ביקורת: מורדים

האם סרט ההמשך של "מפוצלים" יצליח להיות מטופש עוד יותר מהמקור?

בפרק הנוכחי של סדרת הסרטים הפופולרית המבוססת על סדרת ספרי הנוער הממש פופולרית, החברה הפוסט-‏אפוקליפטית המחולקת לפלגים מצויה במלחמה. גיבורתנו מסתתרת, יחד עם החבר שלה וקבוצה ‏של מורדים חמושים, לאחר שהממשל הרודני השמיד את הפלג שבו נולדה וגדלה. אבל במחתרת, ‏מתוכננת הנקמה: הגיבורה, כך מתברר, היא בעלת חשיבות מכרעת בהנחתת מכה ניצחת על ‏הממשל ופירוק המערכת המעוותת אחת ולתמיד. עד כאן על "משחקי הרעב: ‏עורבני חקיין, חלק ראשון", ועכשיו נעבור ל"סאגת מפוצלים: מורדים". ובכן, אותו הדבר.

בנוסף, אם ראיתם את "הרץ במבוך" (וחשבתם שהסוף היה אידיוטי לגמרי), חלקים גדולים ‏מהסרט ייראו לכם מוכרים להפליא, ורבות כבר נכתב על הדמיון הרב בין הסדרה הזאת לבין ‏‏"המעניק". ואם לאורך הסרט הקודם טריס, גיבורת הסרט, היתה סתם מישהי סופר-מוכשרת-‏מופלאה-מיוחדת, בפרק הזה היא כבר מקבלת במפורש את התואר של "האחת" – "‏The One‏" – ‏שהכל תלוי בה, כמו ב"מטריקס", "הארי פוטר", "אליס בארץ הפלאות", "סרט לגו" וכל סרט שני ‏בעשור האחרון. סדרת "מפוצלים", מתברר, היא ממוצע משוקלל של כל סדרות הפוסט-אפוקליפסה ‏לנוער.‏

חבל, כי על החיקוי הזה מתבזבזים דברים טובים. קודם כל: שיילין וודלי. זאת אחת השחקניות ‏הכי מרשימות ומקסימות בקבוצת הגיל שלה. הנוכחות שלה משפרת כל סרט. אפילו כשהסרט ‏מסביבה הוא שטות מוחלטת. העיצוב, הצילום וסצינות האקשן – ‏בניצוחו של רוברט שוונקטה ("‏RED‏") – גם הם יפים מאוד. ראויות לציון מיוחד הסצינות ‏הסוריאליסטיות הרבות שמתרחשות בתוך סימולציה, עולם וירטואלי בנוסח המטריקס, ו‏משחררות את הסרט ממגבלות המציאות וההגיון.‏

וזה טוב, כי כשהסרט אמור להיות קשור למציאות או הגיון כלשהם, הוא לא יכול לברוח מהחטא הראשוני של הסדרה הזאת: הטימטום. כבר העברתי ביקורת שלמה בהשתאות מ"מפוצלים", וחשבתי שהפעם פשוט אקבל את המצב כפי שהוא ואתייחס לסרט בפני עצמו – אבל פשוט לא הצלחתי. הנחות הבסיס שעליהן מושתת העולם של הסדרה כל כך ‏אידיוטיות, שגם אחרי סרט שלם להתרגל אליהם אי אפשר לקחת שום דבר ממנו ברצינות. לא, הרעיון של עולם שבו אנשים יכולים להיות רק כנים, אמיצים או ידידותיים, וכל אדם שיש ‏לו יותר מתכונת אופי אחת הוא איום על המערכת ולכן יש לחסל אותו, לא הפך לפחות מטומטם ‏במשך השנה האחרונה. למצב הבסיסי הזה הסרט מוסיף עוד מנה של עלילה לא-‏סבירה, לא-מוסברת או סתם מטופשת: קייט ווינסלט, כמנהיגת ה"רעים" מקדישה הפעם את כל ‏מאמציה לפתיחת קופסה חשובה מאוד שבה אמורה להיות הודעה חשובה מאוד מהאנשים שייסדו ‏את החברה המושלמת הזאת, כי היא מאמינה שזה יעזור לה (איך?) לממש את מטרותיה ‏‏(שהן מה, בעצם?). אבל את הקופסה יכולים לפתוח רק "מפוצלים", והדרך היחידה לפתוח אותה ‏היא לעבור מבחני סימולציה שיוכיחו שאותו האדם הוא גם אמיץ וגם חכם וכו' – כי מה יותר הגיוני ‏מלהפקיד את המסר החשוב ביותר לחברה בידי האנשים שאסור להם להיות חלק ממנה. גם לא ‏ברור למה צריך להוכיח "מפוצלות" עם כל המבחנים האלה כשממש בתחילת הסרט מוצג מכשיר ‏שיכול לזהות בין רגע את מידת ה"פיצול" של כל אדם, ולכמת אותה באחוזים, שזה הגיוני רק קצת פחות ממכשיר שכשמכוונים אותו על מישהו יראה לכם את ה-IQ שלו – יודעים מה, עזבו, אין טעם. כל ‏העסק פשוט אידיוטי מדי.‏

ושוב: חבל. פשוט חבל. "משחקי הרעב" כבר הוכיחו שפנטזיה לנוער לא חייבת להיות מטופשת. שיילין ‏וודלי היא רצינית ויכולה להיות כוכבת אדירה של סרטים שיתנו לה משהו לעבוד איתו. רוברט ‏שוונקטה יודע את העבודה. גם צוות האפקטים והעיצוב. אבל שום דבר מזה לא עוזר אם הכל ‏מתבסס על סיפור שהוא כזה גיבוב של שטויות, שמעתיק רעיונות מסרטים אחרים והופך אותם לטפשיים יותר.


פורסם במקור בוואלה, שם הטוקבקיסטים מספרים לי שאסור לי לבקר את הסרט כי לא קראתי את הספרים ושם הכל מוסבר