"הרפתקאות איכבוד ומר טוד" הוא סרט פחות מוכר שראוי שיהיה יותר מוכר. טוב אולי הוא לא בדיוק "סרט". הוא בעצם שני סרטים קצרים שאין שום ניסיון מצד הסרט להעמיד פנים שיש קשר ביניהם – גם עלילתית, כמובן, אבל גם בכל נושא שהוא מדובר בשני סרטים שונים לחלוטין: מבחינת הז'אנר, הסגנון, בניית עולם ואיך שהסיפור מסופר יהיה קשה למצוא שני סיפורים שפחות קשורים זה לזה מצמד הסרטים שחוברו להם פה יחדיו. אבל שני הסרטים האלה ממש טובים, והעובדה שאין קשר ביניהם לא מציקה כי לא נראה שמישהו התכוון שיהיה. פשוט רצו שתבואו ותראו שני סרטים קצרים מוצלחים. אז בואו. שני החלקים של הסרט הם כדלקמן: החלק הראשון הוא עיבוד ל"הרוח בערבי הנחל" (החלק בכותרת ששייך למר טוד), השני, עיבוד לסליפי הולו (החלק בכותרת ששייך לאיכבוד).
את הספר של "הרוח בערבי הנחל" יש לי רק בתרגום ישן כזה שלא היה לי כוח לקרוא אף פעם, אז אני פשוט מניח שכמו כל עיבוד שדיסני עשו אי פעם, הגרסה הקולנועית שלו היא רצח בדם קר לסיפור מקור. ובכל זאת, מדובר בסרט מוצלח – מעין קומדיה בריטית מעונבת מוצלחת למדי, רק שבמקום בני אדם יש קרפדות וסוסים וחפרפרות. אה, וגם יש בני אדם. זה קצת מבלבל.
הדמות הראשית, מר טוד, הוא קרפד עשיר ובזבזן שרודף אחרי כל ריגוש חדש שהוא רק מוצא. הוא מסוג הדמויות הראשיות שלמרות שהן שמוקיות חסרות התחשבות בסביבה יש בהן קסם אישי ואתה רוצה לראות אותן ממשיכים לעשות את השטויות שלהן. משהו בקוקטייל של תמימות, טוב לב וחוסר יכולת לשלוט בעצמם הופך אותו לא לילד מנייאק שצריך לדעת טוב יותר, אלא לדמות משעשעת שכיף לראות את ההרפתקאות שלה. גם הסוס שמלווה את מר טוד, שמאפשר לו לנהוג בחוסר זהירות והתחשבות, הוא דמות מצחיקה ומגניבה שכיף להיות איתה. שאר הדמויות, אלה שאמורות לשמור על טוד מהתנהגות פסולה פחות מעניינות ויותר מתפקדות כבריטים מעונבים שמנסים לשמור שמר טוד לא יבזבז את כל כספו. ולמרות שלא כל הדמויות מרתקות, זה עובד – בעיקר בזכות העלילה הפשוטה שעושה את העבודה: מר טוד מסתבך בפשע שלא ביצע, מה שנותן לסרט הזדמנות להשתעשע בבתי המשפט, בתי הכלא וגם בסצנת מרדף גדולה (ש"ספר הג'ונגל" אחר כך יגנוב).
והעלילה הפשוטה עם הדמות הראשית החביבה והדמויות המשניות הסבירות יוצרות סרט מוצלח, שאינו מוזר או מתוסבך ואפשר ליהנות ממנו גם היום. קומדיה פשוטה על ילד עשיר שצריך להוכיח את חפותו ונעזר בחבריו כדי לעשות את זה. הדבר הכי חריג בסרט הוא העולם שבו הסרט מתרחש – הסרט מתרחש בעולם שקרוב מאוד לעולמנו, חוץ מהקטע הזה שכל החיות לובשות בגדים, הולכות על שתיים ומדברות אנגלית. כלומר, יש אנשים ויש אנשים קטנים ושעירים יותר. זה מוזר, אבל יש בזה משהו מצחיק באופן מיידי, כי יש משהו משעשע, אפילו לפני שמישהו פותח את הפה, בצפייה במערכת המשפט הבריטית מגייסת את טובי שופטיה ופרקליטיה בשביל לרדוף אחר קרפד בחליפה.
