס עם באשיר, אבל הוא יגיע לחמשת הגדולים גם בלי העזרה שלי. אלו החמישה שבעיניי חייבים להיות בסקר, ולצערי בכלל לא בטוח שיכנסו:
1. לילסדה.
הסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים בעיניי. צפיה חובה למי שעוד לא ראה. מייק לי פינת פליני, אבל הכי ישראלי בעולם.
2. ביקור התזמורת.
אני מניח שהוא יתברג איפשהו בטופ-20, אבל מגיע לו להיות בטופ-5. בימוי וכתיבה וירטואוזיים, ולא במקרה המחזמר שמבוסס עליו הפך לסנסציה בברודוויי.
3. הכוכב הכחול.
נראה לי שהרוב כאן לא ממש חיו בתקופה הזאת, ומי שכן כבר הספיק לשכוח. 7 שנים רצופות של הקרנות פולחן בסינמטק תל-אביב אומרות הכל. גור בנטביץ' בסרט בכורה סוריאליסטי, לא-לינארי, לא שפוי.
4. משהו טוטאלי.
כן, עוד פעם גור בנטביץ'. שלא במקרה, הסרט הרומנטי, האופטימי ומלא הקסם הזה הוא זה שבו פגשתי והתאהבתי בבת הזוג שלי מאז ועד היום (כבר 19 שנים). מאור כהן וטינקרבל האחת והיחידה בתפקידים אדירים.
5. שומרי הסף.
הסרט הדוקומנטרי הכי חשוב שנעשה כאן מאז ומעולם. צפיה חובה לימנים, שמאלנים ומרכזנים.
זאת פעם ראשונה שאני שומע על לילסדה בהקשר "הטוב ביותר"
יש מצב שאתה מרחיב?
לא מספיק אנשים מזכירים פה את "בית לחם"
אז אני אזכיר את "בית לחם".
לגמרי אחד הסרטים הטובים שנוצרו פה. סרט מתח/אקשן מעולה ממש.
זאת היתה מזימה כוללת
כדי להזכיר לך שאנחנו קיימים! תן מילה למעריצים!
סתם, צוחק. אני, אגב, דווקא הצבעתי ל'בית לחם' בסקר; הסיבה שאני לא משתתף בדיונים כאן היא שראיתי כל כך מעט סרטים ישראלים, שזה מרגיש לי מטופש להגיב על נושא שאני לא כל כך מתמצא בו.
סרט תעמולתי המציג את הפלסטינים באור שקרי כמי שאינם יכולים לא לשתף פעולה עם הטרור ולא כאוכלוסייה סובלת שמתנחלים בקירבה ולמרות זאת, יש בה גישות שונות בנוגע לסכסוך. והסגנון שעשוי בו הסרט הוא ממש לא מותח.
הסרט הוא סיפור על מישהו שנכלא בטווח בין הרבה אופציות גרועות
ואם כבר, הוא מנסה להראות לצופה הישראלי למה ואיך אפשר להדרדר לטרור בקלות. הסרט ממש לא רומז שכל הפלשתינאים הם שטנים שרק יש להם טיימר על הראש עד הפיגוע הבא שלהם.
סרט סכסוך תעמולתי.
לפי הסרט אפשר לחשוב שבחברה הפלסטינית שולטים הקיצוניים והפנאטים ולטובים שבהם אין השפעה ממשית (זה נכון דרך אגב לגבי החברה הישראלית, כפי שראינו בתוצאות הבחירות האחרונות). הנציג הישראלי כאיש השב"כ המצפוני הוא זה שמתלבט ומתייסר ובסוף מביא לפיגוע שממנו הזהיר אותו מפקדו המעשי ממנו. זה לא יותר מתעמולה המיועדת לעשות נעים בגב לצופה הישראלי הממוצע המאמין שאין שלום אך ורק בגלל הצד הפלסטיני.
וזה לא נכון?
(לא ראיתי את הסרט, אבל החברה הפלסטינית נשלטת על ידי אליטה שלא רוצה ולא מעוניינת בשלום. לא אומר הרוב, ובטח שלא כולם, אבל זה המצב)
לא. זה מה שהתקשורת הישראלית רוצה שתאמין בו.
אה אוקי תודה שהראית לי את האור
אני מרגיש הרבה יותר נאור עכשיו
צריך יכולת הכחשה מאוד יפה
בשביל להגיד את המשפט הראשון, אבל הוא אוף טופיק עסיסי, אז עזוב את את זה ובוא ניגע בעיקר – "בית לחם" הוא לא סרט על מי ששולט בחברה הפלשתינית. זה לא סרט פוליטקאים של תככים ומזימות "כיצד להרוג את היאהוד". זה סרט ברמת הרחוב על ילד שכלוא בין כנופיות ואפשרויות גרועות. אלה בכלל לא החיים עבור כל אחד ואחד, אבל, גם, מחבלים זה דבר שקיים, כן? הסרט לא המציא את פיגועי הדקירה והירי. אחוזון קטן, אין ספק, אבל הסרט לא מציג את כל הרחוב הפלשתיני ככזה, ובאותה מידה אפשר לטעון ש"השתולים" זה סרט גזעני כנגד אירים כי כל האירים מוצגים בו כגנגסטרים.
מי שצופה בסרט וחושב שאין שלום אך ורק בגלל הצד הפלסטיני צריך צפייה חוזרת בסרט. הסרט מטיל אשמה כבדה מאוד על צחי והמעשים שלו שגוררים את הדמות הראשית למצבים הרעים בהם היא נמצאת. זה לא סרט מושלם, זה לא סרט שאתה רואה אותו ומבין את כל הסכסוך זהו, אבל זה הרבה יותר מ"ערבי זה בן זונה יהודי זה נשמה".
היי גם המציאות לא שחור ולבן!
איזה קטע
אני ממליץ לך לקרוא את קולנוע והיסטוריה מאת שלמה זנד.
אתה תבין משם שמצבים פוליטיים וחברתיים מוצגים דרך גיבורים "קטנים" שחיי "היום יום" שלהם מתמזגים באירועים "הגדולים". בנוסף, ליוצרי סרטים יש בחירת נושאים להתמקדות ולדרך הצגה. כשיוצר מראה את הפלסטינים כ"בעייה ביטחונית" (ואני כמובן לא מתכחש למצב הביטחוני הקשה בגדה הנובע בעיקרו ממדיניות ישראלית שגויה) הוא עושה עוול לפלסטינים כבני אדם ותורם עוד נדבך לדעות הקדומות הישראליות. בעתיד ייזכר הסרט הזה כתרומה תעמולתית לכיבוש ועל כך הוא ראוי לכל גנאי.
באמת לא יודע כמה בא לי להכנס לזה
אבל עובדתית הפלסטינים בגדה הם בעיה בטחונית או לפחות בעיה בטחונית פוטנציאלית. זה לא אומר שכולם בגדה מחבלים. יותר מזה זה לא אומר שכולם בגדה שונאי ישראל שרוצים להשמיד את כל הציונים. אבל המציאות היא שכרגע הם נמצאים תחת הנהגה שלא רק שעויינת אותנו, אלא שמטרתה המוצהרת היא לסלק אותנו מפה (וזה לא משהו שאיזה היסטוריון אומר, זה אמנת אשף)
הרבה השתנה מאז שנכתבה אמנת אש"ף והרשות פועלת בתיאום בטחוני עם ישראל.
הרבה, אבל לא אמנת אש"ף.
(ל"ת)
לא מספיק בשביל לשנות אותה
קרא לי קטנוני, אבל אם זה היה עניין כל כך פעוט זה כבר היה משתנה.
אפשר לא כאן, בבקשה?
אם זה רלוונטי לדיון על סרט, אז בסדר – אבל אתם גולשים לדיון פוליטי שלא באמת קשור ל"בית לחם", ובטח שלא קשור לאתר הזה.
אני איתך
מבחינתי נגמר
אני לא אוהב את הכיוון הזה
קודם כל, הנקודה שלי היא לא שרק בגלל שהגיבור הוא קטן הוא לא יכול להיות משל לחברה גדולה יותר. הנקודה שלי היא שב"בית לחם" יש דמויות רבות של פלשתינאים שאינם מחבלים, ושהדיון כאן הוא כמו הדיון על "נעלמת" – האם זה שבסרט יש דוגמא שלילית לקבוצה כלשהי, האם זה אומר שהסרט צבוע בצבעי סטיגמות לדמויות האלה. טענתי אז ואני טוען גם היום שכל עוד הסרט מראה שיש עוד דוגמאות אפשריות – הוא לא. "נעלמת" לא חושב שכל הנשים הן פסיכופטיות, כי יש עוד נשים בסרט חוץ מאיימי. והוא לא חשוב שכל הפלשתינאים הם מחבלים – כי יש בו דמויות של פלשתינאים שאינם מחבלים (לדוגמא, החבר של צחי מבית החולים).
מכאן, יש את שאלת בחירת הנושא שלו, וכאן אני בכלל לא מתלהב. יוצרים צריכים ליצור על מה שהם רוצים ליצור, ובמדינה שכזאת עם המצב שנמצא בה, אני לחלוטין מבין את עודף סרטי הכיבוש שיש פה.
