כשדמות בסרט מבטיחה לנו, במשפט הראשון בסרט, לספר את סיפורה "לא כמו בסרטים", ו"בלי ציפוי סוכר" – יש סיבה טובה לפחפח. הלו, את בסרט. סרט הוליוודי. סרט הוליוודי מבוסס על רב-מכר פופולרי מאוד בקרב שכבת הגיל שממש הרגע היתה אובססיבית לגבי "דמדומים", ויוצא באמצע הקיץ על תקן שובר קופות. ואת מנסה לטעון שהוא יגיע בלי ציפוי מתוק, נוצץ וצבעוני? איזה שטויות. היכונו למנת סכרת ישר לוריד.
אבל רגע אחרי ההצהרה היומרנית הזאת, קורה דבר מפתיע: "אשמת הכוכבים" מתחיל, ואתם יודעים מה – הוא די עובד. נכון, לומר שהסרט לחלוטין נטול סוכרים זה מוגזם לגמרי: בתור סרט שעוסק בסרטן, במוות ובכאב, הוא חמוד במידה בלתי סבירה. ובכל זאת, למרות שהוא מבוסס על נוסחה מוכרת, ולמרות שהוא מנצל את קלישאת ה"למות צעיר" שצעירים מאוהבים בה עוד מזמן רומיאו, ולמרות שהוא סוחט-דמעות כל כך יעיל שאחרי כל הקרנה צריך להעביר סמרטוט יבש על הרצפה – זה גם סרט חינני ורומנטי בלי המשמעויות הדביקות שנצמדו למילה. נכון שתיאורי זוועה ריאליסטיים של מחלה וגסיסה לא תמצאו פה – איכס, מי בכלל רוצה לראות את זה – אבל הסרט כן מביט ישר, או לפחות, ישר מהמקובל בסרטים הוליוודיים, אל רעיונות כמו חיים קצרים מדי ומוות נוכח מדי.
קחו, למשל, את הקלישאה ההוליוודית המקובלת של החולה היפהפיה. בסרטים, בדרך כלל ככל שאנשים קרובים יותר למוות כך הם נראים טוב יותר. חולות סרטן אולי יגזזו את השיער אם השחקנית ממש השקיעה והולכת על האוסקר, אבל הן בדרך כלל מאופרות היטב והמראה השדוף יפה עליהן. במקרה של "אשמת הכוכבים", הסרט לא מאפשר לנו לשכוח שגיבורת הסרט, הייזל (שיילין וודלי) חולה, מכיוון שהיא סוחבת איתה את המחלה לכל מקום – בתיק. הריאות של הייזל לא מתפקדות, ולכן היא צריכה להיות צמודה מאה אחוז מהזמן למיכל חמצן, דרך צינורות באף. את המיכל היא גוררת איתה לכל מקום בתיק טרולי קטן; הצינורות שוכבים על הפנים שלה, כמו מין פירסינג קבוע. זה לא עניין גדול, זה חלק מהחיים – אבל זה תמיד שם. מחדר לחדר, בפנים ובחוץ, בסצינות שמחות ועצובות, התיק והצינורות-באף נוכחים כל הזמן. לא בכל סרט היו מסכימים "ללכלך" את הפנים של הכוכבת היפהפיה בצינור מכוער לאורך הסרט כולו, אבל "אשמת הכוכבים" עושה את זה. האמת, מתרגלים לזה: אני לא אתפלא אם בקרוב מעריצות הסרט תתפשט אופנה של לבישת צינורות פלסטיק כאביזר אופנתי.
הייזל (שיילין וודלי) חיה עם סרטן. נכון לעכשיו היא בסדר, אבל החיים שלה – ושל הוריה – הם המתנה למוות. כך עד שהייזל פוגשת את גאס (אנסל אלגורט), גם הוא חולה סרטן וקטוע רגל. הם מתאהבים, משום שאי אפשר שלא. וודלי, השחקנית הצעירה הממש מעולה, מפגינה כאן רמות ג'ניפר-לורנסיות של קסם אישי. בקשר לאנסל אלגורט (שנראה כמו האח ההרבה יותר חתיך של מייקל סרה) אני לא רואה שום סיבה בעולם שהוא לא יחליף את רוברט פטינסון בתור האובססיה התורנית של בנות העשרה. לעזאזל, אפילו אני לא הייתי מתנגד לפוסטר שלו. הם מקסימים, והם הולכים למות. הידיעה הזאת נוכחת בחייהם ובסרט באופן כזה שהם יכולים להתייחס אליה אפילו בהומור שמעבר לייאוש.
אפשר לזהות פה כמה תסמונות מאוסות שאופייניות לספרות נוער ולסרטי-ספרי-נוער: הגיבורה שלא מבינה איך ייתכן שמישהו יאהב אפסית מכוערת וקלוצית כמוה, למרות שהיא בעצם יפהפיה, שנונה, אינטליגנטית ומקסימה; ומולה, הגיבור, שמוצג ככל כך מושלם בכל דרך אפשרית שזה כמעט מגעיל – אבל זה בסדר כל עוד מניחים שאנחנו צופים בו דרך העיניים של הייזל, שבהן הוא באמת מושלם. יחסי הרק-ידידים, ללא-מין של שני בני הזוג לא נראים אמינים (שני בני כמעט-18 עתירי הורמונים ומאוהבים, שיודעים היטב שהם צריכים לאכול ולשתות כי מחר נמות, בוחרים מרצונם להישאר בבתוליהם? ברצינות?), ונובעים רק מהצורך למשוך את התפתחות היחסים למשך חלק גדול יותר מהסרט. וישנו גם הרגע הזה באמצע הסרט כשבלי אזהרה מתפרצת לתוכו אנה פרנק, וזה רע ברמת הכף-פרצוף ומביך ברמת המה-לעזאזל-חשבתם?
אבל הנקודות שבהן הסרט מזייף רק מדגישות את כל הרגעים, הרבים הרבה יותר, שבהם הוא מדייק. "אשמת הכוכבים" שייך לז'אנר שיצא לו, ובצדק, שם רע: סוחט הדמעות. סרטים שמנצלים כל מחלה וטרגדיה אפשרית, ומשתמשים בקלישאות כמו בנבוט כדי לגרום לקהל לבכות. אבל הסרט הזה מוכיח שזה לא חייב להיות ככה, ושרומנטיקת נעורים לא חייבת להיות מאוסה. הוא באמת מקסים, והוא באמת יגרום לכם לבכות.
פורסם במקור בוואלה
ממממ
דווקא לפי הטריילר הסרט נראה הכי סרט בנות קיטשי שיכול להיות.
כמי שצפה בסרט ביום הבכורה
כלומר ביום חמישי האחרון-
הסרט ענה לי על כל הציפיות. הוא היה קולע, מצחיק, ומעניין.
הנקודה החלשה בסרט- לורה דרן. מי ליהק אותה לסרט למען השם?!
ו….. כן. לכו לסרט. זה ללא ספק סרט השנה שלי.
דרך אגב, אנה פרנק - מתאים ביותר.
וגם בספר היא מוזכרת אגב.
חייבת לומר שקראתי את הספר, וגם אם הוא היסטריה בקרב בני גיל הנעורים (באמת?) הוא לחלוטין לא טראש. הוא דווקא נוגע לא מעט במקומות המגעילים והקשים והעצובים ביותר של המחלה הזו, ואני מכירה אותה מאוד מקרוב. והוא בו זמנית גם מקסים ומרגש וחמוד.
קצת חוששת לראות את הסרט בגלל זה. מעניין יהיה לשמוע דעות של אנשים שקראו את הספר על הסרט.
חיכיתי לראות מה תחשוב עליו
כמוך, דווקא הופתעתי לטובה מהסרט. הספר טוב ממנו עשרות מונים, אבל עדיין יחסית לטריילר אני חייבת לציין שנעשתה שם עבודה סבירה בהחלט. אבל אנחנו לגמרי בדעת מיעוט – כמעט כל מי שדיברתי איתו על הסרט (בין אם קראו או לא קראו את הספר) שנא אותו לגמרי וטען שהוא קיטשי בטירוף. אולי הציפיות הנמוכות עזרו במקרה שלי.
מה שכן, חייבת לציין לרעה את הליהוק המעפן – במיוחד של דמויות ההורים, שבספר היו מאוד דומיננטיות. הבחירה בלורה דרן וההוא מ"טרו בלאד" היתה פשוט טעות בעיניי, והרסה כמעט כל סצנה טובה שלהם יחד או עם הילדים. ואם אנסל אלגורט הוא הרוברט פטינסון הבא, אפשר לומר בבטחה ששיילין וודלי לגמרי סוללת את דרכה להיות ג'ניפר לורנס הבאה. נקווה רק שלא תמעד במדרגות בדרך לאוסקר.
מסכימה מאוד בקשר לאנה פראנק
בספר זה עוד נראה סביר ומעודן יחסית [בכלל, דברים שבספר נראו לי סבירים, ההצגה המדויקת שלהם בסרט עשו לי חלחלה. לדוגמא, החיזור הבלתי פוסק של גאס אחרי הייזל. די, תנוח], אבל בסרט זה פשוט איום ונורא. כלומר, בסדר, יש הקבלה כלשהי, אבל הרגיש לי לא לעניין [אני תוהה כמה בתור ישראלים אנחנו יותר רגישים לנושא הזה מאשר לא-ישראלים].
אני קצת התבאסתי לגלות שכל כך מיהרו להפוך אותו לסרט
לפני שנה כשהספר התגלגל לידי התחלתי בלהיות נבוכה שאני קוראת את הדמדומים הנוכחי, ואחרי שסיימתי אותו (מתייפחת, כמובן) רק דחפתי אותו לידיים של כל מי שאני מכירה. כי הוא מסחטת דמעות יעילה ומהנה וקלה לקריאה ומגיע לו להצליח כספר.
זה דיון נושן מאוד ואני כבר לא נאבקת בספרים שאני אוהבת שהופכים לסרטים, אבל רבאק: למה כל כך מהר?
הספר הזה כבר לא יהיה ספר בשביל רוב הקהל שיצפה בסרט, וזה אמנם היה בלתי נמנע אבל לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר.
בקיצור, באסה.
דרך אגב נדמה לי שבספר הגיבורים לא היו טינאייג׳רז וגם שהגיבורה היתה קרחת אחושרמוטה בלי לפספס אף הזדמנות להזכיר את זה.
הם היו בני נוער והיא לא הייתה קירחת אלא עם שיער קצוץ, בערך כמו בסרט
(ל"ת)
תקראי יותר טוב את הספר, כי
בספר הם היו בני נוער (היא 16 והוא 17) ולהייזל היה שיער קצר. דווקא יחסית דייקו.
השאלה היא פשוטה
האם מדובר פה ב"דמדומים" החדש ?
התשובה תהיה פשוטה אם נראה עוד שנה מהיום סרט המשך, "אשמת הכוכבים 2: כוכב חדש"
ממש לא
מה שכן תראה, זה את הסרט הבא שמבוסס על ספר אחר של ג'ון גרין שבתהליכי הפקה עכשיו בעקבות ההצלחה של אשמת הכוכבים.
אותם אנשים עובדים על הסרט ואפילו נט וולף ישחק בו בתפקיד הראשי.
http://www.imdb.com/title/tt3622592/
ומה שאני עדיין ממש רוצה, זה סרט על "מחפשים את אלסקה".
(ל"ת)
אני לא אתפלא אם זה יהיה הבא בתור
במיוחד אם paper towns יהיה להיט כמו אשמת הכוכבים
זה לא יקרה, פייפר טאונס ייכשל.
כמו שאני רואה את זה, רוב הקהל של אשמת הכוכבים לא הגיע לסרט בגלל השם ג'ון גרין.
האולפנים אולי חושבים אחרת עכשיו, אבל הם ילמדו בדרך הקשה.
צדקת
הסרט על פי "מחפשים את אלסקה" בדרך. מעניין יותר: התסריטאית המיועדת היא שרה פולי, שעד היום לא כתבה סרט שלא ביימה בעצמה.
