ביקורת: אם אשאר

אז בואו נראה אם אני מבין נכון את הנוסחה החדשה ליצירת סרט רומנטי לבנות הנעורים: כבר לא ‏חייבים יצורים על טבעיים, כי הערפדים, אנשי הזאב, המכשפים והזומבים כבר נגמרו. מה שצריך ‏עכשיו זה: נערה טובה אחת, לא חסרת ביטחון עצמי; האהוב, מבוגר ממנה במעט, חתיך, מושלם ‏ומאוהב בה עד כלות; וטרגדיה. מישהו צריך למות, או מת, או הולך למות. אהבה צעירה ומוות ‏הולכים טוב עוד מימי רומיאו ויוליה. אולי עוד מוקדם לדבר על "נוסחה מנצחת" חדשה, אבל ‏‏"אשמת הכוכבים" ו"אם אשאר" מצייתים לנוסחה הזאת במדויק, אז כנראה שיש בזה משהו – או ‏לפחות, זה הטרנד הנוכחי.‏ עדיף על ערפדים, האמת.

ב"אם אשאר", מיה (קלואי גרייס מורץ) ומשפחתה נקלעים לתאונת דרכים. מיה מתעוררת ומגלה ‏שהיא רוח רפאים, מסתובבת בלתי נראית ובלתי נשמעת בין האנשים שאוהבים אותה, בעוד גופה ‏שוהה חסר הכרה בין חיים למוות. הרופאים אומרים שעליה "להילחם", אבל היא לא יודעת ‏מה זה ‏אומר, בעצם. גם אנחנו לא. ‏

בינתיים, מיה נזכרת בפלאשבקים בתולדותיה. היא בתם של זוג רוקיסטים שהתאהבה דווקא במוזיקה ‏קלסית, והפכה לצ'לנית מחוננת. היא פגשה את אדם (ג'יימי בלאקלי), שהוא, כמקובל בסרטים ‏כאלה, מוזיקאי מוכשר חתיך רגיש מנומס חכם ובכלל מושלם בתכלית השלמות. היא מקבלת ‏שבחים על כישוריה בנגינה ומנסה להתקבל לבית הספר היוקרתי למוזיקה, ג'וליארד. כל חיי ‏ה"לפני" של מיה הם מושלמים מכדי להיות מאוד מעניינים: כולם מאושרים במידה בלתי ‏סבירה.‏

לשני הסיפורים – העבר וההווה – יש מעט מאוד קשר זה לזה. בעודה משוטטת כרוח במסדרונות ‏בית החולים, מיה לא עושה הרבה (כי בתור רוח רפאים, היא לא יכולה), לא הרבה קורה לה, ואין סיבה ספציפית שבגללה היא נזכרת בפרק כזה או אחר בחייה הקודמים. היא רק צריכה להחליט: האם להישאר, או ‏ללכת.‏ ההחלטה הזאת, שהיא ליבו של הסרט, היתה עשויה היתה להיות קשה בנסיבות אחרות. אבל אם הסרט מצפה שנהיה במתח – שנאמין שיש אפשרות מעשית שסרט אמריקאי לכל המשפחה יסתיים בכך ‏שהגיבורה תבחר במוות – הוא צריך לעבוד קשה מאוד בשביל זה. במקום זה, אנחנו מקבלים עוד ‏ועוד מסיפורה של בחורה עם כישרון ועם משפחה וחברים אוהבים וחבר חתיך ועתיד מבטיח, שהיתה יכולה לאבד ‏שלושה רבעים מכל אלה ועדיין להישאר עם חיים טובים יותר משל רובנו. היה יכול להיות הגיוני אילו הפלאשבקים היו מראים לנו את כל הדברים שמיה עלולה לאבד; אבל במקום להתמקד ביחסים עם בני המשפחה האהובים שהיו איתה בתאונה, וגם חייהם בסכנה, הפלאשבקים עוסקים באופן אובססיבי באדם, המושלם באדם, שלא הולך לשום מקום. אבא ואמא נראים כמעט כמו פרטים שוליים. גרוע עוד יותר היחס שמקבל ‏האח הקטן, שכמעט לא מקבל דקות מסך לפני התאונה, וקשה מאוד להאמין שהפך פתאום לכל חייה של מיה.‏

קלואי גרייס מורץ היא שחקנית צעירה טובה מאוד. היא פשוט לא בנויה לתפקיד הזה. היא היתה ‏היט-גירל, היא היתה קארי, היא היתה ערפדה; היא טובה בלהיות יצורים מפלצתיים שמתחבאים ‏בתוך גוף של נערה קטנה. תפקיד הילדה הטובה מבוזבז עליה. יש רגע אחד בסרט שבו רואים את הילדה הרעה: כשהיא אומרת על אדם ש"בא לה ללקק לו את הפנים" – ובאותו רגע בורח לה רבע ‏גיחוך עקום מפינת הפה, והרגע הזה מקסים יותר מכל פוזות ההו-כמה-אהבה שהיא עושה לאורך ‏הסרט כולו. ברגע אחר בסרט היא רצה במסדרון ודופקת "נפילה" מזויפת באופן גרוע כל כך שהיה צריך להגיד באותו רגע קאט ולעשות טייק נוסף. ראיתי שחקני כדורגל עושים את התרגיל הזה טוב יותר בניסיון לסחוט צהוב.

כך, הסיפור שלפני התאונה לא מספיק מעניין, והסיפור שאחרי התאונה לא מספיק משכנע. נשאר ‏רק ‏שמאלץ רומנטי, חינני למדי לפעמים, אבל לא ממש בעל ערך מעבר לטישו. לקהל שלו הסרט יספק שעתיים של הנאה (כלומר: בכי), אבל אפילו בז'אנר המאוד ספציפי של סרטים רומנטיים המבוססים ‏על ספרים ‏פופולריים לנוער על אהבה צעירה ומוות, זה לא הסרט הטוב של החודשים האחרונים.

פורסם במקור בוואלה