אבל מה שיפה לגבי "בית לחם" וההשפעה שלו, לכאורה, היא שלחלוטין אפשר למדוד אותה. השאלה "האם הוא תורם לגזענות בישראל" היא לא תיאורטית. אפשר, לכאורה, למדוד אותה. והתשובה, עד שיהיה איזה סימן אחר, היא די לא.
מסר של סרט אינו נמדד בסך כל דמויותיו אלא בכיוון שאליו מפנה. כל יצירת אמנות כרוכה בתמרון שאותו מבצע היוצר על צרכן היצירה וסרט בעל מגמה פוליטית המתחזה לא-פוליטי בוודאי ובוודאי. הסרט עצמו לא מעלה או מוריד לגבי תחושת הגזענות והלאומנות בקרב הישראלים אלא מאשש אותה ונותן לה טפיחה על השכם. בכך הוא מהווה עוד סוכן פוליטי של הקונצנזוס הקדוש.
מה זאת אומרת "מסר של סרט לא נמדד בסך כל X"?
מסר של סרט לחלוטין צריך להישפט על פי כל מה שיש בסרט, אחרת זאת הוצאה מהקשר וחוסר הבנה.
עכשיו, זה לא לחלוטין בלתי הוגן לשפוט אותו על מה שרק נדמה שיש בו אבל אין (או שהמסר יותר מורכב), כי מדי פעם ההשפעה של המסרים של הסרט נגמרת איפה שהקהל מבין מה שהוא מבין – אבל כן צריך לעשות את ההבדל.
ואני ממש לא חושב שסרט כמו "בית לחם" (או דוגמא יותר קלה – "פאודה") נותנים טפיחה על השכם. להיפך – ההכנסה לנעליים של מחבלים בצורה מעוררת השראה היא לחלוטין נדבך אפשרי לפירוק ההפרדה הרגשית שיש בין הקהל הישראלי לדמויות פלשיתנאיות.
כמובן שהמסר נבחן על פי כל חלקי הסרט אבל לא כמרכיבים נייחים בתוכו אלא כחלק מהדינמיקה שאליה מוביל הסרט. ובית לחם ופאודה המציגים את הישראלים המצפוניים והרגישים למול הפלסטינים ה"אנושיים" וה"מורכבים" אך הטרוריסטים, ללא הצגת המציאות האמיתית בשטחים הכבושים של מחסומים, עוני, הריסות בתים, גירוש, מתנחלים, חיילים אלימים ובתי משפט שכולאים פוליטיקאים במעצרים מינהליים ושופטים נערים וילדים שמבקשים להרחיק מעליהם חיילים חמושים אינה רק חוטאות לאמת אלא גם מוסיפות לא מעט לשקר התעמולתי ותורמות אך ורק לטפיחת השכם הישראלית העצמית. מתישהו זה יתפוצץ לנו בפנים אבל עד אז בואו נשבח את עצמנו עד כמה שאנחנו טובים ומסוגלים להבין גם את מצבו של הצד השני.
זה נשמע כאילו אתה מצייר את המטרה אחרי שהחץ פגע
לא, למען האמת – זה נשמע כאילו יש רק סרט אחד בלבד שתהיה מוכן לקבל כסרט על המצב בשטחים וכל דבר אחר יהיה מבחינתך תעמולה נוראית שחוטאת למציאות (כפי שאתה תופס על פי מקורות המידע שאתה תופס כאמינים). גישת ה"הכל או כלום" הזאת לדעתי מפספסת את המציאות ואת האפשרויות של קירוב לבבות באיזשהי חתירה לטהרנות שלא ברורה לי בכלל.
ומהי המציאות לשיטתך? להראות "מורכבות" בתוך מצב שהוא רע מטבעו? אין לי אלא לעשות גודווין כדי להראות לך כמה שיטתך מעוותת: מי שהיה מראה שמצב היהודים באירופה הכבושה של שנות ה40 לא תמיד היה לגמרי נוראי והם חוו גם גילויי אנושיות היית תומך בשיטתו וטוען שמי שיוצא כנגדה הוא "טהרן"? יש מקרים שפשוט עדיף לחשוב קצת במקום להגן על דבר שהוא רע מעצם מהותו.
אה, "רשימת שינדלר"?
סרט שמראה איך תעשיין גרמני תחמן את המערכת מסביבו כדי להציל יהודים, והתייחס ליהודים האלה באנושיות יתרה. הבמאי חטף על הראש בין היתר בגלל שהוא העז להציג גרמני שעשה את זה. ואני לא יודע אם הביקורת הזו היא "טהרנית", אבל אין לי בעיה לכנות אותה בולשיט.
הוא חטף על הראש כי יש חוסר הסכמה לגבי האנושיות של שינדלר
חלק מהיהודים שנתקלו בו לא ראו בו גואל, צדיק ומושיע אלא תעשיין שמצא דרך לעשות כסף עם כח עבודה זול, ורק בשלבים מאוחרים יותר פיתח מצפון כלשהו.
אני לא יודעת מה נכון, לא חקרתי לעומק את הנושא, רק מציינת שרוב ההתנגדות לרשימת שינדלר נבעה מהקונפליקט הזה.
והסרט מציג אותו בדיוק ככה
אופורטוניסט שהציל יהודים בעיקר בשביל רווח כלכלי, כשמניעים המצפוניים הגיעו אצלו בשלב די מאוחר של כל הסיפור.
חלק מההתנגדות לרשימת שינדלר נבעה מזה שנטען שהבמאי הציג, כאמור, גרמני שהציל יהודים, או הצלה של יהודים באופן כללי – למרות שהסרט מדגיש כמה הוא היה יוצא דופן. חלק מה גדות הגיע ממישהו שעשה קודם סרט ידוע על השואה, והיו לו טענות מעניינות – בין היתר, שכל המחזה דרמטית של מה שקרה בשואה פסולה בעיניו, אבל לסך כל הדברים שלו היתה תחושה לא נעימה של "איך החוצפן הזה גונב את השואה מהסרט שלי".
וחלק גדול מדי מהביקורת נגד הסרט הגיעה ממתעבים מקצועיים של הבמאי שלו.
מעבר למה שמישי ענתה לך, הסרט הזה לא מראה שהשואה בכללותה הייתה "טובה" ו"צודקת" ושצריך להבין אותה דרך שינדלרים דורשי טובה למיניהם. הכיבוש בודאי שאינו חמור כמו השואה אבל הוא דבר רע מספיק כדי לגנות אותו ואת חומרי התעמולה המבססים את צידקתו או מורידים מחומרתו.
אתה מוזמן לגדוון, אבל זאת השוואה טיפשית
השואה והכיבוש פשוט בשום צורה ודרך לא אותו דבר. לא היה קונפליקט בין היהודים והגרמנים – על מנת להצדיק את רצח היהודים הגרמנים בדו מליבם עלילות דם על שליטת היהודים בעולם. ליהודים לא היה רצון אקטיבי כלשהו בסיטואציה הזאת פרט ל"לא למות" – לא חזון מדיני, לא קביעה לטריטוריה אירופאית, לא כלום. כמו כן, מערך ההשמדה של היהודים היה מסווה מעיני הציבור הרחב לאורך רוב שנותיו.
שום דבר מזה לא תקף לסיטואציה שאנו חיים בה, ועל כן ההשוואה ביניהם מפספסת… הכל.
הטענות שלך עושות פליק-פלאק מרשים, אגב. לא טענת בהתחלה שום דבר על הצדקת השואה אלא רק על "מה אם היו עושים סרטים שבהם מראים יהודים במצב יותר טוב מהמצוי". שזה לא מה שקורה בבית לחם – הדמויות בסרט נמצאות במצב הגרוע ביותר שאפשר. עכשיו אתה טוען שבסדר, אבל "בית לחם" הוא סרט ש"מצדיק את הכיבוש". אבל, כמו שאמרתי לכל אורך הדיון – הוא לא. הוא מראה שהמצב חרא, ושיש אנשים שיש להם בחירות רעות יותר וגרוע ולכן הם פונים לטרור. אתה טוען, שהמצב לא מספיק חרא ושלא שמים דגש על כך שיש חברים שלא תומכים בטרור ולכן הסרט הוא תעמולה נוראית. כלומר, שלצד "בית לחם" אתה מבטל גם יצירות של פלשתינאים אחרים שיצרו בארץ הזאת, רק כי הם לא עומדים בסטנדרט הזה. גם סייד קשוע ב"עבודה ערבית" הרי לא עושה אף אחד מהדברים האלה. גם הוא מצדיק את הכיבוש? "כרוניקה של היעלמות" תעמולה ציונית נוראית בעתם? "גן עדן עכשיו" ייזכר כטפיחת שכם של פלשתינאים על הגב שלנו?
