"גבעה 24 אינה עונה" הוא הסרט הישראלי המשמעותי הראשון שנוצר בארץ. הוא גם הסרט הכי פחות ישראלי שנוצר פה אי פעם: הוא דובר אנגלית ברובו, בוים על ידי בריטי, אחת מהדמויות הראשיות היא בכלל צפון אירית, ובעיקר – הוא ממש ממש ימני. תשכחו מ"יורים ובוכים" – "גבעה 24" הוא כולו "יורים ואז יורים עוד קצת ואז בסוף כולנו יהודים לתפארת מדינת ישראל".
הסרט מתחיל במוות של ארבע נפשות על גבעה כלשהי כתוצאה מהפצצות של האויב, ואז חוזר קצת אחורה לזמן בו הדמויות עדיין חיו ונותן רקע למוות שלהן – המשימה שלהן היא לשמור על גבעה כלשהי רגע לפני הכרזת הפסקת האש על מנת שהגבעה תהיה בשטח מדינת ישראל העתידית. שלוש מהדמויות מקבלות פלאשבקים שמספרים את הסיפור הישראלי לתפארתו: הסיפור על סיום המנדט, הסיפור על הקרב על העיר העתיקה בירושלים וסיפור על קרבות בנגב. או במילים יותר ישירות, שנראה לי שהסרט היה חותם עליהן: "כוסאמא של הבריטים", "כוסאמא של הערבים" ו"כוסאמא של הנאצים".
מובן למה מבקרים ויוצרי קולנוע מודרניים נרתעים מהסרט ומהגישה הפרו-ישראלית הקיצונית שלו. את הדמויות הערביות רואים בעיקר כשהן מכוונות רובים לעבר גיבורינו, והערבי היחיד שלא מכוון רובה מצהיר בפה מלא "או שאתם תדחקו אותנו למדבר, או שאנחנו נדחוף אתכם לים". למי שמחפש בסרטים שלו את "שני הצדדים בקונפליקט", ל"גבעה 24" אין הרבה מה להציע.
ו"גבעה 24" לא מתחיל אפילו לחשוב על להתנצל. אני מניח שחלק מזה נובע מהתקופה שבה הוא נוצר – שבע שנים לאחר הכרזת המדינה, שנים ספורות אחרי מלחמת השחרור, שנה לפני "מבצע קדש", ובתקופה בה מלחמת ששת הימים והשלכותיה היו חלום רחוק. ישראל יכלה רק לחלום על הגדלת שטחיה ועל העיר העתיקה בירושלים, ואולי בגלל זה יוצרי הסרט לא נזהרו במילותיהם. אבל אם מצליחים להתמודד עם הגזענות הסמויה והפטריוטיות הקיצונית של הסרט, מגלים סרט לא רע בכלל.
זה מתחיל לפני שבכלל מכירים את הדמויות, באסתטיקה של הסרט. בין אם אתם מחסידי הצילום הישראלי או ממקטרגיו, אין ספק שיש לו סגנון קצת "משוחרר", נקרא לו – משהו יותר אירופאי-אמנותי ופחות מוקפד וחלק. אבל "גבעה 24" נראה כאילו הוא נחת היישר מהוליווד – הסטים מרשימים, כולם מדברים אנגלית, והצילום נראה כמו כל סרט שחור-לבן אמריקאי או בריטי משנות הארבעים. הוא בסטנדרט אחר מרוב הסרטים שנעשו בארץ מאז ועד היום; לאו דווקא יפה יותר, אבל יש בו משהו "קלאסי" כזה שאין ברוב הסרטים הישראלים.
וכשהסרט מתחיל אז.. טוב אז הוא דווקא מתחיל ברגל שמאל. אחרי פתיחה של קריין שמסביר את הרקע למה שאנחנו הולכים לראות, וסצנה קצרה שבה אנחנו בקושי מכירים את גיבורינו אנחנו קופצים לפלאשבק הראשון הראשון והארוך ביותר, וגם הגרוע מכל הסיפורים שבסרט. מסופר על בחור צפון-אירי שעובד עבור המנדט הבריטי וההתאהבות שלו בישראלית שאומרת לו שמונה פעמים "שחרר, אחי" עד שהיא נופלת בקסמיו או משהו. אין בחלק הזה שום דבר מעניין – הדמות הראשית צנון, אהובתו גנרית, הרומנטיקה לא קיימת, המתח דל והעניין ברצפה.
אבל שני הסיפורים האחרים יותר ממפצים על כך. הסיפור השני, על אמריקאי שבא לטיול מולדת הרבה לפני "תגלית" ומגלה שירושלים סגורה לתיירים מחשש ל"יהרגו את כולכם" ומצטרף למאמץ המלחמתי, מביא כמה מהדיאלוגים החריפים ביותר של הסרט, בין החייל האמריקאי הלא מאמין והרבי איתו הוא מדבר על העוולות שמתרחשות תחת השגחת האל. הסרט לא מגיע למסקנה מרהיבה או אפילו ממצה את הדיון, אבל בסרט כל כך פטריוטי, "איפה אלוהים היה בשואה?" היא שאלה שמפתיע לשמוע. גם בלי השאלות התאולוגיות, המתח בחלק הזה גדול, וההתפתחויות מפתיעות ומסועפות ואפילו מרגשות.
הסיפור האחרון הוא כמעט סרט קצר, וככזה – הוא מבריק. אריק לביא מגלם את דמותו של לוחם בנגב שמתחיל את הסיפור בכך ש"שתיקה היא לפעמים הדרך הכי טובה לנצח בדיון". הפאנץ' הרגשי של הקטע, גם אם הוא קצת קלישאתי ומאוד, איך אומרים "ברוח התקופה", עובד גם בימינו.
הייתי רוצה להגיד שגם לדמות הרביעית ששמרה על הגבעה יש סיפור, אבל מה פתאום, היא אישה. שבי בשקט ותופיעי באחד הפלאשבקים בתפקיד משני, מה פתאום שיהיה לך התלבטויות ומאבקים משל עצמך.
דבר נוסף שמייחד את הסרט הזה הוא העיסוק במלחמת השחרור. מבט חטוף מלמד שרוב הסרטים על המלחמה הזאת נעשו על ידי יוצרים זרים (עקרונית, גם "גבעה 24" יכול להיכנס לקטגוריה הזאת בזכות הבמאי הבריטי שלו), וזה מעט תמוה – האם אין ליוצרים ישראליים מה להגיד עליה? האם אין בה עשרות סיפורים? רק על סיפור הקמת חיל התותחנים (בקצרה: ארגנו "כנס יוצאי תותחנים" לחיילים מצבאות שונים שהגיעו לארץ, ואז כשהם היו באולם סגרו את הדלתות, הציבו שומרים ואמרו להם שעכשיו הם שוב תותחנים, אל תתווכחו) אפשר לעשות סרט מעולה, ויש לנו מלא סרטים על הרגע לפני המלחמה – אז למה אין כמעט סרטים על המלחמה עצמה?
"גבעה 24" אינו סרט מופת, אבל לא מגיע לו להישכח. הוא יותר מהערת שוליים ב"גבעת חלפון אינה עונה" שצחקה על השם שלו – הוא הסרט הישראלי הראשון בתקציב גבוה, נקודת ציון היסטורית שתמיד תירשם, וסרט לא רע בכלל בזכות עצמו. אז לכל מי ששואל וחופר בנוגע ל"איפה הסרטים הימניים של הקולנוע הישראלי?", אז הנה הם – כאן, לפני שישים ומשהו שנה.
עניין אותי
כמה הסרט היה "ימני" ב55. מצאתי בין היתר ביקורת מ"דבר" שמעניינת מאוד לא רק בגלל התוכן. שימו לב לעברית:
http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV/1955/08/12&id=Ar00607
הסיבה שהבמאי הוא לא ישראלי
היא שמפיקת הסרט, מרגוט קלאוזנר, העדיפה במאי מתעשיית קולנוע בעלת ניסיון על פני בימוי ישראלי שהיה מיועד לשני תסריטאי הסרט, פיטר פריי וצבי קוליץ. החלטה זאת ככל הנראה פגעה בפופולריות של הסרט מכיוון שסגנון הבימוי הבריטי של אותה תקופה היה ריאליסטי "יבש" (אלא אם כן הבמאי היה אלפרד היצ'קוק שעבר להוליווד הרבה לפני כן).
(עכשיו אתם מבינים למה כדאי לקרוא את משה צוקרמן?)
אם זה מה שצוקרמן אומר, אולי פחות כדאי
כי מי שקורא לפאוול + פרסבורגר, קומדיות אילינג ודיוויד לין "ריאליסטי יבש" עושה חתיכת קפיצה לוגית בכל מובן ודרך.
בהנחה שיש כאן דיבור שמחובר למציאות בצורה כלשהי, אני מניח שמה שאתה או צוקרמן רומזים עליו הוא קולנוע "כיורים" (Kitchen Sink) שהוא בהחלט ריאליזם יבש וסלל את הדרך למייק לי וחבריו – אבל הוא התחיל מ-56 והלאה כך ש"גבעה 24" לא היה יכול להיות חלק ממנו. אפשרי גם שמדובר בקולנוע של דיקינסון ספציפית, אבל מבט בפילמוגרפיה (לא צפייה בה, יש לציין, כך שאולי יש כאן הטעייה) מראה סרטי פנטזיה, מתח ופעולה שרחוקים, לפחות מבחינת התוכן שלהם, ממשהו "יבש".
צוקרמן מתייחס לכלל התוצרת הבריטית של אותה תקופה ולא רק לhighlights הזכורים כיום כאבני דרך בהיסטוריה של הקולנוע הבריטי ובכלל.
אם חוקרי קולנוע פינו שם לקולנוע ריאליסטי יבש
שבא רק אחרי "גבעה 24" אני נורא בספק, שרק צוקרמן שם לב שבעצם התנועה הזאת הייתה קיימת לפני. לעזאזל, תנועת "הכיורים" קמה כהתנגדות למצב הקולנוע המפונפן והלא הקשור של הקולנוע הבריטי של אותה תקופה (בעיני עצמם).
אני אשמח לקרוא מה שהוא אומר כדי לראות על מה הוא מדבר, כי אני כרגע שופט אותו על סמך מה שאתה זוכר שהוא אמר ולא ציטוט ישיר וזה ממש לא הוגן – אבל כרגע הטענה הבסיסית של "הקולנוע הבריטי של שנות החמישים המוקדמות היה ריאליסטי יבש" הוא פשוט לא נכון בכלל וככל הנראה גם לא נכון בפרט על הבמאי הנ"ל.
אני אשתדל להביא את הציטוט. בינתיים, תיקון: בכל מקום שכתבתי משה צוקרמן התכוונתי למשה צימרמן.
עכשיו הכל ברור
(ל"ת)
והנה הציטוט:
"אזכור אקסודוס, מאפשר לדון בהבדל הבולט בינו לבין גבעה 24 אינה עונה, שמתמצה בהצלחה הגורפת לה זכה אקסודוס בארץ ובעולם, לעומת ההצלחה המתונה לה זכה גבעה 24 אינה עונה בארץ והכישלון הצורב שקידם את פניו, כשהוקרן בעולם. אפשר להסביר הבדל זה בשתי סיבות: המוצא האמריקאי ותפיסתם ההוליוודית של יוצרי אקסודוס והעובדה שהסרט נעשה אחרי שהאמונה בקיום מדינת ישראל הפכה – בעקבות מלחמת סיני – לשלמה ולמוצקה יותר. לעומתו נכתב גבעה 24 אינה עונה בידי שני תסריטאים "מקומיים" ובוים בידי במאי אנגלי מעודן, שנטה – ברוח מסורת הקולנוע הבריטי – למחויבות גדולה לריאליזם."
(סימני קולנוע – התחדשות הקולנוע העברי בשנים 1944 – 1948 מאת משה צימרמן, עמוד 348)
מה שצימרמן אומר כאן הוא שהקולנוע הבריטי, בניגוד לקולנוע ההוליוודי, היה באותה תקופה "מינימליסטי" וצמוד לריאליה היומיומית בניגוד לאפיקה ולהפקות הגדולות של הוליווד. הדוגמאות שהבאת כמנוגדות לתזה הזאת שייכות כמובן למיטבו של הקולנוע הבריטי באותה תקופה אבל אינן מייצגות אותו באופן כללי.
לא, הן ממש מייצגות
אבל הציטוט שלו סביר – הוא אומר שבהשוואה להוליווד, בריטניה של אותה תקופה הייתה יותר מציאותית ויום-יומית, שזה בהחלט סביר. אבל זה עדיין לא "יבש", אותה מילה שהתחילה את הדיון, פשוט יותר מציאותי מהאפוסים האמריקאים, שזאת חוכמה קטנה, כי יש בימינו סדרות מד"ב שיותר מציאותיות מהנ"ל.
וזה לפני, כמובן, שמדברים על כך ש"גבעה 24" רחוק מלהיות
ריאליזם יבש. אפשר מקסימום לקרוא לו כך לעומת סרטי מלחמה אחרים של אותה תקופה, אבל אז מדובר במשהו יחסי, לא אבסלוטי.