היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להציע תרגום נורמלי ל"גילטי פלז'ר".
גילטי פלז'ר – מונח שאין לו בדיוק תרגום לעברית ("הנאה אשמה"? "תענוג אסור"? "חוטא לתיאבון"?) שמדבר על תענוגות שהאדם צורך למרות שהוא יודע שהם אסורים לו. בחיים בכלליות לרוב מדובר על צריכת מזון לא מועיל או רביצה עצלנית ולגבי הקולנוע מדובר בהנאה וצפייה בסרט שאתה מכיר בכך שאין לו שום מעלות אמיתיות – סרט שאתה מודע לכך שהוא גרוע, ובכל זאת אוהב עד עמקי נשמתך. אז הפעם, בדקנו עם כותבי האתר – מה הגילטי פלז'ר הקולנועי שלכם?
מתן בכר: טוב, אני פשוט אגיד את זה. בחרתי ב"סאקר פאנץ'". כן, הסרט שנחשב לגרוע ביותר של זאק סניידר, ועם המוניטין שיש לו זה אומר משהו. אבל לפני שאתם מנדים אותי לאי המתים, תנו לי להסביר.
זה סרט על בחורה שמאושפזת בכפייה במוסד פסיכיאטרי. כדי לברוח מהסיטואציה העגומה הזאת, היא בורחת בראש שלה אל מציאות מדומיינת שבה היא והמוטפלות האחרות הן… "רקדניות אקזוטיות" בבית בושת? אוקיי. בתוך המציאות הזאת היא בורחת אל עוד מציאות מדומיינת, שהיא סצינת אקשן פנטסטית כלשהי. בקיצור, זה כמו "התחלה" של זאק סניידר, רק שהכל סטייל, בלי שום זכר לעומק, מלבד המחשופים של השחקניות. זה גם התסריט המקורי הראשון שסניידר כתב, והצפייה בו מסבירה היטב למה עדיף שהוא ימשיך לעבד חומרים קיימים.
אני בהחלט מודע לפגמים של הסרט הזה. העלילה שלו בקושי קיימת, הקטעים במוסד משעממים והוא מחפיץ את הגיבורות שלו בלי טיפת בושה. אבל הנושא של הפינה הזאת הוא לא "הסרט הפמניסטי האהוב". הבנות הן גם לא החלק המעניין כאן, אלא העובדה שהשעתיים של הסרט כוללות דרקון, רובוטים וסמוראי ענקי עם מיניגאן. "סאקר פאנץ'", על אף מגרעותיו, הוא סרט כל-כך, כל-כך מגניב. הוא לחלוטין נראה כמו פנטזיה של גיק בגיל ההתבגרות, אבל זו פנטזיה יפהפיה והיפראקטיבית. הסרט המושמץ ביותר של זאק סניידר הוא גם זה שאני יכול לצפות בו שוב ושוב. הוא מטומטם להפליא ושובניסטי להחריד. אבל לעזאזל, כמה שהוא מגניב.
יהונתן צוריה: אני רוצה לפתוח בהערה שמבחינת סדרות, "דיג'ימון" אוכלת את "פוקימון" בלי מלח. התוצרים הטלוויזיונים של דיג'ימון הם פשוט טובים אלפי מונים על אלה של פוקימון כי הם אשכרה סדרת טלוויזיה עם התפתחות דמויות ועלילה ולא פרסומת שנעה על המרקע כבר 20 שנה.
אבל הסרט של דיג'ימון – זוועה. הסרט של דיג'ימון הוא בקושי סרט. מדובר בשלושה סרטים קצרים עם סגנונות אנימציה וציור שונים שאוחדו יחדיו לסרט אחד על ידי ערוץ קריינות רופף שמכרו לקהל המערבי כסרט כי למה לא, ילדים ילכו לכל דבר. חוץ מזה, יש בסרט מה שהם כנראה שלוש הדקות הנוראיות ביותר שהוקרנו על מסך כלשהו: הדיג'י-ראפ. מדובר על דיג'יתהום דיג'ישחורה של דיג'יגריעות שלא דיג'יניתן לדיג'ישוב ממנה. רק על סמך החלק הזה, הסרט הזה פסול מלהיחשב סרט טוב. ובכל זאת, אני אוהב את הסרט הזה. חלק מהסיבה היא שהסרט היווה בילדותי מעין גרסה פרטית שלי ושל אחיותיי לסרטי קאלט שבהם צחקנו על כל הדמויות והטמטום שלהם. חלק ממנו זה הפסקול שלו – כחובב סקא-פאנק לעתיד, המנגינות של "Less Than Jake" ו"The Mighty Mighty Bosstones" העיפו לי את המוח וגילו לי את העולם הזה. אבל אולי זה בעיקר שלמרות שהוא מוקף בשני סרטים אחרים די זניחים, החלק האמצעי שבו באמת טוב. הוא כל כך טוב עד שיוצר הסרט הקצר ההוא, ממורו הוסודה, פשוט גנב את הקונספט של הסרט הזה ויצר ממנו סרט ארוך ("Summer Wars") – וזה עבד בשני המקרים. מדובר בהרפתקה מגניבה, מפחידה במידה הנכונה עם רעיונות מרתקים ופתרון קצת קלוש שהייתה כיף לצפייה פעם אחר פעם, והפכה את "דיג'ימון הסרט" קרוב לליבי. רק אל תשמיעו לי את הדיג'י-ראפ עוד פעם. בבקשה.
טווידלדי: הגילטי פלז'ר שלי הוא סרטי ילדים, ולא דווקא מהקלאסיקות. אני לא מדבר על זוועות כמו 'ג'לי טרזן' ודומיו, אלא על סתם סרטים שאינם נחשבים לפסגת היצירה הקולנועית. "רובין הוד" של דיסני, שבו רובין שועל, המלך ג'ון אריה, היועץ שלו נחש וחיות שונות ממלאות את יער שרווד; "צ'יטי צ'יטי באנג באנג" שכתבתי עליו ביקורת בזמנו, ובו הממציא המטורלל מעט קראקטקוס פוטס וילדיו יוצאים להרפתקאות במכונית מעופפת-שטה-נוסעת (רוב הזמן), ואפילו דברים כמו "אגדות ברווזים – הסרט", שבו אחייניו של דונאלד דאק ודודו הקמצן יוצאים להרפתקאות במזה"ת, שאני מפקפק אם ניתן לקרוא לו סרט ממש.
למה אני אוהב את הסרטים האלו? בעיקר כי זה כיף לא מחייב, ולא מעיק. אין אלימות כמעט בז'אנר הזה, לפחות לא אלימות ריאליסטית (עם כל הכבוד לאנשים שנכנסים למצוקה מאריה מצוייר שעושה קשרים מנחש מצוייר), ובדרך-כלל הסרטים האלה לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. הם יכולים להיות מצויינים, טובים, בינוניים או גרועים עד רמת הקאלט (במקרה זה, אין מה לראות אותם לבד), אבל הם לא מתייחסים לעצמם כ'חשובים', ומצד שני – הם גם לא מזלזלים בילדים שאמורים להיות קהל היעד שלהם.
היעד של סרט כזה ברור מאוד: לשמור על הילד מרוצה במשך שעה וחצי-שעתיים. קריצות להורים הן משניות, בניגוד לכמה סרטי ילדים בתקופתנו, שמעמיקים או רומזים בעיקר רמיזות למבוגרים (לכן, למשל, "הקול בראש" הוא סרט מצויין, אבל ממש לא מתאים לגילטי-פלז'ר; ברור שהוא מבקש גם להגיע רחוק יותר משעתיים-של-כיף).אז זה לא סרט אחד, כי יש מספיק גילטי פלז'ר להרבה שעות, או כי לא מספיק מצאתי אחד שבולט מעל חבריו. אבל דיינו בכך שאלה סרטים שאותם גם אני וגם הבנות שלי יכולות לראות באותה מידה, בלי שמישהו מאיתנו ישתעמם, ירגיש טיפשי מדי או שחצי הסרט יעבור לו מעל לראש.
נעמה רק: אני לא מתביישת בחיבה העזה שלי ל"שירת הסירנה". קודם כל, זה סרט שבו שניצלים מהצומח של טבעול הם חלק חשוב בעלילה. מעבר לזה, הוא כיפי ומצחיק, לא מעליב את האינטיליגנציה של הצופות, הוא צטיט להפליא ולמרות שמערכת היחסים הרומנטית במרכזו לא לחלוטין אמינה, היא מספיק משכנעת בשביל הקתרזיס הנחוץ. קומדיה רומנטית לפי הספר, בעברית, בשנות התשעים, עם מוזיקה של החלונות הגבוהים. מה רע?
ובכל זאת הוא מצא את עצמו ברשימה הזו, כי בסופו של דבר קשה ליהנות ממנו בלי להסתייג וקצת להעלים עין. קודם כל, הוא מאוד Dated, לא במובן מיושן, יותר בקטע של "תוצר של תקופתו". הפוסטר עם המשבצות והגרפיקה התמוהה, הז'קטים המרובעים, התמונות של קית' הרינג, ליהוקים כמו אורלי זילברשץ (מתגעגעת, איפה את?) ויאיר לפיד, משרד הפרסום המלוקק כשיא של יאפיות ותל אביביות אופנתית – הכל ניינטיז בטירוף, ועוד לא דיברנו אפילו על מלחמת המפרץ שנראית כאן כמעט סוריאליסטית. חסר רק שמישהו ידבר על הפיילוט שהוא עושה לטלעד ואז ילגום מהקינלי שלו. זיכרונות מתוקים מהתקופה לפני שעירית לינור התחפפה והתחילה לטנף על כל דבר שבא לה קצת לא טוב, מהאינדינגב ועד נפגעות תקיפה מינית. ובכלל, לא ברור אם שנות התשעים באמת היו כל כך קאמפיות גם בזמן אמת, או שזו בחירה אמנותית טיפוסית של איתן פוקס, שחותמו ניכר בהופעת האורח של יפה ירקוני או בשוט האגבי שמתעכב על התחת של החבר של הגיבורה באמצע אזעקה.
מה שמביא אותי לבסיס ה"בעיה", או היתרון – כל העניין לא מלוטש עד הסוף, קצת off ולרגעים ביזארי. הגיבורה אולי חמודה אבל גם אינפנטילית לגמרי: נגיד, היא נקרעת מצחוק על החבר שלה כי הוא שם מסכת אב"כ באזעקה. האקס שלה אפילו יותר קריקטורה, ומגלם אותו יאיר לפיד, שאיננו יודע לשחק כלל וכלל. יפה ירקוני נראית מסרט אחר, החברים של טלילה נראים כמו מסצנה גנוזה של פלורנטין. הבום (כלומר מיקרופון, לא פיצוצים) הוא משהו בין ניצב לשחקן משנה. והז'קטים. אוי, הז'קטים. זה מטופש וזה דבילי, אבל מי שלא אוהב את זה מפסיד.
ומה אם הגילטי פלז'ר שלי הוא לכתוב משהו טיפשי כמו "היי אני ראשון"? (חוץ מסדרת "מת לחיות").
summer catch
לא זוכרת איך תרגמו אותו לעברית. סרט בייסבול אז כמובן לא הגיע לקולנוע אלא ישר לטלוויזיה.
זה קומדיה רומנטית מנקודת המבט של הגבר, תוסיפו את הבייסבול ובכלל תקבלו מיש מש מוזר.
אבל הסרט דיבר אליי באופן מפתיע: לגמרי קניתי את מערכת היחסים שנרקמת בין פרדי פרינס ג'וניור לג'סיקה בייל, מערכת היחסים בינו לבין אחיו מוצלחת והמונולוג של אחד מהחברים שלו לקראת סיום הסרט תמיד מעלה לי דמעות. כן יש המון קלישאות גם של קומדיות רומנטיות וגם של סרטי ספורט, אבל המון רגעים טובים בין לבין.
וכואב הלב לראות את בריטני מרפי, כמה היא מקלונית שם. כמה חבל עליה.
קודם כל שאפו על סאקר פאנץ', שגם אני אוהב מאוד.
הבחירה שלי היא: בחורים רעים 2.
סרט טיפשי, מלא בכל הבעיות של מייקל ביי, עלילה מופרכת, קלישאות ללא הרף, צילום תזזיתי ופרקינסוני, משחק מוגזם ופלקטי – ועדיין אני יכול לצפות בסרט הזה שוב ושוב על מסך ענק עם רמקולים עצבניים וליהנות עד בלי די.
איה רד פיש?
מה הגילטי פלז'ר שלו?
לא בטוח אם לי יש גילטי פלז'ר. אני כנראה היחיד בעולם בגיל דו-ספרתי שאוהב את Cars של פיקסאר, אבל זה כי הוא באמת קומדיה טובה וכל שאר העולם פשוט עוד לא הבינו את זה.
לא מצליח לחשוב על סרט שאני יודע שגרוע אבל נהנה ממנו למרות הכל (בטח יש וזה איזה סרט של קווין סמית').
לא בהכרח
גם אני מאוד אהבתי אותו, בעיקר את האווירה והפסקול. הסצנה של הפוסט קרדיטים הייתה מצוינת.
למרבה הצער, אני לא יכול להגיד את זה על שתיים…
Hot rod
הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי ("פעלולן לנצח" בתרגום העברי) סרט שהוא פארודיית אייטיז מושלמת, שהעלילה שלו היא בעיקרון תירוץ בשביל לקשר בין הרבה סצנות סלפסטיק מוגזמות ומטופשות, וקאסט ממש מצחיק שפשוט עושה שטויות על המסך. דווקא בגלל שהוא לא איזה יצירת מופת אני יכול לראות אותו שוב ושוב.
הערות שוליים
1) אני אוהב את זאק סניידר. את העבודה שלו, זאת אומרת. הרבה אנשים אוהבים להשמיץ אותו בכל הזדמנות אפשרית אבל אני במחנה שנהנה מהסרטים שלו. הם רחוקים מלהיות מושלמים והסיפור לא ממש עובד לפעמים (ראיתי סרטון מעניין שטוען שסניידר פחות במאי של עלילה ויותר במאי של "רגעים"), אבל בכל אחד מהם מצאתי לפחות כמה דברים טובים או מעניינים ויצאתי מהם בתחושה חיובית. כמו כן, הוא בין הבמאים המובילים מבחינת שוטים מגניבים פר דקה. ורציתי להגיד שהפסקה הזאת תקפה לכל הסרטים שלו (לא כולל האחד עם הינשופים, לא יצא לי לראות אותו), אבל בחמישי האחרון יצא "ליגת הצדק" והרס את הרצף. זה הסרט הראשון של סניידר שלדעתי היה רע באמת. חבל, זאק.
2) עשיתי קצת מחקר לפני הכתיבה, ראיתי סרטונים וקראתי כתבות שהיו בעד ונגד הסרט. בכמה מהמקומות ראיתי טענה חוזרת – רובנו בעצם לא הבנו כלום וזה סרט סופר-פמניסטי. כלומר, הוא בעצם מעביר ביקורת על הקהל שלו – שמיוצג ע"י הלקוחות בבית הבושת – שבא לראות ולרייר על נערות במחשופים וחצאיות קצרות. זו בעצם ביקורת על ה Male gaze. והנשים הבאד-אסיות מרגישות בנוח עם המיניות שלהן ונאבקות גם באויבים הפנטסטיים וגם בעובדים של בית הבושת / מוסד פסיכיאטרי, שהם ייצוג של הפטריארכיה. או משהו.
כן…לא.
בניגוד לכותרות של אותם מאמרים, אני לא אגיב ב"לא הבנתם כלום". זו גישה שאני לא סובל, באף סרט. לכל אחד יש את הפרשנות שלו, ואם מה שהבנתם ממנו זה מה שכתבתי בפסקה הקודמת, זה מה שהבנתם. אבל מצטער, לדעתי זה מגוחך. איך הביקורת הזאת בדיוק מועברת כאן? יש חבורה של נשים בלבוש קצרצר עם שוטים נדיבים בסלו-מו על החצאיות המתנפנפות שלהן ולגיבורה ליטרלי קוראים "בייבי דול". סניידר אולי שם בסרט את הדברים שהוא רוצה לבקר אבל שכח את הביקורת, אם יש כזאת בכלל. רק להיות מודע לזה שמשהו לא בסדר ≠ לבקר אותו. יש פרק ב"צומת מילר" עם שחקן נמוך שאומר לאדיר שהוא רוצה להיות חלק מהסדרה שלו אבל "לא בתור דאחקה, תפקיד רציני." הוא אומר שוב ושוב שזה שהוא נמוך לא אמור למנוע ממנו לקבל תפקידים רגילים. אבל נחשו מה עושים איתו בפרק? נכון, רק בדיחות על זה שהוא נמוך. להיות מודע לזה שמשהו לא בסדר ≠ לבקר אותו.
"אבל מתן, זאק סניידר ביים גם את '300'! הוא לא שובניסט, זה סרט שלגמרי מחפיץ גברים!!"
כן, זה לא סותר. איך אומרים, הוא מחפיץ את כולם באופן שווה. כמו כן, '300' מעובד מקומיקס שבו התלבושות נראו ככה. "סאקר פאנץ'" הוא ממוחו הקודח של סניידר. אני לא חושב שהוא בהכרח שונא נשים, אבל מצד שני הוא גם לא בדיוק פמניסט דגול. ויש גם את הפוסט הזה של לי להב שעוזר להעביר את הנקודה.