כל הסרטים שהזכרת הם יצירות אישיות של פלסטינים הבאות ממקום אותנטי ולכן אינן משקרות לגבי המצב או מהוות תעמולה של הכובש המציגה אותו בצורה מעוותת. ככאלה, הן יכולות להיות מבוקרות אבל לא מוטלות בספק כנותן. לא כך יצירות כבית לחם ופאודה המראות את הפלסטינים כ"בעייה בטחונית" כפי שרוב הישראלים מעדיפים לראות אותם וה"מורכבות" של כמה מהדמויו המוצגות בהן לא באה אלא כדי לשרת את נראטיב הדיכוי.
במילים אחרות,
כל יצירה שנעשית על ידי יהודים-ישראלים שיש בה פלסטינים וגם מציגה/מזכירה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא יצירה שבאה לשרת את נראטיב הדיכוי?
אוקיי.
הרבה מהן, לא בגלל שהן נכתבו ע"י יהודים אלא בגלל שהן נוצרו במשטר מסוים במציאות פוליטית מסוימת.
אההההההההה, למה?
מה שאתה עושה כאן הוא טיפשי. אתה לא מסתכל על היצירה, אלא על היוצר. אם אתה יכול להגיד לי מה יש ביצירות שהופך אותן ללא תעמולה – תפאדל. אבל אם לא, זה אומר שאם מחר בבוקר יובל אדלר מגלה שהוא היה בעצם פלשתינאי כל הזמן, חח, איך הוא שכח להגיד לנו – אתה תקבל את הכל בהבנה ו"לא תיטול בהן ספק כנתון".
למען האמת, לא צריך להגיד "אם" על כל הנושא אלא רק להיזכר שאת "בית לחם" כתב (לצד אדלר) עלי ואקד, פלשתינאי בדיוק כמו סייד קשוע. אז עכשיו כש"בית לחם" זאת יצירה שנכתבה ממקום אותנטי (כלומר, על פיך, ערבים) זה עדיין תעמולה או שאסור לנו לבקר את זה יותר?
אני לא בקי בפרטי עשיית הסרט אבל סביר להניח שהכללת כותב פלסטיני נעשתה כדי לשאוב ידע וחומרים על החיים בגדה שהיוצרים היהודים לא יכלו לדעת מידע אישי. זה לא סותר את העובדה שהשורה התחתונה של הסרט היא שהמצב הוא כמו שהוא ויישאר כך לא באשמת היהודים שוחרי הטוב אלא באשמת הפלסטינים שגם הטובים שבהם נאלצים לשתף פעולה עם יוזמי הטרור. וכל זה במראית עיין של סרט "ניטרלי" ו"מאוזן". כאן השקר וכאן התעמולה.
אבל זאת בדיוק גם המסקנה של "גן עדן עכשיו"
להיפך – "גן עדן עכשיו" מציג את הפלשתינאים יותר רע מ"בית לחם", ששם את האשמה במצב אצל כל הצדדים.
כמו כן, אתה טועה לגבי עשיית הסרט. אבל כמו שאמרתי – כדאי לך להתרחק מטענת ה"לפלשתינאים מותר ליצור מה שבא להם ואסור לבקר את זה", אז אני תומך בנסיגה הטקטית שלך מהנקודה הזאת.
אז שוב – אם הבעיה שלך היא סרט שמציג את האשמה רק אצל צד אחד (או ספציפית רק אצל הפלשתינאים) – סבבה, אבל "בית לחם" זה לא הסרט הזה. "בית לחם", דרך המקרה הפרטני, מראה את היהירות, הגאוותנות, ההתנשאות והעיוורות של הישראלים בכל הנוגע להתנהגות וההתנהלות שלהם בשטחים. הוא מציג אותם כאנשים עם לב טוב, אבל זה למראית עין. זה, איך אומרים, "יפות נפש" כשזאת. הסרט מאשים, בצורה הכי בוטה שאפשר – את הטרור בישראלים בעצמם ובחוסר היכולת שלהם. לא רק, אבל בהחלט גם. אז אם הבעיה שלך היא ה"לא רק" הזה, שמעז לרמוז שגם לפלשתינאים עצמם יש חלק בפנייה לטרור של מחבלים – זה כבר, בעיניי, טהרנות. אם הבעיה היא שהסרט מראה, ובכן, מחבלים – זה גם טהרנות, כי אם לא נראה מחבלים על המסך ונשמע את הסיפור שלהם, הישראלי יכיר אותם רק דרך החדשות – ושם מספרים סיפור הרבה פחות נעים וסימפטי. וכל עוד סרט על מחבלים מראה שיש אפשרויות אחרות שלא נלקחו על ידי אנשים אחרים ברחוב (דבר ש"בית לחם" עושה [ו"גן עדן עכשיו" לא, אגב]) – אני לא רואה בעיה בסרט שמראה את עצם הקיום המורכב של מחבלים (והוא אכן מורכב).
גן עדן עכשיו מראה את המחבלים עצמם כדמויות רגישות ומורכבות, מה שעורר זעם והתנגדות בישראל. בית לחם מציג את המחבלים עצמם כחסרי ניואנסים ואת מי שכן, כמו סנפור, כחסר השפעה ונגרר גם אם בעל כורחו אחרי קרוביו הקיצונים. סרט כזה הוא לא יותר מהשלמה למה שהישראלי מקבל מהחדשות שלו: אי סיקור מוחלט לגבי השטחים הכבושים שהוא תומך בהמשך שליטה עליהם מסיבות בטחוניות, למעט הכתבות של גדעון לוי ועמירה הס המתפרסמים בעיתון ספציפי מאוד. מי שיוצא כנגד גישה כזאת אינו "טהרן" אלא מי שמסרב לעצום עיניים ולהתקרנף.
"מציג את המחבלים עצמם כחסרי ניואנסים".
וואו, המשפט הזה כל כך אובייקטיבית לא נכון שהוא גורם לי לתהות אם באמת ראית את הסרט, או שמא רק קראת את הביקורת של אוריי ברייטמן עליו.
הייתי מפרט עכשיו, אבל בקרוב אמורה בתקווה לעלות ביקורת מלאה על הסרט שמתייחסת (גם) לעניין הזה, אז תשמור את התגובה שלך (שאני בטוח שיש לך) לשם, במקום שבו זה יהיה יותר און-טופיק.
בעצם, פאק איט.
הדמות של סנפור היא לחלוטין אלגוריה לרחוב הפלסטיני כולו, שכמו שיונתן אמר, תקוע במצב שבו היא חייבת להחליט בין מלא אופציות גרועות. אממה – וזה בדיוק המקום שבו אתה טועה – הסרט לחלוטין מציג את ישראל כאחת מאותן אופציות גרועות.
זה היה נכון אילו הסרט היה מנקודת מבטו של סנפור. אבל כסרט ישראלי הוא מוצג מנקודת מבטו של השב"כניק שאיתו מזדהה הצופה. מנקודת מבט כזו, קשה ומורכב ככל שיהיה המצב, הצד הישראלי לא אשם בגלל הבעייתיות של הצד הפלסטיני. לכל היותר, הוא צריך להתנהל בו בתבונה גדולה יותר ותו לא. ו"ניהול" הסכסוך במקום חתירה לפתרונו היא הגישה המועדפת על רוב הישראלים.
הסרט מוצג מנקודת המבט של שניהם במידה שווה ולמעשה מבחינת זמן מסך אני כמעט בטוח שלסנפור יש ייתרון.
פעם נוספת גרמת לי להטיל ספק בהאם ראית בכלל את הסרט.
ראיתי את הסרט כשיצא לאקרנים. כמובן שיש לסנפור זמן מסך לא קטו אבל מכיוון שהסרט מסתיים בנקודת המבט של מפעילו, נקודת המבט של סנפור מתועלת להצגת כל ההתרחשויות בסרט בכיוון של מערכת הביטחון הישראלית ובכך לחיזוק הקונצנזוס הישראלי שיכול להשתבח בעצמו שהוא גם מפגין "הבנה" ו"רגישות" לצד השני.
דרך אגב, את ביקורתו של אורי ברייטמן על הסרט לא הכרתי. בעקבות דבריך קראתי אותה והוא מציג את ליקויי הסרט בצורה מושלמת, הרבה יותר טוב ממני.
הנה היא כדי שכולם יוכלו להתרשם ממנה:
http://uri.mitkadem.co.il/films/bethlehem.html
אגב, ראוי לציין:
לא חייבים לאהוב או אפילו לכבד את "בית לחם". ההגנה כאן היא אינו על כבודו האבוד. אתה שונא את הסרט? סבבה. יש אלף ואחת סיבות לשנוא אותו.
מה שמפריע הוא הניסיון להגיד שזה לא שאתה סתם שונא אותו (אחלה), ולא שהוא סתם סרט גרוע ומעצבן (אחלה), אלא שהסרט הזה הוא בעצם מעשה נבלה מוסרי שכל מי שאוהב אותו עושה עוול לצדק ההיסטורי. שזה כבר מוגזם ופחות נחוץ, אלא אם באמת היה משהו בסרט שזועק ממחדל מוסרי – אבל בייחוד נראה פחות ופחות נחוץ ככל שאנחנו הולכים ומסתעפים בתשובות ושאלות שעולות כהשארה למה הסרט הוא מחדל, נזרקות כשאנחנו מבינים שהן לא, ואז ממשיכים בניסיון להבין למה הוא כן.
