במקור: Identity
במאי: ג'יימס מנגולד
תסריט: מייקל קוני
שחקנים: ג'ון קיוזאק, ריי
ליוטה, אלפרד מולינה, אמנדה
פיט, קליאה דובאל, ג'ון הוקס,
פרויט טיילור וינס
היה זה לילה קודר וסוער. ואני לא מדבר כאן על איזו קדרות קלה וממטרים פזורים בשפלה ולרגלי ההר. כאן אנחנו עוסקים בלילה קודר באמת וסוער להפליא: ברקים, רעמים, גשם כבד ללא שום הפוגה, תנאי ראות לקויים, כבישים חסומים, נתיבי איילון מוצפים – בקיצור, לילה כזה שיהיה פשוט בזבוז אם לא יתרחש בו איזה רצח אחד לפחות. אנחנו נמצאים בנוואדה, בתחילת חודש מאי, זמן ומקום תמוהים במקצת עבור לילה סוער כל כך, שלא להזכיר קודר. נראה לי שכמות הגשם שיורדת במשך 90 הדקות של הסרט הזה עולה על כמות המשקעים השנתית
הממוצעת לכל נוואדה, שהיא מדינה מדברית בדרך כלל.
בלילות כאלה עושים מוטלי דרכים זעירים באמצע שום מקום את רוב העסקים שלהם. לא הרבה אנשים היו נכנסים מרצונם למוטל דרכים זעיר באמצע שום מקום, אבל בלילה קודר וסוער שכזה, כשהדרכים חסומות, אין להם ברירה אחרת. והם אכן מגיעים, עשרה מהם, בינהם כוכבת קולנוע מפונקת ונהג הלימוזינה שלה, משפחה קטנה הכוללת אם פצועה וילד שתקן, ושוטר שמלווה אסיר נידון למוות. לכל אחד מהם הסיפור הפרטי שלו, לכל אחד מהם כמעט יש מה להסתיר, ולפחות אחד מהם הוא רוצח סדרתי. עוד יתרון בקדרותו וסערותו של הלילה – קווי הטלפון לא עובדים, וגם לפלאפונים אין קליטה, כך שעשרת האורחים, פלוס בעל המוטל התמהוני, מנותקים לגמרי מהעולם. ואז, כמובן, הם מתחילים למות.
זאת התחלה טובה. הסרט מגדיר את עצמו ללא בושה כמותחן "מי עשה את זה" בסגנון אגאתה כריסטי: מספר אנשים נמצאים במקום סגור ומנותק. אחד מהם הוא רוצח. כולם חשודים, כולל הכלב (לו היה כלב בסרט). הדרך היחידה שבה אדם יכול להוציא את עצמו ממעגל החשודים היא למות, ומספר החשודים הולך ופוחת בהתמדה. מכיוון שחשוב בסרטים שכאלה להטעות את הצופים ולתת סיבה טובה לחשוד בכמעט כל אחת מהדמויות, כל אחת מהדמויות צריכה להראות כאילו יש בה יותר מכפי שמבט ראשון מגלה. בשל כך ניתן לכל אחת מהן אופי וייחוד משלה, גם כשזה לגמרי לא קשור לעלילה – וכך, כמעט לא-בכוונה, קיבלנו דמויות מעניינות יותר מב-90% מהסרטים ההוליוודיים. השחקנים שמגלמים אותן, ועושים עבודה לא רעה, הם כמעט תמיד כמעט-מפורסמים: לכל אחד מהם יש כבר הרבה סרטים ברזומה, ועדיין סביר להניח שלא עוצרים אותם ברחוב לעתים קרובות מדי. בולטים בינהם הם אמנדה פיט החביבה ('ללכת על הכל') בתפקיד זונה בדימוס בדרך לחיים חדשים, ג'ון הוקס בתפקיד בעל המלון העצבני, וג'ון קיוזאק, הכי כמעט-כוכב מבינהם, בתפקיד נהג הלימוזינה האדיב והסימפטי. תיאור הנסיבות שהביאו את כל הדמויות למלון באותו לילה (בקפיצות-זמן הלוך ושוב, נוסח טרנטינו) הוא פשוט מצוין. ואז, כמובן, הם מתחילים למות.
כאן משהו כבר מתחיל לחרוק. סגנון מקרי הרצח מתאים יותר לרוצחי-נוער בסרטי אימה מודרניים מאשר לספרוני מסתורין. במקום לתקוע סכין בגב ולברוח, הרוצח, משום מה, משקיע הרבה עבודה בהרג קורבנותיו בדרכים גרפיות ותמוהות, כריתת איברים, גרירת הגופות ממקום למקום והשארת רמזים מיסתוריים. האמינות של הסרט יורדת להפליא בגלל הנסיבות התמוהות האלה. רק הסבר מבריק באמת יוכל לפתור את המסתורין בדרך הגיונית. ואז…
ואז נגמר מה שאני יכול לספר על הסרט הזה. כן, זה עוד אחד מהסרטים האלה שאי אפשר להגיד עליהם שום דבר משמעותי בלי להרוס אותם. כל פרט הכי קטן שאסגיר בקשר לעלילת החצי השני של הסרט תיחשב, ובצדק, לספוילר בלתי נסלח. אחרי כל המילים ששפכתי על הפתיחה הסטנדרטית-אך-המוצלחת, על החלקים הפחות סטנדרטיים של הסרט אסור לי לדון כאן בכלל. איזה כיף להיות מבקר, אה?
כל מה שאני יכול לומר הוא שהתפתחויות העלילה לקראת סוף הסרט ידהימו צופים מסוימים, ויעצבנו מאוד צופים אחרים. אישית, לא ממש אהבתי את הפתרון – הוא היה, לטעמי, קל מדי, מתחכם מדי, ובכל זאת לא הצליח להפתיע אותי. את אגאתה כריסטי לא הייתם תופסים עם תרגיל כזה. זה אמנם מרענן לראות סרט שבמקום להביא אותה בטוויסט בדקה האחרונה, לקרוץ לקהל ולברוח מהר אל כותרות הסיום, ממשיך ומנסה להתמודד עם השינוי הפתאומי שנוצר במשך חצי שעה נוספת. אבל לראות את חצי השעה הזאת היה מבחינתי דומה לצפיה בדקות האחרונות של משחק כדורגל, אחרי שקרב האליפות כבר הוכרע: קצת מעניין, אבל זה הרי כבר לא ממש משנה מי ינצח.
הסרט ממשיך להיות מצולם ומשוחק היטב עד סופו, ובכל זאת, 'זהות' הוא מבחינתי פספוס. הוא התחיל כסיפור שלא מתבייש להתחיל בלילה קודר וסוער, כזה שיודע איך להשתמש בקלישאות נכון. אפילו הדמויות בסרט זיהו נכונה את מצבן כמשהו שכמו לקוח מתוך ספר מתח. דווקא מסרט כזה לא ציפיתי להתקשקש מתוך ניסיון להפוך למקורי ו"חדשני" יותר. לפעמים אתה צריך לדעת להשלים עם מי שאתה, ולא לנסות להיות מישהו אחר. למשפט האחרון, אגב, אין שום משמעות כפולה שמתייחסת לעלילת הסרט. או שבעצם יש.
זהות תסריטית
עד עכשיו אני לא יודע איך להגדיר את הסרט, סרט אימה ממוצע או סרט בלשי ממוצע או פרודיה על שבעה חטאים, רק שפה יש 10 במשחק.
דרך אגב
זה כבר הארו"כ השני שלי שאני לא מכריז עליו.
ותרשו לי רק להגיד שכל ענין הארו"כ קצת טיפשי בעניי.
שחקנים בצבע
חברים תנו כבוד לשחקנים המשובחים שהתאספו למוטל המדובר. בעיקר שווה לקנות כובע גדול ולהסיר אותו מול ג'ון קיוזאק המעולה.
תודו שיש בו משהו אחלה
לא הייתם שמחים אם אחותכם הייתה יוצאת איתו?
אני הייתי מאוד שמח
אם אחותי היתה יוצאת עם ג'ון קיוזאק, בעיקר כי הייתי יכול אולי לארגן ראיון בלעדי איתו לעין-הדג. מצד שני, אם הייתי מתחיל לרמוז בכוון הוא בטח היה מתעצבן (ובצדק) ומנתק את הקשר איתה. מצד שלישי, שיפרדו, למה לא – מה בכלל ג'ון קיוזאק מתעסק עם במאיות פוסט-מודרניות בנות שש?!
מר הייד?
מוזר...
ת'אמת לא ממש רציתי לראות את הסרט הזה. חשבתי לעצמי שמדובר פה בעוד אחד מהסרטים האלה של "מי הוא הרוצח?" ות'אמת מספיק מזה יש לי ב"טווין פיקס"… אבל בכל מקרה, ישבתי עם כל החבר'ה וכל הסרט אנחנו בניחושים מי עשה מה ולמה?
תוך כדי כדי הדיון נאמר יותר מפעם אחת את העובדה שקטעי המוות פה מזכירים לי את "צעקה" או את "יעד סופי"ושהמתח פה קצת מזוייף.