3) סרט אחר שחשבתי לכתוב עליו לפינה הזאת הוא "לירות כדי להרוג", עם קלייב אוון, פול ג'יאמטי ומוניקה בלוצ'י. האמת היא שהוא לא כל-כך שונה מ"סאקר פאנץ'". גם הוא נראה כמו פנטזיה גברית (יש סצינה שבה אוון יורה בחיילים שמנסים לפרוץ לחדר המלון שלו תוך כדי שהוא ובלוצ'י עושים אהבה). יש לו עלילה כל-כך מטוטמת שאני עשוי להוריד לכם כמה נקודות IQ אם אנסה להסביר אותה, שמערבת תינוק, מח עצם וחוקים לבקרה על אחזקת נשקים. ויש לו סצינות אקשן מוגזמות. אז למה לפי אתרי ביקורות אנשים אוהבים אותו משמעותית יותר מאשר את "סאקר פאנץ'"?
לדעתי זה כי "לירות כדי להרוג" לוקח את עצמו הרבה פחות ברצינות, הוא פריטי מאץ' פרודיה. למשל, אוון הורג לפחות שני אנשים בעזרת גזר. הקטעים הרציניים של "סאקר פאנץ'" בבית הבושת מרגישים לא קשורים לסצינות האקשן המופרכות ולא הופכים את הסיפור ליותר מעניין. אם הסרט היה הולך יותר לכיוון הקאמפ, אני חושב שזה היה משפר אותו פלאים. אבל אני עדיין נהנה ממנו, בכל זאת הוא כאן. גם "לירות כדי להרוג" שווה צפייה.
וואו, "לירות כדי להרוג"
איזה סרט טיפשי ונהדר.
הסצנה הפארודית האהובה עליי בו, זה דווקא הרגע שבו הוא צוחק על קלישאת ה"דמות נואמת נאום אידאולוגי שהוא בעצם הבמאי מרצה לעולם על הערכים שלו" – בסצנה שבה קלייב אוון מתעצבן על נהגים שלא מאותתים.
כי "לירות כדי להרוג" הוא סרט טוב
"סרט טפשי" זה לא בהכרח "סרט גרוע". גם סרט טפשי אפשר לעשות בצורה טובה, אם מתייחסים למרכיבים שלו בכבוד הראוי: אם העלילה – למרות היותה טפשית – מצליחה לעניין, אם הדיאלוגים הטפשיים מצליחים לשעשע מהסיבה הנכונה, אם השחקנים מצליחים לדקלם אותם באופן משכנע, אם הצילום/עריכה/סאונד וכל הצדדים הטכניים עובדים כמו שצריך. "לירות כדי להרוג" עונה על כל הקריטריונים האלה. "סאקר פאנץ'" (לא ראיתי, ממה שקראתי עליו) לא ממש – הצדדים הטכניים עובדים כמו שצריך, כל השאר לא.
אתה יכול להמשיך לספור את הרצף לדעתי
בהתחשב בעובדה שסניידר אפילו לא צפה בסרט הגמור. אגב את הסרט הקצר החדש שלו ראית?
או שזה לא סרט שוביניסטי בטירוף שמחפיץ נשים עד כדי כך.
לא יודעת, סתם השערה שעלתה בי בעקבות מה שכתבת בעצמך על הסרט (ועל למה אתה לא רואה איך אפשר לחשוב שהוא פמיניסטי בהפוך על הפוך או משהו).
גילטי פלאז'ר
הגילטי פלאז'ר שלי הוא לגמרי קליק עם אדם סנדלר. הסרט לא כל כך מצחיק אותי (חוץ מהקטע שהוא עוצר את הזמן ומפליץ לבוס של בפנים) אבל איכשהו הוא מרגש אותי בטירוף. לדעתי יש בו משהו מאוד אנושי ומאוד אמיתי והוא לוחץ לי בדיוק על הנקודות הנכונות.
מסכים איתך
הסוף שלו הוא סוג של מוסר השכל שמאוד לא מאפיין את הסרטים שלו בדרך כלל. חבל שמשם הוא רק הדרדר… (אולי למעט הסרט האחרון)
אין לי "תענוג אסור"; כשאני נהנית אני לא מרגישה אשמה
ומבחינתי סרטים אמורים ליהנות אותי (כך או אחרת), וכל סרט שמצליח לעשות זאת כנראה עושה משהו נכון. אני נהנית לצפות בסרטים כמו "ארמגדון" או "ריקוד מושחת" עשרות פעמים (והם גם הצליחו לא רע, אני כנראה לא לבד…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
). אני מעריכה גם מי שיודע לכתוב שיר פופ טוב, זה לא דבר של מה בכך, ולא כל אחד צריך להיות מוצרט… מה שהופך אותם לטובים ומהנים בעיניי הוא הרבה רגעים מהנים שכיף לחזור אליהם שוב ושוב, ובעיקר רצוי שיהיה איזשהו קליימקס ו"קתרזיס" (ואם הוא עשוי היטב סיכוי לא רע שאבכה בו בכל פעם מחדש).
הסרט היחיד שעושה הכול לא נכון (אבל הוא כ"כ מביך שזה מצחיק) הוא "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן. פנינה נדירה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
מזכיר לי את האיכות של "רמת אביב ג" בעונתיה הראשונות… אבל הוא לא ממש עומד בקריטריון כי הוא לא סרט שאני מתענגת עליו בשלל צפיות חוזרות (צפיתי בו פעם אחת באופן מלא ועוד פעם בדילוגים, כשהראיתי לחברה חסרת סבלנות); זה כן סרט שאם אני במקרה מזפזפת כשהוא משודר (קרה מתישהו) אני מחככת ידיים בהנאה וחיוך אווילי עולה על פניי… (עד שנמאס לי או שיש משהו טוב יותר לראות).
אני די מסכים איתך
והיה לי קשה לבחור משהו הפעם, וכמעט בחרתי להימנע – עד שנזכרתי ב"דיג'ימון: הסרט". אני לא מרגיש בדיוק אשם בהנאה שלי אליו, אבל אני בהחלט מודע שיש פער בין כמה שאני מחבב אותו והאיכויות שלו.
למה הפער משנה? העיקר שאתה נהנה...
הנאה ואיכות אינן קשורות בהכרח זו בזו. אפשר ליהנות מדברים בנאליים, מטופשים וזבליים למדי או לסבול מיצירות מופת (כפי שחשים תלמידים רבים בשיעורי ספרות…). אפשר ליהנות גם מסוכריות גומי או ממיץ פטל… (רצוי לא לעיתים קרובות מדי…). להבדיל, אני חושבת שמעטים יחלקו על גאונותו של מוצרט, אבל לרוב האנשים לא מתחשק להאזין סתם כך לאחת הסימפוניות שלו. גם אני, שמכירה ומוקירה את מוצרט ולעיתים מאזינה ליצירותיו, נהנית בד"כ יותר מפופ אייטיז. זה ה"סוכריות הקופצות" המוזיקליות שלי… אבל אם יש קפיצות הן רק שלי, וזה הרבה יותר חסכוני ובריא! (אז למה להרגיש אשמה?).
אגב, לפני שנים קיבלתי החלטה מודעת שאין לי רצון לצפות בסרטים/הצגות שהן דרמות כבדות/נוקבות וכו' (אלא אולי במקרים מיוחדים). אני יוצאת בעיקר למחזמרים ולקומדיות (ובסרטים גם אקשן / קומיקס / מד"ב / פנטזיה וכו') ולא מרגישה שום צורך להתנצל או להצטדק על כך. אני יודעת שהמציאות (גם) מחורבנת מאוד, וכשאני יוצאת לבלות אני רוצה להתדבר, לא להצטער. את מכאובי העולם אני מקבלת יום יום משלל אמצעי התקשורת (וכמובן, לא פעם גם באופן בלתי אמצעי), ודי לי בכך.
כן, את החלק של ה"אשמה" בשם אני לא אוהב
"איכות" זאת מילה חמקמקה ורוב היצירות שאני אוהב, גם כאלה שנחשבות "טראש" הן כאלו שאני מוצא בהן איכויות גדולות, בעוד שאני לחלוטין יכול לבטל במילה או שתיים יצירות מופת לכאורה.
בדיג'ימון אין כמעט ובכלל איכויות, והסיבות שאני אוהב אותו קשורות פחות למה שיש בו ויותר לנוסטלגיה, הנאה אירונית ואהדה לדמויות ולמוזיקה שסוחבת את העלילה על גב. אני לא מרגיש אשם לגבי זה, אבל נראה לי שזה עונה להגדרה בצורה הטובה ביותר, למרות שאני ואת לא מתחברים אליה.
מבינה אותך, אבל דווקא לא כ"כ מסכימה
אין ספק שנוסטלגיה היא "תבלין" חזק בחיבור רגשי, אבל מניסיוני המר היא בד"כ לא מצליחה לחפות על "איכות" ירודה בגיל מבוגר. אם אין ביצירה שום ערך מוסף עבורי מלבד "נוסטלגיה", היא בד"כ לא תחזיק מעמד ולא אצליח להתחבר אליה כיום (וגם אם היא לא גרועה, כנראה אצפה בה פעם אחת "בשביל הנוסטלגיה" ותו לא). לצערי כבר הרסתי לעצמי זיכרונות ילדות אחרי שצפיתי בהן בגיל מבוגר…. שתי דוגמאות בולטות:
בילדות הייתי מטורפת על "הרובוטריקים" וכשראיתי כמה פרקים ביוטיוב בגיל מבוגר הייתי המומה מהטמטום והעלילה השבלונית. נתתי לעצמי שלושה פרקים, וכשהבנתי שזה לא משתפר (ומדובר בסטנדרטים הנמוכים שהיו לי בגיל עשר…) נטשתי לאלתר (ורק התבאסתי שהרסתי לעצמי זיכרון ילדות נהדר).
מפח נפש גדול יותר קרה לי עם הסרט המונפש Charlotte's Web (המקורי, מ-1973). צפיתי בו בקולנוע בילדותי המוקדמת וזכרתי אותו כקסום ומופלא. התרפקתי על שברי תמונות בזיכרון, על החוויה שחשתי… ולא ידעתי באיזה סרט מדובר. שנים עברו עד ש(בזכות האינטרנט, כמובן) הצלחתי לזהות ולאתר אותו, ולא היה קץ להתרגשותי כש-DVD שהזמנתי הגיע אליי. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה: האנימציה הייתה כ"כ מכוערת ששרדתי רק דקות ספורות. עד היום הוא שוכב על המדף כאבן שאין לה הופכין…![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
לעומת זאת יש סרטים, שירים, ספרים וכו' שאהבתי בילדות וחזרתי אליהם בגיל מבוגר, וההתרגשות והאהבה נותרו כשהיו. אולי לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא כן, וודאי כנראה לא מתרגשת באותו אופן, אבל אם הם עדיין "עושים לי את זה" בכל זאת יש בהם משהו מעבר לנוסטלגיה נטו. קל וחומר סרט (או ספר או שיר וכל יצירה אחרת) שאני חוזרת אליו שוב ושוב בהנאה, זה לא בגלל נוסטלגיה.
כן, נוסטלגיה לבד לא מצליחה להחזיק דברים.
ניסיתי לראות את הגרסה של "Charlotte's Web" (בפעם ראשונה) ו..כן. זה בהחלט לא מדהים.
כן הרובוטריקים באמת לא מחזיקים
מאז שהתבאסתי עם הרובוטריקים, אני נזהר מאד לא להרוס לעצמי את זכרונות הילדות (ויש לא מעט כאלה, אשת חיל, מנהרת הזמן, איסיס, התיבה הם רשימה חלקית ביותר)
לגמרי איתך לגבי עניין הנוסטלגיה!
נניח, הנסיכה הקסומה עדיין סרט קסום בעיני, למרות שכשצפיתי בו בגיל 23 שוב פתאום הזגעזעתי מכמה שבאטרקאפ מעצבנת וחסרת אונים. מנגד, כל השאר לגמרי חיפה על כמה שהיא עלובה. וכשקיבלתי לידי את הספר התפלאתי לגלות עד כמה הוא מצויין בניגוד לביקורות מפי מי שגדל על, ואהב את הסרט.
ואת מומו, הספר שמצאתי במפתיע בגיל 10 בחנות ספרים וביקשתי שיינתן לי למתנת יום הולדת, אותו אני עוד קוראת כל כמה שנים ומדי פעם ממליצה עליו למבוגרים אחרים והם כולם ממש מודים לי על ההמלצה וחוזרים לקרוא אותו שוב ושוב גם הם.
"רובוטריקים" הראשון
די פירטתי בתגובה לביקורת:
http://www.fisheye.co.il/transformers/#target-comment-320261
אגב, היו מקרים מעטים – אחד או שניים – של סרטים שזכו לבוז כללי ואני חשבתי לעצמי "מה רוצים, אחלה סרט." זה נחשב גילטי פלז'ר?
גם שלי, בדיוק.
היה דבילי ומהנה. ומודה שבפעם הראשונה שראיתי את אופטימוס פרים משנה צורה היו לי פרפרים בבטן.
אני חושב שזה נחשב "אנדרייטד"
כלומר, הקו בין השניים לא תמיד קיים ברשימות כאלה ואחרות אבל "סרט שכולם קוטלים ואני חושב שהם טועים" הוא עקרונית אנדררייטד, בעוד ש"סרט שכולם קוטלים, ואני מסכים איתם, אבל אני בכל זאת אוהב אותו" הוא יותר גילטי פלז'ר.
נקודה יפה: אני לא מסכימה איתם...
אני יכולה להבין שלא מדובר בסרטי איכות, אבל קטילה זה כבר משהו אחר. במקרים רבים אני מבינה את הביקורת, אבל לא בהכרח מסכימה איתה. למשל, לנטפק מדעית סרט אקשן-אסונות קיצי שלא לוקח את עצמו ברצינות אלא ליצור חוויה קולנועית מהנה ותו לא זה מאוד מיותר בעיניי… בערך כמו הדודה שרואה אותך עם פרוסת עוגה באירוע משפחתי ומזכירה לך כמה קלוריות יש בה. אם אני לא מרגישה אשמה, אין צורך לנסות לגרום לי להרגיש כך…. די לנסות לקלקל את ההנאה!![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
זה לא.
זה היה נחשב אם היית מבין שזה סרט גרוע אבל עדיין היית אוהב אותו.
מישהו פה כבר אמר "קליק" ולכן אלך על "קון אייר"
קמפי, חסר היגיון וניקולס קייג'.
חרף (או בזכות) זאת צפיתי בו שוב ושוב כשהייתי צעיר – בעיקר כי טחנו שידורים שלו בערוצי ברודקאסט – ואני זוכר סצנות אקשן אדירות במופרכותן, עלילה קצבית וכמובן וואן ליינרים דביליים-נהדרים ("Put the bunny back in the box").
"Trees and stuff"
השורה שנאמרה בצורה הכי בוקית בהיסטוריה של הקולנוע.
מותר לרשום עוד אחד?
מורטל קומבט.
ראיתי אותו כנער בקולנוע וכל כך נהניתי.
לא חושב שחויתי כיף כזה ברמת ילד-מתבגר-הופך-לנער מאז.
סרט מטופש, מבוסס על משחק מחשב, עם פסקול מושלם ודבילי ומשחק מחריד – ותענוג צרוף לכל מי שגדל על MK2.
אני מניח שנעמה התכוונה להגיד "אבל מי שלא אוהבת את זה מפסידה".
נוכח ההתייחסות לצופות ולא לצופים. לא שחלילה יש לי בעיה, תמיד היה תמוה בעיניי השימוש הכוללני בלשון זכר רבים בכל קבוצה בה נוכח לפחות זכר בודד, אבל עקביות וכיוצא בזה. נא לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות!
בכל הנוגע לגילטי פלז'רז:
1. Top Gun. סרט התעמולה הזה עבד עליי לחלוטין, והאהבה של ארצ'ר לסרט ולשיר המוביל אותו בהחלט תרמו לעניין הראשוני שלי בסדרה. אני לא סובל את טום קרוז, מסתדר עם אנתוני אדוורס ומחבב את ואל קילמר. אבל הפאקין מטוסים האלו… לא היה דבר שרציתי לעשות יותר מלטוס בF14 כשהייתי בן 7.
2. White Men Can't Jump. עלילה מטומטת לחלוטין, אבל סצנות כדורסל אמינות למדי וכריזמטיות בלתי-נלאית וכימיה מעולה בין וודי הרסלון וווסלי סנייפס הופכים את זה, איכשהו, לסרט הכדורסל שאני הכי אוהב. He Got Game של ספייק לי מעניין יותר והתיישן יותר טוב, אבל בניגוד אליו, ל"גברים לבנים אינם יכולים" אני חוזר לצפייה נוספת כל שנתיים-שלוש, בדרך כלל לקראת הפלייאוף בNBA.
אוקיי, אז, "גברים לבנים אינם יכולים"
קודם כל, הוא סרט נהדר. הייתי יוצא להגנתו נגד היותו "גילטי פלז'ר", אבל נראה לי שנצמצם את הדיון הזה שם למעלה.
