היי, זה יהונתן. מה שאתם רואים כאן זאת פינה חדשה ("תמונה קבוצתית") שבה נשאל את הכותבים באתר שאלה שעליה הם מוזמנים לענות, כל אחת בתשובה משל עצמו. אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות ולתהות על משמעות החיים.
חודש אוקטובר בתרבות המערבית עומד בסימן סרטי אימה, בגלל שבחג הנוצרי שבו אמורים להלל את כל הקדושים שמתו יש משם מה תחפושות מפחידות, דלעות ועוד דברים שלא ממש קשורים לנושא הזה. הפעם חודש אוקטובר זימן לא הזדמנות אחת לסרטי אימה אלא שתיים שכן היה בו גם יום שישי ה-13 שמשום מה מפחיד יותר מיום רביעי ה-13, למרות שלא הבנתי עדיין למה. לכבוד המאורעות האלה החלטנו לשאול את עצמנו "מהו סרט האימה האהוב עלייך?". להלן התשובות.
עידן זיירמן: אני לא איש של סרטי אימה. אני צופה בסרטי אימה, לעתים אני אפילו נהנה מזה, אבל אני לא כל כך אוהב סרטים שמנסים להבהיל אותי. אני אוהב סרטים שמפחידים אותי, אבל בניגוד למשחקי מחשב שניסו לעשות את זה – לא ממש הכרתי אף סרט שהצליח. עד שראיתי את "הצלצול".
הייתי בן 19. בהחלט לא גיל שבו אתם מפחדים ממפלצות מתחת למיטה. אבל במשך קצת יותר משעתיים ובלי טריקי הבהלה זולים, "הצלצול" בהדרגה קילף את שכבות ההגנה והסרקזם שלי, שילב את זה עם ויזואליזציה מטרידה וגורל שהוא לא איזשהו רוצח עם חרב משוננת שאפשר להלחם בו, אלא, לפחות למראית עין, בלתי ניתן לעצירה. לראשונה מצאתי את עצמי באמת מפחד מסרט. מפחד ברמה שלא לרצות לחזור ישר הביתה אחר כך. לחדר החשוך. עם טלוויזיית ה- CRT הענקית שצמודה לקיר. כמו הרבה סרטי אימה, הזמן והסיקוולים הנוראיים קצת הקהו את האפקטיביות של "הצלצול", גם בראש שלי. אבל אני עדיין זוכר איך הוא סחף אותי בגיל צעיר יותר – ברמה שאף סרט אימה לא הצליח עד אז, ולא הצליח אחריו.
יהונתן צוריה: יש הרבה סרטי אימה שאני אוהב – אבל אם אני חייב לבחור אחד,אז "היצור" ("The Thing"). ראשית כל, כי לא היה עשור יותר טוב לאימה משנות ה80 – רגע לפני האפקטים הממוחשבים והמודעות עצמית, מדובר בקבוצה של סרטים שמכילים את עבודות האפקטים והאיפור מהטובות שנעשו, ועם אווירת טירוף כללית ששורה מעליהם. אולי זה פשוט בגלל שהעשור הזה התברך בשני יוצרים, ג'ון קרפנטנר ודייויד קרוננברג, שיצרו את רוב יצירות המופת של העשור הזה, ואת שני הטיעונים הטובים ביותר בעד רימייקים אי פעם – "הזבוב" (הופעת המשחק הטובה ביותר של ג'ף גולדבלום, ואחת מהופעות המשחק הטובות ביותר אי פעם נקודה) ו"היצור".
למי שלא מכיר, את "היצור" אפשר לתאר כ"הנוסע השמיני" על פני כדור הארץ – חייזר משנה צורה וצמא דם נמצא במעבדה מבודדת באנטארקטיקה, וחבורה של מדענים מנסים להבין איך להיפטר ממנו בזמן שאחד-אחד הם מתחילים להיקטף. מאחר שהיצור יכול להיראות כמו כל דבר, המדענים השורדים נכנסים יותר ויותר לפראנויה כשעולה השאלה מי מחבריהם הוא "היצור" ומי עדיין אנושי. מדובר בסרט מותח, מטורף, מגניב, כיפי ופשוט מושלם מכל בחינה שהיא. בונוס: אחת המפלצות המגעילות לטובה שנעשו אי פעם, וסיום מושלם. בונוס נוסף: קורט ראסל בתפקיד הראשי מגניב בדיוק כמו שהוא ידע להיות בשנות ה-80. מדובר בסרט שאני יכול לצפות ברימייקים מפלסטלינה שלו בכיכוב דמויות מסרטי ילדים (שמאחד מהם לקוחה התמונה שנמצאת למעלה) עד סוף הימים, למרות שעדיין לא לחלוטין ברור לי למה עשו כאלה, וסרט שהוא, בפשטות, אדיר לחלוטין.
מתן בכר: אתם יודעים כמה קשה זה להיות מישהו שאימה זה הז'אנר האהוב עליו? לצערי, רוב סרטי האימה הטובים באמת לא מופצים פה מסחרית, ואנחנו מקבלים רק רימייקים גרועים או "פעילות על-טבעית 15". אבל דווקא בזכות הרימייקים האלה מצאתי את סרט האימה האהוב עלי. למרות אהבתי לז'אנר, לא יצא לי לצפות ב"קארי" המקורי עד בערך חודשיים לפני שיצא הרימייק שלו ב 2013. והתאהבתי בו במבט בראשון. במקורי, כמובן. הרימייק, אם תהיתם, הוא העתק-הדבק מאוד חיוור שלו.
