בזמן שכאן אנחנו מתעסקים בעיקר בשוברי קופות כמו "משחקי הרעב" ו"הנוקמים", הסתובב בבתי הקולנוע סרט אחר שההישגים הקופתיים שלו היו אולי מרשימים יותר, וכאן כמעט שלא זכה להתייחסות.
יאיר רוה דיווח אתמול שהסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" ("Intouchables") עבר בשבוע שעבר את קו ה-300 אלף צופים בישראל. זה לא הגיע כרעם ביום בהיר: הסרט מוצג בארץ כבר עשרה שבועות, ומהרגע הראשון היה ברור שהוא להיט ענק. כבר בשבועיים הראשונים שלו הוא הביא צופים במספרים שמתחרים ב"משחקי הרעב", אבל מקבוצת גיל מבוגרת יותר, ועם "רגליים" ארוכות הרבה יותר. מספר הצופים לא פחת משבוע לשבוע. 300 אלף צופים פלוס יד נטויה הופך את הסרט לנצפה ביותר השנה בארץ, ואחד מהסרטים שאינם דוברים עברית או אנגלית המצליחים ביותר בארץ אי פעם (אם לא המצליח מכולם).
התופעה הזאת לגמרי לא ייחודית לישראל. בצרפת, משם הוא מגיע, הסרט הוא אחד משוברי הקופות הגדולים של כל הזמנים, והכניס שם יותר מ"אווטאר". בגרמניה ההכנסות שלו שוות לאלה של "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2", וגם במדינות אחרות הוא מדורג בליגה הגבוהה ביותר של שוברי הקופות. הסרט הכניס 343 מיליון דולר ברחבי העולם, עוד לפני שהוקרן בארה"ב אפילו פעם אחת. בדרך הוא לא רק הפך לסרט הצרפתי המכניס ביותר בהיסטוריה, אלא גם עקף את "המסע המופלא" וקיבל את תואר הסרט שאינו דובר אנגלית המצליח ביותר אי פעם (כוכבית: לא כולל "הפסיון של ישו").
כל זה, בשביל קומדית-באדיז.
אני כנראה אליטיסט פלצן מנותק מהעם ומתעניין רק בסרטי סינמטק יומרניים, או גיק ילדותי שרק גיבורי על מעניינים אותו. כך או כך, אני מנותק לחלוטין מרחשי ליבו של קהל הצופים, כי אני לא מבין את תופעת "מחוברים לחיים". לא כתבתי ביקורת מלאה על הסרט, לא משום שלא אהבתי אותו, אלא משום שלא היה לי מה להגיד עליו. מלוא טווח המחשבות שלי על הסרט מסתכמות, פחות או יותר, במשפט הבא: "נחמד". וזה אפילו לא משפט. זאת קומדיה נוסחתית, לגמרי לא מפתיעה אבל נחמדה, שמבוצעת טוב, ויש בה שני שחקנים מאוד נחמדים, ו… זהו, מה יש עוד להגיד. אם תשאלו אותי אם זה סרט טוב או רע, הקול שלי יילך בלי היסוס ל"טוב" – אבל לגמרי לא קלטתי את מה שהפך דווקא אותו, ולא אף אחד מסרטים דומים רבים אחרים, לתופעה בקנה מידה היסטורי. בטח הנשמה שלי מתה או משהו.
מכיוון שבעמוד הסרט של "מחוברים לחיים" יש שש תגובות, אני מניח ש-300,000 הצופים הישראלים שלו לא כוללים רבים מגולשי האתר. מישהו שראה אותו יכול לנסות להסביר?
מבחינתי ההיסטוריה התבלבלה. את "מחוברים לחיים" ביימו אוליבייה נקש ואריק טולדנו. זה לא הסרט הראשון שלהם – הם עשו כבר כמה קומדיות שכמעט שלא זכו לתשומת לב. אחת מהן היתה "ימים יפים" ("Nos jours heureux"), שהוקרנה גם בארץ למשך שבועיים בערך ב-2006, אבל אף אחד לא שם לב. הסרט נעלם לחלוטין: למיטב ידיעתי הוא אפילו לא יצא בארץ ב-DVD. הציון שלו בימד"ב הוא הבינוניות בהתגלמותה. מספר הצופים שלו בצרפת היה בערך אחוז אחד ממספר הצופים של "מחוברים לחיים".
וזה היה סרט כל כך טוב, משום מה! "ימים יפים" הוא קומדיה על ילדים ומדריכים בקייטנת קיץ. גם הוא די סטנדרטי. יש בו המון דמויות שעוברות תהליכים צפויים מראש. הוא לא מקורי במיוחד, הוא לא מחדש שום דבר, אבל משום מה אני ישבתי בו עם חיוך מרוח על הפרצוף מההתחלה ועד הסוף. מסיבה כלשהי הקומדיה הסטנדרטית הזאת היא נורא נורא כיפית. אם הסרט הזה היה הופך ללהיט ענק, הייתי מבין את זה לגמרי. אבל לא. הוא נעלם. "מחוברים לחיים" הוא תופעה אדירה. או שכל העולם בחר בסרט הלא נכון של נקש וטולדנו להישבות בו, או שזה אני. כנראה שזה אני.
לא ראיתי את מחוברים לחיים
כך שאין לי דעה עליו כסרט. מה שכן, לא הייתה בשלושת החודשים האחרונים שיחה אחת במשפחה שלי על קולנוע שלא כללה את שמו של הסרט. תמיד מישהו או ממליץ עליו, או עומד ללכת לראות אותו. כמעט הלכתי פעם בעצמי, אבל לא הרגשתי טוב ונשארתי לנוח בבית. הסרט הזה הוא מהמקרים בהם פרסום מפה לאוזן עובד יותר טוב מפרסום ממומן. אנשים רואים את הסרט, מספרים לאחרים שגם הולכים ואלה מעבירים הלאה את הבשורה. זה כמו דמדומים של גיל העמידה. התופעה רוחשת מתחת לפני השטח ובזמן שבלוגרים ומגיבים מתעסקים בג'וס ווידון ובטים ברטון, אנשים שפחות מתבטאים באינטרנט, מצאו סרט קטן שעושה להם טוב. זה הסרט הזה שמתואר כ"אתם חייבים לראות" בזמן ישיבה על כוס קפה. אנחנו נוטים לשכוח שרוב קוני הכרטיסים הם שקטים ולא מפרסמים את דעותיהם ברחבי הרשת. לרבים מהם אין אפילו פייסבוק. תמיד נחמד לראות שסרט מצליח בזכות המלצות של אנשים שצפו בו בלי לחכות שנה מראש. גם אם הוא לא חדשני או מתוחכם, או אפילו מצחיק במיוחד. סתם נחמד שיחסי ציבור זה לא הכל.
הכח של הקהל המבוגר בארץ ידוע.
בארץ "חצות בפריז" יכול להכניס יותר מ"רובוטריקים", ו"אלגנטיות של קיפוד" ו"פריחת הדובדבן" מוכרים יותר כרטיסים מ"תור". ידוע היטב שפנסיונרים הולכים בארץ לקולנוע יותר מטינאייג'רים, וזה נותן המון כח לקומדיות צרפתיות קטנות על הבדלי מעמדות ודמויות של קשישים, רצוי עם כלב, שלעתים קרובות משעממות אותי נורא.
אבל גם בתחום הזה, "מחוברים לחיים" הוא חריג. הוא מצליח הרבה מעל ומעבר לסרטים האחרים שהזכרתי, וככל ששמתי לב, לא היו לו שום נתוני פתיחה שייתנו לו יתרון – ז'אן רנו או ריצ'ארד גיר לא משתתפים בו. יש משהו בסרט הזה שעובד יותר חזק מסתם סרט שאפשר לדבר עליו על כוס קפה – כאלה ממש לא חסרים לנו.
סליחה!!!
אבל צעירים יכולים להנות מהסרט הזה בדיוק כמו מבוגרים, נא לא ליצור רושם מוטעה שעשוי להניס את הצופים הצעירים מלראותו. מדבריכם משתמע כאילו בית אילדן נוהר בהמוניו לאולמות ואין כניסה לצעירים.
וכן, הסרט הזה הוא אחד המהנים ביותר שראיתי מזה זמן רב בקולנוע, באתי בלי ציפיות (חשבתי שזה בכלל סרט אחר וקניתי כרטיס בטעות), ואני חייבת לומר שזו אחת ההשקעות היותר טובות של 40 שקל שעשיתי. השחקנים נהדרים והסרט פשוט מצחיק.
זה לא מה שהוא אמר
כמובן שצעירים יכולים להינות מהסרט, אך אין וויכוח על כך שזה סרט שרוב קהל היעד שלו בארץ מורכב מאנשים מבוגרים. לקהל היעד הזה יש השפעה גדולה מאוד על תחום הקולנוע בארץ. זה כל מה שהוא אמר.
אני הבנתי את הנקרא
ודיברתי בכללי, בגלל זה לא פניתי אליו עצמו, כי איכשהו התרשמתי ככה מהדיון על ארוחות משפחתיות ומחוברים לחיים.
גם אצלנו דיברו בכל ארוחה משפחתית על הסרט הזה
לא רק במשפחה שלי, אלא גם במשפחה של בן-זוגי.