אתה שונא את "בית לחם" ומבחינתך הוא מציג את כל מה שרע בישראליות. אחלה. אבל במובנים אובייקטיבים (שיכול להיות שפספסתי, אבל הייתה התחושה שבהם מתנהל הדיון הזה), כל ניסיון שלך להצדיק את זה (עד כה), נכשל (או לפחות – נכשל בהצלחה שלו לשכנע מישהו אחר כאן [או לפחות לפחות – נכשל לשכנע מישהו שביטא תמיכה ברעיונות שלך בצורה נראית לעין]).
זה פשוט נראה ששנאת משהו בסרט שאתה לא מצליח לשים עליו את האצבע, אז אתה לוקח את זה למקום פוליטי-מוסרי – אבל אולי לא שם הבעיה?
את המגמה הפוליטית של הסרט הראיתי ואם זה לא מספיק, אפשר לגגל ולחפש את הביקורות של אורי ברייטמן, גדעון לוי ומשה צוקרמן עליו. זה שלא הצלחתי לשכנע אף אחד לא נובע ממוגבלות תפיסתי אלא מהקיבעון וחוסר ההבנה של סאב-טקסט של סרטים שקיים כאן. ואין לכל זה קשר לעובדהשלא אהבתי את הסרט גם מבחינה סגנונית.
טוב, את הדיון מכאן אני אעביר לביקורת של "בית לחם"
אבל שתי הערות שלא קשורות לסרט:
ראוי לציין – להגיד ש"אף אחד לא מסכים איתי כי אני נעלה מעל כולם" שזה, פלוס מינוס, מה שאמרת – פשוט, אממ, שטויות. ולא טיעון.
אני לא מתווכח מול גדעון לוי (לא מבקר קולנוע), משה צוקרמן (כנ"ל) או אורי ברייטמן (כנ"ל כנ"ל) – קודם כל כי אני מתווכח מולך ולא איתם (למרות שהם בהחלט מוזמנים להגיב פה, אם ירצו), ושנית כל כי סוצויולגים ועיתונאים באים לרוב קודם עם אג'נדה ורק אז צופים בסרט. יש בהחלט מדי פעם נקודה של מישהו שלא מתעסק מזה ביום-יום שהוא יכול לראות "מרחוק מה לא שרואים מקרוב", אבל לרוב זה אנשים שמחפשים איך לשים את האג'נדה שלהם מראש על הסרט (ואפשר לראות דוגמא מאוד בועטת של המקרה עם הסוציולוג שקרא ל"בלתי רשמיים" "סרט בורקס שלועג למזרחים"), ומפספסים כל ניואנס אפשרי בדרך למטרה.
אל תתחיל לי עם הדיפ סטייט.
אתה רוצה להגיד שמשה צוקרמן וגדעון לוי מקדמים אג'נדות מסוימות? תגיד. אבל סוציולוגים ועיתונאים לא מקדמים אג'נדות. אם הם טובים בעבודתם, זה אפילו ההפך המוחלט – הם אמורים להיות אובייקטיבים ככל הניתן, ובעיקר, מחוברים לעובדות ככל הניתן.
במקרה של סוציולוגים בהחלט יש כאן התבוננות על העולם מנקודת מבט ספציפית – זו הלוקחת בחשבון בעיקר כוחות חברתיים – אבל זו לא אג'נדה, ולא כל הסוציולוגים (או העיתונאים) חושבים את אותו הדבר לגבי סוגיות פוליטיות ספציפיות.
אבהיר: אני לא מתווכח עם סוציולוגים או עיתונאים בעבודתם הסוציולוגית או העיתונאית
אין לי מושג (או שיש לי מושג מעורפל ביותר) על עבודתם של האנשים שצוינו בתחומים שעליהם הם עמונים. יש לי בעיות כלליות עם האקדמיה שנובעת מסיפורי יד שנייה, אבל אין לי את היומרה לטעון שמישהו מהשמות שהוזכרו אינו כשיר לבצע את עבודתו, כי עם כל הכבוד לעצמי – מי אני ומה אני כבר מבין בסוצויולגיה.
אבל כל פעם שאני רואה אנשים מתחומים שאינם קולנוע נזכרים (וזה לחלוטין לא מוגבל לסוציולוגים או עיתונאים), לפתע, לדבר על קולנוע – זה כמעט ולא מגיע ממקום נקי, וגם לרוב לא ממקום מושכל. במקרה הטוב זה נטו איזה קידום עצמי על סמך "היי! יש סרט על נושא שאני מכיר!", ובמקרה הרע זאת דחיפת אג'נדה גסה. אני מתקשה מאוד-מאוד להיזכר במאמר בעל טעם שקראתי של מישהו על סרט או קולנוע ממישהו שזה לא משהו שהוא עוסק בדרך קבע.
כולל האתר הזה?
כי כאן כותבים אנשים שלא עוסקים בקולנוע דרך קבע.
ואגב, העניין נובע גם מכך שאין ממש מקום בישראל של ימינו לאינטלקטואלים ציבוריים או עיתונות חוקרת; ובאופן כללי יותר, מכך שאם אין לך אג'נדה – זאת אומרת, אם לא תעצבן מישהו ולכן תמכור עיתונים – אף אחד לא יפרסם אותך.
האתר, לדעתי, קצת פחות יומרני
הן בפלטפורמה אבל גם לרוב בעמדות המוצגות פה – אף אחד (הן ממי שמבקר קולנוע בדרך קבע והן ממי שלא), למיטב זכרוני, לא יצא בהצהרות נחרצות ופסילת סרטים כתעמולה. (וזה לפני שאנחנו מדברים שרוב מוחלט של הכותבים פה בהחלט עוסקים בקולנוע בדרך קבע ברמה כלשהי, ולו רק בגלל שהם קוראים ומגיבים קבועים באתר)
וטוב, השאלה למה זה תמיד מדרדר לאג'נדה ועצבון כמה שיותר אנשים מדכאת למדי וראויה לדיון, אבל התוצאה היא עדיין שהשאלה העקרונית של "האם אני מתייחס לדעות שלהן באותה רצינות" – התשובה היא בהחלט לא, בגלל שהבעיות שאנחנו מדברים עליהן (עצבון כמטרה ואג'נדה) מחביאות, כאמור, את הסיכויים שיש שם משהו שראוי להתייחסות.
הבעיות הללו לא נובעות מהמקצוע שלהם
האתר הזה קם כי אנשים שמבקרים סרטים דרך קבע, זאת אומרת, כאלה שעולם הקולנוע הוא העולם שהם נושמים בוקר ולילה, נוטים לבוא גם הם עם אג'נדה (כלשונך) או נקודת מבט (כלשוני) – הם רואים מיז-אן-סצינה ותנועות דולי בכל מקום, מדברים על הגל החדש, ומעריכים מאוד קולנוע מתוחכם, חדשני ומרומז, כי כל דבר אחר מרגיש להם, ממרום הניסיון שלהם, גס. בקיצור, הם מדברים ז'רגון.
כשאנשים שלא עוסקים בקולנוע כותבים ביקורת, הם מפספסים המון, המון דברים שנובעים מחוסר ההשכלה והניסיון שלהם, אבל הם יכולים לדבר לקהל רחב יותר. כשהם עושים את זה בתוספת הדברים שהם כן מומחים בהם, זה יכול לצאת מאוד מעניין.
האם זה קורה בפועל? אין לי מושג, אני לא מכיר הרבה מקרים כאלה. כאן באתר זה קרה לפעמים, והיה מעניין. בדיונים על הפרק השלישי של העונה הנוכחית של משחקי הכס נהניתי מאוד לקרוא כמה ביקורות מפי היסטוריונים צבאיים, סתם כדוגמה.
האם הייתי רוצה לראות את זה יותר? כן, הו כן. קולנוע משקף ועוסק בהמון דברים, ואם אנשים שמומחים בדברים האלה היו כותבים עליו, זה יהיה יכול להיות נהדר.
ההיסטריונים הצבאיים ומשחקי הכס זאת דוגמא טובה, אבל, להתמקדות במה שאתה מבין
סרטוני היוטיוב, נניח, של משפטנים שמנתחים סצנות בית משפט וסרטי בית משפט או רופאים/קרימינולוגים מנתחים דברים שהם מומחים בהם – אלה לדעתי דברים נפלאים.
זה לא המקרה של הדוגמאות שבגללן אנחנו בשיחה הזאת.
ולכן אני לוקח את המקום לעניין היומרות – סוציולוגים יכולים לנתח חברה, ועיתונאי חוקר יודע לזהות סקופ וכיצד לצוד אותו. ומאוד מעניין לשמוע מה יש לאחד כזה להגיד על נניח – ספוטלייט או העיתון, ובמה הם נאמנים למציאות ובמה הם מפספסים. אבל הביקורת של "בית לחם" בכלל בכלל לא באה ממקום שכזה. זה בא, אם אני מאוד מאוד נדיב – ממקום של "הסרט מתיימר להראות מציאות שאינה המציאות שאני מכיר". הבעיה היא שאפילו אם זה כך, השאלה למה היוצרים בחרו לעוות את המציאות היא שאלה מורכבת וההשפעות שלה, וכאן, לרוב, יש קפיצה למסקנות בזכות נקודת המבט/האג'נדה/דדליינים ועורכים/מה-שלא-יהיה. זה אפילו לאו דווקא עניין של איזה מחסור בידע שרק לשוחרי קולנוע מדופלמים יש, אם זה השתמע מכך – אלא עניין של גישה כשהם באים לבחון סרטים.
