חיפה הזה מגיע באיחור מסיבי, ואם חיכיתם בשבילו בשביל לקנות כרטיסים, יש מצב שתצטרכו להתפשר על השורות הראשונות, אם בכלל, לחלק מהסרטים שנדבר עליהם כאן (למרות שלרובם, לפי מה שאני ראיתי מהאתר – יש די והותר כרטיסים).
כפיצוי, השנה אנחנו יכולים לתת את דעתנו המנומקת על חלק מהסרטים כדי לדעת האם כדאי לכם ללכת או לא. אולי זה לא לחלוטין פיצוי, אבל בכל מקרה, אנחנו מבטיחים ששנה הבאה ננסה להקדים ולא להתמהמה עד ליומיים לפני הפסטיבל.
ההתמהמהות היא בחלקה בגלל שהשנה, הפוסט יראה קצת אחרת – במקום המלצה על 4-5 סרטים שלא ראינו, אנחנו נתחיל בביקורות מקוצרות על סרטים שאנחנו יכולים להגיד עליהם מילה לכאן או לכאן, ונסיים בשתי פסקאות קצרות בנוגע לסרטים מצופים שלא ראינו, אבל נשמעים מסקרנים. כמו כן, אפשרי שנוסיף ביומיים הקרובים עוד המלצות, אם נספיק לראות עוד משהו מהסקרינרים ששלחו לנו. אז יאללה –
סרטים שראינו:
פול שרדר נכנס לדברי הימים של הקולנוע כשכתב תסריט מטלטל על גבר אבוד, חייל לשעבר, ששפיותו חומקת ממנו והעוגן היחיד שלו למציאות היא אישה צעירה הזקוקה לעזרתו. קצת יותר מארבעים שנה אחרי "נהג מונית", הוא כתב וביים עוד אחד כזה בדיוק. הפעם הגבר הוא כומר (אית'ן הוק) שמנסה להתאושש מכאבי העבר בכנסייה קטנה ועתיקה. בשעות היום הוא חי חיים קטנים, פשוטים, אך עם רדת החשכה כל השדים יוצאים לשחק. כשאחת מהמאמינות בכנסייה (אמנדה סייפריד) מבקשת מהכומר שיסייע לבן זוגה להתמודד עם הריונה הבלתי מתוכנן, הכומר מגלה שאין לו תשובה ראויה לאף אחת מהשאלות שהגבר, אקטיביסט איכות הסביבה שלא מהסס לנקוט באמצעים אלימים, מפנה לו או לאלוהים.
הסרט הזה הוא כמו אלבום של מארק לאנגן – מלנכולי אם לא טרגי, אמריקאי מאוד, גברי בדרך עדינה ושבירה (אבל עם גימור חיצוני מחוספס), מדיף ריח של וויסקי, דם וזיעה. וכמו אלבום של מארק לאנגן, השם שלו לא יגיד כלום לרוב האנשים. זו יצירת שוליים במהותה, כזו שתפצל את המעט שייחשפו אליה בין מחנה אוהדים נלהב ומחנה שונאים נלהב לא פחות. התסריט שלו מעולה, הבימוי מהפנט, השחקנים מספקים את הופעות חייהם (זה + "ג'ולייט" גרמו לי לקראש על אית'ן הוק כאילו השנה היא 1994) והצילום עוצר לנשימה לרגעים, אבל ראו הוזהרתם – זה סרט פיל-באד ברמות כל כך קיצוניות שכדאי לכם להמליץ עליו לאנשים שאתם שונאים. לא, באמת, אם אין לכם כוונה לצפות באיחור ב"אהבה" של הנקה השנה, זה יהיה הסרט הכי מדכא שתראו ב-2018. (נעמה)
סרטו הקודם של ברט לייטון, "המתחזה", הוא אחד מהסרטים שאחראיים לעליית קרנם של סרטי הדוקומנטריים עם הציבור הרחב. מדובר בסרט תיעודי שמבויים בכל האנרגיה והתחכום של מותחן, ועם טוויסטים שאם לא היו חלק מסיפור אמיתי, הם היו נשמעים לא אמינים. זה רף גבוה שצריך לעמוד בו, ולכן לייטון מחליט לא לעשות זאת, אלא להביא לקולנוע משהו שונה בכלל.
"חיות אמריקאיות" הוא סרט פשע שמבוסס על סיפור אמיתי, בכיכובם של אוון פיטרס (שמגלם את קוויקסילבר בסרטי אקס-מן, וידוע גם בשמו "הדבר היחיד שטוב בסרטי אקס מן מאז 2014") הנהדר, שנותן פה הופעה מצוינת ובארי קוגן ("דנקרק", "להרוג אייל קדוש") על שני נערים שמתחילים לתכנן שוד של ספרים נדירים בשביל לנסות לצאת מהשגרה השוחקת שבה הם נמצאים. במקביל, "חיות אמריקאיות" הוא סרט דוקומנטרי על אותו המקרה. איך זה עובד? נפלא. השחקנים משחקים בסרט את הדמויות, ואז הסרט עובר לאנשים האמיתים שמצליחים לתת זווית נוספת על הסיפור שסרט עלילתי לבדו פשוט לא היה יכול לתת. ואז, בנוסף למשחק הזה בין הדוקו לעלילתי, הסרט מוסיף שכבה נוספת של אינספור מחוות לסרטי השוד הגדולים מכל הזמנים שמתאימה לא רק כהומאז', אלא כי הדמויות עצמם לוקחות את רוב ההשראה שלהם מעולם הקולנוע, אז רק הגיוני שהוא ישתקף בסיפור שלהם. והערבוב הזה יוצא, כמו שאמרתי – נפלא.
הסרט מצליח לפנות לשני הקהלים – אלה שמה שתיארתי למעלה נשמע להם כמו ניסוי קולנועי מעצבן, ישמחו לשמוע שבחלקו השני הסרט מתיישר ומספר את הסיפור המעניין שלו בצורה די סטנדרטית (יחסית לחלקו הראשון, בכל מקרה), ואלו שמחפשים קולנוע שמצליח לחדש חייבים לעצמם לראות את השעה הראשונה. כך שלא משנה אם אתם רוצים לראות סרט פשע מגניב, מותח ונהדר או אם אתם רוצים לראות סרט שמשחק עם כללי הקולנוע – רוצו לראות את "חיות אמריקאיות". (יהונתן)
אם חשבתם שרק למבוגרים מגיע סרט מדכא רצח – בואו להכיר את "הורגת הענקים". אל תתנו לעובדה שמדובר בעיבוד לקומיקס או לדמות הנערה עם קשת אוזניים של ארנב להטעות אתכם. למרות השיבוץ שלו בתוכנית סרטים לכל המשפחה, עם המלצה לגילאי 12 ומעלה, הסרט הזה עלול להפחיד ילדים, לשבור לבבות של מבוגרים ולהפך.
"הורגת הענקים", ברוחן של סדרות כמו "סיילור מון" או "סאקורה לוכדת הקלפים", מספר על נערה קסומה עם משימה סודית – ברברה (מדיסון וולף) מגנה על העיר מענקים מרושעים. אפילו יש לה כלי נשק סודי המוסתר בפאוץ' ורוד קטן. חוץ מהנערה בתפקיד הראשי תמצאו כאן גם את זואי סלדנה (לשם שינוי בצבע העור האמיתי שלה) ואת אימוג'ן פוטס בהופעה לא-מעצבנת באופן חריג. הבעיה של ברברה היא שאף אחד לא מאמין לה שהעיר בכלל בסכנה, או שענקים קיימים. למעשה, כולם חושדים שהיא בורחת לעולם דמיוני ומסוכן כדי להימלט מהדבר שמפחיד אותה באמת. ילדים בוגרים ואמיצים ומבוגרים רגישים כנראה ייהנו מהאגדה האפלה הזו (אזהרה: הסרט מכיל ג'וקים, גופות מרקיבות של חיות וסיפורי ילדות עצובים). (נעמה)
אני לא רוצה להמליץ יותר מדי על "אישה במלחמה", כי אני לא רוצה לבאס את האנשים שיקראו את ההמלצה, ילכו לקנות כרטיסים ואז יגלו שאין, אבל הולי שיט, מדובר בסרט מדהים. כמו "חיות אמריקאיות" גם הוא משחק קצת עם הציפיות מסרט קולנוע, אבל בניגוד אליו הוא לא מנסה כל כך להגיד משהו על קולנוע, אלא פשוט לתת אווירה פיוטית היתולית לכל הסיפור שמסופר בו. וכמו "הכנסיה החדשה", גם הוא בוחן את מקומו של האדם ועתידו כאשר עתיד כדור הארץ והסביבה בסכנה, אבל הוא עושה את זה בצורה שפחות הורסת לך את כל היום.