הוא תואר כסרט נהדר וחכם, סרט שחייבים לראות.
באמת לא ראיתי אותו עדיין, אבל זה הדיבור עליו.
לא נהדר ולא חכם אבל...
ראיתי את הסרט היום בעקבות הדיון הזה. כמו שפשילר כתב הסרט נחמד אבל אוהו, כמה שהוא נחמד. אין בו תובנות עמוקות וחכמות, אין בו שום דבר יוצא דופן אבל יש בו המון חן, שני שחקנים כריזמטיים, כמה בדיחות שנונות, הרבה רגש על גבול הקיטש אבל לא מעבר לו ובעיקר הוא גורם לתחושה טובה. זה כנראה מספיק כדי להצעיד צופים אל האולמות ובינינו זה בהחלט לא מעט.
נכון, אבל
נסיעה מהירה ובריחה משוטרי תנועה, במצב בו אף-אחד לא נמצא בסכנת פגיעה, יכולה לזכות באהדתי על-גבי המסך (ואני יודע שזה יכול להוביל לתאונה בלה-בלה-בלה).
סחיטה באיומים של אדם חלש, רק כדי לצחוק על איך שהוא מציית לחזק מתוך אימה, הרבה פחות יכולה לזכות באהדתי.
מה שבאמת מטריד אותי זו ההנאה של הקהל מלראות אדם חלש מוציא מדי יום מכספו ומזמנו כדי לבצע פקודה של סחטן אלים. מטריד אותי חוסר האמפתיה כלפיו. ההנאה הזו היא סאדיסטית.
אני מסכים
שהנאה מהעובדה שהוא סובל זה ממש לא נעים.
אבל בסרט זה פחות " תצחקו עליו וכמה שהוא מסכן! תרקוד, קוף, תרקוד!"
ויותר " תראו את האדם חסר הרגש, שפוגע ברגשות אנשים בלי תשומת לב מקבל את עונשו"
"סרט Feel good"; "אתה יוצא עם חיוך גדול מרוח על הפרצוף"
ושאר ציטטות דומות ממגוון מקורות הן מה שדחף אותי לראות את הסרט.
ומה אפשר להגיד? צודקים.
שום דבר לא מפתיע בסרט הזה, אבל כמו שאמרתי פעם על 'כמו בגן עדן', יש משהו בקיטש אירופאי שהופך אותו להרבה יותר קל לעיכול מקיטש אמריקאי. הרי מה הסרט מלמד אותך?
1. שאנשים עניים (קרי, חסרי חינוך יוקרתי וכסף) ולא מתורבתים (קרי, פרימיטיבים שבאו מאפריקה) הם בעצם מלאי שמחת חיים וחיוניות (ואון מיני) שאנחנו, בני התרבות, איבדנו איפשהו בדרך.
2. שלמרות מגבלות – גופניות, משפחתיות, תרבותיות – אתה יכול להשיג הכל בחיים וגם להנות מהם אם רק תרצה מספיק ותשנה את הגישה.
3. שחברות אמת יכולה לחצות מעמדות, גזעים, תרבויות וצבע עור.
כל אחד מהמסרים הללו מעורר בי בחילה, ואילו הסרט עורר בי רצון לנשק את כל המעורבים בו – הוא פשוט זורח משמחה ומהתענגות עמוקה על החיים. הרגשתי טוב ויצאתי עם חיוך גדול מרוח על הפנים.
תרשה לי להגיב:
מצד אחד אתה אומר שכל אחד מהמסרים הללו עושה לך בחילה, ומצד שני רצית לנשק את כל המעורבים בסרט, שלטענתך (אני אומר "לטענתך" כי לא ראיתי אותו עדיין, אבל מאמין לך בלב שלם) נושא את אותם המסרים המבחילים, לדבריך.
מכאן אני מסיק שלאו דווקא המסרים הם המעוררים בך בחילה, אלא אולי דרך ההגשה שלהם, אליה התרגלנו מהקולנוע האמריקקי, או סתם סרטי feel good אחרים. אם כ"כ הרבה אנשים נדבקים בקלות בחדוות אותם מסרים מהסרט, כנראה שהמקום בו הוא מחדש הוא הדרך שבה הסרט מעביר אותם.
אגב, אני לא חושב שהמסרים שהבאת נכונים באופן גורף, אבל עדיין – יותר ממה שמקובל לחשוב.
הבעיה שלי היא עם המסרים, לא עם דרך הגשתם
ליתר דיוק, המסר הראשון בעייתי בעיניי כמעט בכל מקרה (כי הוא מהותני ופטרוני מאוד), והשניים האחרים בעייתיים כי הם מטשטשים בעיות מבניות משמעותיות מאוד: הם מציגים אידיאל כאילו הוא המצב בפועל.
אבל הסרט הזה מאמין במסרים הללו כל-כך בלהט, וכל-כך בתמימות, והמסרים עצמם כל-כך אופטימיים (בעיקר השני והשלישי), שאי-אפשר שלא להיסחף בשמחת החיים של הסרט. אני לא לגמרי בטוח מה ההבדל בינו לבין סרטים אמריקאים דומים – מה האמצעים שבהם הוא גרם לי להאמין בכנות שלו – אבל, בסופו של דבר, ל'מחוברים לחיים' פשוט האמנתי, בעוד שרוב הסרטים האמריקאים הדומים מרגישים כמו נסיון ציני לעשות כסף.
אלה גם המסרים של "הנשים בקומה השישית"
אולי זה מה שהצרפתים אוהבים לראות בקומדיות שלהם.
אגב, זה לא מאוד רחוק מהמסרים הבסיסיים של קומדיות הבורקס שלנו, כמו "צ'רלי וחצי".
בערך בשבוע הראשון להקרנתו,
עוד לפני ששמעתי על הבאז המטורף שהוא יוצר בארץ, בעודי מחכה שהקרנת "משחקי הרעב" שלי תתחיל ישבתי על אחת הספות שב"יס פלאנט חיפה" כשלפתע ראיתי בצד השני שלושה ילדים שנראים בערך בני 12-13 נכנסים לאולם, מתוך התעניינות של לאיזה סרט ילדים בגילאים האלו הולכים ניסיתי להסתכל על המסך שמעל הכניסה לאולם, אך אבוי – פוסטר קרטון גדול חוסם לי את טווח הראייה! אז קמתי.
בזמן שקמתי הניחושים שהיו לי בראש היו "מראה מראה – הסיפור האמיתי" או אולי עוד הקרנה של "משחקי הרעב".
ברגע שראיתי את שם הסרט התחלתי לצחוק, ואז התחלתי לרחם על הילדים – "אוי, מסכנים, הם לא יודעים שהם נכנסו לסרט צרפתי…"
מאז ועד היום אני מנסה להבין מה גרם לילדים האלו, שכנראה עמדו מול עשרות הפוסטרים שבכניסה לקולנוע, להצביע דווקא על הפוסטר עם הבחור השחור שמסיע סבא'לה בכיסא גלגלים ולומר "זה הסרט שאליו נלך!"
עכשיו כשאני קורא את הכתבה הזו השאלה ההיא חוזרת אליי – מה גרם ליותר מ-300 אלף צופים לבחור ללכת דווקא ל"מחוברים לחיים"?!
ניחוש:
הם הגיעו לקולנוע באופן ספונטני, לא היו כרטיסים למה שרצו, שמעו את הבאזז או שהקופאי המליץ להם (לפני שידע שזה סרט מבוגרים), קנו ונכנסו.
השאלה היא מה הם חשבו כשיצאו משם. אני חושב שהיית צריך לוותר על "משחקי הרעב" ולהמשיך במארב עד יציאתם מהסרט…
בחייכם
יש משהו שגורם לקיבה של בני 13 להתפוצץ אם הם נחשפים לסרטים צרפתיים? אתם גורמים לזה להישמע כאילו זאת אופרה באורך תשע שעות עם אזיקים שכובלים אותך לכסא. קצת פרופורציה. זה סרט מאוד נחמד. אני לא חושב שהם סבלו.
גם אני לא חושב שהם סבלו,
אבל אני גם לא חושב שזו בחירה ראשונה, שניה, או אפילו שביעית של ילדים בני 13 שבאים לראות סרט בימינו בקולנוע מרובה אולמות. לצערי, כמובן.
אני שוב מציין שזה היה בשבוע הראשון להקרנתו בארץ.
לפני שידעתי שהוא ממש מצליח ושהוא ככל הנראה טוב.
הדבר היחיד שידעתי עליו זה שהוא סרט צרפתי מהסוג שמרתיע בדרך כלל ילדים בני 13, ולכן הופתעתי ששלושה כאלה נכנסו לסרט.
הסרט הראשון שראיתי בהקרנה בבית הקולנוע היה 'בילי אליוט'. ממש לא מתחרטת על זה!
הניחוש שלי, הם יגדלו להיות אוהבי קולנוע? :)
אולי לא רק לנו למבוגרים, נמאס מכל הציניות. לא צריך בהכרח לזלזל בבחירה שלהם.
לפי דעתי, מאחר וראיתי את שני הסרטים שצויינו, הילדים בני ה12-13 עשו את הבחירה היותר מוצלחת.