אז "הרוח בערבי הנחל" מוצלח ומומלץ, גם אם בצורה סטנדרטית יותר, אבל החלק השני של הסרט זה איפה שהדברים נהיים מעניינים. כי הגרסה של דיסני לסליפי הולו היא ההיפך מהגרסה שלהם לרוח בערבי הנחל – היא איטית, והקול היחידי ששומעים במהלך הסרט שייך לבינג קרוסבי, שמקריין את הקטע, ולא לדמויות עצמן. וחוץ מזה, זה בכלל לא סרט לילדים.
הסרט לחלוטין לא לילדים משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שהסיפור של רוב הסרט נוגע בכך שמגיע לעיירה מורה חדש וחובב אכילה, הוא שם לב לעלמת חן (שהיא בקלות אחת מהדמויות הנשיות הכי מעליבות שדיסני יצרו – מעין פאם פאטאל לילדים, שסתם נהנית להתגרות במחזרים שלה בשביל לראות אותם נאבקים אחד בשני) ורב על תשומת ליבה עם מי שקשה לראות אותו כמשהו אחר חוץ מ"גרסה מעט חביבה יותר של גסטון". ואני אמנם לא ילד, אבל קשה לי להבין איזה ילד אמור להתעניין בסיפור אהבתם של שלושה דמויות לא סימפטיות. כן, יש כמה בדיחות סלפסטיק מוצלחות, אבל הלב של הסרט הוא זה שגיבור הסרט רוצה לצאת עם מישהי כי וואלה, אבא שלה ממש טחון. יש משהו משעשע ברשעות של הסיפור ושל הדמויות אחת כלפי השנייה, אבל אני לא בטוח שזה עד כדי כך משעשע.
והסיבה השנייה היא שזה לא לילדים שהסרט, בשלב כלשהו, נהפך לסרט אימה.
עכשיו, אני יודע שדיברנו עד כה לא מעט על קטעים מפחידים או מבהילים. נראה לי שבשלב הזה כולנו הבנו: פעם היה יותר לגיטימי להבהיל ילדים לאיזה סצנה או שתיים, כאשר מדי פעם הילדים אפילו לא ממש מבינים שמבהילים אותם או שמה שמתרחש על המסך דפוק ממש. זה בסדר, כי שמח ושירים והכל בסוף מסתדר אז למי אכפת. זה לא המצב ב"איכבוד ומר טוד", שלמרות התחלה איטית ולא מפחידה, נהפך לקראת סופו לגרסה קצת יותר מפחידה של "סקובי דו". "יותר מפחידה" כי יש סכנה אמיתית לחיי גיבורינו וכי המפלצת היא באמת מפלצת. "סקובי דו", כי בכל זאת חלק ארוך מהסצנה הוא מעין מרדף קומי מבהיל שמנסה להפוך את האווירה לקלילה יותר ולגרום לילדים לשכוח ש"היי, הנה היצור הזה שמנסה לרצוח את הגיבור".
לא שיש בעיה עם סרטי אימה לילדים בהכרח. אין לי מושג מה מתאים או לא מתאים לילדים, ובטח לא לילד שלכם, מכיוון שכל ילד נולד עם סיבולת לב-אימה ייחודית משל עצמו. זה פשוט תמיד ז'אנר שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק ולא ברור כמה ילדים אמורים לראות סרטים שכאלה. לכן, למרות איכותם, "קורליין" ו"פאראנורמן" לא נהיו להיט גדול עם ילדים אף פעם. לאנשים שיגידו "אבל "הסיוט לפני חג המולד!"", אני אגיד שזה סרט שמשתמש באלמנטים מסרטי אימה – אבל לא סרט אימה בעצמו, וזה מקל על הצפייה לילדים.
"איכבוד", לעומת זאת, הוא סרט אימה לילדים. מדהים שדבר כזה עבר את האישור האישי של וולט דיסני. זה מדהים שזה עבר כנראה אישור של עוד כמה אנשים שישבו מסביב לשולחן ואמרו "כן, אנחנו מודעים לכך שהחברה שלנו בתקופה קשה, אבל אתם יודעים למה אנחנו זקוקים? סרטי אימה לילדים". מדהים שחברה שהתמחתה עד אותו הרגע בעיצוב דמויות יצרה לפתע את אחת מהמפלצות המאיימות (בטח בקולנוע האנימציה), כי תגידו מה שתגידו, הפרש בלי ראש הוא לא בדיוק חמודי.
