יום הקולנוע הישראלי הרביעי, היום שבו כל בתי הקולנוע מלאים בסרטים ישראליים שכולם עולים 10 שקל בלבד, ייערך ביום רביעי הקרוב, ה6/9. חלק מהתקווה, אולי, היא להזניק את מצב הקופות של סרטים ישראליים בשנה האחרונה, שהיה רחוק מלרגש.
שני שינויים מינוריים יתרחשו ביום הקולנוע הישראלי השנה: האחד הוא שלמרות שכל שנה המסורת הייתה שבאים ורואים סרט ב-10 שקלים ואיזה פרייאר מי שרואה סרט אחרת במהלך השנה, השנה מתברר שאפילו 10 שקל זה לפראיירים או משהו, כי ישראכארט הוציאו מבצע שבו ניתן לקנות כרטיס רק בחמישה שקלים! איזה מבצע מדהים! בחמישה השקלים שתחסכו תוכלו לקנות שמינית פופקורן במזנון.
שינוי נוסף הוא שהחל מהשנה, "יום הקולנוע הישראלי" רוצה להעניק אותות הוקרה לאנשים, והשנה החליטו לתת אותו לאבי נשר, לכבוד "40 שנה לצאת סרטו הלהקה", והעובדה שכל סרטיו יחדיו מכרו מעל למיליון כרטיסים. "הלהקה" יצא באפריל של 1978, כך שאנחנו בכלל חוגגים רק 39 שנים לסרט הזה, אבל לא משנה, לא אני זה שיהרוס את החגיגה. היה ניתן לצפות שאם חוגגים את הסרט ונותנים הוקרה לאבי נשר אולי גם יחזירו את "הלהקה", ואולי סרטים אחרים של נשר, לאקרנים – אבל במקום זה כנראה שאבי נשר סתם יקבל תעודה מאוד יפה בטקס מאוד מכובד.
ועכשיו לעניין העיקרי: הסרטים. גם השנה, את רוב הסרטים לא ראינו עדיין, כך שרשימת ההמלצות הבטוחה ביותר נכון לעכשיו היא רשימת המועמדים לפרסי אופיר: "געגוע" (שיוצא לאקרנים יום למחרת, אז זאת הזדמנות טובה לתפוס אותו ברבע מחיר) , "מוטלים בספק", "פיגומים" ו"פוקסטרוט", או לתפוס שוב פעם למי שפספס בזמן אמת את "לא פה, לא שם" שחוזר לסיבוב ניצחון. וניתן גם ללכת לטרום הבכורות של "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" שזכה למספר הרב של מועמדויות ללא פרס לסרט הטוב ביותר, או לסרט "הבן הדוד" שקיבל 3 מועמדויות על התסריט והמשחק שלו.
מלבד הסרטים האלה, נראה שהמפיצים הכי בטוחים לגבי הצלחתו של "מכתוב" – קומדיה מבית היוצר של "עספור" על שני גובי כספים שמחליטים לעשות שינוי ומתחילים להגשים משאלות של פתקים שמצאו בכותל. בנוסף, היו שמועות טובות גם על "משפחה" של רוני קידר, "דרייבר" ו"העדות" והקונספטים של "אזימוט" (הסרט בבימויו של מייק בורשטיין) ו"מדינת הגמדים" מבטיחים, למרות שהטריילר של "מדינת הגמדים" מוריד מעט את הציפיות. בנוסף לכל אלה, שמוצגים בטרום בכורה,
גם סרטי הקיץ הישראלים -שלא השאירו חותם גדול מדי – יבקשו אולי לשנות את התמונה הזאת ולהשיג קהל.
לצערי, כל אלה הם ספקולציות מבחינתי, מכיוון שלא ממש עקבתי אחרי הקולנוע הישראלי השנה – כך שאם מישהו רוצה להמליץ, להזהיר או סתם לספר מה הוא מתכנן לראות, ולדווח לאחר מכן – בבקשה.
להלן רשימת הסרטים, כאשר לא כל הסרטים שרשומים כאן מופעים בכל הארץ או בתדירות נורמלית- חיפה, למשל, חסומה מלראות את "פוקסטרוט" ו"מועדון הספרות", ואילו "מדינת הגמדים" או "משפחה" מוקרנים בערך פעמיים בכל הארץ:
"אווה" במאי: חיים טבקמן
"אזימוט" במאי : מייק בורשטיין
"אינרציה" במאי: עידן חגואל
"אנטנה" במאי: אריק רוטשטיין
"בין העולמות" במאית: מיה חטאב
"בית בגליל" במאי: אסף סבן
"ג'סטה" במאי: קובי מחט
"געגוע" במאי: שבי גביזון
"דרייבר" במאי: יהונתן אינדורסקי
"האופה מברלין" במאי: אופיר ראול גרייצר
"הבן דוד" במאי: צחי גראד
"הדרישה" במאי: משה זאבי
"הדרך לאן" במאית: מיכל בת אדם
"היער שהיה" במאי: גיא רז
"הלומים" במאים: ארז מזרחי וסהר שביט.
"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" במאי: גלעד אמיליו שנקר
"העדות" במאי: עמיחי גרינברג
"ואז היא הגיעה" במאי: רועי פלורנטין
"זוג יונים" במאי: דובר קוסאשווילי
"כמעט מפורסמת" במאי: מרקו כרמל
"לא פה, לא שם" במאית: מייסלון חמוד
"להציל את נטע" במאי: ניר ברגמן
"מבצע ביצה" במאי: אלון גור אריה
"מדינת הגמדים" במאי: יניב ברמן
"מוטלים בספק" במאי: אלירן אליה
"מועדון החנונים-הסרט" במאי: ירון ארזי
"מכתוב" במאי: עודד רז
"מסתור" במאי: ערן ריקליס
"משפחה" במאית: רוני קידר
"סיפור אהבה ארץ ישראלי" במאי: דן וולמן
"פוקסטרוט" במאי: שמוליק מעוז
"פיגומים" במאי: מתן יאיר
"רוח חדשה" במאי: דורון ערן
יום הקולנוע הישראלי ברביעי הקרוב?
ראיתי במקרה בתוכניה של סינמטק חיפה שכתבו את זה על סרט אחד, אבל עוד לא פתחו את המכירה.
באתרים של יס פלאנט וגלובוס לא פתחו הקרנות עד יום רביעי כמו שהם עושים כל שבוע, אלא סיימו ביום שלישי ויום רביעי כרגע ריק.
בדרך כלל לא מודיעים על זה מראש כי הם מפחדים שזה יפגע במכירות בסופ"ש שלפני כן, אבל נראה שזה יהיה ברביעי הקרוב… אז הימורים אם נקבל את "פוקסטרוט" או שקולנוע לב ישמרו אותו לעצמם?
כן, הם עכשיו מנסים לשחק על בלבול הקהל..
אבל אם תסתכל באתר של סינמה סיטי בסרטים שיוצאים בקרוב תראה מבול של סרטים ישראלים (כולל פוקסטרוט) שיוצאים לכאורה ב31/8 (אני מניח שזה הדרך שלהם להתמודד עם המערכת שלהם) שרומזים על איזה סרטים בגדול נוכל לצפות לראות ביום הקולנוע הישראלי.
התוכנייה, לפי מה שהבנתי, צפוייה להתפרסם בראשון.
בדיווח של יאיר רוה הוא לא מזכיר את יס פלאנט בין המשתתפים.
http://cinemascope.co.il/archives/27219
שזה מוזר ומעניין, אבל אולי עדיף לחכות לראות מה יוקרן איפה ומתי כשיפתחו את ההזמנות.
וכרגיל, חיפה סובלת מפסטיבל הסרטים
"פוקסטרוט" מוקרן בכל הקולנועים של יס פלאנט, אבל לא בחיפה. מנחש שזה כי הוא שמור פה להקרנה של פסטיבל חיפה.
גם שנה שעברה עם "לא פה, לא שם" היה אותו דבר.
לא יודע מי אחראי לזה, אבל התנהגות מגעילה. חשבתי בהתחלה ללכת אליו בפסטיבל חיפה כי שכחתי מיום הקולנוע הישראלי, אבל עכשיו אני לא רוצה להתקרב לפסטיבל הזה.
כן, נראה שחיפה חוסמת להקרנות את כל הסרטים שלה.
גם ״פוקסטרוט״ וגם ״המועדון לספרות יפה״ שמועמדים בפסטיבל מוקרנים בסניפי יס פלאנט וגלובוס מקס ברחבי הארץ – חוץ מאלו שבחיפה.
זה מגעיל בטירוף. זה ממש מרתיח אותי.
ואכן גם בשנה שעברה היה אותו הדבר, למרות שאני זוכר שראיתי ביום הקולנוע הקודם את ״אנטנה״, שבסופו של דבר היה מועמד בתחרות של פסטיבל הסרטים. אבל מעבר לזה, את כל שאר הסרטים לא היה אפשר למצוא.
מתברר שיש בגלובוסמקס קריון את "פוקסטרוט"
מאמין שאתחיל את היום בפלאנט ואז אעבור לשם. לפסטיבל חיפה לא מאמין שאלך יותר.
קצת לא הוגן לרמוז
שהנהלת הפסטיבל אחראית לחוסר השוויון ולהחליט להעניש את הפסטיבל כשבאותה מידה זאת יכולה להיות "אשמת" הפקת הסרט. למעשה להפקת הסרט יש הרבה יותר אינטרס שפחות צופים שכביכול יכולים להיות קהל היעד של הסרט בפסטיבל ייחשפו אליו ביום הקולנוע הישראלי מאשר הנהלת הפסטיבל. פסטיבל חיפה הוא במה להצגה של מאות סרטים מרחבי העולם ואני בטוח שהנהלת הפסטיבל הייתה יכולה לחיות בשלום אם ההקרנה של "פוקסטרוט" הייתה נשארת מיותמת מצופים בגלל יום הקולנוע הישראלי (תרחיש די לא הגיוני, גם כי בניגוד לתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים, סרטי התחרות הישראלית של פסטיחיפה נהנים מהקרנה אחת בלבד וגם כי יש מספיק קהל בשביל עשרות ומאות הקרנות בשביל למלא סרטים מדוברים), הפקת הסרט פחות.
אם זה מנחם אותך (ואני בטוח שלא), אנשי לב מפנקים את מנוייהם בהקרנת טרום בכורה ביום רביעי הקרוב תמורת חיוב מלא של כרטיס לסרט כשבהקרנות אחרות שלו באותו יום בלב ת"א צופים רגילים יכולים ליהנות מ"פוקסטרוט" ברבע מחיר ובלי כל המריחה של לפני ואחרי הסרט של הקרנות הטרום.
יכול להיות שאתה צודק, אבל...
כמו שקסם אמר, זה קורה כבר שנתיים ועם כמה סרטים (השנה עם שניים). כמה הפקות הסכימו לחסום את הסרטים שלהם מהקרנות בחיפה ביום הקולנוע בשביל פסטיבל הסרטים במשך שנתיים? בשביל הקרנה אחת בפסטיבל?
ואיזה אינטרס יש להפקות השונות שאנשים לא ייחשפו לסרט שלהם ביום הקולנוע הישראלי אלא ילכו לפסטיבל? מדובר ב-4-5 הקרנות בשני קולנועים בחיפה (או שלושה, כולל הקולנוע הקטן שלב מפעילים בחיפה). בפסטיבל חיפה יש רק הקרנה אחת של הסרטים האלו שפתוחה לקהל רגיל (ומשלם) בדרך כלל. אני יודע שהאולמות שמשתמשים בהם בפסטיבל לרוב עם יותר מושבים, אבל לא מאמין שהם יכולים להרוויח מזה יותר.
וזה עוד בלי לקחת בחשבון שהרבה אנשים שמתעניינים בקולנוע הישראלי כן יצליחו לראות את הסרט לפני הפסטיבל (שוב, יש במרחק 10 דקות נסיעה מחיפה ויש עוד בכל הקולנועים בארץ), ככה שבכל מקרה "ההייפ" יורד.
שוב, אני באמת לא יודע ויכול להיות שאתה צודק. אבל כשזה קורה כבר שנתיים עם כמה הפקות שונות, זה נראה לי כמו משהו שפסטיבל חיפה מכוונים אליו.
"ואיזה אינטרס יש להפקות השונות שאנשים לא ייחשפו לסרט שלהם ביום הקולנוע הישראלי אלא ילכו לפסטיבל?" יוקרה אני מניח. תחשוב על סרט שיוצא להקרנות מסחריות עם הטייטל "זוכה פסטיבל חיפה" וכזה שבלי. אם יהיה אפשר לשווק את ההקרנת הסרט בפסטיבל כהקרנה בלעדית או ייחודית זה יצור יותר עניין אצל הקהל ולהקנות לו אפשרות לזכות לכל הפחות ב"חביב הקהל". ושוב, הנהלהת הפסטיבל אמורה לקדם וליהנות מה"רווחים" מאות של מאות סרטים. סרט אחד פחות או יותר לא זה מה שייקבע את טיב או הצלחת הפסטיבל. פסטיבל רציני לא קם ונופל על הקרנה בודד של סרט אחד טוב ומדובר ככל שיהיה. הפקה של סרט לעומת זאת די תלויה בסרט ספציפי ואם יש לה מזל או חריצות אז בעוד כמה סרטים אחרים, בודדים. כמו כן, צריך לזכור שלתחרות הישראלית אין את אותה הילה (עדיין, לפחות לפי דעתי) שיש לתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים: מעבר לזה שיש הקרנה אחת בלבד בפסטיחיפה, ההקרנה גם מתקיימת (לרוב) באולם 2 (אולם רפופורט אאל"ט) שהוא לא בדיוק האודיטוריום המפלצתי), הקרנות הערב של סרטי התחרות הירושלמית מתקיימים לרוב באחד משני האולמות הגדולים של הסינמטק, 1 ו-3. כמבקר די קבוע בשני הפסטיבלים בארבע השנים האחרונות לפי הרושם שלי הנהלת פסטיבל חיפה לא בדיוק רואה את התחרות הישראלית כשיא של הפסטיבל כפי שהיה עם התחרות הישראלית של ירושלים בשנים מסוימות כך שאני לא חושב שיש להם אינטרס לחסום ההקרנות ביום הקולנוע הישראלי בשביל "לעשות רווח" מאוד שולי מהקרנה בודדת, הפקת הסרט לעומת זאת חיה בשביל הסרט הזה.