כשיש כיסא גלגלים על הפוסטר
אתה צריך פחות או יותר לדעת למה אתה נכנס. זה לא דומה, נניח, לסרט איטי, מהורהר ואומנותי שעל הפוסטר שלו מופיע ריאן גוסליג בתוך מכונית ספורט.
לחשוב שהפוסטר הזה גרם לי כמעט ולבטל את הסרט הזה מבחינתי, אותי אישית זה הרתיע כי לא רציתי שום דבר בסיגנון 'מהיר ועצבני'. שמחה שבכל זאת ראיתי את הסרט כי התאהבתי בו. :)
נתת לי עכשיו את הרעיון לסרט האקשן הראשון שאפיק
(כשאהיה מליונר. או מליארדר. מה זה מליונר, בימינו.)
אני לא חושב שהם סבלו
ישבתי לאחרונה עם משפחה מורחבת לראות את הסרט וטווח הגילאים נע בין 15 לשישים ומשהו, כולם נהנו. גם הצעירים וגם המבוגרים.
לא בהכרח ,
אני בן 14 וראיתי את כל המועמדים לפרס הסרט הזר של גלובוס הזהב וגם שלושה מתוך המועמדים לזר של האוסקר, ואהבתי כמעט את כולם . אנחנו יכולים לראות גם סרטים שהם לא אנשים -הולכים -מכות -בלי סיבה- ודברים -מתפוצצים אתה יודע.
אני שמח לשמוע, באמת.
הלוואי ואני הייתי רואה אותם.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל אתה לא כ"כ דוגמה, כי בתור אחד שמסתובב פה באתר הזה, ברור שאתה מתעניין קצת/הרבה מעבר למה שמקובל אצל רוב ההולכים לקולנוע. וטוב שכך
כן ולא
את "העור בו אני חי" ראיתי עם ארבעה חברים ואת הערת שוליים עם ידידה טובה, אבל אני כן יכול להבין שאנחנו זה לא כולם (:
אבל למה אתה נותן לעובדות להפריע לקיטורי הנוער-של-היום?
לא שמעת על "והדרת פני זקן"? באמת, איפה הנימוס של הצעירים בימינו?
אני הודר אתכם
זקנים.
אני רוצה טישרט כזה!
(ל"ת)
גם "העור בו אני חי" ו"הערת שוליים" אינם כ"כ דוגמה.
שניהם סרטים מצוינים שפונים לקהל די רחב יחסית, וגם אני את שניהם ראיתי עם חברים (כל אחד מהם עם חבר אחר) לא ממש מתעניינים יותר מדי בקולנוע שאהבו אותם מאוד.
הערת שוליים פונה לקהל רחב?
גם דרך הסיפור הקולנועית שלו וגם הזירה התרבותית בה הוא ממוקם די יוצאי דופן.
או כמו שבראבא תיאר אותו לפני הצילומים:
"…אנחנו בסכנה הכי גדולה שיכולה להיות. אם הסרט הזה יוקרן בסינמטק יבואו רק 30 אנשים ו-60 ייצאו באמצע. זו תהיה קטסטרופה, אני בכלל לא מדבר בסרט, רק שותק ועושה מבטים".
http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/373/367.html?hp=16&cat=1901&loc=4
אולי הם פשוט רצו לראות סרט טוב?
אני יודע בוודאות שגם בגיל 13 היית נהנה מהסרט הזה. גם אולי אחד ההורים המליץ להם ללכת.
הסרט נחמד מאוד
ואני יכול להבין את ההצלחה שלו, כי הוא מאוד "הולך על בטוח". מבוסס על סיפור אמיתי, מלא ברגעים קומיים חביבים, משלב את זה בדרמה שאיכשהו מצליחה לא להיגרר לקיטש, ועושה את זה כל די טוב האמת…גם לי לא היה ממש מה להגיד עליו, כי הוא פשוט היה נחמד ולא התחרפנתי ממנו.
אותו דבר אני יכול להגיד אגב על "הנוקמים". הוא היה סרט אקשן\קומיקס טוב והכל, אבל לא היה לי יותר מדי מה להגיד עליו ואני לא כזה מבין את ההצלחה המטאורית שלו. כל אחד בקנה מידה שלו כמובן…פה יש מלא קהל של גיקים\חובבי קומיקס\ווידון ושם מלא קהל בטווח גילאים מבוגר יותר שפשוט מחפש סרט "Feel good" קומי-דרמתי לערב נחמד (ויש המון אנשים כאלה בעולם). והשמועות מפה לאוזן של "מחוברים" ממש טובות כנראה. ההבדל רק ש"הנוקמים" הוא סרט שמליוני אנשים חיכו לו והיה לו באז מטורף עוד לפני שנקנה הכרטיס הראשון ו"מחוברים" עלה על הגל של השמועות והביקורות החיוביות מחבר לחבר. עוד לא פגשתי מישהו שראה אותו ואמר שהוא לא טוב האמת…
הבדל נוסף הוא ששניהם סרטים שונים לחלוטין…או שסתם רציתי לזרוק שנהניתי מ"הנוקמים" והוא סבבה, אבל לא כזה סרט מעולה ששווה את ההצלחה המחורפנת הזו. Here, I said it.
התשובה בגוף התגובה
לא ראיתי עדיין את "מחוברים לחיים", ואני מסכים שהנוקמים הוא לא הרבה יותר מסבבה. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם ללהיט – בסופו של דבר מי שקנה כרטיס וחשב שהסרט מדהים, ומי שקנה כרטיס וחשב שהוא סתם נחמד שילמו אותו הדבר. כדי להצליח צריך קודם כל לא להרגיז אף אחד. "מחוברים לחיים" הוא כנראה דומה ל"נוקמים" לקהל המבוגר – יש לא מעט שחושבים שהוא מעולה, והשאר לפחות חיבבו אותו (או לא חשבו שהוא בזבוז של זמן). הראשונים מייצרים את ההייפ, האחרונים מונעים את היווצרותו של הייפ שלילי.
ההשערה שלי
לא ממש מסביר את גודל התופעה, אבל לדעתי הסוד של הסט הוא שהוא פונה להמון סוגים של קהלי יעד.
לפני שראיתי אותו חשבתי עליו בתור "סרט זר", סרט צרפתי שמוקרן בסינמטקים, ששמעתי שהוא טוב, אז ראינו אותו, ואז מסתבר שזו בכלל בעיקר קומדיה, אבל עם אלמנטים של "מערכת יחסים הנרקמת כנגד כל הסיכויים בין X ל Y". הוא אכן טוב, מצחיק, מרגש, משוחק היטב, אבל באמת לא משהו יוצא דופן.
אז הקהל הוא גם קהל, בעיקר מבוגר, של "סרטי איכות" (עזבו מה ההגדרה אומרת בדיוק), גם קהל רחב שסתם אוהבים קומדיות, גם קהל של דרמות וסרטים "מרגשים", ואני חייב להגיד שעצם העובדה שהכוכב הראשי הוא בן מיעוטים שחור ו(אם זכור לי נכון)מוסלמי כנראה פותחת עוד קהלי יעד, שמזדהים איתו יותר.
בארץ אפשר להוסיף את גורם היוצרים ה"ישראלים", שתמיד עוזר.
אבל סה"כ, סרט סבבה, לא יותר.
אולי כי אין שום דבר אחר לראות
הייתי לפני שבועיים בערך עם החברה בקולנע, הסרטים שהוצגו היו:
הנותנת – ממש לא הסגנון שלנו.
הנקומים – ממש לא הסגנון שלה.
צללים אפלים – ביקורות דיי פושרות, עדיף לחכות לDVD.
עוד סרטים שלא שבו את תשומת ליבי.
מחוברים לחיים – סרט שנראה נחמד בשביל להעביר שעתיים עם פופקרן.
אני לא אתפלא עם המצב דומה אצל עוד אנשים, קהל היעד של "הנוקמים" ו"משחקי הרעב" מאוד שונה מקהל היעד של "מחוברים לחיים" ובתקופה האחרונה לקהל היעד הזה, שלא מחפש סרטי קומיקס, סרטים אלימים, או סרטים גסים, לא היה הרבה מה ליראות…
אנשים הלכו לסרט הזה באופן אקטיבי, לא פאסיבי.
אחרת הוא לא היה הצלחה גדולה כל-כך.
מזכיר לי את הפוליטיקאים הנחמדים שאומרים עליהם
שהם הגיעו למקומות גבוהים בפריימריז לא כי הם כאלה אהודים, אלא כי פשוט לא הכניסו אותם לרשימות החיסול.
מי שביימו את "ימים יפים" ביימו את "מחוברים לחיים"?
עכשיו הכל מתחבר! "ימים יפים" פשוט סרט ענק. הראו לנו אותו בבצפר פעם, וכולם נהנו מאוד. כמו שאמרת, זה באמת סרט שקשה לא לחייך בכלל לכל אורכו. אם "מחוברים לחיים" כיפי קצת כמו הסרט המקסים הזה אזי התופעה שמסביב לו מובנת לחלוטין.
ראיתי את "מחוברים לחיים" במסגרת הקרנה חינמית מהעבודה.