ואכן באופן לא מפתיע
שרה פולי גם תביים את הסרט
https://twitter.com/realjohngreen/status/481967743906766849
וזה מאוד משמח.
(ל"ת)
אני לא שותפה לרצון הזה.
קראתי את "מחפשים את אלסקה" בגלל המלצה של ידיד שאמר שהוא מזכיר את "Perks of Being a Wallflower". איפה פרקס ואיפה אלסקה.
למרות שטכנית הוא כתוב טוב, בעיני הוא ייצג את כל מה שאני לא אוהבת בז'אנר של YA.
אני מקווה שידלגו עליו בעיבודים הקולנועיים.
זה לא יהפוך את הסרט ל"דמדומים" הבא,
זה יהפוך את ג'ון גרין לניקולס ספרקס הבא. ואני לא בטוח שזה הרבה יותר טוב.
אשמת הכוכבים 2: 'ey're not dead, ey're sleepin'!"
(ל"ת)
תיאוריית האינסוף
אני לא כותב פה הרבה,
אבל צפיתי בסרט והוא היה מקסים באמת. אבל דבר אחד מאד מפריע לי בסרט- תיאוריית האינסוף שבו.
בסרט הייזל מסבירה בפירוש שבין 0 ל-1 יש אינסוף מספרים וכמובן שבין 1 ל-2 יש אינסוף מספרים אז בין 0 ל-2 יש יותר אינסוף מספרים, ומוסיפה חטא על פשע כאשר היא רומזת בפירוש שקנטור אמר שזה כך שקבע שיש רמות לאינסוף.
חד משמעית לא נכון!
איך יכול להיות שאף אחד בהפקה לא טרח לפתוח בויקיפדיה רגע ולברר את העניין, במיוחד שמציינים בפירוש שזו התיאוריה של קנטור שכנראה מתהפך בקברו.
וזה הכי חבל כי זה בא כחלק מרגע מרגש ומזיל דמעות שממש נהרס לי בעקבות זה.
המממ, למה זה לא נכון?
זה לא ניסוח מתמטי, כמובן, אבל העיקרון – שיש עוצמות שונות לאינסוף, ואינסופים מסוימים הם "גדולים" יותר מאחרים – היא בדיוק הטענה של קנטור, לא?
הטענה נכונה
הדוגמא לא. כי אמנם יש אינסופים גדולים מאחרים, יש סוגים שונים של אינסופים, אבל האינסוף שבין המספרים הממשיים (נניח 1 ו 0.3) זהה לכל אינסוף שבין זוג מספרים ממשיים אחרים (5 ו 27777.5). השגיאה מופיעה כבר בספר, שכן חבר שקרא אותו סיפר לי עליה. בראיון עימו ג'ון גרין (הסופר) טען שהשגיאה מכוונת, ואני נוטה להאמין לו, שכן מדובר באדם מלומד עם לא מעט ידע בנושאים מהסוג הזה. אבל מי יודע…
ליתר דיוק, המילה אינסוף לבדה לא מספיקה בשביל לקטלג כמות
משום שכפי שאמרת – ישנם סוגים שונים של אינסוף (למעשה יש אינסוף כמויות של אינסוף. מטה!). לכן המשפט האינסוף שבין המספרים הממשיים (נניח 1 ו 0.3) זהה לכל אינסוף שבין זוג מספרים ממשיים אחרים (5 ו 27777.5) – לא בדיוק מדויק – על איזה אינסוף אתה מדבר? לדוגמה, יש אינסוף שהוא הכמות של המספרים *הרציונלים* בין 0.3 ל 1 – שמכונה א' אפס, ויש אינסוף *שגדול ממנו* בטווח הזה, שמכונה א' (רק א', כמו ריטה), שהוא הכמות של כל המספרים *הממשיים* בין 0.3 ל-1.
אבל ברגע שסופרים *באותו מטבע*, כלומר סופרים את אותם סוגי מספרים שקיימים בטווח כלשהו – זה נכון (האינסוף שווה בכל קטע סופי או אינסופי כלשהו).
רק שציטוט מהלינק שהבאת -
"אם ניקח שתי קבוצות אינסופיות מעוצמה זהה, ונאחד אותן, עוצמת האיחוד תהיה שווה לעוצמה של כל אחת מהקבוצות בנפרד" מראה למה הדוגמה מעליך איננה נכונה.
תורת המידה
לא ראיתי את הסרט ולכן אני לא יודע מה ההקשר, אבל הרגשתי הכרח לנטפק.
לפי מידת לבג אשר מכלילה את מושג האורך, יש אכן (פי 2) יותר נקודות בקבוצה (האינסופית) [0,2] מאשר בקבוצה [0,1].
ככלל, עבור כל סוג של רעיון אינטואיטיבי שיש למישהו לגבי האינסוף, זה כמעט בטוח שמישהו כבר ישב והגדיר מושג מתמטי ריגורוסי.
מעניין מה קרה לקישור לוויקיפדיה בפוסט שלי. לכאן כיוונתי:
http://he.wikipedia.org/wiki/מידת_לבג
מידת לבג מודדת אורך,
כמו שמראה הויקיפדיה שהבאת:
"מידת לבג (Lebesgue) היא פונקציית מידה המוגדרת על אוסף הקבוצות המדידות בישר הממשי ומחזירה לכל קטע את האורך שלו."
ולכן היא לא מודדת (או סופרת) את מספר הנקודות בקטעים הנ"ל, ולא אומרת שיש פי 2 יותר בקטע הארוך יותר.
(בין השאר, אם אתה אומר שאורך שקול למספר הנקודות, גם מושג 'אורך הקטע' הטריויאלי ייתן את התוצאה שלך, לא צריך בשביל זה להביא כלים כבדים כמו מידות לבג).
מידת לבג מרחיבה את מושג האורך
לצערי לא הבנתי את הטענה שלך. כמובן שמדובר פה בענייני סמנטיקה, זה הרי כל הדיון.
מידת לבג (לפחות מאיך שאני למדתי את הנושא), בהחלט מודדת את "מספר" הנקודות שיש בקבוצה (ע"ע קבוצת קנטור). במקרה שלנו, המידה היא אכן שקולה לאורך, אבל השתמשתי במושג המידה כדי להדגיש שמדובר בהשוואה בין שני גדלים אינסופיים, שזה מה שהבנתי שהסצינה בסרט נגעה בו.
דווקא קבוצת קנטור היא דוגמה נגדית
שמראה שמידת לבג לא מודדת את מספר הנקודות – מספר הנקודות שלה הוא אינסופי, ומידת לבג שלה היא אפס. שזה בדיוק הפוך ממה שאמרת.
קבוצת קנטור היא דוגמה נגדית מצוינת
למה שאתה אומר, כי היא בדיוק מראה שמידת לבג לא מודדת את מספר הנקודות בקבוצה. זאת מאחר שמספר הנקודות בקבוצה הזו הוא אינסופי, ומידת לבג שלה היא אפס.
יפה
אבל זאת שוב סמנטיקה. לתפיסתי, מידת לבג היא הגדרה שמרחיבה את מושג המספר ולכן שמתי את המילה במרכאות. אני לא רואה בעיה קונספטואלית להגיד שיש בקבוצה אינסוף נקודות וכן שמספר הנקודות בקבוצה הוא אפס.
ברור שיש פה התעללות מסויימת במובן המקורי, אבל זה למטרה טובה. זאת אותה המתמטיקה שמאפשרת לנו לדבר על מאורעות שההסתברות להתרחשותם היא אפס למרות שהם אכן מתרחשים.
לתפיסתי, כל המושגים האלה
נהגו והוגדרו בדיוק כדי שלא נכריז ש'זה הכל סמנטיקה' וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה. כל הרעיון במתימטיקה זה הגדרות מסודרות ומדויקות שלא מרשות לומר שבקבוצה שי אינסוף נקודות וגם אפס נקודות.
אם אתה רוצה להגדיר דברים אחרת ולקרוא להם אחרת זו כמובן זכותך המלאה. זה רק לא כל כך מתיישר עם ההגדרות המקובלות, וקצת מקשה לכן על תקשורת מוסכמת.
שמתי תגובה והיא הופיעה למטה במנותק מהשרשור
משהו לא מצליח לי עם הממשק של הפורום הזה. אני מצטער. ואני לא מוצא דרך לערוך תגובה אחרי יצירתה.
לא ראיתי את הספר ,אבל ראיתי סרטון שעסק בדיוק בזה . הכוונה היא שלא משנה מה אורך החיים הם עדיין אינסופיים באותה מידה ,או משהוא בסגנון..
נראה לי שהסרט הזה שוחרר בזמן המונדיאל
כי קהל היעד שלו הוא ברובו נשים.
נראה לי שהסרט הזה שוחרר ביום הראשון של החופש הגדול
כי קהל היעד שלו הוא ברובו בני נוער
התכוונתי להפצה שלו בכל העולם
הוא שוחרר בהדרגה כבר מ ה 2 ליוני בארה"ב וימשיך עד לאוגוסט.
בארה"ב הוא בטוח לא שוחרר דווקא בתקופה הזו בגלל המונדיאל
כי בארה"ב כדורגל פחות מדבר לאמריקאים. נכון, יש גידול די חזק של צופים ואוהדים בספורט הזה בארה"ב (ואפילו הנבחרת האמריקאית עלתה די בהפתעה לשמינית הגמר ממש לפני כמה דקות) – אבל לא ברמה שייקבעו תאריך של סרט כדי לצאת (או לא לצאת) בתאריך כזה או אחר.
ארה"ב היא כמובן לא המדינה היחידה
(ל"ת)
כמובן, ייחסתי את מה שאמרת לארה"ב בלבד
(ל"ת)
אני מסכים לחלוטין
אם היינו מנהלים את הדיון הזה באמצעות סימנים מתמטיים, כנראה שלא היה פה שום עניין. הבעיה המקורית שלנו היא שהדמות בסרט הציגה טענה מתמטית באמצעות מילים ואנחנו נדרשים להצרין אותה ומתווכחים על הלגיטימיות של הצרנות שונות. זה כמעט כמו ניתוח של שיר, לא?
לגבי מושג המספר, ראה בוויקיפדיה את מגוון ההגדרות (שאינו ממצה כמובן). כל ההגדרות מסכימות ביניהן לגבי גדלים פשוטים (אחרת לא היו שימושיות), אבל כשמדברים על אינסוף דברים נוטים להסתבך.
מה שאני התכוונתי להגיד הוא שהגדרה מסויימת של אינסוף היא מבחינתי מעין יחידה פיסיקלית וכך אפשר להצמיד לקבוצות שונות גדלים שונים כתלות ביחידת המדידה שבוחרים. ולכן בקבוצת הממשיים [0,1] יש אלף (Aleph) קילו מספרים וכן באותה קבוצה יש 1 פאונד מספרים. רק שבמקום קילו צריך לשים "לפי מספרים מונים", במקום פאונד לשים "לפי מידת לבג" ולזכור שההמרה בין שתי יחידות המידה האלה היא לא רק שאינה חד-חד-ערכית אלא בכלל לא מעניינת, כי מידת לבג רלוונטית רק למדידה מדוייקת יותר של קבוצת בגודל אלף.
רגע רגע,
"שני בני כמעט-18 עתירי הורמונים בוחרים מרצונם להישאר בבתוליהם? ברצינות?"
יש אנשים עם העדפות שונות ממה שהחברה מחשיבה לנורמלי. יו נואו. והם לא מעריכים את זה שאומרים להם באופן חוזר ונשנה שהם לא קיימים.
"את רוצה להגיד לי שאין לך עניין בחצילים?"
"לא, זה פשוט לא נראה לי כמו משהו שאני רוצה לאכול."
"אי פעם ניסית בכלל לאכול חציל?"
"לא, אני פשוט לא רוצה."
"את רוצה להגיד לי שאת בתולת חצילים???" *מבט מזועזע*
וסיינפלד התנשק ברשימת שינדלר,
אז?
טוב, גם אז אמא שלו הזדעזעה עד עמקי נשמתה.
