אני לגמרי בעד המסורת הזאת: זו כבר השנה השלישית שבה נערך בספטמבר, קצת לפני טקס פרסי אופיר, יום הקולנוע הישראלי. וזה אומר: כל רשתות הקולנוע בארץ מקרינות היום, לאורך כל היום, רק סרטים ישראליים, וכרטיס לכל סרט, בכל מקום ובכל שעה, עולה עשרה שקלים. הפופקורן עדיין יקר. אחד הדברים הנחמדים ביום הזה הוא שהוא כולל סרטים מכל הסוגים והמינים: גם קומדיות מסחריות וגם סרטי פסטיבלים, גם את המתחרים הבאים על האוסקר וגם את "גאליס: קונקט", כך שכל אחד יכול לעשות עם היום הזה מה שהוא רוצה. רוצים לעשות לעצמכם מיני-פסטיבל של סרטים איכותיים שבדרך כלל לא מגיעים למולטיפלקס? אתם יכולים. רוצים סתם לראות איזה משהו לא מחייב שאתם לא בטוחים אם הוא שווה מחיר של כרטיס מלא? גם סבבה.
רשימת הסרטים המלאה: אבינו, אמור, אנטנה, אנשים שהם לא אני, ברש, ג'נקשן 48, הולכת שבעה, הכל שבור ורוקד, הלהקה האחרונה בלבנון, הפורצת. הרמוניה, חדרי הבית, ילד טוב ירושלים, ישמח חתני, לב שקט מאוד, לעבור את הקיר, מעבר להרים ולגבעות, נמל בית, סופעולם, סופת חול, סנפשוט, שבוע ויום, תיקון, גאליס: קונקט, האוצר מעבר לנהר, ארבע על ארבע, סיפור אהבה ארץ ישראלי, ירח בבית 12, ג'רוזלם, פוטו פרג' והמתנחלים.
אלה מכם שכבר ראו – בעיקר את הסרטים שעוד לא יצאו לקולנוע – מתבקשים לייעץ. מה טוב? מה כדאי לראות היום כי היום זה משתלם, ומה כדאי לראות בכלל?
מחר, כאמור, ייערך טקס פרסי אופיר. ההכרזה על המועמדים לפרס נערכה השנה ברמת חוסר עניין יוצאת דופן אפילו בשביל הפרס הזה: אף אחד מבין הסרטים המועמדים לא יצא לקולנוע בזמן הכרזת המועמדים, לכן לרובנו הגדול אין שום מושג מי אמור או צריך או ראוי לזכות, אז למי, בעצם, אכפת? מאז המצב לא השתפר בהרבה: רק סרט אחד מבין המועמדים לפרסים הראשיים – "שבוע ויום" – יצא לקולנוע. כתוצאה מכך, על הפרס מתחרה סרט שכמעט אף אחד לא ראה מול ארבעה סרטים אחרים שכמעט אף אחד לא ראה. אפילו אם אתם מאוד רוצים לעשות לעצמכם מרתון ביום הקולנוע כדי לצפות בכל המועמדים לפני הטקס, יהיה מאוד קשה, כי מי יכול לראות ארבעה סרטים ביום?
הבעיה הזאת עם פרסי אופיר אמור להיפתר בשנה הבאה, כשהטקס יאמץ את המדיניות החדשנית להדהים של לתת פרסים רק לסרטים שיצאו לקולנוע. זה לא יפתור את הבעיה האחרת שלו, והיא שאנשים לא מצביעים לסרט הטוב ביותר בעיניהם אלא לסרט שצריך להישלח לאוסקר, אבל זה כבר עניין ליום אחר. בכל אופן, פרסי אופיר מחר. זה עדיין לא מעניין אותי, אבל יש. אומרים ש"סופת חול" מוביל. אומרים שזה מגיע לו. אין לי מושג, לא ראיתי, לא מכיר.
עוד דבר שקרה השבוע הוא השקת האתר "ספר הקולנוע הישראלי"', ב-cinemaofisrael.co.il. כבר נעשו כמה וכמה ניסיונות לבנות את ה-IMDb הישראלי (אידיבי ואישים הם שניים מהבולטים), אבל זאת הפעם הראשונה שבה יש מסד נתונים מקיף על (כמעט) כל סרט עלילתי שנעשה בארץ, כולל כל רשימת הקרדיטים ופרטים נוספים, כמו תקציב ומספר צופים (נתון מעניין וחמקמק במיוחד). ולמרות שהאתר בנוי באופן משונה, כאילו היה מצגת שיווקית ולא אתר שימושי (מי לעזאזל מכריח את הגולשים לצפות בעמוד-נחיתה?), ויש עוד פיצ'רים שהייתי שמח שיהיו בו (אם כבר טרחתם ומצאתם את מספר הצופים של כל סרט, איפה טבלת הסרטים הישראליים הנצפים ביותר אי פעם?), זה אוסף נתונים שהיה צריך להיות קיים מזמן, וטוב שהוא קיים עכשיו. לקולנוע הישראלי הידד!