אלמנט מעניין שמוסיף לאימה שבסרט, וייחודי לסרט זה העובדה שכמו שאמרתי – אף אחת מהדמויות לא מדברות. בינג קרוסבי מקריין את כל המעשייה (ומדי פעם שר אותה), ולא נותן לדמויות הראשיות לדבר – מה שמשרה אווירה עוד יותר מפחידה על כל הסרט: כאילו אין לדמויות שליטה על גורלן והן בובות שעשוע בסיפור עם סוף עגום.
לאחר שיצאו ביחד, דיסני הבינו שאין קשר ממש בין שני הסרטים והתחילו להוציא אותם גם בנפרד אחד מהשני. זה הגיוני, אבל אם נותנים לכם הזדמנות לראות שני סרטים טובים במחיר של אחד – לכו על זה. ו"הרפתקאות איכבוד ומר טוד", זוכה פרס הצילום בגלובוס הזהב בשנת 1950 (מה שמוכיח שגלובוס הזהב תמיד היו קצת מוזרים בהגדרות שלהם), בהחלט שווה את הצפייה בו.
אני חייב לשאול
יש פה הרבה דיבור על איך ילדים יקבלו את סרטי דיסני הישנים. אנחנו סגורים על זה שכל סרטי דיסני הם לילדים? נכון, הרבה מהם מכילים קטעים מטופשים והרבה מהם מבוססים על סיפורי ואגדות ילדים, אבל מצד שני בהרבה מקרים הם לא נראים לגמרי מתאימים לילדים (לפחות הישנים מביניהם). האם וולט דיסני באמת לקח סיכון כל כך גדול כשהוא עשה את שלגיה רק כדי לייעד את הסרט לקהל ספציפי? וגם אם נתעלם מקטעי האימה, יש נגיד בפנטסיה קטעים עם עירום (כן זה רק אנימציה וזה לא מפורט אבל עדיין). זה באמת דווקא לילדים? או שזה משהו שנצרב בתודעה בגלל הצבעוניות והקופצניות של הסרטים האלה? אולי אלה פשוט סרטים שיועדו במקור לכל המשפחה ולכן הם סוג של מזגזגים בעניין קהל היעד, קצת כמו אי.טי שהפחיד אותי כילד והיה מדהים בשבילי כמבוגר, למרות שהיו בו קטעים ילדותיים יותר ופחות
אפילו יותר מזה.
'שלגיה' הוא סרט למבוגרים לכל דבר ועניין. אנשים לבשו את מעילי הפרווה שלהם, וחליפות הפראק שלהם והלכו לקולנוע לראות את 'שלגיה' (ואת 'פינוקיו', ואת 'פנטזיה', וכולי וכולי) כבילוי ערב לילי לכל דבר ממש כמו ללכת לתיאטרון או לאופרה.
מעבר לכך, בשלהי שנות השלושים-תחילת הארבעים לא הייתה הבחנה בתכנים בין 'סרט ילדים' ל'סרט מבוגרים', פשוט כי לא היה דבר כזה אז. ילדים לא נתפשו כקהל יעד נפרד ומיוחד שצריך לייצר עבורו תוכן ייעודי. לכן, גם סרטי האנימציה הקצרים של דיסני לא נועדו לילדים באופן מובהק, וגם סרטוני הלוני טונס של האחים וורנר לא נועדו לילדים באופן מובהק (אחרת, למה ליצור מספר שנים אחר כך סרט תעמולה שמכבבים בו דונלד דאק/באגס באני?).
כל זה נכון כמובן גם ל'איכבוד קריין ומר טוד'. צריך לזכור שמדובר בימי הטרום וידאו, טרום ילדים הדבוקים למסכים כל שעות היממה. משפחות מגיעות לאירוע הקולנוע של השנה – סרט האנימציה החדש של דיסני, והסרט, כמו כל סרט שיצר האולפן בתקופה הזו, חייב לדבר לכולם, לא רק לילדים שבחבורה. הולכים לסרט, חוזים באופן חד פעמי בפלא על מסך הקולנוע, והסרט נעלם מחייך ואין לך אפשרות לראות אותו שוב.
