לונג ג'ון כבר כתבה כאן לאחרונה על "לבירינת" ועל "הסיפור שאינו נגמר" – סרטי ילדות מהאייטיז שנשארו נהדרים גם היום. אבל זה לא אומר שכל סרט אייטיז נוסטלגי יעבור את המבחן, הו לא. לצורך העניין: הגוניס. קבלו את לונג ג'ון.
"הגוניס", יש להודות, מעולם לא היה בין הסרטים החביבים עלי. צפיתי בו לראשונה בגיל מאוחר יחסית והוא היה בסדר-כזה, לא משהו ששווה לזכור או להתרפק עליו בחיבה. אולי זו נקודת הפתיחה הפושרת מראש ואולי כלל אין צורך בתירוץ או בהצטדקות. כך או כך, צפייה מחודשת גרמה לי לטמון ראשי בידי ולהטיח קללות נמרצות במסך. הסרט התיישן כל כך, עד שמה שפעם היה מקובל ואף חינני הוא היום נלעג ומביך.
"הגוניס" הם חבורת ילדים בגיל בית ספר, נדמה שכל מה שהם עסוקים בו הוא לצחוק זה על חולשותיו של זה. עם פתיחת הסרט מתברר שמייקי האסתמטי (שון אסטין, שלימים יהפוך לסם ההוביט) אמור לעזוב את העיירה הקטנה בה גרים בני החבורה בשל הסתבכות כספית של אביו. מייקי ואחיו הגדול המכור לכושר (ג'וש ברולין, גם הוא כילדון צח פנים), לא ממש שמחים להיפרד מכולם. החבורה מתאספת בביתם בפעם האחרונה, ודווקא אז, רגע לפני הסוף, מייקי מוצא בעליית הגג מפת אוצר. הילד מחליט כי האוצר עודו קיים וכי עליהם למצוא אותו ומיד, במטרה להתגבר על הצרות הכספיות ולמנוע את מעבר הדירה. בדרכם אל האוצר הילדים נתקלים במשפחת פושעים: מאמא פרטלי ושני בניה. הם ערמומיים ואכזריים, ובמרתף, כבול בשלשלאות, הם מסתירים מפלץ מעוות פנים.
זאת גירסת האייטיז האמריקאית לסיפורי חבורת הילדים פותרת התעלומות שחוזרת בכל דור ודור, כמו חסמב"ה, החמישיה וחבורתו של ג'ינג'י. מכיוון שמדובר בסרט ילדים, ובתקופה שבה הוא נוצר, אין להתפלא על כך שזהו סיפור לינארי, בלי הרבה תחכום; אלא ש"הגוניס" לוקח את זה צעד אחד קדימה והופך למסלול מכשולים, סדרה של אתגרים שבהן הדמויות אינן יכולות לזוז הצידה אלא הולכות בהתמדה ישר,
הבעיה שלי עם הסרט נוגעת ברובה לדמויות הנלעגות שבו ולבדיחות שמבוססות על פגיעה באחרים. וכשאלו מופיעות מיד בהתחלה, לא פלא שדברים מתדרדרים מהר. מייקי וכל חבורת "הגוניס" מאופינים בצורה חד ממדית שמדגישה עד כמה כל אחד ואחד מהם לוזר. מייקי, כאמור, חלש גופנית והוזה בהקיץ; מאות' ("פה"), הוא החתיך היהיר והשחצן שנהנה להציק לאחרים בדרכים קטנות ומרושעות; דאטה, האסייתי הסטריאוטיפי, מנסה לבנות גאדג'טים ביתיים ולרוב כושל בצורה מחפירה; וצ'אנק הוא הגוזמאי השמן שעיקר ייחודו הוא שהוא שמן, יש לו שומנים רוטטים, הוא תמיד רעב, והוא שמן, חה, חה. בפעמים הנדירות בהן הוא לא שמן הוא מפיל כל חפץ שהוא אוחז בו, השמן הזה. דמויות אחרות בסרט אינן זוכות לאפיון טוב יותר: אנדי, הנערה שאחיו הגדול של מייקי חושק בה היא… ובכן, נערה והיא… אה… יפה, כן, זהו, היא יפה; אחד האחים פרטלי שר מדי פעם באיטלקית וזו תכונתו היחידה. אין בסרט ולו דמות אחת שהיא טובה או נחמדה – כולם נושאים תכונות שגם אם היתה בהן מעט מן החינניות, הרי שבסרט הן מוצגות בצורה מוגזמת. כך, לדוגמה, התמימות של מייקי היא בעצם חסרת קשר למציאות, רצון עקשני להאמין בחלום בכל מחיר, גם כשזה כולל הסתבכות והעמדת כל חבריו בסכנת חיים; מאות' משתמש בידע שלו בספרדית לא כדי להועיל אלא כדי "למתוח" את העוזרת ולמעשה הוא מנצל את מעמדה הנמוך ומבהיל אותה עד מוות.