אני לא יודע יותר ממך מי באמת עומד מאחורי העיוות אבל בבחירה בין א' לב' נראה יותר הגיוני שזה יהיה מי שיכול להפיק יותר רווח מהעיוות.
הפקת הסרט צריכה בפסטיבל אולם מלא
זה נראה טוב, זה מראה שיש לסרט באזז וזה חיובי בכל צורה שהיא. בקולנוע ביחד עם כל עם ישראל? פחות חשוב לה, אפילו אם זה אותה כמות כרטיסים. הם רוצים שה"בכורה" הארצית תראה מלאה ויוקרתית כמה שיותר.
יש גם כרטיסים חינם למנויי "ידיעות אחרונות"
כל מנוי יכול להזמין זוג כרטיסים בחינם לאותו יום, תקף לכל בתי הקולנוע:
https://yediot.dolcemaster.co.il/?q=%D7%99%D7%95%D7%9D+%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2+%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99
אז…פוקטרוסט.קיבל באזז חיובי מאו ד לסרט ישראלי,עד כדי כך שהוא הצליח לסקרן אי,שלרוב אני לא מתעניין בקולנוע ישראלי. מישהו ראה אותו ויכול לומר האם הרעש מוצדק?
אני אמליץ שוב על "להציל את נטע" למי שלא ראה עד כה, סרט מצוין.
(ל"ת)
יכול להמליץ על: אנטנה, לא פה לא שם, מדינת הגמדים ומשפחה.
לא יכול להמליץ על: כמעט מפורסמת.
לא פה, לא שם יוקרן שוב בראשון הקרוב בחינם בסינמטק
ומי שהיה בהקרנת האקדמיה הראשונה צילם לי שורות של מושבים ריקים, כלומר רמז לכך שיצאתי טמבלית שלא הלכתי.
לצערי הפעם זה יהיה בסינמטק ת"א ב17:00, מוקדם לי מידי.
איך זה עובד? מגיעים, אומרים שאין לך קשר לאקדמיה ושואלים אם יש כרטיס פנוי?
למיטב הבנתי מגיעים בזמן ושואלים אם יש מקום
https://www.facebook.com/inbetweenbarbahar/photos/a.346241165750868.1073741828.346189805756004/491251801249803/?type=3
וגם.. איפה אפשר למצוא את לוז הקרנות האקדמיה?
https://www.israelfilmacademy.co.il/israelfilmacademy.co.il/originals/OphirFinals2017_Schedule(1).pdf
מצאתי כאן רק את מה שמוקרן בסינמטק, אבל עד כמה שידוע לי יש גם במקומות נוספים…
בסבב הנוכחי, ההקרנות הן רק אלה שבסינמטק
(ל"ת)
יש אתר שהרים את הכפפה ופירסם תקצירים לכל הסרטים?
(ל"ת)
לא שאני יודע
אבל אני מניח שאפשר לעשות זאת כאן בתגובות, במידה וזה מעניין אנשים. כאשר צריך לקחת בחשבון שהתקצירים הם מלאכת מחשבת של המפיצים ולא שלנו, כי אנחנו לא ראינו אותם.
תקצירי כל הסרטים *נשימה ארוכה*
כל התקצירים מפי היח"צ השונים, כך שאני מצטער מראש על ספויילרים אפשריים או עוד טעויות כאלה ואחרות.
אווה( 87 דקות) – במאי: חיים טבקמן
שחקנים: אבי קושניר , אפרת בן צור, גיל פרנק, אריה הספרי, גאיה שליטא כץ
יואל נשוי לאווה שנים ארוכות. יש להם בת אחת ובית יפה ושליו, מול שדה זהוב. יואל הוא צבר חזק ושקט. מחובר אל נופי הארץ, אל שבילי המושב הירוקים, אל ריח הפרדסים. כשהכירו, אווה הייתה פליטה צעירה, תלושה ופגיעה. לא ידעה לדבר עברית. יואל התאהב באווה ופרש עליה חסותו. בעיניו היא תמיד תהיה אירופאית יפה ואלגנטית, מסתורית ובלתי מושגת. למעשה יואל לא מבין ולא מעז לשאול איך שרדה את השואה. יש להם אהבה גדולה, אך גם שתיקה ארוכה וסוד גדול.
אווה" "אני אוהבת את זה שלך יש את העולם שלך ולי יש את העולם שלי"
יואל: "זה בדיוק אותו עולם".
אווה: "זה לא בדיוק אותו עולם"
כשחלתה אווה, מחליט יואל לפרוש מעסקיו ולהקדיש זמן לטיפול בה. תוך כדי סידור מחסן ביתם מוצא יואל מסמך המעיד שבבעלותו דירה שעל קיומה לא ידע. מודע לפרטיותה של אווה מחליט יואל לבדוק את הנושא בדיסקרטיות יתרה. בדיקתו תשנה את חייהם לתמיד.
אזימוט ( 80 דקות) – במאי : מייק בורשטיין
שחקנים: יפתח קליין, סמי שייק,נעמה פרייס, אלון דהן,משה שחר, אייל סלמה , סמאר קופטי
מלחמת ששת הימים, 11 ליוני, יום אחרון למלחמה. שני חיילים, ישראלי ומצרי, נקלעים למוצב או"ם נטוש ומבינים שאחד מהם בלבד יצא משם חי. לאחר קרב דמים, כאשר זיכרונות מהבית והמשפחה עולים, מוצאים פתרון…
אינרציה (72 דקות) במאי: עידן חגואל
שחקנים: אילנית בן יעקב, גליה ישי, מוחמד בכרי
בוקר אחד מירה סגל (40), עקרת בית חשוכת ילדים משכונת נווה-שאנן שבחיפה, מתעוררת מחלום בהלות ומגלה שבעלה יצא מוקדם מהרגיל לעבודה. ככל שמתקדם היום מתנגב בה החדש שמשהו אירע לבעלה. נדמה שבלעה אותו האדמה.
מודאגת, היא פונה למשטרה ומדווחת עליו כנעדר. בתחנה מעודדים אותה לחזור הביתה ולהמתין. הימים הופכים לשבועות וחודשים, ואת הואקום אותו הותיר בעלה ממלאים אירועים מטלטלים ומפגשים שדוחפים את מריה להתמודד עם העולם הפחות צפוי שמחוץ לחיי הנישואין.
אנטנה ( 98 דקות) במאי: אריק רוטשטיין
שחקנים: אלכס פלג, ישי גולן, גילה אלמגור, מיקי לאון, מיכאל אלוני, הילה פלדמן, דניאל גל.
יהושע, ניצול שואה בן ה80, מגלה בוקר אחד שעל גג ביתו, בית דו- משפחתי, הותקנה אנטנה סלולארית. מתברר ששכנו השכיר את החצי שלו בגג המשותף לחברות הסלולר ! יהושע חש שנעשה לו עוול נוראי, הוא מאמין שכל תחלואיו וכאביו הרבים הם בגלל הקרינה מהאנטנות, הוא מתחיל לחוש באובססיביות את הקרינה בכל מקום, ומפתח הפרעה רודפנית שהולכת ומחמירה. הוא יוצא למלחמת עולם בשכנו המנוול. אל תוך המערבולת הזאת נסחפים בעל כורחם אשתו שרה ושלושת בניו הבוגרים. המשבר חושף את הבעיות האישיות אצל כל אחד מבניו ומאלץ אותם להתמודד עם צלו של אביהם.
בין העולמות ( 84 דקות) במאית: מיה חטאב
שחקנים: מריה זריק, מאיה גסנר,יורם טולדנו, רועי גולן
משפחה דתית בירושלים של ימינו. הבן יוצא בשאלה וחי בנתק מוחלט מהוריו. בני הזוג הולכים ומתנתקים זה מזו והקשר המשפחתי כולו נקרע בין העולמות.
מפגש דרמתי בין האם, לצעירה המסתירה את זהותה, יוצר מציאות מדומה של אהבה ושותפות גורל. חשיפת האמת מאלצת את האם לבחור בין דאגתה ואהבתה לבנה החילוני ואמונתה הדתית השלמה.
בית בגליל ( 80 דקות) במאי: אסף סבן
שחקנים: אודי רצין, נועה קולר, ישי גולן, אוהד קנולר, צחי הלוי, ורד פלדמן, ג'וי ריגר
הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, כך הרעיון של ביתם המשותף של גילי ויערה הולך ומתערער, והיסודות של הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.
ג'סטה ( 93 דקות) במאי: קובי מחט
שחקנים: און רפאלי, נאיה פדרמן, מתן לקס, דודו ארז, מולי שולמן, הילה ערן, אלינה לוי, יאיר ניצני
אפליקציה פשוטה בשם "ג'סטה" שפיתחו חבורה של שלושה בני נוער, הופכת ללהיט עולמי ומכניסה כסף רב לשלישיית הצעירים שמקבלים כף גדושה של טעימה ממה שיש לחיים הטובים להציע. אחוזה מפוארת, מכוניות מהירות, ומסיבות על יאכטות הופכות למנת חלקם של הצעירים שעד לא מכבר גרו בפנימייה.
החיים הטובים קורצים מכל פינה, אלא שיום אחד משאבת הכסף מפסיקה לעבוד,
האקר מסתורי הפסיק את הטראפיק, ומאיים להשבית את הפעילות אם לא יינתן לו מבוקשו.
כעת, כשמסתכלים אחורה אל מסכת חייהם בחודש האחרון, כולם נראים חשודים בפוטנציה.
האם המפלה והחזרה לחייהם האפורים היא בלתי נמנעת? מי הוא ההאקר?
והאם תצליח החבורה להחזיר לידיה את השליטה בג'סטה?
געגוע ( 100 דקות) במאי: שבי גביזון
שחקנים: שי אביבי, אסי לוי, נטע ריסקין, יורם טולדנו, אלה ארמוני, אולג לוי, שמעון מימרן, שירי גולן
אריאל בלוך הוא תעשיין אמיד בשנות החמישים לחייו, רווק נטול ילדים. כשחברתו מתקופת האוניברסיטה מבקשת לפגוש אותו' הוא לא שש לקראתה, אך מתייצב בכל זאת. בפגישתם, מי שהייתה אהובתו לפני עשרים שנה, מספרת לו שני דברים מפתיעים: הראשון, כאשר נפרדו הייתה בהריון, ונולד להם בן שעליו לא סיפרה לו מעולם. ילד מקסים ומיוחד שקצת דומה לו. הדבר השני שתספר לו עתיד לשנות את חייו. זוהי קומדיה עצובה ואבסורדית העוסקת בהורות, בתחושות של פספוס והחמצה ובקבלת הזדמנות שנייה.
דרייבר (92 דקות) במאי: יהונתן אינדורסקי
שחקנים: משה פולקנפליק, מנואל אלקסלסי ורדי, מאור שוויצר, אבי דנגור, אושר מימון, בועז קונפורטי, יעקב זדה דניאל, נוה צור ובתפקידי אורח : רבקה מיכאלי, דב גליקמן, דב נבון, רות גלר, יעל אבקסיס, אלכס פלג , יחזקאל לזרוב.
נחמן רוזומני הוא ״דרייבר״ חרדי שמתפרנס מהסעת שנוררים בין כתובות של נדבנים ידועי-שם. הדיל ברור: הוא מביא את האינפורמציה, השנורר מביא את סיפורו קורע הלב, ובסוף הלילה הם חולקים בפדיון. לאחר שאשתו נעלמה בפתאומיות, נאלץ נחמן להתמודד לבדו עם גידולה של חני, בתו בת התשע. מתוך השבר עולה דמותה של דאון-טאון בני-ברק, סואנת, יקרה ואבודה, שהאנשים בשוליה מחפשים רגע אחד של נחמה שיספיק בדיוק.
האופה מברלין (105 דקות) במאי: אופיר ראול גרייצר
שחקנים: שרה אדלר, טים קלקהוף, סנדרה שדה, זוהר שטראוס, רוי מילר
תומאס, קונדיטור מוכשר מברלין, מנהל מערכת יחסים עם אורן, גבר ישראלי נשוי. כשאורן נהרג בתאונת דרכים, תומאס נוסע לישראל בניסיון להתחקות אחר חייו. הוא פוגש את אלמנתו ענת, המנסה להמשיך בחייה ולשרוד בבית הקפה הקטן שלה במרכז ירושלים. תומאס מתקבל לעבודה אצל ענת תחת זהות בדויה. באמצעות המאפים המופלאים שלו, בית הקפה משגשג ותומאס מוצא עצמו מעורב בחייה של אלמנת אהובו הרבה יותר ממה שציפה.
הבן דוד (93 דקות) במאי: צחי גראד
שחקנים: צחי גראד, אסנת פישמן, עלא דקה
נפתלי (48, נשוי+2, שחקן ויוצר) אוסף מוקדם בבוקר פועל ערבי (פאהד) לטובת שיפוץ הסטודיו שלו הצמוד לביתו, שבישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר, מותקפת נערה בישוב והחשד של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי הליברל יוצא להגנתו של הפועל ולהגנת השיפוץ שלו, עליו הוא חולם הרבה זמן.
אלא שהמציאות גדולה על נפתלי – הוא לא מצליח להכיל את ההתנגדויות והלחצים סביבו. במהלך יממה אחת, חייו הולכים ומשתבשים: השיפוץ לא מתקדם, הפועל שהביא נמצא בסכנה אמתית, פגישה חשובה שלו נכשלת, הריב עם האישה מתפתח ועוד.
וכל זאת, בזמן שהפועל מתגלה כשיפוצניק חובבן וגם ביטחונו של נפתלי בחפותו הולך ומתרופף. אולם, למרות הלחץ החברתי, התנגדות האישה והמחיר האישי, נפתלי מתעקש להיות ליברל… עד לרגע בו הוא נשבר ובוגד בפאהד…
הסרט מותח, מעורר מחשבה ומחלחל ויחד עם זאת מהנה ואפילו מצחיק. הבן דוד הוא סרט ריאליסטי ולוקלי ובו בזמן אלגורי ואוניברסלי.
