במקור: In the Land of Women
תסריט ובימוי: ג'ון קסדן
שחקנים: אדם ברודי, מג ריאן, קריסטן סטוארט, מקנזי וגה
אם לשפוט לפי מה שהאולפנים ההוליוודיים מנסים למכור לנו, אין כמו נסיעה למשך מספר שבועות לעיר קטנה. בילוי קצר בשולי הציוויליזציה, בקרב קרובי משפחה שלא ראית זה שנים, הוא התרופה המושלמת למשבר גיל ההתבגרות, אמצע החיים ותחילת תקופת הבלות. קרטר ווב (אדם ברודי מ'ה-.O.C') יודע את זה, וכשחברתו השחקנית המפורסמת זורקת אותו לאנחות, הוא יודע מה לעשות: לנסוע הרחק מלוס אנג'לס, לבקר את סבתו המקשקשת על מותה הקרב (על אף היותה בריאה לחלוטין) ולנוח.
קצת לאחר שהוא מגיע לבית של סבתא, מתוודע קרטר למשפחת הרדוויק: אמא חולה בשם שרה (מג ריאן), בת חטובה ומיזנטרופית למראה בשם לוסי (קריסטן סטוארט, 'החדר'), וילדה קטנה ומבוגרת לגילה בשם פייג' (הגרסה הצעירה של ג'סיקה אלבה מ'עיר החטאים'). על פי השמועות, יש במשפחה הזו גם בעל, אבל בקושי רואים אותו בסרט. כל אחת מבנות המשפחה, בדרכה, מתאהבת באדם ברודי. ובשעה שהן עוזרות לו להשתקם מהפרידה ההורסת, הוא עוזר ללוסי למצוא את מקומה בחברת התיכוניסטים הקלישאית המאכלסים את הפרבר, ולתקן את היחסים בין לוסי לשרה. תיאור העלילה הזה נשמע בסדר על הנייר, לא?
זו הנקודה שבה מתגלה האמת המרה: בסרט הזה לא קורה כלום. כלומר, לרגע חשבתי שעומד עוד שניה לקרות משהו, אבל אז הגיעו הקרדיטים. כל המאורעות בסרט שקדמו לכך(וב'מאורעות' הכוונה היא ל'התמזמזויות') הם משמעותיים הרבה פחות, ובכל מקרה ניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת. מה שכן יש בסרט הזה, בכמויות מפחידות למדי, זה אקספוזיציה.
נשות משפחת הרדוויק לא סתם מתאהבות בקרטר. הן שוטחות בפניו את כל סיפור חייהן. בפירוט. תוך כדי חזרה על נקודות מסוימות כמה פעמים, או חזרה על דברים שבת משפחה אחרת אמרה מוקדם יותר בסרט. קרטר, מצידו, מגיב בכמות מכובדת לא פחות של סיפורים על האקסית שזנחה אותו, ועל הקריירה הרומנטית המדשדשת שלו. הסיפורים האלה בנאליים מספיק ("הבת הטינאייג'רית שלי לא אוהבת אותי", או "מפחיד להיות חולה") כדי לא לעניין מאוד בפעם הראשונה – והדמויות האחרות שמספרות את אותם הסיפורים בפעם השניה, נכשלות בהוספת פרטי מידע שיהפכו את כל העסק לקצת פחות מרדים.
הדמויות מתארות בפירוט כל כך קיצוני את עברן ואת האישיות שלהן, עד שאנחנו לומדים להכיר אותן בצורה יסודית. חבל שלא קורה עם זה כלום. כשכן נוצרת האשליה שעומד להתרחש משהו, לא עוברות כמה דקות, והתסריט מנפנף את האירועים בחינניות והופך אותם לכל כך חסרי משמעות, עד שכמה ימים אחרי הצפייה בסרט, אני מתקשה להיזכר באחד מהם.
החוויה נהיית קצת פחות משעממת בזכות חינניותה של קריסטן סטוארט (או שזה רק אני?), ובזכות ניצני ההומור שפזורים בקמצנות לאורך הסרט. פה ושם נכנסת בדיחה טובה או פיסת הומור סלפסטיק מוצלחת (של מפגש מהיר וכואב עם עץ, למשל). מעל כל רגעי השעשוע הקלים האלה, עומדת בגאון הסבתא של קרטר (אולימפיה דוקאקיס) שפולטת שורות מקאבריות (למשל, כשהיא מנסה ללמד את קרטר מהו "הוספיס") בצורה כל כך נונשלנטית, עד שלא ידעתי אם היא אמורה להצחיק אותי, או לעורר אצלי רחמים.
למרות התפקיד הקצר שלה, הסבתא של קארטר היא היחידה שמצליחה להיחקק בזיכרון. ייתכן שזה בגלל שהם עושים כל כך מעט, אבל שאר השחקנים עושים עבודה נשכחת לחלוטין. כבר אמרתי שקריסטן סטוארט חיננית, אבל היא לא יכולה להחזיק את הסרט על כתפיה. אדם ברודי יוצר את הרושם שהוא יכול היה להיות משעשע, אבל כאמור, בסרט קורה כל כך מעט עד שאין לו אף פעם הזדמנות להוכיח את זה.