לא ביקרתי אנשים, ביקרתי סרט.
יש אנשים עם העדפות שונות ממה שחברה מחשיבה לנורמלי, וזה בסדר גמור. אבל אם סרט מציג אנשים שמתנהגים באופן שונה ממה שצפוי, סביר ונורמלי לעשות במצב מסוים, אני מצפה ממנו להסביר את זה באופן כלשהו, או לפחות להתייחס לזה ולהכיר בכך שההתנהגות הזאת לא נורמלית. זוג בני 18-כזה, שזמנם בעולם מוגבל, מאוהבים זה בזו, לא דתיים, ובכל זאת מתנהגים כאילו הם מעולם לא שמעו על הקונספט של מין – זה לא פאקינג נורמלי.
הספר - אולי, הסרט - לא.
הוא לא מעלה לכך סיבות כלשהן עד שלב מאוחר למדי.
"ככה זה היה בספר" זה לא תירוץ לשום דבר, אף פעם.
הביקורת היא על הסרט. יכולות להיות הרבה סיבות שונות לכך שמה שנמצא בסרט נמצא שם, זה לא מוריד ולא מעלה בשום דבר את הביקורת.
ההתייחסות הכי קיצונית לנושא הזה ששמעתי
הייתה של חודורובסקי שאמר שבתור יוצר סרט הוא לא צריך לכבד את הספר, אלא לאנוס אותו עד שיצא כמו שהוא רוצה.
היום הוא לא היה יוצא מזה
בזול, כנראה
מעשה בשני תיירים גרמניים שמסתובבים באמסטרדם,
ושואלים מקומי אחד: "תגיד, איך אנחנו מגיעים לבית אנה פרנק?"
מכרכם המקומי את פניו ועונה: "בפעם שעברה הצלחתם למצוא אותה לבד, לא?"
[כן, אני יודע שהבדיחה לא מדוייקת היסטורית]
זה לא היה סרט עם הילארי סוואנק?
http://en.wikipedia.org/wiki/Freedom_Writers
כן, תודה על התיקון
(ל"ת)
מש"א על שיילין וודלי מול ג'ניפר לורנס
בייחוד בתקופה האחרונה, וודלי הרבה יותר מעניינת אותי מלורנס.
אוון פיטרס יכול להיות הכל מעולה.
(ל"ת)
אולי די כבר להשוואות הבלתי פוסקות ביניהן?
גם שיילין וגם ג'ניפר שתיהן שחקניות מצוינות ומוכשרות ואני מאחלת לשתיהן שתהיה להן קריירה ארוכה ופוריה. לא צריך להעדיף אחת על פני האחרת. וחוץ מזה, עוד כמה חודשים ייצא משחקי הרעב השלישי וישבור את הקופות מחדש, אז מה זה משנה מי יותר שווה לעזאזל.
כמובן ששתיהן מקסימות ואני מאחלת לשתיהן רק הצלחה,
אבל אני חושבת שזה טבעי לגמרי להשוות בין שתי שחקניות שנמצאות בפוזיציה דומה, ואין מה להתעצבן על זה.
את האמת, די מרגיז שהיא לא קירחת
(ל"ת)
למה להתרגז סתם? הדמות של הייזל לא עוברת כימותרפיה.
איזו סיבה יש לה להתקרח?
לא ידעתי שיש סיבה...
(ל"ת)
וגם בכימותרפיה לא תמיד מתקרחות/ים.
הסרט יותר טוב מהספר..
(ל"ת)
קוטלת.
(ל"ת)
ואו.
צפיתי אמש בסרט (קראתי קודם את הספר). הסרט מתעלה על הספר בכמות הרגש שהוא הוציא ממני. בכיתי בסוף, ואני לא מתבייש להודות בזה. יש הרבה סרטים שבהם למרות החיבה לדמויות וההערכה כלפיהן, אני עדיין מביט עליהן במין ריחוק של צופה; ואילו כאן השקיעה הרגשית שלי הייתה טוטלית. אפילו עכשיו, כשאני כותב את זה, יש לי גוש בגרון.