אבל בעיקר – מדובר, ברצינות תהומית, באחד הסרטים היותר פמיניסטיים שנתקלתי בהם, וזה כאשר שתי הדמויות הראשיות שלו הם גברים. זה דורש כניסה לספויילרים בנוגע ללמה, אבל הסרט הזה הפתיע אותי בעומק שלו ובסיכונים שהוא לוקח. הוא הרבה הרבה מעבר לסתם קומדיה טיפשית.
אשמח אם תפרט!
לא שאני בהכרח לא מסכים, בההחלט יש בסרט אלמנטי עלילה מסוימים שמראים שהייתה כאן חשיבה יחסית הוגנת בכל הנוגע למינים, אבל אשמח בכל-זאת לקרוא איך אתה רואה את הסרט בהיבטים הללו.
בנוגע לגילטי פלז'ר או לא… האמת, בהחלט יתכן שהוא פשוט טוב מדי מכדי להיחשב ככזה. הבעיה היא כנראה שלהוציא סרטים טראשיים מהנים שהיום אני לא יכול לצלוח צפייה שלמה בהם, למשלDrunken Master עם ג'קי צ'אן, אין באמת סרטים שצפיתי בהם כמה פעמים שאחשיבם כבינוניים ומטה. להוציא (בוודאות) את Top Gun.
יתכן והאצבע הייתה קלה מדי על ההדק בכל הנוגע ל"גברים לבנים…"![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
שכנעת אותי עם סטנלי קובריק. ותודה על הפירוט, כמובן.
(ל"ת)
או שאולי...
היא יכולה להבין למה גבר עשוי לא ליהנות מהסרט הזה, כי זה סרט שמיועד לנשים, אבל כשזו אישה שלא נהנית מזה, אז היא מפסידה.
אני לא יודע עד כמה זה מתאים להגדרה, אבל "טניישס די ומפרט הגורל".
לא מפתיע אולי, בהתחשב בזה שהסרט הוא פחות או יותר קאלט בקרב כל מי שנמצא אפילו קצת בעולם של המטאל, אבל אני הראשון שאודה שאם אתה מוריד ממנו את האספקט של ה"Love Letter" לז'אנר הרוק הכבד, ומשאיר רק את הקומדיה שבו, אז כן, אתה נשאר עם משהו שאפשר לשים על הסקאלה של "רע". שוב, הסרט הזה עובד דווקא בגלל שהוא מכתב אהבה של ג'ק בלאק והשמן השני למוזיקה האהובה עליהם, מכתב אהבה שמושקעת בו כל טיפת זעה וכל תא דם בניסיון לכתוב ככה שהרוק הכבד יהיה ממש מרוצה, ודווקא בגלל הסגידה (מי מאיתנו לא מדבר לפוסטר של דיו שלו, בואו נודה) הכמעט ילדותית ותמימה הזאת של בלאק לכל מה שמטאל, שפשוט נוגעת ללב. זה, ביחד עם השירים המושלמים* (Kickapoo הוא בוא זמנית שיר מצויין וגם אולי האקספוזיציה הטובה ביותר לסרט אי פעם), הופך את הסרט לשווה צפייה למרות שהוא באמת קומדיה גרועה, לעיתים עד כדי חווייה של בושה כשאתה מנסה להראות את הסרט לחברים שאינם מטאליסטים ואז אתה צריך להסביר להם למה אתה כ"כ נהנה מסרט ששיא ההומור שלו מורכב מכיבוי לייזרים עם הבולבול ומשפטי קומדיה קלאסיים כמו "אתה פאקינג מוצץ את הזין המזדיין שלי". אבל טוב, לראות את הסרט הזה בלי להיות מטאליסט יהיה כמו להראות לאדם שלא מתעניין בכדורגל אוסף שערים של דניס ברגקאמפ ואז להתפלא שהוא נשאר אדיש. זר לא יבין זאת. "טניישס די" היא קומדיה איומה אבל מלאת מספיק אהבה וקסם כדי לפצות על זה.
* אם יש דבר שהסרט הזה מלמד הוא שג'ק בלאק הוא פשוט זמר מדהים. כאילו, ברצינות, אני אוהב אותו כשחקן אבל באמת שג'ק בלאק המוזיקאי פאקינג פנטסטי, וחבל שהוא לא מקבל על זה קרדיט כי המוזיקה שלו שטותניקית ברובה. חלילה לו שיפסיק עם טניישס די, אבל וואלה היה מעניין לראות אותו עושה גם מוזיקה טיפה יותר רצינית. הדבר הכי קרוב לזה הוא האירוח שלו בפרוייקט הבלאק מטאל של דייב גרוהל שבו הוא אשכרה מגיע למחוזות טיפה גראוליים, משל היה פיל אנסלמו. זה נפלא.
https://www.youtube.com/watch?v=25Ewd_fpETI
** אגב, אם כבר אני חופר לכם על מטאל וגילטי פלז'ר, אני חושב שבאופן כללי הגילטי פלז'ר התרבותי הכי גדול שלי בעולם הוא לימפ ביזקיט ולא אחרת. לאהוב אותם דופק אותך מכמה צדדים – מי שלא בקטע של מטאל לא אוהב את זה בגלל הדיסטורשנים והצעקות, המטאליסטים גם שונאים אותם כי הם להקה די מטומטמת. וזה נכון, הם מטומטמים כהוגן, הם צעקניים, הם לא מתוחכמים מוזיקלית בשיט, הם פונים למכנה המשותף הכי נמוך, פרד דורסט הוא פוץ מעצבן – אבל כמה שהם מפגרים, הם כ"כ כיפיים, ואת הפיגור המוזיקלי שלהם הם עושים *נכון*. כמו שלדעת לעשות הומור פלוצים שיודע להצחיק זה לא מובן מאליו, ככה גם לעשות מוזיקה שפונה לילד בן ה-17 המתוסכל והמעצבן שתקוע בכל אחד מאיתנו צריך לדעת איך לעשות נכון, והם אולי הלהקה שעושה את זה הכי נכון, וזין מה שיחשבו כל האחרים.
אפילו הנרי רולינס האגדי מסכים איתי על זה:
https://www.youtube.com/watch?v=6jxvxjwh7FI
אני זוכר שקראתי בזמנו כתב הגנה בנוגע לתופים של לימפ ביזקיט
לא יודע איפה למצוא את זה, אבל הטענה העיקרית הייתה שבעוד ששאר הלהקה היא ובכן.. כן. המתופף נמצא כמה רמות מעליהם ויוצר מקצבים מעניינים וייחודיים. לא מספיק מוזיקאי כדי לדעת האם הוא סתם זרק מילים לאוויר, אבל זה נכון להיום אחד הדברים העיקריים שעולים לראש שלי. וזה השמות הדוחים לחלוטין שהם בחרו לאלבומים שלהם, וללהקה שלהם.
אני ממש לא חובב מטאל, שונא את ג'ק בלאק, וההומור שלו כל כך גרוע שרק לראות אותו עושה לי קרינג'.
אבל טיניישס די זה סרט מצויין, עם מוזיקה נהדרת, וג'ק בלאק הוא זמר בפאקינג חסד שחבל שלא עושה הסבת קריירה.
בזמן השירות הצבאי שלי, אני וחברים היינו שרים את כל הסרט מהתחלה עד הסוף במקלחות.
I am COMPLEEEEEEEETE!
חבל שהיום אם יש אנשים שמתגייסים בזמן שהם שרים טניישס די במקלחת
אז עד שהם נוגעים בקיר, רובם הופכים לכאלה ששרים "חצי רוסיה חצי מרוקאית" ו"אין לי אף אחד אין לי אף שיגיד הכל בסדר תשכחי מזה כמו תמיד" במקלחת.
אז כשאתה אומר "ההומור שלו" בנוגע לבלאק
למה אתה מתכוון? כי אצלי הוא מיידית מתקשר לטניישס די (האלבומים יותר מהסרט והסדרה).
אני מתכוון שג'ק בלאק לא מצחיק אותי. בניגוד לבחור שמשחק לידו בסרט
ובניגוד לבדיחות ששזורות בשירים, ג'ק בלאק הוא גרוע בדליברי של בדיחות. הוא כמו וויל פארל, או הילדים השחקנים בניקולודיאון, או ה"קומיקאים" של VINE שצועקים *ממש* חזק, ועושים דברים *ממש* מטומטמים (לשפוך על עצמם דברים, לקפוץ לתוך אוכל וכאלה) ומצפים שזה יצחיק איכשהו.
בתור מישהו שלא בקטע של מטאל
גם לי הסרט הזה היה חלק די גדול משנות ההתבגרות.
הייתה תקופה שבה טענתי שהוא לדור שלנו מה ש"הנסיכה הקסומה" היה לדור של ילדי שנות ה-80, אבל אני כבר לא יודע אם זו השוואה כל כך נכונה
לימפ ביזקיט ייזכרו על זה שהם שחטו את הקלאסיקה Behind blue eyes. ועל חטאים כאלו אין מחילה. על זה אני מאחל להם שייעלמו במצולות הנשייה
קאבר יותר טוב מהמקור.
(ל"ת)
בלעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעךךךךך
מה שאני כן מוקיר טובה ללימפ ביזקיט (וללינקין פארק בהקשר הזה) זה שהם גרמו לי להערכה מחודשת ליצירות הפופולאריות הגדולות שבאו לפניהם. תמיד חשבתי שנוורמיינד של נירוונה מחוויר לחלוטין ליד האחים שלו מאליס אין צ'יינז או סאונדגארדן. האלבום השחור של מטאליקה נחות משלושת קודמיו בכמה סדרי גודל. וAPETITE FOR DESTRUCTION וגאנז באופן כללי הם לא משהו. אבל נוורמייד הוא אלבום אחלה לגמרי, ואם תוריד את ה4 פילרים מהשחור יש לך מוזיקה לא רעה בכלל. והלהיטים שיצאו מAFD הם להיטים מצויינים. ובהתחשב במוזיקה שאנשים מוכנים לקנות בהמוניהם, זה כנראה לא מובן מאליו לעשות אלבום סביר שגם ימכור בעשרות מליוני עותקים.
עצרו רגע הכל
לימפ ביזקיט ולינקין פארק זו לא אותה להקה?! (אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני קוראת על שניהם באותו משפט).
לינקין פארק עשו את behind blue eyes, לא? לא בטוחה שאני אכיר את לימפ ביזקיט.
אגב, אף אחת מלהקות האייטיז-ניינטיז שהזכרת היא לא ממש מטאל (חוץ ממטאליקה והם מחורבנים)
אליס אין צ'יינס היא לחלוטין להקת מטאל.
הם יוצאי דופן בסצינת הגראנג' בכך שהם באופן מוצהר הושפעו ממטאל בזמן ששאר אנשי הסצינה היו יותר אנשי Pאנק ברוחם. וכן, זה מתבטא גם במוזיקה הכבדה בעשרות מונים על פני סאונדגארדן, נירוונה ובטח ובטח על פני הלהקה הסחית ביותר על פני כדור הארץ, פרל ג'אם.
אני אתן לכם את אליס אין צ'יינס
אע"פ שהם יושבים טוב בתוך הז'אנר של הגראנג', גם כשאני חושבת עליהם במונחים של קהל היעד העיקרי.
פרל ג'אם הם הלהקה הכי אובר רייטד אי פעם, אני לא יודעת מה להגיד יותר מזה.
כשאני חושבת על מטאל אני יותר חושבת בכיוון של טול, סיסטם אוף דאון, קורן.. (וגם ניין אינץ' ניילז וכאלה, אבל אני פחות אוהבת)
בכל מקרה פספסתם את העניין המרכזי פה, לימפ ביזקיט ולינקין פארק זה מיינד פאק! עד רבע לעשר היום (השעון מכוון? נראה לי שזה היה רבע לתשע) לא היה לי מושג שהם לא אותה להקה.
קודם כל, טול היא הלהקה הכי טובה בעולם, בלי קשר לכלום.
לימפ ביזקיט וקורן להקות שונות, למרות שאני אבין את הבלבול – הם עושים מוזיקה נורא דומה. אממה, ההבדל הקטן ביניהם, שהוא מה שעושה את ההבדל, הוא שלימפ ביזקיט לא לוקחת את עצמה ברצינות לשנייה אחת בעוד שלינקין פארק כן מתייחסת ברצינות למוזיקה המטופשת של עצמה.
הגראנג' כז'אנר הוא מומצא לחלוטין. אין שום קשר בין הלהקות המובילות של הז'אנר מלבד שלושה דברים. גיטרות עם דיסטורשן, הן כולן מסיאטל, ולכולן יש סולנים עם קול ייחודי. מבחינת הסגנון המוזיקלי, נירוונה, אליס אין צ'יינז, ופרל ג'אם לא מתכתבות ביניהם בשום צורה שהיא. הם פשוט היו המקום ליפול אליו כשלאנשים נמאס מהגלאם. בעקרון הפיקסיז היו יכולים לשמש בדיוק באותה משבצת אילולא זה שהם יצאו כמה שנים קודם כשאנשים עוד אהבו את ווייטסנייק ואת מוטלי קרו.
לחשוב על טול כשחושבים על מטאל זה קצת מוזר בעיני. אני לא לגמרי בטוח שהייתי מקטלג אותם כמטאל. גם אם כן, הם מטאל אלטרנטיבי לגמרי ולא מייצגים שלו בשום צורה. כשאני חושב מטאל אני חושב בלאק סאבאת' איירן מיידן ומטאליקה (ואז אני חושב על דת' ועל אופת' ועל דארקת'רון, אבל זה אני).
לגבי הסנטימנט הראשי שלך אני לגמרי מזדהה, בגלל שאני חשבתי שלינקין פארק עשו את הקאבר של BEHIND BLUE EYES עד לא מזמן. גיליתי שזה לימפ ביזקיט רק בשנה האחרונה. אז כן, מדובר בשתי להקות מאוד דומות
זה כבר אוף טופיק לגמרי
אני מתקשה לזכור דברים שאני לא אוהבת (כמו איירון מיידן) עם בלאק סאבאת' יש לי יחסים מורכבים, לא מתה עלים אבל הם יותר מסתדרים לי עם להקות הרוק הכבד של הסבנטיז מאשר ממש מטאל.
יש לי העדפה מובהקת לקצת פרוג עם המוזיקה שלי, אז בכל ז'אנר שאני אזרוק שמות (טובים) כניראה זה יהיה על הקו של האלטרנטיב.
אני אוהב לדבר על מוזיקה ואני כמעט לא עושה את זה משום מה. אז אם העורכים רוצים להשתיק אותי הם מוזמנים.
ולנקודה, רוב האנשים מתייחסים למטאל בגלל הצליל ה"כבד" של הגיטרה. מהבחינה הזאת לא רק שבלאק סאבאת' הם מטאל, הם הרבה יותר כבדים מהרבה מאוד מטאל שיצא אחריהם (בטח שיותר מטול וסיסטם אוף דאון). מבחינת סגנון מוזיקלי הם דומים לרוק הכבד של שנות ה70 בגלל שהם הרבה יותר בלוז מהמטאל שיבוא אחריהם. שהושפע מפאנק מצד אחד ומרוקנ'רול האיצטדיונים מאידך.
אולי זה עניין של התרגלות
ההורים שלי גדלו בסבנטיז, אז איכשהו בלאק סבאת' נשמעים לי כבדים בערך כמו atomic rooster ומקוטלגים אצלי ככה (מהאלה שעושים טיפה יותר רעש מלד זפלין).
לאחרונה גיליתי שאנשים מתיחסים לדברים כמו נירוונה כ"קלאסיקה" (כלומר משהו ישן, שמתקטלג עם דברים ישנים באמת), אבל אני גדלתי בניינטיז, וההורים שלי לא הבינו את *רוב* המוזיקה של הניינטיז- זה היה ממש שלנו. אז שם עובר איזשהו גבול תפיסתי מבחינתי.
חלק גדול מרעש של ATOMIC ROOSTER זה הקלידן, שהחיבה שלו לסולמות נמוכים היא יוצאת דופן מאוד בין קלידני פרוג סטנדרטיים. אם תעשי רביזיט לבלאק סאבאת' תגלי שאין מה להשוות (במיוחד האלבום MASTER OF REALITY שהגיטרות שם נשמעות כמו גרעפס אחרי ליל הסדר כבד במיוחד)
לי אישית אין את קונספט המוזיקה של תקופת גדילה. כשגדלתי שמעתי רק את המוזיקה שההורים שלי שמעו, שזה היה ביטלז, סיימון וגרפאנקל, קאט סטיבנס, ומוזיקה קלאסית. בגיל 25 החלטתי לעבור על 40 שנות רוק בצורה מתודית. ולכן אין לי נוסטלגיה, ואין לי התרגלויות. הכל היה צפוף וחסר קונטקסט. ממבט כזה אני יכול לומר שנירוונה אוברייטד, ושאין לי מושג למה שנות השמונים מושמצות כל כך. כל כך הרבה מוזיקה נהדרת נכתבה אז.
הבעיה של האייטיז, שהיא גם הבעיה של ימינו
שיש משהו מאוד סינתטי במוזיקה, אולי זו לא המילה הנכונה, אבל יש יותר מידי התחלה אמצע וסוף ויותר מידי עמידה בכל מיני תבניות, והאקסטרא מגיע מהניפוחים מסביב (פזמון סוחף וכאלה). אני חושבת שזה היתרון הגדול של הניינטיז, שהיה אספקט אנטי ממסדי, שגם אם הוא כולו הצגה, הוא לפחות קצת גרם לדברים להשמע פחות כאילו הם מנסים למצוא חן. יש באייטיז מוזיקה מצויינת, אבל פחות רוק פרוע מהעולמות של הזעם או של הפרוג שהיו בעשורים הצמודים.
יש משהו מאוד שונה בלגלות לבד מוזיקה ובלגדול לתוכה, לא תמיד אני מכירה את ההסטוריה או ההקשרים בצורה נכונה. וגם, הטעם האישי שיחק תפקיד ויש דברים יחסית מיינסטרימיים מהסבנטיז שלא נחשפתי אליהם מאוד, לעומת מוזיקה פחות מוכרת שאני מכירה ומאוד אוהבת.
באטומיק רוסטר לפסנתר יש מקום של כבוד, אבל גם הגיטרה שותפה פעילה. אני אוותר על הצעת השיבה לבלאק סבאת', אני לא מספיק מחבבת אותם.
יש לי תזה מסויימת על היחס לאייטיז ואני מודה שההודעה שלך קצת מאשרת אותה. זה בעייתי מאוד לומר שאין רוק פרוע מהעולמות של הזעם באייטיז. שני הז'אנריים הפרועים ביותר והזועמים ביותר של הרוק חוו את תור הזהב שלהם באייטיז. ההארדקור פאנק, והמטאל הקיצוני (מהת'ראש והלאה). העניין הוא שהמוזיקה הזאת הייתה כל כך קיצונית שהיא מעולם לא יצאה מהמחתרת. מה שהניינטיז עשו זה לא להיות אנטי ממסדיים, כמו שזה היה לקחת את האלמנטים האנטי ממסדיים של האייטיז ולהגיש אותם בצורה שהקהל יוכל לעכל אותם. ההורים שלך אולי לא הבינו את נירוונה, אבל אם תשימי את ריין אין בלוד גם את וגם ההורים שלך יברחו משם, כי זה פשוט מדי קיצוני. אליס אין צ'יינז לקחו את המטאל והנגישו אותו, כמו שנירוונה לקחו את הפאנק רוק והנגישו אותו.
המוזיקה הפופולארית של שנות השמונים הייתה מאוד בומבסטית ומאוד סינתטית. בשוליים היו להקות שעשו ורקחו את כל מה שבעשור אחר כך יצליחו לרכך קצת. הדבר האחרון שאפשר לומר על TALKING HEADS זה שהם נכנסים לתבנית. והדבר האחרון שאפשר לומר על REM או על הסמית'ס שהם מנופחים. הדבר האחרון שאפשר לומר על באד בריינז שהם לא מעולמות הזעם של הרוק הפרוע.
לא הכרתי את בד בריינז, תודה מעניין
ויקי אומרת שהם קיימים מ77, זה נחשב לאייטיז? (זה קצת כמו להתיחס לרדיוהד כלהקת שנות ה2000)
את כל שאר הדוגמאות שלך אני ממש לא כל כך אוהבת, הם לגמרי סמלים למה שרע באייטיז בעיניי גם אם אני לא יודעת לנסח את זה.
מאוד אוהבים, ביחוד בסצינות של הרוק, להאדיר את העניין של המחתרת. אבל תאכלס מי שלא יוצא מהמחתרת לא באמת נחשב כי תוך עשור-שניים הוא כמעט נשכח לגמרי. יש לי אפילו היפותזה, שבטח הרבה אומנים מתוסכלים לא יאהבו לשמוע, אבל לפחות בימינו עם החשיפה באינטרנט ואינספור פסטיבלים, מי שממש טוב מתבלט איפשהו גם בלי שישמיעו אותו ברדיו. ראה מקרה טטרן, טייני פינגרס ובאטרינג טריו שממלאים הופעות. אפשר לנדוד אל הניינטיז ולדבר גם על היהודים שהושמעו ברדיו רק אחרי צאת האלבום השני ובעקבות אהבת הקהל. נכון שהם חיממו את אביב גפן סיבוב הופעות שלם, אבל המון אומנים אחרים גם חיממו אותו ואף הושמעו ברדיו וזה לא קידם אותם הרבה.
לדעתי יש הבדל בין רדיוהד, שהוציאה את שני האלבומים הטובים ביותר שלה בשנות ה90 (לפחות לאחד כמוני שחובב רוק, ולא את האלקטרוניקה דה לה שמאטע של תום יורק) לבאד בריינז שהוציאה את אלבום הבכורה ב1982 כחלק מסצנה רחבה של הארדקור שהתרחשה בשנות ה80. יכולתי להביא גם את מיספיטס או באד רליג'ן או דד קנדיז. אם כבר אז אפשר לתפוס אותי על TALKING HEADS שהוציאה חלק גדול מהחומר שלה בשנות ה70. אבל אני מחשיב את REMAIN IN LIGHT כאלבום התמצית שלהם. ולכן אייטיז.
אני לא הבנתי לאיזה דוגמאות את מתייחסת. האם את מחשיבה את REM למוזיקת אייטיז? זה לא כל כך מובן לי. אין לה שום מאפיינים שאנשים מחשיבים כמוזיקת אייטיז, והם באופן ברור חלק מההשראה שהרוק האלטרנטיבי של שנות ה90 קיבל. לא רק זה, REM עצמם נחשבים כחלק מהתחייה של שנות ה90 עם הלהיט הגדול שלהם וגם האלבום הטוב ביותר שלהם (AFTP למי שתהה) בשנות ה90. הזכרתי אותם בגלל שחלק הארי של האלבומים הטובים ביותר שלהם (כל חמשת הראשונים) נכתבו במהלך שנות ה80 וכמשקל הם נושאים יותר איכות מהחומר של שנות ה90. גם הסמית'ס הם לא בדיוק מוזיקה נוסחתית וגרנדיוזית, הרבה יותר מתאימה למנכוליה הכללית ששרתה בניינטיז.
וזה מביא אותי לנקודה שנראה לי שלא הובנתי. המחתרת עליה דיברתי היא לא באמת מחתרת. היא מה שנשאר מהזכרון כשחושבים על האייטיז. וזה דוראן דוראן, מייקל ג'קסון ומאדונה, והרבה מאוד גלאם. את יכולה לחשוב שמטאליקה היא מוזיקה מחורבנת, אבל היא רוק זועם, היא לא נוסחתית וקשה לייחס אותה למוזיקת אייטיז. אבל בזכרון הכללי היא קשורה לאלבום השחור שיצא בניינטיז. למרות שהיא מילאה איצטדיונים לעשרות אלפים באייטיז בלי רדיו ובלי חשיפת מיינסטרים. סלייר כיום 27 שנים אחרי האלבום המוצלח האחרון שלהם תמלא איצטדיונים. כל המוזיקה הזאת קנתה לעצמה מליוני מאזינים. אבל כשנזכרים בעשור. יש נטיה לזכור את הלהיטים הגדולים ואת מה שהיה במיינסטרים אז. ולא מה שהיה פחות במודע
אתה זוכר שלאלבום קוראים אוקיי קומפיוטר ולא אוקיי גיטרה, נכון?
(ל"ת)
אני רואה בשם יותר כקריאת השלמה. "אתה מתעקש? אוקיי קומפיוטר" יהיה מוזר לקרוא לאלבום אוקיי גיטרה כשללהקה יש 3 גיטריסטים
כאן אנחנו מגיעים לתהום גדולה שמפרידה ביננו
אני לא יכולה לקרוא לאלבומים המוקדמים של רדיוהד מחורבנים, כי הם לא. אם הם היו תחת השם של להקה אחרת הייתי אומרת שהם דווקא אחלה, וכשהשירים צצים ברדיו אני שרה וזה. אבל שני השירים המיותרים בהופעה האחרונה שלהם בארץ היו fake plastic trees (זה מה שהם שרו מהם? לא זוכרת) ו-karma police שיצא מאלבום מעולה, אבל הוא קצת שארית למה שהם הפסיקו לעשות.
האלקטרוניקה של רדיוהד מאז ok computer היא אלוהית. זהו, אמרתי.
-אני לא מחשיבה את REM או את הסמיתס, לא לאייטיז, לא לניינטיז ולא לקיימים. ניסיתי, אבל כל מה שקניתי מהם נמסר בלי הרבה כבוד לאנשים שאהבו את זה. השתמשת בהם בדיון על אייטיז (הייתי בטוחה שהסמיתס הנודניקים האלה הם מהאייטיז, את REM אני עוד זוכרת עם ההופעה המוזרה עם הידיים מאיזה טקס פרסים וכאלה)
– לאוזניים שלי, ואולי משהו בהן מקולקל, מטאליקה נשמעים הכי סינתטיים בעולם.
אבל זה בכלל לא תהום שפעורה בינינו. אני מודע שיש לפאזה האלקטרונית של רדיוהד המון מעריצים. ואמנות היא דבר אינדבדואלי שנוגע לכל אחד במקום שונה. חוסר ההבנה (או ההסכמה) שלי נובע ממקום אחר לגמרי. את הגדרת את הבעייתיות במוזיקה של האייטיז בצורה מסויימת, הגדרה אותה אני מכיר ובמידה מסויימת אפילו מסכים. לסמית'ס יש קטע בכייני שעולה על העצבים וזה לגמרי מובן לא לאהוב אותם. אבל הם הרבה יותר תאומים של הדלעות המתפצחות לדוגמא, מאשר המוזיקה הסטנדרטית של שנות השמונים. וכמו שאת אומרת על REM, את סתם לא אוהבת אותם, וזה בסדר גמור. אבל כשמדברים על תקופה לא מדברים על אהבה/שנאה למשהו ספציפי. כמו שאי אפשר לומר שאני אוהב סרטים של הניינטיז בגלל שאני אוהב את ספרות זולה ואת פורסט גאמפ. צריך להראות מאפיין או מגמה ולדבר עליה. אני יכול לדבר שאני אוהב את הסבנטיז, ולדבר על על ההארד רוק בלוז של לד זפלין ודיפ פרפל. אני יכול לדבר על אהבה לפרוג או לפאנק או לתנועה הפולקית של התקופה. אבל זה יהיה מוזר להגיד שאני אוהב את הסבנטיז בגלל שאני אוהב את קיס ואת קראפטוורק. אין ביניהם קשר, ואין בדיוק מאפיין חזק של התקופה שקשור אליהם. זה אהבה/חוסר אהבה ספציפי לאומנים, ולא לזייסטגייסט. אני הבאתי את הדוגמאות האלו כדוגמאות למוזיקה שמזכירה לי את הסגנון שישלוט אחר כך בשנות ה90. לא הזכרתי למשל את WATERBOYS שאני מחבב, בגלל שיש להם קטע מנופח וסוחף והם מתאימים באמת לשטאנץ של האייטיז. ואני יכול להביא באותה מידה דוגמאות אחרות. דייר סטרייטס, הם לא תבניתיים ואין להם קטע גרנדיוזי. FNM הוציאו אלבום מעולה באייטיז, מלווינז גם. ואת הפיקסיז כבר הזכרתי. את כולם אפשר לא לאהוב. אבל אין דבר שמאחד את חוסר האהבה הזה. סתם מקריות, כי כולם מאוד דומים ולדעתי קצת יותר טובים, למה שייהפך להיות פופולארי בניינטיז. כל המגילה הזאת מגיעה בהסתייגות אחת. וזה שאת מסתכלת במשקפיים של רוק. מבחינת מוזיקה אלקטרונית (שאותה אני פחות מכיר) שנות ה90 כנראה מנצחים בנוקאאוט.
למטאליקה יש אוהבים ושונאים באותה מידה. את כנראה יכולה לנחש את העמדה שלי מהכינוי. אבל האשמה בסינתטיות היא האשמה שאני לא שמעתי. אולי אני לא מבין אותו בצורה שאת מתכוונת אליו. תקחי לדוגמא את הלהיט הראשון שלהם שהגיע לMTV, בלדת הת'ראש ONE. הרבה אוהדי מטאל האשימו אותם אז במסחריות ובהתפשרות על סגנון. ועדיין, מדובר בשיר של יותר מ7 דקות, יש לו פתיחה של גיטרה אקוסטית ל2 דקות, אין לו פזמון בדיוק, הוא לא במז'ור, והוא אגרסיבי ומדכא. לא בדיוק תבניתיות, לא מבנה קבוע, ובהחלט שום דבר שסוחף. אלא אם כן כל שיר עם סולו גיטרה הוא כזה.
LOL, אף פעם לא חשבתי לתרגם את הכינוי שלך
הייתי שומרת על קצת יותר נימוסיות בחוסר חיבתי למטליקה. (אגב, העמדה שלהם בכל נושאי שיתוף קבצים לא קצת גרמה לך ממש להפסיק לחבב אותם ברמה האישית? זה קרה לי עם אומנים אחרים לאורך השנים, שכל מיני התנהגויות מעבר למוזיקה ממש הורידו לי מהם- למשל, בוב דילן)
קבל פיצוי, הנה דיסק שהקשבתי לו בלופים.
אני מקבלת את מה שאתה כותב, עם סייג אחד- אני לא מבינה איך REM הפכו ללהקת רוק. הם פופ עם גיטרה, אבל שום דבר רוקיסטי במוזיקה שלהם.
אני מנסה לחשוב איך להסביר יותר טוב, וזה מחזיר אותי שוב ושוב ושוב לזה שבסוף בכל ז'אנר מוזיקלי שאני אוהבת, אני הכי אוהבת את הפרוג ואת האילתורים והשבירה של התבניות בתוך קטע/שיר אחד. ומטאליקה, להוציא כמה הברקות כמו אוריון (ואני מעדיפה את הביצוע בלינק), עושים מוזיקה שיושבת מאוד בתוך התבנית של איך כותבים שיר. הם בסדר בתוך הז'אנר של מבנה ברור, פשוט אני פחות מתלהבת מזה. לא רק במוזיקה, כל הקונספט הזה של להשאר בתוך הקופסה ממש משעמם ומיאש אותי.
חס וחלילה, אל תמנעי ממני את דעתך הכנה כדי להגן על רגשותי. פערים בדעות הם כמו הפרוג של הויכוחים, זה משהו ששובר את הקופסה ואת התבנית ויוצר משהו חדש. אני מקווה שמה שאמרתי הוא איכשהו הגיוני.
הדעה שלך נוגעת לי בנקודה, אז אני הולך לחפור למרות שאני בטוח אצטער על זה, כי התרגילים באינטגרציה כפולה מחכים, אבל שיהיה.
אני חושב שבאופן אולטימטיבי מה שאומנות עושה זה לנסות לשלב בין סדר לכאוס. הדבר הזה נכון במיוחד במוזיקה (וגם קצת פחות בציור ופיסול) אבל יש לו הדים גם בספרות ובקולנוע (סוף סוף און טופיק). לנפץ תבניות לשם ניפוץ תבניות הוא דבר מכוער בעיני. היכולת לאתגר תבנית, לקחת אותה עד הקצה ועדין לציית לסדר או להגיון פנימי, זה הגדלות של אומנות בעיני. הרעיון קצת מעורפל, אז אני אביא דוגמאות
היחס שלי לפרוג הוא מאוד מורכב, בגלל שאני חושב שהפרוג חוטא בחטא הזה המון. אני מאוד מאוד אוהב את קינג קרימזון, ואני מאוד אוהב את ג'נטל ג'ייאנט. בעיני שני הלהקות האלו איתגרו את המבנה המוזיקאלי הקיים, אבל מציעים משהו במקום. אני לא סובל את יס, אני לא סובל את דרים ת'יאטר, בדיוק בגלל הסיבה הזאת. שבירה לשם שבירה לא מעניינת אותי ושני הלהקות האלו עושים את זה לטעמי. כמו גם ELP לדוגמא או האוונט-גארד היותר פרינג'י של פרוג כמו פאוסט למשל, אני לא סובל את זה. האמנות הכי גדולה היא בעיני לקחת עד הקצה את הסדר, לאתגר אותו, אבל לשמור אותו ברמה מסויימת. זה כשרון נדיר ולוליינות מיוחדת.
עכשו, איתגור של מבנה יכול להיות לעומק או לרוחב או לאורך. מבנים מטבעם מגבילים אותך בהרבה צורות ויש הרבה דרכים לאתגר אותם. קפקא איתגר את הסגנון הקלאסי של סיפור סיפורים. הוא עשה את זה עם פטיש על הראש ועשה את זה מצויין. אבל גם המינגווי הצליח בצורה מאוד מפותלת לקחת פשטות סיפורית קיצונית ולשלב בה המון סאבטקסט ומשמעות. זה איתגור של מבנה בצורה שונה. שניהם מציעים סדר אלטרנטיבי למשהו שהיה, אבל אחד משתמש בסדר הקיים ואחד מציע סדר אלטרנטיבי. דייויד לינץ' ניסה לעשות את שניהם, סרטים קפקאיים (מלהולנד דרייב לדוגמא) אבל הוא ניסה גם בסיפור פשוט לעשות המינגוויי (עוד און טופיק, כל הכבוד לי) היחס לסרט הזה הוא הרבה יותר מעורב מבחינת הצופים. כי זה מאוד לא קל לעשות המינגוויי.