הרגע היחידי ו הרגשתי ולו קצת מקוריות היה כשגילינו מי כביכול הרוצח ואז הופתענו לרגע מהסוף.
אבל בכללי, מדובר בסרט דיי בינוני שהוא גם דיי חסר כיוון.
ברובו השתעממתי.
חבריי לצפייה התאכזבו וחלקם גם נותרו מבולבלים.
הזהות שלך הפתיעה אותי...
ואולי אני עדיין מנחש
אבל הסרט דפקא חביב עד מאוד.
בין גל סרטי האימה הטרנדי שפקד אותנו לאחרונה (ולא רק לאחרונה), הוא מבצבץ בתור אחד עם מסר רענן לשם שינוי, ועדיין לא מוותר על תכתיבי הזאנ'ר. במילים אחרות, אל תדאגו, יש מספיק דם לכולם
.
אבל מבעד לגוויות, נראה שחבוי משהו, איזושהיא גישה שונה דווקא לגבי החיים. אבל אל תחפשו את זה. זה זוועתון (אבל לא זול), שמבוצע היטב ומצולם בצורה מקצועית אבל לא מקורית במיוחד כי ראינו את כל זה קודם.
בחלק השני מגיע החידוש, הטעם הנוסף. ולא דקה אחת מוקדם מדי, כי אם לומר את האמת, חוסר המעוף,( אפילו שהוא מצטלם טוב,) מתחיל לעייף.
אבל אחרי שיש לנו הסבר, רובנו ימצאו את הפתרון הקל ויזרמו עם שארית הסרט. הפתרון לא ניחת כמכה וגם לא מתאבך ברכות, כי החל מהרגע הנתון, זה תמיד נמצא שם, ואי אפשר להתעלם ממנו. אז חלק קטן מהצופים, שאני משתייך אליו, יתמקד בו לא פחות מאשר בנעשה על המסך.
5 שורות
האם עצם הדרך להיפטר מ10 האישיות היא בהריגתן, וכי התנאי להריגתן הוא אותו תנאי המונע מ'גיבור' הסרט מלמות בעצמו, על ידי הוצאתו להורג, היא נסיון לעורר תחושות סלידה מעונש המוות? או שמא הכותב רק מנסה להוכיח כי הדרכים לטיפול בריבוי אישיות אכזריות לא פחות מעונש מוות (להרוג אדם אחד, חף מפשע, לעומת להרוג 10)?
סוף 5 שורות
ובניתוח מעמיק יותר ניתן לגלות גם אמיתות נוספות, אבל אני בספק אם באמת כוונת המשורר היתה נעלה עד כדי כך. כי בסופו של הסרט, בסך הכל מרגישים שהעברתם כמה שעות. אף אחד לא יצא מהסרט הזה מהורהר. מקסימום, יחשוב רעה על
……………………………………………פסיכולוגים
מפתיע לגלות שהסרט לא כזה מפחיד. כלומר עם כל הדם והרציחות, ניתן היה להאמין שהבחורה לא תירדם לנו… אבל איכשהוא הסרט לא מספק יותר מתחושות 'איה, זה בטח כואב'. גם תחושת המתח פגומה משהו, כשעם כל רצח נוסף, כבר פחות מתמקדים במי הרוצח כמו בהימורים על הנרצח הבא.
דבר אחד יש לציין, שאפילו בחבורה של 5 אנשים, כל 15 דקות סרט היינו מופתעים מחדש. כך שאפילו אם תנחשו נכונה מההתחלה, הסרט יגרום לכם לפקפק בנכונות שוב ושוב, כי דבר אינו כמו שהוא נראה באמת…
בקיצור, זוועתון אימה מותח, עם הרבה הפתעות, הרבה דם ומעט חדשנות, שיעביר לכם שעתיים. ואם אתם אוהבים את הזאנר, אפילו יעביר אותם בכיף.
מהטריילר אתם עלולים לחשוב שהסרט איכותי יותר, אולי אפילו מתיימר להיות החוש השישי. אל תתפתו, הוא אפילו לא ברמה של 'בלתי שביר' (שממנו יצאתי ממש אבל ממש מרומה).
הסרט עצמו, בניגוד לטריילר, אינו מעורר ציפיות במהלך הצפייה.
הזהות שלך הפתיעה אותי...
הבלתי שביר סרט גאוני בגלל העלילה שלו ולא בגלל הטוויסט שלו בסוף. חבל שאין לו המשך.
אני ממש לא מסכים איתך שחוסר מעוף מתחיל לעייף. ז"א בהנחה שאתה מתכוון ל"חוסר מקוריות" בביטויי "חוסר מעוף", אז יש המון סרטים שאינם מקוריים אך ממש, אבל ממש לא מאייפים. לוק סטוק ושתי קנים עשנים, וסנאטץ' הם דוגמה מצויינת לשתי סרטים כמעט זהים שיצאו אחד אחרי השני מאותו הבמאי, והיו ממש אותו הדבר, אך שניהם היו מצויינים כיפיים וצטיטים אפילו.
זהות היה טוב, אך אני באופן אישי הייתי מעדיף התפתחויות סגנון אגטה קריסטי ולא מה שעשו פה. לא ממש אהבתי את ההסבר לתעלומה, כפי שניצן אמרה, הוא היה לא ממש רציף ואכן היינו מבולבלים. לא כי לא הבנו, אלא כי יש שם די הרבה חורים, שצויינו ע"י רעם שחור וניצן בין היתר.
-האשף הדגול
לא יכולת להגיד זאת טוב יותר
גם אם היית מעתיק את הביקורת של הווילאג' וויס מילה במילה:
http://www.villagevoice.com/issues/0318/lim.php
לא יכולת להגיד זאת טוב יותר
לא קראתי לפני שאמרתי, אגב.
זה לא סרט אימה!
לפי דעתי זה אחד מהסרטים המבריקים שנעשו אי פעם בקולנוע. אפשר לקרוא לו "אוסף הקלישאות הכי מקורי" מפני שכל קלישאה שם הושמה בסרט במכוון והיא מדוייקת להפליא. אפילו הליהוק של השחקנים הוא מדוייק ומבריק. כל שחקן מופיע בסרט בשביל סיבה מסויימת. ראיתי את הסרט פעמיים באותו הלילה ואחר כך דנתי עליו עם אחי במשך שעתיים וניתחנו כל סצנה בסרט. זה מכיוון ששנינו חובבי קולנוע מושבעים וזיהינו כל מחווה בסרט. ברוב הסרטים מהסוג הזה ניתן למצוא מלא טעויות. פה לא היתה אפילו טעות אחת! אני חושב שהרבה אנשים פשוט לא הבינו את הסרט הזה ולכן לא אהבו אותו. אין דבר, בשבילכם תמיד יש "המלאכיות של צ'רלי 2" :)
אולי לא
אחד המבריקים אי פעם, אבל בהחלט סרט טוב. יעיל, מעורר מחשבה ומשוחק להפליא, בניגוד לסרטי המתח\אימה הכל-כך-צפויים ושבלוניים שיוצאים כל שני וחמישי.
ג'ון קיוזק מוכיח פעם נוספת שהוא שחקן אדיר שכמעט ולא נופל בבחירת הסרטים שהוא עושה. אחד השחקנים היחידים שברגע שרואים את שמם ברשימת הקרדיטים יודעים שאפשר ללכת בלב שקט. (גם אלברט פיני הענק הוא שחקן כזה, וחבל שהוא לא משחק ביותר סרטים).
יאללה
בוא תפרט לנו איזה תפקידים קשורים לאיזה דמויות.
ואגב, באמת אהבתי את "המלאכיות של צ'ארלי 2" הרבה יותר, ולא רק בגלל שיכולתי לנחש את סופו של "זהות" כבר באמצע הסרט, אלא גם בגלל שהטוויסט לא באמת מפותח כמו שצריך והופך בעצם לחסר חשיבות. אם אתה לא מסוגל להינות מסרטים כמו "המלאכיות", מגיע לך להתלהב משטויות יומרניות כמו "זהות".
טוב
הנה אני לא אומר אם זה נכון או לא.
מזכיר
מזכיר את עיניים עצומות לרווחה בפואנטה המוקדמת שלו.
מאוד מוקדמת
למען האמת בעיניים עצומות לרווחה הפואנטה כמעט באמצע הסרט, פשוט לא היה סיבה להמשיך לצפות בו.
או לראותו מלכתחילה.
(בבקשה, בבקשה, בבקשה אל תסקלו אותי)
כרגע תיארת
בערך כל סרט שאי פעם נוצר. מסכנה: אין סיבה לצפות באף סרט.
כרגע תיארתי את עיניים עצומות לרווחה
רוב הסרטים מגיעים לפואנטה שלהם בשלב יחסית מאוחר בסרט, זה הרעיון של הפואנטה, שרק בסוף הסרט אפשר לדעת בוודאות (לפעמים) למה הסרט חתר, מה ההפתעה, טוויסט סופי וכיו'. לפעמים הפואנטה בסרט היא גם אחריו, דיהנו בסרטי המשך, או בסוף פתוח.
