מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – פאניקה

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 13 במאי 2005Posted in: ביקורות

במקור: The Hitchhiker's Guide to the Galaxy
במאי: גארת' ג'נינגס
תסריט: קארי קירקפטריק, דגלאס אדאמס
על פי ספרו של דגלאס אדאמס
שחקנים: מרטין פרימן, זואי דשנל, סאם רוקוול, מוס דף, סטיבן פריי, ג'ון מלקוביץ', ביל ניי

יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים, היקום, וכל השאר כמו אל טיול מאורגן. אבל האנשים שעשו את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – הסרט' כנראה מאמינים במוטו "אני לא נוסע – אני לוקח ת'זמן". זאת, בעצם, הבעיה הגדולה ביותר של 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה': 110 דקות של הרס העולם, נפילות בשבי, בריחות מהשבי, מרדפים גלקטיים, סכנות איומות לחיי הגיבורים, שינויים קיצוניים במצבי הצבירה של אותם גיבורים, ופניני חוכמה מהספר שנתן לסרט את שמו. והכל עובר בנינוחות מציקה, כמו הפסקת קפה במסעדה שבקצה היקום, ותחושה שכל הטררם הזה פשוט נחמד מדי.

הפתיחה של הסרט דווקא מבטיחה מאוד: שיר הנושא, "היו שלום ותודה על הדגים", בביצוע מקהלת דולפינים וברוח מונטי-פייתונית, הוא עניין מדבק למדי. כל הדרך בחזרה מהקולנוע לא הפסקתי לזמזם אותו. אלא שמיד אחריו מתחילה העלילה, ואתה גם הנפילה.

ארתור דנט (מרטין פרימן) הוא טיפוס שלא ממש מסונכרן עם מה שקורה סביבו. כשבאים דחפורים להרוס לו את הבית, הוא עדיין חושב על אהבת חייו שנטשה אותו. כשבאים חייזרים להרוס את כדור הארץ, הוא עדיין חושב על הבית שלו. כשכל הגלקסיה רודפת אחריו, הוא עדיין חושב על כדור הארץ. כשהוא מוצא שוב את אהבת חייו, הוא נאלץ להתמקד בעובדה שכל הגלקסיה רודפת אחריו. הרבה דברים קורים בסרט – התסריט שולח את ארתור וחבר מרעיו ממקום למקום, בנוסח "תלך, תביא" – אבל מעט מאוד מזה מעניין. זה משעמם, זה מייגע, זה לא מצחיק. וזה גם נותן לסרט את אחד הקטעים הארוכים והמיותרים ביותר שלו, בכיכובו של ג'ון מלקוביץ' בתפקיד חייזר מרובה רגליים עם חוש הומור קלוקל במיוחד.

אם העלילה חורקת, לפחות יש את כל הדמויות הבלתי-נשכחות שדאגלס אדאמס ז"ל המציא, נכון? אז זהו, שלא. כי הדמויות האלה, שמנסות בכל מאודן להישמע ולהתנהג כמו הדמויות שיצר אדאמס, פשוט לא מצליחות. הסתכלו על פורד פרפקט, ידידו של ארתור, בגילומו של מוס דף. דף מנסה להיות "קול", אבל במקרה הטוב מצליח להיות "לא מורגש". במקרה הרע הוא פשוט עולה על העצבים. הסתכלו על נשיא הגלקסיה זאפוד ביבלברוקס, בגילומו של סאם רוקוול, שחקן נהדר בימים כתיקונם. בסרט הזה הוא מתדרדר לשטיקים מעצבנים ולא מצחיקים: מעשיית פרצופים דביליים וקפיצות וצעקות בלי הפסקה, ועד התנהגות של מישהו שנמצא על טריפ רע. הסתכלו על הרובוט מרווין, בגילומם של אלן ריקמן (קול) ו-וורויק דייויס (גוף). שניהם, האמת, עושים עבודה לא רעה בכלל, ועדיין מרווין יוצא מהסרט נודניק מעצבן במקום נודניק מצחיק. אנשים שמייללים על כמה שרע להם אני יכול למצוא גם בכוחות עצמי. מהסרט אני דורש קצת יותר.

גם דנט עצמו, בגילומו של פרימן, לא כזאת מציאה. את תחושת הג'ט-לג של תחילת הסרט הוא מעביר די טוב, אבל בהמשך הסרט הוא הופך לסתם טיפוס נרגן ועגמומי, במקום הנוירוטיות וההיסטריה המתבקשות. נקודת האור הכמעט יחידה היא דמותה של טריליאן, בגילומה של זואי דאשנל. טריליאן של הסרט היא דמות מתוקה, דאשנל היא שחקנית מתוקה, וסיפור האהבה שנרקם בינה ובין ארתור משכנע ומשעשע הרבה יותר מרוב ההתרחשויות האחרות בסרט.

רוב הניסיונות בתסריט להעביר את האבסורדיות המילולית של המקור נותנים תחושה שלכותבים פשוט נגמר הכוח באמצע. כל ההערות המושחזות על טכנולוגיה, שלטון וחברה פשוט גוועו בפה של השחקנים, עד שהשאירו לי טעם חמצמץ בפה. יכול להיות שזה איזשהו פאנץ' ליין אדאמסי מתחכם – קומיקאים שמתעקשים להרוג את הבדיחות של עצמם, רגע לפני שהן אמורות להצחיק? בסרט, בכל מקרה, זה לא עובד.

מה כן עובד? ובכן, כשהדמויות סותמות את הפה, הבמאי גארת' ג'נינגס מגלה יכולת מרשימה מאוד לתרגם את הרעיונות של אדאמס לשפה חזותית. אם מתעלמים מליבת הזהב – שאיבדה את כל האופי שלה, והפכה לאנטרפרייז לעניים – הרי שהווגונים, כותבי השירה הגרועה ביותר ביקום, נראים טוב (כלומר, רע), הזפטות שחוטפות הדמויות בכל פעם שבא להן רעיון משעשעות מאוד, סרטי ההדרכה המונפשים מהמדריך (עם הקריינות של סטיבן פריי) והמחשב האדיר "הרהור עמוק" (בקולה של הלן מירן) בהחלט מעלים כמה חיוכים. האפקט שיש לטיסה בחלל על הגיבורים פשוט הורס. היה צריך עוד – עוד הרבה – ממנו. אם עשיית הסרט היתה מתמקדת יותר בכיוון הזה, במקום בניסיון לדחוס כמה שיותר וואן-ליינרים לפה של הדמויות, הסרט היה יוצא הרבה יותר מוצלח.

'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' הוא לא סרט נורא. אבל אחרי 13 שנים בהן הסרט הזה נסחב בהפקה, ואחרי שנים של צפייה ב-'גלקסי קווסט' ו-'פיוצ'רמה' והתמכרות למשחקי 'ספייס קווסט' – כולם חייבים את קיומם, במידה כזו או אחרת, למורשת של הספרים שכתב אדאמס – הציפיות לסרט היו ברמה של סרטי 'שר הטבעות' לפחות. זה היה אמור להיות הסרט שיעשה לקומדיות החלל את מה ש'שר הטבעות' עשה לפנטזיה הקלאסית. במקום זה קיבלנו סרט איטי, קצת עייף, קצת מצחיק, והרבה יותר מדי מרוצה מעצמו. לא הבשורה שכולם חיכו לה, אלא סתם סרט לא מזיק, ברובו.

תגיות: