ביקורת: אשמת הכוכבים

מתברר שאפשר לעשות רומנטיקת-נעורים, אפילו עם סרטן, בלי למות מעודף דביקות

כשדמות בסרט מבטיחה לנו, במשפט הראשון בסרט, לספר את סיפורה "לא כמו בסרטים", ו"בלי ‏ציפוי סוכר" – יש סיבה טובה לפחפח. הלו, את בסרט. סרט הוליוודי. סרט הוליוודי מבוסס על רב-‏מכר פופולרי מאוד בקרב שכבת הגיל שממש הרגע היתה אובססיבית לגבי "דמדומים", ויוצא ‏באמצע הקיץ על תקן שובר קופות. ואת מנסה לטעון שהוא יגיע בלי ציפוי מתוק, נוצץ וצבעוני? ‏איזה שטויות. היכונו למנת סכרת ישר לוריד.‏

אבל רגע אחרי ההצהרה היומרנית הזאת, קורה דבר מפתיע: "אשמת הכוכבים" מתחיל, ואתם ‏יודעים מה – הוא די עובד. נכון, לומר שהסרט לחלוטין נטול סוכרים זה מוגזם לגמרי: בתור ‏סרט שעוסק בסרטן, במוות ובכאב, הוא חמוד במידה בלתי סבירה. ובכל זאת, למרות שהוא מבוסס על נוסחה מוכרת, ולמרות שהוא מנצל את קלישאת ה"למות צעיר" שצעירים מאוהבים בה עוד מזמן רומיאו, ולמרות שהוא סוחט-דמעות כל כך יעיל שאחרי כל הקרנה צריך להעביר סמרטוט יבש על הרצפה – זה גם סרט חינני ורומנטי בלי המשמעויות הדביקות שנצמדו למילה. נכון ש‏תיאורי זוועה ריאליסטיים של מחלה וגסיסה לא תמצאו פה – איכס, מי בכלל רוצה לראות את זה – ‏אבל הסרט כן מביט ישר, או לפחות, ישר מהמקובל בסרטים הוליוודיים, אל רעיונות כמו חיים ‏קצרים מדי ומוות נוכח מדי.‏

קחו, למשל, את הקלישאה ההוליוודית המקובלת של החולה היפהפיה. בסרטים, בדרך כלל ככל ‏שאנשים קרובים יותר למוות כך הם נראים טוב יותר. חולות סרטן אולי יגזזו את השיער אם השחקנית ‏ממש השקיעה והולכת על האוסקר, אבל הן בדרך כלל מאופרות היטב והמראה השדוף יפה עליהן. ‏במקרה של "אשמת הכוכבים", הסרט לא מאפשר לנו לשכוח שגיבורת הסרט, הייזל (שיילין וודלי) ‏חולה, מכיוון שהיא סוחבת איתה את המחלה לכל מקום – בתיק. הריאות של הייזל לא מתפקדות, ‏ולכן היא צריכה להיות צמודה מאה אחוז מהזמן למיכל חמצן, דרך צינורות באף. את המיכל היא ‏גוררת איתה לכל מקום בתיק טרולי קטן; הצינורות שוכבים על הפנים שלה, כמו מין פירסינג קבוע. ‏זה לא עניין גדול, זה חלק מהחיים – אבל זה תמיד שם. מחדר לחדר, בפנים ובחוץ, ‏בסצינות שמחות ועצובות, התיק והצינורות-באף נוכחים כל הזמן. לא בכל סרט היו מסכימים ‏‏"ללכלך" את הפנים של הכוכבת היפהפיה בצינור מכוער לאורך הסרט כולו, אבל "אשמת הכוכבים" ‏עושה את זה. האמת, מתרגלים לזה: אני לא אתפלא אם בקרוב מעריצות הסרט תתפשט אופנה ‏של לבישת צינורות פלסטיק כאביזר אופנתי.‏

הייזל (שיילין וודלי) חיה עם סרטן. נכון לעכשיו היא בסדר, אבל החיים שלה – ושל הוריה – הם ‏המתנה למוות. כך עד שהייזל פוגשת את גאס (אנסל אלגורט), גם הוא חולה סרטן וקטוע רגל. הם ‏מתאהבים, משום שאי אפשר שלא. וודלי, השחקנית הצעירה הממש מעולה, מפגינה כאן רמות ‏ג'ניפר-לורנסיות של קסם אישי. בקשר לאנסל אלגורט (שנראה כמו האח ההרבה יותר חתיך של ‏מייקל סרה‏) אני לא רואה שום סיבה בעולם שהוא לא יחליף את רוברט פטינסון בתור האובססיה ‏התורנית של בנות העשרה. לעזאזל, אפילו אני לא הייתי מתנגד לפוסטר שלו. הם מקסימים, והם ‏הולכים למות. הידיעה הזאת נוכחת בחייהם ובסרט באופן כזה שהם יכולים להתייחס אליה אפילו ‏בהומור שמעבר לייאוש. ‏

אפשר לזהות פה כמה תסמונות מאוסות שאופייניות לספרות נוער ולסרטי-ספרי-נוער: הגיבורה שלא ‏מבינה איך ייתכן שמישהו יאהב אפסית מכוערת וקלוצית כמוה, למרות שהיא בעצם יפהפיה, ‏שנונה, אינטליגנטית ומקסימה; ומולה, הגיבור, שמוצג ככל כך מושלם בכל דרך אפשרית שזה ‏כמעט מגעיל – אבל זה בסדר כל עוד מניחים שאנחנו צופים בו דרך העיניים של ‏הייזל, שבהן הוא באמת מושלם. יחסי הרק-ידידים, ללא-מין של שני בני הזוג לא נראים אמינים ‏‏(שני בני כמעט-18 עתירי הורמונים ומאוהבים, שיודעים היטב שהם צריכים לאכול ולשתות כי מחר נמות, בוחרים מרצונם להישאר בבתוליהם? ברצינות?), ונובעים רק מהצורך ‏למשוך את התפתחות היחסים למשך חלק גדול יותר מהסרט. וישנו גם הרגע הזה באמצע הסרט כשבלי אזהרה מתפרצת לתוכו אנה פרנק, וזה רע ‏ברמת הכף-פרצוף ומביך ברמת המה-לעזאזל-חשבתם?

אבל הנקודות שבהן הסרט מזייף רק מדגישות את כל הרגעים, הרבים הרבה יותר, שבהם ‏הוא מדייק. "אשמת הכוכבים" שייך לז'אנר שיצא לו, ובצדק, שם רע: סוחט הדמעות. סרטים ‏שמנצלים כל מחלה וטרגדיה אפשרית, ומשתמשים בקלישאות כמו בנבוט כדי לגרום לקהל לבכות. ‏אבל הסרט הזה מוכיח שזה לא חייב להיות ככה, ושרומנטיקת נעורים לא חייבת להיות מאוסה. הוא באמת מקסים, והוא באמת יגרום לכם לבכות.‏


פורסם במקור בוואלה