ההתנהגות של כל הדמויות דרמטית שלא לצורך ומוגזמת. לאורך כל הסרט החבורה נתקלת במכשולים למיניהם, החל ממלכודות וכלה בתופעות טבע מרגיזות כמו עטלפים, מים ועוד קצת מים. לכולם הם מגיבים בצווחות מבוהלות, צרחות ונפנופי ידיים היסטריים. ברגעים אחרים הם עומדים ומדקלמים יחד שורות כמו "אוי, אתה כזה קלוץ" כאילו עמדו בהצגת בית ספר ונאלצו לחלוק בעל כורחם באותה השורה במחזה.
מכיוון שהדמויות לא משכנעות או סוחפות, בעיות אחרות – שאפשר היה בהחלט להתעלם מהן בשם הסיפור הטוב – הופכות בולטות יותר. הגיון עלילתי חסר, למשל. איך, הו, איך, המלכודות של ווילי הפיראט עובדות היטב לאחר מאות שנים? כיצד החבלים לא נשחקו והתפוררו, כיצד מנגנוני המתכת לא החלידו ונשברו?
האפקטים אינם מביכים, יחסית למה שניתן היה לצפות. הם מיושנים וכוללים פעלולים ומלכודות שפעם נחשבו למבהילים ממש והיום יגרמו, ככל הנראה, ללא יותר מהרמת גבה. הסרט, שהפיק סטיבן ספילברג והגיע כש"אינדיאנה ג'ונס" היה אחת הסדרות המצליחות ביותר בקולנוע, מנסה – כנראה במודע – להיות אינדיאנה ג'ונס לילדים: כדורי ברזל מתגלגלים במורד מסילות, גשר עץ דק, אבנים מתפוררות ורצפות נושרות, ופסנתר עשוי עצמות. כמה אפקטים נראים סתמיים להחריד, כמו העטלפים שפורצים מהמנהרה או משקולות כבדות שצונחות ובפועל נראות כמו טרפזי קרטון גדולים. אך שאר האפקטים נראים בסדר, והמלכודות אולי לא משכנעות ביכולתן להרוג, אך לטובתן ניתן לומר שהן אינן גורמות לנחרות בוז.
"הגוניס" הוא דוגמה מצערת לנוסטלגיה שהתקלקלה. מי שאהב אותו בוודאי יהנה שוב ויסלח לו על מגרעותיו, אך הצרימות, ראוי לומר, רבות מן הרגעים מעלי החיוך.
לא ראיתי את הגוניס, אבל אני מודע למעמד הקאלט שלו .
אני מקווה שהספקת לשנות את שמך ולעבור ליפן. ילידי אייטיז זועמים בדרך אלייך.