הסרט הזה נבחר ברוב קולות אצלנו כי באמת לא היה משהו יותר טוב לראות וכי הרבה אנשים שמעו ממישהו שזה סרט טוב…
על אף שגם אני שמעתי שזה סרט טוב, התיאור שלו לא היה מספיק "מפתה" בשביל שאני ממש ארצה לראות אותו. בפועל לא הפסקתי לצחוק ונדהמתי לגלות עד כמה שהסרט הזה מצוין. כששבתי הביתה וסיפרתי לחבר שלי שהוא חייב לראות את הסרט גם כן, הוא אמר "נראה".
אז אני מסכימה – התופעה הזו היא מדהימה. לא ברור איך הוא כל כך מצליח לא כי הוא לא מצוין אלא כי לשמוע ממישהו שהסרט טוב במקרה הזה הוא לא מספיק ובכל זאת הוא שובר קופות.
ולמה לדעתי הוא נפלא? הוא משלב 2 דברים שחסרים להרבה סרטים בימינו: מהנה ואמיתי.
אותי הכינו מראש
חברה הודיעה לי שלא אקרא שום דבר על הסרט כי מהתקצירים הוא נשמע נורא. מצד שני יא ביקשה שאם אשיג עותק, אביא לה אותו כי בא לה לראות שוב ושוב.
ראינו, ממש נהננו ואני ממליצה עליו הלאה.
הסרט כביכול לא מחדש אבל נוגע בדיוק במקומות הנכונים.
כי זה פשוט סרט נהדר
הוא מצחיק ומרגש ואנושי, והוא פונה לנתח גדול מאוד באוכלוסיה. השמועה עליו עוברת מפה לאוזן – לנו המליצו עליו, אנחנו המלצנו לאחרים.
ראיתי את הסרט בשבוע השני לצאתו, האולם בחן רחובות היה מפוצץ.
נכון, הייתי הנערה היחידה בקהל ורוב מוחלט של הצופים היו פנסיונרים (אני כבר רגילה להיות הנערה היחידה בקולנוע הזה), אבל אני כבר שומעת על משפחות שלמות עם ילדים שנהנינו מאוד מהסרט.
אני לא חושבת שזה מפתיע לראות בני 12-13 הולכים לסרטים כאלה. כבר הרבה לפני הגיל הזה הייתי רואה סרטים זרים ונהניתי מאוד. אז אין שום סיבה שנערים בגיל הזה לא ייהנו מהסרט הזה, שהוא קליל ומצחיק ומהנה.
מסכימה עם כל מילה
פרדוקס מבקר הקולנוע
זה אתה.
מבקרי קולנוע הם אנשים שראו הרבה יותר סרטים מהצופה הממוצע וקראו הרבה יותר על קולנוע מהצופה הממוצע.
כתוצאה מכך ההתרשמות שלהם מסרטים לרוב שונה מהצופה הממוצע, מה שנראה שחוק ולעוס בשבילם הוא חדשני ומרענן לרוב הצופים.
בנוסף לכך יש למבקרים פחות מוטיבציה להנות מהסרטים כיוון שהם לא משלמים עליהם אלא מקבלים עליהם תשלום.
רוב המבקרים (גולשים) באתר הם גם חובבי קולנוע יותר מהממוצע ולכן אין כאן התלהבות גדולה.
אהבתי את "יש למבקרים פחות מוטיבציה להנות מסרטים"
(ל"ת)
וואו
נראה לי שענית לי על שאלה.
"יש למבקרים פחות מוטיבציה להנות מהסרטים כיוון שהם לא משלמים עליהם אלא מקבלים עליהם תשלום."
כל סרט שאני הולך אליו, אני יוצא בהרגשה של "סך הכול היה שווה את הכסף"- אבל אני לא תמיד שלם עם ההרגשה הזאת כמה ימים אחרי. בדרך כלל אני מנסה לשכנע את עצמי שנהניתי, יש לי אינטרס להגיד שאהבתי את הסרט. בגלל זה אני מופתע כשאני רואה ביקורות רעות על סרטים שחשבתי שהיו בסך הכול מהנים.
מעניין.
זה נקרא דיסוננס קוגניטיבי
בגדול, זה אומר שאם יש סתירה בין הצורה שבה התנהגת לבין המציאות, אתה בוחר לשנות את הדרך שבה אתה זוכר את המציאות ולא את התפיסה העצמית שלך. אם, לדוגמה, הוצאת המון כסף על מוצר שקנית ב'ערוץ הקניות', תנסה לשכנע את כולם בסביבה שהוא נהדר כי זה פשוט יותר להאמין שהוא נהדר מלהאמין שיצאת פרייאר. (קצת) פירוט כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%A0%D7%A1_%D7%A7%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99
אני לא בטוחה שזו דוגמא לדיסוננס קוגניטיבי.
דיסוננס קוגניטיבי בד"כ משמש להסברת שינוי של עמדות מוקדמות, בעוד לגבי הסרט לא היתה לך ממש עמדה לפני שצפית בו… כמו כן, נראה לי שלרוב האנשים לא יהיה קשה לקבל לגבי עצמם את זה שהם בחרו סרט לא משהו. זה קורה לכולם מדי פעם.
מה שכן, יש לרכישה ולבעלות שלל אפקטים על דעתנו על מוצרים: אנשים שמתלבטים בין שני מוצרים שווי ערך ייטו בדיעבד להעריך הרבה יותר את המוצר אותו קנו, אנשים שמקבלים במתנה ספל לא ימכרו אותו במחיר אותו העריכו כשווי שלו, אנשים לא יחליפו כרטיס הגרלה בכרטיס אחר בעל אותם סיכויים לזכות גם בעבור תשלום…
חלק מזה עשוי להיות קשור לאותם מנגנונים כמו דיסוננס קוגניטיבי, אבל חלק מזה קשור לדברים אחרים (המין האנושי לוקה ברתיעה חמורה מהפסד, למשל).
חלק ממה שאמרת נכון,
אבל זה לא מסביר שום דבר בקשר לסרט הספציפי הזה, להבדיל מכל סרט אחר.
סתם מעניין אותי
איזה סרט ציפית שיתפוס את הבכורה בשלב הזה של השנה? כי אני לא מצליח לחשוב על תופעה אחרת וחוצת קהלים שאתה יכול להגיד שזה שהוא לא נמצא בראש זה עוול, ואני מניח גם שלא היית מופתע או מוצא לנכון לנחור בבוז אם מישהו היה אומר לך מראש ש"מחוברים לחיים" יחצה את מחסום ה-100, כיאה לסרט "לב-י" עם באזז.
מה שאמרת על התשלום אפילו מגובה במחקר
המשפט הזה מאוד הזכיר לי את המחקר של פסטינגר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, בו נדרשו אנשים לבצע מטלה משעממת וארוכה ואחר כך לפרט כיצד הם חשו לגבי המטלה. אלו שקיבלו כ-20$ עבור עבודתם הביעו עמדה שלילית הרבה יותר מאלו שקיבלו רק דולר אחד עבור עבודתם, מכיוון שאלו שקיבלו רק דולר היו צריכים לספק לעצמם סיבה טובה לכך שעשו את המטלה עבור שכר זעום. לגרום לעצמם להאמין שהעבודה הייתה מהנה חסך מהם דיסוננס קוגניטיבי.
http://en.wikipedia.org/wiki/Cognitive_dissonance#The_Induced-Compliance_Paradigm
מה שכתבת הוא בהחלט יישום מעניין של ממצאי המחקר לתחום הקולנוע/בידור. אני יכול לחשוב על כמה סרטים שראיתי אותם בקולנוע ויצאתי במחשבה שהם לא רעים, אך כשצפיתי בהם בשנית בבית, כשהוקרנו בטלוויזיה, לא הבנתי למה חשבתי שהם בכלל שווים צפייה.
נראה לי שהפסקה האחרונה יותר קשורה
לעובדה שהחוויה הקולנועית היא תמיד גדולה יותר וכופה יותר ריכוז, ומשפיעה לטובה על כל סרט (בעיקר סרטי אקשן, אבל גם על דרמות איטיות או קומדיות).
מבחינת "עלות" אני לא כל כך מבדיל בין סרט בקולנוע או בבית, כיוון שמבחינתי מרבית העלות היא השעתיים שאני משקיע בסרט ולא ה-50 שקלים. למעשה, ביחס עלות/זמן קולנוע הוא אחד הבילויים היותר זולים שיש.
יש דרך לדעת מה הסרט המצליח בישראל בכל הזמנים?
בשנות ה-50-60-70 אנשים הלכו הרבה הרבה יותר לקולנוע – לעיתים קרובות כמה ערבים בשבוע. ולא הייתה להם בעיה לראות את אותו הסרט שוב ושוב. אומרים שסלאח שבתי מכיר 1.2 מליון כרטיסים (קשה לי לראות סרט אחר שובר את השיא הזה בזמן הקרוב) – באותה תקופה הוקרנו בהצלחה לא מעט סרטים זרים בארץ, שבהחלט ייתכן שמכרו הרבה יותר כרטיסים מ"מחוברים לחיים".
זהו, שאין דרך
ככל הידוע לי לא פורסמו נתונים רשמיים על מכירת כרטיסים בארץ לפני שנות האלפיים, ובעצם גם היום הם לא מתפרסמים באופן סדיר.