מעבר לכך, קוד הייז שנכנס השנת 1934 נועד להגן על הקולנוע האמריקאי מכל תצורה של מילים גסות ורמזים מיניים, ולפי תפישה זו למעשה כל סרט אמריקאי שנוצר עד תחילת שנות השישים יכול היה להיות צפייה "בטוחה" עבור כל אחד מבני המשפחה.
מבול הכתבות האחרונות באתר על סרטי דיסני הקלאסים הוא אמנם מבורך, אבל לשפוט אותם דרך משקפי Me Too ורגישויות ילדים כיום, עשורים רבים לאחר שנוצרו, ולהתעלם לחלוטין מהתקופה המקורית שבה הסרטים האלה יצאו לאקרנים מרדדת את הדיון ועושה לסרטים הללו לא פחות מעוול. בינינו, היא גם די חסרת ערך, כי מן הסתם אף סרט שנוצר בשנים הללו לא יעמוד בסטנדרטים החברתיים של שנת 2018, וצקצוקי הלשון רק יחזרו על עצמם שוב ושוב.
לא מדויק בלשון המעטה
זה שכל הסרטים היו "בטוחים" לחלוטין לא אומר שכל הסרטים נועדו לילדים או היו לכל המשפחה. כי אפילו אם כל מה שאמרנו, אני בספק שהיה הורה שלקח את הילדים שלו לצפות ב"אין חדש במערב", "נערה רעה", "כרכרת הרפאים" או כל אחד מעשרות סרטים אחרים שיצאו באותה תקופה. אם אתה רוצה לטעון שלא הייתה הפרדה בין תוכן לילדים ולמבוגרים ההוכחה היא עלייך הרבה מעבר מלהגיד איזה משפט, כי בהתחשב בכך שעוד לפני כן הייתה חלוקה ברורה מאוד בנוגע לספרים והצגות לילדים ומבוגרים, צריך סיבה טובה למה הקולנוע הוא היוצא דופן.
ויש חתיכת הבדל בין "לדבר לכולם" לבין "ליצור תוכן לא לילדים". שוב, אני לא בטוח שאימה לא נכלל שם, אבל אני כן בטוח שיש הרבה הורים שלא היו רוצים אותו שם. "מיראי", למשל, הוא לחלוטין לכל המשפחה במובן הכי מילולי שיש ובצורה מאוד מפתיעה, אף אחד שם לא כמעט נרצח.
כמובן, צריך לזכור את כלל הזהב של מיץ' הדברג: " כל ספר הוא ספר לילדים אם הילד יודע לקרוא". ההפרדה שאנחנו עושים, ושעשו גם אז, תמיד הייתה מעט מלאכותית. אחד הסרטים האהובים על הבת שלי הוא סרט דוקומנטרי שמתעד הופעה של להקה שכנראה לא תכננה את המופע שלה לילדים בני 3, והרבה מהסרטים האהובים עליי הם סרטים שלחלוטין נוצרו כמשהו שפונה לילדים. ולכן, למרות ההערכה והחיבה שאני רוחש ללוני טונס – זה משהו לילדים.
ו-למה הם עסקו בתעמולת מלחמה? באמת? אולי כי כשיש מלחמה, קשה להסתיר את זה מילדים, ורוצים להקל קצת עליהם או לחלופין לחבר אותם לנושא או לחלופין לרתום אותם למטרת המולדת. הרי אנחנו יודעים על ספרי תעמולה נאצים שכוונו לילדים – ולמרות הרצון הטוב לחשוב שזה היה רק אצלם, זה לא.
בנוגע למבט מודרני על סרטים מעידן אחר: למה לא? זה בכלל לא ברור (בעיניי) שכל הסרטים האלה לא עומדים בסטנדרטים מודרניים. הנקודה היא לאו דווקא בחינה דקדקנית של כל מבחני בכדל אפשריים, אלא הלב של הסיפור והאם צופים מודרנים יצליחו לצפות בסרטים האלה ולהניח את הדעת בדיוק במחשבה של "טוב זה היה עידן אחר אבל עדיין אפשר למצוא בזה הרבה ערכים טובים" (כמו, נגיד, "חלף עם הרוח") או במחשבה של "טוב זה היה עידן אחר ולכן כדאי שזה יישאר שם" (כמו, נגיד, "לידתה של אומה").