ספריו של סטיבן קינג קיבלו עשרות עיבודים קולנועיים בעשורים האחרונים, אבל הכל התחיל עם "קארי", שהיה הספר הראשון שקינג כתב וגם הראשון שקיבל סרט. הוא עוסק בקארי ווייט, תלמידה ביישנית ואאוטסיידרית שמגלה שניחנה בכוחות על-טבעיים. השילוב של זה עם המגורים לצד אמה הדתייה הפנאטית והיחס כלפיה מצד התלמידים האחרים מוביל לאחת מסצינות השיא הכי מפורסמות בקולנוע. כזאת שאפילו אם לא ראיתם את הסרט, כנראה שנתקלתם ברפרנסים אליה איפה שהוא.
אני אוהב את הסרט הזה מהמון סיבות. זה לא סרט אימה טיפוסי, אין כאן מפלצות או רוצחים עם מסיכות שלא מתים. יש לו גיבורה מעוררת הזדהות והוא כמעט ריאליסטי. הוא גם יודע איך לעשות בילד-אפ: היום סרטי אימה מנסים להבהיל אתכם כל כמה דקות או להראות כמה שיותר דם כדי לשמור על העניין של הצופים, אבל "קארי" לוקח את הזמן שלו ובונה לקראת השיא שובר-הלב שלו בצורה מופתית. וכמובן, סיסי ספייסק הנהדרת, שיכולה להיראות רגע אחד כמו תיכוניסטית ביישנית וברגע הבא לדפוק מבט שתראו אחר-כך בסיוטים. כל אלה ועוד, תחת שרביט הבימוי של בריאן דה פלמה, הופכים את "קארי" לסרט אימה כמעט מושלם. האלווין שמח!
דורון פישלר: אנשים מאוד חכמים, בעיני עצמם בעיקר, אמרו על "הבאבאדוק": "הילד המעצבן הזה הוא הדבר הכי מפחיד שם, עוד שניה הייתי רוצח אותו בעצמי". יופי חכמים. זה בדיוק הקטע.
"הבאבאדוק" הוא סרט על אמא וילד שנרדפים על ידי מפלצת על טבעית. ובתור סרט כזה, הוא לא רע. יש בו אווירה מצוינת, מחסור מבורך בהקפצות ועיצוב סאונד מעולה. ארבעה כוכבים, הבא בתור. אבל לא על זה הסרט, לא באמת. הסיבה ש"הבאבאדוק" הוא אולי הסרט המפחיד ביותר שאי פעם ראיתי, כזה שגרם לי כאדם מבוגר לגמרי לשבת מכווץ עם בטן הפוכה ושיניים חורקות, היא שהבאבאדוק – וזה לא בדיוק מוסתר – לא בהכרח קיים; הוא בהחלט יכול להיות האופן שבו האם החד הורית, גיבורת הסרט (לשחקנית קוראים אסי דייויס והיא היתה צריכה לקבל על הסרט הזה כל פרס אפשרי) יורדת לאט מהפסים, מרוב לחץ, דכאון, והעובדה שהיא צריכה להשגיח לבדה על ילד בעייתי. ומבין השניים, הרבה יותר קל להתמודד עם מפלצת על-טבעית – כי אין באמת מפלצות בעולם – מאשר עם דכאון שהופך בהדרגה לרצחני. כי כאלה דווקא יש.
כשילדים מפחדים מאיזו מפלצת, דרך נפוצה להרגיע אותם היא "זה לא אמיתי, זה רק בראש שלך". זה אמור להפוך את הכל לקל ופשוט יותר. אבל זה לא, זה ממש לא. בדיוק להיפך. כי אם יש מפלצת בארון, אפשר לחסום את דלת הארון. אפשר לשרוף את הארון. אפשר לברוח. אבל אם המפלצת נמצאת בראש שלך, איך תברח?
דמיינתי או שרדפיש ספיילר הרגע את באבאדוק בלי אזהרה?
(ל"ת)
סיוט ברחוב אלם. המקורי. הראשון בסדרה
לדעתי ראיתי אותו באיזה לילה בשנות העשרה שלי וזה לא שנבהלתי כמו שסצנות מסוימות חזרו אלי בלילה והפריעו לי להירדם. בעיקר הסצנה שהבחור (ג'וני דפ הצעיר?) נעלם בתוך חור במיטה שלו
אחרי החודש האחרון באתר, "מז"ל טוב".
(ל"ת)
בית קברות לחות הוא הסרט האימה האולטימטיבי
אצלנו בבית. למה? כי כל הסרט בעלי שיחיה ישב מכוון בכסאו, התשנם (לא, לא מהסיבה ההיא), ולחץ לי את הזרוע בקצב מתאים למוזיקה ולקטעי ההקפצה. פעם ראשונה שעצבי לא עמדו במתח ופרשנו באמצע הסרט כדי שאחד משנינו (הוא9 לא יחטוף התקף לב ואחת משנינו (אני) לא תצטרך טיפול בהמטומות בזרוע
ואיפה נעמה רק?