הביקורת כתובה מצויין, אגב. חבל שאת לא כותבת כאן יותר. (אהמ, רדפיש)
קצת לזכותו של הגוניס
אולי אני בא מהכיוון השני, כי ראיתי את הסרט לראשונה כשהייתי בן שמונה, אולי כי אני סלחן כלפי דברים מסוימים. אני חושב שהוא אכן התיישן ויש בו אפס הגיון (לא קצת, ממש אפס), אבל אני כן חושב שיש בו קסם שנשאר. הגוניס הוא לא מעדן גורמה או חטיף בריאות – הוא כמו חמישה כדורי גלידה פלוס קצפת, סוכריות, שברי מקופלת ודובדבן על גביע קטנטן ושבור – מבולגן בדרכו, צעקני ומענג.
זה סרט על חבורה, ועל הרצון להמשכיות ושייכות. הדמויות בסיפור (שכתב סטיבן שפילברג, אגב) הם ילדי מעמד הפועלים שהולכים להרוס להם את השכונה. הם מבואסים ומשועממים ומתים למעשה קונדס אחד אחרון. הסיפור מסופר מנקודת המבט שלהם, והוא over the top כמצופה. זה לא סיפור על "הנבחר" ועל נבואות עתיקות ומסע לגילוי פנימי. זו מעשייה של פנטזיה חסרת בושה, מסודרת כמו מתקן בלונה פארק. הילדים לא יודעים לאן הם נכנסים, הם נדחפים מכוח האינרציה כמו שקורה כל הזמן לילדים. הם יורדים אחד על השני כי זה מה שילדים עושים כל הזמן, מניסיון. ההגיון של הסרט זה ההגיון שלהם, והאח הגדול הוא הדבר היחידי שעוד מייצג את קול הבוגרים, איכשהו.
עשו ועושים הרבה סרטי ילדים מחורבנים, אבל הסרט הזה עבד הרבה יותר טוב מרובם, כי מרגישים שיש כימייה אמיתית בין הילדים-השחקנים, כי הוא סיפק רגעים מפתיעים וזכורים לכל מי שצפה בו (בייבי רות', מלתעות הסכנה, האופניים הורודות, מאות' מתרגם לרוזליטה) כי ההומור שלו עובד. ואני חייב להגיד – אני מת על צ'אנק כי לשחקן שלו (ג'פרי כהן, נדמה לי, כיום בחור רזה ועורך דין במקצועו) לא היו בושה ומעצורים בגילום הדמות. אפילו הצילום נראה טוב מהרגיל, וביחס למעט מאוד שמראים לגבי חיים הפרוורים של החבורה, קל מאוד לדמיין את היומיום שלהם מהסלנג הפנימי שלהם, הרפרנסים והסיפורים הקטנים שהם מספרים זה לזה.
נראה לי שבהשוואה לסרטים עם מסר וחשיבה, הוא נראה נחות, ואולי בצדק. אולי האויב הכי גדול של הגוניס זה "אני והחבר'ה" (שגם בו יש את קורי פלדמן ואת הילד השמן התורן), שהיה סרט הרפתקאה מלא, מנומק ועשיר הרבה הרבה יותר. יש הגיון, למשל, בהשוואה של סרטים כאלו זה לזה, אבל זה כמו להשוות, נגיד – בין באטמן והג'וקר של טים ברטון לאלו של כריסטפר נולאן. הראשונים אוכלים אבק מהשניים, אבל זה אותו סיפור בתמה אחרת לגמרי.
לא רואה בעיה בדמויות
מלבד דאטה וההמצאות שלו, שאר הדמויות מציאותיות מאוד, תחשוב לרגע על חברי ילדות,
אפשר לתת לכל אחד תכונה עיקרית. גם לי היה החבר השמן והקלוץ, אחד חלמן, אחד יהיר, אחד מוזר, אחד מכור לספורט.
גם לי היה אחד שמן,
אחד רזה, אחת יפה ואחד תימני.
