במקום לנסות לכתוב את זה בעצמי, אני אתן למי שמבין בנושא יותר ממני להגיב ופשוט אצטט את ההודעה של רז גרינברג.
אייקונים גיקיים הולכים לעולמם בקצב מבהיל בשנים האחרונות, אבל ריי האריהאוזן, שנפטר היום, היה באמת ליגה אחת מעל כולם: עולם האנימציה איבד היום אגדה חיה בסדר הגודל של וולט דיסני לפחות. האריהאוזן, האיש שעיצב והנפיש מפלצות ויצורים עבור אפוסי-הפנטסיה הגדולים של הוליווד – "מסעו השביעי של סינבד", "שלושת העולמות של גוליבר" (הפייבוריט שלי) ו-"ג'ייסון והארגונאוטים", בין היתר – הוא האיש שבישר על הפיכת קולנוע האפקטים לציר המרכזי של שוברי הקופות ההוליוודיים. האריהאוזן, שבתחילת דרכו עבד תחת אגדות הוליוודיות כמו ויליס או'בראיין (איש האפקטים של "קינג קונג" המקורי משנות ה-30) וג'ורג' פאל, נתן בתורו השראה לג'ורג' לוקאס, סטיבן ספילברג, ג'יימס קמרון, טים ברטון, פיטר ג'קסון, גיירמו דל-טורו ורבים אחרים. לפני כמה שנים, לכבוד הוצאת מארזים מלאים של הסרטים שלו, כתבתי עליו סקירה מקיפה כאן.
אני ממליץ בחום על הסרטים שנדונים בסקירה הזאת, וגם על הדיסק Ray Harryhausen: The Early Years Collection, שמכיל סרטי אנימציה קצרים – פרסומות, סרטי תעמולה ממלחמת-העולם השניה, וגם עיבודים קצרים לאגדות ידועות – שהאריהאוזן ביים בתחילת הקריירה שלו. קשה לצפות בסרטים האלה בלי להסחף לפנטסיות "מה היה קורה אילו" – נניח שהאיש היה מחליט לדבוק באנימציה, ופונה לכיוון של סרטי הנפשה באורך מלא. הוא היה כנראה הופך להיות הפיקסאר של שנות ה-60…
כדי להתרשם קצת מעבודתו של האיש: זה קטע מ"המסע השביעי של סינבאד". שימו לב, כשאתם צופים בקטע הזה: זה נעשה ב-1958. "לכידת תנועה" היתה רחוק מאוד בעתיד. יעברו עשרות שנים עד שייווצרו שוב אפקטים ברמה כזאת.
ועכשיו להשוות
עם האפקטים של סטאר וורז הראשון
בחור מוכשר
אפשר לשאול, מה הייתה שיטת העבודה שלו? כלומר, איך בפועל האנימציה שלו השתלבה עם קולנוע של שנות החמישים?
הוא היה עושה סטופמושן כשברקע הקרנהשל הסרט לפני אנימציה
התהליך מצולם, פריים-אחר-פריים, והתוצאה המוגמרת כוללת את פוטאג' המקורי פלוס הבובות שלו. כך הוא גם היה מכוון את התאורה והפרספקטיבה, לפי החומרים המוקרנים ברקע. ודאי היו גם טכניקות נוספות.
הוא היה מאסטר, ועבד לבדו (חוץ מבהתנגשות הטיטאנים), דבר שלא נשמע כמוהו היום. הוא היה אחראי לקונספט, לבניית הבובות, והזזתן. שווה להסתכל גם על הציורים שלו (לכתוב Ray Harryhausen drawings בגוגל אימג'ס) כדי להבין איזה איש מלאכה מיומן הוא היה, ולהבין טוב יותר את תהליך העבודה.
וואו! כמה זמן זה לוקח? ומאיפה הסבלנות?..