ו"אווטאר" מכר כ-1.2 מיליון כרטיסים בארץ.
טוב לדעת. למען האמת זה קרוב למספרי המכירות בארה"ב
ביחס לאוכלוסיה. אבל יש מעט מאוד שוברי קופות הוליוודיים שמיצרים את אותה רמה של באז גם בארץ.
לדעתי זה פשוט בגלל שכל אדם בערך הוא בקהל היעד של הסרט
נניח, סרט כמו האוונג'רז לא ממש פונה לרוב הקהל המבוגר, וודי אלן לא ממש פונה לרוב הקהל הצעיר ואילו הסרט הזה פונה לכולם כולל כולם. באמת אין בו שום דבר יוצא מגדר הרגיל, אבל היכולת לעשות טוב לכל מי שצופה בו זו תכונה לא טריוויאלית בסרט.
וחוץ מזה, אני משער שהנושא ה"מרגש" של הסרט גם כן גורם לאנשים לחוש צורך לומר לאחרים לראות אותו, מעבר לכך שהם נהנו.
גם אני יכול להעיד שאמא שלי (שלא חובבת קולנוע) שמעה על
הסרט מחברות משותפות.
אני לא חושב שצריך להשוות את הסרט לסרטי גיבורי על. אמא שלי וחברותיה (ואני מאמין שגם חלק גדול מאלו שהלכו לסרט) לא יודעות מה זה גיבורי על. אמא שלי מכירה גיבור על אחד, סופרמן, וכל סרט סופר הירוז (כולל "האביר האפל") הוא "סרט סופרמן" שמיועד לילדים מבחינתה . גם סרטים "אומנותיים", כאלו שמוקרנים בסינימטקים לא ממש מדברים אליה. סרטים כאלה יותר מדברים לאנשים שאוהבים קולנוע, לא כאלה שהולכים לסרט פעם בכמה חודשים.
בנוסף נראה לי שהעובדה שהסרט בשפה זרה גם הוסיפה לו פן של "איכותיות" במובן שזה לא עוד ג'אנק פוד מבית היוצר של הוליווד.
אני גם לא חושב שזאת תופעה חדשה. יש הרבה סרטים אירופאים שמדברים לכל המשפחה, שהם בגדול "רק" קומדיות נחמדות ומשכו קהל גדול יחסית בארץ כמו "להתראות לנין", הסרט על החולה טורט הגרמני שבורח עם האאודי ששכחתי את שמו, ו"הארטיסט" (ולפני שתשלפו מספרים, אז הצליחו יחסית. אולי לא כמו במקרה הזה. בכל מקרה זה לא העניין).
נכון שאלו סרטים נחמדים ותו לו למי שרואה סרט פעם בשבוע, אבל יש הרבה אנשים שלא מחפשים את הסרט הבא שיפיל אותם מהכיסא. מבחינתם סרט שיש קונצנזוס שהוא נחמד הוא סיבה מצוינת בשביל להחליף את המפגש בבית קפה בקולנוע.
מההכנסות של הסרט מסתבר שיש לא מעט כאלו.
לטעמי להתראות לנין הוא הרבה יותר
מ"רק קומדיה נחמדה"
הסרט לגבי היה הרבה יותר מזה.
כולנו קראנו את המשכוכית, לא?
(ומי שלא קראה, שתקרא. המשכוכית, מאת קוני וויליס.)
מחשבות שליליות על הסרט
אני קורא פה כבר הרבה שנים מפעם לפעם, ולא זכור לי שהגבתי (אולי פעם או פעמיים שכבר שכחתי). הסרט הזה והבאז סביבו כל-כך היו מוזרים ובעייתיים בעיני שאני פשוט מרגיש שאני חייב לשפוך קצת עצבים.
רד פיש, לא רצית להיות פלצן, אז אני אהיה הפלצן המנייאק בשבילך, ובשביל כל האחרים שסירבו להשתתף בהנאה העצומה מהסרט הזה.
אני יכול להסכים שאם מסתכלים על זה הסרט הזה כאילו שלא ראינו אף פעם סרט ולא קראנו ספר ואנחנו מנותקים מכל תופעה תרבותית באשר היא (נגיד שאפשר לדמיין כזה דבר), אז מדובר בסרט בינוני עד בינוני מינוס. אבל אנחנו לא מנותקים, ובתוך ההקשר התרבותי והאמנותי של חיינו מדובר ביצירה שהיא פשוט מחליאה, ואני מצטער על המילים הקשות.
אני אחלק את העניין לשניים: תוכן (סיפור, עלילה, ערכים רעיוניים) וצורה (סגנון קולנועי, ערכים אסתטיים), כשהחלק של הצורה יותר חשוב בעיני כי אף אחד שאני קראתי או דיברתי איתו על הסרט לא התייחס לזה, למרות שזה לדעתי מאוד חשוב כאן, והייתי מאוד שמח לשמוע דיעות בנושא זה של אנשים שמתעניינים באספקטים הצורניים של אמנות הקולנוע וראו את הסרט.
אבל קודם כמה מילים על התוכן: מדובר ביצירה אנאכרוניסטית מעין כמותה, בצורה שהיא ממש מקוממת. זה לא סתם שלקחו מבנה עלילתי שכבר מזמן הפך לקלישאה ועשו עליו סיבוב נוסף – אם זה היה רק זה אז מילא, רוב הסרטים עושים את זה ומדובר במשהו בלתי נמנע. אבל כאן עשו משהו הרבה יותר בוטה. המיחזור כאן הוא לא רק של עלילה נדושה (עני=מחובר למציאות=שמח=אותנטי=שופע ויטאליות מול עשיר=מנותק=בעל טעם אמנותי נלעג=מזויף=עצוב, אבל הם מתחברים ולומדים אחד מהשני) אלא גם של קונפליקט רעיוני-ערכי שאבד עליו הכלח ושההחייאה שלו היא פשע אסתטי, אם לא פשע ערכי.
אני ממש לא מחפש דידקטיות בקולנוע, ולא חושב שקולנוע או כל סוג אחר של אמנות צריכים להעביר "מסר" או לשרת את הערכים ההגמוניים בחברה. אני לא זוכר מתי ראיתי סרט וסלדתי מהערכים התרבותיים (בניגוד לערכים האסתטיים) שלו. אבל כאן אני מרגיש שהאסתטיקה הזעיר-בורגנית הקיצונית, שהיא דבר דוחה כשלעצמו אבל בוודאי לא פשע מוסרי, גוררת איתה גם תפיסת עולם ערכית מקוממת. עשירים לא מתנהגים ככה. לבנים זקנים לא מתנהגים ככה. אלו לא הבעיות שלהם. זה לא החיים שלהם. שחורים עניים לא מתנהגים ככה ולא חושבים ככה, ואלו לא הבעיות שלהם. החיקוי פה הוא לא של המציאות אלא של איזה אידיאל אסתטי-מוסרי מסריח מהמאה ה-19 שכל הזקנות בישראל אוהבות לאהוב ואוהבות להאמין שהוא עדיין רלוונטי בחיים של היום. ולמרבה הצער, כשאני אומר "זקנות בישראל" זה כאן כמטאפורה, מכיוון שהסרט הזה חייב את הצלחתו להרבה מליוני אנשים בעולם שמשום מה לבשו לרגל האירוע את תודעתן של זקנות בישראל, מה שמאוד מתמיה אותי.
אבל עזבו את כל זה. הדבר שבאמת רציתי לדבר עליו היום הוא העניין הצורני.
בניגוד לשטחיות והבינוניות המכוערת של התוכן של הסרט, מבחינה אסתטית-קולנועית הסרט הזה נושא עימו בשורה עצומה, ולדעתי בשורה טראגית. אני לא חושב שראיתי סרטים דומים לו מבחינה סגנונית אי-פעם, אלא אם כן ניקח בחשבון סרטים מז'אנרים אחרים לגמרי כמו "בחורים רעים 2" לדוגמה (סרט שנזכרתי בו משום מה בזמן הצפייה בסרט הזה).
לאורך הרוב המוחלט של הסרט, מלבד קטעים בודדים לקראת הסוף, הבימוי והצילום של הסרט מתנהלים בצורה שונה לגמרי מכל מה שמקובל בדרמות מהסוג הזה. השוטים קצרים להפליא. המצלמה זזה במהירות שאפילו סרטי הרובוטריקים לא יכולים להתחרות בה. חילופי התלבושות והתפאורות מסחררים (מה שמגיע לקיצוניות בקטעי החלפת התלבושות הפתטיים שמשום מה הסרט מסרב להסתפק רק באחד או בשניים מהם). לאורך יותר משעתיים אין כמעט שום צילום של עיר, אין מדיום שוט או לונג שוט כמעט בכלל. הסרט מתרחש בפריז ואנחנו בקושי בקושי רואים את פריז. 99 אחוז מהזמן המצלמה ממוקדת בפנים של אחד הגיבורים או בגוף שלו.
אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי כל זה הכניס ממש לעקה. אין רגע לנוח. אין רגע לחשוב. אין רגע להרגיש. אין רגע להתבונן סביב.