בעיניים עצומות לרווחה, הפואנטה הייתה בערך חצי שעה או יותר אפילו לפני הסוף, והיא, עם כל הכבוד, קליימקס די חלש.
אוי ואבוי
פשוט תגיד את זה: חשבת שסצנת האורגיה היא שיא הסרט, בילית את שאר הסרט בכמיהה למשהו יותר נועז והתעצבנת כשלא קיבלת אותו. תעשה לעצמך טובה, תגביל את עצמך לסרטי שאנון טוויד בערוץ 4 ותמנע מלראות סרטים של קובריק.
היי, בוא נרגע
במקרה סצינת האורגיה היא *באמת* השיא של עיניים עצומות לרווחה, סרט די רופס בסך הכל, שאם תשאלו לדעתי, אין לו בכלל פואנטה של ממש (יותר כל מיני רעיונות לא רעים אבל לגמרי לא מבושלים של במאי גאון). ומי שלא נהנה מהאנטי קליימקס בסיום (אולי פרט למשפט הסיום המבוצע לעילא ע"י ניקול יקירתנו), לפני שירוץ לסרטים של שאנון טוויד, יכול להרשות לעצמו את "התפוז המכני", "הניצוץ", "דוקטור סטריינג'לאב", "ההרג" או "מטאל ג'אקט".
רופס לדעתו של מי?
לא לדעתי. לא קראתי אף לא ביקורת אחת שהתייחסה ברצינות לרעיונות שמעביר הסרט ואז החליטה שהם פשוט לא זה. רוב הדעות השליליות מגיעות מאנשים שפשוט לא הבינו את הסרט או לא ידעו במה להתרכז. בוא תקרא את המאמר הבא (בשבילך אפילו בעברית!) ואז תגיד לי שהסרט רופס:
http://forums.nana.co.il/showmsg.asp?id=1926611
באמת מאמר יפה
ואם נחזור רגע לענייננו, סרט יכול בקלות להיות רופס גם אם הרעיונות שלו "זה זה". עניין של קצב, של משחק, של דיאלוגים חכמים, של פסקול מתאים (אחת הנקודות היותר מפוספסות בעיני ב"עיניים עצומות לרווחה – האימפקט של המונוטוניות של הפסקול הוא בחזקת לא קיים), בטח של צילום לוכד ועיצוב מעניין (לא רק ברמת הניתוח, גם ברמה יותר אינטואיטיבית). רק מקרים מאוד נדירים מציגים מאמר שבאמת ישנה את דעתי על סרט – מפני שאני חושב שדיון חכם ברעיונות מעניינים הם ממש לא מעלתו הראשונה של קולנוע. בשביל זה יש ספרי עיון. עיניים עצומות הוא, שוב, סרט של גאון, כך שקשה שלא יהיו לו מעלות מדהימות – אבל ברמה הקולנועית הוא לא מהודק. במילים אחרות, טיפה משעמם מדי.
ובקשר לטום קרוז – ראיתי את מגנוליה. שום דבר לא היה שם כדי להציע על כך שהוא יותר מאשר שחקן רע ושטחי.
זה כבר עניין של טעם
ראיתי את הסרט חמישה פעמים, ארבעה מהם בקולנוע/סינמטק. בכל הפעמים שראיתי אותו נהניתי מכל רגע והרעיונות היו רק הדובדבן שבקצפת. האמת היא שהתחלתי להתעמק בהם רק בצפייה השניה או השלישית.
הדוגמה השנייה הכי מייצגת לפער בין מה שאני נהנה ממנו למה שאחרים נהנים ממנו היא "השער התשיעי", סרט כאמור מצוין לדעתי (למרות שאותו דווקרא ראיתי רק פעם אחת). למה? כי לא עושים סרטים כאלה יותר, ואנשים שלא רואים סרטים ישנים שעשויים ככה לא רגילים לקצב שלהם ולא יודעים להינות מהם. תראה את סרטיו של מקס אופולס או את הסרטים של אורסון וולס שבאו אחרי "האזרח קיין", אני בטוח שתשתעמם גם מהם.
מה שמטריד אותי
הוא בדיוק זה – שאתה כל כך *בטוח*! אתה יוצר היררכיות מסוימות שקיימות אצלך ומשליך אותן על הטעם שלי בהכרח. "עיניים עצומות לרווחה" לא שיעמם אותי כי הוא היה איטי, הוא שיעמם אותי כי הוא היה בעיני משעמם.
בדיוק ראיתי בימים האחרונים באופן רציף את שלושת סרטי הסנדק, שהשניים הראשונים בהם שומרים על קצב די מקביל ל"עיניים עצומות לרווחה" (אתה ודאי תתווכח עם הקביעה). והפלא ופלא, הם שניים מהסרטים הנפלאים ביותר בנמצא. השלישי, לעומת זאת, לא מתאפק וממהר, ולטעמי הוא סרט משעמם למדי. משעמם כמו שמיני סדרה בהולמרק יכולה להיות משעממת. למה? כי העשייה הקולנועית לא מספיק חזקה: לא המשחק, לא הצילום, לא הבימוי (סגנון הרבה פחות מוגדר בסרט האחרון) ובטח שלא התסריט. אותו דבר בעיני עם "עיניים": סרט רב הברקות, אבל כסיפור, באופן בסיסי, הוא לא מחזיק מסך.
את פולנסקי אני אוהב מאוד. לא ראיתי את "השער", אבל "תינוקה של רוזמרי" הוא סרט כביר וגם ל"צ'יינטאון" לא חסר.
את סרטיו של אורסון וולס מלבד "האזרח קיין", אני מצטער, לא ראיתי. גם לא את אופולס.
ואגב, צריך להוסיף – אני לא מקבל במאת האחוזים את הניתוח (המוצלח) בלינק שהבאת. אני חושב שסרט סוציולוגי מתמקד יותר בחברה, בחוץ, מאשר בגיבור הראשי כל הזמן, באינספור שוטים מכל כיוון אפשרי של קרוז. אם זאת באמת הנקודה המרכזית שקובריק רצה להעביר, אז הוא פספס בכך שהטעה את הצופים עם הרבה יותר מדי גישה פסיכולוגית.
מה הטעה? איפה הטעה?
איפה ראית בסרט גישה פסיכולוגית? איפה ראית בכל סרט של קובריק גישה פסיכולוגית? חוץ מזה, איך לדעתך עושים סרט סוציולוגי חוץ מלפוצץ אותו במיליון דמויות משנה (שקיימות ב"עיניים") ולא להשתמש בכלל בדמויות הראשיות (שכמו שהסברתי בהודעה קודמת קורה על ידי ביטול דמותו של קרוז)? איזה סרט סוציולוגי מוצלח ראית בזמן האחרון?
לגבי השאר: נחמד שאני מטריד אותך, אבל עדיין לא מבין את ההבחנה שלך, או שאתה לא מבין את שלי. אתה משווה את הסרט לסרטים ארוכים אחרים ורק מדגיש את הבורות שלך. סרטי "הסנדק"? באותה מידה יכולת להשוות אותו לסרטי ג'יימס בונד, גם חלק מהם אורכים שעתיים וחצי. סרטי "הסנדק" הם אפוסים במלוא מובן המילה, יש בהם עשרות דמויות והם מכסים שנים של התרחשויות, בזמן ש"עיניים" מכסה בקושי לילה אחד שבו קורא בסך הכל מעט מאוד. היית קולע יותר קרוב למטרה אם היית מזכיר את "היו זמנים באמריקה", אבל מן הסתם גם אותו לא ראית. אתה רוצה להראות לי שהבעיה היא ב"עיניים" בגלל שצפית בסרטים באורך דומה ולא השתעממת? בסדר. עדיין לא הזכרת אפילו לא סרט אחד שהייתי משווה ל"עיניים", ובכך בעצם הוכחת את הנקודה שלי בעצמך.
אז זהו, שאני רק מדגיש את הבורות שלי,
ואתה רק מדגיש את החוכמה שלך. כלומר, סבבה. אתה מן הסתם מכיר יותר סרטים ממני. אתה יותר מבוגר ממני, יש לך יותר כסף מלי ואתה גר ליד הסינמטק. שמע, אני ממש מקנא. העניין הוא שלהעלות באוב את הסרטים הפחות מוכרים שראית לצורך הדיון לא מקדם אותו לשום מקום, רק מחסל את זכות התגובה.
לידיעתך, בכוונה בחרתי דוקא ב"הסנדק", היצירה הקולנועית הכי נחשבת, שכל חובב קולנוע או ראה או עומד לראות. כן, אני חושב שמדובר בסרטים איטיים, בערך באותו הקצב של "עיניים עצומות לרווחה", וזה לא קשור לכמה זמן שהם מלווים (תתפלא לשמוע, אבל ממש שמתי לב שהעלילה של הסנדק לא מתרחשת כולה בלילה אחד) – זה קשור לקצב הפנימי של כל סצינה. העובדה היא שהסנדק הוא סרט איטי שמצליח להיות קומוניקטיבי מספיק בשביל להיות נודע ואהוב כל כך. אני שונא להשתמש בטיעון הזה בדרך כלל (הוא הצליח, אז הוא מוצלח; מיליארד סינים לא טועים). העניין הוא שאם תמשיך להעלות רק סרטים שלילד פרובינציה שכמותי אין בכלל סיכוי להשיג… אני אאלץ להכניס לדיון את "טיטאניק".
