אני ופרנסואה אוזון לא מסתדרים. יש לו רעיונות טובים; הקונספטים של הסרטים שלו – אלה מהם שראיתי – בדרך כלל מרתקים, מעוררים אפשרויות, מסקרנים, ואז הוא מבצע אותם באופן משעמם. שוב ושוב הסרטים שלו מעוררי סקרנות, ושוב ושוב הם לא ממצים את הפוטנציאל שלהם. אני כבר למדתי לא לצפות ממנו להרבה, ולכן לא התרגשתי מאוד מעוד סרט אוזוני עם קונספט מבטיח. ואכן, מתברר שגם הסרט הנוכחי, "בתוך הבית" לא מקיים את כל ההבטחות – אבל הוא עדיין הסרט האוזוני הכי טוב שראיתי.
כמשימה ראשונה בשנת הלימודים החדשה, מורה לספרות מטיל על תלמידיו משימה פשוטה: חיבור שיתאר מה עשו בסוף השבוע האחרון. בין כל החיבורים שנראים כמו ציוצים בטוויטר במקרה הטוב ועוסקים בעולם הרוחני שבין טלויזיה לפיצה, הוא מוצא אחד שונה: תלמיד שמספר על ביקור בבית של חברו. זה לא סתם ביקור נימוסין. בתירוץ של עזרה בשיעורי מתמטיקה, הנער פצח במשימת ריגול אחרי יושבי הבית – "משפחה נורמלית", כהגדרתו, שמשום מה מרתקת אותו. את החיבור הוא מסכם ב"המשך יבוא".
וההמשך באמת בא – בכל חיבור, התלמיד מספר עוד קצת על המשפחה ועל ניסיונותיו להתקרב אליה. המורה מוטרד מעט מהעובדה שהיצירה הספרותית הזאת היא הצצה לחייהם של אנשים אמיתיים, אבל יותר מזה הוא מרותק לסיפור ולכשרון הכתיבה של התלמיד. לכן הוא מעודד אותו ומנסה לעזור: מתקן, משפר, נותן טיפים ומציע הצעות להמשך העלילה – גם כשהוא עצמו מופיע כדמות בסיפור בהמשכים.
את הרעיון אפשר היה לקחת לכמה כיוונים: זה היה יכול להסתיים כקומדיה כשם שזה היה יכול להיות סרט אימה. אבל "בתוך הבית" מנסה הכל, קצת מזה וקצת מזה, ולא מתחייב לאף אופי או טון, ולכן נשאר תקוע באמצע, מעניין קלות. הוא מותח קצת, ואז מפסיק. מטריד טיפה, אבל לא יותר מדי. משעשע בעדינות, מדי פעם. מבקר לרגע את הבינוניות הבורגנית, ואז הולך הביתה.
בתור סרט שכולל כל כך הרבה עצות נבונות לכתיבה נכונה, הסרט לא יודע לציית לעצות של עצמו. המורה טוען שהדמויות לא מספיק מפותחות – בצדק – אבל הסרט לא עושה שום דבר כדי לתקן את זה: המורה (פבריס לוקיני) הוא דמות קצת נלעגת, שהצורך שלו לשמוע את המשך הסיפור אמנם מובן, אבל מוגזם, וכבר בשלב מוקדם מדי בסרט חורג מגבולות הסביר וההגיוני; התלמיד (ארנסט אומהוור) הוא מסתורין: ברור שהוא זה ששולט באמת בסיפור ומתמרן את העולם סביבו כרצונו, אבל לא ברור מה בעצם המטרה שלו, אם בכלל. בהמשך המורה מצטט את העצה הנבונה האומרת ש"סוף טוב הוא סוף שמפתיע את הקורא, ובכל זאת גורם לו להרגיש שזה היה הסוף האפשרי היחיד". צריך הרבה ביצים כדי לכלול את המשפט הזה בגוף הסרט, שהרי הציפיות של הצופים יעלו בהתאם. סוף הסרט לא מציית לאף אחד משני חלקי המשפט.