וכאן אני מגיע לREM. אני חושב שהם לא פחות מגאונים. המוזיקה שלהם פשוטה וקליטה, פופ עם גיטרות, כמו שאמרת. בחיים לא ראיתי מלחינים שמצליחים למתוח את הקונספט של מוזיקה קליטה כמוהם. העובדה שאת אומרת לי שהם בסך הכל פופ עם גיטרות רק מדגישה את הגאונות שלהם. אני לא רוצה להלאות אותך בניתוחים, אבל קונספט בסיסי במוזיקה פופלארית זה זרימה של הבית והפזמון. אבל כאן יש מתח מסויים. הפרוג באופן כללי נוקט בגישה קפקאית של לשבור ולנתץ. הפופ הסטנדרטי מעדיף זרימה, אבל זה נורא משעמם (אני יכול לנחש את המלודיה של הפזמון ברוב להיטי הפופ אחרי ששמעתי את הבית, זה תבניתיות מסרסת). REM לא פחות ממדהימים אותי ביכולת שלהם לחדש בתורך התבנית, הפזמון הוא כביכול סטנדרטי, אבל לא באמת. הדבר הזה הוא תחושה ואין לי יכולת להצביע על משהו. אני יכול רק להצביע על השירים האלו שגרמו לי לשים לב לזה. לדוגמא MONTY GOT A RAW DEAL או דרייב. כמו בסיפור פשוט של לינץ' יש כאלו שזה עובד עליהם ויש כאלו שלא. עלי זה מאוד עובד
נ.ב.
לגבי היחס האישי שלי לאומנים בכלל ולמטאליקה בפרט. קודם כל, אני נהנה מהמון יצירות של אנשים די מזעזעים, וזה לא כל כך אכפת לי. אני יודע שהשאלה רלוונטית עכשו בגלל כל הביוב שעולה בהוליווד, אבל העובדה שרומן פולנסקי הוא חלאה לא משנה לי לגבי ההנאה מהיצירה שלו. לואי סי קיי עדיין שופך אותי מצחוק, ואלבום הבכורה של בורזום הוא אחלה למרות שווארג הוא ניאו נאצי ורוצח מורשע. לארס אולריך ברמה האישית תמיד עשה לי רושם הילד המתחכם דורש הכאפה, ולא הרגשתי איזה קשר אליו ברמה האישית.
שנית, אני לא יכול לומר שיש לי משנה סדורה לגבי הנושא הזה ספציפית. בגלל שאני לא נמצא בתוך תעשיית המוזיקה ואין לי את הפרספקטיבה הזאת. יכול להיות שיש צדק מסויים בטענות שלהם? אני לא מכיר את הנושא מספיק כדי שיהיה לי בו דעה נחרצת. בדיעבד זה היה קרב אבוד כמובן, אבל זה לא אומר שזה היה קרב בלתי מוצדק. מה גם שבזמן שזה קרה בכלל לא הייתי מודע אליו (אני מכיר את מטאליקה 6 שנים) אז אין את המטען הרגשי ואת הרגשת הבגידה שמתלווה לאומן נערץ שמתנהג בצורה שאנחנו חושבים שהיא לא בסדר
לגבי הנ.ב.
חברים שלי, רדיוהד, הוכיחו שמטאליקה סתם נודניקים. in rainbows יצא בגרסה דיגיטלית עם סכום לתשלום לבחירת הגולשים (כולל 0 כאופציה), אחר כך הוא גם הודפס על דיסק. הם הגיעו למקום ראשון במכירות בערך באותו זמן שמטאליקה תבעו מעריצים שהורידו שיר בנאפסטר. זה היה מקרה ממש פורץ דרך, כי הוא הבהיר שאומנים יכולים להמשיך להתפרנס גם בעידן הדיגיטל.
הקרב הזה היה אבוד כשחברות התקליטים ומטאליקה נכנסו אליו, היה ברור שאין שום דרך לעצור את הטכנולוגיה, בטח שאי אפשר לעצור אותה כדי להכריח את הצרכנים להשתמש בטכנולוגיה מיושנת ומסורבלת.
תעשיית המוזיקה היתה הראשונה שפיצחה את סוגיית ההתמודדות (נדמה לי שאיי טיונז היו הראשונים) כשפירקו את המוזיקה לכדי שירים שאפשר לרכוש באופן דיגיטלי במחיר סביר. ראה איזה פלא, אומנים עדיין מוכרים דיסקים שלמים, אבל במחיר יותר נח כי כבר אין הוצאות על הפלסטיק והנייר והחריטה.
סוף סוף בשנים האחרונות גם תעשיית הטלויזיה והקולנוע מתחילות להדביק את הפער עם נטפליקס ושאר שירותי הסטרימינג. הבאים בתור שמנסים להבין איך להתמודד עם הגישה החופשית הם שירותי התקשורת השונים (עיתונים וגם ערוצי טלויזיה מסחריים)
אגב, ראיתי ראיון עם לארס אולריך שטוען בתוקף שהסיבה שהם תבעו את נאפסטר זה בגלל שהייתה דליפה של גרסה לא סופית של השיר, וזה הקפיץ להם את הפיוז. הוא הודה שבסופו של דבר זה SHORT SIGHTED אבל להיות קצת טיפש זה חטא קטן מאוד ביחס לדושבאגיות אומנים אפשרית. מטאליקה אגב, הוציאה את האלבום האחרון שלה במלואו ליו טיוב באופן רשמי. וככל היא מהאמנים הכי לא אגרסיביים מבחינת הורדות התוכן שלהם מיו טיוב (בניגוד לרדיוהד, אגב) אז יש כאן הכאה על חטא לפחות
מטאליקה שרופים מבחינת לוחמה בפיראטיות
לעולם הם יזכרו בתור להקת הדושים מהבחינה הזו, הם אפילו לא היו היחידים שתבעו את נאפסטר או את המורידים הפרטיים, אבל הם היו הכי קולניים. הם לא תבעו רק על שיר אחד, הם תבעו אנשים פרטיים שהורידו את המוזיקה שלהם.
זה נכון שיש ענייני זכויות יוצרים ובטווח הקצר יש הפסדים כספיים על היצירה וכו', אבל זו double edged sward, משום שהם בעצם תבעו את המעריצים שלהם ובהמון מקרים את המעריצים שהיו בעלי פחות אמצעים (כי בסוף הניינטיז עדיין דיסקים שלטו). זה הפך את מטאליקה לדי מוקצים בהרבה מאוד חוגים באותה תקופה. אם אני זוכרת נכון (ויתכן שאני לא) כמות ההשמעות שלהם פחתה, כמות הראיונות האוהדים איתם פחתה, היתה תחושה שהם קצת דועכים. אני חושבת שזה המחיר שהם שילמו על הקרב האבוד הזה.
ויש הבדל גדול בין מטאליקה- להקה בעלת הון, לבין איזה אומן שאם הדיסק שלו יופץ בחינם ברשת, הוא לא ישיג את המינימום הדרוש כדי לקנות אוכל הביתה (אגב, את אלו דופקים בימינו בשירותי הסטרימינג השונים).
אני לא בטוחה באיזה מצב צבירה אתה היית בשנים ההן, בסוף שנות התשעים אני הייתי בתיכון, מצאתי עבודה והתחלתי להרוויח כסף. הוצאתי המון מהכסף הזה על דיסקים ועל מוזיקה, אבל היתה גם מוזיקה שלא הייתי משלמת עליה בכל מקרה, והתחושה שלי היתה שנאפסטר פותח לי צוהר לעולמות מוזיקליים שלא הייתי מכירה אחרת.
האם זה בסדר? לא יודעת להגיד, אני גם לא יודעת אם היו שירותי סטרימינג לסוגיהם אם לא היה נוצר הצורך הזה. זה פשוט התפתח ככה והגיע עד הלום.
אני לא בקיאה בנהלי רדיוהד, אך מדובר בלהקה עם אג'נדה חברתית מאוד מאוד סדורה. אני מניחה שאם הם אגרסיביים זה יותר נגד התאגידים מאשר נגד המאזינים. באופן כללי המוזיקה שלהם מאוד נגישה למתעניינים. להוריד אותה מיו טיוב זו קצת חזירות.
בשנת 2000 הייתי נער בן 14 ללא גישה לאינטרנט. הידע המוזיקאלי שלי התמצת לאוסף הויניל העתיק של ההורים שלי ולמה שאחותי הגדולה האזינה. וכך גם ההתעניינות בחדשות מוזיקה לא הייתה קיימת. ההתעניינות שלי במוזיקה קשורה אך ורק לאינטרנט, אז במידה מסויימת אני הפוסטר בוי נגד המלחמה בפיראטיות. אני בחיים לא יקנה אלבום לפני שאני עושה לו אודישן (ולרדיוהד היה קשה לי במיוחד , לכן נזכרתי בהם) אבל כל דיסק שקניתי זה רק בזכות האזנה ברשת.
למטאליקה היה עשור שלם של תאונת רכבת אחת גדולה שקשורה הרבה גם למוזיקה מחורבנת. וזה מוסר השכל, שעדיף לעשות טעויות בתחילת הקריירה מאשר לעבור עשור בו YOU COULD DO NO WRONG לפני שאתה מתחיל לעשות פאדיחות
מעניין, אז ממש נחשפת למוזיקה בלי הקונטקסט החברתי
אני לא חושבת שזה עושה אותך הפוסטר בוי של אנטי פיראטיות, אלא תוצר של החברה הפוסט פיראטית (כשהסטרימינג הפך לזמין ומוסדר חוקית).
זה גם הרגל רכישה מאוד שונה, והיום גם אני עוברת דרך האזנה מוקדמת בד"כ. דווקא לפני 17-20 שנה, לא היתה ברירה אלא לקנות אם אתה רוצה לגלות. כשהופיעה האופציה של הורדה חינמית, היא לא גרמה לי לקנות פחות היא פשוט איפשרה לי לשמוע יותר (היה לי אוסף דיסקים די ענק, הוא עדיין שוכב כמו גופה אצל ההורים שלי)
אוי נו, גם אתה משונאי Load?
האלבום הכי בוגר ואינטימי של הלהקה הזאת בפער.
אני בכלל לא משונאי LOAD. אני חושב שבתוך ה80 דקות של האלבום הזה מסתתרים 45 דקות של יצירת מופת. אבל להקה שבוחרת להוציא את 160 הדקות של LOAD וRELOAD עם ים הפילרים שלהם ולא אלבום עקבי ומהודק מלא במוזיקה נהדרת, היא להקה שהשתן עלה לה לראש ושחושבת שכל צואה שלה זהב. הלך הרוח הזה גרם לה לתבוע את נאפסטר, והלך הרוח הזה גרם לה למשבר שבעקבותו הם יוציאו את הפאדיחה שקוראים לה סיינט אנגר.
גייב ניואל (מקים מפתחת משחקי המחשב Valve) אמר כבר ב-2011
שפיראטיות זה בעיה של שירות ולא של מחיר.
אייטונז, נטפליקס וסטים (ועוד רבות אחרות) הוכיחו שכשמדיה היא זמינה, מיידית, קלה להשגה ומתומחרת באופן הוגן, אנשים יהיו שמחים לשלם עליה.
עכשיו אנחנו רק מחכים ששאר החברות ידביקו את הפער ויבינו את זה גם.
אני חושבת שזה שילוב
אנשים שמחו שיש להם מענה במחיר נח אחרי שסגרו להם את נאפסטר. כנ"ל לגבי נטפליקס.
כל השירותים האלו צמחו בארה"ב ומשם התפשטו למדינות מערביות שיש בהן פיקוח רב יותר על פיראטיות. זה גם הוריד את הנגישות של תכנים פיראטיים ויצר צורך גם במקומות פחות עשירים או מפוקחים (כמו ישראל).
בהחלט יש פה גם שירות חכם, משום שהשירותים האלו הצליחו ליצר לעצמם יתרונות. אייטיונז הרבה פעמים הציעו מוזיקה הרבה יותר מהר מחנויות הדיסקים, ובכלל מדיום השמיעה עבר לMP3 וייתר את הצורך בדיסקים (שהפכו פשוט למשקל עודף), וכשפתאום זה הפך להיות הגיוני הם נפתחו לשאר העולם.
מה שאיפשר לנטפליקס להתפשט ברחבי העולם היה הסדרות הבלעדיות שזכו לחותמת איכות (בית הקלפים). פתאום נהיה שווה לשלם על השידורים החוזרים שלהם, כי מקבלים גם סידרה טובה.
נו, הסכמתי איתך בפיסקה השניה
לנפץ תבנית לשם הניפוץ זה לא רק מכוער, זה גם מיותר (חברתית), זה מרד שנובע מהמניעים הכי ילדותיים נטולי כל משמעות. אני מסתובבת בעולם ומחפשת דברים שילמדו אותי משהו חדש ויגרמו לי לחשוב בצורה חדשה. אנשים שנמצאים בתלם או שיוצרים בתוך התלם מאוד יתקשו להמציא או לגלות משהו חדש.
רק שאז כתבת שELP לא טובים. שמעת את טארקוס? הוא קצת יותר שמיע מהראשון. אתה יודע ששני הדיסקים היותר מסחריים של קינג קרימזון היו עם גרג לייק שאז עבר לELP ואז הכל ב2 ההרכבים הפך להרבה יותר משונה, נכון?!
אני עדיין מסכימה עם רוב הדברים שלך. התכוונתי אפילו להסכים עם חוסר החיבה שלך ליס ודרים ת'יאטר. למען הדיוק, את דרים ת'יאטר לא כל כך הבנתי במעט ההאזנות שיצאו לי, ויס יותר קשים, אבל אפשר להנות מהם בתנאים הנכונים.
מעניין שהדוגמאות הספרותיות שלך הם שני סופרים שהסבו לי המון סבל, הקריאה שלהם היתה לי כמעט בלתי אפשרית ובערך מאותה סיבה (המינימליזם). בדיעבד הסיפורים נשארו איתי לאורך זמן, אני מבינה את הגדלות של שניהם, אבל לא נהניתי. אני דווקא אוהבת את האומנות שלי מוצפת בפרטים.
לא עושים מספיק סרטים שמנסים להתרחק מהתבניות המיינסטרימיות ולצערי תמיד כשיוצא סרט שהוא קצת מוזר, הוא גם מתקבל בביקורות מעורבות והצלחה חלקית בקופות, וזה חבל. בסוף כל שוברי הקופות הם עוד מאותו הדבר, רעש לבן.
[סתם בהערת אגב, הדיון הזה יצא ממש נחמד. מצאתי את עצמי בימים האחרונים מקשיבה להרבה מוזיקה שלא שמעתי כבר המון זמן וכניראה שעכשיו השיא עם snow goose, תודה]
לא הקשבתי לטארקוס, נשברתי אחרי הST. יש גם משהו בדומיננטיות יתר של קלידים שמפריעה לי, שקשה לי להאמין שמשתנה. אבל אני אסמוך עלייך ואני אנסה לתת לזה שמיעה בהזדמנות.
גם אני מצאתי את עצמי חוזר למוזיקה בעקבות הדיון (נתתי לDEATH WALKS BEHIND YOU האזנה נוספת) חוץ מזה שזה היה אאוטלט לדיונים אותם אני לא מקיים בדרך כלל. אז אני מחזיר תודה
הדומיננטיות של הקלידים לא משתנה, אל תפתח ציפיות כאלה
(ל"ת)
לא דיברתי על מטאל בהכרח. דיברתי באופן כללי על יצירות שמצליחות להיות מגה פופולאריות.
וAIC נחשבת גראנג' רק בגלל שהיא להקה מסיאטל בתחילת שנות שנות ה90. היא בנפשה להקת סטונר/סלאדג'.
לגמרי איתך לגבי לימפ ביזקיט
(ל"ת)
לא בטוח אם זה נחשב
אבל אני תמיד מוצא את ספיידרמן 3 ובאטמן לנצח מהנים בטירוף
אין לי סרט אבל יש לי סדרה
משחקי הכס.
סדרה מוערכת ומרתקת בהחלט, גם כיפית לעתים, אבל היא גם טראשית ומטומטמת ברמות.
הכותבים מזלזלים בצופים מאז הסצנה הראשונה, סינדרום הפרק התשיעי, היא כתבה מחדש את הספר על עירום לא הכרחי, שני השחקנים הראשיים גרועים בקטע של משחק, היא מלאה סצנות משעממות תחת, כל סצנה שנייה בעונה הראשונה היא איזה סיפור שמספרים על זמנים עברו, העולם מלא דמויות מנבלות פה שרק רוצות לאנוס ולהרוג ילדים קטנים, לדות'ראקים אין מלים שאומרות תודה…
מי אלה ״שני השחקנים הראשיים״ לדעתך?
כי פיטר דינקלידג׳ הוא אחד הראשיים והוא מלך העולם.
מה שאפשר להגיד על עוד הרבה שחקנים שם
לנה היידי, ניקולאי קוסטר ולדאו, שון בין, מייז וויליאמס, ועוד הרבה מחברי הקאסט שהם שחקנים טובים מאוד. והיא ממש לא מלאה בסצנות "משעעמות תחת" כמובן שכמו בכל ספר שקיבל עיבוד לסרט, יש איזה קטע של אלה שקראו לסבול מכל שינוי קטן ולהרוס לעצמם את חווית הצפייה. לא פגשתי את האדם שלא אהב את הסדרה וזה לא בגלל שהוא קרא את הספר או שהוא פשוט לא אוהב פנטזיה.