"עיניים עצומות לרווחה" הוא סרט איטי. הוא גם סרט שמלווה לילה אחד. ועם קשר, אבל *בלי* היקש לוגי הכרחי לשני אלה, הוא גם סרט לא מספיק מעניין. עד כמה שתנסה להציג כאילו מה שהולך שם זה איזו פנורמה של דמויות מרוקנות בפרברים, מה לעשות שלא באלטמן עסקינן. מדובר בסרט שכן מתמקד בדמות הראשית שלו, ואם זו לא מטרתו הוא צריך לעשות את זה הרבה פחות.
חוץ מזה, בחייאת רבאק, אם אתה רוצה לרדת על השטחיות של הדמות הראשית שלך, קח שחקן טוב שישחק אדם שטחי. אל תיקח שחקן שטחי שישחק את הדמות גרוע. אני בפירוש לא מאמין שקובריק ראה בקרוז שחקן גרוע ופעל בתוכן הסרט מתוך התפיסה הזאת. יכול להיות שהוא הבליע, ככה, בד"א, כל מיני מסרים, אבל אובר חוכעם שכזה חזקה עליו שיעבור מעל ראשם של המבקרים והקהל.
תשמע, תראה
אני לא גר ליד הסינמטק, אני גר ברמת גן, ואני כבר שנים שלא נמצא בסינמטק אפילו מספיק כדי להצדיק את המנוי שלי. כשהייתי הולך לסינמטק יותר מפעם בשבוע גרתי בהרצליה, לא בדיוק קרוב לסינמטק בשום צורה. יש לי יותר כסף ממך? לא יודע, אבל אני כן יודע שאני עובד בשתי עבודות ונשאר לי פחות זמן לראות סרטים ממה שהייתי רוצה. ברוב הזמן הפנוי שיש לי אני קורא. יותר מבוגר ממך? למה, בן כמה אתה?
בקשר ל"הסנדק": אם דיברת על הקצב הפנימי של כל סצנה, סבבה. אבל כמה סצנות יש כאלה בלי שיהיה ביניהם איזה קליימקס קטן ונחמד? אני יכול לחשוב על לפחות איזה שמונה או עשרה קליימקסים שמפוזרים לאורך הסרט, הרבה לפני הרצח ההמוני שבסופו. ב"עיניים" אין קליימקסים כאלה שיטלטלו ויזעזעו את הצופה כל כמה דקות ושישמרו על העניין שלו לטווח הרחוק. חוץ מסצנת האורגיה (שעליה אפשר להווכח) הסרט הוא שעתיים וחצי של אנטי-קליימקסים, והוא כזה בכוונה תחילה. אתה רוצה להגיד שגם לזה אין השפעה עליך? שלא היה לסצנות של אלימות, צעקות, היסטריה ורצח ב"הסנדק" שום אימפקט?
אתה יודע מה, בוא נסתכל שניה על הסרטים של קובריק, שאותם אתה טוען שראית. גם "אודיסיה בחלל" הוא כזה, גם "בארי לינדון". ב"מטאל ג'אקט" יש רק קליימקס אחד באמצע הסרט ואחד בסופו. ל"הניצוץ" לוקח איזה שעתיים עד שניקולסון משתגע. "דר סטרנג'לאב" הוא פחות משעה וחצי, ובעצם קורה שם מעט מאוד חוץ מסוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. מה חשבת על כל אלה? מה על "שבילי התהילה"?
17 מלאו לנער,
פרדס חנאי וגאה בזה, תודה.
אבל זה באמת לא ממש רלוונטי. אתה רוצה את דעתי על סרטי קובריק? בבקשה: האהובים עליי כבר נזכרו – "מטאל ג'אקט", "הניצוץ", "התפוז המכני", "דוקטור סטריינג'לאב", "ההרג". האמת היא שלרשימת האהובים אפשר גם לצרף את "שבילי התהילה", למרות עוד שחקן ראשי איום ונורא. מאידך, "אודיסאה" נראה לי כיצירת מופת שמילאה את תפקידה וכרגע לא ממש מחזיקה במבחן הזמן (בין היתר כי היא ארוכה מדי אם זה קשור למשהו), ו"בארי לינדון" הוא סרט נחמד ותו לא. מה לעשות, לפעמים גם לגאונים מתפלק כזה מין.
מה שמבדיל את הסרטים שאני אוהב של קובריק מ"עיניים" הוא שלטעמי יש בהם המון אלמנטים שבונים מתח פנימי עצום. הדוגמה הטובה ביותר להשוואה היא הניצוץ – מה שמחזיק את הניצוץ לאורך הדרך הוא התחושה החזקה שניקולסון יודע לתת כשחקן – שהוא הולך להתפרץ. על באמת. לקרוז אין את זה. הוא לא מחזיק את המסך. "עיניים" לא מפחיד – זה לא רק שאין קליימקס, זה גם שאתה לא כוסס ציפורניים בציפייה לקליימקס.
בכלופן, כן, באמת, ב"הסנדק" יש ללא ספק יותר קליימקסים מב"עיניים". אם על זה היה הדיון מלכתחילה, אז כן, אני מודה שיש לי חיבה, כעין פטיש מגונה לקליימקסים. כן, אני אוהב שהסרטים שלי מגיעים לפורקן רגשי מסוים. הוא לא חייב להתרחש על המסך, אבל הוא חייב להתרחש אצלי. הפורקן הרגשי יכול להיות גם אינטלקטואלי, גם זה סוג של רגש, אבל אין, אם הסרט לא מספק סוג של חוויה שהיא יותר מאמירה – מצטער, בעיני הוא לא שווה כסרט. שיהפכו אותו למאמר, באמת.
אתה יודע מה, הנה לך יצירה צינית, ביקורתית, לא פסיכולוגיסטית וכן סוציולוגית שממש עושה לי את מה ש"עיניים" כביכול אמור – "הבורגנים", בעונתה הראשונה, התמקדה בחייהן של דמויות רבות בתל אביב והצליחה לומר הרבה על הריקבון של החיים כאן.
מה שכתבת
על "הניצוץ" מתחבר בדיוק עם מה שדיברתי עליו. אתה רוצה שהסרט כל הזמן יחזיק אותך במתח עם אלימות או איום של אלימות, אחרת אתה מאבד ריכוז. נכון, אין מתח או אימה ב"עיניים" וגם לא אמור להיות. גם לא בכל סרט שואה יש אלמנטים קומיים, מה לעשות. בכל מקרה, אז האם לא בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי שרוב האנשים לא יוכלו להבחין בגאוניות של "עיניים" כי הם לא יודעים לצפות בסרטים מהסוג הזה. הנה, אמרת in so many words שגם אתה לא יודע. אתה לא יכול להתווכח איתי כי אתה אומר שאני טועה ואז להסכים איתי במה שאתה בעצמך אומר.
כל מה שאמרת מצביע רק על זה שאם ההבנה המעמיקה של הסרט אינה רלוונטית להנאה שהוא מספק, לא אכפת לך להינות ממנו. אני אפילו לא אעיז לשאול מהם לדעתך הנושאים העיקריים של "הניצוץ". בסרטים אחרים אתה מוכן לראות עומק כשהוא מתבטא דרך דיאלוגים קשקשניים, לא כשהוא מתבטא באמצעים קולנועיים. לא ראיתי יותר מחמש דקות של "הבורגנים", אז יכול להיות שאני טועה לגביו. היחס המזלזל שלך כלפי "בארי לינדון", סרט שמבקרים רבים מחשיבים לטוב ביותר של קובריק, מבטא את זה בצורה חד משמעית. מצד אחד אתה רוצה סרט שיעביר את הזמן, אבל מצד שני אתה גם רוצה אותו עטוף במעטה של סרט איכות. מצד אחד אתה רוצה לראות סרטי איכות, אבל מצד שני אתה לא יכול לראות בסרט בו זמנית גם את הערך הבידורי שלו וגם את הרעינות שבו, כי הוא, אתה יודע, לא מאמר. בהצלחה.
יפה.
שוב מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שבעצם אני כבר אמרתי את כל הדברים שמוכיחים שאני טועה. אז קודם כל, זה ממש טוב, כי אפשר לומר שאני מכוסה מכל הכיוונים, ובכלל, אם אני סתרתי את עצמי כל כך יופי, מי אתה בכלל שתתערב… אבל זה לפעם אחרת.
לשיטתי, דוקא הוכחנות שלך רודפת אחרי הזנב של עצמה. אני אמרתי, "הסרט לא עובד כי הוא משעמם". אתה מגיב, "אתה פשוט לא מבין מה מעניין בו". אני אמרתי, "הוא לא מעניין, כי למרות נימוקיך, אין בו כל מתח פנימי". אתה אמרת, "זהו בדיוק מה שאמרתי, לא אמור להיות בו מתח ואתה רק לא תפסת את זה".
