במקור: Irina Palm
במאי: סם גרברסקי
תסריט: סם גרברסקי, פיליפה בלאסבנד, מרטין הרון
שחקנים: מריאן פייתפול, מיקי מנוילביץ, קווין בישופ, סיובאן היולט
לפעמים נדמה שבתרבות האנושית קיים יחס הפוך בין זמן קיומו של מקצוע והשינויים שעבר, לבין הכבוד אשר רוחשים לבעליו. מעצב שיער מודרני זוכה ליותר יוקרה מאשר מסלק כינים פשוט, וגם סניטר ראשי" נשמע יותר מכובד מנער הפיפי. לא מפתיע, אם כן, שהמקצוע אליו מתייחסים בבוז הכי גדול הוא גם המקצוע העתיק ביותר בעולם.
מגי (מריאן פייתפול) היא אלמנה בריטית שקטה וצנועה כבת שישים. נכדה הקט שוכב חולה בבית חולים והדרך היחידה להצילו היא לגייס מספיק כסף לנסיעה לאוסטרליה, שם יזכה לטיפול לו הוא זקוק. לרוע המזל, למגי ומשפחתה אין את הכסף הדרוש, ואם לא ישיגו אותו בתוך חודש, לא יוכל הילד לשרוד את הנסיעה. על כן, מחליטה מגי להשיג את הכסף בכל דרך שתדרש.
מבלי לגלות לאיש, מוצאת מגי עבודה כמארחת במועדון סקס. למקרה שלא הפנמתם מהפסקה הראשונה של הביקורת, "מארחת" זה יופמיזם של יצאנית (אם אתם לא יודעים מה זה "יופמיזם", שאלו את עורך הדין שלכם). מגי אמנם חסרה את הגוף הצעיר של הקולגות לעבודה, אבל היא מפצה על כך בנתונים טבעיים אחרים: מיקי, בעל המועדון, מבחין שעור ידיה של מגי עדין ונעים במיוחד, ושוכר אותה לבצע בלקוחות עבודת כפיים.
הרעיון בתפקיד החדש די פשוט: גברים מכניסים את המיק ג'אגר שלהם דרך חור בקיר, מבלי לדעת מי בצד השני, ומגי משפשפת עד שיוצא ג'יני מהמנורה. בתחילה, סולדת מגי ההמומה מהתפקיד ורוצה לעזוב, אולם השכר טוב והילד, כזכור, גוסס. בתוך זמן קצר, מתברר שמגי לא סתם בעלת ידיים טובות, אלא גם חרוצה במיוחד. היא גורמת לגברים להגיע לשיאים שטרם ידעו והופכת במהרה למלכת ההאנד ג'וב של האזור. התור מחוץ לעמדה שלה הולך ומתארך, ומיקי מעניק לכוכבת העולה שם חדש, הולם יותר – אירינה פאלם.
על הנייר, סרט בריטי על עקרת בית מזדקנת שעוסקת בזנות בכדי להציל את חיי נכדה נשמע כמו מתכון בטוח לדרמה חברתית שעל דגלה ביקורת נוקבת כלפי הממשל והמדיניות הכלכלית. משהו שמכיל בתוכו לפחות שלוש סצינות של גברים מובטלים שיכורים שצורחים "פאק!" במבטא צפון-וולשי כבד, וכמה צלחות נשברות. למרבה הפלא, לא כך הדבר. 'אירינה פאלם' הוא סרט קליל ואופטימי, המגלה חיבה רבה לדמויותיו ומכיל לא מעט רגעים קומיים. התמונות שמגי תולה על הקיר בעבודה כדי להעניק למקום מראה יותר ביתי, הן דוגמה לרגע שכזה. גם הסצינה בה זוכה מגי להדרכה אישית מאישה משופשפת יותר בתפקיד, מעלה לא מעט חיוכים. ההתנגשות בין הנימוס הבריטי המאופק לעיסוק כה מלוכלך, ניכר היטב בפניה של מגי הנבוכה ולאחר מכן, בפני החברות הרכלניות שאינן יודעות על עיסוקה החדש.
הבעיה הגדולה של הסרט היא בחוסר היכולת להחליט האם הוא קומדיה או דרמה. מרוב רגעים סימפטיים וחיוכים מבודחים, רגעי הדרמה פשוט לא משתלבים. רוב הסרט נוטה יותר לכיוון הקומדיה, והסצינות הרציניות כאילו קוטעות בגסות את הקצב ומוציאות את העלילה מפוקוס. הרבה יותר כיף לראות את מגי מפריעה לזוג צעיר שמתעלס במכונית עם רדיו חזק מדי, מאשר את הויכוחים של בנה של מגי ואשתו, שאינם יודעים מהיכן יביאו את הכסף לנסיעה.
בעיה נוספת, מבחינת חלק מהצופים, עלולה להיות הנאיביות של הסרט. מיקי (מיקי מנוילוביץ') אמנם מאיים ומנסה להפחיד בתחילה, אולם קשה שלא לחייך כשמזהים את המנגינה שבוקעת מהמכשיר בידו ומבינים שהרגע נפסל בסופר מריו. כל התייחסות לחייהן הקשים של הזונות, לאופיים של הלקוחות הנואשים לגמירה אחת טובה, או למעורבות בעלי מועדוני הסקס בעולם התחתון, לא זוכה ליותר מרמיזה קלה שנעלמת והופכת לא רלוונטית לעלילה המרכזית.
אך למרות הנטייה הגבוהה לנאיביות, 'אירינה פאלם' בכל זאת נותר מוצר דרמטי-קומי משובח, בעיקר בזכות הבמאי סם גרברסקי. הסרט שם דגש על הפרטים הקטנים (כגון עובדת בנק חבושה במצנפת של סנטה קלאוס, שמסרבת לתת למגי הלואה), ושומר על קצב נוח למעקב של הסיפור. לא חשבתי שאי פעם אכתוב משפט כזה, אבל מונטאז' האורגזמות הגבריות בהחלט משאיר טעם של עוד. הפסקול הבנוי ברובו על גיטרה חשמלית, מלווה את מגי ברגעים בהם היא מתלבטת לגבי המשך צעדיה או עוברת שינוי משמעותי בגישתה לעבודה. הגיטרה נותנת את הטון רוב הזמן ומשתתקת כשצריך פשוט להקשיב לבדיחה טובה. ככה זה כשעל הפסקול אחראי הרכב בשם "גינזו".
אי אפשר שלא לציין את הופעתה המפתיעה של מריאן פייתפול בתפקיד הראשי. מי שהיתה פעם אחד מסמליה העיקריים של תרבות הסקס, סמים ורוקנרול, מופיעה על המסך כסבתא שמנמנה וביישנית שחוששת לבטא מילים אסורות. אם לא הייתי מודע לעבר שלה, הייתי משוכנע שהיא מופנמת ומתרחקת מעימותים גם בחיים. מנוילוביץ', שמזכיר גרסה בלקנית של ששון גבאי, מוסיף הופעה טובה משלו כאדם שעוסק במקצוע הבזוי מכולם ועדיין מעורר חיבה.
'אירינה פאלם' הוא סרט על זנות בלי סקס. סרט על מצוקה כלכלית בלי סלאמס. סרט על עולם תחתון בלי פשע. סרט על אישה שתעשה הכל בשביל משפחתה, אבל בלי לשכוח לחייך.
- האתר הרשמי
- מריאן פייתפול
- גלורי הול – מדריך למשתמש
הממ...
איכשהו זה מודל קבוע לסרטים בריטיים: אשה/נשים מבוגרות וממוסדות הזקוקה/זקוקות לכסף, ומוצאת את עצמה עושה משהו 'לא מכובד' או לא חוקי, ונהנית מזה. ראינו את זה כבר ב'להציל את גרייס' וב'נערות לוח השנה' (ובגרסה הגברית ב-The Full Monty) שעל כולם אפשר היה לכתוב ביקורת מאוד דומה לזו.
'להציל את גרייס'?
מה היה שם?
תזכיר/י לי.
פשוט ראיתי את הסרט
הזה לפני כמה שנים, בקולנוע.
'להציל את גרייס'?
כמו ב'העשב של השכן'-אחרי מות בעלה שהשאיר אותה עם חובות עצומים , גרייס נאלצת לסחור בסמים.
'להציל את גרייס'
ביקורת: כתבה מספר 62
אלה בדיוק הסרטים שאירינה פאלם הזכיר לי
הבדל אחד: את אירינה פאלם אהבתי, השניים האחרים היו קיטשיים מדי לטעמי.
זה נכון,
ומה שמצחיק הוא ש'אירינה פאלם' הוא בכלל לא סרט בריטי אלא בלגי. הבמאי סיפר שלא הצליח למצוא מימון לסרט בבלגיה, אז נאלץ להעביר אותו ללונדון.