הדרישה (81 דקות) במאי: משה זאבי
שחקנים: מירי רגנדורפר וכריסטוף שטיין
גיבורת הסרט תמרה זיסקינד אופנהיימר, דתייה לאומית, ילידת התנחלות,מטפלת בעורכת דין חולה מכפר שמריהו. שתי הנשים ממוצא גרמני-יקי נחושות להפיק סרט על יהדות גרמניה בישראל. כאשר היוזמה נדחית על ידי ראשי קרן הקולנוע הישראלי, הן מאשימות אותם בקומבינות ובאפליה על רקע פוליטי ועדתי. זאת מכיוון שהיועצת האמנותית של הקרן היא שמאלנית קיצונית ממוצא מזרחי. במעלליה,מגיעה תמרה לעיר היידלברג, גרמניה,כדי לתבוע פיצוי על נכסי סבי סביה,הטייקון היהודי יוסף זיסקינד אופנהיימר – היהודי זיס. אחרי מפגש שנוי במחלוקת עם גרמניה החדשה,זוכה תמרה בממון רב. היא שבה ארצה כאישה עשירה. מה שמאפשר לפתוח בניקוי האורוות בקרן.
הדרך לאן (96 דקות) במאית: מיכל בת אדם
שחקנים: שרון אלכסנדר, לנה אטינגר, יגאל שדה, שירי גולן, משה מזרחי, ליאת גורן, הילה פלדמן, ישי גולן, אקי אבני, יפית אסולין, סיגלית פוקס, מאיה נתיב, דוית גביש, ניר שטראוס, לאה קמחי, איציק גולן.
בית מגורים ביפו שנעזב בבהלה על ידי דייריו הערבים, הופך להיות ביתם של יהודים ניצולי שואה שהצליחו למלט נפשם מהתופת באירופה.
מתוך מצוקת הקיום היומיומית ובצל הסיכסוך המתמשך בין שני העמים, עולה זעקה נואשת לאהבה ותהייה על מהות הקיום שלנו.
הסרט בנוי מרסיסי סיפורים הנעים על ציר הזמן, הלוך וחזור, בין עבר להווה. במקום עלילה מרכזית מקשרת, יש קרעי חיים המתחברים לכדי תשבץ שהוא כתב חידה של מציאות חיינו
היער שהיה (80 דקות) במאי: גיא רז
שחקנים: ירון מוטולה, לירון וייזמן, מנשה נוי, מאיה מרון
בדרכו ליום עמוס במקום עבודתו, מורי, איש משפחה מסור, אינו מודע לטעות הטרגית שעשה. סרט הנוגע בכשל אנושי בלתי נתפס ומעורר אימה.
הלומים ( 106 דקות) במאים: ארז מזרחי וסהר שביט.
שחקנים: עמוס תמם, אדוה בולה ורועי פינק.
1973, שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. הוא אינו מצליח לתקשר עם הסובבים אותו ומעביר את ימיו לבדו בנסיעות ארוכות במשאית האדומה שלו. חוסר התקשורת עם אשתו דפנה ובנם הקטן שלומי גורם להתפוררות התא המשפחתי שבנה.
בתקופה בה לא הייתה מודעות ל"הלם קרב" מנסה אשתו דפנה לקבל עזרה מהצבא ולשמור על טיפת השפיות האחרונה של בעלה, במקביל מנסה שלומי בן ה-10 להבין מה יש לאביו ולמה הוא לא כמו כל האנשים.
פרוץ מלחמת יום כיפור שולחת את מנשה למלחמה חדשה והופכת את התפוררות התא המשפחתי הקטן לסופי.
המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה (89 דקות) במאי: גלעד אמיליו שנקר
שחקנים: קרן מור, יפתח קליין, , חנה לסלאו, אניה בוקשטיין, רזיה ישראלי, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, ליא קניג
"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא מועדון ספרותי סודי לנשים בלבד, שחרט על דגלו את שנאת הגברים ושהמוטו שלו הוא שאין אהבת אמת בעולם. בכל שבוע חברות המועדון מתחרות זו בזו על גביע "אשת השבוע" – מי הצליחה להביא לפגישת המועדון את הגבר האטרקטיבי ביותר. בסוף הפגישה שמתחילה כערב ספרותי, הופכים הגברים לקורבנותיהן.
כשסופי פוגשת ביוסף, מועמד מושלם לניצחון בתחרות המועדון, עולמה של סופי מתערער. כעת היא חייבת להחליט בין נאמנותה למועדון, שהוא כל חייה, לבין הסיכוי האחרון שלה לאהבת אמת.
העדות ( 93 דקות) במאי: עמיחי גרינברג
שחקנים: אורי פפר, רבקה גור, אורי יניב, דניאל אדרי, חגית דסברג שמול
יואל, חוקר שואה, נמצא בעיצומו של מאבק משפטי סביב פרשת רצח אכזרי שהתרחשה בכפר לנסדורף שבאוסטריה בשלהי מלחה״ע השנייה. במהלך חקירת הפרשה הוא נחשף לעדות חסויה של אימו, ניצולת שואה בעצמה, שסודקת את זהותו ואת אורח חייו. יואל מבין שחשיפת האמת מוליכה אותו לדרך שאין ממנה חזרה. כהיסטוריון, שמחויבותו לאמת היא מוחלטת, יואל ממשיך בחקירותיו, גם במחיר קריסת חייו האישיים והמקצועיים.
ואז היא הגיעה (104 דקות) במאי: רועי פלורנטין
שחקנים: מיכאל אלוני, חן אמסלם, אפרת דור, שמואל וילוז'ני, מיקי קם, מעין קילצ'בסקי, גל פרידמן, טל טירנגל, יעל טל, עינת שרוף, אורנה בנאי, אלכס חקון. בתפקידי אורח : גידי גוב, עמי ויינברג, יואב קוטנר
מה היית עושה, אם בדרך לחתונה היית פוגש באהבת חייך? ואם האהבה הזאת הייתה כורדייה סוערת מירושלים, בזמן שאתה פולני מאופק מהכרמל? תשאלו את דן פרייליך. בגיל 30 הוא מתחיל לעבוד במשרד עורכי הדין של אבא, ועומד להתחתן עם תמר, חברתו הנצחית. אבל מפגש מקרי עם מירב, מלצרית ירושלמית, מטלטל אותו רומנטית, וגם מחזיר אותו לחלומו הגדול – המוזיקה. תמר לא מוותרת, ומסתערת עליו בגרסה משודרגת. וכך דן, שחי כל השנים בריבוע, מוצא את עצמו לכוד במשולש שווה שוקיים.
זוג יונים (73 דקות) במאי: דובר קוסאשווילי
שחקנים: אסף גולדשטיין, טל טלמון
גבר ואישה נפגשים ליום של פנטזיה בבית מלון. במפגש ביניהם עולים מעל לפני השטח סודות, בגידות, שקרים ותשוקות חבויות. "זוג יונים" הינו ניסיון לפרק לגורמים את המושג הטעון, מלא הרבדים והסתירות – "חיי נישואין".
הוא מתקיים ברווח שבין עקרונות נעלים ומקובלים חברתית של נאמנות, אהבה, אינטימיות וחברות ובין דחפים נסתרים ו"מבישים" של תשוקות מיניות וכמיהה להגשמה עצמית ולתענוג חריף ולא מקובל חברתית, מוסרית ודתית. התסריט עושה כן כשהוא מניח בחדר בבית מלון, זוג נשוי החוגג בפנטזיה מינית את יום הנישואין העשירי שלהם, פנטזיה שהופכת קשה וכואבת יותר ויותר ככל שנחשפים השניים למאהבים סודיים, כאבים, סודות, בגידות ותשוקות חבויות אחד של השנייה.
כמעט מפורסמת (94 דקות) במאי: מרקו כרמל
שחקנים: עומר דרור, ניב סולטן, עמית פרקש, נועה קירל, עמית יגור, נואל ברקוביץ, מור פולנוהר, ליאת אקטע, נתי רביץ, אורי פפר
לשיר כרמי בת ה-13 יש חברה אחת טובה, ציונים בשמַים ופרפרים בבטן בכל פעם שהיא רואה את עומרי גבע מ-ז' 1. אבל היא חושבת ש'חוכמה' אינה תכונה שעשויה למשוך מישהו ובטח לא עוזרת לה להיות מקובלת. לעומת זאת, אחיה תומר בן ה-16, מקבל במבחנים בקושי 80. אבל יש לו מראה של דוגמן, המון חברים וכישרון מוסיקלי, שבזכותו התקבל זה עתה לתוכנית טלוויזיה פופולרית.
האם חייה של שיר עומדים להשתנות, עכשיו כשכולם מכירים אותה בתור אחותו של תומר המפורסם? כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת כדי להתקבל לחבורת הבנות השולטות בכיתה? ומה היא תגלה על חברוּת אמת ועל אהבה ראשונה?
עלילת הסרט מתארת בנאמנות את עולמם של בני הנוער היום, על שפתם, מערכות היחסים שלהם והשפעת תוכניות הריאליטי והפייסבוק על חייהם. העלילה מספרת ברגישות על עולמה של ילדה מחוננת, שאינה יכולה שלא להצטיין בלימודים, אך רוצה להיות גם מקובלת ואהובה בחברה.
זהו סרט נעורים שמתעסק בנושאי משפחה ,אהבה והתמודדות על רקע תחרות שירה תוך הסתכלות צינית קלילה על עולם הפרסום והשלכותיו.
לא פה, לא שם (103 דקות) במאית: מייסלון חמוד
שחקנים: סנא ג'מאליה, מונא חווה, שאדן קנבורה
בדירת שותפות בתל אביב נפגשות לילא, סלמה ונור – שלוש צעירות פלסטיניות ישראליות החיות הרחק מעיני החברה הערבית, בלב החברה הישראלית הליברלית. סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בתל אביב משמשת מרחב פעולה חדש לבדיקת גבולות החופש שהן תובעות לעצמן. דרך הקריירות שלהן וחיי האהבה שלהן, בין דייטים, מסיבות, סיגריות ואלכוהול – יצטלבו שלושה סיפורים שונים לכדי גורל משותף אחד. "לא פה, לא שם" הוא סרטה הראשון של מייסלון חמוד – דרמה מלאת הומור, מרעננת ופורצת גבולות שסחפה את הקהל והמבקרים כאחד בפסטיבלים ברחבי העולם ונותנת זווית ראייה חדשה ועדכנית על חיי הצעירים הפלסטינים בארץ.
להציל את נטע (90 דקות) במאי: ניר ברגמן
שחקנים: בני אבני, רותם אבוהב, נעמה ארלקי, עירית קפלן, נטע ריסקין, קובי מאור, נוריה דינה לוזינסקי, קים גורדון, בתאל משיאן, אמה אלפי, יובל ויין, נועם פרנק ובתפקיד אורח: אלי גורנשטיין
ב"להציל את נטע" נשזרים יחדיו ארבעה סיפורים על נשים כדי לספר על שנה בחייו של גבר. גיבורות הסרט הן נשים בגילאים שונים ובצמתים שונים בחיים, כשהמחבר ביניהן הוא מפגש מקרי בינן לבין גבר העונה לשם נטע (בני אבני). חוטים עדינים שנמשכים מארבעת הסיפורים, המקבילים לארבע עונות השנה, רוקמים אט אט את סיפורו של נטע, שנבנה בזהירות לגיבור נוסף בסרט, כזה שכל אחת מהגיבורות מצליחה, בדרכה, להציל.
דליה (רותם אבוהב), סגן אלוף בצבא, אם חד הורית, בוחרת להקל ראש בכאב הבטן אתו מתעוררת בתה ומבינה את טעותה כשכבר מאוחר מדי; רותי (נעמה ארלקי), צ'לנית חוזרת בשאלה, חיה עם בת זוגה, עוברת טיפולי הפרייה ולא נקלטת; מירי (עירית קפלן) יוצאת לפיקניק אותו כופה בעלה על המשפחה כדי לספר לילדים שהוא עוזב את הבית; ואילו שרון (נטע ריסקין), חוזרת לארץ בעקבות מות אמה כדי להכניס את אחותה המוגבלת למוסד.
הדמויות הן מראות זו של זו, הסיפורים משחקים ביניהם, ושאלות העולות בסיפור אחד נענות לעתים בסיפור אחר. יחד יוצרים הסיפורים תמונה רחבה שמעלה שאלות על הורות ובדידות בעידן המודרני, ומצליחים לשרטט, אולי בפעם הראשונה, את מה שלא מדובר אבל ודאי מוכר לכל מי שיש לו ילדים: הבדידות שבתוך ההורות, זו שלא מניחה לך להירדם בלילה אבל גם לא מאפשרת לך שלא להקיץ מוקדם. גם אם ההורות היא משותפת, בפרט אם היא לא.
מבצע ביצה (90 דקות) במאי: אלון גור אריה
שחקנים: חיים אוסדון, שלומי קוריאט, ירון ברלד, דנה אברהם סמו, יהורם גאון, טל מוסרי, אסף אשתר, מאי ז'פקו, תומר שרון, לירון אורפלי (טילטיל)
קומדיית הרפתקאות לכל המשפחה. ביצת נשרים נדירה מועברת מהספארי ברמת גן לשמורת גמלא שברמת הגולן. על המשימה מופקד חיים, שמעולם לא עזב את גבולות גן החיות. הכול משתבש כששני נוכלים מחליטים לגנוב את הביצה ולהוסיף אותה למנה שלהם בתוכנית בישול. כך מתחיל מרדף פרוע ברחבי הארץ כדי להשיב את הביצה והגוזל שבתוכה לחיק משפחתו.
מדינת הגמדים ( 83 דקות) במאי: יניב ברמן
שחקנים: ליאור רוכמן, מישל פרוז'נסקי, עמית הכטר, עידו קסטלר, עופר חיון, מאור שוויצר, שמרית טורנר, מיטל פארן, בן סלע, חן סבן, נמרוד הוכנברג, נדב דוד, מיכאל גלנסקי
סיפורם של ארבעה ילדים בגילאי ביה"ס היסודי, המתגוררים בשכונה של אנשי קבע. החבורה הקימה מחנה סודי בשטחו של בסיס צבאי נטוש. המחנה הוא מבנה אבן ישן ורעוע ובתוכו באר עתיקה. הילדים מאמינים שבתוך הבאר שוכנת מפלצת, ועליהם להאכיל אותה בקורבנות ציד בכדי שלא תטרוף אותם. כשפורצת מלחמה האבות נשלחים לחזית והאימהות צמודות לדיווחי החדשות. הילדים מוצאים את עצמם כמעט ללא השגחה. כאשר הילדים חוזרים אל המחנה שלהם, הם מגלים שני חיילים עריקים אשר מסתתרים בשטחו. מכאן מתחילה מלחמה בין הילדים, המבקשים להשיב לידיהם את המחנה, לבין החיילים, המחפשים בו מקלט. הילדים, שהתחנכו על ברכיהם של אנשי הצבא, מכירים רק דרך אחת להשיג את מבוקשם, והחיילים, המעוניינים להתחבא במקום עד שתסתיים המלחמה, נקלעים לסיטואציה שבה דווקא הם הופכים לניצודים.