סופת חול יצא גם כן לקולנוע.
בחמישי האחרון. 15.9. וראיתי אותו בשבת.
הסרט מאוד יפה,הזכיר לי את "ילדות פרא".
"וישמח חתני" בחמישי הבא
29.2.
ואגב, אין לו עדיין "דף סרט".
29.9 כמובן...
(ל"ת)
עמוד נחיתה, מחלה של הקולנוע הישראלי.
כל סרט ישראלי שיש לו מימון של קרן (שזה, דה-פאקטו-כמעט כולם) מגיע עם שלל אנימציות מכוערות בתחילת הסרט. על פי חוזה. למה שבאתר אינטרנט זה לא יהיה שונה?
לא רק קולנוע ישראלי
אם אתה רואה סרטים שמגיעים ממדינות אחרות בעולם – פורטוגל או ארגנטינה או משהו – אתה בטח רגיל לזה שהרבה סרטים מגיעים אחרי מרתון של לוגואים. בגדול, ככל שהסרט יותר "קטן", כך מספר הלוגואים יהיה יותר גדול. הסיבה היא פשוטה – לעשות סרטים עולה כסף, ואלא אם כן יש מאחוריך אולפן הוליוודי שיכול לשים בוחטה של מיליונים ולגמור עניין, צריך לקושש אותו מפה ומשם, מערוץ טלויזיה אחד וחברת הפקה 2 וקרן 3 ותמיכה משנית של קרן 4 ועזרה מהמוסד לעידוד 5. ובתמורה, הם דורשים לוגו בתחילת הסרט. וזה נכון בישראל כמו שזה נכון בארגנטינה.
מה שאני לא מבין בכלל לגבי זה,
זה למה שלל הקרנות, חברות ההפקה וערוצי הטלוויזיה לא מכינים לוגואים שאשכרה נראים טוב על המסך הגדול?
זה בסדר, אני לא מצפה לאינטרו של 30 שניות באנימציה תלת מימדית מקרן רבינוביץ, אבל אני מצפה לא לראות לפני סרט שממש מוקרן על מסך קולנוע גדול לוגו של "הופק בעזרת רשת" שנראה כאילו מתחו סרטון של 240p על מסך של 4K, או לוגו של מפעל הפיס (שבאופן מחשיד מתחיל כמו הלוגו של פראמאונט) וממלא בערך 15% מהמסך.
יאפ.
ברור לי היטב, ומקרוב, מאוד מקרוב, למה יוצרים שמים את הלוגואים המאונמצים הללו.
הבעיה שלי היא עם עצם קיומם של הלוגואים הללו, בניגוד למשל, לשקופיות או טקסטים בקרדיטים. *אין שום סיבה הגיונית* ללוגואים הללו. אין להם ערך שיווקי או מיתוגי. הקרנות הללו הם ברב המקרים קרנות שממומנות ע״י הציבור, אז מה לעזזאל ההגיון בדבר הזה?
זה פשוט מטומטם. בסרט פיצ׳ר, זה די מפגר, אבל תחשוב על סרט קצר שמוצג בפסטיבל יוקרתי בחו״ל, סרט של 20 דקות בלייב אקשיין או, יותר נורא, סרט אנימציה של 4 דקות שההקדמה שלו הורסת את האימפקט הראשוני של הצופה. זה מפגר ברמות על.
הנה למשל האנימציה המכוערת של קרן רבינוביץ. 10 שניות של טמטום מהעכוז של מיטב האנימציה התלת מימדית שהיה לטכנולוגית שנות ה90 להציע בשילוב של מיטב המוסיקה הסינמטית בלי קשר לסרט שמיד יבוא לאחריה:
https://www.youtube.com/watch?v=NFfD0m-cOhs
או קרן גשר, 13 שניות; פרודאקשן וואליו יותר מוצלח, אבל עדיין, וודף, 13 שניות? זה סרט קצר בפני עצמו:
http://www.youtube.com/watch?v=r7V3X9NHsVQ&t=3m57s
למה?
למה?!?!??!?
וכמובן...
אם מחייבים לשים 10 שניות של אנימציה מפגרת לפני סרט, למה שלא ישימו אנימציה מפגרת לפני שהאתר עולה עבור המשתמש?