עוול? רידוד השיח? דווקא גישת ה"בוא לא נשפוט את הסרט בכלל לה לה לה" מרגישה לי בדיוק הדברים האלה: לקבל דברים כמובן מאליו בלי לפקפק או לשאול זה לחלוטין שיח רדוד, ולהתייחס לסרט בכפפות משי במקום לנתח אותו לעומק מרגיש לי הרבה יותר עוול.
אני מסכים שמבט שלא מרוצה משום דבר ורק מקטר על הסרטים שהם לא "מי טו" זה שטחי, אבל גם מבט של "טוב זה היה תקופה אחרת תזרמו" שטחי לא פחות. הניסיון הוא לא לצקצק, אבל גם לא למחול על כל טעות – אלא להבין מה יש לסרט להציע בימינו וכיצד הוא נתפס.
הסרט המצויר הקצר של הלוני טונס שנחשב לטוב ביותר שלהם,
וכן לסרט המצויר הקצר הטוב ביותר של כל הזמנים הוא ״מה באופרה, דוק?״, שמבוסס כולו על טבעת הניבלונגים של ואגנר. כמה ילדים קטנים מכירים את היצירה הזאת על בוריה? להערכתי אפילו בקרב ילדים מחוננים או ילדים להורים גרמניים האחוזים יהיו נמוכים מאוד; חוץ מזה שחלק גדול מסרטי התעמולה של הלוני טונס במלחמת העולם השנייה קראו לאזרחים לקנות אגרות חוב של המדינה כדי לתמוך בממשלה – האם זה משהו שילדים קטנים יכולים לעשות? האם הם יודעים איך לעשות את זה? האם סביר שהם ירצו לעשות את זה ושזה בכלל יעניין אותם?
זה בדיוק הגבול של "לכל המשפחה": להכניס מקומות ורפרנסים שמעשירים את הצפייה אם אתה מודע לדברים נוספים כמבוגר (כלומר "שעוברים מעל הראש לילדים"). להכניס אלמנטים של אימה לא עובר לילדים מעל הראש. זה ההבדל.
וכן, היה מאמץ של כולם כולל ילדים לקניית אגרות חוב. ילדים שהולכים ופונים להורים שלהם ומציקים להם בנושא או אפילו קונים בעצמם בכספם המועט.
אני חושב אגב, שהטענה ש"פעם לא היו דברים לילדים" זה פשוט התבלבלות עם הטענה ש"פעם לא היו דברים לבני נוער" (אבל אתן לו להגיב על הטענות בעצמו) – שזאת טענה מבוססת שראיתי בלא מעט מקומות ואפשר בהחלט לעקוב גם אחריה. אבל דברים לילדים בהחלט היו עוד לפני המאה ה-20.
בתור מי שלמד פרסום ושיווק, אני יכול להגיד בביטחון מלא
שמחקרים מראים בפירוש שבני נוער נוטים לסלוד ממוצרים (כולל מוצרים תרבותיים) שמשווקים במיוחד לבני נוער.
הם אולי סולדים מהשיווק אבל לאו דווקא מהמוצרים.
כמו כן בני נוער זה לא ילדים אז כל זה לא רלוונטי לדיון.
תגיד זאת
תגיד את העובדה הזאת ל:
"גאליס"
"כפולה"
"שבט צוללת"
וכו
הערת צד
החצי השני של "חלף עם הרוח" מציג לינצ'ים כדבר טוב ומיטיב שמציל נשים לבנות ענוגות מהאלימות של גברים שחורים, ואת הממשל הפדרלי שמנסה לעצור רצח בתור הרעים. החצי הראשון הוא אולי "זה היה עידן אחר ואפשר לשים עליו מעטה קסום", החצי השני הוא מאד "וטוב שיעלם בדפי ההיסטוריה".
טוב, זה יותר מתאים לדף הסרט אבל ההבדל בשבילי בין הקטגוריות
הוא לאו דווקא מה מוצג או לא מוצג אלא האם זה עיקר הסיפור או באמת – שאריות של אותה התקופה. ״לידתה של אומה״ הוא סרט על כך ששחורים הם נוראיים, הkkk הם אדירים וזהו בערך. ״חלף עם הרוח״, לעומת זאת – הוא סרט על גיבורה שצריכה להתמודד עם אירועים היסטורים. תופעות לוואי הן הדברים שהזכרת אבל הן לא העיקר של הסיפור (בניגוד ל״לידתה״).
