כל אחד שמע על ניל ארמסטרונג, אבל לא הרבה אנשים זוכרים מי היו דורות'י ווהן, מרי ג'קסון וקתרין גובל. ובכל זאת – שלושתן דמויות היסטוריות אמיתיות, עם סיפור מעניין וחשוב. אז לעשות מהסיפורים האלה סרט, ולחנך קצת את הצופים בהיסטוריה מעניינת שהם בוודאי לא היו מודעים לה לפני כן, היה יכול להיות רעיון טוב – אלמלא הסרט היה עושה את זה באופן כל כך בנאלי, צפוי ובינוני.
"מאחורי המספרים" מציג את תקופת המרוץ לחלל של האמריקאים מנקודת מבט שונה – לא זאת של האסטרונאוטים האמריקאים הצעירים, הלבנים והחתיכים שעפו בחלל, אלא של האנשים שישבו הרבה זמן בחדר על פני כדור הארץ והמציאו נוסחאות כדי שזה יהיה אפשרי. וליתר דיוק, את סיפורן של שלוש נשים שעבדו בנאס"א באותה התקופה. הסרט מספר שלושה סיפורים: מאבקה של דורות'י ווהן לקידום לתפקיד של מפקחת בנאס"א על אף היותה אישה שחורה, מאבקה של מרי ג'קסון להפוך למהנדסת בנאס"א על אף היותה אישה שחורה, ומאבקה של קת'רין גובל לכבוד ולהערכה בסביבתה בנאס"א, על אף וכו'. אם כל הסיפורים האלה נשמעים לכם דומים מאוד, אתם צודקים. ואם אתם מסיקים מכך שאולי היה עדיף לא לאחד אותם לסרט אחד בצורה שלא מאפשרת לחקור שום סיפור לעומק, ובאופן שהיה נמנע מלגרום לסרט לחזור על אותה נקודה שלוש פעמים, ובמקום זה לתת לכל סיפור את הכבוד המגיע לו ולהפוך אותו לסרט משל עצמו, אתם גם צודקים. היה אפשר להסביר את ההחלטה לאחד את שלושת הסיפורים אם הסרט היה מרבה בסצנות שמראות את שלוש הגיבורות יחדיו ואת מערכת היחסים התומכת שהן יוצרות זו עם זו – אבל זה לא המצב: רוב הסרט כל אחת מהן פועלת לבדה מול המערכת, ונתקלת באתגרים דומים, אם כי לאחת מהן הסרט נותן גם פוקוס לא מאוד מעניין על חיי האהבה שלה.
זה לא ששום דבר לא עובד בסרט. שלוש הדמויות הראשיות מגולמות על ידי שחקניות מוצלחות שגורמות לסרט לרגעים מסוימים להיות אפילו מהנה, גם אם לאף אחת מהן לא ניתן תפקיד יוצא דופן. אוקטיביה ספנסר משחזרת את התפקיד שלה מ"העזרה", טרג'י פי. הנסון מגלמת היטב את דמותה הקפדנית של קת'רין גובל, וג'נל מונה, עד לאחרונה זמרת, היא נוכחות כריזמטית בטירוף שסתם כיף לבהות בה – אבל הסרט לא נותן לה שום דבר רציני לעשות פרט ל"להיות מאוד מתוקה". גם קווין קוסטנר, בתפקיד אל הריסון, האדם הלבן הלא-גזען היחיד בנאס"א, עושה עבודה טובה בתור הסטריאוטיפ של המושיע הלבן, ולו גם מוענק משפט המפתח המטומטם/גאוני של הסרט – "כולנו משתינים באותו הצבע!", שאותו קוסטנר מצליח לומר כאילו הוא נשמט ברגע האחרון מנאום של מרטין לות'ר קינג. אפילו ג'ים פארסונס, בתפקיד מהנדס ראשי שלא מצליח להתגבר על דעותיו הקדומות, מצליח לנתק את עצמו מהדמות המוכרת שלו שלדון מ"המפץ הגדול" לטובת הסרט, למרות שהיו כמה רגעים שהיה מאוד משעשע לראות אותו פולט "בזינגה", לדעתי.
