ביקורת: אוורסט

סרט האסונות שיראה לכם כמה שהרי ההימליה יפהפיים ואז יגרום לכם לרצות להישאר בבית

יש רשימה ארוכה מאוד של שמות מפורסמים על הפוסטר של "אוורסט" – ג'ייק ג'ילנהול, ג'וש ‏ברולין, קירה נייטלי, רובין רייט ועוד כמה כאלה – אבל הכוכב של הסרט הוא זה שהשם שלו כתוב ‏באותיות הכי גדולות: ההר. חתיכת הופעה הוא מגיש. מוצק, משכנע, קשוח, אבל בעיקר חתיך. וגם, אם תסלחו לי על השטחיות, ‏גבוה.‏

‏"אוורסט" הוא סרט שכדאי לראות בתלת-מימד, ועל מסך גדול ככל האפשר, רצוי איימקס. כמה זמן כבר לא אמרתי את זה. הניסיון המתמשך של תעשיית הקולנוע לדחוף לנו משקפי תלת-מימד ‏לגרון נמשך כבר כל כך הרבה זמן שיש כבר ילדים שעוד לא נולדו כשכולם אמרו "וואו אווטאר הוא ‏כזה מדהים" והיום הולכים לראות את "מפלצת של מלון 2" בתלת-מימד, כמובן, ולא חיו יום אחד ‏בעולם שבו הדבר הזה היה חדש ומרגש. ובכל זאת, דבר אחד נשאר בדיוק כשהיה: ברוב המוחלט ‏של המקרים זה מיותר לגמרי. התלת לא עושה שום דבר. אבל הצילומים המדהימים של הרי ‏ההימליה ב"אוורסט" הם אחד מהמקרים הבודדים שבהם ההקרנה התלת-מימדית ממש ‏משמעותית: ההרים אולי לא מוצגים ממש בגודל טבעי, אבל חוויית הגודל מעורר היראה עוברת. ‏הנופים מרהיבים ומפחידים. כל זאת בהנחה, כמובן, שאתם נמצאים באולם בו מקרנה ‏תקינה, ולא אחת מאלה שבהם המשמעות המעשית של "תלת מימד" זה "אפל ונטול צבעים", כאילו ‏מנסים להדגים לנו איך נראה העולם מיד אחרי פרידה קשה או אלכוהוליזם.‏ אז, כאמור, איימקס מאוד רצוי.

רוב סרטי טיפוס ההרים שהוקרנו בעבר, כמו "מעבר לגבול הסכנה" ו"קליפהאנגר", צילמו כמה ‏נופים יפים והציגו עלילות הוליוודיות אידיוטיות שהקשר בינן לבין טיפוס הרים אמיתי הוא בערך ‏כמו הקשר בין "מהיר ועצבני 7" לבין הפקק באיילון דרום ביום חמישי אחרי הצהריים. הגישה של "אוורסט" שונה: הסרט ‏מבוסס על מקרה אמיתי, ומשתדל להישאר קרוב למציאות, ולכן האופן שבו הוא מציג את ספורט ‏הטיפוס ריאליסטי הרבה יותר מהמקובל. יש פחות אנשים עם ניטרו-גליצרין על הגב שקופצים ‏מצוק לצוק על רקע פיצוצים, ויותר אנשים שבודקים חמש פעמים שכל חבל מאובטח היטב לפני ‏שהם יוצאים לדרך, ולא חושבים לעלות להר בלי אספקת חמצן. ועדיין, טיפוס על האוורסט הוא לא ‏טיול למכולת, וכל אדם שעולה להר צריך לדעת שיש סיכוי לא-אפסי שהוא לעולם לא ירד משם.‏

רוב הול (ג'ייסון קלארק) הוא "מדריך תיירים" לאוורסט: תפקידו לאמן ולהנהיג קבוצות של אנשים ‏שאינם בהכרח מטפסים מקצועיים להגיע אל הפיסגה. באביב 1996, הוא יוצא עם משלחת של ‏שמונה לקוחות משלמים לתחילת התהליך. בעיר האוהלים ב"בייס קאמפ" (חבר של אח שלכם ‏עשה פעם טרק לשם בטיול לנפאל והיה מהמם) נמצאים גם מדריכים וקבוצות אחרות. לכולם יש ‏משפחה שמחכה להם בניו-זילנד או ארצות הברית, וסיבה לעלות על ההר. הרבה זמן עובר עד ‏שהם מתחילים בטיפוס ממש – ורק אחרי שהם מגיעים ממש קרוב לפיסגה מזג האוויר מתחיל ‏לעשות בעיות. זה דבר שקורה, כשאתה בגובה של שמונה קילומטר.‏

הסופה שלכדה את המטפסים על ההר הופכת את הסרט לסרט אסונות, ולא כל אלה שעלו גם ‏יירדו. ומהרגע הזה, אין לסרט המון מה לחדש, מבחינת העלילה: סרט אסונות הוא סרט אסונות, ‏ואת כל הוריאציות בטח כבר ראיתם. יהיו הנשים הבוכיות שנותרו דואגות בבית, תהיה שיחת ‏טלפון מרגשת עם ההוא שתקוע על ההר, ויהיו אנשים שינצלו ברגע האחרון ואנשים שיקריבו את ‏עצמם. רמה מסוימת של קיטש היא הכרחית.‏

אבל הסרט מבוצע באופן רציני, ולא סנסציוני. אם מישהו נופל אל מותו, הסרט לא עושה מזה מופע זיקוקים. כשאנשים תקועים בשלג, זה לא נראה כיף בכלל. וכל מבט מלמעלה מפעים כמו שהוא צריך ‏להיות. לא רק התמונות המדהימות אלא גם עבודת הסאונד מרשימה ומפחידה. את הכינורות ‏סוחטי הדמעות מחליפות שאגות רוחות שנשמעות כמו אריות מורעבים. ולכן הוא אולי שגרתי מבחינת המבנה, אבל בהחלט אפקטיבי. וכאמור, מאוד יפה.‏ אם סרטים אחרים העוסקים במקומות רחוקים ומסוכנים עשויים לגרום לכם לרצות לקום ולצאת ‏למסע, "אוורסט" עושה את ההיפך – הוא מציג נימוקים משכנעים מאוד לכך שטיפוס הרים הוא ‏עניין לטיפוסים אחרים, ושבסדר גמור להישאר קרוב לגובה פני הים, באולם בטמפרטורה נוחה עם ‏משקפי תלת מימד.‏


פורסם במקור בוואלה