בוא נמשיך לגלגל את הדיון הזה באופן מטאפורי. אני אגיד, "שמע, עיניים עצומות לרווחה, סרט ממש גרוע, משחק גרוע, תנועת מצלמה לא מנומקת, תסריט מפוהק, בימוי מבולבל, שעמום אחד גדול". או אז תגיב במהרה, "מה שאתה לא מבין, כי אתה בור ועם הארץ, הוא שקובריק כזה גאון, שהסרט הזה לא אמור להיות טוב, המשחק בו אמור להיות מחורבן, תנועת המצלמה אמורה להיות לא מנומקת, התסריט פיהק בכוונה תחילה, הבמאי דפק את הראש בעמוד בשביל להתבלבל, והשעמום הוא בדיוק מה שאני אוהב".
תהרוג אותי, עוד לא מצאתי בדבריך נימוק אחד משכנע, נימוק שמחבר סיבה ותוכן, ללמה "עיניים עצומות לרווחה" *אמור להיות סרט משעמם*. לא, אני לא רוצה שכל הסרטים שלי יהיו "מהיר ועצבני" (למעשה, מביך להודות, אבל לסרטי פעולה אני לגמרי לא מצליח להתחבר. הם לא מותחים בעיני). כן, אני כן מצפה שסרט יעניין אותי. בדיוק כמו שההפקות הכי מוצלחות של "מחכים לגודו" (אם כבר אורגיית ניימדרופינג, למה לא קצת קלאסיקות של התיאטרון) היו אלה שהעזו להיות מצחיקות ופרועות, ולא הסתתרו תחת האמירה המתחמקת "המטרה היא לייגע את הקהל".
כן, ההבנה המעמיקה של סרט בהחלט רלוונטית להנאה ממנו. אבל היא בפירוש רק תוצר לוואי של החוויה החושית. שוב, אני ממש לא מתנגד לסרטים שמספקים חוויה אינטלקטואלית – אני פשוט חושב שסרטים לא מעניינים שכל מה שיש להם זה מורכבות רעיונית לא מספקים חוויה אינטלקטואלית. הם מספיק רעיון, כמו שאפשר גם במאמר פובליציסטי, או מקסימום בפרגמנט של בורחס (יאללה, יאללה, ניימדרופ עד הסוף). "עיניים" הוא בעיני סרט שלא עובד כי הוא לא מנצל את האיכויות שעומדות בבסיס של אומנות הקולנוע.
לקראת הסוף, אני מודה, בלבלת אותי. למה בדיוק אני לא יכול לחוות סרטים גם על הצד השכלתני וגם על הצד החוויתי? למה? איך הגעת לזה? איפה הגעת למסקנה הזאת? נמקף פרט והדגם, וגם תבהיר למה הזלזול שלי "בבארי לינדון" קשור לכל זה (בתור מלך הלינקים אני דורש ממך להביא את המבקרים האלה שחושבים שזה הסרט הכי טוב של קובריק. מעניין אם אלה אותם מבקרים שלא אהבו את "עיינים").
אני מודה לך על איחוליי ההצלחה הלבביים. אבל באמת, אל תשאל אותי מהם הנושאים העיקריים של הניצוץ. לא כדאי. הרי לא חשוב מה אני אגיד, ברור שזה משהו הרבה יותר חכם מזה. הרי בור שכמותי לא ראה אפילו את הסרטים שבלעדיהם בטח אי אפשר להבין את הניצוץ. ולא חשוב אם אטען שזה סרט על הצד האפל של הנפש, על הצד האפל של אמריקה, או בכלל סאטירה שמפרקת לגורמים את התפיסה של אימה (כן, יש קטעים פארודיים ממש ב"הניצוץ") – זאת הכל רק הסוואה לתימה העמוקה שרק אתה ראית.
(הניצוץ, אגב, דוגמה מעולה לסרט שעם כל עומקו ותחכומו התימטי, עדיין אפשר להנות ממנו לגמרי כסרט אימה, ובכך גדולתו בעיני).
אה
אבל לא אמרתי שאין מתח פנימי, אמרתי אתה לא רואה את המתח הפנימי. אני כאמור הייתי מהופנט על ידי הסרט בכל הצפיות שלי בו. לא מנצל את האיכויות שעומדות בבסיס הקולנוע? תנועות מצלמה לא מנומקות? האם ראינו את אותו הסרט? אין לי מושג. אתה זורק קונספטים מופשטים, אבל לא מזכיר דוגמאות ספציפיות.
אותם המבקרים שאהבו אל "בארי לינדון" לא אהבו את "עיניים"? למה לא? זה לא אמור להיות הפוך, שהם יאהבו את שניהם כי שניהם סרטים ארוכים, משעממים ולא מנצלים את האיכויות שעומדות בבסיס הקולנוע? רוצה דוגמאות בקשר ל"בארי לינדון", הנה ביקורת קצרצרה שמחברת אותו ל"עיניים" כבר במשפט הראשון:
http://onfilm.chicagoreader.com/movies/capsules/757_BARRY_LYNDON
ניתוח מעמיק של הסרט? בבקשה:
http://cinepad.com/reviews/blyndon.htm
הנה עוד אחת שקוראת לו אחד מסרטיו הגדולים של קובריק:
http://www.ecinemacenter.com/barrylyndon.html
הומור, אחא, הומור
כששאלתי אם אלה אותם מבקרים לא באמת התכוונתי, יו נואו, ליטרלי. התכוונתי לגחך על הרעיון שאתה מביא את "המבקרים" כנימוק החשוב אחרי שירדת על "המבקרים" שלא הבינו את "עיניים".
מעבר לכך, לא, אני לא חושב שהצילום ב"עיניים" מבולבל או שהבימוי מטומטם, רק הדגמתי מטאפורית את מהות הדיון שיש בינינו עכשיו. זה הכל. אל תרביץ לי.
לפני שתי הודעות כתבת "נכון, אין מתח או אימה ב'עיניים"'. אם אתה חושב שדוקא יש מתח, אזי שעל טעם ועל ריח אין מה להתווכח. אני נימקתי למה בעיני אין בו מתח – הצירוף של מהלך קולנועי קונבנציונלי בבסיס, עם סיפור לא מעניין ועם קצב איטי שאמור להיבנות לקראת קליימקס שאינו בנמצא ואינו מספיק מסקרן מלכתחילה – ואם אתה לא מסכים, ניחא. רק אל נא תשלח אותי לצפות בסרטים של שאנון טוויד כל כך מהר – יש לי עוד להשלים את הסרטים המאוחרים של אורסון וולס.
בקשר לבארי לינדון – שוב, טעם וריח. בעיני הוא היה סרט תקופתי די קונבנציונלי, ששוב, גם אם יש לו המון רבדים נסתרים, הם גם לא מחזיקים אותו ברמת העניין המיידית, וגם לפעמים נשתלו בעדינות כה מופתית, מתחת לשכבות כה רבות של הטעיות ורבדים "לא אמיתיים", שרק חכמים יכולים לראות אותם (אבל את המשל הזה לא אני המצאתי).
הומור, אחא, הומור
קודם אתה מסביר לי את ההבדל בין מתח למתח פנימי ואח"כ לא מבין את זה כשאני משתמש באותה הבחנה? משעשע.
בקשר ל"בארי לינדון": סרט תקופתי קונבנציונלי? רק אם לא התעמקת בו בכלל. אבל אתה, אם אפשר לצטט אותך ישירות, מעוניין רק ב"רמת העניין המיידית", מה שמרמז (שוב) על כך שאתה לא מעוניין בסרטים שאינם מגלים את כל הסודות שלהם במבט ראשון או אולי אפילו לא בצפייה הראשונה. סבבה לך. אתה מוזמן לא לקרוא את הלינקים שצירפתי בהודעה הקודמת, כי כבר שמענו מה יש לך להגיד על סרט שבו יש רעיונות מעניינים אבל לא מחזיק אותך מרותק למסך.
בכל מקרה, נמאס לי לדון ב"עיניים עצומות לרווחה" ובקובריק בכלל, ובזאת אני מסיים את הדיון.
כן, המפקד
ואני מוכרח להודות שבהודעה האחרונה, חוץ משני ציטוטים שקריים, יחסית התחלת להבין אותי. כן, זאת בהחלט אמירה שאני מוכן לעמוד מאחוריה: יכול להיות שיש רבדים מאוד מעניינים שלא התעמקתי בהם ב"בארי לינדון". כיוון שלא שלא חשבתי שהוא יותר מאשר סרט נחמד, לא ראיתי לנכון להתעמק בו. אם לשיטתך יש להתעמק ולצפות שוב ושוב בסרטים שלא אהבת בשביל לחשוף את הרבדים המורכבים, אשריך. אני מעדיף לראות סרט שעוד לא ראיתי בזמן הזה.
ובקשר לטום קרוז
*בטח* שהוא שחקן רע ושטחי. בגלל זה (בין השאר) קובריק מבטל אותו בצורה מבריקה כל כך לאורך הסרט: מסתיר אותו מאחורי מסיכות, מתרכז בדמויות שסביבו, נותן לקידמן נאומים ארוכים יותר מכל דבר שיוצא לקרוז להגיד.
