זוג מושלם ויפה נכנס לגור בבית מושלם ויפה, מלא בחלונות זכוכית גדולים. ואתם יודעים מה אומרים על אנשים שגרים בבתי זכוכית: לא כדאי להם להכניס הביתה אנשים שהם הכירו פעם בבית הספר ועכשיו נראים קצת מוזרים. אבל זה, כמובן, מה שקורה. כשהם עדיין מתארגנים בביתם החדש, בני הזוג פוגשים במקרה מכר של הבעל מתקופת התיכון, בחור כזה עם עיניים עצובות. שלום שלום, מזמן לא ראינו, תן לי את המספר שלך ובטח לא נתקשר. אבל הבחור, גורדו, מגיע אליהם שוב: הוא נותן להם מתנת חנוכת דירה, ואחר כך עוד כמה מתנות קטנות, ומגיע אל הבית לברר שהכל בסדר ואז צריך להכניס אותו כי לא נעים. והוא בחור טוב, אבל הוא דביק קצת יותר מדי, ובשלב כלשהו, קצת מקריפ.
פעם זה קרה כל הזמן. בשנות התשעים היה רצף של סרטים כאלה: "דרושה שותפה רווקה", "היד שמנענעת את העריסה", "במרומי הפסיפיק", "פסגת הפחד" ודומיהם. תמיד היו הגיבור, או זוג הגיבורים, הראשיים, שחיו להם את חייהם המושלמים עד שהזר הנחמד-למראה נכנס להם לחיים, ובהדרגה התברר כפסיכופט, עד שלא היתה ברירה והיה צריך לערוך סצינת קרב שבה הוא כנראה ימות בסוף. "המתנה" הוא סרט שמתחיל בדיוק כמו כל הסרטים האלה, אבל מכיר אותם, למד אותם, ולא הולך לפתור את העניין באופן כל כך פשוט. לפעמים, יותר מסרטי המתח ההוליוודיים האלה, זה מזכיר דווקא את "מחבואים" של מיכאל האנקה.
זה הסרט הראשון של ג'ואל אדגרטון כבמאי (ותסריטאי; הוא כתב גם את "עבירה", דרמת משטרה אוסטרלית לא רעה בכלל שהוצגה בארץ בשנה שעברה) – וזה חתיכת סיפתח. יש סיבה טובה לזהירות וחשש בכל פעם ששחקן מחליט גם לביים; על כל מקרה של קלינט איסטווד יש כמה אנג'לינה ג'ולי. זה שאתה מופיע מול המצלמות לעתים קרובות לא נותן לך את היכולת לדעת מה לעשות גם בצד השני שלהן. אבל אדגרטון – שגם ליהק את עצמו כאן בתפקיד הזר המוזר – הוא הדבר האמיתי. "המתנה" הוא הדגמה מצוינת לכך שהוא יודע למתי להרעיש ומתי לקפוא, איך לתת לקהל בדיוק את כמות המידע שהוא צריך ולא יותר מזה, ואיפה לשים את המצלמה כדי לתת לקהל הרגשה קצת לא-נוחה, אבל בלי לצעוק עליו "תראו איזה דבר מוזר ומטריד קורה פה!". יותר מזה – יש לו אומץ. כשסרטים הוליוודיים מכוונים לאנשים עם הפרעות קשב, צריך אומץ כדי לעשות סרט איטי מאוד, שלוקח הרבה זמן עד שהוא מגיע לעיקר, ובכל זאת להיות בטוח שלא יהיה משעמם. סצינות ההפחדה ב"המתנה" מגיעות מאוחר, והן אפקטיביות משום שהן מגיעות מאוחר, ואתם לא יושבים מהרגע הראשון במחשבה מאיפה יקפוץ עליכם ה"בו" הבא.
כל זה לא אומר ש"המתנה" הוא יצירה מושלמת. יש בסיפור רגעים לא סבירים וכאלה שאפשר בקלות לנחש מראש; ובעוד אדגרטון עצמו ורבקה הול בתפקיד האישה עושים עבודה מצוינת, ג'ייסון בייטמן, בתפקיד הבעל שבתמונה, פחות משכנע, בין השאר משום שהתסריט מנדנד אותו בצורה מוגזמת מקיצוניות אחת לשניה. ובכל זאת – אני לא חושב שראיתי השנה בקולנוע מותחן טוב יותר. ולג'ואל אדגרטון: סחתיין. אני לא יכול להגיד שאי פעם שמתי לב אליו כשחקן, אבל בתור במאי, אפשר לסמן עם מארקר בתור אחד היוצרים המבטיחים של השנים הקרובות.
פורסם במקור בוואלה
מעניין
מהטריילר זה נראה כמו עוד מותחן שגרתי למדי, אבל ראיתי כבר כמה אנשים ומבקרים שהתלהבו ממנו, אז אולי בכל זאת אתן לו צ'אנס.
לגבי אדגרטון, למרות שראיתי אותו בכמה סרטים לפני כן, הפעם הראשונה שבאמת שמתי לב אליו הייתה ב"גטסבי הגדול", שם הוא היה ממש טוב.
טעות קטנה וטעות גדולה.
הטעות הקטנה- לשפוט סרט על פי הטריילר.
הטעות הגדולה- לצפות בטריילרים.
איך הם לא זיהו מראש שהוא פסיכופט?
הרי יש לו זקן צרפתי.
הם כנראה חיים ביקום המקביל
(ל"ת)
זה שבו הקוביה נחתה על 1?
(ל"ת)
מתחבר להכל חוץ מהכנסת פסגת הפחד לרשימה
לא שייך לרצף הסרטים הנ"ל משנות התשעים
סביר ולא רע אבל ההייפ מוגזם משהו
המותחן הטוב ביותר של 2015 הוא Creep עם מארק דופלאס
http://www.imdb.com/title/tt2428170/