(ל"ת)
היא רצתה נורא, אבל לצערינו, זה לא הסתדר בסופו של דבר.
אני מניח שזה יקרה כמה פעמים במהלך הפינה הזאת. לא ספציפית עם נעמה רק, אבל שכותב כלשהו לא ישתתף – בין אם זה בגלל שהם לא יודעים איך לענות על השאלה או בגלל שהם פשוט לא הספיקו להגיע אליה או סיבות אחרות. האידיאל, כמובן, היא שכל הכותבים ישתתפו בכל פינה. נקווה שבחודש הבא זה ייצא לפועל.
בגדול, התחילה שנת הלימודים האקדמית
היו דברים שהיה לי חשוב יותר לכתוב, לעין הדג, ללימודים ובכלל, אז לא הספקתי. אני גם לא כזה אינטו אימה באופן כללי. למקרה שהסתקרנתם, התכוונתי לכתוב על "המארח" ועל "מי מפחד מהזאב הרע"
עדיין לא מאוחר?
תמיד אפשר להוסיף תגובה, או אפילו לערוך את הראשי.
פרויקט המכשפה מבלייר
"פרויקט המכשפה מבלייר", שראיתי בטיול אחרי צבא בארה"ב בסוף המילניום הקודם, היווה את הפעם הראשונה שסרט אימה ממש הפחיד אותי. עם הצילום הכמו-ביתי והפריים המצומצם, והעובדה שבכל הסרט, כולל הסוף, בעצם לא רואים שום דבר באמת הוא הצליח ליצור תחושה מלחיצה בצורה לא-רגילה.
מעבר לזה, אני קצת חוזר על הודעה שכבר פרסמתי פה לא-מזמן, אבל כשמסתכלים על הקולנוע של היום "פרויקט המכשפה מבלייר" הוא אחת הירושות המשמעותיות של סוף המילניום הקודם לקולנוע של זה הנוכחי. זה לא רק הפורמט המוקומנטרי שאומץ בהתלהבות לסרטי אימה אחרים, זו גם העובדה שמדובר בסרט הראשון של עידן האינטרנט – כזה שההייפ שלו נבנה מלמטה, דרך שיווק ויראלי (אז באתר יעודי, היום מן הסתם זה היה קורה ברשתות החברתיות וביוטיוב).
אחלה פינה
נראה לי שהכי מתבקש לשאול מה הסרט האהוב עליכם?
משום מה הרבה אנשים לא מעוניינים לענות על השאלה הזו
לא שאני בעד, כמובן.
כרגע נראה שנדחה את השאלה הזאת
בעיקר בגלל שאיך אפשר לבחור? בקושי הצלחתי להחליט על "היצור" שניצח בקושי רב משהו כמו 29 מועמדים אחרים.
אולי מתישהו נעשה פוסט של עשיריות שלנו, אבל אני לא חושב שזה יהיה בהתחלה.
תודה על ההצעה, בכל מקרה.
שאלה כן מעניינת היא
מהי הדמות הכי טובה בעיינכם? (להבדיל מהדמות הכי אהובה)
התפשטות
כל ה"טריקים" של סרטי אימה שראיתי בצעירותי הפסיקו לעבוד אחרי זמן מה. אין סרט שלא הייתי חוזר לראות, ואולי למרות שהיית קופץ פה משם, או מרגיש במתח – לא קרה (מאז גיל 16 בערך, לפחות) שהיה סרט שממש הפחיד אותי.
חוץ מ"התפשטות" (Contagion). זה לא סרט אימה פרופר. אין בו קפיצות הפחדה או רוצח שאורב מאחורי וילון המקלחת עם מסור חשמלי. אלא "סתם" דרמה שמתארת איך מתמודדים עם מגיפה מאוד גדולה ומאוד קטלנית. זה לא כמו "התפרצות" – שיש שם גיבורים ברורים וניתן לראות את הנוסחאתיות ההוליוודית, וכתוצאה לנחש את הסוף. זה לא כמו "העמדה" – שם החלק הראשון של הספר אכן מפחיד, אבל השילוב של האימה העל טבעית בהמשך הספר מפחית מזה קצת. זה לא כמו עשרות סרטי אימה על מגיפות (זומבים, ערפדים או "רגילות") – שמצמצמות את ההתרחשות לנראטיב קטן בלבד, וחוץ מאקספוזיציה קלה מתרחשות, בדרך כלל, אחרי שכמעט כל העולם כבר מת ורק ניצולים בודדים מנסים לשרוד. למען האמת תמיד התקשתי עם הסרטים האלו – כי לא היה לי אכפת מספיק מהדמויות, שהן סתם ניצולים רנדומליים, וכל הזמן תהיתי מה קורה עם כל שאר העולם.
אבל "התפשטות" הוא שונה. הסרט מראה את השלבים השונים של התפשטות המגיפה והתמודדות הרשויות (והאזרחים) איתה. אין גיבורים הוליוודים שישרדו התרסקות מסוק רק בשביל להביא את החיסון ברגע האחרון לפני שאנשים מתחילים למות. הסרט מבהיר היטב שכולם חסרי אונים ונתונים לחסדי המזל עד שיצליחו לפתח איזושהי תרופה. אם יצליחו. ושזה בכל מקרה לא הולך להיות בתוך יומייים. כל הדמויות בסכנה ברורה. הסרט נוקט בריאליזם (שאין לי מושג אם הוא באמת ריאליזם, כלומר – מדוייק מדעית, אבל זה מרגיש ריאליסטי) ונותן תחושה קשה של או מיי גוד זה עלול לקרות גם פה, ומחר.
זה הסרט היחיד שאני פשוט לא רוצה לראות שוב, כי הוא ממש – אבל ממש – הפחיד אותי עד לעצמותי.
גם סרט שאהבתי
ומסיבות דומות בין היתר.
לא יודע למה, תמיד בתקופת החורף יש סרטים "רציניים" יחסית שאהבתי, זה תפס את המשבצת באותה שנה.
לא סרט אימה מוחלט,אבל שתיקת הכבשים. כנראה הסרט הכי חולני שראיתי,לאט לאט מאבדים אחיזה במציאות, לאט לאט מתחילים לנסות להיזכר האם לבן זה הכי כהה ומה בדיוק טוב ורע ומשתגעים לגמרי.מפחיד כמה שהסרט הזה עובד.הופקינס ופוסטר ודמי מושלמים.חבל שהמערכה השלישית לא משהו
"המכשפה".
אני די שונא סרטי אימה, ולכן אני משמ שמח מהקו החדש הזה בסרטים האחרונות של אימה איכותית שעובדת ביותר ממובן אחד גם אם הן לאו דווקא מפחידות.
"המכשפה" לדעתי הוא הדוגמה הטובה ביותר לזה – מעבר לעובדה שסובייקטיבית אותי הוא הפחיד, הוא פשוט עובד גם בתור דרמה תקופתית עם שחזור פשוט הזוי ברמתו, הוא עובד בתור כרוניקה ידועה מראש של התפרקותה של משפחה תמימה, הוא עובד בתור סרט התבגרות (של שתי דמויות שונות), הוא עובד בתור משל אנטי דתי (הסרט הראשון שראיתי שמבקר את הנצרות מהסיבות הנכונות), הוא עובד בתור טרגדיה יוונית קלאסית על היבריס ולימוד הדמות שסובלת ממנה. פאקינג יצירת מופת עם כ"כ הרבה שכבות.
כשמדברים על סרטי אימה הטובים ביותר,
אני חושב שאני אלך על ״פסגת הפחד״. הסקורסזה הטוב ביותר אי פעם, בעיני, ופשוט גן עדן של קולנוע. קאמפי, מרושע ומענג. יחד איתו גם יש את החשודים המיידיים – ״פסיכו״ הוא אחת הקלאסיקות הכי כיפיות אי פעם, ״שתיקת הכבשים״ סרט מושלם, ״הדבר״ מבריק (ולקורט ראסל היה שם את זוג העיניים הכי יפות בתולדות הקולנוע), ו״שתיקת הכבשים״ הוא דואט מושלם של ג׳ודי פוסטר וחניבעל לקטר, וגם אחד מהסרטים הפמיניסטיים האהובים עלי.
אבל הסרט הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי הוא ״רקוויאם לחלום״. רשמית הוא סרט דרמה – IMDb מסווג אותו רק ככזה, לא כמותחן או כסרט פשע. אבל ראיתי אותו כילד בן 12, בשעה שהוא באמת ובתמים, מתוך כל הסרטים הלא הולמים לגיל שראיתי כילד, הסרט היחידי שאני ממש מתחרט שראיתי. הסרט הזה כל כך הפחיד אותי שלילה שלם אחריו ממש לא יכולתי להירדם. בשבועות שאחרי הצפייה בו, המעבר ליד הקלטת שלו במדף של דארן ארונופסקי באוזן השלישית הפך לי את הבטן. עצם קיומה של אלן ברסטין הטריד אותי. זאק בראף הזכיר את שם הסרט במסגרת פאנצ׳ליין בסקראבס, ואני הייתי כל כך מופתע מהעובדה שמישהו מדבר על הסרט הזה בלי להתכווץ מפחד. וכל זה כלום לעומת התגובה הפיזית שהייתה לי כששמעתי את מנגינת הנושא שלו.
עם הזמן פיתחתי איזושהי טינה כלפי ״רקוויאם לחלום״, והיא עדיין באיזשהו מקום קיימת. יש משהו מאוד צעיר בסרט הזה, והשימוש של ארונופסקי בכל שטיק ויזואלי אפשרי כדי לתת לצופה שלו נוגרה אמנם אפקטיבי, אבל גם זול מאוד. סצנת המסך המפוצל של ג׳ראד לטו וג׳ניפר קונלי, נניח – חכמה גדולה להשתמש בים טריקים ויזואליים כדי ליצור אינטימיות. ליצור אינטימיות בעזרת שני שחקנים טובים ותסריט מוצלח – זה הישג. אמנם אני לא שוכח את רקוויאם לחלום בגלל העובדה שהוא – ובעיקר הקליימקס הבלתי אפשרי שלו – הסרט היחידי שבאמת באמת באמת הדיר שינה מעיני, אבל הסיבה שאני מעריך אותו היא העובדה שבגיל 31, הילדון הסחי הזה ביים סרט על אישה מבוגרת שהבדידות מוציאה אותה מדעתה, ונתן לאלן ברסטין את הופעת חייה בגיל 68.
אוי, ו״הערפל״ -
בדרך כלל מדברים עליו בהקשר של הסוף שלו, ובצדק – הוא נחתם באחת מסצינות הסיום המתסכלות והמרושעות ביותר שראיתי. אבל לפניו באות כמה סצנות מוות חולות ומזעזעות, מפלצות מחרידות, וההופעה הכי טובה של מרשה גיי הארדן אי פעם.
אחלה כתבה, והסיום נהדר!
ומתן – יצא לך לראות את הסרט ׳גאט׳? זה סרט אימה איטי שלוקח את הזמן שלו, ומתעסק בעיקר בגיבורים שהם אוהבים מכורים של ז׳אנר סרטי האימה. יש לי הרגשה שתאהב אם טרם ראית.
הטריילר: https://youtu.be/3oRVLLUpgHk
לא ראיתי, אבדוק בהזדמנות
תודה על ההמלצה :)
וואלה
לא זכרתי את זה ככה, מעניין.
הצלצול זו הגרסה האמריקאית או היפנית?
לא זוכר שהגרסה האמריקאית הייתה כל כך מפחידה, אבל ניסיתי לראות את הגרסה היפנית והיא הייתה ממש קריפית מהרגע הראשון, שהייתי חייב להפסיק.
האהוב - סיוט בחדר המורים והמפחיד...
אני חושב שאת פלישת חוטפי הגופות המקורי ראיתי בכלל אחרי, אבל הרעיון שהמורים שלך מתנהגים יותר מוזר מאשר בדרך כלל בגלל שהם חייזרים בתחפושת היה פשוט מגניב בעיני בתוך טינייג'ר.
לגבי הסרט הכי מפחיד, ראיתי פעם אחת בצבא את ג'יפרס קריפרס והוא היה פשוט מבחיל.
אבל אם אני צריך לחשוב על הסרט שהכי הפך לי את הבטן, אז אני חושב שאני אלך על משחקי שעשוע. לא ראיתי את הגרסה המקורית, רק את הרימייק, וזה היה מספיק…
Ju-on, מה שהיה המקור ל-The Grudge
הוא פשוט עשה את כל בניית המתח והטרור הפסיכולוגי הרבה יותר טוב מכל סרט שנייה לפניו ואני חושב שהיחידי שאולי התקרב לזה אחר כך הוא Shutter.
Lake mungo
סרט אימה קטן מ-2008, סוג של פאונד פוטג'\מוקומנטרי עך משפחה שמתמודדת עם מות הבת שלהם. יותר ממפחיד מפחיד הוא קריפי, אבל הסצנה האחרונה של הסרט, ממש בקרדיטים, נשארה איתי הרבה זמן, בדרך שסרטי אימה אחרים לא נשארו.
אבל אם רוצים להיות פדנטיים הסרט הכי מפחיד שראיתי אי פעם הוא מת לצעוק 3, אבל אני משייכת את זה לכך שהייתי בת 13 בזמנו.
היי, לייק מונגו
חשבתי שאני היחיד בחצי הכדור הצפוני שראה את הסרט הזה, אבל מדי פעם אני נתקל במקרה בעוד אנשים שנתקלו בו. ובעצם טוב שכך: זה לא היה עובד אם כולם היו מכירים את הסרט הזה (שלאורך רובו הוא בכלל לא סרט אימה). הדרך הטובה ביותר לחוות את הסרט הזה היא להיתקל בו במקרה.
גם אני ראיתי אותו
והסצנה האחרונה באמת מגניבה. שאר הסרט לטעמי פחות.
נראה לי שחלק נכבד מהמעט הכרה של הסרט
אפשר לשייך לRedLetterMedia (שדרכם אני לפחות הגעתי לסרט) כי חוץ מהסרט הזה הבמאי לא עשה מאז שום דבר, וחבל.
רוח זדונית
פשוט שאב אותי פנימה, ברעיון של הסרט והסוף הקודר
אין הרבה דברים מהם אני מפחד
הרשימה המצומצמת כוללת בעיקר נחשים, מלפפונים (אל תשאלו) ורוחות רפאים, ולמרות שסרטי spooky ghost קיימים בשפע – מתוך שלל סרטי האימה שראיתי יש רק אחד שהדיר שינה מעיני, וזה "האישה בשחור" (אוקי, וגם "נחשים על מטוס"). לצערי הוא לא מסרטי האימה המדוברים בסביבה, וחבל כי הוא עושה הכל כמו שצריך: בניה איטית ואפקטיבית של מתח, הפחדות במינון הנכון ורוח אחת שגרמה לי לעצום עיניים ולייבב "אני רוצה את אימא".
אתה חתול?
(ל"ת)
חתולים לא מפחדים מנחשים ורוחות רפאים..
(ל"ת)
"חתולים לא מפחדים מרוחות רפאים"
פחח, תגידי את זה לחתולה של ההורים שלי. בבית הקודם שלנו היה מסדרון שהיא היתה נוהגת להישכב באמצעו ולהתלקק. מדי פעם, בלי שום סיבה נראית לעין, היא היתה מסתכלת לצדדים בהיסטריה ובורחת. אז או שאלה היו הקולות בראש שלה, או שהבית היה רדוף…
ולגבי נחשים, אני חושב שחתולים מפחדים ממלפפונים *כי* הם נראים להם בהתחלה כמו נחשים.
אגב, חתולה אחרת שהיתה לנו השתגעה לגמרי על קליפות מלפפונים. כשהיו מקלפים במטבח היא היתה רצה, נעמדת ליד מי שקילף ולא מפסיקה לילל – היא היתה אוכלת את הקליפות בתאווה רבה. אולי זו היתה הנקמה הקטנה שלה במה שמפחיד חתולים כ"כ?
ברשימה שלי מככבים:
הצלצול (ישנתי אחריו עם אור דולק, בחיי. ובטיפשותי הלכתי לסרט לבד, ועוד להקרנה של 22:00), הרימייק למגרש השדים (הליכת העכביש כמעט הקפיצה אותי מהכסא), טאסק – מי ידע שקווין סמית יכול להבעית אותי עד כדי כך? – ומשחקי שעשוע של האנקה. כן, אני יודע שהוא לא נחשב סרט אימה, אבל הוא היה טורד מנוחה מכותרות הפתיחה (משפחה מאושרת לכאורה נוסעת על רקע מוזיקת הבי מטאל… כבר היה ברור לי שמשהו לא בסדר שם), והטריף לי את השכל מרגע לרגע. כמה מלחיץ יכול להיות מישהו שמסרב לצאת לך מהבית…
וגם זהות עם ג'ון קיוזאק ו-1408 (גם הוא עם קיוזאק!).
האמת שלעולם לא אשכח
את ה"חוש השישי". הייתי יחסית ילד כשראיתי אותו, וזה הפחיד אותי ברמות שאני לא יכול להסביר. אני ממש זוכר את הפחד ללכת בלילה ימים אחר כך. אבל הוא סרט מבריק בלי קשר לגיל שראיתי אותו ועד היום אני שומר לו חסד נעורים.
הייתי ממש כמוך הסרט ממש עשה לי סיוטים בתור ילד
אבל כשראיתי אותו לפני איזה שנתיים זה קצת הרס לי כי הוא לא מפחיד כל כך, וגם קצת אוברייטד
כי זאת לא רשימה של סרטי האימה הטובים ביותר?
(ל"ת)
IT FOLLOWS
יצירת מופת מודרנית. את הנשמה הוציא לי שם, ובו זמנית, יש לו כל כך הרבה נשמה.
מצפה בכליון עיניים לסרט הבא של הבחורצ'יק.
הנוסע השמיני
בלי שאלות אפילו, הנוסע השמיני הוא סרט האימה האהוב עלי.
קודם כל, הוא פשוט סרט יפה. אפילו ממרחק כל השנים, הוא נראה נהדר, הוא מצולם נהדר, פשוט כיף להסתכל עליו.
בנוסף לכך, זה לא סרט של "אנשים עושים טעויות מפגרות". יש סיבות לדברים שקורים, יש גילויים עלילתיים מגניבים ומעניינים. מה שגם מתחבר לזה שלעלילה יש יותר בשר משנראה בהתחלה, מה שהופך את הסרט ליותר מסתם "אנשים בורחים ממפלצת בחלל".
אני יודע שיש סוג של קונצנזוס שהסרט השני עדיף על הראשון, אבל לטעמי, על אף שהשני הוא ללא ספק סרט נהדר, הראשון לוקח. גם בגלל הצילום היפיפה שלו וגם בגלל שהעלילה שלו משמעותית פחות מחוררת.
הם לא מתחרים.
הסרט הראשון הוא סרט אימה. הסרט השני הוא סרט אקשן. שניהם נהדרים בסוגה שלהם, אבל לא מתחרים אחד בשני. סצינת ארוחת הבוקר וסצינת "get away from her" הן שתיים מהסצינות האייקוניות ביותר, והדבר היחיד שמשותף להן זה הנוכחות של ריפלי בפריים.
הצלצול ורקוויאם לחלום
הצלצול הוא קודם כל כנראה אחד מסרטי האימה היחידים שראיתי בקולנוע ובטח היחיד שפשוט לא הצלחתי להירדם אחריו בלילה ויותר מלילה אחד. כן המשחק לא מדהים והעלילה לא מאוד מתוחכמת אבל הוויזואליה של הסרט כל כך מטרידה שפשוט לא הצלחתי להוציא אותה מהראש שלי.
רקוויאם לחלום הוא פשוט סרט ההתדרדרות הטוב ביותר שראיתי. אתה פשוט מסיים אותו על הרגשה כל כך גרועה שעד היום (וגם בזכות "המצטבר" ו"המעיין" הלא מוערך מספיק לדעתי) אני ממש מתכווץ כל פעם שאני חושב על דארן ארנופסקי…
המצטבר=המתאבק.
אפקט הפרפר
שונאת סרטי אימה. פוחדת מוות מסרטי אימה. לא הולכת לסרטי אימה!
ומשום מה הלכתי עם החבר שלי באוניברסיטה לסרט הזה. לא זוכרת שומדבר ממה שהלך שם, מלבד העובדה שצפיתי בו מבין החרכים שבין אצבעותי, מפוחדת כמו שלא הייתי מעולם, והסרט ליווה אותי עוד ימים ארוכים אחר כך.