זה, מבחינתי, ההבדל בין שני הקטגוריות – האם כל הסרט הוא מסמך שבא לחזק עמדות שאני נגדן, או האם הסרט הוא סיפור על משהו אחר, והעמדות שאני נגדן שם והשפיעו עליו – אבל לא הנושא העיקרי של הסרט.
כנראה שזה ניתן לפירושים שונים
מבחינתי כל "חלף עם הרוח" בא להאדיר את הדרום כפי שהיה לפני המלחמה, ואת הרוח של הדרום שאי אפשר לכבות, על הגזענות והעבדות. אולי זה היה מרגיש לי אחרת אילו לא היתה תחושה שהמלחמה הזו עדיין חיה וקיימת כיום.
כן, אני לחלוטין מקבל שיש פרשנויות שונות
ולכן, אגב, אני נגד לצנזר ולמחוק את הסרטים האלה – כי יכול להיות שיש בהם דברים שאנחנו מפספסים (לכאן או לכאן).
לא חושבת שהדיון חסר ערך
אלא פרספקטיבה יותר רלוונטית. אני מניחה שבקורס שעוסק בהסטוריה של הקולנוע או משהו כזה, הערך של התפיסה המודרנית פחות חשוב. היום, בין אם זו היתה המטרה או שלא, סרטי דיסני מוגדים כסרטים לקהל ילדים בעיקר, גם סרטים שבמקור נעשו לקהל מבוגר.
כמו כן, גם היום ילדים צופים בסרטים הישנים של דיסני. מהסיבה הזו, בהחלט רלוונטי לשפוט אותם על ספקטרום התפישות החברתיות בשנת 2018. המתח הזה בין הערך של התרבות שממנה החברה שלנו צומחת, לבין הערכים התרבותיים שאליהם אנחנו שואפים הוא דבר שרלוונטי בכל חברה אנושית בעולם, בכל זמן נתון.
כמות הילדים הישראליים שיכירו את איכבוד והקרפד בלי עין הדג שואף לאפס.
ובנושא הזה רציתי להגיד שגם אם ייצוג הנשים ביצירתו של אירווינג בעייתי מאוד, ״קטרינה״ הוא עדיין שיר האהבה הכי יפה והכי אנדרייטד של דיסני בכל הזמנים.
אני ראיתי את הסרטים האלו בילדות
גדלתי בבית עם אוסף סרטי דיסני מאוד עשיר, כולל שני הסרטים האלו. אני לא זוכרת מהם כמעט כלום, רק שהם מעוררים בי סלידה מאוד עמוקה. בעקבות הסרטים האלו מעולם לא טרחתי להבין מה הסיפור המקורי מאחורי הרוח בערבי הנחל או סליפי הולו.
סליפי הולו הוא חובת קריאה בחוג לאנגלית.
והוא די מהנה כסיפור רוחות, גם אם לא מאוד מתוחכם. הרוח בערבי הנחל לעומתו הוא פשוט יצירת מופת מלאת קסם ורגש נוגעים ללב והרבה תיאורים יפים של ארוחות ונהרות כמו שרק הבריטים יודעים.
משהו על קטעי הקישור:
הקטע הפותח את הסרט הוא שוט על מדפי ספרים בליווי קריין השואל את הצופים על הדמות האהובה עליהם מהספרות הבריטית, וממליץ להם על הדמות האהובה עליו – קרפד. לאחר שהוא גומר את הסיפור שלו, קריין שני מזכיר לצופים דמויות מהספרות האמריקאית, ומתחיל לספר את סיפורו של איכבוד. שמתי לב שבעוד אין לי מושג מי הדמויות האמריקאיות, לכל הדמויות הבריטיות (חוץ מאחת) נעשה עיבוד קולנועי מונפש ע"י אולפני דיסני 20-40 שנה מאוחר יותר… ובכלל, העיר המופיעה הכי הרבה בסרטי דיסני היא דווקא לונדון, וזה בלי סרטים שממוקמים באנגליה רבתי…
ממתי העיר המופיעה הכי הרבה בסרטי דיסני היא לונדון? איפה ומתי?
