ביקורת: ההוביט: מפלתו של סמאוג

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 12 בדצמבר 2013Posted in: ביקורות
עמודים נבחרים מהספר של טולקין נמרחים קשות - אבל יש דרקון בסוף. כולל בונוס: גירסת פיטר ג'קסון ל"מעשה בחמישה בלונים"
שם רשמי
ההוביט: מפלתו של סמאוג
שם לועזי
The Hobbit: The Desolation of Smaug
סרט מס' 5 בסדרת שר הטבעות
בימוי
פיטר ג'קסון
תסריט
ג'. ר. ר. טולקין
גיירמו דל טורו
פיטר ג'קסון
פיליפה בוינס
פראן וולש
שחקנים
אוונג'לין לילי
אורלנדו בלום
איאן מק'קלן
בנדיקט קמברבץ'
הוגו וויבינג
לי פייס
מרטין פרימן
לדף הסרט

ועכשיו, "מעשה בחמישה בלונים" בבימויו של פיטר ג'קסון. חלק ב'.

פגשו הילדים את מיצי, חתולתה של סיגלית. התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי. חטפה מיצי ‏את הבלון הסגול של סיגלית.‏

‏[סצינת אקשן באורך חצי שעה שבה שישה עשר חתולים מוטנטיים ענקיים, בהנהגת מיצי, חתולה ‏בעלת שלושה ראשים דוברי רומנית, רודפים אחרי הבלון, שנדמה כאילו גורלו נחרץ, אבל בכל פעם חומק במילימטרים בודדים מציפורניהם. סיגלית, רותי ואלון נלחמים בחתולים בעזרת כריות ענק וכדורי צמר. ברגע ‏האחרון, סיגלית מצליחה לקשור את זנבה של מיצי לעץ, אבל דווקא כשנראה שהוא כבר בטוח, שולפת מיצי ציפורן-ענק ומגיעה אל הבלון הסגול].‏

בום, טרח! מה קרה? הבלון התפוצץ. הבלון נקרע.‏

פחדה רותי שגם הבלון שלה יתפוצץ. חיבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה.‏ כמו שמחבקים את אמא.

‏[קטע באורך של 56 דקות שבו רותי והבלון מגיעים אל מגדל בן חמש קומות, פוגשים שם תרנגולת ‏שמנה וסנאית בעלת אגוזים. אחרי רבע שעה של אקספוזיציה על תולדות הבית ויושביו מגיע ‏רגע מרגש של איחוד משפחות בין התרנגולת השמנה וקרוביה הגרים בקינים אחרים. אך אז שוב חוזרת מיציפלצת, ומתפתחת סצינת מרדף המשתרעת על פני כל חמש הקומות של הבית, המרתף, המרפסת, האנטנה והחצר. בסופו של דבר, רותי, כשהיא תלויה מחלון הקומה החמישית, תופסת את הבלון ברגע האחרון ומחבקת אותו. הבלון מתפוצץ, וברקע נראית דמות מסתורית ואפלה, היצור הידוע בכינויו מיץ פטל].‏

נשאר רק בלון אחד: בלון אדום – הבלון של אלון. פתאום נשבה רוח חזקה…‏

‏[סוף. המשך בשנה הבאה, ב"מעשה בחמישה בלונים, חלק ג': סופו של כל בלון"]‏

לפני שנה, בילבו באגינס יצא עם חבורה של גמדים למסע אל ההר הבודד, כדי לפגוש דרקון ולמצוא ‏אוצר. המון המון דברים קרו בדרך, ההוביט והגמדים נשבו וברחו וכמעט נהרגו וניצלו בערך ‏שמונים פעם, והיו הרבה יצורים ממוחשבים ואפקטים ואפילו שירים, אבל שום דרקון לא ‏נראה באופק. ‏

החדשות הטובות הן שב"ההוביט: מפלתו של סמאוג" – הסרט השני בטרילוגיה – הם מגיעים אל ‏הדרקון. והדרקון הזה מעניק גמול הולם לאורכה של הציפיה. אבל הדרך אליו עדיין ארוכה מאוד ‏ומלאה בפילרים. ‏

פיטר ג'קסון לקח ספר ילדים באורך של 200 עמודים והתעקש להפוך אותו לשלושה סרטים באורך ‏של שלוש שעות כל אחד. זאת הבעיה היסודית, החטא הראשוני של כל פרויקט "ההוביט". הסרטים ‏האלה יפהפיים, ומתרחשים בעולם מפורט, מעוצב ומבוצע בעזרת הטכניקות החדשות ביותר ‏הקיימות בעולם האפקטים המיוחדים – אבל מריחת הזמן מורגשת בהם היטב. עכשיו כבר ברור שג'קסון התייחס לעלילה של "ההוביט" כלא יותר מתירוץ כדי לבלות עוד זמן (הרבה זמן. ה-ר-ב-ה זמן) בארץ ‏התיכונה שלו, על כל נופיה הניו-זילנדיים ויצוריה עתירי הפיקסלים. ‏ ‏"מפלתו של סמאוג" מהווה ‏שיפור משמעותי על החלק הראשון: אם בחלק א' היה ‏נראה שכל מה שמתרחש אחרי שבילבו עוזב ‏את הבית הוא לא יותר מקטעים שאפשר היה ‏לדלג עליהם ולא להפסיד שום דבר. כאן זה נכון רק ‏לגבי חלק מההתרחשויות. ועדיין, אפשר היה לקצר. אוהו, כמה שאפשר היה לקצר. יום אחד בוודאי ‏תצא גירסת אנטי-במאי של הסרטים האלה, שתרכז רק את הקטעים הטובים והרלוונטיים לעלילה ‏מתוך כל טרילוגית "ההוביט" ותהפוך אותם לסרט אחד, אדיר, יפהפה ומהודק. ואפילו זה לא יהיה ‏סרט קצר במיוחד.‏