קראו לי שפנה, קראו לי פחדנית, לא איכפת לי.
לא רואה יותר אימה בחיים!
וגם: שאטר איילנד
עשה לי בלילה סיוטים
מולהולנד דרייב
אני לא יודעת אם הוא אפילו נחשב סרט אימה, בעצם אני די בטוחה שלא, אבל וואו כמה שהסרט הזה הצליח לגרום לי להתכווץ בכסא בפחד ממה שהפריים הבא יראה. בניית תחושת הלחץ והחרדה בו השאירו עליי רושם כזה שאני לא חושבת שהייתי מוכנה לצפות בו שוב.
מסרטי האימה היותר "אימתיים" השניים שגרמו לי ללכת לישון עם אור דלוק הם הצלצול ופרוייקט המכשפה מבלייר.
אה, והניצוץ, גם הוא הותיר עליי רושם מאוד חזק בפעם הראשונה שצפיתי בו.
יש לך אחלה טעם. :)
בעיניי, מלהולנד דרייב הוא יצירת המופת של לינץ', ואחד הסרטים הטובים יותר שראיתי. צודקת לחלוטין במה שאמרת עליו – הוא עובד ברמה לא כ"כ מודעת (בפעם הראשונה שראיתי אותו, לא הבנתי לפחות חצי ממנו כמובן, ועדיין השוט האחרון שלו הותיר אותי ממש עצוב, ולא ידעתי למה).
גם אני מאד אוהב את הצלצול, ופרוייקט המכשפה היה סרט האימה הראשון שאני זוכר שראיתי וממש, ממש פחדתי בו. הוא גם סרט האימה הראשון שראיתי בקולנוע, אני חושב.
רק לציין יש עוד כמה מעניינים
quarantine ממש טוב לדעתי. כמו כן אחד היותר מפחידים עבורי היה הסוג הרביעי. יש שם קטעים די מלחיצים.
Quarantine
או בשמו השני "הגרסא הפחות טובה של REC"
חושב שבקלות אפשר לשים ברשימה את הדייר של פולנסקי שראיתי אתמול.
אחד הסרטים היותר עוכרי שלווה שראיתי.סרט קלאוסטרופובי ופרנואידי מאוד.הסטים הצפופים,התאורה העמומה,הסמלים המטרידים על הקירות,הצבעים והמשחק המוגזם של דמויות המשנה מתחברים ביחד לסרט מפחיד מאוד,שלמעשה שם את הדגש על חוסר האונים שהאימה הזאת יוצרת ופחות מתעניין בשאלה אם זה אמיתי או דמיוני.סרט מעורר פלצות לעיתים שבחלט ליווה אות בחלומות הלילה,וגם על הדרך מסמך מעניין על הקריקטורה המפלצתית הזו שנקראת האדם.אחלה סרט,אשמח להמלצות על עוד סרטי פרנויה בסגנון זה
אני מניח שהתשובה "עוד סרטים של פולנסקי" היא קצת צפויה
אבל, כן, עוד סרטים של פולנסקי. לא כולם באותה הרמה, אבל הבחור בהחלט התמחה בתחושת הפראנויה של חוסר אונים וכו'.
אחלה,תודה
(ל"ת)
וספציפית:
תינוקה של רוזמרי, הסרט הטוב ביותר שלו מלבד הפסנתרן.
את רוזמרי כבר ראיתי,הוא אכן סרט יוצא מן הכלל(ומשאיר אבק לפסנתרן,שגם הוא די טוב).
והאמת שהוא פחות מפחיד מהדייר מפני שהוא כל הזמן משחק בגרוטסקה-בגבול שבין קומדיה לאימה.ועושה את זה נהדר(הוא מוצלח גם יותר מן הדייר).כנראה הסרט האמריקאי הכי טוב שראיתי כבר…המון זמן.מלבד השלושה האלו,זהו
"השיחה" של קופולה
ל"ת
השער התשיעי מומלץ מאד. תענוג של סרט.
(ל"ת)
בהחלט מומלץ, אבל דווקא לא מאוד מפחיד
(ל"ת)
אה ומכיוון שהדף הזה עוסק גם בחוויות האישיות ולא רק בסרטים עצמם
אז אני מוסיף ששכחתי קודם לכתוב שאחת הסיבות שהזדהיתי עם הסרט הזה היא שאני מכיר הרבה יותר מדי מקרוב את הסיטואציה של (ספוילר מאוד מינורי)החשש משכנים שרגישים לרעש…
רעיון לשאלה לפעם הבאה
הסרט הראשון שראיתם בקולנוע,או הסרט הראשון שהותיר בכם חותם משמעותי
עברתי פה על התגובות שוב
ופתאום נזכרתי במשהו שהפחיד אותי ממש בתור ילד. לא ציפיתי שאף אחד יזכיר אותו כי זה לא סרט אימה, אבל בגיל 5 בערך זה הפחיד אותי כהוגן – "פנטו", קלטת של חנוך רוזן. לפני שאתם מרימים גבות, אני אסביר. זה בעצם היה אוסף של כמה קטעי פנטומימה של רוזן. אחד מהם היה על ילד שהולך לישון לבד ומגלה שיש לו רוח רפאים בחדר, או משהו כזה. כשהתבגרתי הבנתי שה"רוח" זה בבירור איש מכוסה בבד לבן. אבל בתור ילד קטן, הקטע הזה יחד עם הפסקול – שאני עדיין זוכר במעורפל – גרמו לי לפחד לישון לבד בעצמי.