וזה. לא. קשור. למקצוע. שלהם.
(ל"ת)
כן, נו, אבל אלה היו הדוגמאות שניתנו אז עליהן אני דן.
(ליתר דיוק: אולי, נו. מניח שמתישהו איפשהו יהיה אפשר לחקור את זה אמפירית והאם יש נטייה למקצועות מסוימים לכתוב דברים כאלה יותר ממקצועות אחרים, אבל אין לי כאלה אז אני מסכים).
אין לי, אחזור על כך, שום דבר נגד המקצועות בכלל או אפילו האנשים הספציפיים האלה בפרט.
אוקיי, אז מהכיוון ההפוך:
מה בביקורת של צוקרמן, ברייטמן או לוי קשור בהיותם סוציולוגים או עיתונאים? או, במלים אחרות, למה אתה מתעקש שזה רלוונטי?
שלושתם אנשים עם אג'נדה מובהקת, שהם לא מסתירים. כששלושתם כותבים על קולנוע, ברור שהאג'נדה הזו מניעה אותם. איך זה קשור למקצוע שלהם?
כי אתה לא דן על לוי, או ברייטמן, או צוקרמן. אתה דן על סוציולוגים ועיתונאים. זו הייתה הטענה שלך: "סוצויולגים ועיתונאים באים לרוב קודם עם אג'נדה ורק אז צופים בסרט".
אה, זה קל
וזה המחקר האנקדוטלי והלא מספק בעליל שערכתי עד כה (כמו שהבאתי כדוגמא את המר-בחור של "הבלתי רשמיים" ועוד שלל בעלי טור דעה משלל עיתונים שלפתע הולכים לסרט).
כלומר, אני לא חושב שבבית הספר לסוציולוגיה או עיתונאות מלמדים משהו כזה. פשוט כמעט כל פעם שאני רואה מאמר/טור דעה של כזה על קולנוע, יוצאות התוצאות עליהם אנחנו מדברים. אני בטוח לחלוטין שמחוץ לגבולות הגזרה שלי יש עיתונאים וסוציולוגים טובים, ומאמרים טובים שלהם על קולנוע שחומקים מעיניי. אבל אני גם לא יכול להתנער מהתחושה הזאת, אחרי ששוב ושוב אני נתקל בביקורות שכאלה מאנשים שכאלה. אני לחלוטין לא מנסה לעמוד עליה מבחינה אמפירית, ולחלוטין לא מזלזל באלה או באלה – אבל גם קשה לי להתנער מהתחושות הנ"ל.
אני שמח.
כי הרבה מהאנשים היו מגדירים את צוקרמן כהיסטוריון, את לוי כפובליציסט ואת ברייטמן כאקטיביסט. אבל תמשיך, תמשיך.
סליחה, התגובות שלי בדיון הזה היו בווליום קצת גבוה מדי.
אני עדיין עומד מאחורי הטענות, אבל הסגנון היה מיותר.
זו לא אג'נדה, זה נרטיב
אני חושבת שההבדל הוא במבחן הכוונה.
אני לא חושבת שעיתונאים וסוציולוגים באים *מתוך כוונה* להציג דברים בצורה מסויימת. אני כן חושבת שההטיות הקוגניטיביות שלהם משפיעה על איך שהם תופסים את המציאות וגורמים להם לפרש אותה בצורה מסויימת.
אם ניתן דוגמא מתחום אחר לגמרי – לפני כמה שנים היה ריקול לאצוות מסויימות של חיסון מסויים שניתן לילודים. על העובדות של מה שקרה שם יש הסכמה. על הגורמים והמשמעויות – קצת פחות.
אם תשאל אנשי מדע – הם יגידו לך שהריקול הזה הוא סממן לסטנדרטים הבלתי מתפשרים של מערכת הבריאות ועל כך שהמערכת עובדת ונטרת כל סיכון הכי זעיר.
אם תשאל מתנגדי חיסונים – הם יגידו לך שזה בגלל שמנסים לכסתח איזה חיסון ניסיוני שהשתמשו בו בארץ. הרבה מההורים לא הגיעו עם אג'נדה מוכתבת מראש. אלו הורים שהתגלו אצל הילדים שלהם בעיות מסוג זה או אחר, והם בגדול מאוד מחפשים משהו להאשים – והחיסונים זה דבר נוח. ברור שזה עובד כי יש מלמעלה אנשים עם אג'נדה שייצרו את הנרטיב במקור, אבל האנשים עצמם לא מגיעים עם כוונה, זו פשוט הצורה שבה הסיפור שהם מספרים לעצמם מסתדר בצורה הכי טובה.
נחזור לסכסוך –
יש שני נרטיבים (יש מליון, כן? אבל אני מתמקדת בשניים) שנוסחו על ידי בעלי אג'נדות לפני אי אלו שנים. אבל רוב האנשיים שבויים בנרטיב זה או אחר, ולכן הפרשנות שלהם לאותם העובדות היא שונה, וכל תפיסת המציאות שלהם משתנה בהתאם. ההפרדה בין העובדות לבין ההטיות הקוגניטיבות היא קשה, על סף הבלתי אפשרית, וזה מייצר בעיה בתחומים כמו סוציולוגיה ועיתונות. אין דבר כזה ביקורת באמת אובייקטיבית, – אבל יש אנשים שלפחות מנסים להיות ברמות שונות של הצלחה. אני חוששת שאנו נאלץ להסתפק בזה.
ועכשיו שמתי לב
שאני בעצם מצטרפת לויכוח באמצע וכל מה שאמרתי נאמר כבר, אז תשכחו מזה…
הסרט מסתיים בנקודת המבט של סנפור, חד וחלק.
לכל הפחות, אנחנו חוזרים ל"לירות חץ ולצייר מסביבו את המטרה". יש משהו שאתה לא אוהב בסרט ומדגדג לך לא נכון, ומהנקודה הזאת כל דבר שהוא עושה נראה לא נכון בעינייך.
אתה changing the goalposts באופן עקבי.
אתה טוען שהסרט מציג את הצד הישראלי כחף פגמים, מוכח לך שלא, אתה טוען שהסרט מוצג מנקודת המבט של הישראלים, מוכח לך שלא, ואז אתה עובר לטעון שהבעיה היא שהסרט *נגמר* מנקודת המבט הישראלית (מה שגם לא נכון). בדיוק מה שיונתן אמר.
אף אחד לא "הוכיח" לי שום דבר. כל מה שטענתי היה במענה לאמירות מופרכות ושטחיות שניסו להראות לי שאני טועה ואני הראיתי שאני לא טועה. אי ההבנה של דבריי אינה מוכיחה שאני טועה אלא את השטחיות של המשוחחים איתי (למשל, לשים את בית לחם ופאודה יחד עם יצירה של סייד קשוע כאשר האחרון עצא כנגד פאודה וגם ציטטתי מדבריו).
שוב, מעביר את הדיון לביקורת
אבל בוא נקווה שהטיעון הבא יהיה מעבר לרמת ה"לא, את", אחרת אנחנו סתם מבזבזים פה זמן יקר.
עזוב
כל השרשור הזה פוליטי מראשיתו. חבל על הזמן. לדעתי כדאי לעצור את זה וזהו.
החברה הפלסטינית נשלטת כרגע על ידי מכחיש שואה מוצהר.
(ל"ת)
כמה אפשר לחזור על שקרים תעמולתיים?
א. אבו-מאזן הוא לא מכחיש שואה. הוא התבטא בפומבי על כך: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513537,00.html
ב. ישראל נשלטת על ידי אדם מושחת, אנטי-דמוקרטי, גזען, מסית ומפלג וזאת בבחירות דמוקרטיות חוזרות ונשנות. לגבי שימושו המנפולטיבי בשואה אפשר להזכיר את פרשת המופתי ושיתוף הפעולה שלו עם המימשל האנטישמי בהונגריה כנגד יהודי ליברלי (ג'ורג' סורוס) שאינו חפץ ביקרו.
תגובות כשלך והלייקים שהן מקבלות אינן עושות כבוד גדול לפורום הזה.
לא יודע איך יהונתן עוד לא קטע את הדיון הפוליטי הזה
אבל ההתנשאות שלך וההחלטיות שלך גם לא מוסיפות כבוד לאף אחד. זה די נשמע שאתה חי במגרה.
אני מקבל את טענה א' שלך,
שכן עשיתי רענון לזיכרון ונזכרתי שהעבודה שלו באוניברסיטת לומובה לא הכחישה שואה אלא "רק" טענה שהציונות שיתפה עמה פעולה – שזה אומנם לא הכחשת שואה per say אבל גרוע לא פחות.