על שם
בסרט, מיקי מסביר למגי שהוא בחר לקרוא לה "אירינה" כי זה שם שנשמע אקזוטי ומפתה. כנראה שאנחנו לא קונים חומוס באותו מקום, כי לא היה שום דבר אקזוטי באירינה שמכרה לי את הגביע.
הערת עריכה: מה הכוונה ב- ''נטיה גבוהה לנאיביות''?
הערת עריכה: מה הכוונה ב- ''נטיה גבוהה לנאיביות''?
נטייה גבוהה לנאיביות – להאמין ללא סיבה ובתדירות גבוהה שמשהו טוב יקרה.
לדוגמא, ההערה של מגהטרון בסוף כל פרק של הרובוטריקים שהוא עוד ינקום באופטימוס פריים שהרס את התוכנית השבועית שלו להשתלט על העולם, או השאלה שה"המוח" שואל כל שבוע את פינקי כשהוא הוגה את התוכנית השבועית *שלו* להשתלטות עולמית ("האם את חושב מה שאני חושב?"). באופן כללי, ניתן להגיד שמחשבה על השתלטות עולמית היא נטייה גבוהה לנאיביות (או, לחילופין, להתחיל מלחמה יבשתית באסיה. תשאל את ויזיני או את בוש)
לא להתבלבל עם נטייה לנאיביות גבוהה, כמו קפיצת בנג'י אלחוטית מבניין עזריאלי, או האמונה שאולסי פרי לא באמת השתמש בסמים
''לא חשבתי שאי פעם אכתוב משפט כזה''
"…אבל מונטאז' האורגזמות הגבריות בהחלט משאיר טעם של עוד" (הנאיביות המודעת-לעצמה)
איך זה שיש סצינה אחת כזו
(או כמה כאלו) סותר את התפיסה האופטימית-נאיבית שהסרט מציג?
הפסקה האחרונה בביקורת נותנת דוגמאות
בעצם
עוד קודם לכן יש פסקה שלמה שמפרטת את עניין הנאיביות.
סרט דרמה לכל דבר
אני לא מבין איך אפשר להתבלבל אפילו לרגע. זהו סרט דרמה לכל דבר עם כמה הברקות קומיות ואין פה שום בלבול ידידי המבקר.
מצטער לאכזב
בעולם שבו סרטים כמו אבודים בטוקיו והעולם שבפנים המלנכוליים נחשבים קומדיות, אירינה פאלם הוא פצצת צחוק. בחלק מהמקומות הסרט מוגדר כדרמה ובחלק כקומדיה. אני בחרתי בפרשנות השניה. עד כמה שהייתה לי התלבטות בין הז'אנרים, הביקורת מסגירה את העובדה שבעיני, הסיפור מתרכז יותר בקטעים הקלילים והדרמה היא משנית. הרי לא כל קומדיה חייבת להכיל מישהו שחוטף בעיטה לביצים, ההומור יכול להיות מעודן. אם קומדיה היא סרט שברובו מנסה להצחיק, אני בהחלט חושב שאירינה פאלם הוא ברובו קומדיה.
מעבר לזה, מה חשבת על הסרט? עושה רושם שמעט מאוד גולשים צפו בו.
ואם כבר טענות 'זו לא קומדיה, זה סרט רציני'
ב-YNET טוענים ש"הבוס הגדול" הוא לא קומדיה, כי יש בו כוונות אמנותיות (בלינק – ביקורת מלאת ספוילרים, שמיועדת למי שצפה בלבד).
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3434248,00.html
אם זו ההגדרה שלהם לקומדיה
צ'רלי צ'פלין עשה כמה דרמות מאוד משעשעות.
פינגווין, לקחתי אותו בDVD אתמול
קיר גבס הוא מאד דק עד כמה שאני יודע :)
איזה סרט חכם.
ראיתי לפני כמה ימים, ומאז אני חושב עליו שוב ושוב – מזמן לא ראיתי סרט עם כל-כך הרבה תובנות לגבי מערכות יחסים ודרך ניהול חיים, ועוד כאלו שמוגשות כל-כך בעדינות.
זה מזכיר לי את 'כפרה', רק להיפך: שם יש סרט שנראה לך מבריק בזמן שאתה צופה בו, ואז אתה מגלה שהוא בעצם לא אמר הרבה; כאן יש סרט שנראה מינורי לחלוטין (גם אם נעים) בזמן הצפייה, ואז מסתבר שבעצם הוא עמוק ומיוחד.