דבר אחד שאפשר לדעת על קהל צופי הקולנוע הישראלי: הוא אוהב הודים. לא סרטים הודיים, אלא סרטים על הודים. הם חמים ומשפחתיים ויש להם מבטא מצחיק ואוי סיפרתי לך כשהיינו שם איזו ארץ מדהימה אני אומר לך. דבר אחר שהקהל הישראלי אוהב הוא סרטים על אוכל. צילומים של אוכל, ואנשים שעושים אוכל, בעיקר בצרפת, כי שם זה הכי טוב. "מסע של מאה צעדים" כאילו נתפר במיוחד עבור הקהל הישראלי, כי הוא מציע עיסקה משתלמת במיוחד: הודו ואירופה בכרטיס אחד. גם המטבח ההודי, גם קוויזין צרפתי. וכל זה עם המדריך לאסה הלסטרום, איש חביב שלא רוצה לאתגר אף אחד, או לגרום לכם לחשוב יותר מדי, או לעשות רעש בין שתיים לארבע. לאסה הלסטרום רק לעשות לכם נעים. לגיטימי.
מעשה במשפחה הודית, כולם מומחים לאוכל. הם נמלטים מהודו אחרי פוגרום פוליטי שהרקע והסיבות לו נשארים בכוונה לא ברורים, ועוברים בתחילה ללונדון, ולאחר מכן – מחפשים מקום להשתקע בו ברחבי אירופה. בקרבת כפר בדרום צרפת המכונית שלהם נתקעת, והם מחליטים להישאר שם, החלטה מובנת מאוד, מכיוון שמדובר במקום יפה באופן מטמטם. הכפר הצרפתי הזה הוא דבר מסוג שאפשר לראות רק באגדות או בפרסומות: השדות ירוקים, גגות הרעפים כתומים, ויפה עוד יותר הוא האוכל. זה מקום שבו כשמישהי מגישה לשולחן "סתם כמה דברים שנשארו לנו במזווה" היא מתכוונת למגש של עגבניות נוצצות וגבינות משובחות ערוך בקפידה באופן שגורם לפעולה מקסימלית של בלוטות הריר, ושבמסעדה ישראלית היה נמכר כ"פלטת בוקר משפחתית מפנקת (389 ₪)". המשפחה מקימה במקום מסעדה שמציעה אוכל הודי אותנטי ומתובל קשות; מעבר לכביש שוכנת כבר מסעדה צרפתית לאניני טעם, בעלת כוכב מישלן ושפית קפוצת-פה (הלן מירן). וכאן מתחילה מלחמת אוכל.
אז ברור, הפתעות גדולות לא תמצאו פה. סרטי אוכל בסגנון הזה בנויים בנוסחה שאינה שונה בהרבה מ"מאסטר שף" ושאר תכניות ריאליטי האוכל: הרבה צילומים של אוכל יפה, וכמה סיפורים מרגשים, זכרונות מאמא ודמעות לקישוט. המתחים שבין ההודים העממיים והאירופאים המפונפנים מגיעים בזמן, אבל נפתרים בקלות, וברור שישנו גם סיפור האהבה ההכרחי בין סו-שפית במסעדה הצרפתית לבין הבן למשפחת ההודים, שבעורקיו זורם דמו של שף גאון. בקיצור, זה קיטש שקל מאוד לזלזל בו, רק שהנוף של צרפת באמת מאוד יפה, והאוכל באמת נראה כל כך טעים, והמשפחה ההודית באמת כזאת חמה ומשעשעת – בעיקר האב (אום פורי, שחקן הודי עם פילמוגרפיה המונה מאות סרטים), והלן מירן היא כזאת בריטית. אז כן, הסרט הזה באמת מאוד נעים.
הייתי מוכן כבר לשים את מחסומי הקיטש שלי בצד, עד המערכה האחרונה – שבה מתברר שהסרט כולל בתוכו גם את סרט ההמשך המיותר. אחרי מה שהיה יכול להיות סוף מספק לחלוטין, הסרט משום מה מסרב ללכת הביתה וממשיך לעלילה נוספת. והפעם: על הצעיר שעוזב את משפחתו בכפר ומחפש קריירה בעיר הגדולה. האם הוא ימצא את דרכו? האם עולם העסקים הקר יגרום לו לשכוח את שורשיו ואת משפחתו? האם הוא יקריב הכל בשביל הכסף? נו באמת. מילא שהבונוס העלילתי הזה לא קשור בכלום לכל הסיפור שהסרט סיפר עד אותו רגע, מילא מבוסס על אחת מקלישאות הקיטש הטחונות והמטופשות ביותר בתבל – הוא פשוט לא מוסיף לסרט שום דבר, ועלול אפילו לגרום לתופעות כגון מחשבת יתר על המניפולציות הבדוקות והנוסחאות שהסרט הפעיל עלינו עד עכשיו. הסיום הזה לא לגמרי הורס את הטעם הטוב של יתר הסרט, אבל הוא בוודאי שאינו עוזר. במונחי הסרט, הארוחה היתה נהדרת, עד שלתוך הקינוח מישהו שפך בטעות איזה שבעה קילו סוכר, ובמקום עם טעם של עוד יוצאים עם שיניים דביקות וצורך ללכת לשירותים.