היי, אני אדם שלא אוהב* את הסדרה וזה לא בגלל שקראתי את הספר ואני לא אוהב פנטזיה
לגבי השאלה של מיקה: שני השחקנים הראשיים הם קיט הרינגטון ( שמשחק את ג'ון צנון) ואמיליה קלארק (שמשחקת את דנירז, שככל שעולה מספר התארים לשם שלה, ככה יורדות מספר הבעות הפנים שהיא מסוגלת להפיק או העניין שיש לי מעלילותיה).
* – אוהב זאת מילה מסובכת. בגלל צורת הצפייה שלי בה היא סיפקה לי שלל חוויות נחמדות ובדיחות פנימיות, אז החוויה שלי ממנה חיובית סך הכל – בלי קשר לסדרה. אם הייתי מתבקש לצפות בה, נניח, לבד? הייתי מייאש במהרה ומפתח מרירות רבה כלפה. אז אפשר להחליף את "אוהב" ל"מעריך"? כי אני בהחלט לא מעריך את הסדרה הזאת – בטח לא מכמות ההייפ שעשו ממנה.
האמת שחיכיתי לתגובה הזו
וכן באמת נכון יותר להחליף את "אוהב" ב"מעריך"
לינה הדי היא שחקנית איומה עם מנעד של הבעה וחצי בקושי
הרבה לפני משחקי הכס היא הצליחה לא להרשים אותי עם משחקה העצי ("שליחות קטלנית: עלילות שרה קונר", קומדיה רומנטית בריטית שהיא ופייפר פראבו מתאהבות ועוד סרט מתחילת שנות ה-00' עם ג'יימס מרסדן וג'ושוע ג'קסון).
אתה מתכוון למשחק השמועות
שבאמת היה סרט גרוע ומאכזב (בהתחשב בנקודת המוצא המעניינת שלו), למרות שלדעתי המשחק שלה דווקא היה הדבר היחיד הטוב בו. אני יודעת שהרבה אנשים לא מתרשמים מהמשחק שלה, אבל אני מאוד מתחברת לסגנון המשחק שלה, ויותר מזה, לקול שלה. אני יכולה לעצום עיניים ולהקשיב לחיתוך הדיבור שלה מבלי להשתעמם לרגע.
כל סרט של וויל פארל
לא משנה כמה הוא מטופש וכמה הוא כתוב רע, ולא משנה כמה המשחק של וויל פארל מוגזם והספלסטיק חסר כל קשר, אני סאקר (פאנץ') שלו. הוא מצחיק אותי גם כשהוא לא מצחיק.
אה, וImagine that שלהפתעתי ראיתי פעמיים. איש עסקים שמקבל עצות עיסקיות ממלכת החלומות שמתחת לשמיכה של הבת שלו. מטומטם, צפוי, קלישאתי אבל עובד.
ממליץ על Stranger than Fiction.
שאולי כן ראית, אבל נוכח ההתייחסות רק למשחק מוגזם וסלפסטיק, יתכן שלא.
ראיתי, נהניתי מאוד.
אני אוהב הופעות דרמטיות של כוכבים קומיים, הן מראות פן נוסף ביכולות שלהם והרבה פעמים מפתיעות לטובה.
אני זוכר סרט עם ג'יימס מקאבויי (אם אני זוכר נכון) ואנג'לינה ג'ולי שמסובבים בו כדורי אקדח, בולעים סכינים, ואחווה של רוצחים שמחליטים את הקרבנות מקריאה בסמרטוטים . בקיצור אוסף של חמש עלילות של הסרטים המטומטמים ביותר שהתאספו ונילושו לסרט אחד מפגר ברמות. ונהניתי מאוד מכל רגע מפגר
"מבוקש". קלאסיקת טמטום.
וזה לא סמרטוטים, זה "נול הגורל".
לגמרי מבוקש,
סצינות אקשן שנשארות אחלה גם אחרי כמה צפיות בכבלים, ואחת הפעמים האחרונות שאנג'לינה ג'ולי פיזרה כריזמה בטונות על המסך.
גם מקאבוי נהנה מכל רגע, עד כדי כך שב'אקס-מן: ההתחלה' הוא משחזר בסצינה מסוימת כמעט אחד לאחד תעלול שהוא שהוא למד מאנג'לינה ב'מבוקש'.
אה, ואיך יכלתי לשכוח -
"300".
זה סרט מספיק מוכר באתר הזה על כל שלל קוראיו הבנות והקקוסינלים, ונאמר כ"כ הרבה על הטמטום של הסרט הזה במשך השנים שאין לי מה להוסיף. אבל עליי הטמטום הזה עובד, ולראות את זה עם אנשים שבאמת לא קולטים את הבעייתיות שבחברה הספרטנית ומסתכלים על הסרט הזה בהערצה מעצים את הצחוקים. העניין הוא גם שיש לי שני סוגים של הנאה מהסרט הזה: אחת בקטע של "כ"כ רע שזה טוב", אבל מדי פעם אני גם צופה בו בראש של "זה בעצם הכל הפוך על הפוך והוא בעצם פארודיה על הפאשיזם המגוחך של הספרטנים" (ש, כאילו, תכלס עוד נשמע הגיוני בהתחשב בזה שספרטני מספר אותו). רק לא לעשות את זה *כל* הזמן כי אז עוד תתחילו לפקפק שזה לא סרט כזה רע, גם לי יש את הרגעים האלה.
* עובדה מעניינת וחצי קשורה: לא מזמן גיליתי (לעצמי, אולי אתם כבר יודעים על זה מזמן) שלמרות מה שניתן לחשוב ממבט ראשון, נשים בחברה הספרטנית היו במעמד הרבה יותר קרוב ושיוויוני לגברים מאשר בערי יוון האחרות (ביחס לתקופה, כמובן) והן אפילו אומנו בתוכנית אימונים כמעט זהה לזאת של הגברים – גם כי לפי ההיגיון כדי שיוולדו לוחמים מושלמים צריך שלשני ההורים יהיו נתונים טובים בריאים, וגם כדי להיות בסופו של דבר קו ההגנה האחרון לעיר במידה וכל הצבא הראשי נופל בקרב (הסרט אפילו איזכר את זה כשלאונידס אומר לאחשוורוש "בהתחשב במה שראיתי מהחיילים שלך כבר היה עדיף לי לשלוח את הנשים שלנו להילחם בך"). וואלה, בכיף הייתי רואה סרט על הנושא הזה. זה יהיה סיפור היפוך מגדרי (טוב, סוג של, אני לא מנסה להיכנס פה להיסטוריה אלטרנטיבית) מהסיבה הנכונה, ולא רק לשם ההיפוך.
Watchmen
"זאק סניידר" זו אחת הקללות היותר כבדות בארסנל שלי; את 300, סאקר פאנצ' ואיש הפלדה שנאתי ממבט ראשון, ואת בנ"ס כבר לא טרחתי לראות – אבל ווטצ'מן ממש נגע באיכות (נגע, ומיד בעט). כל פעם שאני רואה אותו אני מתעצבן מחדש – בעיקר בגלל הכורח הפסיכוטי של האדם הפגום הזה להפוך כל דבר לבלט של אלימות אולטרה-מסוגננת ושדיים סופר-קופצניים. בגדול, הוא לקח את אחת מיצירות הקומיקס הגדולות בהיסטוריה, ונתן לה עיבוד מהימן ב-90 אחוז – אבל עשרת האחוזים החסרים הם בדיוק הנשמה והמסר של אותה היצירה… אז אני מתעצבן כל פעם מחדש, אבל, איכשהו – עדיין נהנה (בגלל רורשאך, ובגלל השחזור אחד-לאחד של כמה מהדפים האהובים עלי, וגם בגלל האפור שמסיבה כלשהי עובד כאן).
פגום
כי מי שיוצר יצירות אומנות בניגוד לטעמך הוא בן אדם פגום ; נכון
the gods must be crazy!
(אני לא סגור אם השם בעברית זה האלים משתוללים או גולם נפלו על הראש)."פרנק?פרנק?מה זה הרעש הזה?""עצרתי אותו אדוני".גם הסרט השני הוא יצירת מופת של טמטום ותמײַמות וכיף.שמעתי שיש גם סרט שלישי.שאר היקום כל כך חסר חשיבות
זה כנראה סרט ממש גילוי פלזרס כי אף אחד מחוץ למשפחה שלי לא צחק.מצד שני,אף אחד לא ראה את זה עם אבא שלי אז זה די מובן.זה סרט מאוד צפוי,קל מעוד לנחש איזו שטות טיפשית הדמויות יעשו עכשיו,והוא עדיין הכי מצחיק בעולם.ממש תענוג.לא מזמן צפינו ברבי ג'קוב ורצו לגרש אותי מהבית(תכלס בצדק)כשאמרתי שאולי הוא לא נופל ממנו בהרבה.ממש כיף לראות סרט עם דמויות טיפשות בכזה קטע חמוד.גם הסרט
אתה ממשפחה דרום אפריקאית במקרה?
זה פחות או יותר הקאלט הכי גדול שיצא מהמדינה הזאת (והוא מקבל משמעות מעניינת אם מחשיבים את העובדה שהוא נעשה של בות'ה, הנשיא שתחתיו דרום אפריקה נכנסה למעורבות הכי גדולה שלה במלחמה בנמיביה, שזה איפה שהסרט מתרחש).
לא ממש, אבל תודה על פיסת המידע הזו.ידוע לך אגב מה השם הרשמי בעברית? אני צריך לפתור אחת ולתמיד את הפרט הקטן הזה.
וסליחה על חוסר הקוהרנטיות בתגובה הקודמת.
"כולם נפלו על הראש".
(ל"ת)
לסרט קוראים "כולם נפלו על הראש"
בתחילת שנות ה-90 הסרט הזה וה"פנג הלבן" היו הסרטים שאליהם היית לוקח את הילדים שלך אם הם היו בבגיל המתאים. הרבה ישראלים מכירים את הסרט הזה
סרט מצויין
לא הייתי קורא לו גילטי פלז'ר. הוא תמיד נחשב לסרט טוב גם בעיני מבקרים וגם בעיני צופים. לומדים אותו גם באדמיה ויש לו 95% בrotten tomatoes
האמת שסרטים כאלה,שנחשבים ל"בידוריים למהדרין" מרגישים לי כמו בזבוז זמן על חשבון סרטים שיכלו לפוצץ לי את המוח והלב.אז סרט כזה שכל מטרתו היא להעביר שעתיים בכיף,בקלות נחשב בגילטי פלזר.גם אם שופטים אותו הקומדיה,צריך להודות שההומור שלו צפוי מאוד.ולמרות זאת הוא נפלא אז זה ממש מתאים לדעתי להגדרה.
נחמד לשמוע שיש לו עוד מעריצים(או שבעצם זה נורא ואיום!!זה סרט רק שלי ושל המשפחה שלי ואסור לאף אחד אחר לגנוב לנו אותו!!אררררר הדיקטטור שבי מאוד כועסססס!).
ולא ממש הבנתי מה מלמדים עליו באקדמיה. לדבר בושמנית?לסגור את השער?מהותו הפנימית של הבקבוק בעולם?
הגילטי פלז'ר הכי גילטי שלי
גריז 2.
זה סרט גרוע להפליא, כישלון קולנועי קולוסאלי… ואני יודעת את כל המילים לשירים שלו, ואוהבת אותו יותר מאשר את גריז המקורי.
אולי זה בגלל שראיתי אותו בגיל ממש צעיר, לפני שראיתי את גריז 1, ולפני שגיבשתי איזשהם סטנדרטים קולנועיים/מוזיקליים. בכל מקרה עד היום זה הסרט הכי גרוע שאני פשוט לא יכולה שלא לאהוב.
הגילטי פלז'ר שלי הוא פחות סרט אחד
אלא קשור בהרגלי צפיה. אני יכולה לראות את אותו סרט (או לקרוא את אותו ספר) עשרות פעמים, ביחוד כשמדובר ביצירות יותר קלילות וחסרות משמעות.
אני מאוד נהנת מסרטי אקשן של הניינטיז ותחילת האלפיים, מידי פעם כשבא לי סתם להנות מערב קליל וריקני אני יכולה לצפות (בפעם המיליון) בסרטים כמו המתווך, או הזה עם וויל סמית שמצלמים אותו מכל מקום בגלל שמישהו נתן לו USB. בשנים האחרונות קשה לי למצוא פנינים שיושבות על הנישה שסוג הסרטים האלו ממלא בחיי, אולי קצה המחר קצת כזה גם.
אויב המדינה? לדעתי סרט נהדר
מסוגת "זה שאתה פרנואיד לא אומר שהם לא רודפים אחריך"…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
צפיתי בו יותר מפעם אחת, ובהנאה רבה.
מתלבט בין האזרח קיין לתותי בר
איש חסר טעם. אני יודע:(
הצעות לתמונה קבוצתית
– סרט שאני שונא וכולם אוהבים
-סרט שאני אוהב וכולם שונאים (לא בדיוק גילטי פלז'ר)
-סרטים הכי טובים לפי במאים ( בוחרים במאי וכל אחד יכתוב מה הוא הכי אוהב ממנו)
-סרטים הכי גרועים לפי במאים
-סרטים ישראלים הכי טובים
-סרטים אנטי ישראלים הכי טובים
-סרטים עם הטוויסטים הכי טובים (בעייה רצינית של ספויילרים)
-סרטים נטולי טוויסטים הכי טובים
-סרט מארוול הכי טוב
-סרט די סי הכי טוב
-סרט שודים הכי טוב
-סרט כל אנשים צדיקים הכי טוב
-סרט אוטוביוגרפי הכי טוב
-דמות פיקטיבית הכי טובה
-סצינות שמשלבות שירים הכי טוב (כנראה שיש יותר מדי אבל אני מאוד אוהב כאלה אז יהיה נחמד וכו)
-סרטים כל גרועים שזה אדיר הכי טובים
-סרטים כל כך "איכותיים" שזה מעפן הכי… מעפנים
-הסרט האהוב עליי אובבייסלי צריך להגיע מתישהו
-פרק מועדף בסיינפלד
-סרטים שהם רקוואים לחלום הכי טובים
-עדיף שיהיה יותר שורות ופחות אנשים בכל שורה כי ככה אתה תופס יותר אנשים בלי להתרחק יותר מדי ועדיין אפשר לזהות פרצופים.
אני יודע שאני עייף אבל מה קורה בשורה האחרונה?
זה בדיחה? רפרור למשהו שאני לא מזהה כרגע?
הצעה לאיך לעשות תמונה קבוצתית
(ל"ת)
סרט אקשן הכי טוב.
(ל"ת)
אגב, הבחירה שלי ב"סרטים שהם רקוויאם לחלום הכי טובים"
זה "כחול מושלם".
אופ טופיק - פיגומים
מרגיש שחובה לעשות ביקורת על הסרט הישראלי המוצלח הזה. משחק אמין, עלילה טובהף ירידה לפרטים ונוגע המון. חובה
הפלז'ר שלי זה האדסון הוק.
סרט שלא קיבל הצלחה כספית או אהדה ביקורתית, ותמיד נכנס לקטגורית ה"מההה" של ברוס ויליס, אבל הוא שילוב נהדר בין סרט שודים לנונסנס. הוא קופץ בין עלילה רצינית לסצינות מטופשות, עם דמויות שהמניעים שלהן נעים בין לא ברורים, למטופשים, לכוס קפוצ'ינו. בקיצור, כל פעם שהשם "האדסון הוק" מופיע בממיר, אני מעביר.
יש לי רק דבר אחד להגיד
Bunny, ball ball !
Hear hear!
(ל"ת)
מקגייוור
לפני כ10 שנים קניתי את מארז הסדרה בDVD. וראיתי משהו כמו 5 עונות בזמן קצר מאד.
ונהנתי. ומשום מה הפסקתי.
אז אני לא יודע אם זה מתאים להגדרה של גילטי פלז'ר, כי זה לא שאני רואה את זה שוב ושוב, אבל מצד שני, אני עדיין רואה את עצמי צופה בסדרה עוד פעם מתישהו בעתיד.
* אם כי יותר סביר שאני אצפה בסדרה כשתהיה טכנולוגיה מתאימה לשנות את התסרוקות של כולם.
גם אני! אבל לא עברתי את העונה הראשונה
או שאולי סיימתי אותה ונתקעתי בשנייה…? כבר לא זוכרת.
לצערי הסדרה לא כ"כ מחזיקה מעמד בקצב ובתחכום שהתרגלתי לו מאז…
היא עדיין מהנה אותי למדי, אבל אני לא יכולה לצפות בה במרתון כי זה קצת יותר מדי.