לא יותר פשוט לקחת שחקן טוב?
לא יותר פשוט
להכריז על כל הנושאים של כל סרט באיזה כמה title-cards בתחילת הסרט? ככה גם לא יהיה ל-formaldehyde תירוץ להשוויץ בזה שהוא הבין את הפואנטה כבר באמצע הסרט.
אבל ברצינות
היה לליהוק של טום קרוז תירוץ יותר אמין חוץ מ"ניקול קידמן וטום קרוז בסצנות סקס ביחד"?
אמין?
מה הקשר לאמינות? יש כמה סיבות לליהוקו של קרוז שאני יכול לחשוב עליהן, אבל קודם תגיד לי את מי היית מעדיף לראות במקום קרוז ואת מי במקום קידמן?
במקום קרוז
אדוארד נורטון, ג'ון קיוזאק, ניקולס קייג', ג'וני דפ, רוברט דאוני ג'וניור ועוד רשימה של קניות ארוכה…
במקום ניקול קידמן, אה… למה להחליף אותה?
עכשיו תורך, למה כן ללהק את קרוז, מלבד הגימיק שבליהוק עם אשתו?
יפה
הוכחת את הפואנטה בעצמך הרבה יותר טוב ממני. יש לנו פה שלושה שחקנים שמשחקים בד"כ או כמעט תמיד פריקים וגיקים, את ג'ון קיוזאק ואת אדוארד נורטון. קיוזאק לדעתי לגמרי לא מתאים לתפקיד, אבל נורטון הוא אכן רעיון נחמד. מה שכן, הוא (א) ב-1996, כשצילומי הסרט התחילו, היה שחקן מתחיל עם רק תפקידי משנה מאחוריו (אפילו את המועמדות שלו על "פחד ראשוני" הוא קיבל ב-1997) ו(ב) היה בסך הכל בן 26, לא בדיוק מתאים לשחק גבר נשוי עם ילדה בת 10. למה לא פריקים וגיקים כמו ניקולס קייג' וג'וני דפ? בוא תראה:
למה כן את טום קרוז?
הסיבה השטחית: הוא חתיך, ולכן יש משקל כלשהו לכשלונות הרבים שלו לאורך הסרט ולהתחבאות שלו מאחורי המסיכה.
הסיבה המסחרית: הוא כוכב גדול ויביא לסרט קהל. מאותה סיבה קשה יותר להפריד בין קרוז לדמות שהוא משחק, והקהל יחשוב רוב הזמן על קרוז. עם רוב השחקנים שהזכרת זה לא היה מתקיים.
הטייפקסטינג/אנטי-טייפקסטינג (ראה למעלה): הוא מזוהה בד"כ עם דמויות חיוביות (לפני "מגנוליה"), וד"ר ביל הוא אכן דמות נחמדה וחיובית (טייפקסטינג), ממבט ראשון (אנטי-טייפקסטינג).
הגימיק שהוא לא גימיק: נכון שהוא וקידמן (היו) נשואים, אבל כמה סרטים בכיכובם של אנשים נשואים ראית שסובבים סביב רגשות של דחייה, גועל וניסיונות בגידה? העובדה ששני הכוכבים נשואים מביאה לכל העניין מימד נוסף. חוץ מזה, הם התגרשו. בגלל הבגידות של קרוז. איזה קטע.
טוב לדעת
נחמד.
אז למה דווקא הזוג קרוז את קידמן ולא ברוס וויליס ודמי מור, שעונים על אותם קריטריונים בדיוק?
את ברוס דווקא הייתי קונה
אבל דמי מור היא קריקטורה מהלכת. היא הייתה כזאת ב-1996, ומאז זה רק הוקצן (כמו שרואים ב"המלאכיות" וכו'). זה כמו ללהק שחקנית פורנו בתפקיד האישה האוהבת והתומכת שיום אחד מתפלק לה והיא נמשכת לאיזה קצין סקסי, אבל עדיין לא עושה שום דבר בנידון. איך לדעתך היה נראה המונולוג של קידמן אחרי עישון הג'וינט בביצוע דמי מור?
לא יודעת.
אבל אני מבטיחה לענות לך אחרי שייצא לי לראות את הסרט.
אה, משום מה הנחתי שאת מציעה
ליהוק אלטרנטיבי בגלל ש*כן* ראית את הסרט. אבל כן, אני מוכרח להודות שזה מאוד מחוכם להציע אותו על סמך הירסיי.
תשמע,
נכון שצפייה בסרט נותנת יתרון משמעותי למי שרוצה להתדיין עליו, ולכן נמנעתי מלהתערב בויכוח העקרוני שלך עם גונקל. במקום זה הצעתי ליהוק אלטרנטיבי שמתבסס על התגובה שלך, והצעה כזו היא לא הרבה – אחרי הכל, הסרט כבר יצא למסכים ובניגוד לניתוח, שהוא דבר דינמי, הליהוק הוא עובדה מוגמרת, וכל מה שאני אגיד, לא ישנה אותו, ולא אמור לשנות את דעתם של אנשים עליו. לא מבינה מה הבעיה.
אין שום בעיה
ולא חשבתי אפילו לכיוון של לשנות את דעתם של אנשים.
השאלה היא עקרונית: מה הטעם של לשחק משחקי "מה אם" כשאת לא מכירה את הדמויות. כשהסרט נמצא בשלבי פיתוח או ווטבר, אפשר להציע שחקנים על בסיס קריאת התסריט או הספר/סיפור שהסרט אמור להיות מבוסס עליו. כשהסרט כן יצא, אפשר לעשות את זה על בסיס הסרט עצמו. את, לפי מה שאני מבין, עושה את זה על בסיס… מה בדיוק? טריילרים? שמועות? סיפורי זוועה של צופים אחרים?
יש שני חלקים לתשובה שלי:
במקרה הספציפי הזה, ההצעה לליהוק הזוג וויליס-מור נאמרה בצורה מבודחת, וכמו שכבר הערתי – על סמך אפיוני הדמויות כפי שפירטת בהודעתך אליה הגבתי (אגב, כשהסרט נמצא בתהליכי פיתוח זה פשוט לא מעניין, לדעתי, להמציא לו ליהוקים. אבל לא זה הנושא).
אבל מעבר לכך, קיים המישור העקרוני – גם מי שלא ראה את הסרט יכול לדעתי להציע ליהוק חלופי (או מלחין חלופי, או במאי חלופי, או ווטאבר), בהנחה שהוא לא זורק סתם שמות אלא אכן השקיע בזה מחשבה. הרי המטרה של הדיונים היא לנתח את הסרט, ולהאיר בו צדדים שלא בטוח שניתן לשים לב אליהם בצפייה ראשונה (או לגרום לאחרים להביט על הסרט בצורה שונה, או כל מטרה-שהיא שבגללה נכנסים לדיון). הדיון שלך עם גונקל על 'עיניים עצומות' הוא לא הראשון באתר. היו עוד כמה דיונים על הסרט הזה גם בביקורות אחרות, כך שאולי לא ראיתי את הסרט (זה, או גם בהתייחס לסרטים אחרים), אבל אני יודעת עליו די הרבה. ויש מקרים שבהם, אחרי שקוראים כמה וכמה דיונים, המגיב שלא צפה בסרט מרגיש שהוא מכיר אותו מספיק טוב כדי שיוכל לתרום לדיון. תתפלא, כמה מאיתנו מספיק אינטליגנטים כדי לעשות את זה בהצלחה.
מבודח זה טוב זה
אבל לא ראית שום סממנים של התבדחות בהודעת המשפט-וחצי שלך. קורה. בכל מקרה, התבדחות או לא התבדחות, עובדה שלמרות שצברת התרשמויות כאלה ואחרות מאנשים אחרים שתיארו את הסרט, הרעיון שלך לליהוק של דמי מור פשוט לא היה מתאים. אז יופי שאת אינטליגנטית, אבל או שלא קראת מספיק על הסרט, או שהצפייה בו באמת הכרחית כדי להציע הצעות מהסוג הזה. את אומרת שהשקעת בזה מחשבה – יופי, איזה מחשבה בדיוק חוץ מ"הנה עוד זוג נשוי"?
בוא אני אזכיר לך שוב (ושוב, ושוב):
הליהוק החלופי שלי התבסס אך ורק על ההודעה בה הסברת למה כן ללהק את טום קרוז. מטבע הדברים, התרכזת שם בעיקר בתכונות שצריכות להיות לצד הגברי שמשחק בסרט, ולא באישה. מעבר לכך, הזוג וויליס-מור עונה במדויק גם על הגימיק שתיארת בהמשך אותה הודעה – זוג נשוי, שבאופן אירוני, התגרש בשלב מאוחר יותר בגלל בגידות של אחד מבני הזוג (אגב, יש כמה שחושבים שדמי מור יפה, לפחות כמו ניקול קידמן. go figure).
שוב ושוב
נכון, הסברתי למה ללהק את טום קרוז. הסברתי כי נשאלתי למה ללהק את טום קרוז. זה לא אומר שהליהוק של קידמן הוא עניין שרירותי לגמרי.