הסיפור: אישה אחת יוצאת למלחמה כנגד החברות שהורסות את כדור הארץ. היא עושה זאת על ידי שורת מעשי טרור כנגד חוטי חשמל, במטרה להבריח משקיעים זרים מאדמת איסלנד. את מעשי הטרור היא מבצעת עם חץ וקשת, כאשר ברקע של הסרט מנגנת להקה (מתופף, פסנתרן ואחד עם טובה) את המנגינה של הסרט. ואז מדי פעם הלהקה עוצרת וסתם בוהה במצלמה. זה נהדר. בשילוב בין הסיפור המינימאליסטי, לנושאים האוניברסליים שהסרט מדבר עליהם, למשחק הנהדר של השחקנית הראשית, לאותה אווירה שמזכירה במעט את סרטיו של קוסטריצה, "אישה במלחמה" הוא סרט שחובה לראות בפסטיבל אם אתם מגיעים אליו. כלומר, אם עדיין היו לו כרטיסים. (יהונתן)
"וולקנו" הוא סרט תוצרת אוקראינה וכנראה ההמלצה שהכי קרובה ל"סרט פסטיבלים" סטנדרטי בפוסט הזה. גבר צעיר עם משרה מכובדת כמתורגמן מתנתק בטעות מהקולגות שלו ונתקע באיזה חור באזור מוכה מלחמות ועוני. משפחה מוזרה אוספת אותה לביתה הצבעוני ומנסה לשכנע אותו להתחיל חיים חדשים, והאמת שאין לו הרבה ברירות – אין לו אמצעי זיהוי, טלפון או כסף, התחבורה הציבורית מהאזור לא ממש מתפקדת וגם לא כוחות המשטרה.
הסרט, הסימפטי-בסך-הכל, בילבל אותי לאורך 106 דקותיו וגם עכשיו לא לגמרי ברור לי אם ראיתי דרמה אנושית מרגשת סטייל "ביקור התזמורת", קומדיה מטורללת, סרט ביקורתי על הממשלה הרוסית, דיוקן אוהב של אזורי ספר אוקראיניים, קריקטורה של המעמד הנמוך או הכל ביחד. מוזמנים להחליט בעצמכם ולעדכן אותי. (נעמה)
דעתי על "מנדי" ו"תורשתי" פחות חשובה, ואולי עוד תבוא בהמשך, אבל אני כן רוצה לנצל את הבמה כדי לתאם ציפיות לקהל שבא לראות את "ניקולס קייג' עם מסור חשמלי!!!" ("מנדי") ו"סרט האימה המטורף של השנה!!" ("תורשתי"). בעוד שזה טכנית נכון, זה בעיקר טכנית נכון.
כי נראה שיותר ויותר מסרטי ה"טירוף בחצות" שוקעים בעולם הארט-האוס ומרשים לעצמם להיות איטיים. אולי אפילו איטיים מדי.ב"מנדי", למשל, לוקח בערך שעה עד שניקולס קייג' מקבל זמן מסך שמצדיק את היותו הכוכב הראשי, שלא לדבר על מסור חשמלי, וגם "תורשתי" מתעצל להגיע אל הטירוף שלו. זה לא אומר שהטירוף לא מגיע, או שהטירוף לא טוב – אבל אל תבואו בציפייה למשהו מטורף וחסר רסן מהשנייה הראשונה. שני הסרטים לוקחים את הזמן בשביל להכניס לאווירה מסוימת שהיא יותר הזויה ופסיכדלית (מנדי) או קודרת ופרנואידית (תורשתי) מאשר "מטורפת בחצות".
קחו בחשבון. (יהונתן)
אחד הסרטים הישראלים האהובים עליי בעשור האחרון נמצא בתוכנייה משני טעמים: כחלק מתוכנית המחווה לעורכת ערה לפיד שנפטרה השנה (ומה הגיוני יותר מלשלב בתוכנית כזו סרט שהיא ערכה ובנה, נדב לפיד, ביים) וגם כהשלמה לגרסה האמריקאית החדשה לסרט. אבל עם כל הכבוד למגי ג'ילנהול או לגאל גרסיה ברנאל שמשתתפים בחידוש, אין תחליף שישתווה לשרית לארי ולדברים שהיא והילד אבי שניידרמן עושים בגרסת המקור.
סיפור המעשה – גננת שבשעות הפנאי כותבת שירה בינונית מגלה עילוי אמיתי בדמות אחד מילדי הגן שלה. היא נחושה לטפח את כישרונו משל היה מוצארט של ישראל המודרנית, אבל הסביבה לא מקבלת את הרעיון ברוח טובה. הילד, שמפתח איתה קשר מטריד של תלות, פחד ואהבה, לא מבין עד הסוף מה קורה סביבו – לא את השירים שהוא מדקלם, לא את התגובות שהוא מעורר ולא מה הוא עצמו רוצה לעשות לגבי זה. בין לבין יש כאן רצף של רגעים טעונים רגשית, מסעירים, מרסקים ומכעיסים. אם לא תסבלו מכל רגע, אתם כנראה תתאהבו. (נעמה)
מחווה לאנייס ורדה
הבמאית הצרפתייה בת ה-90 היא אגדה חיה, ואם לסמוך על הדוקו החדש יחסית "אנשים ומקומות" – אחת מהטיפוסים הכי מתוקים בעולם. המחווה תכלול 9 סרטים ארוכים, עלילתיים ותיעודיים, ועוד 3 קצרים. אם לא נחשפתם לקולנוע שלה בעבר כדאי לכם מאוד להשלים, ואם כבר ראיתם – זו הזדמנות נדירה לשידור חוזר על מסך גדול. המוכר שבסרטי המחווה הוא "קליאו מחמש עד שבע", מהסרטים החשובים בתולדות הקולנוע הצרפתי וכזה שאף קורס תולדות איננו שלם בלעדיו. חוץ מכל התארים החשובים האלה, מדובר בפיסת סיקסטיז מתוקה וכיפית שתמשוך פאשניסטות וסינפיליות כאחת.
עוד בתוכנית: "האושר" מ-1965 המתמקד בסיפור אהבה בין גבר ואישה שאיננה אשתו; "עוברת אורח", שמטשטש את גבולות הדוקומנטרי והעלילתי דרך סיפורה של אישה מסתורית; "דאגרוטיפים", דוקומנטרי אוהב על הרחוב בו מתגוררת הבמאית ושכניה הוותיקים והאוטוביוגרפיה שיצרה לפני עשר שנים, "החופים של אנייס". (נעמה)
ועוד כמה סרטים קלאסיים שמוקרנים בחיפה
"אחד משלנו" ו"עד סוף הלילה" מייצגים נספח לא מוכר של הקולנוע הישראלי: סרטים משנות השמונים. האחד, סרט צבא שהצפייה האולטמטיבית בו היא על מדים, השני, דרמה על אדם שאביו לפתע מודיע לו שאימו גירשה אותו מביתם, כאשר במקביל גם נישואיו עולים על שרטון. לשני הסרטים יש בעיות, אבל אם תיכננתם להשלים קלאסיקות ישראליות – אז כבר עדיף על המסך הגדול. את דעתי על "אישה בצל הפחד" (שהוא שמו הישראלי המסורבל של "סוספיריה" המקורי) כבר רמזתי בכתבה על הטריילר לרימייק, אבל כדאי לציין שהיא דעת מיעוט – סרטו של דריו ארגנטו (שמוקרן ביחד עם "אדום עמוק" בפסטיבל כחלק ממחווה לבמאי) אהוב בין חובבי קולנוע האימה, בעיקר בשל השימוש שלו בצבעים עזים. עוד סרט שקצת פחות מוכר מהסרטים האחרים, אבל דווקא לדעתי הטוב מבין הקלאסיקות המוקרנות בפסטיבל (אולי פרט ל"קליאו" של אניס ורדה) הוא "קפה בגדד" שמוקרן ב"קולנוע קולינרי" מה שאומר שלאחר הסרט תהיה שיחה עם שפית ואז סדרת טעימות, שזה נשמע נחמד. אה כן, ויש גם הקרנה של "מקודשת" ש..אה.. צריך התייחסות מיוחדת בתגובות, בגלל גילוי נאות קטן-גדול. (יהונתן)
סרטים שלא ראינו ונראים מעניין:
תעלומה בסילבר לייק, סרטו החדש של במאי "משהו עוקב אחרי", הוא מעין גרסה היפסטרית לסרטי פילם נואר, על פי הטריילר בכיכובו של אנדרו גרפילד. ללא עקבות, בכיכובו של בן פוסטר הוא סרטה החדש של דברה גרניק, הבמאית של "קר עד העצם" שהיה אחד מההפתעות הגדולות של 2010, וגילה לעולם את ג'ניפר לורנס. ואם אנחנו עדיין בקטגורית "סרטים לראות כי הסרט הקודם היה טוב מאוד" אז גם לבמאי של "אידה" יש סרט חדש בפסטיבל – אהבה בימים קרים. וגם הוא בשחור-לבן, כי למה לא. אה, וכמובן – גם דמיאן שאזל, האיש והג'אז, שלח לפסטיבל את סרטו החדש האדם הראשון, שעתיד לצאת לקולנוע זמן קצר לאחר מכן.
השנה נראה שלפסטיבל חיפה יש הרבה מה להציע למתעניינים בקולנוע ישראלי: שניים מהסרטים המשתתפים בתחרות שלו מגיעים עם פרסי אופיר טריים (עץ תאנה, פרא אציל), סרט הפתיחה הוא סרטו החדש של אחד מהבמאים המוכרים והאהובים בארץ – אבי נשר (סיפור אחר), אליהם מצטרף סרט שהצליח לעורר באזז בפסטיבל ונציה (תל אביב על האש) וזה רק בגזרת הסרטים הישראלים שמתרחשים בארץ. כי אם מרחיבים את היריעה, הפסטיבל הביא גם את הרימייק האמריקאי ל"הגננת" בכיכובה של מגי ג'ילנהול, וגם את סרטה האמריקאי הראשון של הגר בן אשר ("הנותנת", "הפורצת") שזכה לביקורות טובות בפסטיבלים – "נשים מתות מהלכות".
אז בין אם אתם הולכים לפסטיבל חיפה או דווקא פסטיבל אייקון – שיהיה לכולנו סוכות שמח. כמו שרמזתי קודם, אנחנו את סוכות (וקצת אחריו) נבלה עם סרטיו של ספילברג כאושפיזין (עוד פרטים בקרוב).
למי שרוצה עוד מידע על הסרטים והאירועים של פסטיבל חיפה – כאן באתר.
אז, הסרטים של אמא שלי
כמו בפסטיבל ירושלים אשתקד, אני נמצא במצב המעט מביך שבו אני נורא רוצה להמליץ על הסרטים של אמא שלי, ענת צוריה (והפעם מדובר בשניים, כי גם "מקודשת" מוקרן כחלק מהמחווה לערה לפיד, וגם סרטה החדש [אותו היא יצרה עם אחותי] "חוקרת", מוקרן כחלק מהתחרות הדוקומנטרית), אבל, כלומר – זה הסרטים של אמא שלי. כדאי לקחת איזשהו ערבון מוגבל, כשאני מדבר עליהם, מסיבות מובנות.
בכל מקרה – "מקודשת" הוא אחד מהסרטים החשובים בקולנוע הישראלי. ובניגוד לסרטים חשובים אחרים, שהיו חשובים כי אנשים דיברו עליהם, או כי סרטים אחרים דיברו עליהם, "מקודשת" הוא סרט חשוב כי הוא שם את עניין מסורבות הגט על השולחן הרבה לפני שויויאן אמסלם בכלל הבינה שהיא מסורבת גט. זה לא שאמא שלי לבדה שברה את המוסד העגום הנ"ל, אבל סרטה היה אחד מהדוחפים המרכזיים לשינוי שאנחנו צופים בו בימינו (ושבתקווה יפרח). וכל זה מגמד את העובדה שמדובר גם בסרט נהדר.
על "חוקרת", סרטה החדש, אני יכול פחות להכביר במילים כי פחות ראיתי אותו (ראיתי כמה ראפ-קאטים, ותרגמתי את הכתוביות, אבל זה לא בדיוק אותה החוויה) אבל מדובר, שוב, בסרט לא מתפשר שמצביע על נושא כואב בצורה לא נצלנית, ומנסה לעורר דיון. הפעם המוקד הוא אותו מושג חמקמק של "אלימות כלכלית" – אבות שלא משלמים דמי מזונות לילדים שלהם. הסרט מוצג דרך עיניה של חוקרת פרטית חרדית שחוקרת את הנושא.
אז, כן, בואו לראות את "חוקרת" ו"מקודשת"! אני אהיה שם, וגם אתם מוזמנים.
רגע, תרגמת את הכתוביות בלי לראות את הסרט?
במקרה הזה (סרט תיעודי שאתה מכיר את העשיה שלו די טוב) זה אולי יכול לעבוד – אבל זה פרקטיקת עבודה מקובלת? זה לא הרמה למניחי רעפים למיניהם?
תרגמתי את הסרט עם לראות רק את החלקים שהם מדברים
וזאת צורה מאוד קטועה. כלומר, קודם כל – בלי קטעי אווירה או נוף בכלל. שנית כל, עם קפיצה, קטיעה, רגע לחזור לאחור, שוב פעם, רגע, וכו'.
כמו כן, הבמאית של הסרט (כלומר, אחותי) ישבה לידי כדי להבין מה יהיה הכי טוב במקרים מסוימים. זה עוזר, אבל מדי גם גורר ויכוחים, כמו שבסרט הקודם התווכחנו בנוגע למילה מסוימת והתרגום שלה.
אשמח אם יעשו לי ספויילר.
בסרט 'הורגת הענקים' המפלצות מתגלות כאמיתיות או כדמיונות של הילדה?
תורשתי
מאז שראיתי אותו בלונדון אני ממש רוצה לפרוק בהרחבה על הסרט הזה. אבל מכיוון שבקרוב תהיה הקרנה שלו של עין הדג – האתר שאני כותב בו – בסינמטק הרצליה – המקום שאני עובד בו – נוצר קצת ניגוד אינטרסים. אתם מוזמנים לבוא להקרנה הזאת ולשפוט בעצמכם, ודעתי תגיע אחריה. אני כן אגיד שאם תיסעו עד חיפה כדי לראות את "תורשתי" כי שמעתם עליו שבחים, זה כמו שתיסעו עד חיפה להמבורגריה טובה כי שמעתם עליה שבחים וכשתגיעו תגלו שהקציצה של ההמבורגר שכבה על הכביש במשך שבועיים, הלחמניות היו שבוע בתוך פח אשפה וכשהמלצר יגיש לכם אותו הוא ירק עליו ואז גם יבעט בכם בשביל הכיף. אם זאת חווייה שנשמעת לכם מהנה, be my guest. כאמור, עוד נחזור לסרט הזה…
הסרטים בפסטיבל שכן מעניינים אותי מספיק בשביל לנסוע עד לחיפה הם:
"תעלומה בסילבר לייק" ("זה עוקב" היה נפלא וגם שליחת הבלוג שלנו לפסטיבל קאן השנה פיזרה עליו שבחים ואני סומך על הטעם שלה)
"עכשיו אנחנו לבד" – התסריט הופיע ב'רשימה השחורה', פלוס פיטר דינקלג' ואל פאנינג המאוד מוכשרים.