(זאת שאלה רטורית, התשובה היא טמטום, בשני המקרים).
וכמובן שאחרי מופע האימים של מירי
הבוקר הטקסט הזה שמבקר החלטה על מיקום לוגו מאונמץ של איזה קרן נראה אפילו יותר קטנוני ממה שהוא היה במקור.
וזה די קטנוני.
גאד דאם איט
זו פעם שלישית שהיום הזה נערך אבל פעם שנייה כבר שהוא נערך בזמן שאני לא בארץ. ויש סרטים ברשימה הזאת שרציתי לראות! בכל מקרה, חוות דעת קצרות על כמה סרטים שכן ראיתי:
"ברש" – סרט נחמד, מהגילומים היותר אמינים שראיתי של בני נוער. וגם יש לו עלילת צד שאני די בטוח שהיא פרודיה על משפחות לא מתפקדות בסרטים ישראלים. לפחות ככה זה נראה.
"מעבר להרים ולגבעות" – ראיתי בפסטיבל קולנוע דרום האחרון ולא ממש התחברתי. קורים בו דברים שיכולות להיות להיות להן השלכות מעניינות אבל אין להן, ואז הוא נגמר והייתי כזה "….אוקיי.". אבל שמעתי אנשים שיותר אהבו אותו, אז לכו תראו בעצמכם.
"סופעולם" – דאם, ראיתי אותו אי שם ב"אוטופיה" 2014. זכור לי שהשאיר עלי רושם חיובי, וגם הדרך שבה נעשה מעניינת למדי. חפשו בגוגל.
"גאליס: קונקט" – הלכתי לראות עם אחותי הקטנה – שהיא מעריצה של הסדרה – ושנינו חשבנו שזה סרט מוזר לאללה. סרט שלא החליט אם הוא חיקוי של "גיימר" או חיקוי של "מראה שחורה" או סרט נוער דיסטופי או קליפ של קייטי פרי. אז הוא היה כולם ביחד. צחקתי לא מעט במהלך הצפייה, אבל לא מהסיבות שהתכוון המשורר.
"ג'רוזלם" – לא ממש אהבתי. גרסה חיוורת של "קלוברפילד".
"פוטו פרג'" – הסיפור המשפחתי מרגש והכל, אבל אישית התעניינתי יותר בפן הטכני – בהיסטוריה של חנות הצילום ואיך הם צילמו וכל המכניקה של זה.
ועכשיו לאתר הזה. קודם כל השם. למה "ספר הקולנוע הישראלי"? אם הם רוצים שזה יהיה ימד"ב הישראלי, קודם כל שיתנו לזה שם קליט, או לפחות ראשי תיבות קליטות, כמו ימד"ב (גם IMDB עובד). מה הראשי תיבות כאן, סק"י? כלומר, זה קליט, אבל…זו מילה. ויהיה מוזר להשתמש בה בהקשר הזה. למשל, אם תשאל מישהו "איך קוראים לשחקן ההוא מ'איירון מן'?" הוא יגיד "רגע, אני אבדוק בימד"ב". אבל אם אני אשאל מישהו "מי צילם את 'שבוע ויום'?" הוא יגיד לי "שניה, אני בודק בסק"י"? זה מוזר. שם לא משהו.
ומה באמת הקטע הזה שנאלצים לצפות באנימציה הזאת כל פעם? ולמה הסרגל למעלה נעלם כל פעם שנכנסים לעמוד חוץ מהכפתור של העמוד הזה? אתם יכולים פשוט להדגיש את שם העמוד, לא צריך להעלים את כל הסרגל. וזה אחלה שיש חיפוש והכל, אבל כשאני מנסה לחפש משהו בזמן שאני בדף של 'מאמרים על במאים', קצת קשה לראות מה אני כותב כי הכתב שחור והרקע כהה. וחשבתי שהכפתור למעלה מימין זה רישום של פרופיל אישי כזה שאפשר לסמן ולדרג סרטים שראית, אבל לא, זה סתם כמה אפשרויות של גופן ובהירות. ובהרבה מהדפים אין תמונות של הסרט \ אישיות.
וכן, אני נראה כמו אסהול שמתלונן הרבה במקום להגיד תודה שהקימו כזה דבר. אז לא, אני חושב שזה מבורך ואני בטוח שדברים עדיין מתעדכנים (כמו התמונות), אבל הוא לא חף מפגמים. אבל היי, בטח גם ימד"ב לא היה טוב כמו שהוא היום ביום שהוא הוקם (שהיה לפני שפאקינג נולדתי). מה שכן, בהחלט יש לו שם קליט. רק אומר.
למה סק"י?
לIMDB קוראים דבי. למסד הנתונים של הסרטים בישראל יקראו מסי.
המלצות אישיות
מועתק מהודעה בשיחה אחרת
מומלצים:
אבינו – סרט פשע.
לעבור את הקיר – קומדיה רומנטית.
סופת חול – דרמה משפחתית נשית.
תיקון – סרט ארט האוס מעולה (שחור לבן, תכנים מיניים בוטים).
שבוע ויום – קומדיה שחורה על אבל וסטלנים.
מעבר להרים ולגבעות – דרמה משפחתית על משבר קיומי.
הכל שבור ורוקד – דרמה מוזיקלית (לא מחזמר) על רקע הלם קרב ומוזיקת ניו וויב.
מפוספסים לדעתי:
הרמוניה – דרמה על בסיס סיפור מהתנ"ך, מזכיר את מקום בגן עדן למי שמכיר.
נמל בית – דרמת מקום עבודה + שחיתות בנמל אשדוד.
ברש – דרמת התבגרות לסבית.
מסקרנים שלא ראיתי:
ישמח חתני – קומדיה על מרד נשים בחברה מסורתית, היה בטורונטו.
אנטנה – קומדיה.
הפורצת – סרט של הגר בן אשר.
ג'נקשן 48 – סטרייט אאוט אוב לוד (ביוגרפיה של תאמר נאפר).
ג'רוזלם – זומבים בירושלים.
המתנחלים ופוטו פרג' – דוקומנטריים.
כמה מילים זריזות על "מעבר להרים ולגבעות"
אני לא יודע עדיין שמא אוכל להמליץ על הסרט בצורה גורפת, אך אותי אישית הוא "קנה". מה שמפתיע הוא שעל אף הסינופסיס ("צבא\פלסטינים\מין\משפחה"), הסרט, כפי שאני חוויתי אותו, הוא באופן מובהק לא סרט "חברתי" מסוגת ה"שיעור אזרחות" שבמידה מסוימת הפכה לקלישאה במקומותנו. הסרט עוקב אחר עלילותיהן של ארבע הנפשות, ומביא לנו דיוקן מדויק ושובר שלהן. הבימוי של קולירין נעשה כאן עם פינצטה, ומצליח לשקף לחלוטין את הרוח שנושבת בנפשותיהן של הדמויות בתסריט שלו. אפילו קשה לי להגדיר אותו כסרט משפחתי; הסרט מצליח למזג ללא מאמץ ובטבעיות מוחלטת את הסיפורים השונים של בני הבית, ומבלי להאפיל עליהם עם צל מלודרמטי של מורכבות תוך־משפחתית.
לעומת "ביקור התזמורת" הלינקלטרי ו"ההתחלפות" המהורהר, זהו סרטו ה"עלילתי" ביותר של קולירין (לדעתי). אך בכל־זאת המעטה הדרמטי אינו חונק את האנושיות של הדמויות, כי אם מונח עליהן בעדינות, ומספק לנו כצופים מסגרת להתבוננות עליהן (מסגרת שייתכן כי חלקינו חש בחסרונה ב"התחלפות").
עם זאת מובן לי כי לצופים מסוימים תהינה בעיות עם חלק מהאלמנטים בסיפור, ואלה ייגרמו להם לשפוט את הסרט לרעה. צר לי על כך, אך אני מבין את הרגש הזה לחלוטין; למזלי עלי לרוב הוא לא השפיע.
הולי שיט מה קורה בטקס הזה
(ל"ת)
אני בשוק ש"טקס פרסי אופיר 2016" לא הועמד לסרט הטוב ביותר.
השעה האחרונה היא פיסת הטלוויזיה הכי מעולה שראיתי השנה. מהרגע שאילנה דיין ציטטה את המזחמר "המילטון", ידעתי שזה הולך להתחיל להיות טוב.
מה היא ציטטה?
מסקרנות :)
לא ראיתי אבל אני אנחש שהיא ממחזרת מהנאום זכייה שלה בפרס סוקולוב
"אבל הוא השביע אותי להזכיר את המשפט ששבה את ליבו – וגם את ליבי – מתוך המחזמר "המילטון". הנשיא ג'ורג' וושינגטון אומר שם לסגנו, ארון בר: יש שלושה דברים שאין לך שליטה עליהם – "Who lives, who dies, who tells your story"
חברים,WE TELL THE STORY"
–הנאום מאז
רק שאולי מאז היא טרחה להבין שארון בר לא היה סגנו של ג'ורג' וושינגטון ושג'ורג' לא אמר את המשפט הזה לאלכסנדר המילטון.