וזה נחמד שיש אנשים שחושבים שדמי מור יפה, אף פעם לא אמרתי שהיא מכוערת. הרעיון הוא שהמראה מעורר כל מיני אסוציאציות של "סקס", "כוחניות" וכו', גם בגלל בחירת התפקידים שלה וגם בגלל המבנה הפיזי שלה. המראה של קידמן לא. בקיצור, התפקיד דורש בדיוק את ההפך ממה שדמי מור מציעה. אפילו הנשואים המפורקים שלה וברוס ויליס התפרקו בגלל הבגידות שלה ולא שלו, מה שרק פוגע בקייס שאת מנסה לבנות. בסרט הנטייה שלה לבגוד בקרוז אמורה להפתיע, להיות אולי אפשרית אבל לא סבירה, לא להיות מתבקשת כמו שהיא תהיה בגילומה של מור.
תנסי שניה לדמיין את דמי מור בתפקידים הבאים של קידמן (אם ראית את הסרטים): "השעות", "האחרים", "דיוקן של גברת". נשמע לך סביר?
נכון, שכחתי.
הודעות אמורות לכלול לא רק מסר מיידי אלא גם סאב טקסט עשיר ומגוון, שמשחק בהפוך-על-הפוך עם המסר המיידי שנכתב.
לדמי מור היו כמה סרטים שבהם היא לא שידרה כוחניות, אלא אפילו הצליחה להקרין את ההיפך. אני מאמינה שגם כיום היא מסוגלת לזה, אם היא רק תוריד את האייליינר המפחיד הזה שלה.
אני בכלל לא אכנס לדיון המי-בגד-במי, כי קודם כל, גם ברוס הוא לא תלית שכולה תכלת (ויש האומרים שגם ניקול לא), ושנית, אני מוצאת שזה משעמם. אז ראו אותה עם אשטון, או עם רובי וויליאמס, או עם דובי גל, וגם ראו אותה למחרת הולכת על חוף הים וסופרת כבשים. שיואו, אני מתעלפת מרוב התרגשות. לרגע לא חשבתי שהיא מסוגלת לזה!
הוא נראה רע מאוד מאוד
גם בביצוע של ניקול קידמן. דמי מור אולי היתה עושה את זה יותר מצחיק.
בסדר
גם המשחק של ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ" ושל מלקולם מקדואל ב"התפוז המכני" לא משהו.
אחלה דיון אולי באמת הגיע הזמן שאראה את הסרט
שאתם מדברים עליו כל כך הרבה זמן. אבל לא ברור לי למה אתם עורכים את הדיון הזה כאן, ואיך העורכים משתפים פעולה עם זה.
לתומי חשבתי שיש ביקורת ל"עיניים" , מן הראוי שם לערוך את הויכוח. לסרט הזה אין שום קשר לניקול, קרוז או קובריק.
למעשה הקישור התלוש היחיד של כל ה'פתיל' הזה לסרט הוא השתתפות אחד השחקנים בסרט, ב'מבחנים' לשחק את הדמות שקרוז שיחק בסרט שאתם מדברים עליו.
בתור אחד שממ"א עדיין רודפת אחריו, אני מאןכזב מכם.
הוא נראה רע מאוד מאוד
מסכימה. הקטע הזה היה ממש מביך. וקידמן בהחלט מסוגלת ליותר.
למשל כמו ב''דוגוויל''?
אתה מצפה לתשובה רצינית על זה?
סליחה על הבורות
יש פואנטה לעיניים עצומות לרווחה?
כמה מילים על 'זהות'
ביקורת שהתפרסמה באחד מהעיתונים השבועיים בארץ. אשמח להערות. תודה.
נקודת הפתיחה בסיטואציה העלילתית של המותחן הפסיכולוגי החדש 'זהות' מתרחשת במקום ובזמן הנכונים ביותר לכאורה לסוגת האימה והמיסתורין מבית מדרשה של אגאטה כריסטי: לילה, מוטל שכוח אל אי-שם בנוואדה, סופת גשם עזה והתקבצות של עשרה אנשים זרים זה לזה כאשר לכל אחד יש סוד אפל משלו. לפתע, הם נקטלים באופן מסתורי ומבהיל אחד אחר השני. ג'יימס מנגולד ('נערה בהפרעה', 'קיית וליאופילד') משכיל ליצור סרט מתח אפקטיבי ומבריק אשר משאיר את הצופים סקרנים ומרותקים עד הטוויסט המתבקש שמאיר באור חדש את ההתפתחות העלילתית בסרט.
מנגולד רוקם בסרט קולאז' פסיכולוגי מורכב המביא את סיפורם של עשרה אנשים שונים המגיעים למוטל ולכולם מכנה משותף אחד, סודי – סוד זה הוא בסיס ההבנה של הסרט. הסוד הוא גם המכנה משותף שהם אינם יוכלו להימלט ממנו והוא זה אשר ייקבע את גורלם. למוטל המבודד עד אימה מגיעים נהג של לימוזינה ושוטר בעברו (ג'ון קיוזאק) יחד עם כוכבת טלוויזיה נרגנת לשעבר (רבקה דה מורניי), שוטר (ריי ליוטה) המוביל רוצח סדרתי (ג'ייק בוסיי), נערת טלפון המבקשת לתקן דרכיה (אמנדה פיט), זוג צעיר שזה עתה נישא (קליאה דובאל וויליאם לי סקוט), משפחה במשבר (ג'ון סי. מק.גינלי, ליילה קנזל וברט לוהר) ושומר הלילה העצבני של המוטל (ג'ון הוקס). הרוצח יכול להיות רק אחד מהם.
השאלה הגדולה בה מטפל הסרט נעה סביב חיפוש האמת. האם יש אמת אובייקטיבית או שאנחנו רק חיים בסוג של מציאות המתעתעת בנו? בשלב מסויים בסרט – השלב בו נחשף סוד ההיגיון הפנימי של העלילה – מתחילים לקרות אירועים במוטל אשר אין להסבירם אלא דרך היגיון עלילתי חדש זה. מנגולד מעלה כאן לדיון לא רק את שאלת קיומם של הפיזי והמנטלי אלא גם – בעקיפין – את שאלת הייצוג הקולנועי ומקומו בשדה האמנות הנוכחי. מנגולד מרמז על הקונפליקט הפנימי בו שרויה התעשייה מזה כעשר שנים אשר בהשפעתו החלה הוליווד להנפיק סרטים אשר עניינם המרכזי היה בחינת הייצוג הקולנועי ומשמעותו אל מול פני המציאות. כך נולדו דרכי ייצוג חדשים אשר בין היתר נתנו לגיטימציה לסרטים כמו 'נפלאות התבונה', 'מועדון קרב', 'החוש השישי', 'המטריקס' ועוד.
הסגנון הצורני שמנגולד משתמש ב'זהות' כולל שלל תחבולות קולנועיות מתחום האימה תוך הפיכתן בה בעת גם למחוות וציטוטים ישירים לסרטים אשר כוננו אותה כסוגה, החל מ'חלון אחורי' ו'פסיכו' של היצ'קוק ועד 'אדפטיישן' של ספייק ג'ונז (גם בכיכובו של קיוזאק). את הקשר בין שתי קצוות אלו – והחיבור המוצלח ביניהם – ניתן להבין רק לאחר הצפייה בסרט.
מנגולד מוכיח עשייה מוקפדת וחכמה של עיצוב סט וזוויות צילום קלאסיות עד הפרט האחרון, עניין המשכנע אותנו ביותר בדבר התרחשותו המציאותית של הסרט. הצילום הקלסטרופובי משהו רווי משחקי אור/צל במוטל – הלוקיישן היחיד בסרט – מצליח להעביר באופן חד את חווית האימה בה אורחי המוטל שרויים. הפחד מפני הרגע הבא – כפי שאנו חווים בעצמנו בסרט – הוא חלק טבעי מאופיה של הסוגה. קיוזאק וליוטה, שתי פרסונות קולנועיות בולטות, מפגינות בסרט משחק דרמטי ומשכנע. שניהם נתמכים ע"י ליהוק מעולה ותסריט משוכתב היטב המתאים לדפוס אפיונן הקבוע כדמויות. קיוזאק, לעולם בדמות הגיבור הטראגי מבקש החסד והגאולה – זה אשר בעברו ארוע אפל ואילו לעומתו, ליוטה, בעל מבט הפלדה, בדמות אמביוולנטית אשר מעליה מרחף צל לא ברור. האינטראקציה ביניהם היא לב ליבו של הקונפליקט בסרט.
כדאי לשים לב בעתיד לפרוייקטים הבאים של ג'יימס מנגולד. מדובר על הבמאי/תסריטאי מוכשר בן 39 אשר מאחוריו מספר פרוייקטים מגוונים. במאי צעיר אשר יכול להרשות לעצמו ללהק לסרטיו שחקנים בסדר גודל של דה-נירו, קיוזאק וליוטה. מנגולד קופץ בכישרון רב מסוגת הקומדיה הרומנטית ('קית וליאופילד') לסוגת הדרמת מתח ('קופלנד') בצורה מקצוענית וחכמה. לא רק שהוא מייצר נאמנה סרטים ברוח הסוגה אלא גם הוא תמיד מוסיף היבט נוסף לסרטיו, אפל, כזה אשר משאיר אצל הצופה תחושה לא פתורה בנוגע לסרט.