אבל לא זאת השאלה: האם גם אתם התעללתם בחבר השמן שלכם ואילצתם אותו לעשות "ריקודי בטן" נגד רצונו כדי לשעשע אתכם? אם כן, כנראה לא הייתם חברים טובים במיוחד.
ירון זהבי? זה אתה?
(ל"ת)
אהבת את מופע שנות ה-70? גם שם הילדים הם סטריאוטיפים מהלכים.
וזה לא נראה לי בכלל מופרך, הייתי מוסיף אותם לחברי הילדות שלי בכיף!
הייד וקלסו סטראוטיפיים. פז… יצר סטראוטיפ, אולי. הבחור הטרופי חסר ההבנה של נורמות החברה, החרמן הכושל, המכור לממתקים ולאוננות… סטריאוטיפ שאני לא שמעתי עליו.
אריק הוא… אריק. הוא לא החנון הקלאסי, הוא סתם בחור עם נטיות חנוניות ומעין חוסר יכולת מובנה להתמודד עם החיים.
הטון הכללי של הכתבה לא רלוונטי לסרט
כלומר כן, נכון, בהינתן מה שידידינו באמריקה יכנו Modern Sensibilities יש הרבה תווים צורמים למבוגר שרואה את הגוני'ס. היינו רוצים שסרט שיכוון לילדים יהיה יותר מעודן ומלא בקסם, משהו שיהפוך אותי לנצחי – בדיוק כמו "סיפור שאינו נגמר" או לברינת'.
אבל הגוני'ס הוא משהו אחר. זה סרט הרפתקאות – במובן שהוא חלק מז'אנר של הרפתקאות. יש אוצר קבור, ומפה, ופיראטים, ומלכודות, ונוכלים… כל האלמנטים הדרושים לעלילת אינדיאנה ג'ונס נהדרת. אלא שהפעם, הסרט הזה הוא על ילדים.
והוא לא רק *על* ילדים, הוא *למען* ילדים. קהל היעד שלו הוא בפורש לא מבוגרים ציניקנים, אלא ילדים שחולמים בהקיץ על להיות בהרפתקה משלהם. וסוג הילדים שהחלומות בהקיץ שלהם כוללים יותר פיראטים ופחות יציאות לדיזינגוף סנטר הם בדיוק הילדים מהסוג שהדמויות בסרט מייצגות (בדרך כלל) – "לוזרים", אנשים בשוליים של החברה, שאולי יש להם קבוצה מגובשת של חברים, שהדמיון שלהם יכול להשתולל.
אני יודע שאני הייתי ילד כזה כשראיתי את הסרט. אני והחברים שלי לא היינו עניים, לא היו לנו בעיות עם המשפחה ולא היינו אובססיביים בלרדת אחד על השני, ובכל זאת הזדהנו עם "הגוני'ס" עד עמקי נשמתינו. כמו בכל סרט, הבנו שהילדים בסרט הם גרסאות קיצוניות של סוגי אנשים אמיתיים. וכשאתה ילד, זה שלדמויות יש מאפיינים כמו "השמן" או "הממציא" זה ממש בסדר. כנראה לא נתקלת בסטריואטיפים באלו מספיק עדיין כדי לזהות אותם ככאלו, וזה בהחלט עוזר להבחין בין כל הדמויות ולהתחבר באופן מיידי יותר לסיפור.
כילד, אתה לא סתם רואה את "הגוני'ס", אתה שם איתם. אתה פוחד מהמלכודות, אבל אתה גם מלא בהתרגשות – תמיד רצית להיות בהרפתקה כזו! זה כל כך מגניב שיש אוצר, ושלדים, ופושעים מרושעים שאתה צריך להערים עליהם כדי לנצח. אתה והחברים שלך (כי הדמויות מרגישות כמו חברים שלך) יוצאים מהבית וחווים את העולם כמו שהוא אמור להיות. כמו שתמיד רצית שהוא יהיה.
כסרט פנטזיה לילדים "הגוני'ס" עבד ועודנו עובד מצוין. אני משוכנע שגם ילדים היום יאהבו אותו לא פחות. גם האלמנטים היותר קודרים\לא נעימים של הסרט לא יפריעו, כי לילדים יש הבנה אינסטנקטיבית שהעולם הוא מקום שהוא לפעמים קצת קודר. לא סתם הרצון של הורים שילדים לא יראו סרטי אימה הופך הרבה פעמים למאבק – ילד לא יכול להבין עד הסוף את המשמעות של אלימות, או גזענות, או אכזריות, אבל הדברים האלו מרתקים אותו והנוכחות שלהם בסרט רק גורמת לו להרגיש יותר הרתפקני.
אני לא פסיכולוג, כמובן, אבל זו החוויה האישית שלי ואני חושב שזו החוויה האישית של הרבה מהאחרים שמחשיבים את הסרט הזה כנוסטלגיה מהילדות – יש לכך סיבה טובה, שהסרט הזה הוא האחד שזכה בתואר מבין כל האחרים. הסיבה היא שבאופן מאוד מהותי, מאוד בסיסי, הסרט תופס את סוג הפנטזיה שילדים אוהבים לשים את עצמם בה.
מסכים ומחזק
הסרט בהחלט לא נועד לצפיה באמצעות משקפיים ציניות. למעשה, כל האייטיז כולו נועד לצפיה תמימה וטהורה – גם אם אתה צופה בו בתור מבוגר, עליך לנסות להסיר את החסמים האלה.
לדעתי, אגב, בניגוד ל"סיפור שאינו נגמר" (אכתוב שם בביקורת), הגוניס לחלוטין לא התיישן – הסרט נשאר מ שהיה – הרפתקה של חבר'ה צעירים ולא יוצלחים – אפילו האח ה"חתיך" לא הצליח להוציא רישיון נהיגה.
בנוגע לאיכויות משחק ואיפיון דמויות – לטעמי החשיבות של זה בתוך הסרט היא נמוכה מאוד – כמה זה חשוב לדעת על תכונות נוספות של דאטה (שבסוף דווקא רואים למה הוא רוצה להיות ממציא, ושאבא שלו אוהב אותו בכל מקרה) או על זה שמלכודות בנות 300 שנה אולי עובדות ואולי לא?
אולי עדיף שנתמקד בזה שיש ספינת פיראטים עם אוצר אבוד חצי קילומטר מהחוף ואף אחד לא יודע על זה?…
הרפתקאה, פנטזיה לילדים. וככזה הוא אדיר גם היום.
אומנם מעולם לא ראיתי את הגוניס
אבל אני מעודד ומחזק את כל מה שאמרת על עולמם הפנימי שלי ילדים, ועל אופן העברת המסרים והצפייה שלהם בתכנים כאלו ואחרים. זו גם חלק מהסיבה שאני לא יודע אם לעולם באמת אשב ואצפה בסרט, כי אני מרגיש שלעולם לא אוכל לחוות אותו באופן האותנטי והראוי.
שטויות
סרט גדול שבהחלט עומד במבחן הזמן גם אחרי שלושים שנה. אני מכיר ילדים קטנים שראו את הסרט בפעם הראשונה רק לאחרונה והם גם מאוד נהנים ממנו. סרט קלאסי.
sacred carrot הסביר את הדברים פשוט מצוין אבל אני אוסיף קצת כי הביקורת הרגיזה אותי :)
אחרי שקראתי את הביקורת ישר נזכרתי בציטוט הזה:
"על פי כל חוקי האווירודינמיקה ועל ידי הדגמה במנהרת אוויר, הוכח שהדבורה אינה יכולה לעוף. הסיבה לכך שמשקלה, מבנה וגודל גופה ביחס הכללי של אורך כנפיה אינם מאפשרים לה זאת. אך הדבורה אינה מודעת כלל וכלל לעובדות מדעיות אלו ועקשנית מאוד בדעתה, לכן היא עפה ואפילו מייצרת קצת דבש!"