"הכנסייה הראשונה" – כל פעם יש לי דחף לקרוא לו "כנסיית הפחד"
"האדם הראשון" – למרות שיש לי קצת פחות ציפיות מהאחד הזה, דמיאן שאזל עשה שני סרטים מופלאים אז ברור שאני אלך.
אם תורשתי כל כך גרוע, למה יש לו הקרנת עינדג?
(ל"ת)
כי הוא לא כל כך גרוע
אבל ספציפית – גם אם הייתי חושב שהוא כן, אני עדיין הייתי פועל להקרין אותו בארץ בגלל שהרבה אנשים רוצים, ובצדק, לראות את אחד הסרטים המהוללים של השנה על מסך גדול ולשפוט את הנושא בעצמם, בייחוד לנוכח הביקוש הגדול (הוא אחד הסרטים היחידים שלא הופצו בארץ שאנשים ביקשו להם הקרנה שוב ושוב).
ולגבי דעתי עליו:
ובכן, זה למה אני שמח שיש הקרנה נוספת: אני רוצה לראות אותו על מסך גדול עם קהל כדי להחליט.
בבית, עם אשתי, משהו לא עבד, אבל בצורה כזאת שכאשר סיימתי את הסרט בעיקר חשבתי לעצמי "אני חייב לראות אותו עוד פעם על מסך גדול". כמו מתן, אני חושב שהכתרים שנקשרו לסרט גדולים עליו, אבל לא כמוהו אני לא בטוח בכמה, ויכול להיות שמדובר בפער יחסית קטן. ועל כן אני שמח להקרנה.
(הוא כן)
אבל א. לי אישית אין say לגבי הסרטים שעושים להם הקרנות וב. כמו שכתבתי וגם יהונתן, זה סרט מאוד מדובר ועם כמה שאני ממליץ לא לצפות בו, אני בעד שלאנשים תהיה את האפשרות לעשות את זה ולהחליט בעצמם. "קינג ארתור" לא היה טוב אבל לא ידעתי את זה עד שצפיתי בו בהקרנה של עין הדג.
בעיקר מצטרף וקצת מוסיף
'הכנסייה החדשה' הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, די בקלות. נכון שהוא פצצת דיכאון, קר ואכזר, אבל אני חושב שדווקא מתוך כל הכאב שיש בו, הסרט איכשהו מצליח להשאיר פתח לתקווה שבתוך ים האפלה הזאת, נראה כמו פתח אדיר וזוהר, גם אם הוא כ"כ קטן.
'חיות אמריקאיות'– בדיוק, אבל בדיוק מה שקרקר אמר. יופי של סרט.
בנוגע ל'אישה במלחמה', הביקוש היה כ"כ מטורף שפתחו הקרנה נוספת והיא עדיין די ריקה, אז אפשר להזמין כרטיסים, לפחות כרגע, בלי בעיה. בכל מקרה, אני קצת פחות נלהב מקרקר. למרות שעדיין מדובר באחלה סרט לגמרי.
'מנדי' לדעתי גרוע ממש, ו'תורשתי' דווקא נחמד וצפייה מעניינת ומפתיעה בסה"כ.
את 'הגננת' אהבתי כשהופץ בישראל, אבל עם הרבה כוכביות. סרט שהוא חוויה הרבה לפני שהוא באמת טוב. אבל עם הזמן גיליתי שאני אוהב אותו יותר ויותר ואוהב להגן עליו בכל שיחה שמתפתחת בנושא.
ובנוסף:
'לזרו השמח' היה אחד הסרטים הכי טובים שהיו השנה בפסטיבל ירושלים. (זה לא נדיר שסרט אחד מגיע לשני הפסטיבלים?) בכל מקרה, הנה מה שכתבתי עליו כשהוקרן בירושלים:
הסרט ממקם אותנו באחוזה נידחת המוקפת יערות והרים, איפה שהוא באיטליה. בעלת האחוזה, המרקיזה דה לונה, עשירה שעשתה את הונה מייצור טבק, מנהלת משק רחב ביד קשוחה ואכזרית וכנראה שגם בלתי חוקית בעליל. היא אחראית על כמאה איכרים, משרתים ומשרתות העובדים תחתיה ומתייחסת אליהם באכזריות. בעוד היא חיה בעושר רב, הם חיים בדלות איומה ובתנאים קשים.
אחד מבני משפחת האיכרים הגדולה הזאת, הוא לזרו, בחור צעיר ויפה כ"כ, כשמספיק מבט אחד לתוך עיניו ואתה טובע והולך לאיבוד. אני רציני, בעיניים שלו יש כ"כ הרבה יופי ותמימות, שזה לא נורמלי.
לזרו הוא, אפשר להגיד, ה'עבד' של משפחת העבדים. הוא עושה הכל. הוא סוחב דברים ממקום למקום (ביניהם את הסבתא של המשפחה), הוא מחליף אנשים במשמרות הלילה שלהם, הוא קוטף הכי מהר, רץ הכי מהר. כמות הפעמים שתשמעו אנשים קוראים בשמו כדי שיעשה משהו עבורם היא פשוט לא נגמרת. אבל לזרו שמח. לרגע אחד הוא לא מתלונן או מראה שאכפת לו מכך שבעצם כל הסובבים אותו מנצלים אותו. זה באמת לא מזיז לו, הוא פשוט 'טוב' מהלך. או לפחות הגדרה של טוב בלי שום הערות שוליים. הוא נס.
כל אדם אחר כבר מזמן היה משתגע מאיך שלזרו חי את חייו, אך לרגע לא ניכרת התמרמרות בעיניו התמימות של הבחור, שמפעם לפעם עוצר הכל ובוהה בחלל.
בנה של המרקיזה, טנקרדי, מגיע יום אחד לבקר במטעים של הטבק. טנקרדי, בחור מוזר אף הוא, איכשהו מוצא את עצמו הולך למקום מרוחק, על אחד ההרים, ביחד עם לזרו, שם לזרו נוהג ללכת לעיתים כדי להרגע. (לא שהוא לא רגוע בשאר הזמן בו הוא חי)
השידוך הזה בין השניים, מוביל את טנקרדי, שמאס באימו וביחסה הנוראי לעובדיה, לזייף את חטיפתו בעזרת לזרו, אקט שמשנה את כל הסרט לגמרי, מהתוכן ועד הטכניקה.
חציו הראשון של הסרט נראה כאילו משלב בתוכו סרטים של פליני ופאוזוליני, אך למרות ש'הבטלנים' נוכח בסרט הזה בצורה חד משמעית, הסרט הזכיר לי בעיקר סרט של איטלקי אחר, '1900' של ברטולוצ'י. האווירה בתוך השדות, הזקנים מול הצעירים שבמשפחת האיכרים, הרצון של הצעירים לצאת מהכפר ולהגיע אל העיר, מול הרצון של המבוגרים להישאר במקום כפי שהם ללא שינוי.
חצי השני של הסרט שונה לחלוטין והזכיר לי בכלל את הקולנוע של הבמאי היווני, תיאו אנגלופולוס. מהצבעים החומים והירוקים של השדות וההרים, עברנו לגוונים כחולים ואפורים של ערים צדדיות, מתועשות שנמצאות בבניה כל הזמן.
אך למרות שבין החצאים האלו יש הבדל משמעותי במקום והבדל משמעותי בזמן, לזרו נשאר בדיוק אותו דבר. מעל המרחב הזמן.
הסרט, אני חושב, מנסה לקחת את המושג 'טוב' מוחלט ומלביש אותו על בנאדם אנושי. וכנראה מדובר בשתי הגדרות סותרות לחלוטין. הניסיון ליצור אדם שיש בו אך ורק טוב, אמנם מתגלה כניסיון לא הגיוני, אבל באותה נשימה, לפחות אותי, הצליח לרגש נורא.