בכל מקרה לא הייתי מגדירה אותה כ"חטא מענג" ("מים גנובים ימתקו"?) אבל מצד שני, אני לא מגדירה כך שום דבר… אז אני כנראה לא דוגמה. אבל מקגייוור הייתה אחלה סדרה, וריצ'ארד דין אנדרסון הבלונדיני שולת לנצח נצחים!!!!!1
שלי זה ספייס וורלד, של הספייס גירלז
כמו "Hard day's night" אבל אפילו יותר מטופש, ומאידך, המון הומור מילולי והופעות אורח. בלי מסרים, עלילה קלושה, ורק בדיחה אחרי בדיחה, כשרובן משחקי מילים. גם הטריילרים היו כאלו, וברובם היו בדיחות שלא הופיעו בסרט, אבל העבירו את האווירה היטב.
קומדיות להקות מטופשות אחרות גם חביבות עלי, כמו אלו של הביטלז. זה נחשב ז'אנר?
Help נכנס בעיני לקטגוריה של גילטי פלז׳ר
רק משום שהוא לא נעשה בכוונה כסרט ילדים. הוא יותר טוב מהמון סרטים מצויירים.
help?
אתה מדברת על צוללת צהובה? כי Help! נעשה עם שחקנים אמיתיים.
הכוכב בhelp הוא רינגו שמנסה להנצל מרצח על רקע דתי
השחקנים מחזקים את הלהקה.
אני מבדילה בין סרטי הביטלס שלי
אוקיי, הבנתי את חוסר הבהירות בהודעה שלי
עלילתית הוא הרבה יותר ילדותי מהמון סרטים לילדים, הייתי צריכה לדייק את זה ולא לכתוב ״סרטים מצויירים״.
גם צוללת צהובה פחות ילדותי ממנו בעיני (וגם שם העלילה לא באמת מורכבת).
הביטלס לא היו שחקנים אמיתיים... (אם כי סביבם היו כמה)
בעיקר לא על הסט של HELP שבו הם עישנו, התמסטלו, לא ממש טרחו ללמוד את התסריט ובעיקר העבירו את הזמן בשלל אתרים אקזוטיים (פחות או יותר הסיבה שהם הסכימו לעשות אותו). תכלס, צודקים (ולא אשמתם שהתסריט עד כדי כך מטומטם). לא נורא; השירים עדיין אחלה, ואפילו בצבע…
HELP מטופש להחריד אבל להרגיש אשמה כשאני צופה בביטלס?!
זה אוקסימורון.
או, ספייס וורלד היה חינני מאוד לשעתו, אבל לא הרבה יותר
טרחתי לצפות בו בקולנוע וזהו בערך, אולי מתישהו באיזה ערוץ סרטים. חשבתי שיש לו פוטנציאל להיות סרט קאלט, אבל זה לא נקלט.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
גם המבקרים בשעתו השוו אותו (משום מה) ל"לילה של יום מפרך", אבל הוא הרבה יותר דומה ל"ג'וזי והפוסיקטס" (לא מבחינת איכות, מבחינת האווירה והסגנון הכללי). בקיצור, בעיניי הוא רחוק שנות אור מ"לילה של יום מפרך" המשובח, סרט כתוב ומבוים נפלא שהיטיב לתפוס את הביטלמניה ואת הוואי הלהקה בצורה נהדרת (ועם המון חן והומור מענג, ללא שמץ אשמה) עד שלפעמים קשה להאמין שכולו מתוסרט (טוב, למעט סבא של פול). לא מסוגלת לכמת את כמות הצפיות הביתיות שלי (בקלטת וידאו ללא תרגום, אח"כ קלטת וידאו עם תרגום, DVD מקומי, DVD מיובא מארה"ב ובסופו של דבר בלו ריי…) + בקולנוע בתשלום (כשהוא עשה קאמבק מוזר לפני כחמש-עשרה שנה, או מתי שזה לא היה) + הקרנה מעותק חבוט בסינמטק (שלפניה נשאתי הרצאה קצרה). בקיצור, אם הוא מוקרן – אני שם!
What dreams may come
או בעברית "לחלום אותך" אם אני זוכר נכון. סרט קיטשי בטירוף על החיים אחרי המוות אבל אני פשוט מת על האפקטים והויזואליה שלו. תמיד מתרגש בכל ה"נקודות הנכונות" כמו ילד.
כמו כן בז'אנר הקומדיה, כל מה שסת' רוגן מופיע בו. לקח לי זמן להבין את זה אבל ממש כל סרט שהוא מופיע בו. גם הממש גרועים.
the age of adellin
סרט שלא בולט בשום דרך וכולם שכחו ממנו שנייה אחרי שהוא יצא – גם הביקורות היו די קוטלות. אבל הוא מסוגת הfeel good שפוגש את הרומנטי-דרמה-מדעי (?) על אישה שלא מזדקנת עקב תאונה. שום דבר בתסריט לא הגיוני מבחינה הסתברותית ואני מודה שאני נהנה ממנו מאוד ויכול לצפות בו פעם-אחר-פעם.
הגילטי פלז'ר השני שלי הוא הרבה מאוד זמן "JFK :תיק פתוח" שהוא סרט מצויין מבחינה אומנותית אבל בעייתי לגמרי מבחינת תאוריית הקונספירציה שהוא מנסה לקדם על רצח קנדי והאג'נדה הבעייתית (לפי דעתי) של אוליבר סטון (שטוען שהקומפלקס הצבאי-תעשייתי וג'ונסון רצחו את קנדי). כל זה אחרי שנים של חקירות סנאט, חקירות של עשרות חובבים, חקירות בליסטיות ואינספור נסיונות חוזרים ונשנים למצוא שם יותר מיורה אחד. אני בכל זאת צופה בו שוב-ושוב כל כמה שנים מאז שצפיתי בו לראשונה בשנות ה-90 המאוחרות.
שאלה רטורית
קלולס!!!
זה פשוט סרט נפלא!
צפיתי בו לא מזמן כל כך אחרי שנים, וכל כך נהניתי. זה לא משהו שקרה לי עם קומדיות רומנטיות מאותן שנים, הוא פשוט מעולה.
ממש לא שייך לקטגוריית הגילטי-פלז'ר
הסרט לא רק היה להיט קופתי כשהוא יצא, הוא קיבל ביקורות מצוינות.
הוא משוייך אוטומטית לז׳אנר
של נערות קלילות, לפני שבנות רעות יצא, הוא התקבץ יותר עם קומדיות רומנטיות מאשר עם סרטי נעורים. גם היום לא שמעתי אנשים מזכירים אותו ביחד עם פאריס ביולר ומועדון ארוחת הבוקר. בעיני הוא טוב משניהם, אבל תודעתית הוא משוייך לז׳אנר שמשום מה מוגדר גילטי פלז׳ר.
בלי שום קשר לז'אנר, הוא נחשב לסרט מצוין עוד כשהוא יצא.
אני לא חושב שזו אי-פעם היתה בושה להגיד שאוהבים את הסרט הזה.
זאת די בושה כשעברת את גיל 30
ואיך אתה מגדיר גילטי פלז'ר? לפי כמה זה מבייש?
בעיניי הכוונה לסרט חסר עומק או הזוי ושאתה עדיין נהנה ממנו/ראית אותו יותר מ 3 פעמים/מצטט ממנו וכו..
אני לא בטוחה שאנשים שלא עברו את גיל 30 יודעים מה זה קלולס
(ל"ת)
קלולס סרט נהדר!
צפיתי בו פעמיים בקולנוע ועוד אי אילו פעמים לאחר מכן (וקניתי את ה-DVD). לאחרונה אפילו מצאתי את עצמי צופה בו ביוטיוב באחד הלילות (עד שנשברתי, כי האיכות הייתה קטסטרופה; אבל אשמתי שהתעצלתי לשים את ה-DVD…). חוץ מזה אין הרבה סרטים (ואז עוד היו פחות) שנכתבו ובוימו ע"י אישה. איימי האקרלינג עשתה עבודה נהדרת, וגם הקאסט היה נפלא: אלישיה סילברסטון הייתה מושלמת, פול ראד חמוד כתמיד, בריטני מרפי ז"ל כמעט בלתי ניתנת לזיהוי… דונלד פייזון מ"סקרבס" (לעתיד) וכמובן ויזיני!
איכשהו אף פעם לא נקלט לי
שבריטני מרפי מתה, וכל פעם שאני קוראת את זה זה מפתיע אותי מחדש.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
ומדהים לחשוב שעברו יותר מ-20 שנה מאז קלולס ופול ראד נראה כמעט בדיוק אותו דבר. הוא וג'ארד לטו כנראה חולקים איזו עליית גג עם פורטרטים מזדקנים שלהם.
קלולס נמצא בנטפליקס ישראל.
חבל להתאמץ עם יוטיוב או עם דיוידי [זה עדיין דבר?].
וזה סרט נהדר בכל צורה שלא ברור לי איך אפשר לקרוא לו גילטי פלז'ר.
אני לא מנויה... וה-DVD על המדף זמין עבורי בחינם
יוטיוב הוא לא מאמץ, זו בדיוק הנקודה… זו הייתה ברירת המחדל של "אני עצלנית מכדי לקום מהספה".![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
איש הפלדה
אמנם הדעה הרווחת עליו היא שהוא בינוני ולא שהוא נורא, אני חושב שהוא סרט גיבורי העל הטוב ביותר אחרי טרילוגיית האביר האפל (כלומר אחרי השניים הראשונים, הייתי שם אותו גם מעל עלייתו).
יכול להיות שזה בגלל שאני פשוט לא כל כך אוהב את הזאנר, ככה שסרטי מארוול בעיקר משעממים אותי אבל איש הפלדה היה בעיניי שילוב של אוריג'ין סטורי חביב ולא נמרח, שמסתיים בשליש אחרון פשוט מטורף שמספק את האקשן שתמיד רציתי מסרט גיבורי על.
אם כבר עושים סרט גיבורי על, למה לא ללכת דרגון בול בכל הכח? סרט שאני באמת חושב שהיה הרבה יותר מהנה מכל מה שמרוול או פוקס הוציאו. (גם את ספיידרמן של ריימי אגב, אהבתי יותר מהם)
אייס ונטורה: בלש פראי
שזה ההמשך. אני כל הזמן קורא שהסרט הזה הוא חיקוי חיוור ולא מצחיק לסרט הראשון וזה נורא מעצבן אותי. מבחינתי הסרט הראשון הוא חביב ומצחיק לעיתים אבל הסרט הזה הוא כמה רמות מעל. הסצינה עם הקרנף היא אחת הסצינות המצחיקות ביותר שאי פעם ראיתי.
עוד בחירה מז'אנר אחר הוא "אזרח שומר חוק". מאוד התפלאתי מהציון הנמוך שלו בRotten tomatoes (רק 26%). ג'רארד באטלר אשכרה משחק טוב בסרט הזה ולמרות שהעלילה שלו מופרכת והסוף מאוד מאכזב זה עדיין אחד הסרטים היותר מהנים שראיתי.
הבמאי של אייס ונטורה עשה סרט נוסף שאולי עלול להיות ראוי לתואר
"קונג פאו" – יצירת מופת של טמטום שכנראה מוכרת יותר בזכות הקרב קונג פו של הגיבור נגד הפרה CGI, למרות שזה בהחלט לא החלק המוצלח ביותר בסרט, או אפילו ב10 המוצלחים שבו. מעין עליית מדרגה מהרעיון של "טייגר לילי" של וודי אלן, שבו הבמאי לקח סרט קונג פו נשכח, הכניס את עצמו ואחרים לנעלי הגיבורים בעזרת עבודת אפקטים די מרשימה (או לפחות, מרשימה בעיני אני הנער שראה את הסרט כמה פעמים) ואז עשה בדיחות על נשים עם ציצי אחד, דיבוב לא נכון ("I implore you to reconsider"), פרסומות בסרטים, בכי טיפשי וסגנונות לחימה טיפשיים של קונג פו ("face to fist style, how you like it?") עם קינוח של אזכור מעט ביזארי למלך האריות.
מהיר ועצבני הראשון והחמישי
ואני לא מתבייש בזה. אם כי יש לי חבר שהוא מעריץ גדול של 'ג'ק וג'יל', בו אני קצת מתבייש.
הראשון הוא סרט אקשן חמוד
שכולל אפילו סצינה אחת ממש נהדרת עם אחלה יישום לעיקרון ה-show don't tell.
https://www.youtube.com/watch?v=4E45IR21l8s
מה שכן, זה ממש ממש מוזר לראות אותו היום ולהפנים את ההבדלים בינו לבין מה שנהיה מהסדרה הזאת בימינו. כשבאמת חושבים על זה זה אחד הפרנצ'ייזים שעברו את התהליך הכי משונה כאילו, אבר. יום אחד מישהו יצטרך לנתח את זה ואולי נלמד מזה איזה משהו על הוליווד.
מודה שלא הבנתי
מה מיוחד בסצינה הזו, סתם מונטאז'…
אמרתי במיוחד? אמרתי מצויין.
(ל"ת)
יכול לצפות בסצינת הכספת שוב ושוב בלי שימאס
(ל"ת)
מילים ולחן
קומדיה רומנטית קלישאתית לחלוטין שמצליחה גם לצחוק על תעשיית המוזיקה וגם לתת לה כבוד, הפסקול מעולה והרפרנסים לשנות השמונים פשוט מדוייקים. יו גרנט ודרו ברימור פשוט יודעים לעשות את העבודה וגם שחקני המשנה (בראד גארט, והחמודה מ"מפגשים מהסוג האישי" ששכחתי את שמה) פשוט חמודים.
אני לא חושבת שהסרט לכשעצמו הוא גילטי פלז'ר. אני חושבת שכקומדיה רומנטית הוא די מוצלח, אבל זה מסוג הסרטים שבן אדם נורמלי רואה פעם אחת, נהנה ושוכח מהם. אולי משאיר את הערוץ פתוח כשהוא נתקל בזה מתישהו בטלויזיה. אני פשוט מסוגלת לראות את הסרט הזה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. זה הגיע לרמה שבחתונה שלי המשפחה שלי ארגנה לי flashmob הפתעה עם POP goes my heart.
הוא החליף אגב את הנשיא מאוהב – הגילטי פלז'ר הקודם שלי, שוב על אותו עקרון – הוא די מוצלח כשצופים בו פעם אחת, אבל שם זה אמור להגמר. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים שפעם כשטסתי לגרמניה והיה אותו בדיבוב לגרמנית בטלויזיה במלון – אז פשוט תמללתי אותו למי שהיה איתי בחדר מילה במילה.
חס ושלום פעם אחת! זה סרט גאוני
אחד האהובים עליי (טרחתי לקנות בבלו ריי אחרי שכבר היה לי ב-DVD. זה ממש נדיר אצלי). לגמרי PoP went my heart מהדקה הראשונה בצפייה הראשונה וגם באין ספור אלה שבאו אח"כ. הוא כ"כ לא מוערך פחות מהמידה שהוא אפילו הוקרן באיזשהו מפגש עין-הדג, סוג של (לפני איזשהו טקס אוסקר? אני זוכרת די במעומעם).
לעומת זאת "הנשיא מאוהב" לא עורר בי רצון לצפות בו שוב, אף על פי שמאז התאהבתי בבית הלבן של סורקין… (וחרשתי עליה בלי סוף) אבל אני לא כ"כ מתחברת ליצירות אחרות שלו. ניסיתי את Sports night, הרשת החברתית, הסרט על סטיב ג'ובס, אפילו "בחורים טובים" – לא נפלתי. "סטודיו 60" התחילה מעולה אבל התרסקה במהירות, ו"חדר חדשות" דווקא הייתה לא רעה, אבל שוב ושוב אני מקבלת תחושה שכבר אין לו הרבה מה לספר והוא בעיקר ממחזר. אה, והוא לא מצטיין בכתיבת דמויות נשיות ובעיקר כותב רומנים גרוע. עדיף שלא תהיה שום אינטראקציה רומנטית בין הדמויות שלו כי זה אף פעם לא מוצלח ובסוף גולש לשמאלץ.
אולי בכל זאת אני צריכה לתת לנשיא מאוהב הזדמנות שנייה, כי הפעם הראשונה הייתי בקולנוע (או באופן כללי באותה תקופה) ובחלוף כ"כ הרבה שנים, נראה לי שבשלה השעה.
לגבי הנשיא מאוהב
אני כנראה לא דוגמא, אני אוהבת כל דבר של סורקין.
במשך שנים שני הסרטים האהובים עלי היו הנשיא מאוהב ובחורים טובים, ובכלל לא ידעתי אז מי זה סורקין ושבכלל יש קשר בין הסרטים האלה. רק אחרי שיצא הבית הלבן ( ולקח לי כמה שנים בכלל להתחיל לראות את זה) גיליתי מי זה סורקין ועשיתי את החיבור.
אני לא חושבת שיש יותר מדי דברים של סורקין שלא חרשתי עליהם – כולל כל הסדרות ורוב הסרטים.
אבל בכל מקרה לאוהבי הבית הלבן, זה מגניב לראות הנשיא מאוהב כי ממש רואים שם את הניצוצות שהפכו את הבית הלבן למה שהוא.
סרט
שאף אחד כנראה לא מכיר וראיתי הרבה יותר מדי פעמים זה "לאקי ברייק" סרט מתוק-מתוק עם רגעים עצובים ממש ורגעים קורעים מצחוק. מסוג הסרטים שנקטלים פה אבל לא ברמת ברור לי למה.
יש מצב שמישהו פה מכיר אותו?
האויב שבפנים.
