*** בפעם האחרונה בהחלט – ספוילרים ***
עשרים וחמש אלף, תשע מאות ועשרים שניות
עשרים וחמש אלף, תשע מאות ועשרים רגעים לטוב ולרע
עשרים וחמש אלף, תשע מאות ועשרים שניות
איך מודדים איכות של עונה?
בדמויות, באפקטים,
בכוסות קפה לא מוסתרות
בדרקונים, בזומבים,
בקרבות, במזימות
בעשרים וחמש אלף, תשע מאות ועשרים שניות, איך מסכמים עונה אחרונה?
מה לגבי אכזבה, מה לגבי אכזבה,
עונה של אכזבה, עונה של אכזבה
(מתןך הגרסה הווסטרוסית של “רנט”)
ובכן, חברים, הק(י)ץ כבר כאן. קצת יותר משמונה שנים מאז שידור הפרק הראשון אי שם בתחילת העשור, הגענו אל סוף הסיפור. כמו בכל סדרה, ל“משחקי הכס” היו רגעים מוצלחים יותר ופחות, ובין אם צפיתם מאז שהתחילה או שעשיתם בינג' של הכל שבוע שעבר, כנראה שרובכם חשבתם אותו דבר: “וואו, זה ממש הדרדר אחרי שהם עקפו את הספרים”. כמו שאמר סטארק מסויים מפרנצ'ייז אחר, חלק מהמסע הוא הסוף. אז איך הסתיימה הסאגה שהיא “משחקי הכס”? ובכן…. היה יכול להיות יותר טוב.
אחרי קצת שיטוט במעלה המלך (שכנראה צריכה שם חדש וקצת פחות חגיגי, כמו “נווה אפר”) טיריון מוצא את אחיו ואחותו קבורים יחדיו בהריסות מתחת למצודה האדומה. המוות שלהם מאוד עצבן אותי בשבוע שעבר ולא אמור להיות לי אכפת מזה בכלל, אבל לעזאזל, פיטר דינקלג' שחקן ממש טוב, בסדר? למרות מערכת יחסים לא פשוטה עם משפחתו, בסוף טיריון הצליח להשאר הלאניסטר האחרון שעומד. מה שגם אומר שכל החובות של המשפחה עברו אליו עכשיו. בהצלחה עם לשלם אותם.
דאני נואמת מול החיילים שלה (או לעצמה, בזמן שהחיילים שלה עומדים במרחק עצום ומחכים שהיא תסיים לעשות עם השפתיים. אחד מהשניים) ו-אוקיי, חכו רגע, אנחנו בטוחים שהלא-טמאים האלה קיבלו את שמם בצדק? כי למרות שלכאורה הרבה מהם נהרגו, איכשהו מרגיש כאילו המספר שלהם גדול יותר אפילו משהיה במקור. למעשה, לדברי תולע-אפור, יש אלפים מהם! אולי כפיצוי על המחסור באיברי רבייה הם מקבלים יכולת לצרף אליהם אנשים אחרים ע"י שכפול, כמו הסוכן סמית'? גם העניין עם הצבא הדות'ראקי שהושמד-כליל-אבל-בעצם-אולי-לא עדיין מבלבל אותי. נו טוב, מניח שדימויים נאצים לא נראים מאוד מרשימים עם עשרים חיילים.
למרות שעד עכשיו ראינו שאויבים של דאני – או אפילו כאלה שרק מסרבים לקוד בפניה – נהרגים במקום ללא משפט, טיריון, שפלוס מינוס יורק לה בפנים, סוטר לה עם כפפה ואז בועט לה ברגל, מקבל נו-נו-נו נשלח למאסר. כמה נוח. ג'ון מגיע לבקר אותו ומתפתח ביניהם ויכוח שעוד לא החלטתי אם הוא נשמע כמו שרשור תגובות בפורומים של הסדרה אחרי הפרק הקודם או איך שהיוצרים מנסים להצדיק בפנינו את ההחלטה של דאני. בעצם, אולי זה ניסיון שלהם להצדיק אותה לעצמם. והיי, תראו את זה, לשם שינוי מישהו אומר לג'ון שהוא כן יודע משהו. מי אמר שאין דבר כזה פיתוח דמויות?
ג'ון הורג את דאני, והאמת שלא ראיתי את זה מגיע. דווקא בגלל שזה נראה מאוד צפוי, חשבתי שאולי וייס ובניוף יפתיעו אותנו עם עוד קפיצת נינג'ה של אריה. אבל לא, ג'ון פשוט דוקר אותה כשהם מחובקים, עוד מוות קלישאתי ולא מספק. כדי להציל את המצב, דרוגון מגיע, רואה חרב תקועה בדאני, מחליט שחרבות הן כעת אויבותיו המושבעות והופך את כס הברזל לשלולית הברזל. אולי הוא למד קצת מההתנהגות הילדותית של אמא שלו: אם היא לא תשב על הכס, אף אחד לא ישב. הוא לוקח את הגופה שלה ועף אל האופק, אולי כדי לחפש את אניה בוקשטיין, שתחיה אותה בחזרה.
חמש שנים לאחר מכן – סתם, לא, עברו רק כמה שבועות – טיריון מובא מול מועצה של ראשי הבתים, שכוללים את החבר'ה מווינטרפל, גנדרי, סאם, את “נו, הזה, איך קוראים לו”, את "רגע, זה הבן-דוד שלהם שינק מאמא שלו בעונות הראשונות?!" ואת הנסיך החדש של דורן, שלא אומרים איך קוראים לו כי למי לעזאזל אכפת מדורן. טיריון מתחיל לדבר (למרות שתולע אפור מתעל את כל צופי העונה הזאת ואומר לו “כולם שמעו מספיק מילים ממך”) ואחרי שסאם מנסה להציע שיטה דמוקרטית ונענה בלעג קולקטיבי, טיריון מציע שהמלך החדש לא יהיה הפוליטיקאי הכי מוצלח או איש הצבא הכי מנוסה. לא, לא, זה הגיוני הרבה יותר מדי. המלך החדש צריך להיות האחד שיש לו את הסיפור הכי טוב, שזה כמובן "בראן השבור". אממממממ, מה?!
תראו, לדעת לספר סיפורים זה בהחלט כישרון שתמיד טוב שיהיה, לא סתם עושים פסטיבל שלם סביב זה. אבל כדי למלוך על שבע – סליחה, שש ממלכות (סנסה עושה וינטרפלקזיט ואומרת שהצפון ישאר ממלכה נפרדת. יארה באותם רגעים מכה את עצמה בראש ושואלת את עצמה איך היא לא חשבה על זה קודם), כדאי שיהיו לך קצת יותר כישורים מזה. חוץ מזה, נכון שטיריון הציע לבראן בעונה הראשונה להפגין את הנכות שלו "כמו שריון" כדי שלא יוכלו להשתמש בה נגדו, אבל "בראן השבור" זה לא… זה לא הכינוי הכי טוב למלך. לאיזו ממלכה הייתם יותר חוששים לפלוש, זאת של "איוון האיום" או זאת של "איוון הצולע"? ועוד משהו – מה בראן מה, אשכרה לכל דמות אחרת שם יש סיפור יותר מוצלח ומעניין מזה של בראן! לעזאזל, אני בטוח שאפילו לנסיך חסר-השם מדורן קרו דברים מעניינים יותר. הגופה של ליאנה מורמונט תהיה מלכה טובה יותר. מה בראן, מה?!
אבל אחרי שהסיבה הזאת משכנעת משום מה את שאר האצילים, בראן הופך להיות מלך ונראה שהדברים במעלה המלך לאט לאט חוזרים לשגרה. סאם סיים לכתוב את הספר ונתן לו שם פואטי שכולם כבר ניחשו כבר לפני כמה עונות; בריאן עושה עריכה לערך של ג'יימי בספר קורותיהם של שומרי המלך; והמועצה הקטנה מתכנסת שוב, כשרק חסר אפקט של קהל צוחק אחרי כל משפט של ברון וזה יהיה אחלה סיטקום. כמו כן, שאלה זריזה – למה בראן צריך עדיין “שר לחישות” אם הוא יודע כל מה שקורה? מה יכול להגיד לו ילד קטן ומסכן שהוא לא יכול לגלות על ידי שיגור המחשבות שלו ישירות לתוך היריבים שלו? עזבו, לא משנה.
ג'ון חוזר אל החומה ופתאום מחליט שהוא כן מתייחס לגוסט. משהו פה קצת חשוד. יודעים מה, לא נשמע לי מופרך שבעקבות התלונות על ההתעלמות שלו מגוסט, אחרי שהפרק שודר ההפקה התקשרו לקיט הרינגטון, השכירו מצלמה ואלתרו סצינה שהוכנסה לפרק בלילה לפני רק כדי להרגיע את המעריצים. האחיות סטארק והאח טרגריאן (איזו השפעה הייתה לחשיפה הזאת בעצם, חוץ מלהלחיץ את דאני?) הולכים כל אחד לדרכו. The end.