עוד מקום שבו לכאורה אפשר לפרגן לסרט הוא הפוליטיקה סביבו: סוף סוף סרט עם שלוש דמויות נשיות שחורות שמוצגות כחכמות, חזקות, שיודעות לעמוד על שלן. אמנם יש להם את השמות הכי לבנים בהיסטוריה, אבל סרט על אחוות נשים שחורות ומוצלחות זה בדיוק סוג הסרטים שיש מעט מדי מהן, בוודאי מבין אלה שזוכים להפצה בארץ. הבעיה היא שתחת זכוכית מגדלת, הפוליטיקה של הסרט מתגלה כבעייתית במידה מסוימת. מבחינת הסרט, גאונות נמצאת אצל שני סוגי אנשים – נשים שחורות וגברים לבנים. בכל החדרים של נאס"א שבהם מתבצעים חישובים, על פי הסרט, מסתובבים המון גברים לבנים, אישה אחת שחורה, ואפס גברים שחורים או נשים לבנות – מה שבין השאר לא נאמן למציאות ההיסטורית. נשים לבנות הסרט מציג כבוסיות לא נחמדות (קירסטן דאנסט, בתפקיד הכי מבוזבז שלה כבר הרבה זמן), וגברים שחורים – כתמיכה רגשית (מהראשלה עלי, שאפשר לראות בתפקיד טוב בהרבה מזה ב"אור ירח").
אבל "מאחורי המספרים" אפילו לא שווה את הזמן להתעצבן עליו. הוא סרט ביוגרפי בינוני להחריד – לא רע, אבל גם בלי שום דבר שבאמת ראוי לציון: לא הופעה אחת שראויה לאוסקר, שום חזון בימאי מרתק, שום דבר שבאמת גורם לסרט לבלוט לטובה. סיפוריהן של שלוש הנשים שעליהם הוא מבוסס הם מעוררים השראה בפני עצמם; מגיע להן סרט שלוקח את החומר הזה ועושה ממנו אמירה חברתית, דרמה מרגשת או לפחות סרט כיפי על אחוות נשים שולטות. אבל "מאחורי המספרים" הוא לא אף אחד מהסרטים האלה. סתם סרט בינוני שכזה, וחבל.
סוף סוף ביקורת הגיונית לסרט הזה
כבר שבועות שאנשים משתפכים בפניי על הסרט הזה אחד אחרי השני, ואני באמת לא מצליח להבין למה. אולי התלהבות תמימה מאמירה חברתית פמיניסטית וגם אנטי גזענית, שילוב שהם לא רגילים לראות בקולנוע? בכל זאת צריך להפריד בין האמירה הזו והסרט הבינוני להחריד שמעביר אותה.
ועוד טענו בפניי שהוא ייקח מלה לה לנד את פרס הסרט. זה יהיה עצוב אם כן
סרט רגיל לחלוטין
נהניתי מתצוגת המשחק של הבנות (ג'נל מונה היא תגלית השנה) אך, כפי שאמרו בתגובות בדף הסרט, זו דרמת פיל-גוד סטנדרטית. ממש לא חומר לאוסקר.
יתרה מזאת, הסרט פיקטיבי יותר משהוא נאמן למציאות; אחרי הצפייה קראתי מעט על האישים המעורבים, וכמעט שום דבר לא קרה כפי שהצטייר בסרט, והמעט שכן – לא התרחש באותה דרמטיות (דוגמה אקראית היא עם שיחת הטלפון. ג'ון גלן אכן ביקש מקת'רין שתעיין בחישובים, אך לא דקה לפני השיגור אלא שבועות קודם לכך). טבעי מצד סרט הוליוודי להוסיף פלפל, אך זה כבר גובל בזלזול.
שחזור תגובה מדף הסרט: יותר מסרט אוסקר, זה סרט פיל-גוד
אני לא כל-כך מבין את התייחסות להצלחה של הסרט הזה בתור משהו מפתיע או יוצא דופן. זה סרט שנועד לעשות לצופים נעים – וכפי שיש צופים שסרטים על מכות ואקשן עושים להם את זה, או כאלה שסרטים על רומנטיקה והפי-אנד עושים להם את זה, יש כאלה שסרטים על נצחון הרוח האמריקאית עושים להם את זה. "מאחורי המספרים" הוא סרט מהסוג האחרון, והוא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. אוסקר לא יהיה כאן – אפילו בהשוואה לדרמת-אוסקר סטנדרטית לחלוטין כמו זו שזכתה בשנה שעברה, "מאחורי המספרים" הוא סרט חסר-שיניים, לא משהו שהאקדמיה תיתן לו פרס. כן, הסרט מציג את נושא ההפרדה הגזעית בנאס"א כמשהו שהיה קיים בערך עשור אחרי שהוא כבר לא, ובאופן אירוני מוציא את הגוף הזה הרבה יותר רע מכפי שהוא היה במציאות, אבל הוא עושה את זה בנימה כל-כך אופטימית סטייל "יש בעיה אבל אפשר להתגבר עליה עם קצת רצון ויכולת", שהביקורת שלו על הנושא די מדוללת.* אבל באופטימיות הזו יש משהו מדבק – בעיקר בגלל שהגיבורות שלו מוצגות לרוב כחזקות, בטוחות בעצמן ולעיתים רחוקות נגררות לרחמים עצמיים. יש פה מסר חשוב, מעבר להיבט הגזעי, על החשיבות של השכלה לא רק לקריירה אלא גם לטיפוח של אישיות ולהתגברות על מכשולים חברתיים. כשמסיימים בהצטיינות תואר במתמטיקה או פיזיקה, הנכונות לספוג בולשיט מאנשים שממעיטים בערך שלך יורדת פלאים. כאמור, מסר חשוב.
* אם אפשר לבקר את הסרט על ייצוג מחמיא-מדי של נאס"א באותה תקופה, זה דווקא בהצגת דמותו של מדען הטילים היהודי הבכיר שמשפחתו נספתה בשואה. הדמות הזו היא א) פיקטיבית ב) מבוססת באופן רופף-עד-לא-קשור על מישהו אמיתי שאמנם היה פולני, אבל עד כמה שהצלחתי לברר לא היה יהודי וגם לא היה כזה בכיר והכי חשוב ג) מדיפה צחנה עזה של טיח שהסרט מנסה למרוח על העובדה שהמדען הבכיר בתכנית הטילים של נאס"א היה דווקא אחד, וורנר פון-בראון שבימי חלדו פעל בשירות אלה שדחפו יהודים לתאי הגזים (והסרט מתעלם, בחוסר-אלגנטיות, מקיומו).
תחילת הביקורת הזכירה לי את הפרק השני בסדרה הגאונית פיוצ'רמה:
לאחר שהם נוחתים על הירח, פריי אומר ללילה בהתרגשות:
עכשיו נראה את המקום שבו דרכו ניל ארמסטרונג ועוד כמה אנשים שאף אחד לא יודע את השם שלהם!
ממש לא מסכים עם הביקורת
למרות שמלכתחילה הסרט הזה מאד סיקרן אותי, כמעט ויתרתי על לצפות בו בקולנוע בין השאר בגלל ביקורות פושרות כמו זו. בדיעבד אני ממש שמח שבסוף כן הלכתי לראות אותו.
קודם כל, לא הרגשתי שהיה חסר עומק לסיפור של כל אחת מהדמויות. בעיני, הנושא של הסרט הוא לא הסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, אלא המאבק של הנשים השחורות שעבדו בנאס״א באותה תקופה. המאבק הזה מסופר מנקודת מבטן של שלוש נשים מוכשרות וחרוצות, שכל אחת חווה את הקשיים במסלול החיים שלה, ושלושת הסיפורים ביחד מציירים תמונה הרבה יותר מקיפה של מצב השחורים באותה תקופה ביחס למה שהיה ניתן לספר דרך סיפור אינדיבידואלי של כל אחת מהדמויות. כמו-כן לא הרגשתי שחסר לי משהו בכל אחד מהסיפורים, הסרט מציג את נקודות המפתח בכל אחד מהם ובשלושתם יש הרגשה של קשת עלילתית שלמה.
שנית, הביקורת נותנת תחושה שכמעט אין קשר בין הנשים וזה ממש לא נכון, הן כן חברות טובות והן נפגשות הרבה במהלך הסרט, ובעיני זה חלק חשוב שחיבר את שלושת הסיפורים לסיפור אחד שלם יותר.
לגבי זה שאין נשים לבנות חכמות בסרט וכולי, זו טענה באמת קטנונית בעיני. ברור שהסרט לא 100% מדוייק היסטורית, אבל אני לא מצפה ממנו להיות כזה. אני מצפה ממנו להתרכז במה שחשוב לסיפור וברור שבדרך יהיו ויתורים על דיוק היסטורי ועל ייצוגים כאלה ואחרים. אני יכול להעיד בתור מישהו עם רקע יחסית ריאלי שכל הממבו-ג׳מבו המתמטי בסרט והצורה שבה תהליך הפיתוח מוצג בו לא היה נשמע לי אמין במיוחד (למרות שאני ממש לא מומחה להנדסת טילים או אווירונאוטיקה), וברור לי שגם בתחומים אחרים הסרט מזייף באותה מידה, אבל בשורה התחתונה זה בכלל לא פגם לי בהנאת הצפייה, זה רידוד הכרחי כדי להתרכז במה שבאמת חשוב. הסרט כן מציג בצורה מרתקת (בעיני), בנוסף למאבק של הדמויות המרכזיות, את התקופה של תחילת המירוץ לחלל, איך דברים עבדו אז בנאסא, מה היה היחס של החברה לשחורים וכן הלאה, ואף אחד מהנושאים האלו לא הוצג בצורה שטחית מדי בעיני.
אני כן מבין למה הסרט לא ידבר למיטיבי לכת. זה כן סרט feel good בסופו של דבר, ומי שמצפה לראות כאב, הקרבה וסוף פסימי, לא ימצא בו את מה שהוא מחפש. אבל את מה שהוא מנסה לעשות הוא עושה בצורה מצויינת, היו חלקים שעבדו עלי מבחינה רגשית בסרט ואני באמת הרגשתי טוב כשיצאתי ממנו. זה לא דבר רע.
ולשאלה האם מגיע לו אוסקר או לא, I honestly couldn't care less.
מסכימה. זה סרט טוב מאוד ואף חשוב, ממש לא בינוני. נהנינו ממנו מאוד
צפינו בו בעקבות המלצות של חברים ומשפחה. כולם אהבו, גם אנחנו. לביקורות הפושרות של יהונתן כבר התרגלתי… אנחנו כנראה מחזיקים בטעם קולנועי שונה. הפסקתי לקרוא ביקורות ב"עין הדג" כדי לקבל המלצות על סרטים, אני נכנסת רק בדיעבד כדי להשתתף בדיון.
סרט נחמד
הוא לא מתיימר להציג את העבודה המדעית של הנשים (כשהוא כן עושה את זה זה גרם לי קצת להתכווץ, איך שום דרך קולנועית נורמלית להראות עבודה מדעית?) אלא מנסה להציג באיזה אופן כל אחת מהנשים פורצת את מחסום ה"נפרדים אך שווים". הוא עושה את זה בצורה נחמדה קולנועית, אך כנראה לא מדוייקת עובדתית.
ואיזה עבודת איפור עשו לקריסטן דאנטס! אני עוד לא החלטתי מה אני חושבת על הליהוק שלה. לעומת זאת טרג'י פי. הנסון, ג'נל מונה ובמיוחד אוקטיביה ספנסר עשו עבודה ממש נהדרת.
בסך הכל סרט חביב, אני שמחה שהשלמתי אותו.
השלמתי אותו באיחור כי חיפשתי סרט פיל גוד
וזה שהיה את צמד המילים "פיל גוד" בתגובות גרם לי למצוא אותו…
אז הוא אכן היה כזה, אבל בינוני להחריד והביקורת הייתה מדויקת. מבאס שיש לו את הציון המטורף של 7.8 בימד"ב.
אבל היי תמיד נחמד לראות אינטגרלים ולשמוע על אוילר בסרט קולנוע