בעיקר 2-4. סרטים ממש גרועים ודביליים, אבל ממש ממש מגניבים, ועם זומבים. וקרבות מגניבים נגד זומבים, בניגוד למתים המהלכים למשל. זהו, אין לי יותר מה להגיד.
Power Rangers in Space
אז ככה. לפני אני לא זוכרת כמה שנים, שידרו שידורים חוזרים של Power Rangers בטלוויזיה. ובמקרה נפל שהשעות שצפיתי בהן היו השעות ששידרו את עונה 6, שזאת הגרסה בחלל. הייתי קטנה, אז התעניינתי וצפיתי. נהייתי מכורה תוך פרק. בכיתי, התלהבתי והתרגשתי כאילו זאת מינימום אופרת סבון. אבל אז זה אז ולמי אכפת מה קרה לפני שנים כשצפיתי בערוץ הילדים, ובכל זאת, זה הפאוור ריינג'רס ויש לזה קהל יעד די ברור. אז מה הנורא בכל הסיפור הזה? שאני עדיין אוהבת את זה.
צפיתי בכמה פרקים לפני שנה בערך ועדיין אהבתי את זה. התרגשתי במיוחד כשדיברו על סיפור האהבה בין אנדרסון לאשלי. נו בסדר, אז הוא היה קיטשי, וההתערבות של הריינג'ר החדש ביניהם היה הדבר הכי פחות מקורי שקיים. העונה הזאת צולמה ב-1998 והאיכות גרועה, המפלצות נראות נורא, גם בקטעים הכי מפתיעים מבינים שהתסריט צפוי להחריד, האיפור הופך את הנשים לליצניות, האפקטים מגוחכים והמשחק ביזיוני ברמה שאני יכולה לשחק אותו ביותר דרמטיות. טוב, זה הפאוור ריינג'רס, ועוד עונה שלא קיבלה ביקורות טובות במיוחד. ואחרי שעברתי את גיל 10 לא ציפיתי מהפאוור ריינג'רס להיות סדרה איכותית. מה אני אגיד? הנוסטלגיה כנראה עושה את שלה. זאת סדרה מטופשת ומביכה להחריד, אבל אני מתה על זה.
אני חייבת להעיר בהערת שוליים שהדמיון המוזר בין ספינת החלל שלהם לבין הטארדיס גורם לי דיסוננס קוגניטיבי.
גברים בחלל
(הראשון כמובן, כל השאר הם עובדתית גרועים או לא סרטים).
יש שיטענו שבדומה ל300, הסרט הוא ביקורת על חברה פשיסטית יותר מהאדרה שלה. הם כנראה צודקים. אבל זה עדיין סרט די מטומטם ומאוד מהנה לצפייה.
גברים בחלל
סרט דיי טיפשי אבל כל כך נהנתי ממנו עד שראיתי את כל הטראש שהגיע כסרטי המשך.
יומני הנסיכה
הייתה לי התלבטות רבה בנוגע לסרט שאבחר כאן, כשהיו לא מעט מועמדים נוספים: 'שישי הפוך' ולינדסי לוהן בגרסה 1.0 הכובשת, 'היץ" של וויל סמית', כמה סרטים של האחיות אולסון (כן כן), 'פוקימון כוחו של האחד' שרק הנעימה של לוגיה עושה לי צמרמורת בכל פעם מחדש ולפעמים (לעתים יותר מידי קרובות) אני צופה בו שוב כשאף אחד לא רואה, או 'ענן אטלס' שהוא אחד הסרטים אבל אני לא מרגיש אשם בכלל בנוגע לאהבה שלי אליו. ועוד רבים אחרים.
בסוף החלטתי לכתוב על סרט שראיתי לראשונה ביחד עם כל המשפחה כשהייתי בן עשר, ומאז ראינו אותו ביחד הרבה יותר מידי פעמים.
סרט מלא בקלישאות, קיטשי ברמה דביקה אבל כזאת שמשאירה אותי דבוק לספה בכל פעם מחדש. אני זוכר כמעט את כולו בע"פ מ'עוד פעם ישבתי על מישהו', דרך 'אומרים שלכל תמונה יש אלף מילים, ולך יש שתיים' ועד ל'because you saw me when I was invisible' האגדי, המגוחך והאלמותי.
נכון שהסרט הזה הפך לסוג של להיט, אבל באמת שאין לי כ"כ מושג למה. כאמור, ים של קלישאות וקיטש שבד"כ אני לא סובל, סרט מאוד צפוי שמציג נושאים בצורה רדודה ואולי אפילו קצת פוגענית, אן האת'ווי כרגיל הרבה יותר מידי מתוקה (אבל מקסימה) ולכאורה אין משהו שבאמת יצליח להסביר לי למה אני כ"כ אוהב את השיט הזה.
אבל אני אוהב אותו מאוד.
כמו כן, ג'ולי אנדרוז שולטת.
ואיך אפשר שלא להתאהב בהקטור אליזונדו תגידו לי?
ענן אטלס לא מתקרב להיות גילטי פלזר. היתה לו פה ביקורת טובה מאוד שבגללה ראיתי אותו וזאת הסיבה שהפסקתי לסמוך על השיפוט של הכותבים פה
ממש לא! מה נסגר אתכם? אתם כותבים אחלה סרטים
כתובים, מבוימים ומלוהקים היטב, ברמת הפקה גבוהה. למה שמישהו ירגיש אשם כשהוא צופה בהם? (פעמיים רק בקולנוע, והייתי בת 20+, כן?). לא כל קומדיה קומנטית / סרט נעורים (או בעיקר נערות) וקיטש הוליוודי עשוי היטב ראויים בכלל להישקל כ"חטאים מענגים". אלה סרטים פופולריים שנעשו לקהל הרחב, והוא נענה בהמוניו (ובצדק) ולכן הם הצליחו.
ממה מיה
הסרט נבנה על שירים של להקה שאני מאוד אוהבת, ABBA. השחקנים נהדרים, ולכאורה- איך סרט שהכל נעשה בו נכון יכול לצאת כל כך גרוע ומקסים בבת אחת? אז זהו, שלא הכל מושלם. אם נתעלם לרגע מיכולת השירה של פירס ברוסנן (או חוסר יכולת במקרה שלו), העלילה, עד כמה שניראית אפשרית, מסתיימת ב- "הי, אני מאושרת שיש לי שלושה אבות!". באמת? אצלי שלושה אבות מתחבר עם ארבע אימהות, ואחד אלוהנו. מופרך לחלוטין, ממגנט ונפלא. גילטי פלז'ר מושלם.
מאמא מיה הפתיע אותי לטובה
לא טרחתי לפזול לכיוונו כי יש בי עוינות בסיסית למחזַמרים המבוססים על שירים קיימים, אבל מתישהו יצא (שודר בטלוויזיה) והייתי המומה שהצליחו לטוות שירים של אבבא לכדי עלילה סבירה למדי ולא מביכה (בניגוד לשירה של ברוס פירסנן שהכאיבה לי פיזית בעצמות). הורשמתי עד כדי כך ששילמתי כמה מאות שקלים על כרטיס להפקה שהגיעה לישראל לפני כמה שנים (עונג צרוף, היה שווה כל שקל). Mamma mia, here I go again!
סוף סוף האתר חזר לעבוד.
ידוע מה הבעיה?
בחר לך את התשובה הרצויה:
א. נינג'ות
ב. נינג'ות מהמאפיה
ג. גרבילים נינג'ות מהמאפיה
ד. רוחו של ויליאם הנרי הריסון שמספרים שרודפת אתרי אינטרנט כל ירח מלא (לאלה שיטענו שלא היה ירח מלא בתקופה הזאת, ובכן – הריסון היה קצת גרוע עם כל הקונספט מלכתחילה)
ה. התקפות לא ברורות על האתר
ו. אותו הדבר כמו מקודם, אבל עם נינג'ות
!!Guilty pleasure .... Hudson Hawk
רעיון טפשי, עלילה טפשית וחבורה של שחקנים נחשבים, מתנהגים כאילו נפגשו לסופ"ש כדי להשתכר ולעשות צחוקים… ואני אוהב את זה.
וואלה, טוב
הסרט הראשון הוא כנראה "סופר מריו" – זה נחשב לסרט הכי גרוע בכל הזמנים בעיני כמה אנשים ובוודאי הסרט הכי גרוע שמבוסס על משחק וידאו. אבל כנראה שגם בתור ילד איכשהו זיהיתי את העובדה שכל ההפקה הייתה פארסה אחת גדולה ולכן התחברתי אליו (יש קטע ביו-טיוב של Gaming Historian שמראה את הפיקו, או יותר נכון – לא ממש הצליחו להפיק אותו).
כל כך אהבתי את הסרט, עד שקניתי את הספר שעשו על פי התסריט שלו (כן, מישהו היה עד כדי כך מזוכיסט בשביל לעשות לעצמו את זה…)
סרט נוסף שראיתי רק פעם אחת, אבל ברור לי שזה היה חתיכת סרט מטומטם שנהניתי ממנו בטירוף הוא "אבולוציה" – זה סרט עם גרעין רעיוני נהדר ששואל מה היה קורה אם היו יצורים שהיו מתפתחים יותר מהר מאיתנו.
ציפיתי לזה שבסוף הסופר אדם כמעט ישמיד את האדם, אבל במקום זה קיבלתי סרט על דינוזאורים מעופפים שעושים "קה קה" ודיוויד דוקבני אחד שמנסה לשחק אותה רציני כשכולם סביבו מפליצים בדיחות מהתחת…
"טאקר ודייל נגד הרוע" ו-The scribbler
הראשון הוא קומדיית אימה חצי-פארודית על שני rednecks שיוצאים לחופשה בבקתה ביער ונתקלים בחבורת קולג' שבטוחה שהם רוצחים סדרתיים. הסרט הופך את רוב הקלישאות של הז'אנר על הראש, בעיקר תודות למשחק המעולה של אלן טודיק וטיילר לאבין בתפקידים הראשיים.
השני הוא באמת גילטי פלז'ר- סרט קומיקס טראש סוג ב' על בחורה (קייטי קאסידי, בהופעה שגורמת לי לכעוס על הבזבוז שלה ב"Arrow") עם פיצול אישיות במוסד לחולי נפש שמנסה לפענח מי רוצח אנשים במוסד. זה זול, מטופש, ומשום מה ממש אהבתי את זה.
מלך האריות 2
כמה שאהבתי את הסרט הזה!
טענתי בזמנו שהוא טוב כמו הראשון. האחים שלי הזדעזעו מההשוואה.
דיג'ימון הסרט
הסרטים הקצרים המקוריים הם טובים למדי (חוץ מהשלישי מבניהם שהוא נטו זבל) ולדעתי האסון האמיתי בסיפור זה לא הדיגי ראפ כמה שיהיה גרוע זה שמקלקלים סרט טוב וסרט מדהים בכך שמלחימים אותם ייד עם סרט גרוע וקוראים לזה סרט יחיד
"פיץ' פרפקט"
(הראשון, רק הראשון)
מזל שאני לא צריך להסביר למה.
בשבילי זה כדורגל שאולין של סטיבן צ'או
סרט שלא רק מגזים, הוא לוקח את ההגזמה ובועט בה בוולה מופלא ישר לחיבורים. העלילה היא בסיסית למדי, אבל משהו באיגוד הכולל של ההומור הביזארי, העולם המיוחד שנבנה במהלכו ודחיקת רף המופרכות שוב ושוב ושוב, מצליח להקסים אותי כל פעם מחדש. מסוג הסרטים שאני מסוגל לראות מאות פעמים בשידורים חוזרים.
kung fu hustle מזכיר במידה מסוימת את הצביון הזה, אבל הוא לא ממש מצליח להגיע לאותם פסגות.
כדורגל שאולין הוא נהדר לחלוטין
שוב, לא יודע אם כן גילטי פלז'ר-לא גילטי פלז'ר אבל פשוט סרט מבריק.
אלאדין 2
עוד משהו שלא ראיתי שהוזכר פה
"פרדי נגד ג'ייסון". הסרט הזה נהדר. כתבתי ב'תמונה קבוצתית' הקודם שסלאשרים זה התת-ז'אנר האהוב עלי בקולנוע, ואולי הסרט הזה לא מהאיכותיים שבהם אבל בהחלט מהמהנים יותר. יש בו את כל הטרופס של סרטי סלאשר אבל עם רמה הרבה יותר גבוה של קאמפ, והוא כולל שני רוצחים שמתישהו שוכחים מלהרוג את הילדים כי הם עסוקים בלכסח אחד את השני. ואיך אפשר לשכוח סצינות כמו שג'ייסון הורג אנשים בזמן שהוא עולה באש, או שפרדי קרוגר – הרוצח המפחיד האגדי – הופך להיות זחל CGI עם נרגילה. סרט כל-כך מטומטם אבל כל-כך מבדר.
הרוזן ממונטה קריסטו
אני יודע שהביקורות עליו שהוא גרוע והכל אבל אני ראיתי אותו שהייתי עדיין צעיר ומאמין בפנטזיות והוא הכניס אותי לסיפור בצורה נהדרת, ממש הזדהתי עם אדמונד(צועק דאנטס בלב במבטא ) ונהנתי מהסרט ועדיין אני נהנה ממנו ורואה אותו פעם בכמה זמן.
ברור לי שיש שם שימוש מוגזם בקלישאות ופתרונות פשוטים לדילמות אבל עדין סרט קולח ומבדר ובקיצור פלז'ר
וספוילר קטן שברור מאליו מתי שהוא בורח ורץ על החוף בצעקות והפירטים מסתכלים עליו באירוניה והדו קרב שנוצר כתוצאה זוהי סצינה מעולה והכי אהובה עליי מהסרט
300 עלייתה של אמפריה
לא הסרט המבריק של העשור אבל ממש נהנתי מהקישוריות שלו לסרט הראשון והיה מגניב לראות סרט שהוא לא פריקוויל או סיקוויל אלה שניהם ביחד. משהו שלא נראה לי שנעשה בעבר.
"הסנדק 2" רוצה להחליף איתך מילה
(ל"ת)
נדמה לי שהסברתי את הגילטי פלז'ר שלי (גם כז'אנר וגם ספציפית על סרט מסוים) באתר זה לפני שנים רבות… הנה:
http://www.fisheye.co.il/crazy_beautiful
המצב לא השתנה מאז…
הגילטי פלז'ר שלי זה סרטי קאיג'ו.
אני מדבר על הסרטים הישנים. גודזילה, גאמורה, מות'רה וכל החבר'ה. זה שפוט כיף טהור ונונסנס מוחלט.
והכי כיף? שיש מלא מהם. כל פעם שבא לי אני יכול לבחור אחד רנדומלי, ועדיין להנות כל פעם מחדש.
אבל כמה ממש בולטים לטובה:
Invasion of the Astro-Monsters
Godzilla VS Space Godzilla
Destroy all monsters
Wizard of Speed and Time
יש פה עוד מישהו שמכיר את הדבר הזה? זו אחת מפיסות הטראש הייחודיות ביותר שנתקלתי בהן.
מייק ג'יטלוב היה איש אפקטים מיוחדים שיצר כמה סרטוני סטופ-מושן מרשימים בשנות ה-70, והפך את הפופולרי שבהם, Wizard of Speed and Time, לסרט באורך מלא. טוב, סוג של – הסרט הזה הוא אוטו-ביוגרפיה מינכאוזנית על הפקת הסרטון ההוא, עם ג'יטלוב בתפקיד עצמו.
מייק הוא, כפי שמשתקף מההופעות הפומביות שלו ומהאתר שלו, מגה-גיק ליברטריאן היפראקטיבי קווירקי ונודניק לא נורמלי. בסרט הוא מציג את עצמו כוורקהוליק מיוסר אך אופטימי בעל כוחות על שנלחם בברנג'ה ההוליוודית וברגולציות ממשלתיות על זכותו ליצור קולנוע ולזכות בהערכה המגיעה לו. הסרט הזה דחוס עד אפס מקום באפקטים מיוחדים מיושנים אך חינניים, הומור ילדותי ומריר (שילוב מדהים), רפרנסים, מסרים סודיים וגימיקים אחרים (בשלב מסוים מייק מדגים את היכולת שלו לשהות מתחת למים במשך 2 דקות). האגומניה של ג'יטלוב מתבטאת בדרכים תמוהות – הוא תוקע שם קטעים מעבודות קודמות שלו ותמונות מהאלבום המשפחתי, משדך לעצמו בת זוג שמתמוגגת ממנו ללא הרף, וסצינת הסיום היא פשוט ביזארית. ולמרות כל חוסר הטעם יש שם קסם וינטאז'י מסוים, וקשה שלא להעריך אפילו קצת את כל הזיעה שהושקעה בו.
אחרי הכשלון הלא מפתיע של הסרט, ג'יטלוב עבד על האפקטים המיוחדים של "רוח רפאים" מ-1990 ואחרי זה עשה פחות או יותר כלום. יש אוסף זעיר של גיקים שרואים את הסרט הזה כיצירת מופת סודית ואת מייק כגאון טרגי; אני רואה אותו כמו דון קישוט – אקסצנטרי ואף נלעג לעיתים, אבל גם מעורר חמלה מחד והשראה מאידך.
הסרט מופיע כולו ביוטיוב. בהצלחה למי שינסה למצוא עותק מקורי.