מוטלים בספק (86 דקות) במאי: אלירן אליה
שחקנים: רן דנקר, אדר חזאזי גרש, הילה סורג'ון, בת-אל מוסרי, לירון בן-שלוש
עדן הוא סיפור על נער מכאן ועכשיו, מישראל של היום, סיפור אחד, קטן, על ילד אחד בסיכון, כמו שאני הייתי, גדלתי כמו עדן ואני חי כמו אסי, וזה הסיפור שלי, סיפור על איש מנותק ששואף להושיע נוער עבריין דרך אומנות ועל נערים מהורהרים שלא מצליחים להיוושע, אבל דווקא המפגש הזה, בין שתי קצוות במשבר מכיל בעצמו סיכוי לישועה הדדית.
"מוטלים בספק" הוא סרט על הלא מודע של החברה הישראלית, סרט על מעגל שלעולם אינו נסגר, בו כאב הוא תמיד גם השביל לתקווה וגאולה.
מועדון החנונים ( 117 דקות) במאי: ירון ארזי
שחקנים: יואב רוטמן, עמית פרקש, נווה צור, שירן סנדל, שירה נאור, גאיה גור אריה, אורי בלופרב, יון תומרקין, יובל סגל, רוני הדר, מיכאל הנגבי, דורין קריו, אורי זמיר ושיר מורנו בהופעת אורח
כשחברי מועדון החנונים יוצאים לחופש הגדול הם בטוחים שלפניהם שוב חודשיים משעממים עד שסוף סוף יחזרו לבית ספר. אבל למרבה הפתעתם, הם מקבלים הזמנות למסיבת השקת הקיץ הלוהטת של היידי שמטרלינג, מלכת השכבה. הכל מסתבך כשהיהלום המפורסם "כוכב הזהב" נגנב במהלך המסיבה והם הופכים לחשודים המידיים. עכשיו יש להם 47 שעות ו 18 דקות לגלות מי הגנב האמיתי ולהחזיר להיידי את היהלום. המשימה הופכת לקשה הרבה יותר כשהם מבינים שהסתבכו עם אודליה שעשוע, ראש משפחת פשע חסרת רחמים שלא מפחדת מכלום. חוץ מקבוקים.
"מועדון החנונים – הסרט!" הוא קומדיית קיץ קלאסית עם כוכבי ילדים גדולים, הומור פרוע ונונסנסי ויהלום אחד שחייבים למצוא.
מכתוב (100 דקות) במאי: עודד רז
שחקנים: חנן סביון, גיא עמיר, איציק כהן, יגאל נאור, חן אמסלם, אנסטסיה פיין
סטיב ו"צ'ומה", הם צמד גובים קשוחים בארגון הפשע הירושלמי של קסלסי. סיפורינו מתחיל בשוק מחנה יהודה בירושלים, בסיבוב הגבייה . הסיבוב מסתיים במסעדה מוכרת בעיר. אחרי הארוחה, כששניהם בשירותים, נשמע קול נפץ מחריש אוזניים מפנים המסעדה. הם יוצאים ומזדעזעים לגלות שהם השורדים היחידים מפיגוע רצחני. הם בורחים משם, כשתיק הפדיון המלא בכסף בידיהם והולכים לכותל להגיד הגומל. צ'ומה חושב שזה שהם השורדים היחידים זה סימן מאלוהים. הם מתקשים לתקשר בגלל ששמיעתו של צ'ומה נפגעה, סטיב מחפש משהו לכתוב עליו, מוציא פתק מהכותל וכותב לו "חייבים ללכת לקסלסי להתפטר". כשהם אצל קסלסי, סטיב מפתיע את צ'ומה ומספר לקסלסי שכל הפדיון נשרף. קסלסי שרואה את מצבם מאפשר להם לצאת לחל"ת – "חופשה ללא תשלום" עד שירגישו טוב ויחזרו לעניינים. צ'ומה שלא שמע את השיחה מתקשה להבין את הנאמר . סטיב שמחפש משהו לכתוב עליו מוציא מכיסו את הפתק ששלף מהכותל, צ'ומה מסתכל על הפתק והופך אותו לצידו השני בפתק כתוב בקשתו של בחור בשם אחיקם המבקש מאלוהים שיעזור לו להחזיר את האהבה והניצוץ לעיני אשתו. צ'ומה נחרד לגלות ששותפו הוציא פתק מהכותל "עכשיו הבקשה לא תתמלא" , סטיב, קורא את המכתב ואומר לצ'ומה זה לא סיפור, בוא נגשים את זה אנחנו, לפתע צ'ומה נדהם לגלות שבדיוק ברגע שהמשפט נאמר חזרה אליו השמיעה. הוא רואה את זה כאות מלמעלה שזה מה שעליהם לעשות. מרגע זה ואילך שני הגובים לשעבר, הופכים להיות מלאכים בשר ודם המגשימים בדרכם הייחודית משאלות אנשים מפתקי הכותל.מה שהם ל יודעים שדרך הגשמת המשאלות של אחרים הם נאלצים להתמודד לראשונה עם הסודות ו"משאלות הלב" שלהם עצמם.
מסתור (93 דקות) במאי: ערן ריקליס
שחקנים: נטע ריסקין, גולשיפטה פרהאני, דורייד לידאווי, יהודה אלמגור, דוד חמאדה, אוגוסט ויטגנשטיין עם מרק וושקה, האלוק בילגינר וליאור אשכנזי
נעמי, סוכנת מוסד מצטיינת הנושאת עימה כאב אישי גדול, נשלחת לגרמניה לשמור על מונה, משתפת פעולה לבנונית שנחשפה והוצאה בבהילות מביירות. מונה השאירה מאחוריה עניינים לא פתורים והשבועיים שתוכננו להיות שקטים הופכים במהרה לרווי מתח וסכנה גדולה לשתי הנשים שחולקות יחדיו דירת מסתור שמסביבה רוחשים כוחות אפלים.
ערן ריקליס הוא מהבמאים הבולטים והמנוסים בישראל. בין סרטיו עטורי הפרסים שהוקרנו ברחבי העולם: "הכלה הסורית", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (זוכה פרס אופיר), "ערבים רוקדים", "זהר", "זייתון – להישאר בחיים", "עץ לימון", "גמר גביע", "צומת וולקן" ועוד. ריקליס ביים גם עשרות שעות של דרמה סדרתית ומאות סרטי פרסומת לקולנוע ולטלוויזיה. בוגר בית הספר הלאומי לקולנוע בביקונספילד, אנגליה.
משפחה (107 דקות) במאית: רוני קידר
שחקנים: אלי דנקר, יבגניה דודינה, רוני קידר, חן יאני, אריה הספרי
בעולם מושלם, לילי היתה גדלה במשפחה אחרת – עם אב שהיה רוצה בנוכחותה, אם שאינה מכורה לכדורים, אחות בעלת מצפון ואח שלא רוצה לשכב איתה. אבל אי אפשר לקבל הכל, ולילי מוצאת עצמה בסלון ביתה בוהה בארבע גופות. "משפחה" הוא פורטרט מושלם של כל משפחה – אם הוא מצולם בחושך.
סיפור אהבה ארץ ישראלי
(93 דקות) במאי: דן וולמן
שחקנים: עדי בילסקי, אביב אלוש, יצחק חזקיה, אלכס אנסקי, מאיה ורטהיימר, מעיין ויינשטוק, צבי סלטון, מיכאל גלנסקי, נמרוד הוכנברג, אלי מועלם, ליאור סורוקה.
"סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על סיפור אמיתי – אהבתם של פנינה דרומי ועלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל. העלילה מתרחשת בשנים 1947 ו – 1948 – תקופה סוערת ועמוסת אירועים דרמטיים.
פגישה מקרית באוטובוס מציתה בפנינה אהבה ממבט ראשון לעלי (24) בן צבי, פלמ"חניק וה"מוכתר" של קיבוץ בית קשת.
ההתקרבות בין השניים מלווה בקשיים, אבל מרגלית, המושבניקית מנהלל, נחושה להתקרב אל עלי , וכאשר הוא "מגלה" אותה, ניצתת בין השניים אהבה גדולה. הם עוברים לגור יחד ומרגלית מנסה להסתגל לתנאים הלא מוכרים לה של חיי הקיבוץ. עלי ומרגלית קובעים מועד לחתונה, אך המציאות הארץ ישראלית הקשה, חזקה מאהבתם.
פוקסטרוט (113 דקות) במאי: שמוליק מעוז
שחקנים: ליאור אשכנזי, שרה אדלר, יונתן שיראי, גפן ברקאי, שירה האס
פוקסטרוט מספר את סיפורה של משפחה. האב והאם נמצאים בדירתם המרווחת ובנם, החייל, משרת הרחק מהם. אבל למרות המרחק והניתוק המוחלט ביניהם – הם משנים זה את גורלו של זה.
פוקסטרוט הוא סיפור על משפחה שמתפרקת ומתאחה, על אהבה שמתמודדת מול כאב, על קבלה, על השלמה, ועל הפער בין הדברים שבשליטתנו לבין אלו שאינם בשליטתנו. סיפור עם תקווה.
כמו בסרטו הקודם, "לבנון", בוחן שמוליק מעוז באינטנסיביות בשילוב של ביקורתיות וחמלה, דינאמיקה אנושית הנוצרת ביחידה סגורה, והתוצאה היא שוב מסמך אנושי מרגש מאין כמותו.
פיגומים (90 דקות) במאי: מתן יאיר
שחקנים: אשר לקס, עמי סמולארצ'יק, יעקב כהן, קרן ברגר
הסרט מתאר את סיפורו של אשר (אשר לקס), בן 17, בשנה האחרונה בתיכון. אשר תמיד היה הנער 'המופרע' בבית ספר – ביסודי, בחטיבה ובתיכון. הוא גר עם אביו מילו (יעקב כהן), בעל עסק לפיגומים, איש קשה ודומיננטי, שנוהג איתו ביד קשה. אשר עובד כל יום עם אביו בפיגומים, ומילו מצפה ממנו שייכנס להחליף אותו בעסק. כשמורה חדש לספרות בשם רמי (עמי סמולארצ'יק), נכנס לכיתה של אשר, הוא מוצא בו מודל לחיקוי, ולראשונה מצליח לדמיין לעצמו עתיד אחר ממה שאביו הכתיב לו.
רוח חדשה ( 99 דקות) במאי: דורון ערן
שחקנים: אמרי ביטון, אוהד שחר, מייקל הרפז, מוריה בן הרוש, חיים זנאתי, דורון בן דוד, שלום שמואלוב
דרמה המספרת את סיפורם של שני האחים יעקב ושמואל, אשר גדלו במשפחה מסורתית קשת יום. בבגרותם שמואל הופך ליהודי חרדי בעוד יעקב מתקרב לאמונה המשיחית והופך לרועה יהודי משיחי המאמין בישוע מלך היהודים. שמואל והקהילה החרדית כולה מתייחסים ליעקב כמיסיונר וכופר קיצוני. הוא נאשם בגנבת נשמות יהודיות טהורות. העימות בין האחים מגיע לאלימות של ממש בה נעשה ניסיון להתנקש בחייו של יעקב, ניסיון היוצא משליטה וגורם לפירוקה של המשפחה כולה.
תודה רבה! עברתי על הכל ועשיתי את בחירותיי
(ל"ת)
תודה על הסיכומים
נמאס ממשפחות מפורקות בקולנוע הישראלי. עד מתי.
תודה רבה לך
הרשימה הזאת עזרה לי מאוד. תודה גם שרשמת את האורך של כל סרט.
יש איפשהו רשימת הקרנות לפי סרטים?
נניח של דרייבר, שגם ככה עטוי חשאיות לא ברורה, ושל אינרציה?
זתומרת איפה הסרט מוקרן בארץ
אפשר לחפש באתר של סינמה סיטי לפי סרט.
והחל ממחר גם בallmovies יהיה אפשר.
דרייבר, ספציפית יוקרן בסינמה סיטי גלילות, ירושלים וראשל"צ די לאורך כל היום וגם בכל היס פלאנטים (חוץ מזכרון יעקב).
אינרציה יהיה רק בסינמה סיטי גלילות וראשל"צ – בהקרנות מ10:30 עד 16:30 כל שעתיים.
הם לא מוקרנים בבתי קולנוע שהם לא סינמה סיטי?
בדקתי רק בהם, אחרי בדיקה בלב ובגלובוס
דרייבר מוקרן גם בגלובוס מקס חיפה/ב"ש/קריון בהקרנה אחת בכל אחד.
אינרציה לא מוקרן באף אחד מהם.
לא יודע לגבי סינמטקים, תיאטרות ועוד עסקים יותר קטנים.
תודה רבה
מחילה על הקמצנות
אבל לא ראיתי איזכור מגובה של החברה על המבצע ללקוחות ישראכרט. עכבר העיר וואלה כתבו, אבל איך מממשים את זה בפועל?
(ואגב, אם כבר סכומים- ידוע שבגלל הביקוש צריך לקנות כרטיסים מראש ואז זה יוצא כמובן 14 ש"ח לסרט ולא 10)
הנה מה שהיה רשום ביח"צ
הטבה מיוחדת ללקוחות ״ישראכרט״:
כרטיס כניסה לסרט ישראלי ב-5 ש״ח בלבד ברשתות בתי הקולנוע : סינמה סיטי, גלובוס, לב, רב חן, יס פלאנט
עד שני כרטיסים מוזלים לכל כרטיס אשראי, ההטבה בזיכוי של 5 ש״ח במעמד החיוב.
ניתן לרכוש כרטיסים מה-1.9-6.9
אם יש לך מנוי לידיעות
אתה יכול לקבל שני כרטיסים לגמרי חינם לכל אחד מבתי הקולנוע. אפילו עמלת אינטרנט לא צריך לשלם.