יש כמה סצנות בסרט הזה שפשוט גרמו לי לבכות וקשה היה לי להסביר לעצמי למה זה בכלל קרה.
משהו באווירה הנוסטלגית, משהו בעיניים ובדמות של לזרו, עם כמה שהוא מוזר ולא הגיוני, גרמו לי להתחבר אליו בצורה חד משמעית. וגם אם הסרט הפך ונהיה יותר ויותר מוזר ככל שהוא נמשך, לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. 'טוב מוחלט' כנראה שבאמת לא מתאים בשום צורה לעולם שאנו חיים בו, לא משנה איפה, לא משנה מתי, וגם הסרט הזה הוא לא 'טוב מוחלט' ויש בו לא מעט בעיות.
אך החיפוש אחר ה'טוב המוחלט' בעולם שלא יכול להכיל אותו בכלל, מוליד כמה רגעים נורא מרגשים, פשוטים ויפים שאולי בסופו של דבר שווים הכל.
מומלץ!
'כשהעצים נופלים'
לא משנה מה מתרחש על המסך במשך 88 הדקות של הסרט, הוא פשוט נורא יפה וקסום. מהרגע הראשון, עד האחרון, מדובר באחד הסרטים הכי יפים וקסומים ויזואלית שיצאו השנה.
הסרט עצמו, אולי לא מגיע לרמה של הוויזואליות שבו, אבל הוא משתדל ולא פעם גם מצליח.
לאריסה היא צעירה, מלאת תשוקה ויופי שחיה במקום שהוא ההפך הגמור (ולמרות זאת מצולם כ"כ יפה). היא נתפסת בכפר כנערה מרדנית, אבל בנינו כמעט כל אחד מאיתנו היה מוצא את עצמו מרדן בעיירה הזאת. הסרט אמנם נע בין שני מקומות, הכפר והעיר (סבתא ואימא בהתאמה), אך בפועל שני המקומות אפורים, קרים בלי תזוזות גדולות מידי, או אכפתיות כלשהי.
הגורם העיקרי למרדנותה של לאריסה הוא סקאר, מושא אהבתה עליו היא מוציאה את כל התשוקה המתפרצת ממנה וזה די ממכר. לאריסה מוצאת את עצמה בין שני עולמות, המקום בו היא חיה מול סיפור אהבתה עם סקאר, כמו שסקאר עצמו, פושע צעיר ונלהב שתקוע בין יחסיו עם לאריסה לבין חבריו לפשע. בסופו של דבר סקאר מחליט לעזוב את הכפר לטובת העיר הגדולה והפשע הגדול ולאריסה נשארת לבדה מאחור.
על הזוג הצעיר עוקבת באדיקות וטיקה, בת דודתה בת החמש של לאריסה. וכמו תמיד, הכוח הגדול ביותר נמצא אצל הילדים התמימים והקטנים, כשסוד שוטיקה מסתירה מתחיל לאט לאט להפיל את כל העצים בסרט.
יש משהו מאוד מבלבל בסרט הזה, שמצד אחד חלומי בצורה שמימית, את מצד שני ריאליסטי בדיוק באותה צורה. בכל מקרה, קשה להאמין שמדובר בסרט ביכורים, כי העבודה הטכנית כאן מקצועית מאוד ודי מושלמת. העלילה מתקדמת ומרתקת אותך למסע כשברור שכשכל העצים יפלו, דבר רע מאוד עומד להתרחש, אך בפועל משהו קצת חורק בעלילה עצמה שממהרת יותר מידי להסתיים, ומונע מהסרט להיות חזק ושלם עד הסוף.
אבל לא חבל, כי עדיין מדובר ביופי של סרט.
הוא מצליח לגעת במגוון רחב של נושאים בלי לשים לב בכלל, הוא עוסק בילדות, בנשיות, בזקנה ובעולמות הכ"כ שונים שהם סוחבים עמם. בתשוקה לנוסטלגיה מול תשוקה לכאן ועכשיו, בתמימות של ילדים מול עולם שאיבד את תמימותו מזמן ולא משנה כמה הוא מנסה להסתיר זאת.
ופשוט כדאי מאוד לצפות בו.
זה אכן מוזר שסרט מגיע לשני הפסטיבלים
ובכלליות, אני לא יודע אם זה אומר דברים חיוביים על התקציב של חיפה או לא. כי נראה שהם הצליחו להרים אחלה פסטיבל גם בלי לקחת שאריות מירושלים, אבל כן צריך לקחת בחשבון שחלק מהסרטים אפשר למצוא בדרכים אחרות ובכך יש משהו פחות "יוקרתי" בהקרנה שלהם.
מצד שני (ואני מנצל את התגובה כדי לרשום על שני סרטים ששכחתי) – יש את הסרט החדש של פאולו סורנטינו, "לורו" (שנראה שכולם מתעלמים ממנו, מסיבה מוזרה) ואת הסרט הדרום קוריאני "בערה", שהיה חביב המבקרים בקאן. לך תדע.
הכל שאלה של תזמון
ככל שהפסטיבל יותר מאוחר בשנה, ככה יש לו סיכויים להביא סרטים יותר מדוברים (מפסטיבלים וכו). וגם השנה נראה שהיבול הבינלאומי של חיפה הרבה יותר מעניין מירושלים. וזה הגיוני וככה זה כמעט כל שנה.
אבל השנה, מעבר לכך שכמו תמיד חצי מהפסטיבל זה ערבי חג או חג, ושהוא נופל על חול המועד סוכות שהוא זמן יחסית לחוץ גם ככה, כל הסרטים המדוברים או שכבר הופצו בבתי קולנוע בעולם מזמן וכבר זמינים לצפייה ביתית, או נרכשו להפצה בישראל ויגיעו אלינו בקרוב מאוד. 'אהבה בימים קרים', 'תעלומה בסילבר לייק', 'ללא עקבות', 'האיש הראשון', 'סיפור אחר', ועוד.
כשגם 'בערה' המאוד מסקרן ו'לורו' שבאמת לא ברור למה אף אחד לא מדבר עליו נמצאים ברשימה.
מה שקצת מוריד את החשק מלהגיע לבקר בחיפה השנה, למרות היבול המרשים (גם 'לזרו' כאמור הוא סרט מרשים) והאווירה הנהדרת.
ואם כבר מדברים על 'לורו', סורנטינו הוא מהבמאים האהובים עליי וכל סרט שלו הוא סיבה להרגשות מחדש (עד היום אני חושב שכל סרט שלו הגיע אצלי לחמישייה באותה שנה), אבל משהו מוזר קורה עם הסרט ואולי תצליח להסביר לי את העניין-
באתר של הפסטיבל הוא מוצג כסרט אחד של 150 דקות. בimdb הוא מוצג כשני חלקים שאורך כל אחד מהם הוא 100 דקות או קצת יותר. איך זה מסתדר?
לפי הבנתי, באיטליה הוא מופץ בשני חלקים
אבל בשאר העולם הוא מופץ בגרסה אחת של שעתיים וחצי (זאת של הפסטיבל).
פסטיבל חיפה: 'עכשיו אנחנו לבד', 'בערה'
'עכשיו אנחנו לבד'
הגעתי לסרט בעיקר בגלל השחקנים. אל פנינג אהובת ליבי ופיטר דינקלג' המצוין כשהשמועות אומרת שגם פול דיאמנטי משחק בסרט, והוא שחקן שלא ראיתי כ"כ הרבה זמן ואני נורא אוהב.
כשהבנתי שמדובר בעוד סרט שמתעסק באפוקליפסה שהרגה את כל בני האדם כשהסרט מתמקד כביכול באדם החי האחרון בעולם, קצת ירד לי החשק.
