אדם בחליפה, מבוגר ועייף, נכנס ללימוזינה לבנה וארוכה. כמה פגישות יש לי היום, הוא שואל את הנהגת/עוזרת אישית שלו. תשע, היא אומרת לו. הפרטים של הפגישה הראשונה נמצאים בתיקיה לידך. הוא פותח את התיקיה ומעיין בחומר, ואחר כך הוא ניגש לשולחן איפור, מדביק על עצמו אף מלאכותי, צובע את פניו, חובש פאה נוכרית לבנה ולובש בגדים מרופטים. כשהוא יוצא מהלימוזינה הוא אישה זקנה המקבצת נדבות. כשהוא מסיים את ה"פגישה", הוא חוזר אל הלימוזינה, ושם מתלבש ומתאפר מחדש, כהכנה לפגישה הבאה – שבה הוא שוב יגלם תפקיד של אדם שונה לחלוטין.
וכך יום העבודה ממשיך. השחקן, ששמו מסיה אוסקר (דני לוואן), משתתף בכל פעם בסצינה שכאילו לקוחה מתוך סרט שונה, ובכל פעם מגלם דמות שונה, כשבין לבין, הוא חוזר אל הלימוזינה הלבנה. לפעמים הוא הורג אנשים כחלק מהתפקיד. לפעמים נראה שהוא מת בעצמו, מה שלא מפריע לו להמשיך אל הפגישה הבאה.
זה, כמובן, לא הגיוני. ואתם לא הולכים לקבל לכך שום הסבר. לכן המשימה הראשונה שלכם בכניסה ל"מנועים קדושים" היא לשחרר את ההגיון, שיילך לנוח או ישחק בחוץ קצת. אתם לא פה בשביל הגיון אלא בשביל החוויה, והחוויה של "מנועים קדושים" היא משעשעת באופן מפתיע. כבר ראיתי סרטים ביזאריים שלא מצייתים לחוקי העלילה או ההגיון המקובלים – דייויד לינץ' הוא המלך כאן – אבל בדרך כלל, הסרטים האלה נוטים להיות מאיימים ולא נעימים. כאן, אחרי פתיחה קצרה ומסויטת, הסרט מתנהל יותר כמו קומדיה, המוזרות בדרך כלל מצחיקה יותר ממפחידה.
אפשר לראות את הסרט כאוסף של קטעים נפרדים, כשמה שמקשר בינהם הם הלימוזינה הלבנה ולוואן, שמגלם לפחות עשר דמויות שונות. כמה מאותם קטעים הם סצינות פשוטות בפני עצמן: לוואן כאיש מריר שמנסה ליצור קשר עם הבת שלו, או כזקן נוטה למות הנפרד מאחייניתו. הקטעים האלה מתארכים וקצת משעממים; ההרגשה היא כאילו נכנסנו באמצע לסרט אחר, בלי לדעת מי הן הדמויות, מה הן עושות ולמה. ואמנם כל אחד מהסרטים האלה נראה כמו סרט לא רע בפני עצמו, בלי הקשר אין הרבה מה לעשות איתם. הקטעים המעניינים והמשעשעים יותר הם אלה שהם ביזאריים בפני עצמם. ב"פגישה" אחת לוואן מבצע סצינת אקשן מרשימה בלכידת תנועה, ומשתתף במה שמחוסר ברירה ניתן להגדיר כאחת מסצינות הסקס המוזרות ביותר שנראו בקולנוע אי פעם. בקטע אחר הוא מגלם טרול-ביוב דוחה (דמות שהופיעה כבר בסרט האנתולוגיה "טוקיו") שחוטף דוגמנית למטרות צנועות במידה מפתיעה. יש גם סצינת רצח מוזרה, ואפילו קטעים מוזיקליים. דייויד לינץ' אולי יודע להקריפ לכם את הנשמה, אבל הוא אף פעם עוד לא הכניס באמצע הסרט הפסקה מוזיקלית עם אקורדיון.
אז מה, לכל הרוחות, קורה כאן? או במיילם אחרות, WTF? אני בטוח שאני לא יודע, ואני לא בטוח שאני רוצה, או צריך, לדעת. ליאו קרקאס, במאי שלכידות עלילתית אף פעם לא היתה בראש סדר העדיפויות שלו, מכריז כאן מראש שמי שמחפש הגיון ברור ועלילה, שיילך לחפש. כשכבר נדמה לכם שהבנתם את השיטה ואיך דברים עובדים פה, הוא מביא עוד טוויסט שהופך את הסרט למוזר עוד יותר ולועג לכל ניסיון להבין אותו.
הסרט בנוי כמו חלום: אפשר לנסות לפרש אותו, אבל בשום מקום לא תמצאו צופן שיגרום לכם פתאום להבין הכל. אפשר לחבר אלמנטים מסוימים לאחרים, אבל התמונה תמיד תהיה חלקית. זה קשור לקולנוע, כמובן. הסרט נפתח בתמונה של קהל היושב וצופה בסרט, ונותן את ההרגשה המטרידה כאילו המסך הוחלף במראה. גיבור הסרט הוא, כמובן, שחקן, שבמסגרת תפקידו מדלג בין תפקידים, והקטעים השונים מציגים ז'אנרים שונים – דרמה, מתח, מיוזיקל, אקשן, סרט תעודי, סרטים על פסיכים שחיים בביוב ואוכלים פרחים. אבל כל זה לא מסביר מה, אם בכלל, קרקאס מנסה לומר על כל זה. וזה גם לא מסביר את התפקיד של אווה מנדז. או את קיילי מינו. או את השימפנזה. ספק אם מישהו בעולם יכול להסביר את השימפנזה.