באופן אישי,
בתור מישהו שעצם היציאה לקולנוע מבחינתו היא סיפור, מבצע של סרט ב10 שקלים לא מושך אותי. הוא דווקא דוחה אותי, כי זה אומר שבתי הקולנוע יהיו מפוצצים באנשים, גם כאלו שאסור לתת להם להיכנס לקולנוע.
אני די איתך
בעקרון, נראה לי שאם לא הייתי עובדת, הייתי חושבת על שעות הבוקר קצת לעומק, כדי לראות משהו שאחרת לא אצפה בו, או לחילופין לראות שוב את לא פה, לא שם. אבל אני עובדת, ולא באמת בא לי להצטופף בקולנוע עם כל עם ישראל (בטח כשחצי מהם יבואו בגלל המחיר וישבו לשחק בטלפון כשיבינו שלא מעניין אותם מה שקורה בסרט).
אז רק סרטים ישראלים יעלו עשר שקל?
זה מה שנאמר פה?
כן, אבל
ביום רביעי הקרוב יוקרנו בבתי הקולנוע רק סרטים ישראלים. ז'תומרת, אם אתה רוצה לראות דווקא את "שומר הראש והמתנקש" או את "חולי אהבה" או את "אהבה יוונית" או את "חטוף" – כל הסרטים האלו לא יוקרנו בכלל בבתי הקולנוע ביום רביעי. האלי ברי לוקחת חופש של יום אחד. ביום חמישי היא תמשיך לחפש את אלו שחטפו לה את הילד.
לגבי המלצות, כדאי לבדוק את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה". כשראיתי את הסרט, 2 שורות מעלי ישבו הפפושלסים. "ינקלובה" הולך לכיוון של "הזאב הרע" במובן הזה של "דבר כזה עוד לא ראינו בקולנוע הישראלי". סרט מאוד מרשים.
גם "האופה מברלין" סרט מאוד יפה בעיניי, ואהבתי גם את "דרייבר". לאלו שאוהבים סרטים מאתגרים, כדאי להשלים גם את "אינרציה", סרט אניגמטי ומרתק.
ספציפית, את "שומר הראש והמתנקש" כן יהיה אפשר לראות
באולמות ה4DX של יס פלאנט, לכל הפחות.
איכסה סרטים ישראלים
אין לי שום הערכה לכל יצירה ישראלית, ובטח שלסרטים ישראלים.
אוקיי
(ל"ת)
למי שמחפש עוד אינפורמציה
כדי לעזור בקבלת ההחלטה במה לצפות, הארץ פירסמו סקירה עם קישורים (חלקיים) לביקורות שפורסמו בעבר: https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.4408447
באופן אישי אני בחרתי בפוקסטרוט, האופה מברלין והמועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה.
עכשיו רק נותר לקוות לחווית צפייה סבירה.
תודה רבה!
המלצות מסויגות לקראת יום הקולנוע
איכשהו יצא שלפני יום הקולנוע עצמו, ייצא לי באותו השבוע לראות שניים מהסרטים שמוקרנים בו בחינם. אז הא! קח את זה יום קולנוע ב10 שקלים!
אני לא ארחיב יותר מדי אבל הן "מכתוב" והן "לא פה, לא שם" סרטים נחמדים ביותר עם לא מעט בעיות כאשר אם עלילה קיטשית בטירוף ובדיחות הומופוביות זה לא כוס התה שלכם הייתי נמנע מ"מכתוב" (למרות שאולי אפשר לבלוע את שתי הבעיות האלה ועדיין ליהנות מהסרט) ואם ריקנות תל אביבית או העובדה שדמויות ממש מגניבות מתבזבזות על עלילה שלא מצליחה להמריא מפריע לכם, הייתי נמנע מ"לא פה, לא שם" (למרות שהוא בבירור הטוב מהשניים ושווה צפייה. בטח ב10 שקלים)
צפיתי אתמול ב"מכתוב"
סרט פשוט נהדר ואני בדרך כלל לא מפרגן לסרטים ישראלים זה פשוט סרט עשוי טוב ומאוד מצחיק וגם מרגש
ראיתי 8 מהסרטים ברשימה אבל אני יכול להמליץ רק על אחד מהם ללא הסתייגות, אלא אם כן אתם לא מחובבי הז'אנר (דרמה ריאליסטית המורכבת רובה מנון-אקטרס).
משפט או שניים על הסרטים שראיתי מהטוב ביותר לפחות טוב:
"מוטלים בספק" – מעולה. תסריט חכם, דמויות שובות למרות הריחוק. עוד הופעה נהדרת של רן דנקר וגם לשאר הקאסט האלמוני ברובו לא חסר. אם הוא היה מועמד גם בקטגוריית התסריט באופיר הייתי מהמר עליו כזוכה הגדול של הטקס שמקדש את סרטי הביכורים לא פחות מסרטים של במאים ותיקים.
"לא פה, לא שם" – סרט טוב שדי מצדיק את ההייפ למעט אובר הדרמטיזציה ברבע האחרון.
"געגוע" – קצת כמו "חולה אהבה בשיכון גימל" אול אובר אגיין ועם נטייה חדה מדי לכיוון הסוריאליסטי. אבל זה עדיין סרט של שבי גביזון אז אין הרבה תלונות, מלבד זה הוא שוכח מדוושת הרגש. והסצינה השנות-התשעימית של שי אביבי כשהוא נכנס לתוך השיעור בכיתה. או הסצינה האמביוולנטית "על גג בית הספר" שממנה לקוחה כרזת הסרט. אבל חוץ מזה די בסדר.
"להציל את נטע" – באופן כללי אני חושב שניר ברגמן פחות טוב כשהוא מתעסק עם חומרים מעובדים ו"להציל את נטע" לא יוצא דופן אבל לפחות יש משחק די טוב של בני אבני וסרט לא רע בכלל.
"כמעט מפורסמת" – סרט נוסחתי ויעיל שעשוי בצורה מקצועית רוב הזמן. היא אמנם לא דמות מרכזית בעלילה אבל לנועה קירל יש וואחד סטאר קוואליטי. היא אמנם לא תהיה דאנה איבגי הבאה אבל גם "גרסה משודרגת של נועה תשבי" (במובן של התעסקות במשחק, אופנה, מוסיקה ושאר ירקות במקביל) היא תחזית לא רחוקה מהמציאות, אני מקווה.
"אינרציה" – מתחיל מעניין ואז הוא נמרח ונמרח.
"היער שהיה" – אווירת מתח רבה אבל על יבש. מסוג הסרטים שאתה תוהה בסופם למה היה חשוב ליוצרים לעשות את הסרט הזה.
"משפחה" – לא עובד בשום רמה מלבד העיצוב והתפאורה. אנשים עושים סרט בשביל לספר סיפור או להגיד משהו. בשביל להעביר את מה שיש ל"משפחה" להציע לא צריך 90 דקות, מספיק בפריים אחד או רצף פריימים. רוני קידר אולי עלתה לרמה של הגדולים מבחינת תקציב לסרט אבל בשאר המובנים זאת הליכה לאחור ביחס ל"ג'ו ובל". אלימות ריאליסטית שנועדה לזעזע או לגרום לחוסר נוחות משיגה פחות את המטרה כשהיא מוגשת בצורה קומיקסית. אם הייתי רוצה *לא* להזדעזע מסרט שמנסה בכח לזעזע הייתי הולך ל"זוג יונים", שם לפחות אני יודע מה אני הולך לקבל.
מטרות ל-12 השעות הקרובות: "פיגומים", "דרייבר", "המועדון לספרות יפה", "הבן דוד" ו"פוקסטרוט".
אל תשכח לדווח גם עליהם
(ל"ת)
פוקסטרוט
מצדיק את כל ההייפ (ואולי אפילו קצת את האמירות של רגב) אבל בכל מקרה, אל תפספסו.
יצירת מופת.
אני עוד ארחיב בדף הסרט כשהיום הנהדר הזה יגמר, כי יש כל כך הרבה.
רק בקצרה- 'פוקסטרוט' הוא חתיכת סרט מדהים. אשכנזי ובעיקר אדלר פשוט שוברים את הלב. אני נזהר ממילים כמו יצירת מופת אבל קשה לי למצוא תיאור אחר ליצירה המבריקה, הקשה והבלתי רגילה הזאת.
ועוד קטנות: 'מוטלים בספק' ו'פיגומים' לא רעים בכלל, קצת נעלמו אחרי 'פוקסטרוט' אבל שווים צפייה בהחלט, כשסצנת הסיום של 'מוטלים בספק' שווה את מחיר הכרטיס המוזל לבדה, והרבה יותר מזה.
פוקסטרוט מדהים
אולי הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי. כואב ומטלטל ובאמת נוגע. שרה אדלר וליאור אשכנזי מצויינים, התסריט נפלא, ממליצה לכל מי שאוהב קולנוע.
האופה מברלין היה טוב מאוד בעיני. משחק מעולה של שני השחקנים הראשיים (שוב שרה אדלר! וואו, גיליתי אותה היום לראשונה בשני תפקידים ראשיים מעולים עם כמה נקודות השקה, כאן ובפוקסטרוט).
המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה – מיוחד, מסוג הסרטים שכאילו נראים קצת לא שייכים בקולנוע הישראלי. כיף לראות שאפשר לעשות כזה, ולעשות אותו טוב, גם אצלנו. בסופו של דבר, ובעיקר בהשוואה לשני האחרים, היה הסרט הפחות מוצלח שראיתי היום, אבל עדיין נהניתי ממנו מאוד. יפתח קליין היה ההיילייט כאן מבחינתי ונתן לסרט קצת כנות רגשית שהייתה חסרה לו אחרת.
ושמחה לדווח שלמרות החששות שהיו לי, הקהל בכל הסרטים שראיתי היום הגיע במטרה לראות ולהנות מהסרטים ולא נרשמו התנהגויות חריגות/מפריעות/רעשניות במיוחד.
לא מאמין שאני לבד בהתנגדות כרגע
אבל לא הפריע לך חוסר האמינות המוחלט ששורר על פוקסטרוט? מעבר לדברים הקטנים שמצטברים לכדי יצירת יקום מקביל שאינו ישראל ואינו צה"ל – לא הפריע לך (לצורכי הזדהות ורגש) שאנשים פשוט לא מדברים ככה?
אני מודה שיש חמש-עשר דקות טובות מאוד ב"פוקסטרוט", אבל אני מצאתי אותן קבורות בסרט כבד, מייגע ולא אמין. מעוז עדיין במאי נהדר ויש לא מעט שוטים יפים מאוד בסרט, אבל יכולות התסריט שלו צללו מטה לקרקעית הים אחרי "לבנון".
לא הפריע לי
כי מראש הסרט הזה, עם השפה הוויזואלית המוקפדת שלו והבימוי והצילום, הכניס אותי לחוויה שהיא בפירוש לא ״דוקומנטרית״. היה ברור לי שזה סרט על דמויות במציאות שאינה בהכרח נאמנה ב-100% למציאות שלנו. זה לא הפריע לי להתחבר אל הדמויות ולהזדהות איתן.
מבחינתי ״אמינות״ לא אומרת שהדמויות צריכות להישמע כאילו שלפת אותן הרגע מהרחוב הישראלי. הדמות אמינה בעיני ברגע שאני מתחברת רגשית עם החוויה שלה, וזה קרה לי בפוקסטרוט באופן מוחלט.
לא יודע מה סף האמינות המדויק שאני מצפה לו מסרטים
אבל "פוקסטרוט" הרגיש לי כמו יקום מקביל. אני לא צריך משהו דוקומנטרי, אבל היה לו את כל האמינות של תעמולה צפון קוריאנית, וזה הפריע לי כדי להתחבר רגשית לדמויות שלא זיהיתי בהם אף התנהגות אנושית סבירה.
אני חייב להסכים
המערכה הראשונה שלו היא בלי ספק טובה יותר מהאחרות, אבל גם בהתחשב ביצירה השלמה מדובר בסרט טוב מאד.
אני חושב שהדמויות של ההורים דווקא כן כוונו לסוג מסויים של ריאליזם, ולפחות במקרה של ליאור אשכנזי זה ממש עבד – אני חושב שמדובר בהופעה הטובה ביותר שראיתי בסרט ישראלי אי פעם, דווקא בגלל הרגעים השקטים והמאופקים, והצורה שבה ההיקף והעומק המלא של הדמות שלו נרמז לנו בהדרגתיות לאורך הסרט.
היו כמה דברים שהפריעו לי, הנטיפיקר שבי לא יכל שלא להתעצבן על זה שהחייל במחסום לובש סוודר א' של מדי בנות, המערכה השלישית קצת מתדרדרת למקום של "להגיד לנו על מה הסרט במקום לתת לנו להבין לבד" (היה קצת מזה גם בהתחלה: האבא מדבר בטלפון: "איך קוראים לאלוף הזה שאתה מכיר? כן, זה שיכול לסדר לי את כל מה שאני רוצה בשיחת טלפון?". תודה שסיפרת לי מה בדיוק הפונקציה שלו בעלילה ליאור אשכנזי, זה בהחלט לא משהו שכילתי להבין לבד ממה שקורה אחר כך בסרט).
נקודה ספוילרית מאד:
אני לא חושב שהיה באמת צריך להראות איך *בדיוק* הילד מת בשוט האחרון של הסרט – היה אפשר להבין מהדיאלוגים של ההורים שהוא מת בדרך חזרה מהמחסום, אני חושב שהיה לאירוע הזה יותר כח אם הוא רק היה נרמז לנו.
גם תכלס, עם כמה שאני בעד אמנות שמבקרת את המקום שממנו היא באה, אני לא כל כך מבין מה הפונקציה העלילתית/תמתית שהאירוע המדובר ההוא שירת בסרט.
הייתה סצנה מאד יפה של reincorporation בסרט:
האבא מסתכל במגירה של הילד ורואה את החוברת הפורנוגרפית ומחייך לעצמו. מאוחר יותר, אנחנו לומדים על הסיפור שמאחורי החוברת הזאת והחיוך שלו מקבל משמעות חדשה.
אחד הדברים שהכי מפריעים לי בסרטים זה כשאלמנט מסויים מוצג לנו כצופים, וזה ברור לחלוטין שהסיבה היחידה שהוא מוצג זה בשביל שבשלב מאוחר יותר בסרט אפשר יהיה לעשות call back לדבר הזה. כמעט בכל פעם שנעשה דגש כלשהו על פרט קטן ולא כל כך קשור, אפשר מיד לנחש שהוא עומד להיות חשוב מאוחר יותר.