לגבי ב', למה זה רלוונטי לדיון בדיוק? טענתי היכנשהו שאצלינו הכל סבבה? אתה חושב שכל מי שלא נמצא בדעה שלך הוא אוטומטית ביביסט? יפה, אחלה גישה של אוהדי ברצלונה, שכל פעם שמישהו מבקר את הקבוצה שלהם, הם ישר מניחים שהמישהו ההוא אוהד ריאל מדריד. אני מבין שאתה בוגר הקורס של אורי ברייטמן ל"תרבות" דיבור פוליטי.
אפשר להצטרף לאדם קלין אורון ולבקש להפסיק?
הצלחנו להשאיר את הפוליטיקה בחוץ כל תקופת הבחירות, שהיתה ממש דוחה ולא משנה מאיזה צד פוליטי מסתכלים. הצלחנו להשאיר את הפוליטיקה בחוץ השבוע, גם כשההפגזות לא הפסיקו עד 3 לפנות בוקר. בואו נשאיר את השיט הזה בחוץ כל זמן שהוא לא קשור לסרטים. זה פשוט מעייף נורא!
הוספתי את ב' כדי להראות שאנחנו רחוקים מלהיות צדיקים גדולים וראוי לזכור את זה לפני שאנחנו מטיפים מוסר לאחרים.
whataboutism במיטבו.
(ל"ת)
והתגובה הראשונה שלך על זה שאבו מאזן מכחיש שואה לא?
מאמין שכולם פה מספיק חכמים בשביל לדעת שאף אחד מהצדדים בסכסוך הזה לא מושלם. אני יודע שכיף לריב על איזה צד עשה/עושה יותר חרא, אבל זה לא מוביל לשום מקום ולא קשור ל"בית לחם".
לא, כי אני אשכרה נגעתי בנושא שעליו הוא דיבר.
הוא טען שהרש"פ מונהג על ידי אנשים סבירים, אני טענתי שלא. לא התיימרתי בשום שלב לדבר על הציבור הישראלי או מנהיגיו, והוא סתם הכניס את זה כי כאמור נראה שמדובר בבוגר קורס אורי ברייטמן לדיונים פוליטיים.
אם זה לא היה ברור - די, כן?
יש אפשרות לדבר על הסרט "בית לחם", ואם וכאשר ייעשה סרט על אבו מאזן נוכל לדבר גם על הבחור, אבל כרגע הכחשת השואה הקיימת/לא קיימת/מסוגננת של המנהיגים הפלשתינאים, או האם הם שוחרי שלום, מחרחרי מלחמה או כל דבר באמצע (ואותו הדבר גם עם המנהיגים הישראלים) – לא רלוונטי לאתר.
בצאת יום השואה אני חייב לשאול
איך קרה שהקולנוע הישראלי והשואה לא חברים טובים כל-כך?
מיעוט הסרטים (עליו אני חושב) עוסק בשואה ממבט של "טראומה יד-שניה"; דור שני (ושלישי) שלא מישירים לשואה מבט בעיניים, אלא יותר במצח או בגפיים (בין אם "אלכס חולה אהבה" שלא באמת מדבר על הנושא, או "מטאליק בלוז" שאני מחבב במיוחד); גם סרטים ישירים יותר, דוגמת "החוב" או "ללכת על המים", עוסקים בחלק הלאומי ולא כל-כך פחות בטרואמה הקולקטיבית (ממה שאני זוכר, בכל אופן). אמנם ניתן למצוא צלקות נפשיות מגוף ראשון ב-"הקיץ של אביה", ובאמת שאפו לסרט הזה, אך דוגמאות נוספות קשה לאתר בלי למתוח את החבל (ואציין למען ההגינות כי לא ראיתי עדיין את "פעם הייתי" ו-"Made in Israel").
כשזה מגיע לדוקו שואה, אנחנו נפלאים. באמת. אין ספק. אבל בגזרה העלילתית מוזר לגלות שאין מי שהרים את הכפפה לפרויקט ישיר ורציני יותר (ועד שזה כן קורה, בפאקינג סטורי באינסטגרם).
עזוב את זה שנייה
איך זה ש*פוליטיקה* וקולנוע ישראלי לא הולכים ביחד? אני לא מתכוון לסרטים פוליטיים כמובן, כאלה יש לנו מלא, אני מתכוון סרטים *על* פוליטיקה, "לכשכש בכלב" סטייל. עם כל הג'ונגל של המערכת הפוליטית פה, עם כל המאבקים הפנימיים והסכינים בגב והאינטרסים והאג'נדות שמתרחשים פה, איך זה שבעצם אין שום סרט על תככים פוליטיים בכנסת ועל קמפייני בחירות, בין אם מבוסס על מקרים אמיתיים ובין אם על רעיונות מקוריים ודמויות בדיוניות? כאילו, יש לנו סדרה, "פולישוק" בדיוק על זה, אבל היא קומדייה, אני מדבר על משהו ברמת הסאטירה-אבל-סאטירה-רצינית ("מכונת הכסף" כזה). לעזאזל, אפילו ברמת בחירות מוניציפליות אין לנו ממש שום דבר חוץ מ"השועל בלול התרנגולים", שאפילו הוא לא בדיוק מתאים לתיאור והוא בן 50 ומשהו שנה.
קודם כל, אמא שלך בן 50 ומשהו שנה
שנית כל, כן, אתה צודק, בהחלט חסרים סרטים כאלה. אבל אולי זה בגלל השפע העצום בטלוויזיה של סאטירה שמעט מייתר את זה. כמעט כל סרט סאטירי שתשים פשוט ישר ישווה ל"ארץ נהדרת", "החרצופים" או "החמישיה הקאמרית" מצד אחד או "ילדי ראש הממשלה" ו"פולישוק" מצד שני. לפני שדנים בפוליטיקה, צריך לשאול האם יש זווית חדשה באמת שלא ראינו באף אחת משמונים אלף הסדרות שעוסקות בזה.
אציין את אחת הסיבות הברורות מאליהן: תקציב.
סרטי שואה דורשים שחזור, ושחזור דורש תקציב, ותקציב דורש כסף, וכסף דורש, ובכן, כסף. ארי פולמן מתישהו ישנה את התמונה עם האנה פראנק שלו שייצא.. מתישהו. אבל עד אז, אנחנו נמשיך להתמודד דרך הדור השני והשלישי (עוד סיבה: רוב היוצרים הם דור שני-שלישי ולא דור ראשון, ואמנים מדברים, לרוב, על עצמם או על סביבת עצמם) בשואה.
1. סלאח שבתי,
2. תעלת בלאומילך,
3. האושפיזין,
4. הערת שוליים,
5. גבעת חלפון.
קשוח קשוח
אז אני אוהב את ה20 השנים האחרונות בקולנוע הישראלי (את ה-40 שלפניו הרבה הרבה פחות) ואני חושב שזה גם די הדעה הכללית, אנשים הולכים המון לסרטים ישראלים.
בכל מקרה, נכנסתי לIMDB והיה לי די מהר עשרה שצריכים להפוך לחמישה, אבל לפני כן כמה הערות של כבוד:
סופת חול, ביקור התזמורת, קירות, הקפות, בית"ר פרובנס, מבול, ישמח חתני, מסעות ג'יימס בארץ הקודש, אבנים, אביבה אהובתי, חתונה של נייר, הקיץ של אביה, איים אבודים, שבעה, באבא ג'ון, בננות, זעם ותהילה, פעם הייתי, סאלח שבתי, סוף העולם שמאלה, ישמח חתני, הבועה, אפס ביחסי אנוש, לבנון, חתונה מאוחרת.
כל הסרטים הללו הם סרטים מעולים אבל פחות טובים מהעשיריה (היה לי קשה במיוחד לוותר על חתונה של נייר, פרובנס, קירות, מבול וביקור התזמורת שכוללים בעייני כמה מהסצינות הגדולות של הקולנוע הזה, אבל זכורים לי כלא אחידים).
ההבנה השנייה שלי היא שכנראה אף אחד מהעשיריה או לכל היותר אחד יוכל להיכנס לעשירייה הכללית ובכל זאת:
10. גט – הוא לא מקום עשירי ואולי יש לו מקום בחמישייה שלי, אבל הייתי יכול לעשות בקלות רשימה רק של רונית אלקבץ אז החלטתי שאני לא אכניס שני סרטים שלה (חמישיה שלה הייתה מורכבת מזה שבמקום הראשון, גט, מבול, ביקור התזמורת וכנראה חתונה מאוחרת)
9. אדמה משוגעת – סרט מעולה, ובז'אנר שאני מאד אוהב של המשפחה השבורה מצליח לבלוט
8. עג'מי – מבחינת כמה הסרט הזה טוב, הוא כנראה בטופ 5. אבל הוא פשוט מרגיש לי מושפע מאד מאינאריטו ברמה שזה קצת אדפטציה מקורית ולא סרט עצמאי וחדשני.
7. הכוכבים של שלומי – לזרחין יש יד נהדרת בלחבר פולקלור עם אגדות, ובכוכבים של שלומי הוא מכניס לשם דרמת התבגרות נהדרת וזה עובד לחלוטין הודות לתצוגת משחק של כל הנוגעים בדבר.