מדובר במשהו חדש ונורא לחלוטין, שאני ממש מקווה שלא יקנה לו אחיזה בעולם הדרמה הקולנועית בזכות ההצלחה של הסרט הזה. הבשורה האסתטית כאן היא בשורת האלימות של המצלמה והוולגריות של בימוי השחקנים. השחקנים בסרט הזה הם ממש הכל, הם המרכז היחיד של העשייה הקולנועית ושל המסר האסתטי. השחקן השחור הראשי באמת כריזמתי ומוצלח, אבל האופן בו הוא כל הזמן הדיקטטור של הפריים גרם, לפחות לי, אחרי שעה או שעה וחצי, לסלידה נוראית ממנו. כל מה שרציתי זה קצת מנוחה. קצת זמן לעכל את היצירה הקולנועית, שהשתלטה לי על התודעה ועל העיניים ועל האוזניים לגמרי.
זהו בינתיים, למרות שיש לי עוד קיטורים רבים.
תודה על ההקשבה.
ובכן
אני נהניתי מסגנון הצילום והבימוי, וחושב שהוא אחת הסיבות שבגללן הסרט היה מהנה ולא איטי ומעיק (אבל אני לא חושב שיש כאן בשורה חדשה כלשהי אלא סגנון סטנדרטי יחסית בסרטים מודרניים).
מלים כדורבנות
אמנם לחלק של הצילום לא שמתי לב בזמן הסרט, ולמרות שיש כמה צילומי נוף (השכונה של הגיבור, בית הספר, צרפת הכפרית ועוד), הסרט באמת מרגיש תיאטרוני קצת, ואינטנסיבי מאוד.
אבל למה שכתבת על העלילה אני מאוד מתחבר. אני הרגשתי יותר מבוכה מזעם על המסר המיושן הזה, אבל כמו שאמרת, קשה לי להבין איך מי שאהב את הסרט לא הסתייג ממנו. באמת, צריך רק לחשוב איך סרט הוליוודי דובר אנגלית זהה היה מתקבל – היו שולחים אותו ישר לשידורי הצהריים של הטלוויזיה. העובדה שזה הסרט הצרפתי המצליח ביותר אומרת דברים לא טובים על טעם הקהל שם.
אני חייב להגיד,
שהצילום של הסרט הוא הדבר הכי חיובי שאפשר להגיד עליו ולדעתי מקור המשיכה העיקרי שלו. העובדה שבשום רגע בסרט הבמאי לא הרגיש צורך "לקחת מנוחה" מהסרט ע"י האטתו עם תמונות נוף וקלוז-אפים על עצמים נייחים, רק על מנת להגיד "היי תראו! אני עמוק!", היא מה שגרם לכל כך רבים של אנשים שהם לא הולכי קולנוע קבועים, לראות את הסרט ולהמליץ לאחרים.
מאוד לא מסכים איתך
אתחיל בזה שכעסת מאוד אבל תכלס כמעט לא הבאת דוגמאות לטענות שלך, איזה ערכים? איזה אידיאל? מה שהשארת זה מילים גבוהות ויפות אך ללא הרבה עניין.
לגבי העלילה ה"פושעת" ללא אחיזה מציאותית כדבריך, הסיפור עצמו מבוסס על סיפור אמיתי, אני לא יודע אם אתה שחור-עני או לבן-עשיר, אבל אתה לא בהכרח יודע איך כל האנשים מתנהגים/חושבים.
לגבי התפיסה של "עשיר=בעל טעם אמנותי נלעג=מזויף=עצוב" זה כלל לא נכון, היצירות האומנותיות של העשיר קיבלו את הכבוד שלהם במהלך הסרט (אולי מלבד האופרה), במיוחד בסוף שהצעיר מזהה את תמונתו של דאלי.
לגבי צורת הצילום, (שמראש הטענה שלך לא נכונה, השוטים מגוונים מאוד מבחינת אורכם) זה כלל לא חדש, זה סרט דרמה על יחסים בין אנשים והדגש הוא על האנשים. ויש דוגמאות יותר קיצוניות כמו "אלוהי הקטל" שמורכב אך ורק שוטים בתוך בית (למעט הדקה הראשונה והאחרונה בסרט), מצד שני יש את הסרטים של וודי אלן שהדגש הוא גם הסביבה.
ואם כבר אתה מזכיר קטעי לבוש, לי זה הזכיר את הקטע מ"לישון עם האויב" משנת 91 http://www.youtube.com/watch?v=Xb1Aa0dcjMM
ועכשיו לדיעה שלי, ראיתי את הסרט היום עם אישתי שהסיגנון שלה זה "קומדיות (מג ראיין) רומנטיות" דוברות אנגלית בלבד, ואני חובב "אקשן (ספיידרמן) בידיוני". ושנינו ישבנו וצחקנו במהלך הסרט ונהנינו מאוד. השחקנים שיחקו נהדר, היה הרגשה של יחסים אמיתיים. המפגש המוסיקלי היה מעניין. וקטעי הפסנתר שליוו את רגעי הדרמה הוסיפו המון. ואני יכול להבין למה הרבה אנשים ממליצים עליו.
אתה צודק, בקטע של ה"תוכן" קיטרתי הרבה אבל לא ממש הבאתי דוגמאות, הסיבה לכך היא שהצד הצורני יותר עניין אותי ואני עדיין רואה בו בשורה למרות הסתייגות המגיבים לי. ראיתי בחיים די הרבה דרמות ואני לא זוכר דרמה שצולמה ונערכה כמו סרט רובוטריקים. אולי יש לי חור בהשכלה, אשמח לתיקון.
בנושא התוכן, בקצרה: הסרט הזה עוסק באיש לבן זקן ועשיר המחנך גור כושים פראי ומביא אותו אל התרבות, ועל הדרך לומד ממנו קצת שמחת חיים אותנטית מהי.
בעיני זה נורא והיום. אפילו אם שמים את העניין הגזעי בצד, זה נורא ואיום.
המחשבה שהעני/שחור/צעיר מחובר יותר ל"טבע" (מכיוון שהוא הגיע זה-מכבר מהג'ונגל?) ולכן שמח ו"אותנטי" יותר מהעשיר ש"קולקל" על-ידי התרבות שמרעילה את החיים והופכת את האדם למזויף… המחשבה הזו היא רומנטיקה בביטוי השפל והדלוח ביותר שלה. לדעתי במאה ה-21 כדאי שנתקדם קצת.
ובנושא האמנות: היחס של הסרט הזה לאמנות ממש תמוה. לצחוק על אופרה? לצחוק על אמנות מודרנית? אני באמת שואל, איפה ומתי אנחנו חיים? הרעיון של העני חסר התרבות שצועק "המלך הוא ערום" כלפי האופרה וכלפי אמנות מופשטת מתאים לתחילת המאה ה-20, לא לימינו.
ובאמת נחמד שהוא בסוף למד לזהות את דאלי. אני לא מבין מה יש ללמוד מזה (שהוא בשל לקבלת משרה כאוצר האמנותי של המספרות וקופות החולים בפריז?).
זה מה שזה היה?
רק לצחוק על האמנות? חשבתי שזה היה יותר בקטע של "היפה והחנון", כלומר "גם זה וגם זה בסדר, בואו נלמד להכיר אחד את השני".
זה נכון שיש בסרט הזה גם את המימד של "היפה והחנון", אבל בנושא האמנות לדעתי אתה מבצע קריאת חסד מוגזמת.
הקטע של האופרה מבוים, מצולם וערוך בצורה שאין שום ספק שנועדה להגחיך את האירוע כולו, ולכן גם נבחרה סצינה פומפוזית במיוחד (אם אני לא טועה מ"חליל הקסם", דווקא באופן אירוני אופרה שנחשבת עממית). התגובה של הגיבור, האופן בו הוא מתפוצף מצחוק, לא יכולה להתפרש אלא כסוג של "המלך הוא ערום".
בנושא האמנות המודרנית: אולי אפשר בדוחק רב לפרש את הסרט כהתקרבות או כהבנה הדדית בין שתי דמויות שמייצגות תרבויות שונות. אולם:
א. גם אם זה נכון, זה די מגעיל בעיני, הזיהוי של ה"מופשט" עם האדם הלבן המתורבת וה"הקונקרטי" עם השחור הפראי. זה מגעיל גם ברמה הרעיונית וגם פשוט בכך שאין לזה שום קשר למציאות של החיים בימינו.
ב. לדעתי זו פרשנות דחוקה בכל מקרה. הרבה יותר הגיוני ופשוט להבין את כל הקשת הסיפורית הזו בה הגיבור בהתחלה לא מבין את האמנות המודרנית ובסוף יוצר בעצמו אמנות כזו שנמכרת בהרבה כסף, כביקורת על הצביעות והשטחיות (לכאורה) של התרבות הזו בכללותה. ולכן גם יש את הסצינה שבה הגיבור הלבן משקר לחבר שלו בנוגע למקור היצירה וגורם לו לקנות אותה בהרבה כסף, כדי להדגיש את השקריות וחוסר ההיגיון של האמנות הזו והשוק שלה. ועובדה גם שבסוף הגיבור השחור לא ממשיך עם האמנות, כלומר כל הסיפור הוא רק להעביר איזשהי פואנטה.
"לא יכולה אלא להתפרש"?