הקולנוע מתעסק בסיטואציה הזאת בלי הפסקה ונראה שכבר אין מה לחדש בנושא. אבל בגלל שהרגשתי כך גם בנוגע לסרט מסוים בפסטיבל ירושלים, 'בחדר שלי', ושם למרות החששות נכנסתי אליו ונהניתי ממנו מאוד כשהוא מצליח להפתיע ולרענן (וזה המקום באמת להמליץ עליו שוב כאן), החלטתי לתת ל'עכשיו אנחנו לבד' צ'אנס. ולא התאכזבתי.
אחר הצהריים אחד, העולם החליט להרוג את כל התושבים בו. איך זה נראה? לא משנה איפה המוות תפס אותך, במיטה, בשירותים, באכילה, במשחק בפארק, לא משנה איפה היית ומה עשית, נשארת באותו מקום, רק מת. העולם הפך מעולם מלא חיים, לעולם מלא גופות.
האפוקליפסה הזאת לא חלה על דל (דינקלג'), שישן כשהיא התרחשה, אך משום מה הוא היחיד שהתעורר אחריה. לבד לגמרי בעולם מלא גופות.
אך דל לא נראה סובל במיוחד, הוא מקדיש את כל חייו לטיהור העיר בו הוא חי. קובר באובססיביות, במכניות ובשיטתיות בזה אחר זה את כל הגופות בעיר השוממה, מנקה את בתיהם ואוסף מלא בטריות (כי חשמל אין) כדי שיוכל להמשיך לחיות, לראות סרטים ולראות בפנס כשחשוך.
הוא מתגורר בספרייה העירונית, בה נהג לעבוד. דל אוכל טוב, קורא ספרים, רואה סרטים וסה"כ נראה שהוא נהנה מהמצב הנוראי אליו הוא נקלע.
הכל משתנה כשלילה אחד, את השקט מפיגה הופעת זיקוקים, שמביאה עמה בבוקר שאחריה, את גרייס (פנינג, אהובת ליבי).
במקום שדל ישמח בהופעתו של אדם חי נוסף, הוא מתבאס מאוד ומבקש מגרייס לעזוב אותו במנוחה. היא, בהיגיון גדול, רוצה להישאר בסביבתו ולאחר כמה שכנועים מצליחה לקבל את מבוקשה. קשר הזוי מתחיל להתפתח בין השניים כשסוד שגרייס שומרת לעצמה, עלול לפרק אותו בכל רגע.
הרעיון לדמות של דל בסיטואציה הנוכחית היא די גאונית. לראות אדם חי בעולם שעבר טרגדיה נוראית לחלוטין ונהנה מזה, זה משהו שעוד לא ראיתי בז'אנר הזה. מעבר לכך שהוא נהנה מזה, תוך משפט אחד, הוא מצליח לגרום לי להאמין לו לגמרי וכמעט לבכות. הוא טוען באוזניי גרייס כשכל 1600 התושבים של העיירה היו בחיים, הוא הרגיש בודד. עכשיו כשהם אינם, אין לו ממי להרגיש בודד. הוא סוף-סוף חי באמת ושלם עם עצמו.
הסרט לא מסביר מה קרה לעולם, מה הגורמים ומה הרקע, זה לא משנה בכלל. הוא מתעסק בדמות של אדם שחי בדידות במהלך כל חייו ואיך הוא מפחד פחד מוות להיקשר לכל אדם באשר הוא, ללא כל קשר לסיטואציה. והסרט, דרך מוזיקה מצוינת, צילום נהדר ומשחק מעולה של כולם, מצליח לגעת בנקודות האלה בצורה מרעננת ומפתיעה.
הסיפור עצמו לא מתקדם יותר מידי, אבל הנושאים והרגשות כן מקבלים ביטוי משמעותי ועבורי לפחות זה לגמרי הספיק.
לא מדובר בסרט גדול, אני גם לא חושב שהסרט מכוון לכך. אבל בהחלט יצירה מעניינת, אחרת (למרות שכאמור עוסקת ברעיון שחוק) שמצליחה לרגש ולגעת בשקט ולהראות איך הזיה יכולה להראות הגיונית בעולם ההזוי בו אנחנו חיים.
'בערה'
אין ספוילרים בסקירה, אבל פשוט עדיף לצפות בסרט לפני שקוראים עליו אפילו מילה ולעבור את כל הטלטלות הצורניות של הסרט ביחד איתו.
בכל מקרה-
תגידו שלום לסרט הדרום קוריאני ששבר את שיא הדירוג בטבלת המבקרים בפסטיבל קאן. 3.8 מ4 נקודות אפשרויות, זה הרבה יותר ממרשים. הסרט, שהפך לחביב המבקרים בעולם, הגיע לחיפה עם ציפיות בשמיים.
לדעתי, מדובר בסרט גאוני עם הברקות שלא יצא לי לראות יותר מידי בסרטים, אבל חוץ מההברקות האלה, יש כאן סרט אמנם מעולה, אבל לא כזה שמצדיק ביקורות מטורפות שכאלה. ואני אנסה להסביר.
שם הסרט אמנם שורף אותך, אך בפועל לוקח לסרט הזה הרבה מאוד זמן להתחמם או לפחות הרבה מאוד זמן להחליט מה הוא רוצה להיות בכלל, בקטע טוב.
הוא נפתח בשוט ארוך העוקב אחר גבו של יונגסו, שנמצא באמצע עבודתו כנער שליחויות. במהלך העבודה, הוא פוגש בבחורה צעירה העובדת באיזה יריד ומיד שמה עליו את עיניה. לאחר שבזכותה הוא זוכה בהגרלה, היא מתוודה בפניו שהם מכירים. לבחורה קוראים המי ובגלל שעברה ניתוח פלסטי מקיף (רעיון שכבר זורק אותנו ל'ורטיגו' של היצ'קוק ובהתאם גם ל'העור בו אני חי' של אלמודבר ו'פיניקס' של פיצ'ולד), יונגסו לא מזהה שמדובר בבחורה שלמדה איתו בבית הספר. משם, הסרט מתחיל להתמקד בסיפור האהבה המהיר המתפתח בין השניים. למרות שהוא אדיש מאוד למפגש ולא נראה נלהב יתר על המידה, למרות שהיא מתגלה כבחורה די מוזרה שנרדמת בכל מצב ומטילה ספק בכל דבר קיים, אולי אפילו בעצמה.
לא ברור למה לי צ'אנג דונג בחר לצלם את השוט הראשון והארוך, כשהשוט הזה נראה תלוש לגמרי ומסרט אחר לגמרי ממה שמתואר אחריו. כמו שלא ברורים הדברים המתרחשים בהמשך:
כשחשבנו שהסרט מתאר סיפור אהבה או לפחות סוג של סיפור אהבה, מהר מאוד המי מודיעה ליונגסו שהיא מתכוונת לעזוב בקרוב לטיול לאפריקה, שם היא תנסה להפוך ל'רעבה מאוד', רעבה שמחפשת את משמעות הקיום בעולם. יונגסו מתבקש, בזמן היעדרותה, לבוא לדירתה ולהאכיל את החתול שלה, אותו הוא מעולם לא פגש והמי בוודאות מטילה ספק בקיומו.
מוזר, אבל נמשיך.
משם מתמקדים ביונגסו ובקשיי המשפחה שלו כשמגלים שאביו נמצא במעצר עקב פעילות אלימה כלשהי, כשרואים איך כל זה משפיע על חייו של הנער הצעיר והאדיש, שלא רק פוקד את ביתה של המי ומאכיל את החתול הבלתי נראה (בזמן שהאוכל והשתייה נעלמים בדרך פלא), אלא גם מבצע אקטים מיניים רבים (בעיקר בלעדיה) כשלא ברור מה המניע והאם הוא בכלל נהנה מאותם מעשים.
מה קורה כאן. על מה הסרט הזה בכלל, לא ברור. אבל זה סוחף לגמרי משום מה.