כאן הצליחו להימנע מהבעיה ע"י כלי מאד פשוט – כשהאלמנט הוצג לנו לראשונה, הוא שירת יותר ממטרה אחת, ולכן אתה בתור צופה יכול להסביר לעצמך למה אתה רואה את מה שאתה רואה עכשיו, ואז כשהאלמנט הזה חוזר זה הרבה יותר מפתיע ואפקטיבי.
לחיילים מותר ללבוש סוודר א' של חיילות
לרוב לא נוהגים לעשות את זה כדי לא להיראות כמו בחורה/רע/מה שתרצה, אבל זה לא אסור ויצא לי לראות כמה בנים מסתובבים ככה בשירות.
בקרבי? במקום פליז/מעיל ב'/כל אופציה אחרת?
בזמן שהם על ב' מתפעלים מחסום?
לא
לא יצא לי לפגוש כמעט חיילים בקרבי ולא מתפעלי מחסומים.
כן ראיתי מאבטח בבסיס על ב' עם סוודר, אבל זה באמת משהו נדיר.
זה כנראה היה מז"י.
(ל"ת)
בטריילר רואים שהחייל אוכל לוף ומשתמש ב-M16 ארוך.
(ומתוקף העובדה שמופיע שם גם לפטופ ואייפון, הסרט לא מתרחש בשנים שבהם לוף ו-M16 ארוך היו משהו שרואים בצה"ל). לא ראיתי את הסרט, אז בניגוד לאחרים, אני לא אחווה את דעתי עליו. רק אומר שככל הנראה, אמינות היא לא בראש מעיניו של מעוז.
כאילו למען השם, אני יכול לתאר לעצמי שהרוב המוחץ של הבועה הברנז'אית של תעשיית הקולנוע הישראלית לא הלכה ברובה לחי"ר, אבל גם במקרה קיצון, יורשה לי לשער ש-70% מהנוכחים על הסט של "פוקסטרוט" שירתו בצבא מתישהו? יונתן שיראי, נכון לעכשיו, חייל בגבעתי. ליאור אשכנזי היה בצנחנים. כשאתה עושה סרט ישראלי שמספר על חיילי צה"ל, אתה עושה את זה בידיעה שחלק ניכר מהצופים שלך יודעים איך נראה צה"ל. לעשות תחקיר מינימלי על מוצבים צה"ליים 2017 זה לא בכבוד שלך?
מה קרה לM16?
אני מסכימה איתך במליון אחוזים, זוכרת שזה עיצבן אותי בקטע משוגע ביוסי וג'אגר (הדרגות לא היו הגיוניות)
אותי הכי עצבן באפס ביחסי האנוש העובדה שהסרט הזה מתנהג כאילו אין בעולם דבר כזה מדי ב'.
כל הדמויות שם נמצאות על אלף כמעט כל הסרט גם כשאין סיבה, וזה לא כאילו שיזפון זה בסיס של יומיות או משהו.
LOL, לא שמתי לב משום שהייתי פקידה בבסיס פתוח
(ל"ת)
אני ראיתי את געגוע,ולא ממש אהבתי.סרט מעניין עם צילום יפה,אבל הולך ומאבד אחיזה ככל שהוא מתקדם,הדמויות מעצבנות והוא מזכיר ביותר מדי בחינות את לעבור את הקיר(שזה רע מאוד מבחינתי).אולי כשיהיה לי קצת זמן ארחיב יותר בדף הסרט.
אני עוד מתקשה להאמין שפספסתי את פוקסטרוט.תכננתי ללכת אליו אבל צץ לי משהו חשוב מאוד שמנע ממני…בכל מקרה,לאור התגובות כאן אין ספק שאלך אליו כשהוא יצא(אמור להיות מתישהו בקרוב עוד יום של סרטים בעשרה שקלים אז יש מצב שלא אפסיד מבחינה הזו)
ראינו שני סרטים
רצינו יותר, ואז גילינו שפוקסטרוט לא מוקרן בחיפה. מקסים![!סרקזם!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif" alt="" width="" height="" />)
"געגוע": מבחינת משחק ובימוי הוא לא רע. שי אביבי מעורר אמפתיה ואסי לוי נהדרת. עם זאת הסרט מעביר מסר בעייתי שמעכיר על כל יתרון, ולכן קשה לי להמליץ עליו.
"מכתוב": מהיוצרים של "עספור", וזה ניכר (לטוב ולרע). סה"כ נהנינו, על אף בעיות באמינות ובדיחה פוגענית או שתיים. באופן די משעשע "מכתוב" ו-"געגוע" עוסקים בנושא זהה, רק ש"מכתוב" לא הותיר בי טעם רע.
הפגתי אגב כל חשש שהיה לי מהימים המיוחדים האלה: הקהל היה בסדר גמור בשני הסרטים, ולא עמדתי יותר מחמש דקות בכל תור. אבל אם אפשר לנטפק, אז יס פלאנט: הרבה סרטים יוצאים בקרוב, אז למה אתם מוכרחים להקרין טריילרים רק לאותם ארבעה?
(בתגובה לקרקר מעלי אם אפשר בבקשה לתקן)
(ל"ת)
דושבגיות זה גנטי - הסרט
(ל"ת)
וזה לפני
שאנחנו מתחשבים במה שאנחנו יודעים על אבא של שי אביבי
אני עם קרקר.אתמול כתבתי תגובה די מאופקת ועכשיו אני כועס על עצמי על כך.געגוע הוא סרט איום ונורא.מלא מסרים מזוויעים ודוחים.ממש ממליץ להתרחק. בהתחלה חוסר המוסריות שלו רק גרם לי לפגיעה באמינות של הסרט, אבל ככל שזה התקדם קלטתי כמה זה מזעזע.אבוי .אבוי לנו אם זה יזכה באופיר(גם ככה לא מגיע לו לזכות באופיר,הוא כתוב רע).
והחלק הכי נורא?שהבמאי אמר לשחקן הראשי לגמגם קצת כדי שנזדהה איתו
אני מת על איך
שכשחברי כנסת יוצאים נגד סרטים שמציגים את חיילי צה"ל עושים משהו לא מוסרי, כולנו יוצאים להגנתו של הסרט ומדברים על כמה שמקומה של אומנות היא לגרום לנו לחשוב, להציג דברים באופן שאינו-דמגוגי ושגם אם אנחנו לא מסכימים עם מה שקורה, או עם המסרים שהסרט מעביר, עדיין יש לו זכות להתקיים.
אבל ברגע שבו סרט מציג משהו שאתם לא מסכימים איתו, נאמרים דברים כמו "הדרישה….[היא] כזאת שלא ראוי להציג בכלל ובטח לא בצורה כזאת שבו 'אפשר להבין אותו' [את הדמות]".
אם יש לנו ציפייה שחופש הביטוי והיצירה יחול גם על סרטים שמקבלי ההחלטות לאו דווקא מסכימים עם המסרים שלהם, עלינו לעשות את אותו הדבר ולקבל את העובדה שאנשים ישתמשו באותו חופש כדי ליצור דברים שאנחנו לא מסכימים איתם. אפשר לא להאוב את הדברים האלו, אפשר לבקר אותם, אבל לטעון שגישה מסויימת היא כזאת שלא ראוי להציג אותה בכלל זה הרבה יותר גרוע מכל הסנקציות הכלכליות שמירי רגב רוצה לגזור על הקולנוע.
Practice what you preach, בבקשה.
אני לא הולך להוריד את "געגוע" מהמסכים
לא הצעתי להוריד את "געגוע" מהמסכים, לא קראתי לצנזורים להוריד אותו המסכים ואני לא חשוב ש"ראוי" להוריד את געגוע מהמסכים. אפשר להירגע, חופש הביטוי לא בסכנה מצידי. המושג "לא ראוי להציג בכלל" לא קורא לבתי קולנוע להחרים, אלא ליוצרים לדעת למתוח קווים אדומים לפני שנכנסים לתסבוכת שכזאת.
אני חושב שכשיוצר כותב יצירה כזאת, צריכה להידלק לו נורה בראש של "רגע, מה לעזאזל אני עושה, זה נוראי" והוא צריך להיכנס לעוד עשר-עשרים שיכתובים עד שהוא מוציא יצירה נורמלית. ואם הוא בכל זאת רוצה להציג את היצירה שלו עם המסרים האלה, אז חופש הביטוי שלי להגיד לו שוואלה, היה עדיף שלא.
שני דברים נוספים:
1. *אני* לא אמרתי כלום על מירי רגב ואין לי מושג מה היא אמרה על איזה סרט שהוא. יש סרטים שאני חושב שאינם ראויים, יש כאלה שאני חושב שכן. להגיד ש"כולנו" כלשהו עושים משהו כאשר אתה לא יודע אם אני חלק מה"כולנו" הזה קצת.. לא יודע. היית יכול לשאול קודם כי הטענות שלה נגד "פוקסטרוט" אכן שוות דיון, אבל לא בצורה שהיא מציגה אותם ככל הנראה כי, וכאן נכנס סעיף 2 –
2. אני לא שרת התרבות, תודה רבה. למילים שאני אומר יש משמעות (ולכן הבהרתי למה בדיוק התכוונתי) אבל אתה לא יכול להגיד לי ש"שרת התרבות רוצה לקצץ את התקציב ומאיימת על סרטים" שווה ערך ל"מר בחור חושב שסרט כלשהו היה עדיף שלא היה קיים". כלומר, נו, חופש הביטוי, אתה בהחלט יכול אבל אני לא חושב שזאת השוואה מאוד מדויקת.
בכוונה השתמשתי בפנייה לרבים, זו תפיסץ עולם די רחבה ולא פניתי אליך ספציפית.
ואני גם לא מדבר על הורדה של סרט מסויים מהמסכים, אני מדבר על גישת ה"צזנורה העצמית" שנובעת ממה שאמרת:
מישהו כתב משהו שמישהו (במקרה הזה אתה) לא מסכים איתו, על כן חובתו המוסרית להיכנס לשכתובים עד שהוא לא מעביר יותר את המסר שהוא רצה להעביר מלחתיכלה, אלא מסר אחר שאתה כן מסכים איתו (או כמו שאתה קורא לזה, "יצירה נורמאלית").
אתה באמת לא רואה את הבעיה פה?
אין לי ספק שברמה הפרקטית אין מה להשוות בינך לבין רגב, אני מדבר על ההבדלים בתפיסת העולם.
למעשים שלך יש השפעות
לסרטים עם מסרים מסוימים יש השפעות. זאת תפיסה מסוימת שיש לי לגבי העולם.
כלומר, שסרט שמביע דעה מסוימת יכול להוביל לפעולה כזאת. בגדול, אני חושב שליוצרי סרטים יש אחריות על מה שהם עושים.
עכשיו, אחרי שביססנו את זה, סרטים עם מסרים בעייתים יכולים להוביל, במציאות, למעשים בעייתיים. וכאדם שמעשים בעייתיים לא באים לו בטוב – אני הייתי שמח להפחית את הכמות של מעשים בעייתיים בכדור הארץ הזה.
האם, אולי, אני טועה ובעצם מעשים שאני חושב שהם בעייתיים הם לא בעייתיים? ובכן, ודאי! חלק מהם, לכל הפחות. אין לי בעיה עם סרטים שמטיפים לאתאיזם, ניהיליזם, או סגנון חיים מתירני למרות שאני חושב שהוא לא נכון, וגם סרטים מסוימים בעלי התנהגות גבולית ביחס לאחר באשר הוא אני מקבל בהבנה מסוימת. אני חושב שהם עלולים להוריד אנשים למסלול לא טוב בחייהם, אבל אני לא רואה פגיעה אפשרית בבני אדם – אז אני מניח להם.
במקרים מסוימים, לעומת זאת, אני שם את הקו וקורא ל(שוד ושבר!) צנזורה עצמית. במקרים שאין אפשרות ללכת אחורה, אין אפשרות להתנצל וזה בסדר – החיים של האנשים ספגו פגיעה משמעותית וזהו.
עכשיו, כדאי שנשים לב למשהו לגבי צנזורה עצמית – זאת הצנזורה הכי נחנחית שיש. אם מישהו יחליט לשים פס על הצנזורה העצמית שאני מבקש ממנו להטיל בנושא, הוא לא ייפגע ואני לא אוכל להכריח אותו להקשיב לי בשום צורה. הדבר העיקרי שאני אוכל לעשות זה להגיד לו "עדיף שהסרט שלך לא היה קיים, כי בצורה שהוא קיים הוא עלול להרוס חיים של אנשים".
אז, כן, אני לא רואה את הבעיה בלהגיד "סרט שעלול לגרום לבעיות אמיתיות לא צריך להיות קיים, אבל אני בבירור לא הולך לעשות שום פעולה אלימה בנוגע לזה". רוצה להרחיב למה זה בעצם כן בעייתי?
חשבתי על הדברים שלך לעומק
בהחלט יש איזו נטיה של אנשים מסויימים להצדיק דברים מסויימים בשם התרבותיות, ולא לשים לב באיזו קלות הם מבטלים דברים אחרים כי זו תרבות שהם פחות מבינים.
אבל אני חושדת שההודעה שלך יותר מידי נגועה ברטוריקה של השנים האחרונות. אף אחד *כאן ועכשיו* לא התיחס לדברים של מירי רגב, אז למה אתה מתחיל ביציאה נגד מי שכתב כאן, כאילו שזה חלק ממלחמת הטובים והרעים? (ושכל אחד יחליט מי זה מי ולאן הוא שייך). אתה משתמש בדברים שלא קשורים לדיון כדי ליצר מצג של ויכוח, כשלא התקיים ויכוח.
בכל מקרה, אני חושבת שזה לגיטימי לגמרי להגיד שסרט מחורבן ושלא היו צריכים לעשות אותו (בגלל המסר, בגלל האיכות, בגלל השחקנים). אני גם חושבת שזה לגיטימי לגמרי לא להסכים עם הצהרות כאלו, ולא משנה מה סט הערכים שאתה נושא איתך.