סליפי הולו זה סיפור עם שאינו בהכרח לילדים, אני מניח שהאולפנים רצו לעשות לו עיבוד כדי לתת כבוד למסורת; ואגב ניתוחי יתר, מדהים איך שהפרשנות הפוליטית המוגזמת של הדה בן-בסט ליצירה הזאת מצליחה לעקר אותה לחלוטין ולנפות את כל הכיף, התוכן והעניין מסיפור אימה קלאסי שכולם מכירים (אפילו ג'ודי בלום התייחסה אליו באחד הספרים שלה.)
לפי ספירה שלי:
לונדון מופיעה ב"אליס", "פיטר פן", "כלבים וגנבים", "סופר בלש" ו"פוקהונטס"; ניו-יורק מופיעה ב"ברנרד וביאנקה", "אוליבר", "ברנרד וביאנקה" ו"בולט", ופריז מופיעה ב"חתולי צמרת" ו"הגיבן מנוטרדאם". ערים נוספות: נוטינגהאם (רובין הוד), אגרבה (אלאדין), תבי (הרקולס), ביינג'ינג (מולאן), קוסקו (הקיסר נפל על הראש), אטלנטיס, הונולולו (לילו וסטיץ'), לוס אנג'לס (בולט), ניו אורלינס (הנסיכה והצפרדע), קורונה (פלונטר), ארנדל (לשבור את הקרח), סן פרנצוקיו (6 גיבורים) וזוטרופוליס.
אליס לא מתחיל בלונדון, אלא באזורי הספר של בריטניה.
היפהפיה והיחפן זה סרט שקשה מאוד להבין האם הוא מתרחש בבריטניה או בארצות הברית.
סליפי הולו זה לא סיפור עם
זה סיפור שיש לו מחבר (וושינגטון אירווינג), והוא לגמרי לא סיפור לילדים. לא ידעתי כמה אירווינג מוערך עד שעברתי לארה"ב. מסתבר שהוא קריאת חובה ברוב בתי הספר, ובעמק ההדסון יש הרבה אטרקציות תיירותיות שמבוססות על חייו ועל כתיבתו.
לי דווקא היה מושג לגבי השמות האמריקאים, אבל זה בגלל שצפיתי בדיוק לפני זה
בסרטי האנתלוגיה שלהם, שם הם כיסו את רובם.
הסרט דווקא ידוע
ידוע מאד בעיקר בחו״ל בתקופת האלווין, בגלל סליפי הולו, שנחשב לקלאסיקת האלווין. בארץ הוא פחות מוכר משתי סיבות – הוא הופץ לקולנוע בארץ (יותר נכון למוזיאון בתקופת חנוכה) בשנות השבעים להקרנות מעטות ולא הוקרן מאז, ויצא בדיבוב עברי רק בקלטות לפי פרקיו. לא יצא אפילו בדי וי די פרט לגרסה של סליפי הולו
תקרא את 'הרוח בערבי הנחל'
זה אחד מספרי הילדים המקסימים ביותר שנכתבו אי-פעם, והוא מלא בדמויות ייחודיות ומעניינות ובכתיבה משובבת נפש.
לאיזה גיל מינימלי היית אומר שהספר מתאים ?
(ל"ת)
בעיקר תלוי סבלנות
הספר לא מפחיד – אם כי יש בו כמה סצנות אינטנסיביות מבחינה רגשית – אבל הוא לא ממש קצר, והתיאורים בו קצת ארוכים (זה חלק מהקסם). יתכן שילדים קטנים יותר יאבדו סבלנות.
הייתי אומר שמגיל 5 זה בטוח בסדר, לפני זה – תלוי ילד.
..מצד שני, הוא בנוי פרקים-פרקים
זאת אומרת, כל פרק או שניים הם הרפתקה נפרדת, שאמנם ממשיכה את הקודמת, אבל גם עומדת בפני עצמה. אז לא צריך סבלנות לספר שלם, אלא לכל פרק.
תודה
אצא לרכוש
+100
מתוך הביקורת:
ככה זה גם בסיפור עצמו. אין שום דיאלוגים או ציטוטים של הדמויות, הכול תיאור של העלילה ושל העיירה ובעיקר המון תיאורי טבע וחיות מוגזמים ממש, דיסני לפני שהיה בכלל דיסני. חבל שהם לא מופיעים כמעט גם בסרט באנימציה, כנראה מפאת חוסר תקציב.