אגב, סרט האימה הראשון שאני זוכר שראיתי הוא "אני יודע מה עשית בקיץ אחרון", בסביבות גיל 8. אולי משם צמחה האהבה שלי לסלאשרים, שהם התת-ז'אנר האהוב עלי באימה. הם פשוט כל-כך כיפיים. משעשע לראות את הדרך שהתת-ז'אנר הזה עבר מאז שהתחיל, כשהוא הלך ונכנס יותר ויותר עמוק למחוזות המודעות העצמית עם השנים. בטופ 5 של רשימת ה"דברים שאני רוצה ליצור יום אחד" נמצא סלאשר מוזיקלי. סוג של "יום שישי ה-13" פוגש מיוזיקל מודע לעצמו סטייל "גלבאנט" או "האקסית המטורפת", למי שמכיר. כן, נעשו כמה סרטי אימה מוזיקלים פה ושם, אבל לא כמו זה שאני חושב עליו!
אם היית בן 8 באני יודע מה עשית בקיץ האחרון, אתה צעיר
כילדה (בגיל גן) היו שתי סצינות אימה שראיתי, שהיו חלק מסרטים שאינם אימה.
הסצינה בתחילת הסרט טומי (כן, אופרת הרוק), ההורים שלי תמיד כיסו לנו את העיניים בחלק שאמא שלו והמאהב שלה מרצצים את הגולגולת של אבא שלו באמצעות מנורת לילה, אבל אני זוכרת את הדם.
וסרט האימה הראשון שראיתי, שהיה די משונה ויתכן שבכלל היה סיי פיי, היה סרט נעורים נחמד ששודר בכבלים הפיראטיים של שנות ה80 מייד אחרי משהו מצוייר שההורים הקליטו לי.
אין לי שום מושג איך קוראים לסרט, היו בו נער, חנון מחשבים על פי קלישאות הקולנוע של האייטיז, שהיה מאוהב באיזו נערה. היא נפצעה בתאונת דרכים והוא הציל את חייה ע"י החלפת איברים פנימיים בחלקי מחשב. ואז היא נפצעה שוב, והוא החליף שוב חלק מאיבריה ושניה לפני שהם התנשקו היא הפכה לרובוט. משהו מזעזע. אני לא חושבת שקרה משהו אחר כך אבל מעולם לא נתנו לי לראות, מאיזושהי סיבה שלא ברורה לי, מאוד אהבתי לצפות בסרט הזה כילדה קטנה. (מישהו יודע מה הסרט?)
OMG מצאתי את הסרט
מה ההורים שלי חשבו כשהם נתנו לי לראות את זה?! מזל שלא הבנתי מילה ממה שקורה שם. מסתבר שזה בהחלט סרט אימה וגם נגמר מחריד.
http://www.imdb.com/title/tt0090917/
אף פעם לא סיימתי את טומי
פעמיים ניסיתי לראות בקולנוע ופעמיים יצאתי באמצע כי עלתה בי בחילה. חבל, המוזיקה מצויינת.
"טומי" לעד ייזכר אצלי כסרט שבו מישהו החליט שג'ק ניקולסון צריך לשיר
כמו כן, הוא עזר לבסס אצל בראש את מעמדה של "המי" כלהקה שהיא מאוד נחמדה, אבל שהחברים שלי טיפ-טיפה הגזימו בשבחים עליה כי היא לא יותר מ"מאוד נחמדה".
אני לא מזהה בהם גאונות מדהימה
אבל הם יותר מלהקה מאוד נחמדה (וכמות הלהיטים שלהם שלא מטומי היא אדירה).
אותי הושיבו מול הסרט בגיל מאוד צעיר, ולעולם הוא יהיה הסרט שבו אלטון ג'ון נתן סיבה טובה לאהוב אותו, וגם, לעולם רוג'ר דולטרי יראה לי קצת מפגר (הוא היה טוב מידי בקטע הזה של לעמוד עם פה פתוח ולבהות).
מורין, אני מניחה שהחשיפה המוקדמת מנעה ממני להפנים כמה מזעזעים חלק מהקטעים שם (וגם כמה אידיוטית העלילה). אני זוכרת את הזעזוע בגיל טיפה יותר מבוגר, כשהבנתי שהסצינה עם הדוד שלו לא מפחידה סתם כי הוא מוזר. הנחמה שמצאתי בגיל מבוגר היא מכך שה(לא זוכרת- גיטריסט? מתופף?) סיפר ששיר האונס מבוסס על התמודדות עם חוויותיו האישיות. זה עדיין עשוי בטעם רע.
"ארוחה עירומה" של דייוויד קרוננברג
הוא לגמרי סרט אימה בעיניי. עלילה לא ברורה, מכונות כתיבה שהופכות ליצורים משונים, אישה מתה שמופיעה שוב בלי הסבר, שיחות הזויות ואווירה מלחיצה. הרבה יותר טוב בעיניי מהספר, שהיה אוסף של טקסטים חסרי פשר.