לפניכם רשימה חלקית של הסרטים שהתייחסו ליחסי כותב והיצירה שלו בשנים האחרונות בלבד: "מעבר לכל דמיון", "אדפטיישן", "סינקדוכה ניו יורק", "רובי ספארקס". כולם ערבבו מציאות ודמיון בדרכים שהלכו והפכו מורכבות יותר. זה לא אומר שהנושא שרוף ושאסור לעסוק בו יותר, כמובן, אבל רצוי מאוד להביא משהו חדש, אחרת מה הטעם? כל מי שרוצה לעשות סרט על הנושא צריך לצפות לפחות ב"אדפטיישן", ואז לחשוב אם באמת יש לו מה להגיד שצ'רלי קאופמן לא אמר כבר יותר טוב. "בתוך הבית" נראה מרוצה מאוד מהרעיון המבריק של נקודת הפתיחה שלו, אבל לא עושה מאמצים מיוחדים להתקדם הלאה. טוב מינוס, להבא תשתדל יותר, המשך יבוא.
פורסם במקור בוואלה, אבל עושה רושם שאף אחד לא קרא
הקוראים שלו וואלה
עזבו ברגע שהופיע שם צרפתי. אולי אפילו סחבו עד המילה "קונספטים".
ואגב – אני רואה את התיבה של "תגובות מקבילות" פעמיים, גם בפיירפוקס וגם בכרום – אבל אני מניח שכבר שמתם לב.
הסרט הזה הוא מסוג הסרטים המעצבנים האלו
שאני מרגישה שכל תלונה שאני הולכת לזרוק עליו, הבמאי אולי יצוץ משום מקום ויגיד "אה הא! זה בדיוק מה שרציתי שתחשבי! נפלת למלכודת הזדונית שלי! מוהאהאהא!", אבל לא בצורה מעניינת ומעוררת מחשבה, בצורה מעצבנת.
כן ולא
כן, הוא בהחלט עושה את הטריק הזה של "אה-הא! חשבת שהרוצח הוא השליח של הפיצה, אבל זה לא כל הסיפור, והנה מה שבאמת קרה…
Or is it? "
אבל הוא עושה את זה בחן רב. אני לא יצאתי ממנו מעוצבן, אפילו שכל הרכיבים במתכון לעצבים היו שם (צרפתים, אינסוף רפרנסים ספרותיים, סיפור בתוך סיפור עם סיפור וקצת סיפור).
הבעיה היא, שאחרי ה-or is it השלישי זה כבר קצת מאבד את העוקץ. חשבתי שהסרט היה יכול להיגמר בכמה נקודות בחצי השעה האחרונה שלו, והנקודות האלה היו יכולות בהחלט להיות גם מפתיעות וגם מתבקשות. רק באותה חצי שעה הסרט מתחיל לשחק עם הצופה את המשחק שציינת, וחבל. עד אז הוא חכם, מצחיק ומפתיע בלי להיות יותר מדי גימיקי.
שימחה אותי ההתייחסות ליותר מוזר מהדמיון
– שהוא סרט שאני מאוד אוהב.
וחבל שהנראה נקודות שציינת לרעה יפריעו לי מדי להנות, במקרה שאראה את הסרט. כמו לדוגמה אי הציות לעצות שהוא בעצמו נותן… אבל אולי עדיף קודם לראות את הסרט כדי להבין אם זה נכון גם בעיניי (הדעה על הסרט היא של המבקר, לא בהכרח שלי)
גם אותי הטרידה המחשבה שבעצם הנער ממשיך כל הזמן באותה הכתיבה, מבלי להתייחס ממש להערות המורה, ואיפה הלימוד כאן? ואיפה העלילה. ואז חשבתי שבעצם לב הסרט הוא לא על יחסי כותב ויצירתו, אלה על מציצנות וחיים דרך האחר. הסיפור של הנער אינו כתוב בצורה מבריקה במיוחד, אינו מותח, והוא בנלאי, משעמם למדי, ואף מציק. אבל זה בדיוק העניין. למרות זאת, המורה (וגם אישתו) מתמכרים – למציצנות, בדיוק כמו אותה עקרת בית שצופה ב"אח הגדול" 24 שעות ביממה. לכן המורה יכול לצטט מה שהוא רוצה, ואנחנו אולי באמת נצפה, ונתאכזב. אבל אחרי רגע נבין. וזה יהיה יותר מטריד מכפי שחשבנו בהתחלה, והסרט כולו יהפוך למעניין יותר ומעורר נקודות מחשבה נוספות…