פה זה היה לי ממש קשה:
5-6. התגנבות יחידים ושש פעמים – התלבטתי המון ופה אני לא אפריד בדירוג ביניהם. בסוף הכנסתי את התגנבות יחידים כי מרגיש לי ששש פעמים יותר פופולרי והוא לא צריך את הדירוג שלי (לא שזה משנה, אני בספק אם מישהו ידרג את התגנבות יחידים חוץ ממני. שש פעמים הוא אחד הסרטים עם התסריט האמין ביותר ברמה שככה בני נוער ישראלים מדברים, האופן שהוא מכניס מעמד מהדלת האחורית ומראה באמצעות שלוש מילים (take it easy) שכולם מנוצלים שם היא מדהימה, היכולת לקחת נושא רגיש ולא ללכת לפלקטיות ולהציג מורכבות שאני בשום שלב לא חשבתי שהבנים הם חארות או משהו כזה היא עוד יותר מרשימה.
התגנבות יחידים הוא בעייני פסגת הקולנוע של דובר, אני אוהב אותו מאד הוא מביים קולנוע יצרי ולא רק במובן המיני משהו שם בסרטים שלו חי ומלא תשוקה, ושם בשחזור ההיסטורי היפה ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי הדחויים של החברה הישראלית מעולם לא היו מקסימים יותר והוא הצליח לעשות את סרט האנסמבל הטוב ביותר בקולנוע הישראלי.
4. הסיפור של יוסי – כנראה הסרט הפחות פופולרי של פוקס, ומזכיר מדיאת סינגל מן. אבל סצינת הסטוץ היא סצינה שהייתי בשני המתרסים שלה בכל כך הרבה לילות היא כל כך מגדירה בעייני חיים של הומו, הרגע הזה כל כך חמוץ וצורם שלבדה היא יכלה להיות בטופ 5. פרט אליה יש שם את אחד מהסיפורים הכי מוצלחים שראיתי גם כסיפור על סקס וגם כסיפור על אדם שתקוע. הסצינה עם זילברשץ והיעדר הקטרזיס שהוא מספק הוא מעניין ברמה הרעיונית
3. הבודדים – סרט מתח מעולה, מהסוג שלא עושים בארץ, אני לא מבין למה הוא לא יותר מפורסם הסרט הזה, אבל בעייני הוא סרט מגדיר על הקהילה הרוסית. יש שם מחווה לאריאל שרון שאני מאוהב בה. מכל סרטי הצבא, הסרט האהוב עליי שמתרחש בצבא הוא בכלל סרט על שני כלואים במשטרה צבאית על מכירת נשק. במקום מסוים זה גם סרט על משפחה, ועל היווצרות משפחה של אלו שהם בודדים בחברה מאד קהילתית וכאשר מוסיפים לזה את המתח העצום בנוגע להתפתחות העלילה אני רק רציתי למחוא כפיים שם.
2. מדורת השבט – הסרט הטוב ביותר של סידר, במובן שהוא שלם, הסוף שלו נכון, הביקורת החברתית שלו לא מוטחת לי בפרצוף אלא עוברת בצורה מדהימה ומערכת היחסים של האם ובנותיה פשוט מרתקים ואני כל הזמן אעריך כששמים בפרונט דמות אגואיסטית ובלתי נסבלת כמו דמות האם פה ונותנים לה פה ולב. בולטים בייחודם סצינת הראיונות ליישוב וסצינת החזנות של יורם גאון מדובר בשניים מהרגעים שמתמצתים בעבורי קולנוע ישראלי, ביקורתי וחריף בצורה חכמה ולא דידקטית ובמקביל אנושי, משפחתי ומלא חמלה.
1. ולקחת לך אשה – לרגע לא היה לי ספק מה המקום הראשון שלי, אלקבץ בדומה לדובר, עושים קולנוע יצרי וישיר מאד לא אירופאי ולכן הם לא זוכים להערכה שמגיעה להם בישראל וזה אולי הסרט הכי ישיר שהאחים אלקבץ עשו והוא פשוט מושלם בעייני. מבחינתי מדובר בתצוגת המשחק הגדולה ביותר בקולנוע הישראלי, הסרט הופך קרביים כאשר כל דקה בו מדויקת. הסצינות של הילדים, מוטיב הרכב שכל כך מאפיין את הקולנוע הישראלי נעשה בו בצורה מקסימה, המפגש של הדת ומזרחיות, ושתי דמויות שפשוט מלאות כאב בגלל שתיהן, זה בלו ולנטיין רק פי אלף יותר טוב. אבל מה שהופך אותו לכל כך מעולה בעייני זה הקציצות, הרגע שבו נשברות קערת הקציצות זה קולנוע אמיץ, כי הוא לא מאופק כי הוא בוטה, הוא מזרחי וכזה קולנוע ישראלי אני רוצה. לא קולנוע שמתאר לי איך משבר משפחתי נראה באירופה או במדינות עצורות, אלא איך משבר משפחתי נראה בישראל. הקציצות הכל כך ישראליות יחד עם הבוטות והאמירה הישירה של התחושה היא תכלס שלא רואים בקולנוע כי זה "נחות", אבל בהקשר הישראלי אין שום דבר נחות אלא אותנטי ומדויק.
אמנם הצבעתי אבל,
רציתי לדעת אם "כנס העתידנים" נחשב סרט ישראלי?
חמישייה ועוד שתי עשיריות:
בתור אחד שראה כמעט כל סרט מקומי שיצא פה בשנים האחרונות ולא נהנה מקונצנזוס של "זבל טהור" וגם יחסית לא מעט סרטים מוקדמים יותר רשימה שכוללת חמישה סרטים בלבד נראית לי חונקת ומגבילה מדי, אז אני אתן שלוש רשימות: חמישייה ועוד שתי עשיריות. אחת של סרטים מ-1999 ועד 2019 ושנייה של סרטים מוקדמים יותר.
לפני הרשימות ארבע הערות:
1. במאים שהייתי רוצה להיחשף לסרטיהם אבל לא הסתייע: אליה סולימאן ודוד פרלוב. חוץ מזה נראה לי שהגעתי בשלב כזה או אחר לכל יוצר שאנשים מסוימים התלהבו ממנו במהלך השנים. לא מצליח להבין את ההתלהבות סביב "לאן נעלם דניאל וקסמן?" ואברהם הפנר בכלל, לא מתרשם מהפילמוגרפיה של אור זוהר (חוץ מ"עיניים גדולות"), לא מתחבר לג'אד נאמן ולקולנוע הפוליטי של אותה תקופה, לא עפתי מארי פולמן עד "ואלס עם באשיר" (וגם זה בעיקר בגלל הצורה), לא אוהב את הסרטים של ניר ברגמן ולא צם ב-י"ז בתמוז.
2. במאים שאני מחבב באופן כללי אבל לא מצאתי סרט שלהם שראוי מספיק להיכנס לרשימות: איתן גרין, יגאל בורשטיין ומשה מזרחי.
3. ראיתי פחות מדי סרטים משנות ה-60 ממה שהייתי רוצה.
4. טעם זה דבר נזיל. בהתאם, מלבד המקום הראשון בחמישייה כמעט כל סרט אחר בכל אחת מהרשימות יכול היה למצוא את עצמו בכל מקום אחר וברשימה אחרת בזמן אחר.
העשירייה המוקדמת:
10. יהושע יהושע (1988) – כשקשה לא לאהוב משהו שאתה יודע שהוא גרוע מיסודו אבל קשה לא לפרגן על החוצפה אתה נותן לו מקום של כבוד.
9. נישואים פיקטיביים (1988) – פעם חיים בוזגלו עשה סרטים
8. מתחת לאף (1982)
7. שורו/חולה אהבה בשיכון ג' (1995/1990)
6. עיניים גדולות (1974)
5. שמיכה חשמלית ושמה משה (1995)
4. תעלת בלאומילך (1969)
3. גבעת חלפון אינה עונה (1976) – לא למדו לשים שלט קטן 'קלאסיקה'?
2. אוונטי פופולו (1986)
1. בלוז לחופש הגדול (1987)
העשירייה המאוחרת:
10. היסטוריה של הקולנוע ישראלי (2009) – כמה שנים לפני "חגיגה לעיניים" (הסדרה התיעודית של יאיר רוה ועוד כמה אנשים) הפציע רפאל נ(ד)ג'ארי (במאי עלילתי חלש לרוב) עם פרויקט תיעודי שסקר את הקולנוע המקומי מראשיתו ב-1932 ועד 2007 מעיניים של יוצר זר והכיל כמה רגעים מבריקים (כמו אחד הניתוחים של נורית גרץ בתחילת הסרט).
9. עץ תאנה (2019) – יש נקודות מסוימות שהתסריט מרגיש טיפה בוסרי אבל השליטה הפנומנלית של הבמאית והמשחק המפעים מחפים יפה ומציגים עבודת ביכורים מרשימה.
8. חמש דקות בהליכה (2001)
7. אור/שש פעמים/את לי לילה (2014/2013/2004)
6. שנת אפס/בלדה לאביב הבוכה (2012/2006) – איזה קסם. שני במאים פלאיים שלא עושים מספיק סרטים.