קצת יותר משעה וחצי לאחר שהוא התחיל, הסרט נגמר באותה צורה סתמית שבה התנהל לכל אורכו. בשלב הזה, יצאתי מאולם הקולנוע עם מחשבות מבולבלות בנוסח "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". אבל לצערי, זה לא היה בלבול טוב, מהסוג שתוקף אותי אחרי סרט מתחכם במיוחד עם טוויסט מפתיע בסופו. זה היה בלבול מהסוג הכי טריוויאלי – כזה שאני חווה כשאני לא מצליח להעלות במוחי שום פרט משמעותי שהתרחש במשך הזמן שבו ביליתי באולם הקולנוע. אין לי ספק שבזמן שאתם קוראים שורות אלו, כבר נשמט הסרט מזכרוני. לכו תדעו, אולי אני עוד אגיב לביקורת ב"אוי, נשמע סרט לא משהו. לא נראה לי שאני אלך לראות את זה".
- האתר הרשמי
- אדם ברודי
- מג ראיין
- קריסטן סטיוארט
- לך תבין נשים – הסברים שימושיים
נכנסתי ללינק הלהבין נשים, מצפה למשהו מבדר, ואלוהים אדירים מה זה הדבר הזה. בררר. חוץ מדבר אחד: מלא מתנות קטנות בזמנים אקראיים. מתנות זה תמיד כיף. בערך כל דבר אחר שהאיש כתב שם עורר בי בעיקר את הדחף העז לחנוק אותו לפני שהוא יצור עוד כמוהו.
לא ראיתי את הסרט
רק רציתי לציין שעצוב מה שקורה למג ריין עם הקרירה שלה. זהו.
איזו קריירה?
איזו קריירה?
בלונדה שמחקה אורגזמות? בת-זוג לתום הנקס? פני-מלאך אבל יש לה ביצים? לא יודע, היא עשתה כמה דברים פה ושם בכל זאת.
יש לה סרט אחד ממש טוב בכל הקריירה שלה, ועוד שניים לא רעים.
זה הכל.
אם יש שחקנית בהוליווד שמסתובבת עם שלט נאון מהבהב "הבטחה שלא מומשה" מעל לראשה, זו מג ראיין. אם יש למישהו מושג למה היא בכלל קיבלה את המעמד הזה אחרי סרט טוב אחד בלבד, זה בטח לא לי.
יש לה סרט אחד ממש טוב בכל הקריירה שלה, ועוד שניים לא רעים.
זה פשוט מטורף, הבחורה לא עשתה סרט אחד שהוא לא קומדיה רומנטית.
לפניי שנתיים בשעור קהילות חשיבה אהבה(נו, בית ספר פתוח דמוקרטי, מקרה אבוד) חשבנו על רעיונות לסרטים לסוף שנה בנושא אהבה, איכשהו כל הרעיונות שעלו כללו בכותרתם את שמה.
זה עצוב. תנו לבחורה דרמה, או רחמנא ליצלן, מתח.
דווקא ידוע לי על שניים שלה שהם לא קומדיה רומנטית.
הם פשוט לא הצליחו במיוחד בגלל הטייפקאסט.
הסרט היחיד איתה שאהבתי היה מתח, ''זכרון בדם קר''
בדואט עם דניס קווייד – הוא בוקר, היא אישה מוכה שיצאה לחופשי. אולי דווקא למרות מג ראיין ובזכות דניס קווייד (וג'יימס קאן וגווינית' פאלטרו בתפקידי חיזוק), אבל סרט מצוין.
יש לה סרט אחד ממש טוב בכל הקריירה שלה, ועוד שניים לא רעים.
דווקא יש לה לפחות סרט אחד שאני יודע שהוא לא קומדיה רומנטית, וגם הוא לא היה מוצלח במיוחד ממה ששמעתי וראיתי חלקית. מישהו זוכרת את "תשוקה חותכת" (In the cut)? מותחן אירוטי עם מג ראיין?? נו באמת…
הסרט ''אהבה של גבר לאשה''
למרות שמו, הוא דרמה על אשה אלכוהוליסטית והתמודדות שלה ושל משפחתה.
הסרט ''אהבה של גבר לאשה''
צודק. סרט מצוין שלה עם אנדי גרסיה.
המ, משהו קצת חולני בסרט הזה
האמא עם קרטר-הבת עם קרטר- הסבתא עם קרטר-העץ עם קרטר-ההומו בשירותים עם קארטר.
אלוהים, עם כל הכבוד לאדם ברודי, הוא לא כזה מושך..
המ, משהו קצת חולני בסרט הזה
חחחח
לגמרי
סליחה? קח את זה בחזרה ומיד
אדם ברודי הוא אחד הבחורים המושכים ובעלי הסקס אפיל שמסתובבים היום בהוליווד. וגם אחד המצחיקים שבהם.
סליחה? קח(י) את זה בחזרה ומיד
מסכימה איתך לחלוטין… בכל זאת זה קצת חולני..