אתה לא יכול לבקר סרט רק על פי checklist של פרמטרים – לפעמים זה פשוט לא עובד ככה.
אני ראיתי את הסרט בתור ילד, וגם עם הילדים שלי עכשיו (בנות 5 + 10). הן היו מרותקות לסרט והבינו טוב מאוד את ענין החבורה, ההרפתקאה ולא ענין אותם איכות המשחק, האפקטים הגרועים וכו' – זה פשוט סיפור טוב.
בטח שדבורים יכולות לעוף.
http://www.snopes.com/science/bumblebees.asp
בסביבות גילאי 8-11 הייתי מכור לסרטי הרפתקאות:
פארק היורה, בחזרה לעתיד, שודדי הקריביים, מלחמת הכוכבים (הישנים, אם כי אני מתבייש להודות שחיבבתי גם את החדשים בזמנו) אבל מעל כולם הכי אהבתי את אינדיאנה ג'ונס. מה יש לא לאהוב? הוא ארכיאולוג ושודד קברים בזמנו החופשי, בורח בין היתר מסלעים מתגלגלים, קוברות וגם כמה נאצים. סרטי אינדיאנה ג'ונס פשוט מספקים את פנטזיות ההרפתקאות המטורפות שהיו לי כשהייתי ילד. לקפוץ ממטוס מתרסק עם סירה מתנפחת, לגלוש במדרון הר מושלג ולנחות בנהר הודי גועש. awesome (ספ' מינורי לאינדיאנה ג'ונס והמקדש האבוד). אבל לא הרגשתי שההרפתקאות בסרטים הם איזה משחק ילדים או העמדת פנים,לא מההרפתקאות שפתאום דוחפות איזו מפת אוצר של ווילי שתום העין מהסוג שיש בפלייסמנטים במסעדות ים, אלא הרגשתי שזו הרפתקה אמתית. גם היום קשה לי לשים את האצבע על הנקודות המסוימות שעובדות באינדיאנה ג'ונס, כי בתכלס מאז היו המון סרטים שהשתמשו באותה נוסחה ולא עבד להם (המומיה בעעע) אבל אני חושב שהבימוי של ספילברג בסופו של דבר הוא זה שהופך את הסרטים לגדולים. הוא יודע לביים סצינות אקשן בלתי נשכחות, הוא יודע ליצור חיבור רגשי לסיפור, הוא יודע ליצור דמויות בלתי נשכחות (אינדיאנה ג'ונס הוא המובן מאליו אבל עד היום מולה ראם עושה לי צמרמורת) והוא פשוט יודע לגרום לכל העסק לעבוד. ואני עדיין לא מכיר אף במאי שיודע לעשות סרט הרפתקאות יותר טוב ממנו, והרפתקאות טינטין (השם אפילו מכיל את המילה הרפתקאות, גאדמיט) הוכיח לי את זה בגדול. אז מה אני מתחיל לחפור על אינדיאנה ג'ונס בדף הביקורת של הגוניס? מפני שבאותם גילאים צפיתי בסופו של דבר גם בהגוניס, ובניגוד לכל הסרטים שהזכרתי למעלה, לסרט הזה לא הקדשתי אפילו צפייה שנייה. אני אמנם הייתי ילד, אבל אני מעדיף את ההרפתקאות שלי קצת יותר בוגרות ואפיות עם כל הכבוד. החבורה של הילדים בסרט לא הזכירה לי אף ילד שאני מכיר (יכול להיות שזה קשור לתקופה שבה הסרט מתייחס) וממש לא הרגשתי שזה שאני ילד צמא הרפתקאות והם ילדים צמאי הרפתקאות אמור לגרום לי לאהוב את הסרט יותר. מעט הזדהיתי איתם, כן, אבל דווקא העובדה שהדמויות הן ילדים גרמה לי להתייחס לסרט כאל מין חפש את המטמון משוכלל. דברים נוספים שגרמו להרגשה הזו הם העשייה הילדותית של הסרט והמסלול עלק מכשולים שאולי פעם באמת ריגש מישהו. אם היוצרים של הגוניס רוצים לדעת איך מסלול מכשולים אמיתי אמור להיראות שיצפו בהתחלה של שודדי התיבה האבודה. גם בסרט הזה יש מעורבות של ספילברג, כי הוא אכן אדם שוחר הרפתקאות שכנראה קשור באיזושהי צורה לכל סרט הרפתקאות שיצא בין שנות ה-70 ל-90, אבל אין לסרט הזה ניצוץ מהקסם הספילברגי. אז השורה התחתונה של כל התגובה המייגעת הזאת היא שבניגוד לאנשים רבים שאומרים שזה מסוג הסרטים שצריך לראות כשאתה ילד ולהתמוגג, כשאני הייתי ילד לי היו התמוגגויות אחרות ודווקא הסרט הזה הותיר אותי די אדיש. וואי כתבתי בתגובה הזאת יותר מדי את המילה הרפתקאות.