פורסם במקור בוואלה
קיטשי ולא מפתיע במיוחד, אבל נהניתי
התחלתי סקפטי, אני לא אוהב את ז'אנר הקיטש המשפחתי כל כך, והסרט התחיל כך שהיה נדמה שהוא הולך להיות על הבעיות המשפחתיות של משפחה אובר דרמטית.
אבל מהר מאוד זה נהפך יותר קליל, מצחיק וזורם.
אני בהחלט מסכים שהסרט מתאים לקהל הישראלי, האב ההודי מתנהג ממש כמו הסטריאוטיפ של ישראלי בחו"ל.
אבל למרות זאת, בלי לנתח יותר מדי, בסה"כ נהניתי.
וואלה, חשבתי שאני היחיד שהלך בסוף לשירותים.
(ל"ת)
מסכים עם הביקורת
רק שהסוף פחות הפריע לי ממך, למרות שהוא היה מנותק מהעלילה ובנאלי אפילו יותר משאר הסרט.
סרט חמוד, בעיקר האבא. לכו אם אתם בקטע של קיטש מרוכז.
סרט מדהים ומהנה
עזבו את הביקורות- אם אתם מחפשים הנאה צרופה ואמיתית- רוצו לראות את הסרט שעשוי בטוב טעם עם המון מוטיבים לא שיגרתיים,שחקנים יפים ועדינים ועלילה מעניינת שמוכיחה שאנשים יכולים להשתנות אם רק יצאו מהמעגל והשיגרה.הנאה צרופה של סרט עשוי טוב,עם שחקנים מוכשרים ואמירה.
נהנינו (וזה לא רק בגללש אני בת ליוצאי הודו) גם החברים שלא הודים נהנו אז…
קיטש קיטשן שם הרבה יותר טוב לתסריט הזה
(ל"ת)
היה..נחמד
כמו שכבר אמרו מלא בקיטש, גם אני הרגשתי קצת לרעה את האורך של הסרט (גם היו קטעים שסתם הרגישו נמרחים) והכי הכי, אם כבר סרט על אוכל, משף נהנתי הרבה יותר.
זה פשוט, סרט חמוד ואני לא חושבת שאני אזכור אותו עוד שבועיים, אבל ממש לא סבלתי.
אלוהים ישמור אותך פישלר
אני מת עליך, אבל הביקורות שלך חייבות להיות כ"כ מספיילרות?
כשאתה מפרסם ביקורת על סרט שאני שוקל לראות,
אני לא יכול להרשות לעצמי לקרוא אותה כי אני יודע שתהרוס לי אותו.
ביקורת על סרט לא אמורה להיות מיועדת למי שעוד לא ראה אותו?
עזוב, חבל על הזמן. רד פיש ידוע בזלזול שלו כלפי ספוילרים.
אין מה לעשות, כנראה הכיף שלו בחיים זה להרוס לנו הצופים את הסוף של כל הסרטים, בעוד אנחנו נאלצים כל הזמן למחוק לו ביקורות ולהזהיר אותו לבל יספיילר – אך ללא הועיל.
רד פיש תמיד שב לסורו.
זו כנראה הסיבה לכך שחוץ ממני וממך, אף אחד בארץ לא גולש באתר השומם הזה.
מזל שלפחות אף אחד לא נותן לו לכתוב ביקורות באתר ישראלי רשמי. תאר לך מה היה קורה…
קשה לי להבין את הסרקסטיות בתגובה הזאת...
(ל"ת)
סרט חביב, אך ממש הפריע לי שהצרפתים דיברו אנגלית
סרט על צרפתים בכפר קטן, על אוכל צרפתי
ובכל זאת כולם מדברים אנגלית??
ממש אמין.
דווקא כאן היה תירוץ טוב לאנגלית
ההודים מדברים הודית, הצרפתים מדברים צרפתית, כשהם מתקשרים זה עם זה הם מדברים אנגלית.
כן. בייחוד הקטע שבו מנהלת המסעדה מבקשת מהשף לתרגם את ההמנון לאנגלית
ואומרת שזה "כדי שכולם יבינו". בסצנה שאין בה אף הודי.
אהבתי
התמהיל הודו עם אירופה מצא חן בעיני