(ל"ת)
איך עשו את האפקטים
היי קרן, אז רציתי לענות לך על השאלה: באיזו שיטה הוא פעל? אז למעשה ריי האריהאוזן המציא שיטה משלו בשם dynamation, שבה מקרן מקרין על פיסת בד את הצילומים המקוריים, כשמולם הדמות באנימציה, ואז מהצד השני מצלמים את הכול מאחורי מסך זכוכית. שיטה זו הייתה אפקטיבית מאוד גם מפני שהתוצאה אמינה וגם מפני שניתן להתאים את הדמות לכל פריים, מה שנתן את חותמו וסגונו של ריי האריהאוזן אל קטעי האנימציה האלה.
איש נפלא!!
כשריי האריהאוזן הפסיק לעבוד
זה לא היה כי נמאס לו, או כי היה זקן מדי לחרא הזה. הוא נעלם מהשטח בשנות השמונים, כשאפקטים ממוחשבים ובובות אנימטרוניות התחילו לתפוס את מקומם של יצירי הסטופ-מושן המגושמים למראה שלו. נכון שלקח בערך עשור עד שג'יימס קמרון הצליח לגרום לדמויות ממוחשבות להשתלב בצורה אמינה על רקע מצולם, אבל הוליווד רצתה להתקדם למראות מרשימים יותר והסגנון המסורתי של האריהאוזן נעשה מיושן מדי. לקח זמן עד שלמדו להעריך את התרומה וההשפעה שלו על עולם האפקטים ולו בכך שהראה שאפשר להציב דמות אנימציה ושחקנים מצולמים באותו מסך ולייצר אקשן עם קצב טוב. הקטע מסינבד היה מדהים אפילו אם היה נעשה בשנים האחרונות. הקטע היחיד שנראה קצת זול שם זה הסיום שנעשה על סט הצילומים ולא בסטודיו של האריהאוזן.
כיום, מעריכים יותר את האפקטים הישנים האלה. מבינים כמה מאמץ ודייקנות נדרשים עבורם וגם אם "התנגשות הטיטאנים" המקורי נראה די קאמפי כיום, הוא עדיין מסוגנן ומותח יותר מהחידוש הגרוע. שתי הגרסאות עמוסות אפקטים, אבל בזו שהאריהאוזן עבד עליה, יש למפלצות יותר אופי. הן נראות כאילו יש להן סיפור משלהן והתנועה שלהן, גם אם לא חלקה כמו של יציר CGI, מעניקה להן אנושיות מסוימת שהופכת את העימות ליותר מרתק.
מה שאותי מרשים זה השילוב.
בהתחשב בזה שכנראה עשו את סינבד ואת השלד על פריימים נפרדים והיו צריכים לשלב ולהתאים אותם ביחד.
זה מרשים.
יפהפה.
(ל"ת)
בכל פעם שאני רואה את הכותרת במתמשכים
אני חושבת על "מפלצות בע"מ"…
סוד הקסם ההאריהאוזני
כשאני מנסה לחשוב מה הפך את האריהאוזן ליוצר כל-כך משפיע, נדמה לי שמעבר לאיכות היוצאת מן הכלל של העבודה שלו, היה לה איזה אפקט חמקמק שגרם להרבה מאוד ילדים גיקים לאורך שנות ה-60 להגיד "גם אני יכול לעשות דברים כאלה!" כשהם ראו את הסרטים שהוא עבד עליהם.
אלה היו, כמובן, חלומות באספמיה עבור רובם – מעט מאוד אנשים יכלו לשלב את המיומנויות של איור, עיצוב, צילום והנפשה, כמו שהסביר הדוקטור בהודעה למעלה, כמו שעשה האריהאוזן, ועוד פחות יכלו לשלב אותן באותה מידה של כשרון. אבל כדי לביים סרטי סטופ-מושן ביתיים, לא ממש היה צריך כשרון כזה: כל ילד עם מצלמה ביתית ואוסף של צעצועי "כח המחץ" (כן, אותם צעצועים שהתגלגלו בסופו של דבר גם לסרט שיצא השנה התחילו את דרכם בשנות ה-60) – היה יכול, בזכות האיברים הגמישים של הצעצועים האלה, לתת דרור לדמיון שלו. וככה גדל דור שלם של אנשי אפקטים שהאריהאוזן הראה להם את הדרך.