יונגסו, מתברר, מעבר לעבדותו כשליח ולהעברת הזמן המרובה בבית הנטוש של אביו, רוצה להיות סופר. הוא אמנם לא יודע על מה בדיוק הוא רוצה לכתוב, אבל זאת התשוקה, הרצון והחלום שלו יותר מכל דבר אחר. זאת הנקודה הראשונה ששופכת מעט אור על כל המתרחש אבל לא נקודה שמפריעה לסרט לשנות כיוון עוד כמה פעמים במהלכו.
המי חוזרת מאפריקה ומיד מתקשרת ליונגסו שיבוא לאסוף אותה משדה התעופה. מה היא לא מספרת לו? שהיא לא חזרה לבד. בן, בחור עשיר ממעמד הרבה יותר גבוה מכל האנשים שראינו עד כה בסרט, חוזר איתה ביחד ונראה שמתחיל להתפתח לנו מול העיניים משולש רומנטי מאוד מוזר.
אבל גם זה לא באמת קורה, כשכמה זמן לאחר מכן המי פשוט נעלמת לגמרי.
אמנם תיארתי כאן הרבה, אבל אין כאן שום ספויילרים (כל הפרטים מופיעים בתקציר הסרט). כל הדברים האלה מתרחשים בשלב יחסית מוקדם של הסרט ורק מכניסים אותנו ל'עלילה' המרכזית שלו בה יונגסו מחפש אחר המי ומתקרב לבן העשיר והמוזר, לו יש תחביב עוד יותר מוזר, לשרוף אסמים ולהתלהב (בסוג של אורגזמה) מבעירתם. (עניין די ברור כשהסרט מבוסס על ספר הנקרא 'האסמים הבוערים')
אין ספק שמדובר בסרט מעולה, סוחף ומעניין אך עלול להיות מוזר הרבה יותר מידי שכן הוא משנה טונים ורעיונות בערך כל עשר דקות (בעיקר בתחילתו).
אני חושב שההחלטות האלה, הן בימוי מבריק למדי שמציג רעיון גדול ונפלא. סוג של איך סיפור נכתב. כמו יונגסו, שרק רוצה להיות סופר ומחפש איך לכתוב, על מה לכתוב ואיך להביא את עצמו לידי ביטוי בצורה הנכונה והטובה ביותר עבורו. דרך שמובילה אותו, בסופו של דבר לבעירה אחת גדולה שאמנם יכולה להיתפס כחולנית מצד אחד אך גם כמדהימה לא פחות באותו הזמן.
הרעיון הזה פשוט מבריק בצורה יוצאת דופן. זה מצריך סקירה עם המון ספוילרים שיסבירו איך כל דבר וכל צעד בימוי בסרט הזה בעצם משרת את המטרה הזאת על הצד הטוב ביותר (ואיך, אני חושב, זה גם מתקשר ל'ורטגיו' ולסרטים הדומים האחרים).
בכל מקרה, זה הופך את הסרט לנורא מעניין וחכם הרבה יותר ממה שנראה לעין, למרות שבעיקרון הוא משייט בסוג של אדישות ומסתוריות, שעלולה להיות מבולגנת, לשעמם או לפחות לא לעניין יותר מידי, בטח מבחינה עלילתית.
מדובר בדמויות מוזרות שמקשות את החיבור אליהן, אבל בסרט שמבקש ממך להטיל ספק בכל דבר,אולי ככה זה אמור להיראות.
המשחק של כולם, בהתאם, מוזר, לא אחיד ולפעמים לא אמין. המוזיקה יש לציין ממש נהדרת ובכללי בכל אלמנט טכני הסרט הזה מצטיין.
בסופו של דבר,יצאתי נלהב בעיקר בגלל החוויה והרעיון המועלים שעומדים מאחוריו, למרות שהסרט עצמו לא היה מדהים בצורה יוצאת דופן. מה שגרם לתחושה מוזרה וגם לחוסר הסכמה עם הביקורות המוגזמות. מה שכן, זה עשה לי חשק גדול לראות את הסרט הזה שוב. ושוב. ורק אז, אני חושב שאוכל לשפוט זאת באמת.
בכל מקרה, מאוד מומלץ.
אשמח לסקירה עם ספויילרים על בעירה
"הרעיון הזה פשוט מבריק בצורה יוצאת דופן. זה מצריך סקירה עם המון ספוילרים שיסבירו איך כל דבר וכל צעד בימוי בסרט הזה בעצם משרת את המטרה הזאת על הצד הטוב ביותר (ואיך, אני חושב, זה גם מתקשר ל'ורטגיו' ולסרטים הדומים האחרים)."
ראיתי את הסרט אתמול, אשמח לקרוא סקירה כזאת :)
מבטיח להשתדל
מקווה שזה יצא לפועל
הסקירה שלי הפכה להיות די מיותרת
כש'סריטה' עשו סקירה כזאת בעצמם.
ובכל זאת נשמח לשמוע את דעתך בהרחבה
כאשר הביקורת על הסרט תעלה.
טיטו והציפורים - המלצה אישית
מהרגע הראשון שראיתי את הטריילר לסרט הזה, ידעתי שצפוי לי משהו שונה, מעניין, יפהפה ומגניב. האנימציה והעיצובים דיברו בזכות עצמם. מה שלא צפיתי, הוא שזה סרט ילדים אפל, לפרקים מפחיד בצורה שלא תבייש את לייקה, אינטילגנטי, עמוק ומורכב. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צפיתי במשהו שכל כך התעלה על הציפיות שלי כשהן גם ככה היו גבוהות.
טיטו, ילד ברזילאי ביישן וקצת שוליים-י, נחוש להשלים את המשימה שהתחיל אביו: לבנות מכונה שתעזור להבין את שפת הציפורים. במקביל, מגיפה מוזרה פושטת בין אנשי העיר, שמתעוותים קשות בכל פעם שפחד מכה בהם. טיטו משער שיש קשר כלשהו בין המשימה שנטל על עצמו לבין ריפוי המחלה, אך כדי למצוא אותו עליו לעבור מסע מפרך ורצוף סכנות.
והולי שיט, המסע הזה פשוט מטורף. על פניו, זה סרט הרפתקאות קלאסי על ילד שעובר התבגרות עם שלל דמויות משנה צבעוניות. אלא שצורת ההגשה שלו לא דומה לאף סרט מצויר – אמריקאי, אירופאי, מזרחוקי או ישראלי – שראיתי בחיים. התסריט, מצד אחד, נותן לילדים לדבר בצורה כל כך כנה ושונה מסרטי ילדים קלאסיים, גם הטובים מביניהם, ומצד שני מקצין בדיוק ברמה הנכונה כדי ליצור ביקורת חברתית חריפה. רוב הדמויות, שמעוצבות בצורה יעני-ילדותית, לאו דווקא מורכבות במיוחד, אבל הן עשויות בהרבה אהבה וחן, ומעבירות כל כך טוב את התפקיד שלהן בעלילה, שכל אחת ואחת מהן מוצדקת, גם היא אילמת לחלוטין או מופיעה לשתי סצינות קצרות. אפילו הקשר בין טיטו לחברתו הקרובה, החזקה והמגניבה, נמנע מלגלוש לקיטש שכמעט תמיד מופיע בסרט כזה.
האנימציה משלבת צבעי שמן אמיתיים עם הנפשה מסורתית ועבודת מחשב. היא צבעונית ומטורפת, וכוללת עיצובים עמוסים וחסרי רחמים של עיר חשוכה, ניגודית ולרוב ממש לא סימפטית, והרבה מאוד זוויות ותנועות "מצלמה" תובעניות שעלולים לגרום כאבי ראש לרגישים. אני, בתור אנימטור, פשוט התמוגגתי מכל מלאכת המחשבת וחוסר הפשרה שהושקעו בכל פרט ופרט.