אני חושבת שיש הבדל בין קרקר כפול או דג-מטוגן67 שכותב את דעתו האישית, הפרטית על סרט שהוא *ראה*, ולא מקבל כותרות בעיתונים לגבי זה, ולא ממש משנה גורלות בעקבות זה; לבין שרה בממשלה שמביעה את דעתה על יצירות שהיא לא מכירה (היא לא צפתה בפוקסטרוט, בזמן האבוד או בג'אנשן 48), ושמתוקף תפקידה מגבה את הדעה שלה בהבטחות לפגוע ביוצרים- זו לגמרי פגיעה בחופש הביטוי. לא כי מירי רגב חושבת שליאור אשכנזי שכח מה זה להיות מזרחי, אלא משום שהיא מסמנת אותו כאדם שלא יקבל מהמשרד הממשלתי שלה מימון לפרויקטים שהוא שותף בהם, בגלל הדעות שלו שלא מתישרות עם אלו שלה.
ומכיוון שגעגוע נקטל והנחתי שלא אצפה בו לעולם הצצתי בספוילרים. לצערי אני חושדת שאנשים לוקים בתסמונת המוסר הכפול, דברים כאלו קורים סביבנו כל הזמן ולאנשים נח להגיד לעצמם שזה בטח לא נכון. לא מבינה למה זה כל כך בעייתי לצפות בסרט שיוצר הזדהות או תחושת אמפתיה כלפי אדם שמסמם סבתות כדי להשכיב את הנכדות הקטינות שלהן, בעולם שבו רוב האנשים הולכים לצפות בסרטים שביים אדם שמסמם קטינים ותופר להם תפקידים קטנים בסרטים שלו כדי שהוא יוכל להשכיב אותם.
אני לא יודע למה זה נתפס בתור תקיפה אישית על קרקר,
זה לא היה מה שהתכוונתי.
אני גם לא אומר את מה שאני אומר מתוך דאגה לעתידו של חופש הביטוי – אנשים יעשו את הסרטים שהם רוצים לעשות בין אם אתם רוצים ובין אם לא, אני רק מצביע על משהו שנאמר שהוא בעיניי בעייתי, ומביע את דעתי עליו.
התגובה הזאת לא הייתה קשורה לדיון באיכותו או אפילו באיכות המסרים של "געגוע" עצמו, אלא בעיה שיש לי עם הגישה שיש מוסרי ולא מוסרי והסרט מציג באופן חיובי דמות שעושה משהו שבעינייך ובעיניי קרקר נתפס כ"לא מוסרי", ועל כן מן הראוי שהיוצר היה משנה את הפרט הזה למשהו שאנחנו כן מסכימים איתו (ואגב, אני לא מדבר על הדוגמא שנתת, אני מדבר ספציפית על נושא ההפלה שקרקר דיבר עליו בתגובה שאליה עניתי).
יש הדבל מאד גדול בין האמרה ש"סרט מסויים מקדם ערכים שאני לא מסכים איתם ולכן אני לא אוהב אותו וחושב שהוא גרוע", לבין האמרה ש"סרט מסויים מקדם ערכים שאני לא מסכים איתם ולכן הוא לא צריך להתקיים בכלל, או צריך להתקיים בלי המסרים האלו".
בעיניי, האמירה הראשונה היא בדיוק מה שכתבת, בן אדם שמביע את דעתו על סרט שהוא ראה – על כן היא לגיטימית ורצויה.
האמירה השנייה היא בן אדם שמביע את דעתו על אילו מסרים ראוי ולא ראוי שאנשים יכניסו ליצירה שלהם, ועם הגישה הזו אני לא מסכים.
מה שקרקר כתב כאן:
וכאן:
ומה שאת כתבת כאן:
נופל בעיניי לקטגוריה השנייה.
הבעיה שלי עם צורת החשיבה הזו לא קשורה לבעיה שיש לי עם מירי רגב (הבעיה שיש לה עם "פוקסטרוט" היא לא אותה הבעיה שיש לקרקר עם "געגוע"), אבל בגלל שבעקבותיה נושא חופש היצירה עלה לדיון, גם בעמוד הזה בין השאר, אני חושב שלהצביע על הסטנדרט הכפול שיש בהתיחסות לשני הסרטים בהקשר הזה זה כן רלוונטי (גם אם קרקר בעצמו מעולם לא הביע דעה על מירי רגב, הדעה שהוא מציג היא די רווחת).
אם זה יעזור למקד את הדיון, אפשר לתת להשוואה הזו לנוח על משכבה ולהתמקד בנושא העיקרי.
אתה מאמין שהכל לגיטימי?
הרי גם ההודעה שלך כרגע מכתיבה אילו מסרים מותר ואילו מסרים אסור להעביר (בהודעות בדף עין הדג אמנם, ולא בסרטים- ועדיין).
ואם היו מקרינים בקולנוע סרט פורנו עם ילדים מתחת לגיל 7 זה עדיין היה לגיטימי כי זו יצירה? אין לך שום גבול והכל בסדר?
אני לא מאמינה בגישת הנייטרליות, אין חיה כזו ניטרלית. כשאני בוחרת לא לבחור, אני בוחרת בעיקר להעלים עין מדברים במקרה הטוב, או לשתף פעולה עם הדיפולט הפוגעני במקרה הרע.
זה נכון גם לגבי פרשנות של סרטים.
מה שעוד נכון, זה שלכל אדם יש תפיסה מוסרית וערכית שונה. אני חושבת שזה לגמרי לגיטימי *להגיד* על יצירה שהיא לא עומדת בסטנדרט הערכי שלי והייתי שמחה אם לא הייתה קיימת. אני לא חושבת שזה שווה ערך ל*לאסור* על קיום של יצירה או דעה. וכפי שהדגמתי עם פורנו קטינים, אני לגמרי חושבת שיש מקרים שבהם לגיטימי גם לאסור על קיום של "יצירה".
אני כן מאמינה שהגבלות ואיסורים כאלו צריכים להצטמצם למינימום.
ואם אני כן אחזיר את הדיון לשם- זה גם שורש ההבדל (לדעתי כמובן) בין אני מביעה את דעתי בבלוג אינטרנטי, לשרת התרבות מביעה את דעתה ומשלימה במעשים (שלילת תקציבים, בוא נשאל את נורמן עיסא איך זה מרגיש).
רק כדי לסתום את הגולל על הדיון עם שרת התרבות:
אני 100% מסכים, אין ויכוח כאן.
ועכשיו חזרה לדיון עצמו:
לא, בהודעה שלי אני כתבתי שאני לא מסכים עם התגובות שלכם, לא שלא הייתם צריכים לכתוב אותן, זה בדיוק ההבדל בין האמירה הראשונה לשנייה שציינתי.
מותר לי לבקר את העמדות שלכם בלי שישתמע מכך שאני חושב שאסור להשמיע אותן, או שאני הייתי מעדיף לחיות בעולם שבו הן לא קיימות.
ברור שיש גבול למה שאסור ומותר להציג. סרט פורנו עם ילדים מתחת לגיל 7 היא יצירה שכדי ליצור אותה היה צריך לפגוע פגיעה חמורה מאד באדם אחר, זה די מובן מאליו שסרט בדיוני שמציג דמות שעושה משהו שאת לא מסכימה איתו באור חיובי זה מאד מאד רחוק מזה.
אני מבין שכתבת את המשפט הזה כדי להכין את הניגודיות עם *איסור* על יצירות שאת לא מסכימה איתן – ואני מסכים, ההבדל הוא אכן גדול, אבל הוא גם מאד לא רלוונטי לנקודה שאני מנסה להעלות.
אני מדבר על צורת המחשבה, שהעולם יהיה מקום טוב יותר לו דברים שאת לא מסכימה איתם לא היו קיימים – ואני לא מבין למה.
מה הבעיה עם להגיד שיצירה מסויימת לא עומדת בסטנדרט הערכי שלך וזהו? למה לרצות שלאנשים שלא מסכימים איתך לא יהיה את הייצוג הקולנועי שמגיע להם? מה המטרה של להעביר מסרים באומנות מתחלכילה אם נקודת ההנחה של הצופה היא שכל סרט שהוא לא מסכים איתו הוא סרט שחבל שקיים?
מעולם לא קרה לך שראית סרט שהבתחלה לא הסכמת עם מה שהוא מנסה להעביר אבל עם הזמן נפתחת לרעיון? או שהוא עורר קו מחשבה שהוביל לזה ששינית את דעתך בקשר למשהו? או שגרם לך להזדהות עם מניעים של דמות שבד"כ לא היית מזדהה איתה, אבל למדת להבין קצת מאיפה היא מגיעה?
איך הרעיון שסרט ש"לא עומד בסטנדרטים הערכיים שלך" הוא סרט שהיית שמחה אם לא היה קיים מתיישב עם ההכרה שלך בכך שלאנשים שונים יש תפיסה מוסרית וערכית שונה?
מה הבעיה עם להגיד שיצירה מסויימת לא עומדת בסטנדרט הערכי שלך וזהו?
חלק מהסטנדרט הערכי שלי הוא לשאוף לחיות בעולם טוב יותר, לנסות לתקן מה שאפשר ולקוות שהשאר יתקן את עצמו. יש לא מעט תופעות בעולם שאני לא משלימה עם עצם קיומן והייתי שמחה אם לא היו קיימות בכלל או אם לא יתקיימו יותר בעתיד.
חלק מהתופעות האלו הן תפיסות עולם שמוצגות דרך יצירות אומנות או אומנות פופולרית.
אתה חושב שאתה יכול ללמוד להבין קצת מאיפה מגיעות הדמויות בסרטים של לני ריפנשטאל? אתה מסוגל להבין אותן ולהזדהות איתן? עם מי מהן? אחינו העכברושים?
ההנחה הזו שיש איזה מקום ביניים מפשר, היא הנחה לא נכונה בהתחשב בהיסטוריה של העולם.
ושוב, כמו פורנו עם קטינים, גם סרטי תעמולה נאצים הם הדרך הקלה להדגים את הבעיות בטיעון שלך. אבל זה עושה את העבודה.
וכמו סרטי תעמולה נאציים, התעללות בקטינים ודברים ברורים אחרים מהז'אנרים האלו, יש לי גם בעיות לדוגמה עם מסרים גזעניים, הומופוביים ומיזוגניים- ולא חסרים כאלו בקולנוע, ולא, לא בא לי להזדהות עם המקרבנים או לנסות להבין מאיפה הם מגיעים. מעדיפה שהם פשוט יפסיקו להגיע.
אגב, וזה משהו שחשוב לי לציין
אתה מציג תפיסת עולם מאוד דיכוטומית.
כן, יצא לי לצפות בסרטים או לחוות כל מיני יצירות שלא הסכמתי עם המסרים שלהן אבל למדתי מהן משהו חדש או שהזדהיתי עם הדמויות או שפתחו אותי לתפיסות עולם חדשות. יש אפילו המון כאלו, לדוגמה, אני חיה בעולם פטריאכלי עם נטיות דתיות ואני פמיניסטית ואתאיסטית אז הרבה מאוד מסרים שרצים סביבי נוגדים את תפיסת העולם הבסיסית שלי.
זה שיש ערכים שאני ממש נגדם, לא אומר שאני נגד כל ערך שאני לא מקבלת.
אני מצטער
אבל אני לא רואה איך דוגמאות הפורנו קטינים וסרטי התעמולה הנאצים מדגימים את הבעייתיות בטיעונים שלי.
את מבינה שההגדרה שלך ל"עולם טוב יותר" הוא לאו דווקא ההגדרה של מישהו אחר?
שמישהו שיוצר אומנות שמעבירה מסרים שאת לא מסכימה איתם, גם הוא פועל מתוך נסיון לתקן את מה שהוא תופס כבעיות בעולם?
מצחיק שאני מפגין גישה דיכוטומית ויוצר אווירה של "טובים נגד רעים" כשלא נראה שאת מעלה בדעתך בכלל שדעה הפוכה לשלך היא משהו מלבד "רע".
את אולי לא נגד כל ערך שאת לא מקבלת, אבל גם לערכים שאת נגדם יש מקום להישמע.
ובגלל שכבר יצא לנו לדבר פה פעם על הסוגייה של ייצוג בקולנוע, את לא חושבת שרעיון הייצוג של מגזרים שונים יכול להיות תקף גם לדעות?
שאלה פשוטה
תענה לי על שאלה פשוטה:
אם היה מוצג בקולנוע פורנו קטינים (באנימציה), המעודד אונס קטינים והתעללות בהם. היית סבבה עם זה?
האם רק היית מציין שזה לא עומד בסטנדרטים המוסריים שלך, אבל לגיטימי שהסרט הזה באקרנים? כי פלורליזם וכולי.
או שהיית מוחה נגד זה? טוען שהמצאותו של הסרט הזה בקולנוע אינה לגיטימית ויש להורידו מהמסכים. מכיוון שהוא יכול להוביל לפגיעה עתידית. כי הוא מעוות את ערכי המוסר האנושיים
ומהווה פתח לשחיתות מוסרית.
קשה לי להאמין שזה היה עובר עליך בחלקלקות, שאף גבה לא הייתה מורמת.
ואם האיכויות הקולנועיות של הסרט היו מעולות, היית ממליץ עליו לקרוביך?
הרי אתה בעצמך אמרת שלכל אדם השקפה שונה, מי אתה שתכפה עליהם את השקפתך הפרטית שלך?!
ולכן, ראוי שתמליץ עליו, הרי בסטנדרטים האסתטיים הוא עומד בגאון.
כמובן שהדוגמה קיצונית. אבל זה רק על מנת להראות שהכביכול פוסט-מודרניזם שלך – ששואף לרלטיביות מוחלטת- הוא פתח לדברים איומים.
אתה מניח שיש בינאריה
השאלה התאורטית שאתה מעלה היא לא מודל פואסוני (ככה קוראים לזה? שמעתי על זה הרצאה השבוע)
יש יותר אופציות מכן ולא.
זה שסרט מסויים מיצג ערכים שאני לא מקבלת, לא אומר בהכרח שאני רוצה שהסרט לא יתקיים. זה תלוי בסרט, במסר וברמת חוסר ההסכמה שלי עם הערכים שלו. הרהב מאוד דברים שונים.
אגב זה, העובדה שבא לי שמשהו לא יתקיים, לא אומרת שאני פועלת כדי שמשהו לא יתקיים. גם זה לא בינארי. אתה טוען שזו לא הטענה שלך, אבל אתה חוזר שוב ושוב ל"יציאה נגד" סרט, כאילו שכל הנ"ל שווי ערך בזמן שהם לא.
כמו שבמבה הסביר לך, מצבי קיצון הם הדרך הכי פשוטה לבדוק היתכנות של מודל. אבל מבחינתי זה לא רק מצבי קיצון.
כי זו עדיין אמירה
מאחר וברור שהסרט *כבר* מתקיים, וזה לא שאף אחד יכול לחזור בזמן ולבטל את הקיום שלו (ואף אחד לא מנסה)
אני חושבת שהאמירה "אני חושבת שהסרט הזה לא היה צריך להתקיים" היא פשוט דרך להעביר עד כמה הסרט הזה בעייתי בצורה קיצונית בעיני המתבונן.
אני אפילו לא מדברת על התנגדות אלימה, אף אחד פה אפילו לא קרא לצנזורה חיצונית או להוריד את הסרט מהאקרנים.
וגם מבחינת חופש ביטוי – יכולה להיות לי שיחה עם אנשים/מכרים/חברים – שבהם אני אגיד "הייתי חיה יותר טוב אם לא היית אומר את המשפט הזה". זה לא בקטע של "אתם חייבים לצנזר את עצמכם", אלא בקטע של – גם מילים (וסרטים, ואומנות בכלליות) יכולות לפגוע, והיוצר/דובר צריך להיות מודע לזה שמה שהוא עושה פוגע בחלק מהאנשים, והצופים הפוטנציאלים צריכים לדעת שהם עלולים להפגע.
האם זה אומר שהוא בהכרח לא צריך לעשות את הסרט הזה? ברור שלא, אבל הוא צריך לקחת את זה בחשבון ולהחליט האם הפגיעה הפוטנציאלית שווה בעיניו את מה שהוא מייצר.
אצל חלק זה לא, אצל חלק זה כן, אצל חלק זו הסיבה העיקרית ליצירה. אבל להגיד את זה לא משנה את *זכותו* של היוצר לעשות מה שהוא רוצה, רק אולי את סדרי העדיפויות שלו.
לא אהבתי את הדיון הזה
הסרט אומנם בהחלט סיים אותו בצורה נכונה, אבל הוא התנהל בצורה מחפירה.
סיים אותו בצורה יותר נכונה*
יש לי גם השגות מסוימות לגבי הסיום של הדיון שלו.
יש אנשים שדווקא מסכימים עם המסר הזה
יש אפילו עמותה שכזו, אגודת אפרת, שמקבלת כספי מדינה (ד"א היא מעודדת ילודה *רק* ליהודים). הם מאוד נחרצים בהתנגדות להפלה, עם רטוריקה ממש לא עדינה.
שכחתי ספוילר,סליחה,בבקשה לסמן
(ל"ת)
שמע,
גם אני לא מכיר אותך, אולי גדלת במשפחה של מפלצות ולכן זו לא אשמתך שגדלת מקולקל, אבל אם לומר בשיא העדינות, ואני ממש ממש נזהר פה עם ההתנסחות אבל וואי וואי וואי אם לא הייתי נזהר, הפסקה האחרונה שלך יצאה די מעליבה.
קיבלתי.צודק.סליחה.ניסיתי לומר את דעתי בצורה שלא תהיה מעליבה,כנראה שזה בכל זאת יצא ככה.אז אני מתנצל,באמת
מקבל
וסליחה שהייתי נוקב מדי במקום פשוט להגיד שנפגעתי
לא יודע איפה כל אחד מהגולשים נולד
וזה לא ממש משנה.
אבל לא מעיפים מבית ספר כל כך מהר. במיוחד לא על דברים שמישהו אמר\כתב. מקסימום מבקשים להתנצל במעמד מסוים או איזה עונש חינוכי.
באמת, היום גם לא מעיפים על פגיעות אלימות (לעיתים ברמה של הרשעה פלילית), כי יש שאיפה לחברה מכילה ומשקמת וכו'. לפעמים קצת בהגזמה (דעתי האישית).
אחרי צפייה ב"חולה אהבה בשיכון ג'"
מפתיע אותי שאף אחד בדיון הזה לא הזכיר את "חולה אהבה בשיכון ג'" שעושה בדיוק אבל כמעט לחלוטין בדיוק, את אותם שטיקים מעצבנים וגבוליים של "געגוע" של סימפטיה לאנשים ממש לא סימפטיים. תשובה אפשרית היא שכנראה אף אחד לא ראה אותו ועל זה אני אומר: טוב מאוד.
מודה שאני מפחד להשלים את הסרטים האחרים של שבי גביזון עכשיו.
לא יודע לגבי אחרים
אבל אני אכן לא ראיתי
חולה אהבה משיכון ג'
עד כמה שידוע לי, בעלי הזכויות על "חולה אהבה משיכון ג'" לא ששים למכור זכויות שידור של הסרט. למה? לא ברור. אבל התוצאה היא שבשנים האחרונות יש מעט מאד הזדמנויות לצפות בסרט.
החכמתי
יש עוד סרטים ישראלים בלימבו הזה, או ש"חולה אהבה" הוא היחיד שזכה לכבוד המפוקפק הזה?
זוכה אופיר נוסף שנראה לי זכה לכבוד הזה
הוא 'נקמתו של איציק פינקלשטיין' מ-1993. חוץ מקלטת וידאו באוזן השלישית אין אפשרות לראות את הסרט בשום פורמט (הבנתי שהוא שודר ביס לפני כעשור אבל זהו).
לא מעט
הכתבה הזאת בעכבר העיר מפרטת אותם, ולמרות שעברו כמה שנים מאז כתיבתה, לא זכור איזה שינוי משמעותי.
וזה עוד בלי להיכנס לדוקו\סרטים קצרים.
עדכונים (מעט)
מסע אלונקות שודר לא מזמן בערוץ הקולנוע הישראלי ביס.
הניסיון לשחזר את "42:6" הוליד את "בן–גוריון, אפילוג".
לא יודע על ישראלים נוספים
סרטים אמריקאים לעומת זאת יש כמה וכמה, שמסיבות שונות לא משודרים פה (ואני לא מתכוון לסרטים שוליים או לא מוכרים שפשוט לא נבחרים).
דוגמא מייצגת היא "בלייד ראנר", שעד כמה שידוע לי לא שודר ב-20 השנים האחרונות בישראל למרות נסיונות לא מעטים לרכוש אותו לשידור, עד לפברואר השנה אז סוף סוף הגיע לערוצי הסרטים.
וגם דוני דארקו :/
(ל"ת)
אכן
דוני דארקו שודר בפעם הראשונה ביס לפני שש או שבע שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שודר בטלוויזיה בארץ, וזאת אחרי שנים של ניסיונות לרכוש אותו.
בלייד ראנר כן היה
בלייד ראנר שודר מספר פעמים ביס בשנים האחרונות
ביס הוא שודר בפעם הראשונה בפברואר השנה
(ל"ת)
רציתי ללכת לפוקסטרוט, אבל היה רק שורה ראשונה בצד
נכנסתי ל"פיגומים" בלי לדעת עליו כלום, לא זוכר מתי זה קרה פעם אחרונה. זה התברר כטעות. סרט רפטטיבי, מתיש ודי מיותר. לפחות הקהל לא היה בעייתי. אחר כך ראיתי בבית את "חולי אהבה" שהיה ממש מקסים, אז זה היה סוג של פיצוי (הוא לא ישראלי אבל ראיתי אותו אתמול אז…![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
).
מכתוב וספרות זולה
התקציר של מכתוב נשמע כמו ספין אוף לספרות זולה: שני גובי חובות עוברים חוויה של כמעט מוות בטוח ומבינים שמשהו צריך להשתנות בחיים שלהם.
במכתוב הם בחרו במסלול אחר בעקבות האירוע.
חוץ מזה, הסרט היה מפתיע, מצחיק וכיפי, מומלץ.
ראיתי כמה מהסרטים הנ"ל בפסטיבל חיפה שעברה שעברה והשנה
על 'פוקסטרוט', שאותו ראיתי בהקרנת אקדמיה, כבר כמעט כולם כתבו ואני אוסיף שמדובר בסרט מאוד מומלץ עם בימוי מרהיב ומשחק משובח של ליאור אשכנזי. נו, לא משהו מעניין יותר מדי.
'מדינת הגמדים' הוא סרט נהדר שלצערי לא זכה לחשיפה מספקת. הוא מתחיל כדרמת התבגרות סטייל 'אני והחבר'ה' וממשיך למעיין מותחן קומי שחור בסגנון 'מי מפחד מהזאב הרע'. מאוד אהבתי אותו ואני ממליץ, אם יש לכם הזדמנות כלשהי, לתפוס אותו.
'בית בגליל' לעומת זאת, ואני ממש מצטער להגיד את זה, הוא סרט רע. רע מאוד. קלישאתי בטירוף, מלא סצנות ודיאלוגים מביכים, בימוי משמים ורק חיכיתי משלב מסוים שייגמר כבר. נועה קולר חמודה מאוד ומצילה קצת את הסרט אבל בזאת מסתכמים היתרונות שלו.
'אזימוט' הוא סרט מעניין מבחינת העשייה הקולנועית שלו. מייק בורשטיין מביים את הסרט כמו מותחן פעולה הוליוודי לכול דבר ורואים זאת. סצנות האקשן מרשימות למדי והשפה הקולנועית נהדרת אך לסרט יש החלטה אחת שהורגת אותו: הוא גולש הרבה לפלאשבקים של הדמויות שלו במקום לתת לצופה לנחש את העבר שלהם ולהחליט את מי הוא מעדיף בלי עזרה מהסרט. יותר מזה, הפלאשבקים מספרים סיפור מאוד קלישאתי וכלל סצנה אחד שבה נפלט לי 'נו באמת'. אז כול הכבוד למייק בורשטיין שעשה סרט שנדיר לראות בארץ רק אם אפשר שבסרט הבא שלו תהיה עלילה, נו, מקורית יותר ונטולת קלישאות זה יהיה נהדר.
יש סיבה לצפות ליום קולנוע כללי כמו בשנים קודמות, או שזה כבר לא קורה?
(ל"ת)
אם זה יקרה, נדע על זה ברגע האחרון
זה משהו שלרוב מודיעים עליו ביומיים-שלושה לפני שזה קורה. כמובן, אם למישהו שעובד בבתי הקולנוע יש מידע מראש שהוא רוצה (ויכול) לחלוק אותנו הוא מוזמן.
צילום, קולנוע ישראלי ותאורה
זה לא קשור לכלום, ונראה לי שכאן הגיוני לשאול בתקווה שמישהו עוד חוזר לכאן.
נתקלתי עכשיו בביקורת של אלון לוי על פוקסטרוט (בגדול אני מסכימה איתו). הוא קצת נתקע על עניין האור הישראלי הקשה. לא פעם ראשונה שאני נתקלת בתובנה הזו, אני יודעת שסרטים ישראלים אף פעם לא מצטלמים יפה כמו סרטים אמריקאים ואירופאים, אני מבינה שכנירה עניין מזג האויר, שמש ואור משפיעים מאוד על האיכויות בצילום.
הייתי יכולה לומר על כל זה אמן ולהמשיך בחיי, אבל אז חשבתי לצעמי שבעצם מקס הזועם האחרון צולם בירדן. אם האור הישראלי קשה, האור הירדני אמור להיות קטלני. מסתבר שאפשר לעשות סרט שהוא מהמם ויזואלית, אפילו עם האור הקשה של המזרח התיכון.
אז מה הקטע? מה עשו נכון במקס הזועם, שאף צלם ישראלי לא מסוגל לשחזר? מה הקטע עם האור הקשה?
מקס הזועם צולם בירדן?
ויקיפדיה והעמוד של הסרט ב-IMDB מציינים אתרי צילום בנמיביה ובאוסטרליה. אין שם שום דבר על ירדן. את בטוחה?
אני חושב שהכוונה לThe Martian
המזרח התיכון נראה כמו מאדים, לא אוסטרליה
וגם שם הצילום היה איכותי משמעותית מבסרטים ישראלים
והאמת, עניין האור הקשה עדיין לא מסביר למה גם צילומי פנים נראים רע כמעט תמיד
צודקים, זה היה the martian ולא מקס הזועם
משום מה זכרתי מאוד לא נכון.
קצת טוב שכך, כי מקס הזועם היה עד כדי כך יפה, על השני לא הייתי מתעצבנת מספיק בשביל לשאול.
זה לא נכון אבל.
פוקסטרוט נראה מהמם. גם המון סרטים ישראלים אחרים. זה תירוץ.
הכל בקולור-קורקשן
(תיקון צבעים)
מצלמות דיגיטליות (עליהן מצולמים רוב הסרטים בימינו, כולל מקס הזועם וThe Martian, ב-imdb לרוב אין את המידע הזה על סרטים ישראלים, אבל אני יודע על פוקסטרוט ספציפית שהוא כן צולם במצלמה דיגיטלית) מכוונות כך שהן יצלמו בפורמט "שטוח": הניגודיות נמוכה, והצבעים נמנעים מהגעה לקיצון של קצה מסוים של קשת הRGB, מה שנותן לכל התמונה מראה מאד אפור.
עושים זאת מכמה סיבות, הראשונה היא שצילום במצב הזה מעלה את הטווח הדינמי של החיישן (הדבר הבהיר ביותר והחשוך ביותר שיכולים להיכנס באותו פריים בלי שהבהיר "ישרף" ויראה לבן לגמרי והחשוך יהיה שחור לחלוטין). השנייה היא שתמונה כזו מאפשרת חופש פעולה רחב יותר בכל הקשור למניפולציה של צבעים שאולי מישהו יבחר לעשות בעריכה.
המניפולציה הזאת היא השלב שבו המראה של הסרט נקבע. מקס הזועם ידוע בתור סרט שבו מתקן הצבעים לקח אותו לדיכוטומיה קיצונית של כתום וכחול, אבל אם מסתכלים על שוטים לא ערוכים מהסרט אפשר לראות איפה הוא היה לפני כן.
המראה האפור של פוקסטרוט יכול לנבוע מבחירה, או שהוא יכול לנבוע מהתופעה המוכרת לנו מהסרטים של מארוול של "לצלם בפורמט שטוח מתוך מטרה לעשות תיקון צבעים אחר כך אבל אז לא לעשות תיקון צבעים אחר כך"
תודה
(ל"ת)
הסרטונים נהדרים, תודה על הקישור
(ל"ת)