הסצינה של האופרה מתארת יפה את תחושת ה-WTF שיש לכל מי שמגיע לאופרה בלי היכרות מוקדמת ונותן לעצמו לומר מה הוא חושב. אני לא חושב שיש כאן נסיון לומר שהמלך הוא עירום, אלא בסך הכל ניצול של הפוטנציאל הקומי שיש בדיוק בסיטואציה הזו, של מי שנחשף לאופרה לראשונה.
אני עם רד פיש. נראה לי שהסרט, בדרכו המתנחמדת, לא ניסה ללעוג לאף אחת משתי התרבויות – לא של הלבן, ולא של השחור (לא נראה לי שהוא מתייחס לזו של השחור בתור "פראית" או ברברית). הוא צוחק על הניצוצות שעפים כשיש מפגש תרבויות כזה, וזה בערך הרעיון הקומי הבסיסי בכל קומדיית זוג מוזר שכזו.
אז בעצם מה שמפריע לך הוא שהתרבות ה"גבוהה" היא של הלבן וה"נמוכה" של השחור? מה לעשות שזה משקף את המציאות יותר טוב מאשר סיטואציה הפוכה…
סתם בשלוף, אני יכולה לחשוב של שני סרטים
שבהם דמות (לבנה, דרך אגב) נחשפת לאופרה בפעם הראשונה ולא רק שלא מוצאת את העניין מגוחך, אלא לגמרי מתחברת ליצירה ולצורת האמנות. להראות דמות שמגחכת ולא מתחברת לאופרה זו בחירה, לא משהו מתבקש.
זו הבחירה ההומוריסטית
והמתבקשת בסרט של "התנגשות תרבויות".
(מה הסרטים?)
"אישה יפה" הוא אחד מהם
ותמיד חשבתי שהרעיון שמישהו ייחשף בפעם הראשונה בחייו לאופרה ומיד יאהב את זה הוא מופרך ברמות קשות.
לאן הגענו
אם אני יותר מקפידה על ספוילרים ממך! מה עשית לי?
כן, אבל הראשון גרוע מהבחינה הזו
אמנם עבר לא מעט זמן מאז שטרחתי לצפות בו לאחרונה (אני לא אוהב את הסרט הזה), אבל עד כמה שזכור לי שם זו תרבות אחת שפשוט נחשבת כעליונה והבן לתרבות ה"נחותה" שותה אותה בצמא.
(את הסרט השני לא ראיתי).
זו לא הטענה נגד מחוברים לחיים?
אבל יותר גרוע, כי התרבות הנמוכה באשה יפה היא למעשה חוסר תרבות, ובמחוברים לחיים, מן הסתם, תרבות של מדינה אחרת שפשוט מקוטלגת כנמוכה.
אני חושב שהטענה היא
גם הקטלוג של גבוה ונמוך, אבל גם החוסר כבוד לתרבות הגבוהה.
אני חושב שהסרט מנסה, לאו דווקא בהצלחה, להימנע מהגדרה של נמוך או גבוה – הוא פשוט מראה איך מוזיקה קלאסית ואופרה נראות בעיני מישהו שלא מתורגל אליהם.
אפשר לראות את זה כתור עקיצה לתרבויות האלה, אבל אני חושב שאם הסרט באמת היה רוצה לצחוק עליהם הוא היה לוקח את הדברים האלו ומגזים אותם אפילו יותר.
כמו שאמרו, אין כאן קטלוג של גבוה ונמוך
לא זכור לי שאף אחד בסרט מתייחס לתרבות של האחר כנמוכה, נחותה או ווטאבר (בוודאי שהדמות שמייצגת את התרבות ה"גבוהה" לא עושה את זה). נראה לי שהסיווגים שאנחנו עושים הם תוצאה של הדעות הקדומות שלנו יותר מאשר תכונה כלשהי של הסרט עצמו.
יש כאן הרבה הנחה של המבוקש
בתחילת הסרט, למשל, הנכה יורד על המטפל על כך שאינו מכיר מוזיקה קלאסית. במהלך הסרט הוא מנסה להעביר אותו סדרת חינוך מוזיקלית, אבל כתוצאה מכך גם המטפל מעביר אותו סדרת חינוך נגדית, וכולם רוקדים אותה בהנאה. בסוף ברכב (הקטע שבאקספוזיציה) הם שומעים את המוזיקה של המטפל. לא של המעסיק. המעסיק למד ליהנות מהמוזיקה של המטפל.
גם הטענה לגבי "תרבות של מדינה אחרת" היא לא ממש ברורה. שום-דבר ממה שמראים בסרט לא נראה לי תרבות של מדינה אחרת. המוזיקה, למשל, היא מערבית למהדרין.
אם בכל זאת אני מקבל את הטענה (ואני מקבל אותה במידה מסוימת), הרי זה בגלל שהסרט מתיימר להציג את ההתקרבות ההדדית מתוך נקודת מבט אוריינטיאליסטית מובהקת. מצד שני, גם לאוריינטיאליזם יש בסיס מציאותי.
זה בגלל שמי שנוהג
קובע את המוזיקה.
יש חוקים בעולם הזה.
ההצלחה של הסרט משמחת
אנשים מתייחסים לסרט הזה כאל "נאום המלך" של השנה- דרמה איכותית עם הרבה הומור. כל מי שדיברתי איתו אהב אותו. אבל הסרט הזה באמת לא משהו, הרבה פחות חכם ואלגנטי מ"נאום המלך" והרבה פחות מרשים ומרגש מ"דבר אליה" (400 אלך כרטיסים) או מ"חיים של אחרים" (250 אלף כרטיסים). וההצלחה שלו בכל זאת משמחת מאוד, כי היא מוכיחה בפעם המי יודע כמה שיש בארץ קהל גדול מאוד עם ראש לסרטים זרים.
וואו, נאום המלך!
איזו שינה נפלאה חוויתי במהלכו
ציון בינוני? מקום 83 באמד"ב זה יפה מאד!
קצת מעל "לב אמיץ" למשל (למרות שברור שהוא לא ישאר שם, בכל זאת זה כנראה אורמ משהו..
האמירה התייחסה ל"ימים יפים", סרטם הקודם של צמד הבימאים.
שהציון שלו ב-IMDB הוא 6.7 – אכן בינוני להפליא.
הסוד להצלחה
גם אני, שבדר"כ נוטה ללכת נגד העדר, נשבתי בקסמיו המופלאים של הסרט המיוחד הזה. אני מאוד מאוד אוהב קולנוע ומנסה לצפות בכמה שיותר סרטים מחוץ לגבולות הוליווד, בעיקר קולנוע אירופאי.
לדעתי סוד הקסם של סרט הזה הוא בדרך עשייה שלו, שהיא מבחינתי הייתה לא פחות משיר הלל לחיים, עמוסה באהבה טוב אנושי והומור נפלא. אני לא יכול להסביר לעצמי מה הוא עשה שכל כך נוגע ואיך הוא הצליח להיות כל כך אמיתי ומצחיק(אגב לא זוכר מתי ראיתי פעם אחרונה סרט שבאמת הצחיק אותי), אבל די ברור לי למה הוא הצליח כל כך.
בעידן שבו סרטים לא בוחלים באמצעים – והכוונה פה היא בעיקר לאלימות, בשביל לגרום לתחושות זעזוע כאלו ואחרות(סתם סרטים שראיתי לאחרונה של האנקה ונואה – עמוסים באלימות ברוטלית או מרומזת אך מזעזעות כאחד – קולנוע תחושתי?), מגיע סרט שמצליח להזיז אותך באמת ורק מאהבה עצומה והומור וכל מה שנעים לנו, זאת כמובן מצד שני לעומת כל הזבל ההוליוודי הרגיל של סוף טוב הכל טוב, קיצ' כזה או אחר שלא מזיזים לך שערה בגוף – הופכים את הסרט הזה למה שהוא.
באמת שאני נובר במוח ומנסה להזכר בסרטים שגרמו לי לתחושות דומות ולא עולה כלום. כן יש סרטים צבעוניים נפלאים כמו של אמיר קוסטריצה או כמה יציאות של האחים כהן ובטוח שיש עוד הרבה(כלומר סרטים שמצליחים לגרום לחמימות בלב מחד, ומגיסא לא ליפול לקלישאות האיומות של הוליווד), אבל עדין, לפחות מבחינתי, לא בצורה חכמה ומשפיעה כל כך כמו הסרט הנפלא הזה.
איך הבמאים עשו את זה? אין לי מושג, מה שבטוח מדובר פה ביצירה מיוחדת ונדירה מבחינת מה שהיא מצליחה להעביר.
כן ירבו סרטים כאלה על עולמנו
אני כבר הרבה זמן שואל את עצמי
למה אין פה ביקורת למחוברים לחיים
ומה התשובות שעצמך מציע?
(ל"ת)
לפני שיציע הוא עוד מנסה להיגמל.
(ל"ת)
להיגמל ממה?
ופשוט התפלאתי כי כל מי שהלך לסרט אמר לי שהוא מדהים.
בדיחה, מבוססת על שורה של מאיר אריאל.
(ל"ת)
מתוך הכתבה:
"…לא כתבתי ביקורת מלאה על הסרט, לא משום שלא אהבתי אותו, אלא משום שלא היה לי מה להגיד עליו. מלוא טווח המחשבות שלי על הסרט מסתכמות, פחות או יותר, במשפט הבא: "נחמד"…"
במילה אחת: באז!