אז הפעם בילבו והגמדים נתקלים באיש-דב, יער מלא בעכבישי ענק, אלפים, ובסופו של דבר, ‏כאמור, דרקון. כל אלה היו גם בספר. אבל באמצע מגיעים המון דברים שלא הוזכרו בשום מקום ב"ההוביט" של טולקין: למשל לגולאס, המתוחזק בטאוריאל, לוחמת אלפית כלה בדיוק כמוהו. וכנופית אורקים ‏עקשנית שממשיכה לעקוב אחרי הגמדים לאורך חצי הארץ התיכונה. וגנדלף נקרא לשליחות דחופה בדול ‏גולדור – עלילת משנה שלמה ותמוהה מאוד, שכל התכלית שלה היא לקשור את הסרט הזה עם ‏‏"שר הטבעות". מסביב לעמודים ספורים הלקוחים מהספר עצמו ג'קסון בונה הרים על גבי הרים של חומרים חדשים.

בינתיים, בעלילה, חבורת הגמדים מתגלה כקבוצת ההרפתקנים העלובה ‏ביותר אי פעם. לא יאומן איך הם מצליחים ליפול בשבי, להיכשל או סתם להתייאש בכל דבר שהם עושים, ‏ואלמלא עזרה מבחוץ ‏‏– בסרט הקודם זה היה גנדלף שחילץ אותם מצרה כל שתי דקות, הפעם זה בעיקר בילבו – הם היו כושלים ‏במשימתם 13 פעמים ‏בממוצע בכל סרט.‏ את העובדה שהם מצליחים אפילו להגיע אל ההר ההוא ‏אפשר להסביר רק בעזרת תסריטאי, או שה"מ, רחמן במיוחד.‏

ובכל זאת. עם כל מריחת הזמן הזאת, עם כל הבעיות המאוד קשות בתסריט, עם כל זה שהסרט ‏מתנהג לרגע אחד כמו הרפתקה קסומה לילדים וברגע שאחריו מנסה להיות אפל ואפוקליפטי – אי ‏אפשר לוותר על "ההוביט 2". כי כשהוא טוב, הוא ממש טוב. יש מספיק דברים מגניבים בסרט הזה ‏כדי להצדיק את האורך המוגזם בעליל שלו. למרות שפיטר ג'קסון כהרגלו מתעקש לביים כל סצינה ‏וסצינה כמו סצינת שיא, יש כמה סצינות שבכל זאת ‏מתבלטות: לגולאס וטאוריאל מתנהלים כמו מין גיבורי-‏על, שמשרשרים אורקים על חיציהם יותר מקטניס אברדין והוקאיי ביחד. מרדף החביות – עם נהר ‏מלא גמדים, המון גמדים, אורקים, ולגולאס – הוא מנה מרוכזת ומגניבה במיוחד של אקשן, ‏סלפסטיק ואקרובטיקה. וישנו, כאמור, דרקון.‏

כבר ראינו דרקונים בקולנוע, ורבים מהם נראו טוב, אבל עדיין לא ראיתם דרקון כמו סמאוג. בתור ‏התחלה, הוא גדול. מאוד גדול. המאסה האדירה שלו מורגשת היטב, והוא נראה כאילו הוא יכול ‏ללכת מכות עם גודזילה. הוא יצור מרהיב עין, מקפיא דם ומבעית נפש, בדיוק כמו שהוא אמור ‏להיות – והוא מדבר בקולו של בנדיקט קמברבץ'. ואחרי שהוא סוף סוף מגיע, הוא מחולק בנדיבות: ‏ג'קסון, כאמור, לא שמע אף פעם על רמיזה, עידון או צימצום. זה לא מקרה "מלתעות" או "הנוסע השמיני" שבו המפלצת נרמזת הרבה ונראית מעט: דרקון רציתם – דרקון תקבלו, ובמנות גדושות. אפילו בזה ג'קסון מצליח להגזים.

אחרי ששני שלישים מהפרויקט כבר עברו, חייבים להכיר במצב בנוגע ל"ההוביט": "שר הטבעות" ‏זה לא. זאת יצירה מלאה בעיות, קאמפית ומטופשת מבחינות רבות – ובכל זאת חייבים לראות את ‏זה בשביל הדברים שאותם ג'קסון עושה נכון. ובשביל הדרקון.‏

בפרקים הקודמים: הביקורת על "ההוביט: מסע בלתי צפוי".

תגיות: