ביקורת: הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים

בראשית היה הלבוי, סדרת קומיקס מוערכת ואהובה של מייק מיניולה על שד מהגיהנום שמוצא עצמו משרת בתור מגן האנושות: כחלק מה-בי.פי.אר.די (הסוכנות להגנה ומחקר של העל-טבעי) הלבוי וצוות משתנה של סוכנים, חלקם אנושיים וחלקם קצת יותר מאנושיים, יוצאים למשימות ברחבי העולם להילחם במפלצות ויצורים מכל מיתוס ששמעתם עליו (וכמה שלא). קצת אחרי בראשית היו זוג סרטים בניצוחו של זוכה-האוסקר-לעתיד גיירמו דל טורו ששמו את רון פרלמן תחת מעטה האיפור האדום והפכו את הלבוי מבלש מבוגר וציני למתבגר חולה-אהבה, ועכשיו, הרבה אחרי בראשית, יש עיבוד מחודש שמבטיח, כמו כל עיבוד קומיקס שני בימינו, להיות אפל יותר ובוגר יותר.

דיוויד הרבור ("דברים מוזרים", דברים שהם לא "דברים מוזרים") חובש הפעם את הקרניים ויוצא לעצור את עלייתה המחודשת של מלכת הדמים (מילה יובוביץ', בקושי רוזנת שלא לדבר על מלכה) שנהרגה כבר פעם אחת על ידי המלך ארתור. עזר כנגד גיבורנו הם אביו המאמץ פרופסור ברום (איאן מקשיין, "דדווד", "אלים אמריקאים", בהופעה חסרת מעוף), הסוכן הבריטי בן דאימיו (דניאל די-קים, "אבודים", מבוזבז) והמדיום אליס מונהן (סשה ליין, "אמריקן האני"). הקבוצה צריכה לשתף פעולה למרות המחלוקת ביניהם ולעצור את מלכת הדמים והסיידקיק שלה, חזיר מדבר עם מבטא אנגלי, פן תשמיד את בריטניה לפני שהברקזיט יעשה את זה.

אחת התלונות שהופנו כלפי סדרת סרטי ה"הוביט" של פיטר ג'קסון היא הדרך בה הם ניסו לקחת סיפור קצר יחסית ולמתוח אותו לשלושה סרטים ארוכים עד אין קץ. הלבוי סובל מבעיה הפוכה: הסרט שואל חתיכות שונות לא רק מתריסר סיפורים של הלבוי אלא גם ממגוון ספין-אופים והתוצאה היא סרט שרץ ממקום למקום בלי טיפת יכולת להתעכב על דברים כמו 'הגיון', 'דמויות מעניינות' או 'לא להיות גרוע'. הכל מרגיש כאילו הוא מוקרן בהילוך מהיר  – הלבוי פותח את הסרט במקסיקו בקרב לוצ'דורים (מתאבקים מקסיקנים) מול מתאבק-עטלף ולפני שהספקנו להבין מי נגד מה אנחנו מזנקים לאנגליה לצוד ענקים שגם הם נעלמים מהסרט אחרי חמש דקות. בשלב מסוים קופץ על המסך לובסטר ג'ונסון (תומאס היידן צ'רץ' "דרכים צדדיות"') שהוא צייד נאצים קטלני במיוחד, שמגולם על ידי שחקן די מוכר והוא מזנק לאקשן כאילו הוא הולך להיות דמות מרכזית אבל אז גם הוא פשוט מתפוגג אחרי שהסצנה האחת אתו נגמרת. דמיינו עונה שלמה של סדרת טלוויזיה תיאורטית שנדחסת לסרט של שעתיים ותבינו איך זה מרגיש. הצד החיובי של כל העסק הוא שאין לצופה יותר מדי זמן להשתעמם כי הסרט פשוט לא משאיר זמן פנוי לחשוב על דברים.

זה סרט שמתנהג כאילו נכתב על ידי ילד בן 13 שלגופו הוזרקו בכוח כמויות לא מתונות של סוכר לאחר שנתנו לו לקרוא את כל חמשת אלפים ומשהו העמודים של סאגת הקומיקס, הוא מנסה לדחוס את כל מה שהוא אהב והתוצאה היא בליל חסר צורה של התפתחויות עלילתיות ופלאשבקים שלא יגידו לכם כלום אם אתם לא ממעריצי הקומיקס. עוד דבר שהסרט שואב מהכותב בן ה-13 התיאורטי שלנו זה חיבה לקללות. הסרט מדורג R וזה אומר שכאשר הדמויות לא פולטות אקספוזיציה (בערך 80 אחוז מהזמן) הן עסוקות בלקלל אחת את השנייה כתחליף לדיאלוגים טובים. יש סרטים שמצליחים להוציא הרבה מהעובדה שהדמויות חייבות להיות ביחד למרות שהן לא מחבבות אחת את השנייה, אבל פה הקהל מפתח מהר מאוד את אותו האנטי שיש לדמויות – אם הן לא רוצות לראות אחת את השניה למה שאני ארצה?

הדבר בולט במיוחד בדמות של הלבוי עצמו. שום דבר לא עובד פה – לא הגישה של בן-נוער עצבני שהסרט נותן לו, לא האיפור המוזר שגורם לו להראות עייף בכל סצנה ולא ההופעה של דיוויד הרבור: כאשר רק הוכרז הליהוק שלו חשבתי שזו בחירה נהדרת, יש לו את האנרגיה הבוגרת ונוכחות חביבה ולא מאיימת שמתאימות בדיוק לדמות של שד  שבסך הכל רוצה לחיות חיים רגילים, אבל זה נראה כאילו הוא פשוט לא רוצה להיות על המסך. לא שאני יכול להאשים אותו – אף אחד מהשחקנים לא נראה כאילו הוא רוצה להיות על המסך. איאן מקשיין, מהשחקנים הבריטים הגדולים האלו שיכולים לפעמים פשוט לסמוך על הקול והנוכחות שיעשו את העבודה ופה אפילו לא נותן את המינימום הזה. היחסים ביניהם אמורים להיות הציר הרגשי המרכזי של סרט, מלבד רמיזות מוזרות ודי קריפיות על רומן אפשרי בין הלבוי לאליס שנזנחים במהירות תודה לאל, אבל בדרך שבהם השחקנים מתקשרים הייתי מוכן להאמין אם היו אומרים לי שהם צולמו בימים נפרדים ושולבו יחד בעריכה.

במושכות הבימוי אוחז הפעם ניל מרשל שביים בתחילת שנות האלפיים כמה סרטי אקשן ואימה חביבים ("המדרון", "דומסדיי") והתפרסם מחדש בתור במאי טלוויזיה עם התמחות באקשן מדמם (משחקי הכס). שוב, חשבתי שזו בחירה טוב; אמנם בניגוד למה שמנסים לגרום לכם לחשוב עם הפרסום, הקומיקס של הלבוי אף פעם לא היה אלים במיוחד (קודר וגותי – כן, ברוטאלי – לא ממש) אבל אני חושב שזה חכם לסרט לבדל את עצמו גם מהעיבוד הקולנועי הקודם וגם מהקומיקס. הכי טוב ליצירה למצוא את דרכה באופן עצמאי. חבל רק שהכישרון שמרשל הפגין בעבר לא נראה פה. אהיה חביב ואציין שבניגוד להרבה סרטי אקשן מודרניים לפחות אפשר להבין מה קורה על המסך רוב הזמן, אבל מה שקורה לא באמת מעניין ונראה שהרבור פשוט מתקשה לזוז תחת כל האיפור ומסת השרירים שהוא סוחב פה. האקשן גמלוני ובסיסי ומי שמצפה לפחות שחגיגת הדמים שהבטיחו הטריילרים תפצה על זה הולך להתאכזב – יש כמה שוטים אכזריים במיוחד שכנראה נוספו בפוסט-פרודקשן אבל רוב הסרט יכול היה בקלות להיות PG-13 בלי להפסיד יותר מידי.

המילה האחרונה שמורה לאפקטים המיוחדים. בשם האודגרו ג'האד, השבעה-שהם-אחד, דרקון ההתגלות, החיה הגדולה, היד שמניעה את הגלגל, אני לא מבין איך סרט אולפנים בשנת 2019 יכול להראות ככה. יש רגעים שגורמים לך להתגעגע לאפקטים של סרט הלבוי הראשון, ויש כמה רגעים שגורמים לך להתגעגע לרגע בסרט "המומיה 2" שבו הראש של דוויין ג'ונסון הודבק בגסות על גוף של דמות בוס ממשחק פלייסטיישן. אתם תזהו את הרגעים האלו שיופיעו בעיקר מהצליל המוזר שמשמיע קהל של אנשים שמתאמץ בשיא הנימוס לא לפרוץ בצחוק כדי לא להרוס לכולם את החוויה. יש כמה עיצובי מפלצות מאוד חביבים אבל בשביל זה לא שווה לשלם על כרטיס – אפשר פשוט לקנות את הקומיקס.

בסופו של יום "הלבוי" הוא סרט שפשוט לא יודע למה הוא קיים מלבד הצורך של אולפנים להמשיך לעבד זיכיונות קומיקס בניסיון למצוא את הדבר-הגדול-הבא: יש לו הרבה מרכיבים שמרגישים כאילו יכלו להיות מבדרים בפני עצמם, הסצנות הקצרות של הלבוי במקסיקו מרגישות כאילו היו יכולות להיות בסיס לסרט שלם, שלא לדבר על הבזבוז המשווע של לובסטר ג'ונסון, אבל אין לו מושג איך לשלב אותם לכדי יצירה שלמה. זהו סרט גמלוני וחסר שליטה שמנסה לעשות הכל ולא מצליח לעשות כלום.

תשובות לשאלות נפוצות: הסרט נצפה בדו, ולא נראה שיש איזה סיבה מיוחדת לתלת פרט לאיזה סצנה אחת. יש שתי סצנות לאחר הכתוביות.

אה, ו: בעבר הרחוק היו קישורים בתחתית הביקורות לכל מיני דברים שקשורים לביקורת והיום כבר אין, אבל בכל זאת נראה לי חבל לא לקשר כאן לספר על הלבוי שתום השתתף בכתיבתו, לטובת מי שרוצה לקרוא עוד על הגיגיו של תום (ואחרים) בנוגע לשדון האדום.