ואילנה דיין באמת חושבת שיש לה שליטה על הסיפור?
שמישהו ידווח שנגמרו ימי ערוץ 1.
100 הסרטים הישראלים הנצפים בכל הזמנים:
קודם כל וואוו! ברכות ותודות לכל מי שעמל במלאכת הקמת "ספר הקולנוע הישראלי". עבודה מעט כפויית טובה אך עם זאת מאוד חשובה בשימור המורשת הקולנועית שלא מעט ממנה עשוי להתאדות מהזכרון הקולקטיבי ללא אתרים כמו זה. מעבר לשעות על גבי שעות שאפשר להעביר בקריאה של חומרי ארכיון, זה מאפשר לי להקדיש עוד זמן לשתי סטיות פילמאיות שלי: קולנוע ישראלי ונתוני קופה.
אז בינתיים חרשתי על כמעט כל דף סרט באתר בניסיון להבין ולשרטט איך נראית טבלת הסרטים הנצפים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. והתמונה די מעניינת. יש מעט מאוד הפתעות, כמה נתונים מבאסים אך צפויים (כמו הדומיננטיות של סרטי המתיחות ובורקסים מהצד הלא נכון של המפה) ונחמה ארוכת שנים ("סאלח שבתי"). לפני הטבלה שתי הערות: 1. יש לא מעט סרטים שמסיבות שונות אין לגביהם נתון קופתי כזה או אחר. חלקם בגלל שהם סרטים עצמאיים שלא חלה עליהם חובת דיווח לגוף ממשלתי, חלקם כי הם סתם סרטים בעלי פרופיל נמוך מאוד, חלקם סתם. כך או כך, מנקודת המבט שלי לא נראה שאף אחד מהסרטים שלא צוין נתון קופתי לגביהם היו יכולים להתברג במקום משמעותי בטבלה (נכון לפחות לגבי רוב גורף של הסרטים האלה) 2. רוב הסרטים שהופצו מ-2015 ואילך טרם עודכנו בכמות הכרטיסים שהם מכרו. אני מניח שזה עניין של זמן. אבל קרוב לודאי שזה לא יזיז לטבלה ולו במעט, הסרט הישראלי הנצפה ביותר ב-2015 לפי הערכות, "המילים הטובות", לא קרוב אפילו בשביל לדגדג את המקום ה-100.
אז הנה מאה הסרטים הישראלים הנצפים ביותר בכל הזמנים על פי "ספר הקולנוע הישראלי" (סטטיסטיקות ונתונים יבשים אחר כך):
1. אסקימו לימון (בועז דוידזון, 1978): 1,350,000 כרטיסים
2. קזבלן (מנחם גולן, 1973): 1,222,500
3. סאלח שבתי (אפרים קישון, 1964): 1,184,900
4. שתי אצבעות מצידון (אלי כהן, 1986): 920,000
5. שני קוני למל (ישראל בקר, 1966): 899,000
6. כץ וקרסו (מנחם גולן, 1971): 885,000
7. לופו (מנחם גולן, 1970): 872,000
8. מבצע יונתן (מנחם גולן, 1977): 812,500
9. קוני למל בתל אביב (יואל זילבר, 1976): 771,000
10. ישראלים ממצחיקים (צבי שיסל, 1978): 751,000
11. ניפגש בסיבוב (יהודה ברקן, יגאל שילון, 1986): 750,000
12. כל ממזר מלך (אורי זוהר, 1968): 742,000
13. נורית (ג'ורג' עובדיה, 1972): 702,000
14. צ'רלי וחצי (בועז דוידזון, 1974), 698,000
15. סלומוניקו (אלפרד שטיינהרדט, 1972): 690,600
16. גבעת חלפון אינה עונה (אסי דיין, 1976): 672,000
17. איי לייק מייק (פיטר פריי, 1960): 660,000
– ספיחס (בועז דוידזון, 1982): 660,000
19. יוצאים קבוע (בועז דוידזון, 1979): 640,000
20. אמי הגנרלית (יואל זילבר, 1979) 630,000
21. פורטונה (מנחם גולן, 1966): 628,000
22. טוביה ושבע בנותיו (מנחם גולן, 1968): 615,700
23. אלדורדו (מנחם גולן, 1963): 618,000
24. חגיגה בסנוקר (בועז דוידזון, 1975): 607,000
25. חייך, אכלת אותה (יהודה ברקן, יגאל שילון, 1980): 605,500
26. המתיחה הגדולה (יהודה ברקן, יגאל שילון, 1984): 600,000
– מאחורי הסורגים (אורי ברבש, 1984): 600,000
28. דליה והמלחים (מנחם גולן, 1964): 599,000
29. הלהקה (אבי נשר, 1978): 575,000
30. שפשוף נעים (בועז קוידזון, 1981): 570,000
31. זוהי סדום (אדם סנדרון, מולי שגב, 2010): 568,427
32. השכונה שלנו (אורי זוהר, 1968): 561,000
33. ארבינקא (אפרים קישון, 1966): 555,000
34. אפס ביחסי אנוש (טליה לביא, 2014) 550,000
35. יהיה טוב סלומוניקו (אלפרד שטיינהרדט, 1975): 549,000
36. הילד מעבר לרחוב (יוסף שלחין, 1966), 514,600
37. מוישה ונטילטור (אורי זוהר, 1966): 498,000
38. מצור (ג'ילברטו טופאנו, 1969): 496,000
39. תעלת בלאומילך (אפרים קישון, 1969): 493,000
40. הפריצה הגדולה (מנחם גולן, 1970): 483,000
41. השוטר אזולאי (אפרים קישון, 1971): 473,000
42. סוף העולם שמאלה (אבי נשר, 2004), 470,000
43. פישקה במילואים (ג'ורג' עובדיה, 1972): 457,000
44. משפחת צנעני (בועז דוידזון, 1976): 452,000
45. מיליונר בצרות (יואל זילבר,1978), 450,00
– לא שם זין (שמואל אימברמן, 1987): 450,000
47. רק היום (זאב רווח, 1976): 449,800
48. שוד הטלפונים הגדול (מנחם גולן, 1972): 445,000
49. קוני למל בקהיר (יואל זילבר, 1983): 435,000
50. 999… עליזה מזרחי (מנחם גולן, 1967): 434,00
51. לא לעלות יותר (זאב רווח, 1979): 430,000
52. מרגו שלי (מנחם גולן, 1969): 428,000
53. דיזנגוף 99 (אבי נשר, 1979): 410,000
54. יופי של צרות (אסי דיין, 1976): 400,000
55. משפחת שמחון (יואל זילבר, 1964): 394,000
56. חבורה שכזאת (זאב חבצלת, 1963): 391,000
57. קוראים לי שמיל (ג'ורג' עובדיה, 1973): 388,000
58. עבודה בעיניים (יגאל שילון, 1989): 375,000
59. שמונה בעקבות אחד (מנחם גולן, 1964): 352,000
60. עץ או פלסטין (נתן אקסלרוד, יואל זילבר, אורי זוהר 1962): 351,00
61. אבא גנוב (ינקול גולדווסר, 1987): 350,00
– חמש חמש (שמואל אימברמן, 1980): 350,000
63. התרנגול (אורי זוהר, 1971): 337,300
64. אבו אל בנאת (משה מזרחי, 1973): 336,000
65. הצילו את המציל (אורי זוהר, 1977): 331,500
66. שרית (ג'ורג' עובדיה, 1974): 330,000
67. עזית הכלבה הצנחנית (בועז דוידזון, 1972): 327,000
68. הוא הלך בשדות (יוסף מילוא, 1967),: 324,000
69. שתי דפיקות לב (שמואל אימברמן, 1972): 322,800
70. סבבה (צבי שיסל, 1983): 320,000
71. אריאנה (ג'ורג' עובדיה, 1971): 309,000
– רומן זעיר (דן וולמן, 1983): 309,000
73. הרשלה (יואל זילבר, 1977): 308,900
74. שלושה ימים וילד (אורי זוהר, 1967): 307,800
75. איים אבודים (רשף לוי, 2008): 303,000
76. אביבה אהובתי (שמי זרחין, 2006): 300,000
– בופור (יוסף סידר, 2007): 300,000
– קומפוט נעליים (יהודה ברקן, 1985): 300,000
79. חתונה מאחורת (דובר קוסאשווילי, 2001): 298,000
80. חכם גמליאל (יואל זילבר, 1973: 296,000
81. למלא את החלל (רמה בורשטיין, 2012): 295,000
82. הערת שוליים (יוסף סידר, 2011): 290,000
83. נישואין נוסח תל אביב (יואל זילבר, 1979): 286,800
84. יהלומים (מנחם גולן, 1975): 285,000
85. אדון ליאון (זאב רווח, 1982): 280,000
– אלכס חולה אהבה (בועז דוידזון, 1986): 280,000
– בלוז לחופש הגדול (רנן שור, 1987): 280,000
– מצלמה בלי בושה (יהודה ברקן, 1988): 280,000
89. אני אוהב אותך רוזה (משה מזרחי, 1972): 279,000
– הרימו עוגן (דן וולמן, יואל זילבר, 1985): 279,000
91. כביש ללא מוצא (יקי יושע, 1982): 270,000
– ספר נשים (זאב רווח,1984), 270,000
93. הבית ברחוב שלוש (משה מזרחי, 1973): 268,000
94. שלאגר (אסי דיין, 1979): 265,500
95. פעם הייתי (אבי נשר, 2010): 262,437
96. בחינת בגרות (אסי דיין, 1983): 260,000
97. טיפת מזל (זאב רווח, 1992): 250,000
– הפנימייה (יעוד לבנון, 1983): 250,000
99. טעות במספר (זאב רווח, 1979): 246,2000
100. קשר האורניום (מנחם גולן, 1978): 240,500
101. סרטים שמכרו מעל ל-200,000 כרטיסים בסדר יורד:
סיפור גדול, ביקור התזמורת, מבצע קהיר, בנות, נס בעיירה, רק בלירה, אבא גנוב 2, החיים על פי אגפא, המובטל בטיטו, זהר, שבעה, נודל, שגעון של אבא, שרגא קטן, גברת תפתחי… זה אני, כנפיים שבורות, גאליס – המסע לאסטרה, הטוב, הרע והלא נורא, גט, כבלים, חסמבה ונערי ההפקר, שושנה חלוץ מרכזי, בן לוקח בת, הסודות, חולה אהבה בשיכון ג' ושורו.
אוקי, וואוו! באופן לא מפתיע מלך הקופות הבלתי מעורער הוא לא אחר מאשר מנחם גולן. באופן קצת יותר מפתיע הוא הכניס ל-100 הגדולים 15 סרטים בבימויו שהם 15% מתוך מאה הסרטים הנצפים ביותר. ארבעה בעשרת הנצפים. 15 מתוך 18 סרטים בעידן שלפני קאנון (הסרט ה-16 ממוקם במקום ה-103. משום מה אין נתון לגבי "מלכת הכביש" שהוא סרט מדובר יחסית). 15 סרטים שנמשכו על פני תקופה של 15 שנה (1963-1978). וואוו! אף אחד מארבעת הסרטים שביים בעשור וחצי האחרונים לא מתקרב למאה אלף כרטיסים.
אחריו ברשימה, בפער ניכר, עומדים יואל זילבר ובועז דוידזון עם 9 סרטים כל אחד. דוידזון עם 4 סרטים מתוך סדרת הסרטים השנויה במחלוקת "אסקימו לימון". אחריהם, עוד אחד מהאבות הקולנוע הישראלי: אורי זוהר, עם שבעהה סרטים בבימויו מתוך המאה. בהמשך זאב רווח וששה מהבורקסים שלו. במקום השישי, עם חמישה סרטים כל אחד, שניים שהביקורת קטלה ללא רחם לקול תשואות הקהל אך כיום סרטיהם לא מזיזים לאף אחד (בניגוד לזאב רווח נגיד): יהודה ברקן וג'ורג' עובדיה. אסי דיין, אבי נשר ואפרים קישון מכניסים כל אחד ארבעה סרטים שונים. יגאל שילון משתווה אליהם עם אפיזודת סרטי המתיחות ששלטה בשנות ה-80. שמואל אימברמן ("לא שם זין") ומשה מזרחי עם שלושה סרטים כל אחד. יוסף סידר וצבי שיסל עם שני סרטים לכל אחד. עוד 19 במאים ובמאיות עם סרט אחד בלבד במאה הגדולים.
יש שתי במאיות בלבד במאה הגדולים: טליה לביא עם "אפס ביחסי אנוש" במקום ה-34 ורמה בורשטיין עם "למלא את החלל" במקום ה-81. הבאות אחריהן, קצת אחרי מאה הגדולים, הן רונית אלקבץ ("שבעה" וגם "גט") ואיילת מנחמי ("נודל") עם נתוני קופה של בין 205,000 ל-218,000 כרטיסים. אחריהן, היחידה שלא מקושרת אוטומטית לתור הזהב הנוכחי, מיכל בת אדם עם מאתיים אלף כרטיסים ל"בן לוקח בת". אחר כך צריך להתאמץ קצת יותר בשביל לאתר עוד סרט של במאית.
לא סוד ששנות השבעים והששים הן תור הזהב של הקולנוע הישראלי מבחינת קהל (לגבי שנות השבעים גם איכות), בהתאם לכך הם גם די שולטים בטבלה. המבאס בסרטי שנות ה-60 שמופיעים בטבלה הוא שיש יותר מדי סרטים שלא אומרים הרבה לצופה של היום, הרבה מהם אפילו לא יוזכרו כבדרך אגב בסדרות שעוסקות בתולדות (והתפתחות) הקולנוע הישראלי. שנות ה-90, עשור הדמדומים, עם סרט אחד בלבד ("טיפת מזל") מתוך המאה, פחות מכל עשור אחר מאז שנות ה-60. העשור וחצי האחרונים עם נציגות מכובדת באמצע הטבלה ("זוהי סדום", "אפס ביחסי אנוש" ו"סוף העולם שמאלה") והרבה לקראת סופה ("איים אבודים", "אביבה אהובתי", "בופור", "חתונה מאוחרת", "למלא את החלל", "הערת שוליים" ו"פעם הייתי").
זוכה פרס האופיר בפרס הסרט שממוקם הכי גבוה: "אביבה אהובתי" ביחד עם "בופור" (נגיד שהוא זכה). אחריו, "חתונה מאוחרת", "למלא את החלל" ו"הערת שוליים". "ביקור התזמורת", הסרט הישראלי הכי נצפה באמריקה, במקום ה-102.
בראש רשימת זוכי פרס אופיר בפרס הסרט שמכרו הכי מעט כרטיסים על פי "ספר הקולנוע הישראלי" עומדים שני הסרטים הלא זכירים של אייל חלפון, עדות לשחינות של 1999 ו-2005. "קרקס פלשתינה" עם 3,000 כרטיסים בלבד. "איזה מקום נפלא" עם 19,000. שאר זוכי אופיר שמכרו מתחת למאה אלף כרטיסים: "מעבר לים" (52,000), "קלרה הקדושה" (60,000), "החברים של יאנה" " (62,630), "שליחות של הממונה על משאבי אנוש" (64,981), "נקמתו של איציק פינקלשטיין" ו"שחור" (70,000), "עפולה אקספרס" (85,400) ו"ההסדר" (88,935).
סרטי המשך בקולנוע הישראלי. אז כמו שאמרנו, סדרת "אסקימו לימון" מצליחה להכניס את כל סרטי הסדרה המקורית וגם את הספין-אוף "סבבה" למאה הנצפים. אבל מה עם סרטי המשך אחרים? ובכן… על סרטי המתיחות של ברקן אין ממש חשק להשקיע אנרגיה. "אבא גנוב" הראשון פתח עם 350,000 כרטיסים, השני "התדרדר" ל-226,000, השלישי הצליח אפילו פחות שאין עליו נתון. אבל זה כלום לעומת "מאחורי הסורגים". הסרט הראשון, שזכה למועמדות לאוסקר ובוים ע"י האח ברבש, מכר מעל ל-600,000 כרטיסים ב-1984. הסרט השני שנעשה ע"י אותם אחים ממש ומופיע תדיר ברשימת הסרטים הישראלים הגרועים בכל הזמנים, מכר 7,850 כרטיסים בלבד. אאוץ'
עמוס גיתאי. מהבמאים הפוריים וה(לרוב) מושמצים בהיסטוריה המקומית. אז איך הולך לו בקופות? די צולע. הסרט הכי נצפה שלו הוא "עלילה" שהביא 62,000 צופים. אחריו "אזור חופשי" (נו, הסרט הזה עם נטלי פורטמן) עם 26,000 כרטיסים בלבד. "קדוש" ו"כיפור", השניים שנחשבים לעלילתיים הטובים שלו, עם 16,000 כל אחד.
הסרט הישראלי שיש לגביו את נתון הכרטיסים הנמוך ביותר באתר הוא "ילדי סטאלין" (218 כרטיסים) של נדב לויתן, עוד במאי פורה שלא מצא עדנה לא אצל המבקרים ולא בקרב הקהל (למעט "בנות").
סרט התעודה שמכר הכי הרבה כרטיסים הוא "עץ או פלסטיין" מ-1962. סרט התעודה היחיד שמופיע במאה הנצפים מכר 351,000 כרטיסים.
יש משמעות לקולנוע בחשיפה לסרטים ישראליים?
התחושה שלי היא שרוב החשיפה לסרטים ישראליים קוראת בשידורי טלויזיה ולא בקולנוע.
"מצור" במקום 38
לזה לא ציפיתי. לא רע.
בופור לא זכה באופיר
וזה לא משנה אם הוא היה בסוף הנציג לאוסקר.
כל הכבוד
תודה רבה
סחטיין על ההשקעה הרבה
המון תודה.
להודעה כזו לא מספיק פישלייק
צריך להגיד גם כל הכבוד על ההשקעה.
טוב, זה כמובן צריך להיות פוסט.
mook, שלחתי לך מייל, לכתובת שמצוינת בחשבון המשתמש שלך.