מנגולד יוצר את 'זהות' ללא אידאולוגיה מובחנת. נידמה שהוא יוצר מתוך אהבה לסרטים אשר עיצבו את זהותו כבמאי. אמנם 'זהות' אינו סרט גדול או פורץ דרך יתר על המידה אך איכות ביצועו המוקפדת, הליהוק השלם והעברת החוויה המנטלית של הדמויות לארועים חזותיים, הופכים את הצפייה בו לחוויה מרתקת ומחדדת חושים.
קיוזאק כיכב ב''אדפטיישן''?
ככה קוראים בימינו לתפקיד אורח של כמה שניות?
קיוזאק כיכב ב''אדפטיישן''? (כה''ב)
נכון, אם כבר לתת לו קרדיט, עדיף על "להיות ג'ון מלקוביץ"'. זה מן הסתם גם הסרט שעל הסט שלו קיוזאק נמצא באדפטיישן.
קיוזאק כיכב ב''אדפטיישן''?
נכון מאוד. טעות מרה ומצערת…היה זה 'להיות ג'ון מלקוביץ' ולחשוב שהעיתון כבר הודפס…
תלמד לפעם הבאה
לכתוב רק לאתרי אינטרנט, בהם אפשר תמיד לשנות ולתקן.
אגב
אין כמעט שום דבר שכתבת בביקורת שאי אפשר לייחס גם ל"היעלמות מחשידה" בכיכובה של קייטי הולמס. מה חשבת על "העילמות"?
אגב
לא ראיתי. מה שמו באנגלית?
אגב
למה אין פה ביקורת על "העלמות מחשידה"? זה נראה לי חשוד מאוד!
כמה דברים
1. קודם כל, עצה למי שעוד לא ראה את הסרט (אגב, בסעיף 2 יש ספוילרון, היזהרו): שמעתם פה הרבה על זה שהסרט הזה הוא פחות או יותר "צעקה" פוגש את "עשרה כושים קטנים" (או כמעט כל סרט/ספר אחר של אגתה כריסטי). תעשו לעצמכם טובה: תגיעו יותר מהכיוון של "צעקה", טוב? כי אם אתה בא במחשבה שתראה "סרט אימה" סטייל סוף-ניינטיז, אז "זהות" יעשה לך את היום. יחסית לכל סרטי ווס קרייבן שראיתם, זה באמת נאמבר קצת יותר מתוחכם. המניע פתאום נראה מניע, הטוויסט מצליח לשמור על מידה שקולה של הפתעה והגיון, ובאופן כללי, יוצאים מהקולנוע עם טעם טוב בפה.
לעומת זאת, אם באתם לראות פוארו (או, אתם יודעים מה, בואו לא נקפוץ מעל הפופיק -"שבעה חטאים" או "החשוד המיידי"), סופכם שתתאכזבו קצת, כמוני. למה לא האמנתי לבת-התשחורת שראתה את הסרט לפניי ואמרה לי שזה "סרט אימה"? אמרתי לה: no way, אל תכניסי לפה עכשיו את כל ה"קוטון ווירי" האלה. אני הולך לראות סרט מתח, ותעזבי אותי בשקט. אוף, צדקה, הילדונת.
2. (ספוילרון, זוכרים? ניפגש שוב בסעיף 3) הסרט הזה הוא כ"כ ניינטיז. יוני צדק, כשאמר שהסרט הזה הוא המשך סגנוני ותסריטאי של "מועדון קרב", "החוש השישי", "המטריקס" ועוד. חלקם סרטים מצוינים (רמז: לא האחרון (וגם לא זה שלפניו)), אבל באמת, כל הפיפי-קקה הפסיכולוגי הזה כבר מיצה את עצמו מזמן. השאמאלאניות הזאת עוד תהרוג את כולנו…
ובבקשה אל תהרסו לי: אל תכניסו גם את "מלקוביץ"' הגאוני לרשימת הסרטים שמניתי כאן. עד שלא אפגוש לשיחה של ארבע עיניים את ספייק ג'ונז, שיסביר לי מה בדיוק הוא רצה, אני ממשיך להאמין שהסרט ההוא שבר את הכלים לשם שבירת הכלים בלבד (וגם לשם הבידור והפאן הטהורים) ולא בשם שום אידיאולוגיה הוליוודית טרנדית מזדמנת, פסיכולוגית-שמיכולוגית.
אבל מה שכן, לאחר מחאות ביני לבין עצמי קיבלתי בסופו של דבר את קביעתו של פלאי גרייצר: אני בנזונה אם דונלד קאופמן לא כתב את התסריט הזה בשם בדוי.
3. בסופו של דבר, סרט סבבה. סקירה קצרה של הקריירה של מנגולד (עד כמה שהיא אפשרית בעידן "הבמאים-בשכר-חרב" בהוליווד) מראה שהוא מצליח במקרים לא מעטים לקחת חומרים קצת בעייתיים ולהפוך אותם לסרטים מפתיעים. את "קייט ולאופולד" אמנם לא ראיתי, אבל כ"כ הסתדר לי פתאום שהוא עשה את "קופלנד": זה היה סרט מקסים, וזה דבר שלא הייתי חושב בחיים שאומר על סרט עם סטאלון. כאילו, הבנאדם (מנגולד) עשה שחקן מפאקינג-סטאלון! סחתיין עליו. גם "נערה בהפרעה" היה קצת פרובלמטי בבסיס, אבל יצא סרט קטן וטוב.
יוני צודק, כדאי לעקוב אחרי מנגולד.
עד כאן.
מסכים עם כל מילה.
למה לראות את זה בקולנוע
שכבר יש את זה בDVD בארץ…
יש את זה אצל לייזרקלאב כבר שבוע..
http://www.laserclub.co.il
למי שלא יודע (אני בספק אם יש כאלו פה)
שתי הערות:
הראשונה: כדי לצאת מרשימת החשודים בסרט מעין זה, לא מספיק למות. לפעמים מדובר ברצח דו שלבי, שבו אחד הנרצחים הוא בעצם הרוצח המקורי, מה כמובן מסבך את העניינים.
השנייה: אני תמיד חשבתי שעלילות כאלה מתאימות יותר מכל ל-murder mystery party.
אה, כן, רד, אחלה ביקורת. בטח כבר נמאס לך לשמוע את זה על כל ביקורת שלך…
איזה סרטים של אגאטה כריסטי?
האמת, הסרט הטוב היחידי שאני מכיר על פי הסיפורים שלה הוא "רצח באוריינט אקספרס" ובו אין טיפה מתח.
היא כמובן מדברת
על The Alphabet Murders של פרנק טאשלין, עם טוני ראנדל בתפקיד הרקול פוארו. משודר פה ושם בערוץ TCM ולמרות שהוא לא ברמה של סרטיו הטובים יותר של טאשלין, עדיין מומלץ מאוד.
אוקיי נרשם
אין לנו אפשרות טכנית לשנות
תוכן של כותרות או של הודעות.
כן
התכוונתי להוריד.
העלגות חוגגת
להוריד = למחוק את ההודעה. אני יודע שזה היה ברור, אבל עכשיו זה עוד יותר.
חברה....לא הבנתי
בואו נחזור כולנו שניה ל"זהות" …קראתי כמעט כל תגובה ….עד שהעניין התחיל לגלוש לקובריק..אני ממש שמח שהבנתם את הסרט..(זהות)אבל מצד שני זה הופך אותי לממש אידיוט…כיא אני לא הבנתי כלום…אז אם מישהו בבקשה מוכן להסביר לי…אני יודה לו מאוד…
כמו כן אני שמח שיש גם אנשים שמשבחים גם את התאטרון- והבחירה ב"מחכים לגודו" פשוט מצויינת…מחזה אבסורדי משובח כמו שרק בקט יכול לעשות.
תודה
סימני פיסוק שאינם שלוש נקודות:
–
.
,
;
:
?
!
"
/
אני ממש נהנתי
דבר ראשון, הסרט משוחק מצוין! דבר שני, אהבתי את העובדה שאין בכלל הרבה דמויות… וכל הדמויות ממש כיפיות- קורצות כאלה (חוץ מהילד המעצבן בטירוף!). ומה לעשות? אני ממש אוהבת טוויסטים!!! בגלל כל זה ראיתי את הסרט ממש בכיף (וגם בגלל שנועם לא רצה לבוא איתי לשוובלה ונורא שעמם לנו…). תראו ותהנו!
ד''ש לאפלטון.
מה?
השמצה לחינם
כפי שאני רואה המון משמיצים את הסרט "זהות" והופכים אותו לסרט אימה-מתח זול ועם טוויסט מעצבן, מה שממש לא נכון, "זהות" הוא מותחן פסיכולוגי מבריק עם טוויסט מפתיע מאד וגם הגיוני ובין הסרטים המעולים שג'ון קיוזק כיכב וראיתי (בערך 7 ) זה היה הסרט הטוב ביותר וגם שאר הקאסט מוכשר.