ובזאת תמו שידורינו. הרבה סדרות מאבדות גובה ככל שהן מתקדמות, אבל העונה הזאת הרגישה כמו צניחה חופשית בלי מצנח. הבעיה שלי עם רוב האירועים היא לא שהן קרו, אלא שהן קרו מעכשיו לעכשיו, בלי תהליך. היוצרים הציבו לעצמם קו סיום ואם כדי להגיע אליו היה צריך לעגל פינות או לעשות עיקופים בשבילי עפר שלא ברור איך הגענו אליהם, זה מה שהם עשו. כנראה שגם סוף פחות צפוף לא היה מספק את כל הצופים, אבל אולי הייתי פולט פחות אנחות יאוש בכל פרק. ועם זאת, על כל מגרעותיה, אין הרבה סדרות כמו “משחקי הכס”, מבחינת רמת הפקה, השפעה תרבותית ושימוש ל“שיחות ברזיה” של אנשים במשך שנים. לכתוב על העונה הזאת בהחלט היה יותר מהנה מלצפות בה. מקווה שגם אתם הפקתם מזה קצת הנאה, בין אם מהקריאה או הדיונים. מי יודע, אולי נסקר עוד סדרות בעתיד. מקסימום נתראה שוב באחד הספין-אופים שמתוכננים לה. לילה טוב ו-ואלאר מרגוליס.
אחלה ביקורות
העונה קצת פחות
כה מאכזב שככה נגמר...
באמת צניחה חופשית, מצאתי את עצמי אומר בסוף הפרק "וואו זה היה גרוע!" – באמת לא חשבתי שאסיים ככה צפייה בפרק של GoT.
* אפשר להחליף את התמונה בכתבה לדאני עם כנפיים בבקשה ;)?
מאוהבת בביקורת עוד לפני שקראתי את כולה
פישלייק ענק על גרסה מצויינת ל-Seasons of Love (שאולי צריך להיקרא כאן Seasons of Disappointment? לא מצטלטל טוב באנגלית), שמתנגנת לי בראש כבר מהרגע הראשון שקראתי אותה.
עכשיו אני אפילו יכולה ללכת צעד קדימה ולדמיין מחזמר על יוצרי סדרת טלויזיה מצליחה שלא יודעים איך לסיים אותה במגבלות הזמן וזמינות השחקנים ולכן הופכים אותה לשואו מופרך במיוחד…
לגבי בראן
התחושה שלי במהלך הצפייה הייתה זהה לתחושה בביקורת, דהיינו מה????? (רק שקט מאוד כדי לא להעיר את הקטנות). ואז קראתי את 11 הנימוקים של אמנון הררי מ"הארץ" וחשבתי לעצמי שיש משהו בנקודות אותן הוא מעלה.
אז למה זה עדיין מפריע לי?
התשובה טמונה בעצם העובדה שמישהו צריך היה לקום ולנמק את ההתפתחות העלילתית הזאת מלכתחילה. הלא אם הכותבים היו עושים את עבודתם נאמנה בעונות האחרונות, כפי שעשו בראשונות, גם הידרדרותה המוסרית של דאינריס וגם עלייתו לשלטון של בראן בהחלט לא היו זקוקים להצדקות מחוץ לסדרה, גם אם עדיין היו עשויים להיות מפתיעים. מקסימום הם היו מצריכים צפייה חוזרת. הדוגמה הטובה ביותר בסדרה למקרה של הפתעה שהתבררה בדיעבד כהגיונית היא החתונה האדומה, אשר מצד אחד הפתיעה לא מעט צופים, אך בצפייה חוזרת ממש ניתן לראות את המהלכים שהביאו להתרחשותה. ההתפתחויות העלילתיות בעונה הזו היו אולי ההתפתחויות המתבקשות בסופו של דבר עבור הדמויות, אך היעדר עבודת הכנה מספקת עבורן והניסיון להאיץ תהליכים כדי לסיים הכל מהר מנע מהן להיראות ככאלה בזכות עצמן, וזה מה שמצער אותי כל כך.
מה שהכי מפריע לי עם בראן
זה שבדיעבד זה די מובן שהוא נבנה להיות מלך – כמות ההשקעה בדמות שלו במנותק משאר העלילות הייתה שנייה אולי רק לדנאיריז. אז נכון שבעבר הייתה יכולה להיות כזאת השקעה בדמות רק בשביל להגדיל את ההלם כשהורגים אותה, אבל עדיין – היה צריך לעשות עם זה משהו.
הבעיה היא שאולי בראן נבנה לקראת ישיבה על הכס, אבל זה לא בא לידי ביטוי בהתפתחות הדמות שלו. התפקידים שלו בעונות האחרונות היו עורב-עורב-עורב=עורב-פתיון-מלך. כמו דנאיריז שהייתה כובשת-כובשת-כובשת-כובשת-רוצחת-עם, ההתפתחויות האלו הגיוניות אבל לא מנומקות. זה כאילו שגררמ תיאר את הסצינה האחרונה ("בראן השבור הוא המלך, הכסא הרוס, סאנסאה היא מלכת הצפון, אריה הולכת מערבה וג'ון יוצא לצפון"), וכל שאר העונה הייתה תירוצים איך הם יגיעו לכאן.
הוא לא הופיע בכלל בעונה 5
(ל"ת)
על אחת כמה וכמה
(ל"ת)
הוא לא הופיע כמעט בכלל באף עונה חוץ מהשתיים הראשונות
ליטל פינגר שמת כבר מעונה 7 ולא הופיע בשתי הפרקים הראשונים היה יותר ממנו, דאבוס ובריאן שהצטרפו רק בעונה השנייה היו יותר ממנו, וזה רק במספר פרקים, גם שהוא הופיע מאז העונה השנייה זה היה מקסימום לסצנה בפרק
הזלזול בצופים
זה מה שמפריע לי פה, כמו שהפריע לי באבודים.
הסדרות האלו ליוו אותנו במשך שנים, כל אחת בתורה נהייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות של העשור, עם עשרות אלפי פורומים ובלוגים וכתבות ו-יוטובים וויכוחים וניתוחים שנוצרו סביבן.
ועם כל זה בסופו של דבר יושבים הכותבים ומצפצפים עלינו. הכותבים של אבודים הודו בראיונות שלפני כל פרק הם חשבו מה יראה מגניב, בלי מחשבה להגיון או איך זה יתחבר עם שאר העלילה. והצופים יכולים לנתח עד שתשבר להם המקלדת. מסתבר שהכותבים של משחקי הכס הקדישו בערך אותה כמות של מחשבה לסדרה שלהם (עונות 5-8). וזה מרתיח אותי.
במיוחד בעונה האחרונה, כשמישהו ניסה לדבר איתי על ההתפתחיות בעונה אני פשוט סירבתי. אני מוכן לדבר על חוסר הכשרון של הכותבים, אבל לא על העלילה. למה שאני אשקיע יותר מאמץ בסדרה ממי שכתב אותה? ופה אסיים.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8_%D7%9C%D7%A0%D7%92#%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%98%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8
איוון הצולע אולי נשמע עלוב, אבל תימור הצולע היה אחד הכובשים הגדולים בכל הזמנים.
שלא נדבר על אבא של קרל הגדול, פאפין הגוץ.
(ל"ת)
וגם אייבר חסר העצמות מהויקינגים
(ל"ת)
במשפט אחד
אני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות להתאכזב מסדרות כמו משחקי הכס בעתיד
בכל זאת ולמרות הכל,
תודה על החוויה.
כל כך נכון
חסרות סדרות שיעשו לי את מה שמשחקי הכס עשתה לי בשנים האלו
מה שמשחקי הכס היה צריך להיות
תראו את גומורה…הסדרה האיטלקית.
משחקי הכס בגרסת המאפיה ומושלמת…מה שמשחקי הכס יכלה להיות אבל לא הצליחה…
חוויה? כבר 2 עונות החוויה כואבת בעיניים
אין ספק שההשקעה ניכרת אבל שהעלילה מחוררת ונשארנו רק עם אקשן אז אפשר פשוט לראות סרט של זאק סניידר מאשר 8 עונות שמסתיימות במפח נפש .
חייבת רק לתקן משהו
טיריון לא אמר לבראן ללבוש את הנכות שלו כמו שיריון בעונה הראשונה, הוא אמר את זה לג'ון, בנוגע לסטטוס שלו כממזר.
אח, דברים שאת זוכרת כשאת מבלה שעות בצפייה בקליפים ישנים של הסדרה ביו טיוב….
הקדמת אותי
זו כמובן הסצנה המדוברת
https://www.youtube.com/watch?v=MfWWn7YMrTk
(ספוילר לעונה הראשונה כמובן, אבל אם הגעתם עד לכאן….)
יום יבוא, גרר"מ יסיים את הספרים ובעוד כמה עשורים נקבל את העיבוד הטלוויזיוני המלא "שיר של אש ושל קרח", שיגרום למשחקי הכס להיראות כמו פאנפיק מוזר
אופטימי
(ל"ת)
לא הייתם צריכים לכתוב לפרק הזה ביקורת
הסוף שיצרו לסידרת הענק הזו לא ראוי לביקורת. לא ראוי להתייחסות. לא ראוי לכלום.
היה מוטב לו אם היה נעלם מהעולם תחת שתיקה רועמת.
מה שמעציב אותי הוא קהות הרגשות
בעונה הזו קרו על פניו אירועים מאוד משמעותיים אבל פשוט לא היה איכפת לי מלאך אחד. וזה ממש עצוב
נו, אז מזל שאין לך דרקון
זה מתחיל בזה שכבר לא אכפת לך מאף אחד, וראינו איך זה נגמר.
טוב, אז באיזה שהוא שלב נמאס לי להתלונן על הסדרה הזו
וכיוון שאין דבר יותר מעצבן מהייטר של סדרה שממשיך לצפות בה, הפסקתי גם לצפות באמצע העונה הקודמת. אתם יכולים לקרוא רנטים קודמים שלי על הסדרה (שמעולם לא ראיתי בה יצירת מופת בשום מובן) כאן ו-כאן. אבל אני אקח את ההזדמנות האחרונה לצאת מתנשא, ואז אשתוק לנצח.
אז בעיני ההדרדרות של הסדרה הייתה בלתי נמנעת – על הספקטרום של סדרות מבוססות אירועים לבין סדרות מבוססות דמויות (או הספקטרום שבין 24 למד מן), משחקי הכס תמיד הייתה סדרה מהסוג הראשון. וכל יצירות המופת הטלויזיוניות שאני מכיר היו מהסוג השני – כלומר כאלו שבהן הדמויות מכתיבות את האירועים, ולא בניית הדמויות נועדה לשרת אירועי שיא עלילתיים כלשהם.
ובניה מבוססת אירועים, שמנותבת תמיד על מנת לבנות רגעי שיא בלתי נשכחים, לא רק מבטיחה שבשלב כלשהו ההתנהגות של הדמויות תהפוך ללא קוהרנטית רק כדי להצדיק את אירועי השיא האלו (לטעמי זה קרה במשחקי בכס כמה פעמים עוד לפני שהעלילה התנתקה מהספרים), אלא גם מפסידה את היתרון האמיתי של המדיום הטלויזיוני על פני הקולנוע – היכולת לבנות, לאורך זמן, דמויות שהקשר של הצופה אליהן מנותק מהחשיבות העלילתית שלהן.
אני אתן דוגמא קטנה מתוך "הסמויה". לכאורה, יש דמיון בין הסמויה ל"משחקי הכס". עולם רחב, המון דמויות, מאבקי כוח ופוליטיקה והרבה מוות. אבל ההבדל בין הסדרות תהומי: בסמויה העלילה לעיתים רחוקות נבנית לרגעי שיא חד משמעיים, וגם כשאלו קורים, אם אף פעם לא מנסים ליצר הפתעה של ממש, אלא הם פשוט התוצאה הטבעית וההגיונית של התנגשות קווי העלילה של הדמויות השונות (אני יכול לחשוב רק על מוות אחד מפתיע באמת בסדרה). מצד שני, כמעט לכל אחת מהדמויות בסמויה יש חשיבות – לא בהכרח לעלילת על שמקיפה את כל העולם (כי אין ממש כזאת), אלא פשוט בפני עצמן. ולכן, כשאחת מדמויות המשנה האהובות עלי – סוחר סמים זוטר עם לב טוב, שתמיד עמד בצילו של חברו הדומיננטי יותר – מופיע לפתע במפתיע באחד הפרקים האחרונים כמוכר בחנות נעליים, הלב שלי מתמלא בשמחה בכל פעם מחדש. כי הידיעה שאדם אחד, לכאורה לא חשוב במיוחד, יצא ממעגל המוות שהרג כל כך הרבה מחבריו, היא רגע דרמטי בפני עצמו. הוא לא יהיה מלך או עוזר של מלך, אבל הוא זכה ל"מגן העלילה" הכי טוב שקיים – של מי שהעלילה לא נוגעת לו יותר. העובדה שאפשר היה להוציא את הדמות הזו לחלוטין מהסדרה בלי שרצף האירועים ישתנה היא חסרת חשיבות – לדמות יש ערך בפני עצמה.
לא ברור לי מה אתה מנסה להגיד פה בעצם
האם העובדה שהסדרה "מבוססת אירועים" בהכרח אומרת שסופה להדרדר לבינוניות (יש שיאמרו ובצדק ביזיון של ממש לקראת הסוף)? אם כך אומר שעדיף לא להכנס לאמירות מכלילות כמו "כל הסדרות מסוג X הן Y". מעבר לזה, העובדה שהטרמינולוגיה שאתה השתמשת בה היא "ספקטרום" מרמזת לי שאתה מבין בעצמך שלא מדובר בשחור ולבן.
קודם כל ברור שלא מדובר בשחור או לבן
נניח, אפשר לשים את "שובר שורות" איפה שהוא באמצע הספקטרום כסדרה שהיו לה רגעי שיא מאוד מובחנים שהסדרה חתרה אליהם, אבל ידעה איך להשקיע זמן בפיתוח דמויות. לגבי האם סדרה מונחית אירועים בהכרח חייבת להתדרדר לבינוניות. אולי תיאורטית לא, אבל הנקודה העיקרית שלי היא כשהדמויות הופכות להיות אמצעי למטרה (רגע שיא או נקודת סיום כלשהי), מתישהו התסריט יאלץ "לעקם" את הדמות כדי להגיע למטרה הזו, במקום לאפשר לנקודת היעד לנבוע בצורה אורגנית מפיתוח הדמות. זאת, בניגוד לסרט קולנוע שנכתב כיחידה אחת ולכן יכול לחמוק מהבעיה של "מה שהדמות עושה בעונה חמש סותר את מה שלמדנו עליה בעונה שתיים". מלבד זאת, כשסדרה מציבה מלכתחילה נקודות ציון שברור שיענו רק בסופה ("מי ישלוט בשבע הממלכות", "מה יהיה עם המהלכים הלבנים") קשה לא למדוד כל דמות ודמות ביחס להשפעה שלה על התוצאה הסופית, במקום למדוד את הערך שלה בפני עצמה – ובכך היא מפספסת את מה שהופך את רוב סדרות הטלויזיה הגדולות לכאלה.
מעניין מאוד מה שאתה אומר
הדוגמא שקפצה לי לראש (ותגיד לי אם היא מתאימה או לא) היא אוואטר, שלמרות שאני לא חושב שהרבה יטענו שהדמויות בה לא טובות, היא בבירור מוגדרת ע"י העלילה שלה וכמו משחקי הכס יש לה נקודת סיום מאוד ברורה. יכול להיות שהיתרון של אוואטר על משחקי הכס הוא בעיקר האורך שלה? לא יודע תגיד אתה מה אתה חושב
אתה מתכוון לאוואטר הסדרה? כי אין לי מושג בכלל מה הולך שם
ושוב, אפשר לקחת את כל מה שאני אומר בערבון מוגבל, ובטוח אפשר למצוא דוגמאות סותרות. אבל לאורך זמן קשה מאוד לשמור על רצף עלילתי לא מחורר כשאתה מחוייב לנקודות ציון כלשהן, ממש כפי שאם תצא לטיול ותתחייב להגיע לכמה נקודות ציון בשעות מסויימות, כנראה שתפסיד הרבה מהנוף. ואולי מה שחירב לחלוטין את הסדרה היא דווקא העובדה שצמד הכותבים התחייב לסוף (וכנראה גם לעוד כמה נקודות ציון) שהוגדרו על ידי ג.ר.ר. מרטין, בלי לדעת כיצד להגיע לשם. אולי אם הם היו זוכים לחופש יצירתי מוחלט התוצאה הייתה פחות מקושקשת.
כן האוואטר היחיד ששווה דיון
זו הסדרה. ובכלל הז'אנר המצוייר העניק לנו סדרות מופת רבות. ואולי אני קצת גולש כבר לדיון אחר, אבל אתה צריך לשאול את עצמך האם סדרה שהיא פחות מיצירת מופת לא ראוייה לצפייה (יכול להיות שלא, כי בכל זאת בסוף הזמן שלנו די מוגבל בחיים האלה)
לא כל מה שאני צופה בו הוא יצירת מופת (ובכלל, זאת הגדרה נזילה)
אבל יש גם חשיבות למרחק שבין יומרה לתוצאה. והיומרות של משחכס היו מאוד מאוד גבוהות…
מה זה בכלל אומר?
הסדרה התיימרה להיות משהו שהיא לא? אני לא מצליח להבין למה אתה מתכוון כאן
יש יומרה
להיות סדרת הדגל של HBO(הערוץ שהמילה 'איכות' חרוטה על דגלו ויצירות המופת שהוא הפיק התחילו את תור הזהב הטלוויזיוני של העשור האחרון) אומר שיש כאן כוונה ליצור סדרה שהיא מעבר לטובה/כיפית/להעביר איתה את הזמן.
בעונות הראשונות התוכן באמת היה(או עשה קולות של) איכותי וברמה גבוהה של כל הפרמטרים בדגש על כתיבה(זוכרים שהפרסומים לקראת העונה הראשונה הציגו אותה כ-שר הטבעות פוגש את הסופרנוס?)
התחושה שלי היא שבשנים האחרונות משחקי הכס מתיימרת להיות מה שהיא היתה פעם. היא עדיין רוכבת על ההצלחה של העונות המוקדמות, עדיין מחזיקה במוות של נד סטארק ובחתונה האדומה כהוכחות שמדובר בסדרה ששוברת את הנוסחאות הידועות ופורצת דרך לא רק ברמת ההפקה אלא גם ברמת התוכן, דבר שהעונות האחרונות כשלו בו ברמה כרונית.
יומרנות
אי אפשר לכתוב את המשפט "סדרה יומרנית של HBO" בלי להזכיר את ווסטוורלד.
האמאמא של היומרנות על לא יותר מפארש.
אווטאר
היא דוגמה לא כל כך טובה לדעתי, כי מה שהופך אותה לסדרה מעולה הם לא האירועים העלילתיים, אלא העולם שהיא בונה על המיתולוגיה, ההיסטוריה והתרבות שלו (ויש גם את הפיתוח של צוקו שהוא פנטסטי בעיניי).
אני לא חושב שהמצור על הקוטב הצפוני, או הכיבוש של בה-סינג-סה כשלעצמם הופכים את הסדרה למה שהיא (דווקא בסדרת ההמשך, שאני אישית מאד אוהב, אבל לא משתווה למקור יש כמה שיאים עלילתיים הרבה יותר מרשימים ומשמעותיים בעיניי).
זה כבר וויכוח סמנטי כזה
כמו שהרבה פעמים קורה לי פה (כי אני נוטה לטרחן קצת מודה). הבעיה שאני רואה היא ש"סדרת אירועים" לא מוגדרת טוב, או שלפחות אתה (או אני. אחד מאיתנו) לא הבנת את ההגדרה שנמרוד סיפק. אני הבנתי "סדרת אירועים" כסדרה שבה האירועים תופסים מקום יותר חשוב בדרך שבה היא בנויה, כלומר סדרה שבנויה סביב מטרות מוגדרות, סדרה שהיעד כנראה יותר חשוב מהמסע (וכל אלה בלי לומר מילה על איכות המסע שיכול לנוע מאדיר לנורא ואיום) ונראה שמבחינתך סדרת אירועים נמדדת בכמה האירועים היו משמעותיים באופן כללי.
מסכימה לחלוטין
ברור שיש ספקטרום, אבל יש תכניות שפשוט אפשר לראות איך היוצרים קודם החליטו מה יהיה קו העלילה, נסגרו עליו, ועכשיו החליטו לעקם את המציאות ויהיה מה – העיקר שנגיע לתוצאות הרצויות ואז אפילו אם יש דמויות מוגדרות בהתחלה, הן או מתקלקלות או נשארות במקום במשך תשע שנים (כן, "איך פגשתי את אמאש'ך" אני מדברת אליכם).
ברור שזה ספקטרום, אבל יש סדרות שזה ממש בולט בהן, זו הסיבה ששנאתי את לוסט. כי נראה שכל מה שמעניין אותם היה איזה דברים מגניבים קורים ברקע. ועכשיו מסדרים את הפלשבקים שיסדרו את מה שצריך (גילוי נאות, הפסקתי עם לוסט ממש מוקדם, אז ייתכן שזה השתנה בהמשך, אם כי זה לא הרושם שקיבלתי מהביקורות).
This is me, poot, yo
לא ירדתי לסוף דעתך עם ההפרדה לדמויות אירועים. ההבדל בין הסמויה נובע מכך שהדברים שמתרחשים שם הם מאוד ארציים.. ברמת הריאליזם כל דמות מקבלת משמעות לכל דבר קטן שקורה, בין אם זה שחרור בערבות או מכות בבית ספר.
אבל משחקי זו סדרת פנטזיה.. ובסדרת פנטזיה תמיד יש חשיבות עצמית גבוהה יותר, לא מדובר על סוחרי סמים ושוטרים, אלא על מלכים, מפלצות, וזומבים.
אני חושב שהדמויות של ג'ופרי וסרסיי הובילו בהחלט את ההחלטות שלהן לאיפה שהדמות הגיעה, כנל בייליש, אריה למשל…
ואם כבר – בייליש או קרקטי? 😁
באופן כללי קשה לי עם החשיבות העצמית הזו
למרות שיש סדרות כמו "הכתר" שהראו שאפשר גם לעסוק ברגעים הקטנים של מלכים ואצילים.
וכן, האירועים במעלה המלך (ובכלל הפוליטיקה של הלניסטרים) בערך עד המוות של ג'ופרי היו הצד החזק של הסדרה. אבל גם אז הם סחבו איתם הרבה עלילות משנה הרבה פחות מעניינות.
מסכים מאד, ואוסיף
אפשר לתאר את ההבדל הזה בין סדרה מבוססת אירועים לסדרה מבוססת דמויות בתור הבדל בצורת הכתיבה והיצירה של כל מידום סיפורי (ספרים, סדרות, סרטים, משחקי מחשב, קומיקס, וכו').
יש את שיטת הoutline, שכוללת תכנון מקדים של העלילה שמתרחש לפני שהטקסט עצמו נכתב, ויש את שיטת האלתור, שבה הכותב בעצמו לא יודע לאן הסיפור עומד להתקדם מכיוון שלו אין אג'נדה, או מקום שאליו הוא רוצה שהסיפור ילך, אלא דמויות שהוא מנסה לייצג באופן הכי נכון לאיך שהוא רואה אותן. בכל רגע שבו דמות צריכה להחליט משהו, הוא לא שואל את עצמו "מה הנראטיב צריך?" או "מה התמה צריכה?" – אלא "מה הדמות הזאת הייתה עושה לו היא הייתה אדם אמיתי?"
כל זה לא אומר שמדובר בשיטת כתיבה טובה יותר, כי בעצם יש לה הרבה חסרונות – קל מאד לקבל בעיות קצב (או "נמרחות") בסיפור כזה, קשה לחלץ ממנו אמירה או תמה עיקרית, והאירועים לא זורמים ביחד לכדי קליימקס באופן מושלם, מכיוון שזה דורש תכנון מקדים. אז אף אחת מהשיטות היא לא טובה יותר, זה פשוט עניין של טעם אישי והתאמה לסיפור שאתה רוצה לספר. הסוד בכתיבה מוצלחת הוא לדעת לשלב כמה שיותר מהייתרונות של שיטת הכתיבה השנייה בשלב העריכה (לא עריכת התמונה של סדרת טלוויזיה, עריכת הטקסט), כך שבדיעבד החסרונות של שיטת הכתיבה שבה בחרת יצטמצמו כמה שאפשר.
זה מה שגורם לשגיאה כשמנתחים את "שיר של אש ושל קרח" דרך הזווית הזאת – הרבה אנשים מסתכלים על האופן שבו האירועים בסדרת הספרים מסתדרים יפה, מובילים לקליימקסים עלילתיים, מסתדרים זה בתוך זה כמו פאזל ואפילו כוללים תמות די עקביות, וחושבים שג'ורג' מרטין הוא מאסטר הoutlines, כשלמעשה הוא מאסטר העריכה והאמ-אמא של המאלתרים (קל מאד להבין את זה כשרואים ראיונות שבהם הוא מדבר על שיטת הכתיבה שלו, הוא לא שם את זה במילים האלו, אבל זה מה שהוא אומר)
ההבנה הזאת גרמה לי להיות הרבה יותר סימפטתי לד&ד שהיו במצב בלתי אפשרי ברגע שבו נגמרו להם ספרים לעבד – מעגל ההפקה של סדרות טלוויזיה לא מאפשר כתיבה חופשית בשיטת האלתור המאסיבית שג'ורג' רגיל אליה ושאיתה נכתבו הספרים. סדרת טלוויזיה יקרה כמו משחקי הכס לא יכולה להרשות לעצמה לא להציב דדליין לגבי מתי העלילה תסתיים ולא יכולה להרשות לעצמה לא לבוד על פי outline כללי של האופן שבו העלילה תסתיים (בגלל זה היה להם חשוב לקבל ממרטין את הclipnotes של סיום הסיפור, ולעולם לא יגידו מה מהסיום של הסדרה הגיע מהclipnotes, אני כמעט בטוח שג'ורג' מרטין לא רוצה להתחייב לאף פרט שהוא נתן להם, וישנה לפחות אחד מהם כשהוא באמת יגיע לסיום הכתיבה).
בכתיבת הספרים, ג'ורג' חופשי להכניס sidequests שמעכבים את העלילה וגורמים לה להימרח אם הוא הבין שהוא הכניס את עצמו למבוי סתום עלילתי שזו הדרך היחידה של הדמות לצאת ממנה (זאת הסיבה שדנאריז נתקעה כל כך הרבה זמן במירין, ג'ורג' הזכיר בעבר שזה לא היה מתוכנן ושזה פשוט קרה כשבכל פעם שהוא תכנן להוציא אותה משם הוא הבין שדנראיז כדמות עדיין לא נמצאת במקום הזה). אבל בסדרה שיש מאות אנשים (ותאגיד ענק) שמתפרנסים ומרוויחים ממנה אין מקום לדברים כאלו – בסוף עונה 5 הם התחייבו לסיים בעונה 8, אם הם הגיעו לעונה 7 והבינו שאין להם מספיק זמן כדי להביא את הדמויות למקום שבו הן צריכות להיות – אז tough shit.
לג'ורג' מרטין יש חופש הרבה יותר גדול לאלתר, ולחזור ולערוך כדי להוסיף קוהרנטיות (הוא לא יכול לערוך את הספרים שהוא כבר הוציא, אבל העובדה שכל ספר יכול להיות כמה עמודים שהוא ירצה ולכלול כמה קפיצות בזמן ובלוקיישן שהוא צריך – דבר שיהיה לסדרה קשה מטעמים פיננסיים – הופך את זה לקל יותר). זאת הסיבה שהכתיבה שלו לוקחת כל כך הרבה זמן, רוב העבודה נמצאת בשלב העריכה.
לשחזר את התחושה של כתיבה שכזו במסגרת של סדרה זה כמעט בלתי אפשרי (במובן של יצירת הנארטיב – לעונות הראשונות היה קל יותר כי הן תרגמו את הנראטיב שכבר היה קיים), ולכן ברגע שבו הסדרה עזבה את הספרים, היא הייתה חייבת להיכנס קצת לmode של outline (כי כמובן, שתי השיטות זה לא שחור ולבן, אלא ספקטרום שלם).
ולכן אני לא מאשים את ד&ד (למרות שאני עדיין חושב שהם תסריטאים חובבנים מאד מאד) בכך שהסדרה נפלה מגדולתה כשהם עזבו את הספרים – גם כותב מוכשר יותר היה מתקשה לשחזר את התחושה של הכתיבה של מרטין בלי לשחזר את התהליך שלו. הטעות הפטאלית של הסדרה הייתה כשהעונה הראשונה נכנסה להפקה לפני שהספרים היו גמורים.
נותר רק לקוות שכשמרטין יסיים את הספרים שלו, הם לא ייתפסו בעיני הציבור כfan-fiction.
אני אהבתי מאוד את הסיום
אני חושב שלמדתי איך לאהוב את העונה הפגומה הזו, או ליתר דיוק, הבנתי למה אהבתי אותה בדיעבד. העונה הזו היא מעין תקציר מזורז של סיפור הרבה יותר עמוק ומעניין שהתעקש לפרוץ החוצה מבעד לחוסר כישרון סיפורי משווע. ביחד עם ערכי הפקה מדהימים (מינוס כוס סטארבקס ובקבוקי מים), יכולתי להתעלם מהפגמים הסיפוריים ולהשלים במוח שלי את הפערים הברורים שעלו. למשל, לי ברור למה דאני איבדה את שפיותה, לכאורה, למרות שלפי התסריט הפשוט אין שום סיבה הגיונית לכך, בהתבסס על העונה הזו בלבד. אני לוקח את העונות הקודמות, משלב אותם בתוך מה שידוע לי מהעונה הזו, ומצליח לגשר על הפערים. בגדול כמובן, לא מתיימר להחליף את מרטין. אבל מבין למה הוא חתר ליעד שהסדרה מיהרה להגיע אליו.
זה מן תחביב שיש לי באופן כללי: כשאני אוהב ומתחבר לסדרה, אני מנסה להבין אותה וסומך על היוצרים, הבמאים, המפיקים והתסריטאים, בכל החלטה שלהם. לפעמים זה אומר שאני צריך לעשות חלק מהעבודה שלהם. אני יודע שלא כולם יכולים לעשות את זה, אבל אני מוכן להשקיע את המאמץ הקוגניטיבי הזה בשביל לא לאבד בדיעבד את מה שהשגתי עד כה: חיבור לדמויות ולעלילה שאהבתי המון זמן. עשיתי את זה עם "אבודים" ו"איך הכרתי את אמא". תסמונת סטוקהולם? אולי… אבל זה משתלם בסוף.
תוכל לחלוק למה ברור לך שדאני איבדה את שפיותה?
לא כתבתי בציניות.
:)
בטח
לא חשבתי שכתבת בציניות. למה? פספסתי משהו?
בכל מקרה, לענייננו (ארוך, כי אני לא יודע לכתוב קצר):
במהלך 6 עונות, דאני עבדה מאוד קשה כדי לצבור כוח, צבא ודרקונים שיאפשרו לה לכבוש את ווסטרוז ולעמוד בראש 7 הממלכות. היא כבשה עוד ועוד שטחים, ובכל מקום קיבלו אותה והריעו לה, כי היא קראה לשחרור של העבדים, וטענה שהיא פועלת למען הנחשלים. ככל שכבשה יותר, כך אהבו אותה יותר במקומות האלה. די בצדק, כי נראה שהיא באמת עומדת מאחורי עקרונותיה. מדי פעם היא שרפה יותר מדי, או נהנתה יותר מדי מההרס, אבל סלחנו לה, כי לדברי טיריון "היא הורגת אנשים רעים". מה שחשוב פה הוא שיש שני יסודות שמפעילים אותה: אהבה ומוטיבציה לשליטה. היא חיה על אהבתם של נתיניה. נראה שהיא נהנית מכך שמקבלים אותה כפי שהיא רואה את עצמה: שליטה טבעית, ברורה מאליה, שיש לה זכות מלידה לכבוש ולשלוט. ואז היא כובשת מקום אחד (לא זוכר את שמו, מצטער) ושם היא מנסה לשלוט במשך זמן ובאמת לשבור את הגלגל כשליטה נאורה. והיא לא מצליחה. בפעם הראשונה היא נכשלת בתפקידה, וחשוב מכך: לא אוהבים אותה אוטומטית. ולא מקבלים את מרותה. וזה קשה לה מאוד. זה לא מקרה שאז היא יוצאת לווסטרוז. היא לא יכולה להתמודד עם הקושי הרב ומולה עומדת מטרת העל: לכבוש את ווסטרוז. שם יאהבו אותה. למה לא? סרסיי, שהשתלטה שלא בצדק, מהצד הלא נכון של האצולה, על הממלכה. היא מגיעה בשיא כוחה, אבל בווסטרוז פתאום גם הכוח שלה לא מספיק. היא שומעת לעצות הלא נכונות של יד ימינה ומאבדת עוד ועוד אנשים, ובסופו של דבר את אחד מילדיה, מי שליווה אותה מתחילת דרכה ונותן לה את הלגיטימציה לשלוט כאם הדרקונים המיתולוגית. הדרקון שאוהב את אימו וסר למרותה. וזה מזכיר לי: באחד מהפרקים האחרונים, אחד מהדרקונים מתרחק ממנה פתאום, כאילו בורח, והיא מסתכלת עליו מופתעת, רואים שהיא מהססת, נפגעת.
היא מגיעה לצפון, ושם, במקום לקבל אותה בזרועות פתוחות, היא מבינה שהשליט הטבעי, הברור מאליו, הכריזמטי (משום מה), שנחשב למשחרר ול"בחור הטוב", הוא ג'ון ולא היא. היא מקבלת את הפרצוף החמוץ של סאנסה, את ההסתייגות של אריה ואת הריחוק הקר של העם היושב בצפון, שמתייחס אליה כאל זרה, כוח עוצמתי, מיתולוגי, וככזה מרוחק, כמעט מנותק.
אז יש לנו מלכה שעזבה יבשת שם עברה הצלחה אחר הצלחה, שהייתה בטוחה שיקבלו אותה בזרועות פתוחות, באהבה ובמסירות, שאנשיה הולכים ומתחסלים במהירות, שאחד מילדיה נרצח, שנלחמת נגד השליט הטבעי, שיש לו יותר זכות ראשונים ממנה לשלוט. אותה זכות ראשונים שהניעה אותה עד כה, שמצוינת בכמה מקומות בשרשרת השמות הבלתי נגמרים שלה, שמכריזה על זכותה למלוך.
היא מגיעה לסרסיי עם שאריות צבאה ומנהלת מו"מ עם סרסיי, שעומדת גבוה, אדישה לדרקון שלה, ולכוחה הצבאי, אפילו מזלזלת במבטה. היא, ששומעת שוב לטיריון, מנסה את הדרכים הדיפלומטיות המקובלות ובתמורה האישה הכי קרובה אליה נרצחת מול עיניה. לדעתי, לא רק אובדנה של מיסאנדיי פגע בה, אלא הזלזול המופגן בדאני, בידיעה שמדובר באשת הסוד שלה, ושעצם הוצאתה להורג היא קריאה למלחמה. סרסיי אומרת לה: אני יודעת מה כוחך ומי את, ולא אכפת לי.
הזלזול בכוח שלה, איבוד של מישהי שאהבה אותה, עם שלא רוצה אותה, שאריות של צבא מדולדל ונאמן, עיר שמפחדת מפניה ורואה בה כובשת, ביתו של המלך המשוגע, סכנה איומה.
לאחר מכן היא באה עם מלוא כוחה ומנצחת את הקרב בפעם הראשונה. הפעמונים נשמעים, עיר הבירה נכבשה, סרסיי הובסה. אבל העיר לא אוהבת אותה עדיין. לא מקבלת אותה. זיכרונותיה מאותה תקופה שבה שלטה בעיר ההיא מעבר ליבשת עדיין טריים. גם שם לא קיבלו אותה, העיר כמעט התפרקה. מה כן עובד? פחד. למלא את ליבותיהם ביראה כלפיה. הם מתייחסים אליה כמו אל הדרקון שלה, כוח טבע בלתי נשלט, יצרי והרסני? זה מה שהיא תהיה. היא נכנעת לתחושת הזעם הפנימית שבוערת בה: הם לא אוהבים אותי? הם רק פוחדים מפני? איך הם לא רואים את מה שעומד לפניהם?
היא שורפת את העיר עד היסוד, על אנשיה החפים מפשע. חפים מפשע? אין חפים מפשע. הם לא קיבלו את מרותה אלא תמכו בסרסיי, המלכה המתחזה ששלטה בכוח. הדורות הבאים כבר יקבלו אותה, יאהבו אותה, יתייחסו אליה כמשחררת הגדולה, כאם הדרקונים המיטיבה. יפחדו ממנה אבל לא יהיה בכך צורך כי השליטה תהיה מתוך הבנה של העם שהיא היחידה שמותר לה לשבת על הכס.
כתבת נפלא
חבל שיוצרי הסדרה לא כתבו ככה, אלא הסתפקו בשתי סצינות בהן דאני מסרבת לאכול ועוד אחת שהיא מתבאסת כי ג׳ון לא מנשק אותה. כמו שכתבו הרבה לפני, אם לסדרה היו עוד כמה עונות ועוד כמה כותבים מוכשרים זה היה מהלך עלילתי מעולה ומנומק.
הרי על זה כל הכעס.
היה לדאני הכנה להתחרעות שלה על מעלה מלך (שהיא כשלעצמה הכנה להתנקשות ההכרחית בה). אבל ההכנה הזאת לא באה לידי ביטוי, אלא הגיעה כאילו בלי שום קשר וסיבה. כנ"ל לגבי בראן. ברגע שאפשר לראות איך זה היה אמור להיות, העובדה שזה נעשה כל כך רע – הוא הבעיה. שים לב שאף אחד לא מתלונן על המלכה בצפון – התהליך שם היה הגיוני.
האמת
את המעבר של דאני ל-Dark side אני יכולה לסספנד בלי יותר מדי בעיות, מה שלדעתי בעיקר מציק שם זה העובדה שבחרו לתת לה כמה ימים להירגע בין מתי שמיסנדיי וראייגל נרצחו למתי שהיא נקמה, וכן זה שבחרו להדגיש בצורה כל כך חד משמעית שהיא ידעה שהעיר נכנעה בפניה לפני שיצאה לג'נוסייד שלה. אם היו משנים את אחד הנתונים האלה או את שניהם, לדעתי המהלך הזה היה מתקבל הרבה יותר טוב (למשל אם היו מתחילים את המתקפה יותר מהר לאחר הרצח של מיסנדיי כתגובה אימפולסיבית מתוך זעם ואובדן, או משאירים קצת ערפול לגביי האם דאינריז הבינה שהעיר נכנעה בפניה).
מה שהיה לי הרבה יותר קשה לקבל זה את הבחירה בבראן כמלך של שש הממלכות. זה לא רק העובדה שהדמות שלו נשארה די בשוליים של העלילה ובעיקר כדרך נוחה לקבל פלאשבקים לעבר כבר כמה עונות טובות. זה בעיקר זה שכבר כמה עונות רק מדגישים לנו עד כמה הוא לא מתנהג או חושב יותר כמו בן אדם. כל המנעד הרגשי שלו צומצם לרמה שלא מכילה בבירור אמפתיה או חום אנושי. האם זה אדם שמתאים לו להיות מלך? בעיני היה הגיוני בהרבה לתת לו להיות אדון הלחשים או העורב העליון או ווטאבר… מלך? מה הקשר? כמעט כל דמות אחרת, שעדיין מתנהגת כמו בן אדם עם רגשות, הייתה מתאימה יותר בעיני.
ולא, התירוץ המטופש של "יש לו את הסיפור הכי טוב" לא עזר בכלל, להיפך, זה הדגיש עד כמה הפתרון הזה היה תפור בצורה צולעת ותלושה. כי לא נראה לי שבראן היה מגיע אפילו לעשרת המקומות הראשונים בסקר צופים של "לאיזו דמות בסדרה יש את הסיפור הטוב ביותר?"
כן,
הטענה על הסיפור זאת הנפצה. אם כבר "הוא כבר לא חושב כמו בן אדם ולכן אין לו שאיפות" הרבה יותר הגיוני. כי אחרי סרסיי ודנאירז, מלך שלא אכפת לו זה שיפור עצום.
אבל היא לא הייתה יכולה להתחיל במתקפה מיד אחרי ההוצאה להורג של מיסאנדיי! היו לה עקרבים שכוונו על הדרקון!
או
"הוא רואה את כל העבר ויכול ללמוד מטעויות המלכים שקדמו לו".
ודווקא טיעונים הגיוניים שכאלו רק מראים על הסרבול שבו העונה הזו נעשתה.
נכתבה. הסרבול שבה העונה הזאת נכתבה.
היום עלה לשידור פרק מאחורי הקלעים של עונה 8 (הידעתם? יש אדם שהגדרת התפקיד שלו היא "אחראי שלג"), וכמות ההשקעה שיש בעונה הזאת עצומה. רק הכתיבה הייתה עצלנית וממוקדת מטרה יותר מדי.
(מי שלא ראה שחקן של משחכס בזמן הקראת סצינת מותו בפעם הראשונה, הפסיד)
רעיונות טובים
בהחלט היה יכול לשפר את התסריט אם היו מוסיפים פרק שבו היו מעבדים את השגעון של דאני ומכניסים ספק לגבי כניעתה של ווסטרוז
מסכים חלקית. זו עונה...מאתגרת, נגיד?
נכון. הכתיבה זוועתית, קיצורי דרך נוראיים, אבל כל מה שכתבתי נמצא שם, על פני השטח, ואני רק מחבר את הקווים בין הנקודות בשביל היוצרים. וזה מספיק בשבילי בשלב הזה. לפני כמה עונות זה בטח היה שובר אותי כי עוד לא התחברתי רגשית לדמויות ולעלילה. עוד כמה עונות כבר היה נמאס לי והייתי מפסיק לצפות הרבה קודם. בעונה האחרונה אני הרבה יותר סלחן ומוכן להשקיע את המאמץ כדי להתעלם מהפגמים ולראות את הפוטנציאל.
כנ"ל בנוגע לבראן, אגב, למרות ששם היה לי הרבה יותר קשה להתחבר או למצוא הגיון מספיק מוצק שעומד מאחורי הפיתול העלילתי הזה. ובכל זאת, השורה התחתונה הייתה שווה את זה: מלך נכה, יד ימין גמד, אבירה ושכיר חרב שעלה לגדולה משולי החברה יושבים ביחד מסביב לשולחן ומנהלים את הממלכה ביחד, ממשיכים לחיות את החיים הקטנים של הממלכה לאחר שכמעט הגיע עידן פוסט-אפוקליפטי. חיים כי צריך לחיות. לא הכול צריך להיות גדול מהחיים, אפי ומסעיר. לא תמיד מתחבא מתחת למיטה מלך הלילה ועושה "בו". אז נסלח להם על זה שבראן מלך כי "הסיפור שלו יותר טוב". אוח…
מסכים שעוד כמה עונות לא היו מצילות כלום
אבל זה פשוט כי הכתיבה ממש גרועה ונראה לי שאו שהם ידעו את זה או שפשוט נמאס להם (אני דווקא אהמר על אופציה א' בהתחשב בזה שרוב הדברים הטובים במשחקי הכס היו מהספרים בצורה כזו או אחרת). כמובן שיכול גם להיות שכל התשובות נכונות
טוב, נראה לי שבאמת כדאי לעבור לספרים
עם לקיחת סיכון שמרטין לא יסיים את הכתיבה שלהם אף פעם.
בסדרה הזו, יותר מכל עיבוד אחר של ספר לסדרה, אפשר לראות את קו הגבול של הכישרון נפגש במציאות הבינונית ומתפוצץ לרסיסי זומבי יפהפיים כיהלום, אבל חסרי ערך כחיקויי זכוכית דרקון, שאחרי זה הצופים מלקטים באדיקות ומצרפים מחדש. צריך לחזור למקור וזהו, להתגבר על החשש ולקפוץ פנימה.
הלוואי, הלוואי, הלוואי, שמרטין סיים את הכתיבה של הספרים וחיכה עד סיום הסדרה כדי לנצל את המומנטום ולהוציא אותם.
הספרים גם לא מושלמים או משהו
אבל הם כן הרבה הרבה יותר טובים. והאמת? מבחינתי שתהיה אפס נאמנות לספרים, כל עוד הסדרה טובה, אבל היא לא טובה. באמת חושב שהיא חייבת לעמוד בפני עצמה.
יצא לי קצת עילג מקווה שהבנת
הבנתי.
בהתחלה הסדרה די עמדה בזכות עצמה. לא הרגשתי חוסר מסוים כיוון שלא קראתי את הספרים. בהמשך היה ברור מה שייך לסדרה ומה נלקח מהספר, ואז החלה ההידרדרות.
מה שאתה כותב נכון בעיקרון. עדיף שסדרה תעמוד בפני עצמה. ספציפית בנוגע למשחקי הכס, כיוון שכל מה שאני שומע הוא שהספרים יותר טובים וכל מה שטוב בסדרה טוב בספרים, אז הפתרון הפשוט הוא לעבור לספרים, לפחות בקרב אלה שאין להם רתיעה מספרים עבי כרס שלעולם לא יסתיימו.
.
וזה נכון באופן כללי
אני לא מצליח לחשוב על מקרה שבו העיבוד יותר טוב מהמקור, אני מניח שאם עיבוד מדומיין כזה קיים זה כי המקור כנראה היה בעל רעיונות טובים אבל לא היה מוצלח במיוחד מעבר לזה.
בקשר לסדרה\סרט כפרסומת לחומר המקור – תעשיית המנגה והאנימה עובדת ככה, ושם המצב ממש גרוע. יכולה לצאת סדרה של 26 פרקים, בלי סוף, ובלי שום הפקה של המשך, וזה בזמן שהמנגה עדיין ממשיכה לרוץ ולא הסתיימה.
יש הרבה מקרים של עיבודים שנחשבים ליותר טובים מהמקור
הסנדק זאת הדוגמא הקלאסית. אבל גם בלייד ראנר למשל או כמה מהעיבודים הגדולים של סטיבן קינג (הניצוץ או חומות של תקווה).
אופטופיק סטיבן קינג
לא בהכרח מסכים לגבי הניצוץ, אבל גם חומות של תקווה וגם אני והחבר'ה הם סרטים בשתי ליגות מעל נובלות המקור.
פייט קלאב ספר די מעפן
(ל"ת)
שקר וכזב
(ל"ת)
לג'ון גרישם יש אוסף סרטים שמתעלה על המקור הספרותי שלהם. הופתעתי לגלות לאחרונה שהסרט היוקרה מבוסס על ספר, ובתור מעריץ של הסרט, מאוד מסקרן אותי לבחון את המקור. היוקרה היה סרט כל כך סינמטי שמאוד מעניין לראות את המקור הספרותי ואיך הוא עומד
מה?!
לא ראיתי סרט אחד של גרישם שהיה טוב. כולם חירבו את הספרים ברמה נוראית, חוץ מ'תיק שקנאי' שהיה סביר. האמת שגם 'מוריד הגשם' נסבל, אבל הספר טוב פי שבע.
זכורים לרע במיוחד העיבודים של ג'ואל שומאכר (עת להרוג, הלקוח) שהיו פשוט נוראיים. לא פלא, כשמי שכתב אותם הוא עקיבא גולדסמן ימח שמו.
גילוי נאות
לא צפיתי ב"לקוח". אבל אני לא יודע איך אפשר לחרבן אותו בצורה אותה הספר לא עשה בעצמו. עת להרוג והתא הם סרטים טובים מהספרים בזכות העובדה שהם חותכים מהעלילה את השומן הבלתי נתפס שגרישם מעמיס על הספרים. אותו דבר משחק המושבעים שהוא סרט ממוקד ומהנה בהרבה מהספר. מוריד הגשם, בהיותו הספר היחיד שג'ון גרישם טרח לכתוב לו סןף נורמלי אכן עומד בבדידות מזהרת כספר היחיד שיותר טוב מהסרט (את תיק שקנאי לא ראיתי)
כן, אבל צריך לסייג
בכל פעם שמדברים על עיבוד ליצירה, אומרים שלא ניתן לשפוט אחת בכלים של השנייה. זה נכון, אבל זה לא אומר שאי אפשר להשוות, ואולי אפילו חייבים.
למרות שמדובר בשני סוגים שונים של יצירות, שכל אחת מהן נמדדת בכלים טכניים ואמנותיים אחרים, העיבוד הוא לא הומאז' ליצירה המקורית אלא אמור לשקף אותה. לכל יצירה יש יסודות שאי אפשר לוותר עליהם, ברמת העלילה, הדמויות, הדגש הרגשי או המסר. זה אומר שעיבוד של שר הטבעות , למשל, לא יכול להחליט פתאום שהוא לא שם כגיבור הוביט והוא לא יכול לוותר על המסע עם הטבעת ועל המאבק עם סאורון, הרוע המוחלט. הוא יכול להחליט לייצג אחרת את סאורון, לשחק עם מראה הפלך או הארץ התיכונה, אבל לא לוותר על היסודות האלה.
האם הוא יכול להציג פלך דמוקרטי, פתאום, או את סאורון לא כמלך דיקטטורי שמעוניין בכוח ובהשחתת תושבי הארץ התיכונה, אלא כרוע קומוניסטי, שרוצה לכפות שוויון על כל בני הארץ? זה יכול להיות מרתק, אמנם, אבל זה סוטה כל כך מהיצירה המקורית, שבעיני זה קו הגבול. כאן הוא מתנתק ממנה ונשפט בכלים אחרים לגמרי. המסר שונה, מה שמכתיב עלילה שונה ודמויות אחרות. כל עוד העלילה והדמויות נותרות כפי שהכותב המקורי יצר אותן, הן נמדדות ישירות מול היצירה המקורית ומה שהיא השיגה או לא השיגה.
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כשמשווים בין יצירה לעיבוד שלה, זו נקודה חשובה ומרכזית שחייבים לתת לה מענה. אי אפשר לוותר ולהגיד שכיוון שכל אחת בנויה אחרת, אז אין מה להשוות בכלל.
החוויה הרגשית של "שיר של אש ושל קרח" זו אותה חוויה רגשית שהיינו אמורים לעבור בסדרה. הספרים של ששאש"ק מאופיינים בהצגה של עולם ימי ביניימי פנטסטי שמתכתב עם העולם שלנו ומתקיימים בתוכו אנשים אמתיים, שיש ביניהם תככים, מזימות ומלחמות ירושה. ויתרת על כל זה, ויתרת על החוויה הרגשית של הסיפור, הערך המוסף שלו. אי אפשר לוותר על השוואה. הספר הוא לא רק הפוטנציאל של הסיפור, הוא מכיל בתוכו אישיות, או זהות כלשהי, שהיצירה המעובדת חייבת להעביר, אחרת היא הופכת להיות מחווה בלבד, נשענת או בהשראה. וכאן, הסדרה ניסתה להיות נאמנה מאוד לספרים, ברמת הכתיבה, הדמויות והמסר. ההעברה לצופה, באמצעים טלוויזיוניים, הייתה כושלת, וזה בלט יותר על רקע מה שהספר הציג. כן, היא שינתה פה ושם דמויות ומהלכי עלילה כדי להתאים לפורמט הטלוויזיוני, אבל כל אלה לא שינו את מהותה של הסדרה, הבסיס היצירתי שיוצרה טמן בתוכה.
מסכים עם כל מה שכתבת.פשוט לפעמים ההרגשה היא שאנשים זועקים שעשו להם שינויים מינוריים ביצירה הקדושה האהובה עליהם וזה הופך את הסרט למחורבן,כשלמעשה שינויים בעיבוד הם הכרחיים.אם ספר וסרט יספרו אחד לאחד אותו סיפור,הספר בוודאות יהיה טוב בהרבה.
לגבי היסודות של היצירה המקורית שאי אפשר לוותר עליהם-מסכים לחלוטין. סרטי שרלוק הולמס של גאי ריצ'י הם סרטים טובים,אבל עיבודים מזעזעים ששינו לגמרי את האופי של הספרים
נכון. וזה ממש אבסורד בעיני
כי דווקא הצורך והרצון לשמור על היצירה במעבר ממדיום למדיום מצריך שינויים ברמות כאלה ואחרות ברמת התסריט, הדמויות והעלילה. היו המון יצירות מעובדות ששמרו באדיקות על כל מרכיבי המקור וחטאו בכך ליצירה המקורית. שרלוק הולמס הוא דוגמה טובה מאוד גם לדעתי.
שר הטבעות, למשל, אם נמשיך את הקו הקו של ההודעה הקודמת, הוא דוגמה הפוכה. היו המון שינויים במעבר, ולמרות זאת, כשקראתי את הספרים הרגשתי שזו אותה יצירה.
מסכימה עם הספרים/סרטים שהוזכרו מעלה ומוסיפה:
הנסיכה הקסומה היה ספר בלתי מזיק ברובו, בעוד שהסרט הפך לקלאסיקה מודרנית (בעיקר מכיוון שהתסריטאי של הסרט הוא גם זה שכתב את הספר וכנראה שהוא פשוט מוכשר יותר בכתיבת תסריטים מאשר בכתיבת ספרים).
ואמנם לא קראתי אותו בעצמי, אבל למיטב הבנתי גם פסיכו היה ספר בינוני למדי שלא זכה להצלחה רבה (מה שאפשר להיצ'קוק לקנות כמעט כל עותק שלו לפני שיצא הסרט כדי לשמור על גורם ההפתעה…)
כן, אבל זה היה לי הרבה יותר קשה
ולכן ההסבר יותר רופף לדעתי.
טיריון אמר בנאום הידוע לשמצה מול המועצה "הוא הזיכרון שלנו, הניצחונות וההפסדים, מעשי הטבח והעבר. מי יותר טוב בהובלתנו לעתיד?"
בראן, המלך השבור גופנית, הוא אחד האנשים החזקים ביותר בווסטרוז מבחינה נפשית. הוא יכול להיכנס לכל חיה ולכל אדם (כן? אני לא בטוח בנוגע לבני אדם, תקן אותי אם אני טועה) ולהשתלט עליו. הוא יודע כל מה שהיה בעבר וכל מה שקורה עכשיו. משחקי הכס הם די מיותרים במצב כזה, כי הוא יכול לשבור כל מרד מצד מתחרים באליטה ובעם ולהכיר בצרכים וברצונות של העם ולהגיב עליהם ישירות. אם יש שנת בצורת והחיטה לא צומחת, הוא יודע את זה בזמן אמת ויכול להגיב במהירות ולטפל בנושא. אם אחד מהאצילים מתמרד נגדו כי הוא פגע בבית שלו או משהו, הוא יודע לשלוח אליו דיפלומט או מתנקש באותו רגע, כך שהאויב שלו נמצא בעמדת נחיתות. זאת במידה והוא לא משתלט עליו מידית ועושה בו כרצונו. אין משחקי כס שאינם בידיעתו של בראן ולכן אין משחקי כס. הרעיון של הסדרה נגמר ונחתם איתו.