5. אהבה קולומביאנית (2004)
4. התגנבות יחידים (2010)
3. ביקור התזמורת (2007)
2. הערת שוליים (2011)
1. עג'מי (2009)
החמישייה:
5. מרס טורקי (2001) – על משבצת הסרט הקליל (הייתי רוצה לאייש את המשבצת הזאת ב"מי מפחד מהזאב הרע" כי הוא מהוקצע ומרשים יותר טכנית אבל בחיי שקשה לי עם הפער שבין הטון של הסרט לתוכן שלו). בדומה ל"זאב הרע" הוא מנסה לתרגם לפה משהו שלא ממש קיים אבל להבדיל ממנו פה זה הרגיש פחות מיובא. קצב מעולה, פסקול מגניב ו"צ'או ידידי וד"ש לחייך". עודד דוידוף צריך לעבד עוד ספרים לקולנוע, הוא ממש טוב בזה.
4. מצור (1969) – פלא קולנועי שהצלחתי לשים עליו יד סופסוף רק לפני שנתיים (במסגרת פסטיבל י-ם). למה מסתירים מהקהל אוצרות כאלה?
3. סאלח שבתי (1964) – הכי טוב של קישון וההוכחה הכי בועטת שלמבקרי קולנוע לפעמים אין מושג על מה הם מדברים.
2. גט (2014) – סיום מושלם לטרילוגיה שהתחילה בצורה מקרטעת ורק השתבחה. מחושב מדי מכדי להיות אמיתי ואמיתי מדי מכדי להיות מחושב, טוב בכל קנה מידה.
1. החיים על פי אגפא (1992) – אסי דיין, הגיבור הטרגי של הקולנוע המקומי, מגיע לשיאו. הוא מזמין את כל הייצוגים של הקולנוע הישראלי כדי להלום אחד בשני ולעשות לו אתחול ומציג את הסרט הכי טוב שנעשה ונכתב בעברית. הופעות מדויקות של שולי רנד, גילה אלמגור, אביטל דיקר והשאר כשדני ליטני גונב את ההצגה ברקע. סרט מדכא, קודר, עגמומי ומצמית אבל לא מוותר עד הסצינה האחרונה על ההומור והלשון החריפה של דיין שניפקה פה לא מעט פאנצ'ים, שנינויות וחידודי שפה ("טוב לנו?", "מה דעתך שבדרך לרופין נעלה לקונגרס קטן אצלי בבאזל?", "נראה לי שנפלנו פה לפי הטבעות של השמאל"). בונוס: סצנת הסקס הכי עצובה שראיתי.
"שנת אפס" זה 2004
וחותם על כל חוסר ההתלהבויות שלך מסעיף 1, פלוס מינוס (למרות שאני דווקא די בסדר עם "יונה").
בציר 2004 שהתחרה באופירים של אותה שנה (אאז"נ) אבל לאקרנים יצא רק ב-2006.
ובכן, נכון.
תאריך הבכורה שלו הוא בכלל מפסטיבל ירושלים. טוב לדעת.
ואלס עם באשיר זו יצירת מופת בקנה מידה עולמי
ואחרי זה
2. חתונה מאוחרת
3. עג'מי
4. הדירה
5. הערת שוליים
מישהו יכול לתת חוות דעת על "לאן נעלם דניאל וקס"? ?
הסימן שאלה השני נכתב כי ישנו כבר סימן שאלה בשם הסרט,וסימן שאלה בודד היה יוצר רושם שאני מצהיר שיש כאן מישהו שיכול לתת חוות דעת על "לאן נעלם דניאל וקס?"(שימו לב,סימן שאלה בודד הפעם),בעוד שאני רציתי רק לשאול…תקף גם עבור "לאן נעלם קפיטן קוק?", "איפה הילד?" "1900?" ועוד רבים וטובים.
ובזאת סיימתי עם הרהורים קיומיים בשפה העברית
נחמד.
אלגוריה על אובדן הדרך של הממסד הציוני וכו' או משהו כזה שעיקר כוחה הוא בשורת המחץ של הסרט (שבאמת די טובה). הייתי ממליץ לראות אותו כדי לדעת במה מדובר, אבל לא בטוח שהייתי שם אותו ברשימת "50 הסרטים הישראלים הכי טובים" שלי.
תודה לך
(ל"ת)
אז מסתבר שסוגרים את קולנוע חן ברחובות
נראה לי שזה קשור לכאן, כי זה סוג של קולנוע לב/סינמטק בעיר שאין אף אחד מהשניים (או קולנוע אחר). תמיד מציעים מגוון של סרטים ישראלים וזרים, תמיד יש הנחות לכל סוגי האזרחים חוץ מאנשים רגילים ובוגרים עם עבודה.
זה קצת אייטיזי, עם אולמות של פעם, הפסקה באמצע הסרט ואם מדובר בסרט שקט, אז גם אפשר לשמוע את הסאונד מהאולם הצמוד.
בכלל הגעתי לדבר הזה מעצומה מוזרה שרצה בפייסבוק, אני לא בטוחה מה המטרה כי לא נראה לי הגיוני להכריח אנשים להשאר בעסק לא ריווחי, אבל זו ממש תחושת החמצה.
כל הסרטים שראיתי שם היו טובים, אפילו מעולים, בלי אף יוצא מן הכלל, כולל כמה הוליוודיים. ולהבדיל מכמה חוויות צפיה אחרות, גם אף פעם לא ישבתי שם באולם ריק.
חבל
הוא היה פתוח עד היום?! וואו.
ממש אחד מהאחרונים. זה אפילו לא קולנוע מהדור הקודם, אלא מהדור שלפני הקודם.
מכיוון שבעיר היו 2 בתי קולנוע
דור 1 (חן) ודור 2 (בקניון), אבל שום קומפלקס ענק וחדש, לדעתי לעתיקים יש יתרון.
בכל מקרה הסאונד, התמונה, הנוחות במושב והמבחר מוגבלים. בקולנועים הישנים לפחות מציעים מבחר יותר מעניין ומגיעה אוכלוסיה מסוג מסויים (פחות ילדים). יש בזה חוויה שאני מעדיפה על החצי חצי של ״הדור הקודם״.
המבנה ממוקם ממש במרכז הבילוי של העיר, בשדרה עירונית, כך שרעיונית יש משהו מאוד נכון בקולנוע חן מבחינה גיאוגרפית עירונית, ויש הרבה אנשים (כניראה שלא מספיק) שהפכו את הקולנוע הזה לערב בילוי שבועי קבוע, כי היו אופציות. בעבר גם התקיים ברחובות פסטיבל סרטי (נשים?) שנדמה לי שהתקיים בחן, ובוטל בלי סיבה ברורה.
בכל מקרה, פעם אחרונה שהתעדכנתי, את הקולנוע בקניון סגרו לפני כמה שנים וכך יוצא שהקולנוע הכי קרוב בכלל נמצא בראשל״צ , באחד משני מתחמי ענק שהתח״צ אליהם לא ישיר. יש משהו עקום בעיני בעיר שלא מציעה שום אופצית קולנוע, וזה אתר לאנשים שאוהבים לדבר על קולנוע, אז היה צריך צריך להאמר גם כאן. (אמרתי)
הקולנוע בקניון נסגר לשיפוצים וחודש
הוא פעיל עכשיו והאמת שמבחינתי הוא ממש אחלה. בסופו של דבר כשבא לי לראות סרט, אני תמיד מעדיפה את הקולנוע בקניון למרות שלחן יש קסם. איכות ההקרנה והנוחות באולם לא הצליחו להתחרות, למרות האווירה הנחמדה.
אם לרגע אגייס את מיטב האמונות התפלות שלי
בעוד שבקולנוע חן ראיתי רק סרטים ממש טובים, כולל כאלו שהגעתי סתם בלי לדעת לאן אני נכנסת, בקולנוע בקניון ראיתי רק סרטים ממש גרועים. הכי פחות גרוע היה אמיצה, שהוא לא באמת סרט רע בפני עצמו, אבל הוא האמא של כל האכזבות כשרשימת הציפיות שסוחבת אותך אל הסרט היא וול אי או משפחת סופר על.
אבל נחמש לשמוע שהוא הושב.
כן
זה קצת מצער והרבה הגיוני, ואני לא רואה סיבה טובה להחזיק אותו בחיים בכוח, אבל היה לו הרבה אופי.
וממלאים אותו במלט?!
(ל"ת)
שאלה מצויינת
אבל כבר גולשת ממש לאוף, מסתבר שהשטח בכל מקרה מוגדר כשטח למבנה ציבורי, אז כשימלאו אותו במלט, אם לא ישתנו האישורים, זו תהיה מלט לצרכי בניית מבנה ציבורי אחר ולא לצורך רב קומות נוסף בעיר.
לא נראה לי שהוא ציפה לתשובה רצינית.
הבחירות שלי
5-תעלת בלאומליך
4-כל ממזר מלך
3-סופת חול
2-בלוז לחופש הגדול
1-פוקסטרוט