אני ראיתי את הסרט הזה משהו כמו 10 פעמים
פעם אחת בקולנוע, ואח"כ כל לילה, כשניסיתי להירדם, והפרצוף של האח המעוות, הכלוא, רודף אחריי ומונע ממני לישון. הייתי בגיל של הגיבורים, כבר אז הפריע לי שלבנות יש תפקידים קטנים וקטנוניים, והסרט הפחיד אותי נורא.
לא יכולתי שלא להסכים פחות עם הביקורת
ראיתי את הסרט עשרות פעמים בתור ילד כשהוא יצא (אני זקן, אני יודע) וראיתי אותו שוב מדי כמה שנים במשך חיי. אני נהנה גם היום מהתמימות שלו, מהסיפור הפשוט, מההרפתקאות הנהדרות שהילדים האלה עוברים. כותבת הביקורת לוקה בעודף ציניות, צדקנות, טרחנות ונטפקניות (יש מילה כזאת?) ושכחה מי קהל היעד של הסרט, שהוא בטח לא היא (יש משפט כזה?). וכבוד לגזר הקדוש על המילים כדורבנות.
הכותרת שלך הכניסה אותי לתסביך קיומי.
רק אחרי חצי שעה של הרהור טרחתי לקרוא את התגובה והבנתי שה"שלא" היה מיותר.
אני רק ניטפוקון
מינוס ועוד מינוס זה מינוס גדול, לא פלוס.
מינוס כפול מינוס זה פלוס. תודה וסליחה.
תודה!
מראה כמה לימודי מתמטיקה סטטיסטיקה ומחשבים לא עוזרים לי ברגעים החשובים באמת בחיים.
ועוד קצת על השחקנים של הסרט
רק הערה- לא זכור לי שסימנתי ספויילר על התגובה הקודמת. זהו ספויילר עצמוני
חלק מהשחקנים בהחלט עשו חייל:
שון אסטין- "מייקי" – סמוויז גמג'י ,כידוע
ג'וש ברולין אחיו הגדול של מייקי- הסוכן K בצעירותו , גברים בשחור (בחרתי בדמותו האהובה עלי), ועוד המון.
קורי פלדמן – "מאות'" -שנה אחר כך שיחק גם בSTAND BY ME המצויין. עדיין מתחזק קריירה אבל שום תפקיד שממש מרשים אותי אישית.
מרתה פלימפטון סטפני -חברה של…- Raising Hope , היא פשוט מעולה!
ג'ו פנטוליאנו האח פרטלי -מוכר לחובבי הסופראנוס- Ralph Cifaretto
רוברט דווי , עוד אח פרטלי- משחק קבוע בסרטים אבל אני דווקא אוהבת את דמותו בטלויזיה בCSI