הסרט הזה נהנה מבאז מטורף בארץ. אני עדיין לא ראיתי אותו, אבל כמעט כל מי שאני מכיר, במיוחד מבוגרים ראו את הסרט ויצאו נפעמים. אנשים שכמעט ולא יוצאים מהבית והולכים לקולנוע אולי פעם בשנתיים, יצאו במיוחד לראות את זה. עוד לא פגשתי מישהו שראה את זה ולא התלהב.
איטי?
אוקי אני מבטיח בהן צדק שזה הקיטור האחרון על הסרט הזה.
"קולנוע אינטימי ואיטי"?!?!?!?!?!?!?
יכול להיות שפשוט לא ראיתי את הסרט שכולם ראו.
אולי כל הבעיה היא רק אי-הבנה אחת גדולה. אולי בטעות ראיתי את "מחוברים לחיים" בגרסת מייקל ביי.
הוא צרפתי, אז הוא חייב להיות אינטימי ואיטי
וגם אם הוא לא, אז הוא כן.
זה מזכיר לי איך תארתי את הסרט -
הוא כ"כ טוב שבכלל לא שמים לב שהוא צרפתי.
מאמר של רענן שקד
במוסף 7 לילות של הסופ"ש האחרון (1/6/12) רענן שקד נוגע בנקודה מאוד רלוונטית להצלחת הסרט, התור שלו דן בהשפעת תוחלת החיים הגוברת על התרבות. לדעתי הצלחת הסרט בהחלט קשורה לכך.
רד היקר
נשמתך מתה כבר כשכתבת לפני מספר שנים על הסרט המופלא והמרגש עד דמעות – האצ'יקו:
"בזבוז מוחלט של שעה וחצי מחייכם על סיפור באורך של משפט אחד"
לידיעה:
מעבר לחוסר הרגישות העמוק במקרה זה – הביקורות שלך מעולות ואני כבר שנים רבות גולש נלהב באתר (ממש התאבלתי כשהוא נסגר!! :-) ) כך שיחסית לאדם ללא נשמה – אתה בסדר אתה.
תודה רבה
ואני מצטער, נרדמתי לרגע ברגע ששמעתי את השם של הסרט המשמים וחסר העלילה "האצ'י
למה הסרט הזה כל כך טוב?
מתי בפעם האחרונה סרט, או ספר או תוכנית טלוויזיה או הופעה או משהו אחר גרמו לך לצחוק בקול רם למשך כל כך הרבה זמן? אני פשוט צחקתי, סליחה, נקרעתי מצחוק! כל הסרט. ובמציאות שלנו זו איכות נדירה. וכן, גם המשחק טוב והעלילה לא רעה, אבל זה פשוט מצחיק. זו הסיבה.
Bitch please.
רח' ג'אמפ 21.
לא ראיתי, אבל אני מניח שזה הומור של באנגים, שמנים וסקס. ובטח גם פלוצים. לא חושב שלזה התכוונתי
לא רק.
גם בדיחות פיפי קקי וסלפסטיק, אבל גם המון שנינות והומור עצמי. בכלל יש שם כל סוג של הומור שאפשר להעלות על הדעת. אבל מה זה משנה בעצם? זה פשוט עובד. "זה פשוט מצחיק", אם לצטט אותך.
גם באוונג'רס יש המון סוגים של הומור והוא גם מאד מצחיק. עוד משהו שמשותף לשניהם הוא שיש בהם הופעת אורח מוצלחת במיוחד.
אני יכול לחשוב על איזה שניים, שלושה, שלושים סרטים
ש"גרמו לי לצחוק בקול רם למשך כל כך הרבה זמן".
אני מניח שאתה מדבר על
סדרת אסקימו לימון?
לא.
כל סרטי מונטי פייתון, רוב הסרטים של מל ברוקס, סרטי ג'אד אפטאו שראיתי, "טניישס די", "סאות'פארק: הסרט"… רוצה שאני אמשיך?
מכיוון שהבאת שמות של קומדיות קאלט שוברות קופות
הרי שרק הוכחת את הטענה של מי שטען שהסרט כל-כך מצליח בגלל ההומור ה"מבריק" שלו.
הבעיה בהודעה שלו הייתה השאלה "מתי בפעם האחרונה".
מחוברים לחיים הוא לא הדבר המצחיק היחיד בעולם.
נופ.
הטיעון עובד באותה מידה אם התשובה לשאלה "מתי בפעם האחרונה" היא "מזמן" (ע"ע מונטי פייתון ויתר הסרטים שהוזכרו בתשובה).
אתה יכול לצנן קצת את ההתנשאות שלך?
תודה!
הדרך שבה אתה מניח
שכול מי שלא חושב ש "מחוברים לחיים" הוא הדבר הכי מצחיק ביקום הוא בברור ילד מטומטם בן 12 שלא יכול לצחוק אלא אם יש ציצים או פלוצים על המסך היא מרשימה ביותר, ומאוד מאוד מרגיזה.
ברצינות, זה לא כאילו "מחוברים לחיים" המציא את ז'אנר ההומור-שאשכרה-לא-מעליב-את-האינטליגנציה- של-הצופים-בו-ומניח-שכולם-רק-רוצים-לראות-דם-וסקס. והוא לא הסרט היחידי שאפשר ללכת אליו אם רוצים קצת לצחוק
הוא לא היחיד,
אבל להרגשתי חסר כאלו היום.
רב הקומדיות שראיתי לאחרונה נמאסו עלי בערךצאחרי שלושים שניות של בדיחות שרותים, גרעפסים וכו…
ציטוט מדף הפייסבוק של עין הדג
צרפת בחרה ב"מחוברים לחיים" כנציגה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
בהזדמנות זו אנחנו רוצים לנחם את הנציג הישראלי, יהיה מי שיהיה, על כך שגם הפעם לא יביא הביתה את הפרס הנחשק.
http://www.deadline.com/2012/09/france-selects-intouchables-as-foreign-language-oscar-submission/
ובהזדמנות זו, אם אתם בפייסבוק ולא לייקקתם את הדף שלנו, מומלץ לעשות זאת (מידי פעם מתפרסמים שם דברים שלא מתפרסמים כאן)
https://www.facebook.com/fisheye.co.il
חצי
לפי מה מחליטים בצרפת, או במדינות אחרות בעולם, איזה סרט ישלח כנציג לאוסקר?
בהתחשב בכך שהסרט לא זכה בסזאר, אז אפשר לשלול את האפשרות של שליחת הזוכה בפרס המקומי, כמו שעושים בארץ.
השיטה המקומית
היא המצאה מקומית, לא קיימת בשום מקום אחר (או כמעט שום מקום אחר – לא באמת בדקתי את הנהלים באורוגואי), והיא מטופשת לגמרי. אני מתכוון כמובן לשיטה שלפיה הזוכה ב"אוסקר" המקומי הוא אוטומטית הסרט שנשלח כנציג המדינה לאוסקר הסרט הזר.
נשפכות על זה אלפי מילים כל שנה, אז אין צורך להרחיב: הסרט שהכי מתאים לאוסקר הוא לא תמיד הסרט הכי טוב של השנה, ולהעמיד פנים שזה אותו הדבר פוגע בשתי המטרות של הפרס.
במדינות אחרות יש שיטות אחרות לבחור את הנציג לאוסקר. בדרך כלל יושבת ועדה כלשהי ומחליטה מה יהיה הנציג הנכון ביותר. ובמקרה הזה, אין לי ספק שזאת ההחלטה הנכונה. אם "מחוברים לחיים" יגיע לחמישיה, הוא יזכה; וקשה לי לראות מה יעצור אותו בדרך לחמישיה. (בפייסבוק, רז גרינברג העיר שזה נראה ככה גם ב-2001, כשהנציג הצרפתי היה "אמלי", שנראה כמו זוכה אוטומטי אבל לא זכה בסופו של דבר. אוקיי – אז האפשרות ש"מחוברים לחיים" לא יזכה קיימת, אבל עדיין נראית לי קלושה).
מה שטוב בסרט הזה
(וסליחה על הדיליי) הוא קודם כל שהוא מצחיק עד דמעות, אבל על זה כבר הסכמנו אז אני אוסיף עוד אבחנה. אני חושב שאמנם מבחינת הסיפור שהוא מספר הוא נוסחתי, אבל המבנה של הסיפור דווקא מיוחד. רוב הפעמים סרטים מהסוג הזה הולכים ככה- חצי שעה של הקדמה שמראה איפה הדמויות נמצאות לפני תחילת הסיפור, חצי שעה של "התחלת הסיפור" שמראות קטעים נחמדים/משעשעים/מרגשים שנוצרים עקב תחילת הסיפור, ואז יש עוד שעה של דרמה שמתפתחת, משברים, התגלות מחדש וכו'. בסרט הזה יש רבע שעה של הקדמה, ואז *שעה וחצי* של פאזת "תחילת הסיפור". יש המון, המון, המון התעסקות ברגעים הנחמדים, המשעשעים והמרגשים שבקשר בין השניים, הרבה מעל זאת שקיימת בסרט ממוצע.