מנגד, כמו שכבר כתבתי, אל תתנו לעובדה שכתוב בדף הפסטיבל "גילאי 8 -12" להטעות אתכם. הסרט, עם כל זה שהוא גדוש בהרבה הומור מוצלח, בהחלט עשוי להיות מפחיד בשביל ילדים, ואם לא, הוא בטוח יאתגר אותם. וזה, לדעתי, דבר מעולה. עדיף לילדים לדעת שיש גם סרטים מפחידים, מורכבים ועמוקים שהם יכולים להתמודד איתם וליהנות מהם. ילדים, אחרי הכל, הם עם אינטיליגנטי, בעיקר אם מעודדים אותם לזה. אבל מי שמצפה לקחת הקטנים שלו לבילוי קליל של סוכות, עדיף שיזמין ב-VOD. אם הייתי רוצה לתמצת מה המהות של "טיטו", אני מניח שאפשר לכתוב "מסע הרפתקאות צבעוני שמציג ביקורת חברתית בצורה של אפוקליפסת זומבים. לילדים".
יש הקרנה אחרונה ביום שבת. אל תחמיצו. ואם החמצתם, נקווה שנראה מתישהו את הסרט גם בהפצה רחבה יותר. נראה בלתי סביר, אבל מצד שני, גם הסרט הזה הוא בלתי סביר.
https://www.youtube.com/watch?v=9aMR9dWWar0
ללא עקבות
לפני שנתיים הופץ בארץ הסרט 'קפטן פנטסטיק' שהתמקד באב המגדל ומחנך את ילדיו ביער, הרחק מבני אדם, הרחק מבתי ספר, טכנולוגיות וכדומה.
הסרט הזה הכניס את הצופים לתוך חייה של משפחה שורדת, יפה, מוזיקלית, מצחיקה ומרגשת. באקספוזיציה הארוכה של אותו סרט וגם במהלכו, לי אישית היה קל לקנא באותה משפחה מהממת ולרצות לחיות בדיוק כמו שהיא מנהלת את חייה.
'ללא עקבות' גם עוסק במשפחה, אבל הפעם כזאת המורכבת רק משני אנשים, אב ובת, כשהוא מגדל ומחנך את ביתו בתוך היערות ליד פורטלנד, הרחק (אבל לא מספיק הרחק) מבני אדם, טכנולוגיה, בתי ספר או כל דבר נורמטיבי אחר. אך 'ללא עקבות' לא מכניס אותנו לסיטואציה יותר מידי, לא מראה לנו את אורח החיים של השניים יותר מעשר דקות בלבד. כי למרות שאמנם הסיטואציה הפותחת של הסרט מזכירה מאוד את 'קפטן פנטסטיק', הסרט למעשה שונה ממנו כמעט לגמרי, ובמקום שזה יעבוד לרעתו (שכן את הסרט ההוא אהבתי), זה עובד מאוד לטובתו. מאוד זה לא מילה.
הנפשות הפועלות הן וויל (בן פוסטר בהופעה מושלמת ושקטה) יוצא צבא שסוחב על גבו לא מעט טראומות וטרגדיות המובילות אותו לנהל את חייו ולגדל את ביתו מחוץ לעיר, בתוך היער.
וטום, (טומאסין מקנזי המדהימה) ביתו המתבגרת, נהנית מאוד ואוהבת את אורח חיה הבלתי רגיל. למרות שלאחרונה היא מתחילה להיות רעבה יותר מידי, כי היא פשוט גודלת. תרתי משמע.
טעות אחת קטנה (שמתרחשת, כאמור, מאוד מהר) גורמת למשטרה לגלות את המאהל הקטן של השניים במעבה היער ולשלוח אותם, לאחר מבחנים מעצבנים מצד הרשויות, לבית מכסה לאנשים חסרי בית, בתוך קהילה נוצרית מחבקת. מעבר שישנה את חייהם של השניים מהקצה אל הקצה, אבל ממש לא בדרך שחשבתם.
זה הסיפור, אבל למרות הסיטואציה המאוד מעניינת, במקום להתעסק בה, הבמאית (דברה גרניק) מספקת לנו דמויות. ואיזה יופי של דמויות.
אנחנו לא יודעים עליהן כמעט כלום. למעשה, הסרט כמעט ובכלל לא מסביר מה הוביל אותם לסיטואציה הזאת, מה המניעים שלהם, איפה האימא בכל הסיפור ומה גורם לאב להתנהג בכזאת קרירות ולהיות לחוץ בכל רגע נתון. זה לא מעניין ויותר מזה, זה כ"כ לא משנה.
וויל בורח מהעולם שמסרב להפסיק לרדוף אחריו. עולם שבו כל אחד רוצה להשאיר עקבות אחריו, וויל מנסה למחוק אותם לגמרי. וכמה שהעולם מנסה לתפוס אותו. עם זה בכריתת עצים בלתי פוסקת שמלווה את כל הסרט, ברשויות המחפשות הומלסים ביערות או סתם עוברי אורח שחושבים כי וויל מתעלל בילדה הקטנה רק מאיך שהשניים נראים (ואפשר להבין אותם).
לא מסבירים לנו למה, ולמרות זאת, איך שהוא, מצאתי את עצמי מבין אותו לגמרי.
בסצנה יחסית מתקדמת בסרט, אישה מבוגרת מראה לטום לראשונה בחייה כוורת דבורים. היא מסבירה לה שאין מה לפחד מהדבורים ששוכנות כמה מאות במקום אחד. הן מאיימות, אבל לא באמת רוצות לעקוץ אותך, כי עקיצה שלהם היא גם מוות עבורם. אמנם אם תעצבן אותן, זה מדהים בכמה מהירות הן יעשו הכל כדי להרוג אותך ברגע. והנה לכם, כבדרך אגב, דימוי יפייפה על העולם שרודף אחר וויל וטום, ואולי דרך כוורת הדבורים הזאת, אפשר להבין איך וויל רואה את הדברים מנקודת מבטו. אולי.
אבל וויל וטום הם לא אותו אדם, וכמו כל אחד ואחת מאיתנו, גם להם יש נקודת מבט שונה על החיים, לא משנה כמה וויל השקיע בחינוך ובלימוד (ואוהו כמה שהוא השקיע) בתה הקטנה. מה שאולי מתאים לאחד, לאו דווקא מתאים לכל אחד אחר.
מעבר לכך שמדובר בסרט הישרדות חכם (שגם עוסק במושג 'הישרדות' עצמו ואיך הוא משתנה בין כל אחד), מדובר גם בסרט התבגרות נהדר שיכול לעבוד ולדבר אל כולם, בלי קשר לסיטואציה. רצף החלטות מבריקות של הבמאית, מזרים את הסרט לכיוון שגם אם תנחשו אותו מלכתחילה, קשה לי להאמין שלא תתרגשו ממנו לגמרי.
וככה, ברוגע יחסי, בלי לעשות רעש ולנסות לרגש בכוח, שתי הדמויות האלו, בעזרת משחק יוצא מן הכלל של השחקנים, מצליחים לרגש בכמות בלתי סבירה. אתה מתחבר לשניהם בצורה טוטאלית, מצדד בשניהם גם אם זה לפעמים סותר. ואיכשהו, זה מרגיש הגיוני לגמרי.
צריך לדבר גם על הרקע. הנופים מדהימים, האנשים בדרך מדהימים אפילו יותר ומעבר לדמויות ולרגשות והנושאים שעולים מהן ומהסיטואציה, הסרט גם חושף אותנו לעולם אחר שמהלל את היופי הפשוט והכ"כ מרגש שיש לחיים להציע. עניין שמצליח להיות כ"כ יפה מצד אחד, אבל גם מפחיד ומוזר באותה נשימה. כמו כוורת דבורים.
דברה גרניק ביימה לפני שמונה שנים את 'קר עד העצם' הקר, הקטן והנהדר ועל הדרך גם פרצה את הקריירה של ג'ניפר לורנס. 'ללא עקבות', מאוד מזכיר בעשייתו את הסרט ההוא, גם הוא קטן, קר ונהדר, ועל הדרך, אולי, גם יהיה סרט הפריצה של טומאסין מקנזי הצעירה. על סמך הופעתה בסרט הנוכחי, זה בכלל לא יפתיע.
'ללא עקבות' הוא אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה,
כמה שהוא נהדר, חכם, שקט ונוגע,
תראו אותו.
כדאי לכם.