"מנועים קדושים" הוא סרט ביזארי כל כך שעצם העובדה שהוא מוקרן בארץ מפתיעה. סרטים כל כך רחוקים מהמיינסטרים – ואפילו בלי בראד פיט שיופיע על הפוסטרים – לעתים רחוקות יוצאים מפסטיבלים. ובכל זאת, לא חייבים להיות עכברי סינמטקים עם משקפיים עבים, ולבלות שעות בניתוחי משמעויות ורפרנסים, כדי ליהנות ממנו. גם בין הקטעים ב"הקרקס המעופף של מונטי פייתון" אין הרבה קשר, וזה לא הופך אותם לפלצניים. אם תצליחו לשים בצד את הדרישה לסיפור הגיוני, ובצד השני את השאלה "מה לעזאזל", תקבלו בעצם סרט מאוד מהנה. אחר כך אפשר גם לשקר ולומר שהבנתם את הכל, אבל לא חייבים.
פורסם במקור בוואלה
נשמע מעניין
ובמידה מזכיר גם את התיאור של ענן אטלס, עם מספר קטעים לא קשורים. אני מקווה שזה לא יהפוך לטרנד. בתקווה הפעם אספיק לצפות בזה בקולנוע לפני שיקרינו את זה רק בצהריים
נשמע פלצני
וגם שרלטני. כמו שסבתא שלי עליה השלום היתה אומרת בגרמנית "קוואטש מיט זוזה" שזה בתרגום, חופשי אך מדוייק, "שטויות במיץ עגבניות".
לא, תודה
רק לפני כמה ימים נכוויתי קשות מסרט שהיה אוסף של קטעים עם משהו שמקשר ביניהם. אני אחכה קצת לפני שאטבול במים האלה שוב.
רק שאלה – כשהוא יוצא מהלימוזינה, יש יונים?
זה היה "סרט 43" במקרה?
לצערי כן
ובין אם את/ה מסכים/ה איתי או לא, עדיף שנמשיך את זה בדף הסרט, בו כתבתי תגובה מפוטרת על כמה הוא נוראי.
ניטפוק קטן
אני חושב שמבטאים את השם של הבמאי "לאוס קראכס" ולא ליאו. זה סיכול אותיות של השם האמיתי שלו – אלכס אוסקר, שזה גם השם של הגיבור בסרט.
קטע האקורדיון (המצויין)
הוא קאבר לשיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=3CSXEkcrMrU
נשמע מעולה!
האם יש סיבה לקוות שזה יוקרן בקולנוע הקרוב לביתי
או שהגזמתי?
אם את במקרה גרה בקירבת סינמה סיטי או מוזיאון ת"א.
(ל"ת)
ו...הופ! ירד מהאקרנים.
וואו, זה היה מהר. שבוע בסף הכל. הייתי צריך לנחש את זה מיד כשאמרו שפאקינג סינמה סיטי, רשת בתי קולנוע לקהל הרחב והעממי, יקרינו את הסרט. ידעתי שזה יעלה לי ביוקר לחשוב לתמימותי שהסרט ישאר באקרנים יותר משבוע אחד, למרות הספקות הגדולים שלי![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
הסרט עדיין מוקרן במוזיאון ת"א
(מקומו הטבעי. זה לא סרט לסינמה סיטי) ולפחות נכון לשבוע הנוכחי, בסינמטק ירושלים.
לחצתי על התמונה כי הבחורה נראתה לי כמו גלית גיאת
הסתקרנתי כי חשבתי שאולי מדובר בסרט ישראלי חדש… (לא שזה משנה, כך או כך לא אצפה).
הסרט מתחיל בלהציג את הקהל ישן - וזה מה שהסרט שווה
לכו לישון לשעה וחמישים ודעו בבטחון כי זמנכם נוצל יותר טוב מאשר צפיה בסרט.
הוא באמת ללא קו עלילה כפי שכתוב בביקורת
הוא איטי
לעיתים רחוקות קורה משהו שאולי מתחיל להיות מעניין
יופי של פרשנות נוי, סרט מדהים
מעטים הם הסרטים שמהם אנחנו לוקחים דימויים או סצינות שלמות לשארית חיינו. בסרט האייקוני הזהי ש כמה וכמה שאני אקח: סצינת הסקס המרהיבה, סצינת האדם הקדמון החוטף את האישה, סצינת האקורדיון, סצינת הזעקה אחרי ההתאבדות (ששמחתי לקרוא מידע רלוונטי לגביו).
סרט מופלא, לא מתאים לכל אחד. מוגן מחיקה במקס.
+1 על אזכור לשיר של חווה
אבל אני עדיין ממש אהבתי את הסרט הזה, מצטער.
Brows Held High מפרש את "מנועים קדושים"
https://www.youtube.com/watch?v=cYck3avMMDs
הסרט החדש של ליאו קראקס
נשמע בצורה חשודה מאוד כמו לה לה לנד:
"אנט" יספר את סיפור אהבתם ופרידתם של אדם דרייבר ורוני מארה ב"דרמה מוזיקלית". אולי ריאהנה תהיה בהופעת אורח.
יאי,אולי?