לא רק זה. הוא לא רוצה לשלוט. הוא נמצא מעל משחקי הכס בעצמו. כל מה שהוא עושה, זה לשמר את המצב הקיים, ולפי האנשים שבחר ללוות אותו בכך, נראה שהוא גם רוצה לשפר את העולם ובאמת להוביל אותו הלאה.
כן, זה מסתמך על מה שידוע לנו מהסדרה על בראן וגם חלקית על הנאום של טיריון, אבל אני מודע שזה הסבר בעייתי כי הוא קבור עמוק יותר מתחת לטקסט הגלוי בעצמו.
ותודה, לפחות הצלחתי לשכנע במשהו…
גם מה שכתבת פה נכון
הבעיה שהכותבים לא השקיעו וזה הרגיש מאולץ ועצלני (למי שיש את הסיפור הכי טוב
Challenge Accepted
הדרך שבה אני מסביר את זה לעצמי (ואחרים שראיתי וקראתי גם, כמובן):
הוא אמנם לא רואה את העתיד אבל מכיר את הנפשות הפועלות ורואה מה קורה תוך כדי פעולה. כמו מחשב על, שיודע לקחת הרבה מאוד נתונים ולעבד אותם לתמונת מצב מורכבת ומדויקת ככל האפשר. הוא מבין שמלך הלילה הולך למות, אז ממנו אין סכנה, ושדאני אולי תשרוף את העיר, אבל אין סכנה לקרובים אליו. כשהוא מגיע למועצה, הוא יודע שהולכים להמליך אותו. לדעתי זה רמז לכך.
טוב, לא שכנעתי גם את עצמי הפעם. מודה. אמרתי מראש שזה די מאולץ… אז הטקטיקה שלי הפעם היא להתעלם מכל החלקים הלא מתאימים ולחכות לספרים שיסבירו את זה יותר טוב. אני באמת חושב שהכיוון שהתוויתי למעלה הוא לפחות אחד מהכיוונים האפשריים של מרטין, שהיוצרים של הסדרה פספסו, למרות שמשהו חדר פנימה. מקווה שיפתיע אותי לטובה שם. כמובן שהגיוני שאני בודה הכול מליבי אבל לפחות חלק ממה שכתבתי מתאים לנרטיב של הסדרה במקרו, גם אם במיקרו יש איתו המון בעיות.
רק שלפי התיאור שלך
למרות כל היכולות שלו הוא פשוט נשאר צופה בלתי מתערב.
שזה הרבה יותר קרוב לאימפוטנטיות מאומניפוטנטיות.
לא בדיוק התכונה שהייתי בוחר למלך שלי.
לא מדויק
הוא אכן מצטייר כאימפוטנט בגלל הכתיבה בעונות האחרונות, אבל דווקא מה שכתבתי מחזיר לו את הכוח הפוטנציאלי שגלום בו. הוא לא מלך של מלחמות גדולות או של שריפת וכיבוש ממלכות אלא של עבודה מוקדמת, בפינצטה, ניתוח כירורגי שמאפשר לו לפתור בעיות בזמן, או אפילו לפני שהן קורות, למען כלל הממלכה ולא למענו. זה בדיוק מה שאני מצפה ממלך נאור. מלך כזה ידע מה הבעיות האמתיות ויפתור אותן. יתכנן תוכניות אסטרטגיות לעתיד על פי ידע נרחב וראיית התמונה המלאה, ולא מתוך אינטרסים צרים, אילוצים מיידיים או יועצים מושחתים. לא יודע, חותם על זה עכשיו היום בעולם שלנו כאן.
לא ראיתי שהוא פתר בפינצטה
מתקפה גלובלית של זומבים, או רצח עם מיותר.
האמת, זזה אכן מזכיר לי נשיא נערץ של מעצמה גלובלית שיצא לפנסיה לאחרונה.
נכון, אין לי ויכוח על כך
הכתיבה לחלוטין חטאה לפוטנציאל של הדמות. כתבתי זאת כמה פעמים. מה שאני מציע הוא הסתכלות אחרת על מה שיכול היה להיות בהתחשב ובהתבסס על היכולות של בראן כפי שהוצגו לנו (ולא באו לידי ביטוי בעונות האחרונות).
שיהיה ברור: אני חושב שמה שכתבתי לא משכנע כיוון שהכתיבה של הסדרה לא שכנעה אותי (ואותך, כמו שאני מבין), שהוא מתאים להיות מלך. אבל – במידה והיו משתמשים ביכולות שלו כמו שצריך, ולטיריון היו סיבות הגיוניות להפיכתו של בראן למלך, ובמידה והיו ממשיכים את קו ההתפתחות של בראן לאחר מותו בטרם עת של הודור (הי"ד), היינו מגיעים למצב שבו זה נראה הגיוני. הרעיון של בראן כמלך הוא לא מופרך מיסודו. הסדרה הובילה למצב שכך זה נראה. הפוטנציאל שם. הוא נטמן בעונות הראשונות. אבל הוא לא מומש.
נכון
אכן יש הגיון בבחירת בראן גם מבחינה של אבולוציה היסטורית פוליטית. הקסם של הסדרה, עבורי לפחות, הוא השילוב בין מימד פסיאודו היסטורי למימד מיתי אגדי. יש הרבה שיחזור של תקופת ימי הביניים, ולמעשה, משחקי הכס מבוססים באופן רופף על מלחמות השושנים בין השושלות באנגליה, אך יש גם דרקונים, קסמים ודמויות גדולות מהחיים והרבה פנטזיה. אני לא מומחית גדולה בהיסטוריה, אך זוכרת קצת שהמעבר משלטון מלוכני שמבוסס על הורשה וכוחניות ושתמיד כרוך במאבקים אלימים ודיכוי העם לדמוקרטיה היה תהליך שתחילתו היתה בהגבלת כוחו של המונרך על ידי האצולה (מגנה כרטה, כמדומתני). על כן יש הגיון בכך שצוחקים לסאם כשהוא מעלה את רעיון הדמוקרטיה, כי עוד לא הגיעה העת, אך כן מקבלים את רעיון המעבר לבחירת המלך על ידי האצילים, וביטול הקונספט שלפיו רק מי שבעורקיו דם טרגריאני טהור ראוי, או לחילופין, זה שיש לו אגו שתלטני וכוחני יותר. השליט יבחר לפי היותו ראוי ולא על פי הייחוס שלו. ומי מתאים יותר מבראן שהוא נקי ומנוגד כל כך לכל האגואים שמסביב. וגם מבחינה עלילתית, זו בחירה מפתיעה ולא צפויה. מסכימה עם כל הכותבים שהיה צריך להוסיף פרקים ולבנות זאת באופן יותר משכנע ומחובר לתהליך ולא להצניח זאת כרעיון. אך הכיוונים – גם של ההשתגעות של דאיינריז שתאוות הכוח והקנאה בג'ון והשנאה לסרסיי יחד עם האבל על דרקונייה ועל מיסנדיי העבירוה על דעתה, וגם של הבחירה בבראן. הקו המנחה נכון. היה צריך להקפיד על הפרטים ועל האיך. בכל אופן, בואו לפחות נפרגן על הפקה מדהימה וספקטקל מרהיב.
אני חושב
שהנאמנות למקור בעיבוד צריכה להיות יחסית מינימלית.הספרות והקולנוע הם מדיומים שונים שמעבירים רעיונות ורגשות בצורה שונה.העיבוד יהיה חייב לעשות כמה שינויים מהותיים.מבחינתי הנאמנות למקור צריכה להתבטא בקווים הכלליים מאוד של הסיפור,ובשמירה על טון ותימות עיקריות.אבל שינויים בפרטים בדרך כלל נדרשים.
'מדאם בובארי' של קלוד שברול נאמן למקור באופן כפייתי (אני אומר זאת בביטחון,כי צפיתי בו שבוע לאחר שסיימתי לקרוא). ובכל זאת, הספר של פלובר הוא יצירת מופת, והסרט של שברול הוא עבש ומלאכותי,להוציא שני שוטים יפים.עיקר הכח של הספר נובע לא מהאירועים הבנאליים שבו,אלא ממה שמתרחש בנפשה של הגיבורה שלו.לקולנוע מעצם טבעו,קשה יותר מהספרות בהעברת קונפליקט פנימי, ולכן כדי להגיע לאותן רמות עומק צריך לספר סיפור מעט אחר.
בלי קשר לכך,אם אני צופה בסרט שמבוסס על ספר שאני אוהב,הדבר האחרון שמעניין אותי הוא לראות שוב את אותו סיפור (בשביל זה אפשר לקרוא שוב את הספר).מה שמעניין אותי הוא לראות וריאציה נוספת של האלמנטים שאהבתי,הבעה שלהם מנקודת מבט חדשה.
בנוסף, עיבוד מיועד גם-ואולי אף בעיקר-לאנשים שלא קראו את הספר.להם זה בוודאי לא משנה אם הוא נאמן למקור.לכן מה שחשוב זה שהוא יהיה טוב,כמו שהראשון מהסוף אמר מעליי
היה אמור להיות בתגובה לשרשור
(ל"ת)