ז'אנר המשפחה הישראלית במשבר הושמץ קשות בשנים האחרונות, ודי בצדק. כל מי שמנסה לעשות משהו שונה בקולנוע הישראלי אומר שהמטרה העיקרית שלו היא לא לעשות עוד סרט על אם קשת יום וילדיה המתוסבכים שדוחפים אוטו שלא מתניע. ובצדק.
הבעיה, מתברר, היא שהקולנוע הישראלי פשוט טוב בזה. נורא מתבקש לעקם את האף כשמגיע עוד סרט משפחתי שבנוי בדיוק לפי התבנית המוכרת, אבל מה לעשות שהוא לא סרט רע? ב"מבול" אמנם אין מכונית תקועה שצריך לדחוף, תודה לאל, אבל יש ילד שמתכונן להפטרת בר המצוה ומוצא מפלט מהמתח שבבית באהבה ראשונה על חוף הים, אח אוטיסט שהוסתר במוסד אבל חוזר אל המשפחה במפתיע, אב ואם ביחסים מתוחים, ורקע של מושב שלו ואידילי למראה. זה לא דומה בדיוק לאף סרט עבר, אבל זה גם בהחלט לא שונה מהם. הכל נראה מוכר.
אבל בסרטים כאלה ממילא המקוריות בעלילה היא לא הסיבה לראות את הסרט. זה הביצוע שחשוב, ובמקרה הזה, המשחק והצילום עושים את הסרט. הרבה תלוי ביואב רוטמן, הילד שזהו התפקיד הראשון שלו, והרבה סרטים נפלו בגלל שחקנים צעירים שלא היו מספיק טובים. אין שום בעיה כזאת עם רוטמן: הוא לא רק שחקן מצוין, הוא גם מסרב לגלם קלישאה. יוני, גיבור הסרט, הוא ילד חכם שרואה מה קורה סביבו, שנראה כאילו כבר ראה את כל סרטי ג'ון יוז, יודע איך הוא אמור להתנהג, ולא מתכוון לקחת בזה חלק. גם הוא, כמו מיליון וחצי נערים קולנועיים לפניו, סובל מהצקות של ביריונים בבית ספר, אבל זה לא אומר שהוא ייכנס לתפקיד החנון המסכן שנתחב לתוך לוקר.
רוטמן הוא בלי ספק השחקן הבולט בסרט, אבל דווקא מיכאל מושונוב זכה בפרס אופיר, שלא בצדק, לפי הכלל הידוע שעל גילום נכים ומוגבלים תמיד מקבלים את הפרס, כל עוד אתה לא go full retard. מושונוב מגלם את אחיו האוטיסט של יוני, ונראה כמו כל אוטיסט קולנועי אחר – מהראש המוטה הצידה ועד הטיקים בכף היד. זה לא שהוא גרוע, אבל עם כל הכבוד, לשבת במבט אטום ולמלמל זה אתגר הרבה פחות גדול מלגלם אדם שאשכרה מתקשר עם סביבתו. צחי גראד, התשובה של שנות האלפיים למשה איבגי, ורונית אלקבץ, מגלמים את ההורים, וגם הם טובים, אבל מה חדש. לכל אחד מהם יש משהו להסתיר, אבל כולם עושים את המיטב כדי לא להתרפק על האומללות או לגלוש להיסטריה.
בתור סרט שמתרחש כאן ועכשיו, המראה של "מבול" היה יכול להיות משעמם. אבל הצלם פיליפ לבלט הוא לא מפה, אלא מקנדה, ואולי בגלל זה הוא מצלם את המושב כמו תייר שנקלע לארץ אקזוטית. הוא מתפעל מהצוקים שעל חוף הים, מהרכבת שעוברת ומלול התרנגולות, ובזכותו הסרט נראה מעולה.
הדבר העיקרי שחסר בסרט, ושהיה יכול להביא אותו לליגה של סרטי משפחה מצטיינים כמו "כנפיים שבורות", הוא סוף. הסרט הוא כולו סיבוך, בלי התרה. לאורך כל הסרט הבוץ שבו תקועים בני המשפחה הולך ומתעבה, ואז – זהו, שלא קורה כמעט כלום: יש סצינת סיום חגיגית ומנותקת מהקשר, והסרט נגמר. בין הסצינה הזאת לבין זו שלפניה יש חור ענק שמשאיר כמעט את כל קווי העלילה בסרט בלתי פתורים. לא ביקשתי סוף הוליוודי, אני לא צריך לראות איך כולם מתגברים על הקשיים, הופכים לחברים הכי טובים לנצח ודוהרים לעבר השקיעה. אבל איזושהי קשירת קצוות לא היתה יותר מדי לבקש. אם אכלתם פעם קרמבו מלמטה למעלה וגיליתם שבביס האחרון יש בעצם רק בועת אוויר – זאת, בערך, ההרגשה. וחבל. המשפחה המשברית של "מבול" היא משפחה טובה, ודווקא הייתי שמח לראות איך ואם הם יתגברו על העונה הגשומה.
האם העובדה שזהו סרט משפחה מאפשרת לגיטימציה...
לדבר באופן כל כך חופשי על הסיום שלו?
חלק נכבד מהקוראים של הכתבה הזו כנראה לא ראו את "מבול".
להתחיל לדון עכשיו בסצנות המכינות לסצנת הסיום, והאם העתיד של המשפחה נראה אופטימי או לא בחלק האחרון של הסרט… זה כבר פשוט ספוילר.
נראה לי שממש לא מדובר בספויילר
ה"איך" הרבה יותר מעניין פה מה-"מה". ובכלל, הרמזים לסצינה הזו כל כך חזקים, שרבים יצפו אותה כבר באמצע הסרט. אני בספק אם מה שנאמר עד כה יוריד גרם אחד של הנאה מהצפיה בסרט הזה.
אהבתי את המטאפורה של הקרמבו:)
(ל"ת)
לא אוכלים קרמבו מלמטה.
טעות של מתחילים
יש לי ראיון לסרט הישראלי שבטוח יזכה באוסקר
דרמה על משפחה ישראלית לא מתפקדת, שנשלחת למילואים בלבנון!
-האשף הדגול
זה לא "איים אבודים"?
(ל"ת)
ברור שלא מלמטה וגם לא קרמבו מוקה, וגם לא מנבו!
(ל"ת)
"צחי גראד, התשובה של שנות האלפיים למשה איבגי..."
כדי להבין עד כמה גראד ואלקבץ הם הפנים של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון, צריך להזכיר את 'ציון ואחיו', סרט נוסף שאמור לצאת בסוף החודש וגם בו הזוגיות של גראד ואלקבץ משמשת רקע לסיפור המרכזי שהוא הקשר (או חוסר התקשורת) בין שני אחים בגילאי ההתבגרות.
לפני הסרט
בהקרנת הבקרובים הועלה טריילר לסרט אשר הגיבור בו הוא נער אשר מרגיש מנוקר לאחיו, ואת הוריו משחקים צחי גראד, ורונית אלקבץ.
אהה והמשפחה במצוקה.
אני לא יודע מה איתכם אבל אותי זה קרע מצחוק.
כנראה שבאמת אין גיוון בין נושאי התעסוקה של הסרטים בארץ (וגם לא בשחקנים).